פרק 4
מזהה  20
שם הספר  342 השטן והנפש
מספר פרק  4.
שם הפרק  פרק 4

 

 

פרק 4

 

 

(האנזי) בשלושה מחנות רוכזו אלה שנועדו לצאת לדרך לברגן-בלזן, ומשם לספרד:

במחנה ״קוֹלוּמבוּס״,

בבית הכנסת שברחוב ארינה-אוּט

וברחוב בּצ׳קוי.

במקומות האלה נתקהלו מאות רבות של אנשים, אשר חסדו של האל או כושרם להסתדר או כוחו של כספם עמד להם להוציאם מעבדות לחירות. מאות גברים, נשים וטף, עמוסי צרורות ומזוודות, בוהים וצועקים ותוהים מה יילד יום, היו טעונים כולם אכסון ומזון וסידורים עד אין ספור. אנשי הוועדה כשלו מרגליהם, יומיים לא בא אוכל לפיהם. מדי פעם, עם התמלא תיבת כסף או אבנים טובות, הייתי עולה למטה הגרמני למוסרה. ותוך כדי כל אלה, אחוזים אנו פחד שמא יתעוררו לפתע השלטונות ההונגריים, יעכבו את המסע, יאסרו את היוצאים לדרך.

מחזות של פרידה מקרובים וידידים, של המולת צעקות ובכי, של דרישות שלום והתחננות לבל יישכחו הנשארים במקום, מילאו אותו ערב את תחנת הרכבת בבליל קולות מחריד. חלוצים שקיבלו חינוך לחישול האופי, עשירים שהצילו נפשם בכופר ממון וכל גאוותם על רכושם הרב. ואותם נשואי-הפנים, אשר רז׳ה קרא להם ״הנכבדים״ - כולם דחו ודחקו, דרכו על יבלות, התמרמרו שאין המקום נוח די הצורך, צעקו וקללו. הגרמנים ששמרו על המקום הביטו בלגלוג-מה כיצד מתנהגים יהודים, גם בצאתם אל ארץ החיים.

צפירות נשמעו בקושי בחלל האוויר, והרכבת - אותה רכבת, שהעסיקה אותנו חודשים רבים מאוד - נעתקה מהתחנה וזזה. חברי ועדת ההצלה הביטו זה בזה, עייפים ורצוצים וריקים מתוכן. ידענו שאם יקרה דבר לאנשי הרכבת הזאת, לא תיוותר לנו אלא זכות אחת: להתאבד.

בילינו אותו לילה בביתו של חברנו ביס. בחצות נשמעו נקישות בדלת. באו לאוסרנו. קאסטנר הסתגר בחדר נפרד עם ראש הבלשים, ניסה לטלפון למקומות שונים. בינתיים התלבשנו לאטנו, הורידו אותנו - את ביס, אשתו ואותי - למכונית והובילונו לבית הסוהר. קאסטנר לא נאסר עמנו.

החוקר שאלני אם יודעת אני על צנחנים שבאו מארץ-ישראל להונגריה, והיכן נמצא הצנחן השני. שאלותיו הרבות הבהירו לי לראשונה את דרך בואם של השניים, השלימו את התמונה. טענתי כי אינני מכירה כל צנחנים ואיני יודעת היכן האיש שהם מחפשים אחריו. כל מה שמעניין אותי הוא מה שקורה ליהודים כאן. אין לי כל קשר עם חוץ לארץ. החוקר הזהיר אותי, כי יש לו דרכים לדובב אותי. אם כי, אמר, נתנסיתי באמצעים שונים ועמדתי בהם, הרי לא התנסיתי עדיין בכל -- ובאותו רגע, ספק במקרה ספק במכוון, הוגיע סיגריה דולקת בצווארי. אחרי שעות של חקירה אמרתי לו:

״בעצם, מה אותה רוצה ממני? נוּסבּכר[1] נמצא כבר בידכם ובוודאי כבר איננו בחיים״.

״לא נכון״, אמר הבלש. ״שמא מעוניינת את לראות את נוסבכר? בבקשה״. הוא קם מכיסאו והפליג עמי בחדר מדרגות צר ואפל, שדלתות מסורגות חוסמות מבואותיו בכל קומה. הוא פתח את הדלת. ירדנו כדי קומה אחת, ושוב נפתחה דלת הברזל ושוב הוספנו לרדת. נמצאנו מול דלת נעולה, אשר צוהר קטן היה נקוב בה.

״הביטי״, אמר הבלש, ״וראי שלא שיקרתי לך״. השקפתי מבעד לפתח.

פלגי ישב לתומו על דרגש, מבלי לדעת מה מתרחש מעבר לדלת. נתמלאתי שמחה על שהוא חי וצער שבחמלה על מצבו.

חזרנו ועלינו לחדר החקירות.

״רואה את, לא עשינו כל רע לנוסבכר״, הפטיר ההונגרי. ״שמא תיזכרי עכשיו היכן נמצא השני״.

האמת היא שלא היה לי כל מושג היכן הוא נמצא.

״אז אני אגיד לך היכן הוא נמצא: הוא נמצא במחנה ׳קוֹלוּמבוּס׳ האם מוכנה את להילוות עמי לשם?״

הסכמתי. ראיתי שעת כושר להודיע במחנה ״קולומבוס״ על מאסר אנשי הוועדה, וכן לברר אם קרה דבר לאוטו קומוי ולאחרים. המצב היה מסובך מאוד. שניים אלה שבאו מארץ-ישראל כדי לעזור לנו הם, כפי הנראה, מטרד ביטחוני להונגריה חמור יותר מאשר השכלתי להבין תחילה. נוסף על כך, הרכבת הייתה עדיין על אדמת הונגריה ואפשר היה לעכבה. הוסעתי למחנה ״קולומבוס״ (אולי עם ביס ואשתו, אינני זוכרת). האדם הראשון שפגשתי, בהיכנסי למחנה, היה שלום אופנבך. סיפרתי לאופנבך את אשר עבר עלי ומסרתי שההונגרים מחפשים את השליח השני. אופנבך בישר לי מייד, כי פרץ גולדשטיין נמצא במחנה, לאחר שהוריו יצאו משם ברכבת ההצלה בלילה הקודם. באותו רגע ממש הופיע בפנינו פרץ בפתח הצריף.

למה היו ההונגרים זקוקים לי כדי להיכנס למחנה קולומבוס? מאוחר יותר הובהרה לי הסיבה: מחנה זה היה כל הזמן נתון לשמירה גרמנית, ורק בצאת הרכבת משם נעזבה גם השמירה. ההונגרים, שלא ידעו כי הגרמנים נטשו את המקום, לא איוו להסתכסך עם מי שהכוח בידו על ידי פריצה למחנה שהיה מחוץ לתחום שלטונם.

אופנבך תיאר בפני פרץ גולדשטיין את המצב כולו. הוא סיפר לו כי כל הוועדה נאסרה, כי פלגי נתון במאסר וכי ההונגרים מחפשים עכשיו אחריו. מה עלינו לעשות?

אמרתי לפרץ:

״שלוש אפשרויות בידיך, ואתה החלט בעצמך מה ההחלטה הנבונה הנראית לך לפי שיקולך שלך.

האחת, להסתתר במחנה ׳קולומבוס׳;

השנייה לחמוק מהמחנה דרך אחד המוצאים שאינם נתונים לשמירה;

השלישית, להתייצב בפני ההונגרים״.

לא לחצנו עליו ולא דיברנו על לבו שיבחר בדרך השלישית.

הוא הודיע לנו מייד, שהחליט להתמסר להונגרים. כלום ביקש להבטיח את הצלת הוריו, בסוברו שהוא אשר מסכן עכשיו את רכבת ההצלה? שמא ביקש להסיר אבנים מדרכי ועדת ההצלה? יהיו הנימוקים כאשר יהיו הייתה החלטתו מיידית, שקולה, פנימית.

יצאנו מן המחנה. בפינה השנייה חיכו לנו ההונגרים. כעבור שעות אחדות שוחררו חברי הוועדה.

בבית מצאתי את קאסטנר, אותו לא ראיתי בשעות מעצרי. ״היכן היית?״ שאלתי אותו. הוא סיפר לנו שלא נאסר כלל, אלא הוטל עליו שלא לעזוב את הבית.

כעבור שנים, במשפט הדיבה, עתיד קאסטנר להעיד, כי נאסר ונחקר עמי וכי היה נוכח בשעה שאופנבך ואני שוחחנו עם פרץ גולדשטיין. לאיזה צורך שיקר? יכול להיות שצר היה לו להודות, כי הוא - שראה עצמו תמיד ראש וראשון לוועדה – לא השתתף באפיזודה חשובה זו של מעצר, חקירה ופגישה עם פרץ. יכול להיות שפעלו כאן נימוקים אחרים.

עם פגישתנו, ובנוכחות החברים האחרים שחזרו מן המעצר, הטחתי בפני רז׳ה את ההאשמה שהבריקה במוחי: אמרתי לו שהוא הוא שביים - בשיתוף עם הבולשת ההונגרית - מעצר אנשי הוועדה, כדי שתימָצא דרך לפתור את בעיית פרץ גולדשטיין - בלעדיו. קאסטנר הודה בעובדה מייד. להצדקתו העיר, שידע כי אפשר לסמוך על תבונתי, על כתפי הרחבות. (סוף דברי האנזי)

 

במחצית אוקטובר - שלושה חודשים וחצי לאחר מאסרי - הועברתי על ידי האנגלים מקהיר לירושלים. שוחררתי ומייד התחלתי להציף את המשלחת בקושטא בשאלות, הצעות ובקשות שיאפשרו לי, לפחות עתה, לשוב לבודאפשט. מצאתי בתיקי כמה מהתשובות שהם שלחו לי. אצטט מספר פסקות מתשובות אלו.

מנחם באדר כתב לי לראשונה ב-11 בנובמבר 1944. הוא רצה להפיס את דעתי ונקט לשון ידידותית:

״לרוע המזל ההצלחה היא זעומה מאוד, אולם בלעדיך גם המעט הזה לא היה מסתייע. האמינה לי, יואל, מאז עזבת לא היה לי אף רגע מנוחה...

לא הייתה קיימת שום דרך בה אפשר היה לעצור את מכונת ההשמדה - שהחלה לפעול עוד בשעה שניהלו איתך את המשא-ומתן בבודאפשט. רק מפעם לפעם חלו הפסקות בפעולתה, כאשר הורגשו בפועל סימני משא-ומתן, ועת העולם הקים צעקה נוכח הפשע שנעשה ליהודי הונגריה. העולם נזדעק למעשה ובקול רם, זו הפעם הראשונה, רק משום שהוא רצה לרכך את התשובה השלילית שהייתה מוכנה מראש. החלונות הגבוהים ומעוזי הדמוקרטיה הוטלו לתוך קונפליקט מצפוני רק לאחר שנודע דבר הצעותיך. הם ניסו להגיב על ידי לחץ על הוֹרטי. ורק הודות ללחץ זה הועמדו יהודי בודאפשט - על אף היותם נתונים בסכנה מתמדת - באור הזרקורים של העולם כולו, ובכך נוצר הסיכוי שיוכלו להחזיק מעמד על אף הכל עד תום המלחמה והשואה. אינך צריך איפוא להצטער ולא להאשים את עצמך.

אם באסון כה גדול עדיין אפשר לשמוח, הרי שעליך לשמוח ולהיות גאה שהלכת בדרך זו, ושהאנזי היושבת שם נחשבת - כפי שמספרים לנו חברים - לאמם של כל הזקוקים לעזרה ולעידוד.

לגבי הצעותיך בקשר לשובך לבודאפשט, לא אנקוט עתה, כל עמדה. מכל מקום, אין הדבר יכול לבוא בחשבון דרך איסטנבול... ״.

מכתב זה הרתיח את דמי. הוא אישר את חשדותי החמורים ביותר. מכונת ההשמדה הייתה מפסיקה את פעולתה, כאשר אך נראו באופק סימני משא-ומתן כלשהו; אבל עלי נאסר לשוב לבודאפשט, כדי לחדש משא-ומתן זה!

ב-3 בנובמבר כתב לי אהוד אבריאל מקושטא בטון הרבה יותר צונן. עם זאת הצלחתי לקרוא בין השיטין. והרי מה שכתב:

״קיבלתי את מכתבך וקראתי אותו פעמים רבות. איני יכול למסור לך איזה רגשות התעוררו בחובי, כאשר שמעתי שאתה חופשי ובארץ-ישראל, וכאשר אחזתי בידי את מכתבך.

אני סבור, כי פרשה זו כולה תישאר חרותה בלבי כל ימי חיי, כשהיא כרוכה בזיכרונות המרים ביותר.

אני רואה כיום את כל העניין באור הרבה יותר בהיר מאשר ראינו אותו אז. כיום ברור לי בהחלט, כי שום הסכמים ומשא-ומתן לא היו יכולים למנוע את השואה. כאשר עוד היינו בארץ-ישראל (ואתה מחוצה לה, בבית הסוהר), קיבלנו כבר ידיעות על השמדתם של מאת אלף יהודים, והמספרים התערמו במהירות זה על גבי זה. ולאחר שנודעה פרשת שליחותך האמנו, כי יש לצפות לגרוע ביותר. אולם הדבר עורר שתי תגובות:

חלק מהשותפים[2] האמין, כי אתה בלונדון והדבר הפיח בלבו תקוות מסוימות,

ואילו החלק האחר אמר: מעולם לא האמנו כי ייצא משהו מזה, ועתה יש לנו ראיות לכך״.

נוכח האסון האיום שנתרגש על עמנו נראה לי ביטחונו של אהוד, כי ממילא לא היה מה לעשות - כמשהו מחפיר ומכאיב. והרי הוא עצמו קובע, כי אומנם חלק מ״השותפים״ האמין באפשרות ביצועה של עסקת ההצלה. ובכל זאת מסקנתו היא, כי הכל נחרץ מראש. כלום כך היה באמת?

 

הרי קטעי מכתבו של קאסטנר אל המשלחת בתורכיה, מיום 31 באוגוסט 1944 :

״היום בצהרים קיבלתי את הדואר שלכם מיום 22 לחודש זה. מכתבכם הזכיר לי את ספרו של פרופ׳ גלבר: ׳הזדמנויות שלא נוצלו בתולדות היהודים׳. אז הנידון היה רכישת ארץ, ואילו היום - אובדן שארית הפליטה, ועמה - התקוות לעתיד. ראשית כל אני חושב על אחינו בקרפטים - העם בזעיר אנפין - ועל אחינו בזיבנבירגן, שאף הם מצאו את הדרך לעמם ואל הרעיון הלאומי.

בשבוע שעבר נסעתי, בהחלט למרות רצוני, לשטח הקרפטים. מראה בתי העסק והדירה היהודיים הריקים מאדם, ומראה בתי הכנסת המרוקנים הביאוני להכרה חריפה, כי כאן נהרס דבר שלעולם לא יקום עוד שנית. אני קורא את מכתבכם וחושב, כי שארית פליטה זאת נשחקה בין שתי אבני הריחיים האיומות של אי-האמון ההדדי. ב-13 ביוני אישר בפָני אייכמן, באורח חצי-רשמי, כי באושוויץ ״עובדים״. מפיו נודע לי כי משמידים ילדים, זקנים ואנשים שאינם מוכשרים לעבודה. הוא העיר, כי כבר ילדים מגיל 14 נחשבים כמוכשרים לעבודה, ואף יש שמשאירים ילדים בגיל 12-14, מכיוון שבעוד זמן קצר אפשר יהיה להעסיקם בעבודה...

קראתי את מכתבכם אל הנוער החלוצי. גם נתן העמיד בפנינו את אותן השאלות ובין השורות מצאתי תלונה, למה אנו מקבלים כאן הכל בפסיביות מוחלטת כל כך. את התשובה תמצאו, בחלקה, במכתבי אל נתן. בסיכום:

1. אחינו לא ידעו לאן הם מובלים ולקראת איזה גורל הם צועדים. מחוגי ההונגרים הבטיחו להם פעמים מספר, כי מעבירים אותם לשטח אחר של מדינה זאת. קראו בשמות של מקומות מסוימים.

2. גם אנו הוּלכנו שולל באופן חלקי על ידי השיחות עם גרמנים. מצד אחד התעמקנו בענייני משא ומתן זה. טיפלנו בארגון הפלוגות המפורסמות הראשונות של 750-600 מהגרים, הסתבכנו בענייני טיול [בריחה], טיול חזרה, מכפלה [בונקרים] ענייני ההגנה, והיינו צפויים באופן מתמיד לסכנה מצד משטרת הונגריה. מצד שני התמסרנו להצלה ובריחה של הנוער החלוצי ממחנות הריכוז הבודדים, ולא יכולנו להכין ולארגן משהו בשטח שאתם חושבים עליו. ב-20.3 נותקה עיר הבירה לחלוטין מיהודי הפרובינציה וכל יישוב בפרובינציה נעשה סגור ומסוגר האחד בפני השני. כל קהילה נעזבה לנפשה, כל מחנה ריכוז נעזב לגורלו. ההמונים לא האמינו לאזהרות השליחים המעטים. בגלל איסור הארגון, שנמשך שנים אחדות, היו ציוני זיבנבירגן והקרפטים מפורדים ומפוצלים, והקמת מחנות הריכוז והגירוש נעשה בקצב כה מהיר, שמבחינה טכנית ופסיכית אי אפשר היה לארגן משהו מקיף יותר, ואף לא מעשים של גבורה. האמצעים הכספיים ואפשרויות השליחות המועטות נוצלו בקולושבר לארגון ה״טיול״ ובמונקץ לסידור הבריחה.

3. בתנאים אלה נוצר בידוד מוחלט כמעט של הקהילות שרוכזו במחנות הריכוז. אמהות לא רצו לאבד את ילדיהן, ילדים לא רצו לעזוב את הוריהם ואחים לא רצו לעזוב קרובים. מורעבים, ברוב המקרים גם מעונים בגשם ומוכים על ידי המשטרה, עלו אל הקרונות תוך תקווה, כי יבוא הקץ לעינויים. אופיינית לכך היא דוגמת קולושבר. על סמך הסכם עם האשכנזים, ואחרי מאמצים נואשים וסירובים חוזרים ונשנים, הצלחנו להעביר לעיר הבירה קבוצה בת 388 איש. הפקודה בקשר לזה הגיעה לקולושבר רק אחרי שרכבת המגורשים הראשונה עזבה את העיר. עם הרכבת הזאת יצאו לאושוויץ גם אחדים מבין מקורבינו וחברינו הטובים ביותר. הם נמצאו ברשימת ה-388, אולם הם לא האמינו או לא ידעו זאת, ובעצמם מיהרו לרכבת הראשונה בכדי להימנע מחקירת המשטרה בקשר לרכוש [נשק]״.

ובהמשך המכתב:

״בקשר לעניין זה רוצה אני לכתוב לבם על עבודתי בימים אלה. הערתי את תשומת לבו של אייכמן לכך, שבגלל אושוויץ הולך וקטן למעשה נושא החליפין. משסכנת הגירוש התדפקה על דלתות עיר הבירה, הודעתי לו באופן מוחלט, כי אין טעם להמשך המשא ומתן שלנו, אם עיר הבירה תלך בעקבות ערי הפרובינציה.

׳כיצד׳, הוא ענה, ׳אני יכול למכור לכם עוד יהודים אחרים: 25,000 בטרזיינשטאט, 10,000 יהודים הולנדיים, 30,000 יהודים צרפתיים, ומספר בלתי קבוע עדיין של יהודים פולניים, סלובקיים, וכו׳ ׳.

הערתי לו כי אנו התחלנו בפעולה לשם הצלת חיי אנשים ולא לשם העברת הסחורה שנצטברה. לבסוף הוא הסכים להעביר ברכבת מיוחדת לשטראסהוף את כל ילדי עיר הבירה שהם למטה מגיל 14... אולם גם הפעם דחה אייכמן את ההצעה לוותר על הגירוש מעיר הבירה.

׳אני מוכרח עוד לשאוב 22,000 איש המוכשרים לעבודה מתוך היהדות ההונגרית׳

- הוא הודיע תוך העמדת פנים האופיינית לו. ההנחה היחידה שהוא נטה להסכים לה, היא האטת קצב הגירוש מעיר הבירה, ביחס לקצב שנקבע בהסכם עם הונגריה, בכדי להרוויח זמן הדרוש לבחירת הילדים והאנשים המתאימים. אולם היה ברור בהחלט כי הוא הנהו המניע העיקרי של הגירוש״.

 

על תוצאות צאתי מתורכיה לארץ-ישראל - דבר שחשב שנעשה ביוזמתי שלי - כתב רז׳ה להלן:

״נסיעתו של יואל ארצה הייתה שגיאה גורלית שאין לתקנה. אם חסר לו החוש הדק או ההבנה הנכונה, הצטרכתם אתם בהחלט למנוע בעד הצעד הזה. על ידי דין-וחשבון טלגראפי על חתימת הסכם זמני, אין להגיע לשינויים יסודיים ביחסם ובפעולותיהם של אנשים כמו אייכמן, שאומנם הופיע בתור שולחו של יואל, אולם התייחס בספקנות להצלחת פעולתו. ואין הוא מסתמך על הניסיונות הפרסבורגיים של וילי[3] בלבד, אלא גם הדבר מסתמן עוד על השנים 9-1938, כשמאמציו של ד״ר אפשטיין מילאוהו אי-אמון מוחלט בנכונות ההצלה מצד יהודי אמריקה ואנגליה וממשלותיהם.

רק ב-10 ליולי הגיע לידינו נוסח ההסכם הזמני שנחתם ב-29 למאי. למשפט בתוך מברקכם: ׳שלחתי את נוסח ההסכם׳, לא היה המשך. לפיכך היה יואל חייב לחזור מייד, כדי להסביר באופן אישי לגורמים המקומיים את התנאים המוצעים על ידכם ועל ידי המוסדות המתאימים. שרדר טוען כל הזמן, כי בידי האנשים שהחזיקו בתוכנית זו ובעניין זה, הייתה האפשרות להפסיק את הפעולות באושוויץ. אולם מה קרה? נוסח ההסכם לא היה ידוע כאן, ויואל לא די שלא חזר מייד, אלא משבוע לשבוע הוברר יותר ויותר, כי אין להניח כלל שיחזור בקרוב. אייכמן חזר בפני בקול מתגרה:

׳בראנד זה וידידיו מאמינים כי יוכלו להוליך אותי שולל ולהרוויח זמן׳ ״.

ולעומת המכתב הזה משל רז׳ה, לשונו היבשה של המברק הסודי מס. 1622, ששיגר השגריר הגרמני וייזנמאייר ב-8.6.1944 לברלין:

״... אמצעי הפינוי שננקטו עד כה בהונגריה, לא עוררו בחוץ לארץ, לפי הידיעות המגיעות הנה, תגובה ניכרת. כך גם יהיה בוודאי ביחס לפעולה שתיעשה נגד יהודי בודאפשט, שכן ידוע מזמן כי התקנת גטו בודאפשט הולכת ונשלמת... ״.

רז׳ה קאסטנר ידע תמיד להסיק מסקנות שנונות. אולי הצליח הוא, יותר ממני, להתחקות על הקשר שבין האירועים?

 

אם כן, שוחררתי ממעצרי. מייד התחלתי לכתת את רגלי ממשרד למשרד, בתל-אביב ובירושלים, במטרה לעמוד על התפתחות הדברים בהונגריה׳ לתרום את תרומתי לקידומם, ואם אפשר - לשוב לבודאפשט. נתקלתי ביחס ידידותי ובהשתתפות בצער, אולם איש לא יכול היה או לא מוכן היה לעזור לי. כל אחד הבין יפה מה אני אומר לו, אך התקשה כאילו להבין מה מבקש אני ממנו. נוסף על כך, כל אחד היה עסוק מדי בתפקידים חשובים.

ב-20 ביולי 1944, בנוסף לידיעה על ההתנקשות בחייו של היטלר, נתפרסם מפי סוכנות ״רויטר״ הדו״ח על שליחותי ועל דחייתה על ידי האנגלים. ״דבר״ הביא ידיעה זו של רויטר ללא כל פירושים. במילים אחרות, הוא כאילו ניכה מהמלאי את שארית יהודי אירופה ועבר לסדר היום. לעומת זאת, הקדיש גיליון זה של ״דבר״ מקום נרחב לנאומו של בן-גוריון, לקראת הבחירות להסתדרות הפקידים. בעיני ״דבר״ ובן-גוריון היו הבחירות הללו חשובות יותר מגורל שליחותי; או שמא הסתפק עיתון פועלי ארץ-ישראל בידיעה זו של ״רויטר״, כדי לא להרגיז את הבריטים?

במרוצת הזמן נעשו ההתערבויות הבלתי פוסקות לזרא בעיני הפקידים הבכירים. הם הוסיפו להתייחס כלפי באדיבות, אולם ניסו להתחמק ממני ככל האפשר. מזכירות מאומנות כהלכה היו משננות באוזני כי מנהליהן, אותם ביקשתי לראות, יצאו ולא ידוע בדיוק מתי ישובו. לא נותרה לי ברירה, אלא להעלות על הכתב כל מה שביקשתי לומר, ולהריץ איגרת אחר איגרת לחברי הנהלת הסוכנות ולראשי המפלגות וההסתדרות. יומם ולילה חיברתי בקשות, תזכירים, הצעות. כמה מהם תפסו עמוד או שניים, אחרים - למעלה מחמישים עמוד. לתשובות כמעט ולא זכיתי. עלי להוסיף, כי האיגרות ששלחתי לא תמיד היו מנוסחות בהצלחה, ואף לא תמיד אדיבות במידה נאותה. אולם אפשר היה לסלוח לי. הייתי נרגז ביותר נוכח הרס תקוותי וחורבן האידיאלים הציוניים שבהם דגלתי. ב-19 בנובמבר 1944 כתבתי:

״... ברצוני להצביע על העובדה, שבעבר נעשו משגים גדולים ואף מכריעים, אשר עלו בדמם של יהודים רבים... המדובר הוא בבעיה המרכזית שבפניה עומדים היהודים בשטחי הכיבוש הנאציים. חוסר פעולה או צעדים לא נכונים מצדנו עלולים לעלות בחייהם של מאות אלפי יהודים אלה...

תוכן המברקים שהגיעו מאירופה (מימי 30/10, 31/10, 3/11, 8/11, ו-14/11) הינו חשוב ביותר. אנסה כאן לפרשם ולהסיק מהם את המסקנות...

הנאצים מנסים, על אף כישלונם באשר לשליחותי, להוסיף ולקיים איתנו מגע.

חברינו בהונגריה ובסלובקיה מגלים התנגדות, בונים בונקרים, מציידים את עצמם בתעודות מזויפות ופועלים בחלקם ביחידות הפרטיזנים.

נראה כאילו הנאצים ביקשו מרז׳ה, שיכין הצעה להחלפת היהודים תמורת ״פולקסדויטשה״ מרומניה.

סרטיפיקאטים ותעודות מזויפות יכולים להציל, ואף הצילו, חיי רבים,

שוואלב, איש המשלחת בשוויץ, אינו יודע דבר על מהלך המשא-ומתן של משה שרת בקשר להצעותיו של יואל בראנד [וזאת בנובמבר 1944].

העניינים אינם נתונים בידי הסוכנות היהודית. המשרדים המרכזיים של הסוכנות היהודית, הנוגעים בדבר, אינם יודעים על המתרחש. כך לא ידע משה שרת, עשרה ימים אחרי הגיע המברקים, על המאורעות הפוליטיים החשובים שצוינו.

מעובדות אלו אני מסיק את הדברים הבאים:

מאות אלפי יהודים עודם חיים בהונגריה, אוסטריה, פולין, צ׳כיה וגרמניה, ועדיין אפשר להצילם.

את הנאצים אפשר גם היום לאלץ לעריכת הסכמים. העניינים אינם זוכים כאן לטיפול של מומחים, טיפול נמרץ ומדוקדק. כך, למשל, אין הפרטים על עובדות והצעות חשובות מועברים במהירות הדרושה למוסדות מרכזיים, כגון המחלקה המדינית של ועדת עזרה והצלה, מחלקת העלייה וכדומה.

לפיכך יש לתבוע:

מתן סרטיפיקטים בשביל כל אלה ששמותיהם ידועים לנו. מהצירות השוויצרית, כנציגת מדינה נייטרלית, יש לתבוע כי תעניק לכל יהודי הפונה אליה סרטיפיקט או תעודת חסות. יש להעמיד ללא דחייה, למטרותיה של פעולת הצלה מיידית, סכומי כסף עצומים. את המשא-ומתן חייבים להעביר לאפיקים שלסוכנות היהודית יש שליטה עליהם״.

נוסף על כך, עמדתי על הדרישה הבאה:

״מאחר ואני, נציגם הרשמי של כל היהודים הללו, נמצא כאן, אני רואה את עצמי אחראי לכל העניינים הנוגעים להם. כדי להבין לפענח ולפרש נכונה את הידיעות המגיעות משם, דרושה ידיעת הבעיה, האנשים והמקום. לפיכך רצוי שיובאו לידיעתי העובדות, המברקים וחומר אחר, שיתקבלו במשרדים השונים, כגון מחלקת העלייה, ההצלה וכו׳. כן יהיה זה רצוי, אם אורשה להפנות את הידיעות הללו למחלקות המעוניינות, בתוספת פירושים והצעות. נוסף על כך, יהיה זה לטובת העניין אם ישתפו אותי בכל התייעצות הנוגעת לגורלם של היהודים בשטחי הכיבוש. כאמור, אני הוא נציגם של אנשים אלה, ואני מיטיב להכיר את בעיותיהם מניסיוני האישי. מכאן שיהיה זה רצוי לשלחני לשוויץ, כשאני מצויד בהוראות האחרונות, כדי שאוכל לנהל מקרוב את פעולת ההצלה...״.

על תזכיר זה לא קיבלתי כל תשובה.

איש לא התחשב בהצעותי.

את הידיעות והמברקים שהגיעו יכולתי לקבל (וגם זאת לא תמיד) רק אחרי שנסעתי כל יום מתל-אביב לירושלים, וכיתתי רגלי במשרדים השונים, כמחזר על הפתחים.

גם בהסברים ופירושים שחיברתי בתגובה לידיעות שנתקבלו בצופן לא התעניין איש. לישיבות שבהן נידון גורלם של יהודי הונגריה לא הייתי בין המוזמנים. לאירופה לא הניחו לי לחזור.

מה היה קורה אילו העלה קאסטנר במשפט את פרשת תזכירַי ללא מענה ומאמצי ללא תכלית?

ובכל זאת היו חברים מאנשי מוסד עלייה ב׳ שעזרו לי וסעדו אותי, גם אם לא יכלו לעשות הרבה נגד חומת ״הגדולים״. בסופו של דבר גם הם לא יכלו להבין את הכל, שכן מעולם לא היו בצדו השני של הגבול. אני זוכר את לוי, שכינינו אותו בשם ״מייג׳ור״, כשהוא בוכה כילד בנסותו לשבור את קשר ההשתקה. כן עזרו לי משה׳לה, שדאג לכך שמכתבי יגיעו לייעודם, וכן יוסף שתרגם את תזכירי לעברית, ועוד רות וצבי ואחרים. הכל ללא הועיל.

ואף על פי כן׳ קיבלתי תשובות אחדות. הראשונה הייתה בצורת מכתב:


הסוכנות היהודית לארץ-ישראל

רחובות, 29 בדצמבר, 1944

לכבוד

מר יואל בראנד,

תל-אביב

 

מר בראנד היקר,

סלח נא לי על שאיחרתי להשיב למכתבך. כפי שקראת בוודאי בעיתונות, הייתי בנסיעות ארוכות ומאז שחזרתי מהן לא נתפניתי אף לרגע.

קראתי את מכתבך וגם את תזכירך, ואשמח להיפגש איתך באחד הימים בעוד שבועיים - בסביבות ה-10 בינואר.

מזכירתי, הגברת עתין, תתקשר איתך כדי לקבוע מועד לפגישתנו.

באיחולים ובכבוד רב,

(-) ח. וייצמן

 

כאשר קיבלתי תשובה זו על מכתבי ותזכירי מפרופסור וייצמן, היו ההגליות ברגל, מבית החרושת ללבנים באלטופן, בעיצומן. מדי יום ביומו צעדו אלפי יהודים לקראת מותם הטרגי. קרומיי ומפקד מחנה אושוויץ עברו במכוניותיהם ליד יהודים צועדים-נדחפים אלה, ראו אותם מתים בהמוניהם, והתלוננו - הם, ראשי התליינים - על האכזריות היתרה. אולם נשיאנו שלנו היה עסוק. הקורא יסלח לי אם לא אעלה על הכתב את ההרהורים שעלו בלבי למקרא המכתב הנ״ל.

את התשובה השנייה קיבלתי ב״קפה שטורך״, מול הוועד הפועל הישן של ההסתדרות, ברחוב אלנבי. באותו בית קפה נצטדדו עמי אהוד אבריאל, זאב שינד ועוד אחד שאיננו זכור לי, וניסו להסביר לי:

״יואל, אם לא תפסיק לצעוק, תגרום לכך שחייך כאן ייהפכו לבלתי נסבלים. חדל לך מזאת. מחה מלבך את מה שהיה, שאם לא כן לא תוכל לקבל בתל-אביב אף משרת מנקה רחובות״.

שיחה דומה הייתה לי עם צבי יחיאלי, במסעדה שליד הוועד הפועל של ההסתדרות. יחיאלי היה ממלא-מקום מנהלו של מוסד עלייה ב׳. היינו סמוכים זה אל זה, ולעתים אף לן הוא בחדרי. לפרקים קמה בי התחושה, כי צבי יחיאלי ורות קריגר נועדו להיות לי ״שומרי-ראש״, לבל אגלה ברבים את דבר שליחותי וסופה. היה זה זמן קצר לאחר שחרור פאריז. לסוכנות ניתנה האפשרות לשלוח אדם לעיר זו, ואני ציפיתי, על יסוד הבטחות, שאהיה האיש שיישלח. והנה בישר לי צבי יחיאלי שהשליח יהיה דויד שאלתיאל. וכך הוסיף:

״יואל, אין אנו יכולים להניח לך לנסוע. הדבר הראשון שתעשה בהגיעך לציריך, יהיה להתקשר עם הנאצים בענייני הצלה, דבר שימיט עלינו חרפה ויסב לנו נזק. אין אנחנו משטרת-עולם ואין בידינו להושיע את כולם. זוהי אמת מכוערת, אך אין להתכחש לה. כל מה שיכולים אנו לעשות, הוא להביא ארצה מכסימום של חלוצים, בדרך חוקית או בלתי חוקית, לעבודה מסוג זה מתאים שאלתיאל יותר ממך״.

״עמדתכם בלתי מוסרית היא ואין לכם כל זכות לנהוג כך״, השיבותי. ״מי שלא יינצל ממוות, שוב לא תוכלו להעלותו, בדרך חוקית או בלתי חוקית. מיליון אנשים שנידונו למות על היותם יהודים שלחוני אליכם כשגריר. אסור לכם, ברגע אחרון זה, לעמוד על דרכי. פשע נורא הוא להפקיר ניסיונות של הצלה לצורך ארגון עלייה, לדחוק מעשה אנושי גואל שאין לו תמורה או חליפין. נוסף על כך, אין לעצור שגריר, אפילו הוא שגריר אויב. עמדתכם מעידה על הרקב שדבק בכם״.

צבי יחיאלי לא הוסיף להתווכח עמי. בלבו, סברתי, הרגיש שהצדק עמי, אך לא עמד בו הכוח לשנות החלטות שבאו מגבוה. על כן ניסה להרגיעני. הוא יעץ שאלמד עברית. מוטב שאכה שורשים בארץ, ואז אולי ישגרוני בשליחות. כן יעץ שאשתקע בקיבוץ, בקרבת תל-אביב, ואוסיף להיות פעיל במוסד עלייה ב׳.

היה זה חלום חיי להיות חבר קיבוץ בארץ. והנה ראיתי, כי בנסיבות אלה נגזר עלי לגנוז את החלום. היה זה ראשיתו של גט-כריתות לאידיאלים שהיו לי מאור חיי. הייתי כאדם המתחיל להבין שהיה חולה תקופה ממושכת, ואם כי טיבו של החולי הולך ומתחוור לו, אין לו מושג מה טיבה של הבריאות.

והתשובה האחרונה שקיבלתי הייתה מסובכת יותר. ראשיתה בהזמנה שנשלחה אלי על ידי בית דין הכבוד של הסוכנות, מספר חודשים מאוחר יותר.

בעיתונות הופיעו דו״חות הנוגעים לאורח חייהם של שליחי הסוכנות בקושטא. ״הבוקר״ טען, כי השליחים חיים שם חיי מותרות, מקדישים לילותיהם לרדיפה אחרי תענוגות, מזניחים את עבודת ההצלה. דברים אלה עוררו סנסציה. הסוכנות ייפתה את ידיו של יועצה המשפטי פנחס רוזנבליט (רוזן), לתבוע את עורכו של ״הבוקר״ ד״ר ה. רוזנבלום, למשפט פנימי כדי להציל את כבוד השליחים שחולל.

נשיא בית דין הכבוד היה ד״ר גרונמן, ואחד משני השופטים - מר טוכלר. נקראתי להעיד במשפט זה ב-12 בנובמבר. השליחים התעצבנו מאוד הם טענו, כי דרכי ההצלה ושיטותיה אינן נושא לדיון בציבור, כי דברים שהשתיקה יפה להם עלולים להגיע אל אוזני האנגלים.

דיוני המשפט התנהלו בשפה הגרמנית. עניתי על השאלות, מה שמי, היכן אני מתגורר ובן כמה אני. לאחר מכן באה השאלה, אלו היו תפקידי בתנועה הציונית. תשובתי:

״חבר ההנהלה של ההסתדרות הציונית בהונגריה; חבר הנהלת איחוד בהונגריה; חבר הנשיאות של המשרד הארצישראלי בהונגריה; שליחה ומיופה-כוחה של ההצלה בהונגריה״.

כאן ניתר מר רוזנבליט מכיסאו ושאל:

״כלום התירה לך הסוכנות להופיע כעד במשפט זה?״

״אינני יורד לסוף דעתך״, עניתי. ״קיבלתי הזמנה להופיע במשפט זה״.

״אני מוחה נגד גביית עדותו של בראנד מאחר שהוא נושא בתפקידים כה רמים, יש לראותו כפקיד הסוכנות. פקיד הסוכנות אינו זכאי להעיד ללא היתר מטעם הנהלתה. ההגנה לא הייתה זכאית להזמינו בחזקת עד״.

מחיתי על התואר ״פקיד״ שהוא הצמיד לי. הצהרתי כי מעולם לא קיבלתי שכר, לא מהסוכנות ולא משום מוסד ציוני אחר. טענתי כי אינני פקיד, כי אם ממלא תפקיד. הסברי לא הועילו. חבר השופטים החליט לדחות את הדיונים, ולהשפיע על הסוכנות שתתיר לי להעיד.

כאן אירע נס - והוא בבחינת התשובה האחרונה שקיבלתי למאמצי, מאז שוחררתי מכלא קהיר. כל העת חיפשתי דרכים לשוב לאירופה. הגשתי עשרות בקשות ותזכירים. עברתי ממשרד למשרד, מדלת לדלת, מפוֹנטיוס אל פילאטוס. שום דבר לא עזר לי. עתה, במפתיע, קיבלתי עזרה מכל צד. כהרף עין ניתנו לי היתר יציאה ואשרה, הובטח כרטיס אונייה וגם מקום בה. בזמן הקצר ביותר הייתי בדרכי לאירופה.

באותם הימים הייתי מודאג לגורלם של בני משפחתי, ומוכה געגועים אליהם, מכדי שאתן דעתי למה דווקא עתה הצליח הדבר בידי; וזאת למרות העובדה, כי זמן קצר קודם לכן, ניתקתי קשרי עם מוסד עלייה ב׳, שמשרדיו היו לי כעין בית בתל-אביב. לניתוק קשרים זה קדם מכתב אולטימטום, ששיגרתי ב-20 באפריל 1945 למנהלו של המוסד, שאול מאירוף (אביגור), וזו לשונו:

״... ביולי 1944 החליטו האנגלים להניח לי לשוב להונגריה. צעד זה הושהה בידי הסוכנות. הטענה כאילו נעשה הדבר בהתאם לעצתם של עמיתי בבודאפשט, נתגלתה כחסרת שחר. ההבטחות שניתנו לי לאחר מכן, שיניחו לי לשוב בהזדמנות הראשונה, לא קוימו. לכל הצעותי בעניין פעולת ההצלה לא קיבלתי שום תשובה.

אין לבי שלם עם פעולותיהם של הסוכנות, מפא״י, ההסתדרות ומוסד עלייה ב׳ ובאם תוך 5 ימים לא אקבל הבטחה סופית בעניין שובי להונגריה, או נסיעתי לארץ נייטרלית או משוחררת, אעזוב את המוסד כמחאה על התנהגותן של הסוכנות, מפא״י וההסתדרות, ובתוקף מניעים מצפוניים אלך בדרך משלי, ואף אפעל נגד ארגונים אלה״.

על אף ״הכרזת מלחמה״ זו, נתמלאו רק עתה במפתיע תביעותי הנמרצות. יצאתי לאירופה, אל שרידי היהדות שפעלתי בשליחותה.

ובמאמר מוסגר: לאחר ששה חודשים עתיד הייתי לשוב באונייה לחיפה, ועוד בנמל נמסרה לי הזמנה לישיבה נוספת של בית דין הכבוד נגד ד״ר רוזנבלום בנידון הוצאת דיבה על שליחינו בתורכיה.

שוב הופעתי לדיונים. הרכב בית הדין לא נשתנה. נשיאו הודיע לי, כי בעת היעדרי נתנה לי הנהלת הסוכנות את ההיתר להעיד במשפט.

שוב החלה גביית העדות בשאלות על נתוני האישיים. אולם כאשר אך התחלתי להעיד לגופו של העניין, והזכרתי את המילה ״בודאפשט״׳ קפץ פנחס רוזנבליט כנשוך נחש:

״בהתאם להיתר העדות שניתן לבראנד עליו להעיד רק על המצב בבוקארשט. בהיתר לא הוזכרה בודאפשט כלל. אני מוחה נגד עדותו״.

בית הדין החליט לשוב ולדחות את הדיונים. צריך היה לקבל היתר חדש מהנהלת הסוכנות. מאז לא נקראתי לשום דיונים נוספים.

בטרם כותבי שורות אלו ביקרתי אצל מר טוכלר, אחד משופטי בית הדין, ושאלתיו כיצד בעצם נתגלגלו הדברים. הוא אמר:

״גם אני תהיתי על כך רבות. המשפט החל ברעש ועורר סנסציה גדולה. לפתע נפסק הכל. לא הוצא פסק דין. לא הייתה כאן השתקת הדיונים מצד העיתונות. בית הדין, פשוט, לא נקרא עוד לישיבות״.

 

הערות:

[1] שמו של יואל פלגי בטרם עלה ארצה.

[2] הגרמנים.

[3] ויסליצני.

 

העתקת קישור