חברים מספרים
בפעולות עם פנחס - ש. ה.
היכרתי את פנחס ב-1942, כחצי שנה לאחר התגייסותו לפלמ״ח. בקורס מ.כ. באיילת-השחר
עבדנו הרבה, כמה פעמים יצאנו למסעות וכן לפעולות של עלייה ב׳ - העברנו עולים
מסוריה לראש-פינה ומשם היפנו אותם למקומות שונים בארץ.
זכה פנחס מישקוב - ועל שמו נקראה אסכולה בפלמ״ח. השם ״מישקוביסט״ היה תואר לכל
בעל מעוף ומרץ. במסעות היה מבקש תמיד להיות בין הגששים החפשים יותר בסיוריהם וניתן
להם ליהנות יותר מנוף, מהרפתקה.
כבר בימים ההם הוא היה חולם על לימודים באוניברסיטה וכבר אז, למרות העבודה
המפרכת, היה קובע עתים לתורה. גמרנו קורס למ.כ. ונשלחנו, אני והוא, לקורס למדריכי
ספורט. בתור חובש הדריך בעזרה ראשונה ואף על פי שמעמדו של חובש היה כמעמדו של
מדריך ויתר על זכויותיו (מקום לינה נוח יותר וזמן פנוי יותר) וחי יחד עם כל
החבריא.
לאחר גמר הקורס עברנו לקיבוץ ״הזורע״. חלק מהאנשים נשלח לתפקידי מ.כ. וחלק
היווה מחלקה מיוחדת של מ.כ. סיירים. באותו זמן הוטל עלינו לצאת למסע סיור לאורך
שפתו המזרחית של ים המלח וכן הוטל עלינו לערוך מפת שטחי הסביבה. יצאנו מבית הערבה
ופנינו לסדום, אבל לא הצלחנו להגיע אליו עד נחל ארנון. כאן התקיפונו שודדים ערבים.
בידינו היו שני אקדוחים ועשרה רימונים ובידי השודדים - רובים מרחיקי-קלוע. בפעולות
הערמה הצלחנו להתגבר על השודדים אבל נאלצנו לחזור לבסיסנו, לבית הערבה. לקחנו בשבי
אחד השודדים ובעזרתו עשינו את דרכנו חזרה במשך 18 שעות בלבד, ואילו את דרכנו עד נחל ארנון עשינו במשך
שלושה [ימים?] מעת-לעת. בידינו היו תצלומי-אוויר ותפקידנו היה לגלות שבילים ולסמנם
במפה.
מסע זה היה אחד הקשים ביותר: בלא מזון ומים, וכאן נתגלו תכונותיהם של הסיירים,
כאן ראו את האנשים בחולשותיהם וברוממות רוחם. פנחס נתגלה כחבר מסור וטוב; תמיד מוכן
היה לוותר על מנת המים שלו לחלשים ממנו. זמן-מה לאחר הסיור השתחרר פנחס וחזר
ללימודיו באוניברסיטה והוא הועבר לרזרבה. זה היה בהתחלת תקופת המאבק כשנקראנו
לשחרר את המעפילים שנעצרו בעתלית. פנחס השתתף בפעולה הזאת והצטיין בה במיוחד. הוא
נשא את חפצי המעפילים והגיש עזרה ראשונה לאלה שנזדקקו לה.
לאחר הפעולה בעתלית הוטל עלינו לקחת חלק בפיצוץ מסילות הברזל ליד תחנת ביתר.
יצאנו יחד ובקרבת התחנה התחלקנו לשתי חוליות: האחת פנתה מזרחה והשנייה - מערבה.
התקרבה שעת האפס והנה שמענו התפוצצות מצד מערב. לפני שניגשנו למלאכה הזדרזנו בפיצוץ
המסילה ונסוגנו לעבר הבסיס בשכונת בית וגן. הגענו לשם בשעה 1 אחרי חצות. חיכינו כשלוש שעות והכיתה השנייה טרם חזרה.
דאגנו מאד לחבריה, אבל היינו עייפים מאוד ונרדמנו. פנחס בלבד נשאר ער. הוא לא יכול
היה להירדם מחמת דאגתו לחברו הטוב שנמנה עם הכיתה שהלכה למערב. עם עלות השחר חזרה
הכיתה השנייה, התברר שהם תעו בדרכם. דאגנו מאוד לנשק, שהיה בידינו, שלא יגלוהו
הבריטים. אותו בוקר הוכרז עוצר בירושלים ולא יכולנו להביאו למחסן. מייד לאחר ביטול
העוצר יצאו פנחס ועוד חבר במכונית כדי להחזיר את הנשק למחסן. באותם הימים היה הדבר
כרוך בסכנה גדולה. האנגלים היו מרבים בחיפושים ובייחוד במבואות העיר.
נפגשנו עם פנחס שוב בליל ״וינגייט״! תפקידנו היה לחסום למכונות האנגליות את
דרכי הגישה לעיר ובידינו היו כלים קטנים ובקבוקי מולוטוב בלבד.
פנחס השתתף גם בפיצוץ גשר אלנבי ליד יריחו. היה זה אחד המבצעים המוצלחים
ביותר. פנחס שימש כאן חובש של חוליית המקלענים.
לאחר 29 ביוני חלה כעין הפוגה בפעולות. נראה היה שפנחס יכול להתמסר כולו
ללימודיו אבל ״הופרענו״ שוב על-ידי מאסרם של אנשי קבוצת ביריה. קצין בריטי התעלל
בהם. הוטל עלינו - על קבוצה מהרזרבה בירושלים, איתה נמנו גם חברות, להוציא לפועל
פסק דינו של הפיקוד העליון, שנמסר לנו על ידי מפקדת הפלמ״ח. הקצין הועבר לירושלים
ונדמה היה לנו, שאין כל קושי לבצע את הדבר. אבל כעבור כמה ימים נוכחנו לדעת, שהדבר
אינו קל כלל וכלל, הוא נמצא לרוב ״במבצר״ וכשיוצא היה פונה לחלק הערבי של העיר.
היה חשוב לדעת מקום
מגוריו. לא קיבלנו ידיעות מהש״י (שירות ידיעות) ואנו נאלצנו לבלוש בעצמנו. פרשנו
רשת בילוש במבואות המבצר. ימים תמימים היינו מצפים לו, כשאנו מחופשים בבגדי סבלים
ערבים, ובערבים היינו לובשים תלבושת-ערב, כמנהג האנגלים, כשאנו מפטפטים אנגלית. כן
הסתובבנו בבתי קפה כשבכיסנו אקדוחים ורימונים.
כרגיל היה יוצא בליווי שומרי ראש או נוסע במכונית ערבית. הוא היה נמנע מלהשתמש
במכונית יהודית. את פגישתנו לתכנון הפעולה היינו עורכים בבית הוריו של פנחס. הכנות
אלה הפריעו לו הרבה בלימודיו. התנהגותו של פנחס בבית עוררה את חשדם של הוריו, אבל
לא נודע להם שמץ דבר. גם מחבוא הנשק היה בחדרו והוריו לא ידעו על כך. כחודש וחצי
היינו עסוקים בפעולה והיינו מתוחים מאוד. התלבטנו הרבה בשאלה! האם מותר לקפח חיי
איש, גם אם חטא כלפינו. אבל תמיד ברגעים כאלה גברה ההכרה על ההרגשה. וידענו שלנו
הזכות והחובה להוציא לפועל פסק דין של הפיקוד העליון של ההגנה. זכורני אותה תקופה
נרצחו כמה אנגלים בידי אנשי אצ״ל ולח״י והשלטונות הבריטים איימו בעונשין חמורים
לכל אלה שייתפסו למעשי רצח. קרה ואנו היינו מהלכים ברחוב ובכיסינו אקדוחים. פתאום
הופיעו מכוניות בריטיות, שחסמו את מבואות הרחוב וחיילים החלו בודקים את העוברים
ושבים. נעצרנו ליד לוח המודעות. אותה שעה התקרבו שני בריטים והדביקו מודעה בה
הודיעו, כי מאותו תאריך כל אשר ייתפס ונשק בידו דינו מאסר-עולם או מוות. קראנו את
המודעה וחיכינו כי הם יגשו מייד אלינו לבודקנו. אמרנו: אבודים אנחנו. אבל למזלנו
היינו אולי היחידים ברחוב שלא נבדקנו. כנראה שני האנגלים שהדביקו את המודעה היו
שקועים בעבודתם והשאר - סמכו עליהם שהם יבדקונו וכך ניצלנו. במוצאי שמחת תורה תש״ז
הוצא לפועל פסק הדין.
בנובמבר 1946 נקראנו להתייצב במטה הפלמ״ח והוטל עלינו לנסוע לאירופה - ללוות אוניות
מעפילים. יצאנו לסמינריון קצר ובינואר 1947 הפלגנו לאירופה. הגענו לאיטליה ושם ניתנה לנו חופשה
קצרה - עד שיבוא יהודה ארזי, שעמד בראש הפעולה באיטליה. התאכסנו בבית מלון ובכל
שעות היום היינו משוטטים ברחובות העיר ומסיירים בבתי-נכות ובכנסיות. פנחס שהיה בעל
ידיעות במקצוע הציור והפיסול היה משתדל לרכוש כל מיני חפצי אמנות, ככל שהשיגה ידו.
לאחר חופשתנו נשלחנו למחנה פליטים במג׳נטה.
עוד לפני הפלגתנו שקע פנחס בלימוד השפה האיטלקית, ופשבאנו לאיטליה היה מנצל כל
הזדמנות להיכנס בשיחה עם איטלקים, כדי לסגל לעצמו את השפה. במשך תקופה קצרה למד את
השפה האיטלקית ודיבורו היה שוטף.
פגישותינו הראשונות עם הפליטים לא היו מעודדות ביותר. לבושם של הפליטים, צורת
חייהם, שיחם ושיגם וכל מראה המחנה השרו דיכאון. אבל פנחס ידע להבליג מהר על
הרגשותיו והיה גוער בי כשהייתי מתאונן על תנאי העבודה.
באיטליה שהיתי כחודשיים ויצאתי לצרפת ופנחס נשאר באיטליה. הוא היה מפקד המחנה
במג׳נטה. לעתים קרובות הייתי מקבל מכתבים ממנו, שהיו רצופים געגועים לארץ, להוריו
ולחבריו.
כעבור זמן הוא הועבר למילאנו ושם פעל כמרכז הקניות בשביל המחנה. בפעולה זו
הצליח יותר מאשר בפעולה בתוך המחנות. הוא הסתגל בקושי לתנאיהם ולמנטליות של
תושביהם.
עם פרוץ מלחמת השחרור הגיע לקפריסין. שם ישב כחודשיים וחזר לארץ. כשישב
בקפריסין נפלו הל״ה - חבריו ללימודים באוניברסיטה - בדרכם לכפר עציון. האסון זיעזע
אותו מאוד, הוא לא יכול היה להירגע, ולא אבה סלוח לעצמו שלא היה עם דני וחבריו.
כשחזר מקפריסין בא אלי. באותו זמן קיבלתי מאמריקה תקליט בו שר ״קובבוי״ על
מותו של עצמו. התקליט הזה לקח את לבו של פנחס והוא יכול היה לחזור ולשמוע אותו
פעמים רבות כאילו ניבא לו לבו. שמיעת התקליט הזה הייתה בה כעין ביטוי לחוויותיו
בקשר לנופלי הל״ה.
בהזדמנות הראשונה הלך לבקר בבתי הורי חבריו שנפלו במערכה.
לאחר גמר חופשתו הוצע לו להצטרף לאחת הפלוגות כמדריך לחובשים ולאחר כך לצאת
לקורס לקצינים (מפקדי מחלקות). הוא סירב לקבל את ההצעה ותבע לצרפו לחבריו הלוחמים
כטוראי או כמ.כ. אני יצאתי לעטרות והוא לגוש-עציון ומאז לא ראיתיו.
|
