חברים מספרים
ליל וינגייט - רחל סבוראי
שנת 1946.
היו אלה ימי המאבק בהם ניסה היישוב
להתקומם ללחץ הבריטי. כאנשי הפלמ״ח חיכינו גם אנו לתפקידים שיטילו עלינו.
והנה באה הודעה על מצב הכן, אחר כך
הודעה על יציאה לתל-אביב ומפה לאוזן לחשו את תוכנה.
יצאנו לתל-אביב לבושים בתלבושת
עירונית. בתל-אביב הלכנו למועדון הצופים ברחוב מזא״ה, זה שעל מגדלו החנוכייה
הגדולה. התכנסו לשם אנשים ממקומות שונים מחכים, מסתובבים, מחפשים ומחכים. כה מוזר -
לאור היום מכינים פעולה. קראו לנו בקבוצות קטנות לחדר. על השולחן מונחת מפה גדולה
של תל-אביב, היתוו על המפה קו הגובל אזור, ואמרו: עכשיו שעה 1.00, עד שעה 4.00
עליכם ללמוד את כל השטח המוקצב לכם, את הרחובות והסמטאות ולהכירו כך שתוכלו להתמצא
שם גם בלילה. הלכנו שניים ״מטיילים להנאתנו״ ולומדים, מולנו זוג מסתכל גם הוא
בכול. ודאי גם הם ״לומדים״.
בשעה 4 הופענו במקום שנקבע לנו
ושוב אנשים רבים ושוב מחכים. סוגרים דלתות ופותחים ומוסרים הוראות.
מתחיל להעריב. קוראים אחד-אחד
ומודיעים לו את החדר בו מתכנסת חוליתו. ניגשנו, כל אנשי החוליה לא מוּכרים. כעבור
זמן נכנס לחדר מפקד החוליה פנחס, אותו אני מכירה מהטיול, טוב שיש מי שהוא ידוע,
פנחס אוסף את החברים ומסביר. בתחילה באופן כללי. הלילה מורידים מעפילים בחוף תל-אביב.
ייתכן שהאנגלים יגלו ויבואו להפריע.
חוליות-חוליות הוצאו במבואות תל-אביב
ותפקידם להשהות ולמנוע את בואם. אנו, אחת מהחוליות - מקומנו ליד דפוס ״הארץ״.
ברשותנו פח בנזין, כך וכך רובים, סטנים, רימונים. את המחסום נצטרך להכין בעצמנו
ממה שיימָצא במקום. הכל נמסר בתמצית ובקיצור. לבסוף נאמרו לנו סימנים וסיסמת
הלילה.
יש ברשותנו עוד שעתיים. מנקים את
הנשק שנתקבל, הוא עטוף בנייר ושכבה עבה של גריז. בזמן שנותר לנו חופשים לבלות
ולאכול. בשעה 7 יצאנו. משתדלים לכסות על הנשק, אך חלקיו מתגלים מעל המעיל. בדרכנו
פוגשים עוד חוליות ונשקן עמן. הרגשה טובה היא. הלילה נחגור את תל-אביב בחוליות
חוליות משלנו ונוריד מעפילים, לילה אחד העיר כולה שלנו - עברית.
הגענו למקומנו. פנחס וקופיש
מסתובבים, מחפשים דלתות הניתנות לעקירה לצורך המחסום. נמאס לי לשבת ואני נלווית
אליהם. ״מצאנו״ דבר חשוב, עגלה עומדת ברחוב. נציג אותה כשתהיה הודעה, ונטה אותה
לרוחב, מחסום נפלא. נקבעו שני אותות להודעה על כוננות והורדת מעפילים.
אחד מהם: רקטה אדומה וירוקה
לסירוגין,
והשני הדלקת החנוכייה.
בינתיים השעה מאוחרת, פנחס מציב כל
אחד במקומו. שניים מבטיחים את בית הדפוס מאחור, אחד מהצד. שניים ברחוב צופים
בחנוכייה. פנחס עם עוד שניים במרכז.
בא שליח על אופניים. נער, מודיע על
שינוי ההוראות: יירו רקטות ירוקות בלבד, וחופז לנסוע. משוחחים בלחש, מאוחר כבר.
השמים מוארים מרחוק, מביטים במתיחות, רקטה ירוקה, צהובה, ירוקה, אדומה - לא
בשבילנו. היריות הרעידו את השקט. אדרבא, שיתעצבנו להם האנגלים, כנראה ראו ונבהלו.
היריות נשתתקו, ניגשנו לשאול את פנחס,
אנשי החוליה מכונסים כולם, נרגשים. ומה הלאה? מדוע אין אותות? כנראה, משהו קרה.
נחכה, רעש. מי שהוא מנסה להתקרב. מי שם? נער, שליח, מתנשם, הפעולה בוטלה. חכו
להוראות. מה קרה? שואלים. אינו יודע. אין לו זמן. נשלחתי לבית הספר ברחוב
החשמונאים לבקש הוראות, ניגשתי, אמרתי את הסיסמה: מחוליות דפוס הארץ? חיזרו לבסיס
ובדרככם הסתירו את הנשק במקום שנקבע לכם, לכו בזהירות, האנגלים ברחובות!
חזרתי והודעתי. צריך למהר. הגענו
למקום ה״סליק״. אנו מוסרים את הנשק לנשקים שמחכים לכך.
נשלחתי שנית למקום ה״סליק״. הושארו
שם כלי עבודה גלויים ויש סכנה שיגלו את המחבוא, ואם ללכת - מוטב שתלך בחורה,
האנגלים לא חושדים בבחורות.
חזרתי מרוצה מאוד. מצאתי את הבית
והכל מסודר. פגשתי באחת הבנות מפלוגתי. שושנה, מה קרה? עייפה? חבל לך על הפעולה שבוטלה?
- ״ברכה נפצעה קשה״, ״היא בידי האנגלים״. נזכרתי: החוליה שהיא פיקדה עליה הייתה
משמאלנו. היריות בלילה נורו אליהם. עכשיו הכל נעשה בחיפזון, אין זמן לשאול שאלות, כמעט
שאין גם זמן לדאוג. כל אחד מלקט את חפציו ונוסע לבסיסו, ביחידות ובקבוצות. משתדלים
שלא להסב תשומת לב בתלבושת הפרועה ובעייפות. הדאגה לברכה מלווה כל הנסיעה. ברדיו, בחדשות
הודיעו: נהרגה, השם היה קצת משובש. שושנה אמרה - אולי זאת לא היא? שתקו כולם.
מחברי החוליה לא היה זמן להיפרד.
רק אחר כך, בפגישה מקרית ברחוב, היינו נזכרים בלא אומר באותו הלילה.
|
