חברים מספרים

הטיול - רחל סבוראי

אגודת המטיילים של הסטודנטים ״המשוטטים״ ארגנה טיול לשבת והזמינה חבריא ממחלקתנו להצטרף. כרגיל, לא נמצאו במחלקה ״משוגעים״ לדבר מלבד שתי חברותי ואני.

בשבת בבוקר התייצבנו שלושתנו במפגש. חיכו שם שלושה בחורים. אחד מהם דניאל מגבע, שהכרתיו מקודם; אחד בהיר, בלונדי תכול-עיניים ופנחס שמו (אביבה אומרת:.״מלך היפים!״); ואחד כהה שיער ששמו נשכח ממני.

ראינום נבוכים מהופעת שלוש בנות, מתווכחים ביניהם ובלית ברירה משלימים. אנו צחקנו - הם עוד ישנו דעתם.

נסענו מירושלים צפונה באוטובוס ערבי. ירדנו לפני עטרות וחישבנו את דרכנו. בדעתנו היה ללכת מזרחה ולהיכנס לוואדי סווינית, העושה דרכו ליריחו. התוכנית הייתה ללכת בסווינית עד שעה אחת ואחר-כך לחצותו דרומה ולהגיע עד כביש יריחו-ירושלים ומשם לחזור באוטובוס.

אנו מביטים סביבנו. המקום גבוה וכפרים ערביים רבים נראים. זיהינו אותם אחד לאחד לפי המפה שבידינו, כבקיאות ורגילות. לתימהוננו, מחזיק פנחס תנ״ך בידיו ומשווה עם חברו כל מקום עם הכתוב עליו בספר. חייכנו - ״כמו מורים״; כה שונים היו מחברינו למחלקה, שלכל היותר ידעו לגמא מרחק.

ג׳יב היא גבעון. נבי סמואל - גילגל. כאן עברו צבאות יהושע מיריחו דרך העי וביתין (בית-אל), הנראית מימין. ועוד הנה גבעת שאול, הגבעה המלבינה מדרום, ומצפה הצופה עלינו מצפון, ולידנו א-רם, היא רמה.

פנינו מזרחה. עברנו את א-רם, כפר קטן עטור עצים. השטח כולו אפור ומסולע ורק שטחי הרמות חרושים וזרועים.

גשם החל לרדת. לא שמנו לב בכלל איך העננים הקלילים התלכדו במהירות והסתירו את עין השמש. הגשם התחזק. הבחורים מציעים לחזור: ״הכביש עוד קרוב״. מן הסתם חסים עלינו. אך מי זה חוזר באמצע טיול? נרטבנו כהוגן. קר. מתחילים לרוץ כדי להתחמם. הבגדים נדבקים, הרגליים כבדות מבוץ, אבל בלב שמח וטוב.

משני צדנו כפרים. גבע ומכמש. הוואדי ביניהם הוא הסווינית. יורדים בו. תחילתו כשל כל ואדי בסביבה זו, אך הוא מתעקל עיקול חד והנה שני ענקי-סלע מעבריו. הסטודנטים מזהים אותם בשבילנו. סלעי יהונתן הם, סנה ובוצץ. הנה מכאן, מן הסלע שמימין, ירדו יהונתן ונערו עמו, עלו בהיחבא לגדה השמאלית ומשהופיעו לפתע ליד מחנה הפלישתים הנס-הניסוהו.

מישהו מספר על מפקד אנגלי במלחמת העולם הראשונה, שחנה כאן מול התורכים. ערב היציאה לקרב קרא את הפרק הזה בתנ״ך והתרשם, ובו בלילה שינה את תוכניתו, תיאם אותה לזו של יהונתן - וניצח.

על סלעי סנה ובוצץ השחומים רקפות ענוגות, אביבה ניגשה לקטוף והנה ממעל גבעול פורח של נרקיס.

הגשם פסק מכבר. אנחנו צועדים בערוץ. קשה ללכת. שביל אין וחלוקי האבן הלבנבנים נוקשים.

עלינו בגדה הדרומית. במפה מצוין מעיין וצריך למוצאו. רק עתה, משעלינו, אנו משתאים לייחודו של הוואדי. צלעותיו תלולות ושכבות הסלעים שלו אינן אופקיות כרגיל, אלא מרובדות אלכסונית. אנו מחפשים את המעיין ואין. במקום המצוין במפה אין כל זכר לו. נער ערבי, רועה, מראה לנו אותו במקום שכבר עברנו בו, בין קוביות סלע זרוקות בערבוביה. שם, בתוך מערה קטנה, בריכת מים קרירים, צלולים.

שנה לפני כן חיפשה את המעין פלוגת פלמ״ח שלמה ולא מצאה. ביום חם חיפשו, עלו וירדו - ונואשו. מרוב צמא ועייפות לא הסתכלו סביבם ואמרו אחר כך על הוואדי שהוא ״משעמם״. מילא. לא פלא שנעלם מעינם מעיין סתרים זה.

דניאל מסתובב כל הזמן, עולה ויורד ועיניו בקרקע. הוא מחפש איריס נדיר שכאן מקומו. לפתע הוא קורא בשמחה וכולנו מתכנסים לראות. מצֹא מצא אותו, והוא עוקר את הצמח על הפקעת.

שתינו שוב ממי המעיין והמשכנו דרכנו. הנער הערבי מוביל אותנו למערה גדולה הקרויה בפי הערבים ״מערת הג׳ין״, מערת השד. ״הצאן נמצאים בלילה במערה - אומר הנער - והשד מנקה אותם ביום. אסור להפריעו״. נכנסנו וצחקנו למראה ערימות הזבל שאין הערבים מפנים מפחד השד...

אנו ממשיכים בדרכנו מזרחה. חם. צהריים. ממשיכים במהירות, רוצים להספיק לראות עוד מעיין. פתאום עולה דניאל על המדרון ממול - ראה איזה צמח. אנו כבר נרגזות, שהרי אי-אפשר להתעכב כל פעם, דווקא שני הסטודנטים, שכל הזמן מאיצים בנו, להם נראה הדבר. דניאל חזר והסביר - משונה היה בעיניו שקנה גדל בגובה כה רב, ולכן שיער שאולי ימצא לידו מים.

צעדנו במורד הוואדי. שוב עלינו בשביל עזים צר ושוב חזרנו לערוץ, פיתול אחרי פיתול. מתי כבר נגיע לחיבור עם ואדי קלט? לבסוף מתגלה המעיין, עין פואר. מים רבים זורמים בתעלת בטון. ילדות ערביות וגדיים. ושפע עשב.

ישבנו לאכול. עין פואר זה תכונה מיוחדת לו. מימיו שופעים בכמויות שונות - פעם ירבו ופעם ימעטו במהלך היממה. ״לפי מצב הרוח״. הסטודנטים אוכלים במרחק-מה מאיתנו ומתווכחים ביניהם על פשר התופעה.

השעה מתאחרת. עוד רבה הדרך לפנינו. אנו נחפזים דרומה. מטפסים בצלע ההר הגירית הפריכה. אנו משתדלות לא לפגר אחרי הבנים, מתנשמות ומזיעות. בהגיענו לרמה השמש כבר אינה מלהטת. לפנינו מתנשאת גבעה ובראשה בית - מעלה אדומים. הכל מסביב אדום. מאדימים הסלעים והאדמה סביב סביב.

אוטובוס ערבי עוצר לנו בהגיענו לכביש ומחזירנו ירושלימה.