פלוגה ו׳ - ד. הרמן
מזהה  193
שם הספר  2010 פינחס (פינצ'יק) מישקוב
מספר פרק  5.
שם הפרק  פלוגה ו׳ - ד. הרמן

 

 

חברים מספרים

 

 

פלוגה ו׳ - ד. הרמן

 

 

לידתה של פלוגה ו׳ חלה בסוף 1941, וחדר הלידה שלה - המסעדה הקואופרטיבית בירושלים, ליד אחד השולחנות הצדדיים. אביה ומילדה כאחד של הפלוגה היה ישראל לברטובסקי. האמת ניתנה להיאמר: שיטת הגיוס שלו הייתה מקיאבליסטית במידה מסוימת. בימים ההם היו נוהגים לגייס רק אנשים ש״ההגנה״ המליצה עליהם. הוא לא הסתפק בכך והיה מבקש אלמנטים אידיאליסטיים המוכנים למסור נפשם על קידוש הרעיון והיה משתדל להשפיע עליהם בנימוקים שונים. לנער חניך הסתדרות הנוער הימנית היה אומר: האם יכולים אנו למסור עניין כביר כזה כהגנה למשכילים משורות השמאל; והיפוכו של דבר היה אומר לנער שבא מהסתדרויות נוער שמאליות (איני יודע איך ובמה פיתה את פנחס, אבל עובדה היא שהוא לכד אותו).

שיטה זו של גיוס נערים נתגלתה בסופו של דבר כנכונה ויעילה ביותר בירושלים. משום:

א) היא אפשרה לבחורים המגויסים להתגבר על קשיי המשמעת בתנועות הנוער ובהכשרות שאליה השתייכו וכן על כל אותם הדברים שהיו נתונים להם אותה שעה.

ב) וזה העיקר: היא אספה נערים מחוגים, שכבות והשקפות שונים ואפילו מנוגדים והיא כינסה אותם יחד לעבודה משותפת ולאמונה אחת. עובדה היא, שהמושג ״מפלגה״ בפלוגה ו׳ היה מטושטש ביותר ובלתי חשוב הן בהיוולד הפלוגה והן בשעת התפרקותה בשנת 1945.

תצוין התקלה הראשית והעיקרית בפלוגה זו - שחייבה היאבקות קשה ורצינית - הייתה לא באימונים הקשים, שהיו לעתים קשים מנשוא, ולא בהסתגלות החברתית, אלא בעצם החזקתם של האנשים בפלוגה, שהיוותה חלק של הפלמ״ח - הייתה עריקה. חלקם הגדול הלך לצבא הבריטי להילחם בצבאות הנאצים ומיעוטם חזרו למשפחותיהם ולבתיהם ואחר שלא מצאו בפלוגה חיי הוד שבתפארת, שרגילים לראות בהרפתקה. ובעיה זאת, כמו רובן של הבעיות לא הייתה של מפקדים, אלא של אנשי השורה ברובם הגדול. נדרשו הרבה עקביות ואומץ לב מצד הבחורים שנראו בעיני מכריהם והסביבה כולה כמשתמטים, לאחר שלא לבשו מדים. היה קושי מיוחד בפלוגות העירוניות. בעיר היה צורך להסתיר את דבר ההשתייכות לפלמ״ח! לא כן במשקים החקלאיים. ובימים ההם השפם, הסוודר ונוסח הדיבור סימנים מובהקים של הפלמ״ח.

קושי שני - בעית המשמעת, כמו בכל צבא לא חסכו בעונשין גם אצלנו על כל מיני עבירות ולא נמנעו מכל מיני גינוני משטר, שהקפידו בהם הרבה בחיי המחנה, במסדר ובאימונים. הבעיה הייתה איך ליצור לחץ מוסרי (בפלוגה) על החייל שיהא ממושמע באותם הדברים שחשובה בהם המשמעת. השם ״מישקוביסט״ הגדיר מושג מסוים של משמעת עצמית. ״מישקוביסט״ אדוק - כך היו אומרים - אם גוזרים עליו להתאפק ולהינזר משתיית מים במשך שמונה שעות סיורים, הריהו מוסיף שעה עליהן, ודאי היו הדברים האלו משום הפרזה לשם קנתור ידידים, כי הבעיה העיקרית הייתה למלא במשך שמונה שעות את אשר הוטל על-ידי המפקד גם שלא בפניו. וכך נוצרה סתירה:

מצד אחד לחמנו מלחמה קשה על כל אחד מאיתנו שלא יעזבנו, כי ידענו שבזאת אנו נלחמים על קיומנו

ומצד שני לחמנו על כך להוציא כל מי שלא היה יכול לעמוד במשמעת הצימאון ואימוני השדה הקשים.

שני קטבים מנוגדים אלה היוו את היסוד לאותה משמעת קפדנית, ששררה בפלוגה ואשר נראית לרבים כ״פרוסית״. חלקו של פנחס במשימה הזאת היה גדול מאוד ובלא יודעים. ייתכן שצורתה החיצונית של המשמעת הייתה בניגוד לרוחו, אבל תוכנה הפנימי הלם אותו להפליא. היא נוצרה על-ידי אנשים מסוגו.

לאחר תקופה קצרה מאוד של רומנטיקת אימונים וסכנת פלישה גרמנית באה עלינו מלחמה קשה מאוד. הגרמנים הוכו במדבר המערבי וכתוצאה מכך בוטלה התמיכה הכספית של הצבא הבריטי - שניתנה אומנם להחזקת יחידה קטנה - אבל השתמשו בה להחזקת כמה יחידות. נסתם איפוא מקור חשוב לקיומנו והיינו נאלצים לעבור לעבודה במשק לשם פרנסתו. והגרוע מזה - פג המתח ושוב לא נראה צורך אקטואלי לקיום הפלמ״ח (הואיל וסכנת הפלישה הורחקה כאילו). בכך קיבלה העריקה מהפלמ״ח הצדקה אידיאולוגית. העריקים טענו: כדי להכות בגרמנים יש צורך להתגייס לצבא הבריטי בו התנדבתי להיות חיל לוחם ולא התנדבתי להיות שכירו של הקיבוץ המאוחד. האמת, קשה להגדיר את צעדיהם של העוזבים כמעשה עריקה! משבר עבר על הפלוגה, שדילדל אותה במידה ניכרת. כל קסם דבריו של פנחס וכל ביקוריו התכופים של:ה״זקן״, יצחק שדה ז״ל, לא היה בהם כדי למנוע את התפוררותה הגמורה של הפלוגה אלמלא אותם האנשים אשר הבינו, כי אין זו יחידה מובחרת למלחמה בגרמנים אלא - כבר אז הבינונו את הדבר - זהו גרעין של צבא לאומי לעתיד, ושוב, לא הווכחנים המבריקים והאידיאולוגים הם שהצילו את הפלוגה, אלא אנשים כפנחס - בעלי הכרה יציבים, שהאמינו בדרכם אומנם מתוך היסוסים רבים ומתוך חוסר ביטחון - לא הנאומים קבעו, אלא ההרגשה וההכרה. בני מושבים, בחורים עובדים מהעיר והם מעטים ויחידים - בודדים מבני הקיבוץ.

מבחינה פוליטית הם ייצגו את כל צבעי הקשת של פלוגות ישראל. למען האמת עלי לאמר, כי זהותם הפוליטית נודעה לי לאט לאט ולאחר זמן, ורק בדרך מקרה, בשעה של ״השתפכות נפש״. חלק מהבחורים לא ידעתי את עברם הפוליטי גם לאחר חיים בצוותא במשך שנה ושנתיים ולא משום שהיה צריך להתבייש בעברו או להסתירו אלא משום שלמדו, כי ההשקפה הפוליטית היא עניינו הפרטי של האיש, ולציבור כולו יש עניינים משותפים החשובים בהרבה מהעניינים העלולים להפריד בינינו.

מקורס המ.כ. באיילת השחר לא היו עריקים. אין זאת אומרת, שלא נתחבטנו קשה בהרגשת הבדידות, הרגשה שאנו נראים כמיותרים בעיני רבים וטובים החל במנהיגים שלפקודתם סרנו וכלה באדם הפשוט ברחוב. בדידות זאת, וההרגשה שאנו כילד בלתי רצוי במשפחה, היוו גורם חזק להתלכדותנו והתגבשותנו במסגרת החטיבה והיחידה. אומנם הרגשה זו נשאה בחובה סכנה מסוימת שניהפך לאנשים החושבים את עצמם ל״נבחרים״ יחידי סגולה ושוב, היו אלה אנשים מסוגו של פנחס, שהחדירו את ההכרה, שאין אנו אלא עושים את המוטל עלינו לעשות ותו לא. הודות להם ניצלנו מדרדור לתהום מסוכנת זאת.

בכוונה לא נזכרו האימונים והעבודה במשקים, כי רציתי להבליט במיוחד את המשברים שעברו והסכנות שארבו לנו ושהתגברנו עליהם. את בעיית העבודה והאימונים פתרנו עוד לפני שבאנו לאיילת השחר. מבחינה נפשית לא רק הסתגלנו למשטר האימונים הקשה, אלא גם לעבודה הגופנית מתוך הכרה שפעמה בנו, שעלינו להתקיים בכל מחיר - גם כשהוטל עלינו לעבוד בזיעת אפיים. אין לומר שכולנו היינו מתלמידיו של א. ד. גורדון וששנו לצאת עם שחר לעבודתה: כאלה היו מעטים ובתוכם פנחס, אבל התרגלנו לראות ביציאה לעבודה בשעות בוקר מוקדמות חלק מתפקידנו. הקורס יצר שני ערכים חשובים:

א) רמת אימונים גבוהה;

ב) ליכוד חברתי והווי יפה ועשיר.

בשטח האימונים נוצר אצלנו טיפוס של מפקד, אשר לו הכלים המקצועיים הדרושים לאמן, לחנך ולנהל בקרב את היחידה הקטנה בלי להיות תלוי תמיד בעצות ובהוראות מפקדים הממונים עליו. בקורס השתדלו לטפח את הכישרון להחלטה עצמאית, התמצאות בשטח ובגבולות. בשטח החברתי נדמה היה לנו, שהיה לנו הווי תרבותי עשיר ביותר מאשר במחלקות אחרות. אפשר שלא הייתה זו אלא אשליה עצמית, אבל עצם העובדה,שהיינו משוכנעים, שמצויים אנו בשטח זה העלתה את המוראל של היחידה. בכל ערב שבת היינו נוהגים לצאת בסך לחדר האכילה כשהיינו לובשים חולצות לבנות, הפסנתרן והמתופף תופסים מקומותיהם ושעה ארוכה עוברת בשירה וזמרה. ספק אם הייתה ראויה מבחינה אמנותית, אבל יפה הייתה מבחינת הליכוד והרוח הטובה ששררה. ערבי שבתות אלה לא זו בלבד שהוסיפו יופי לחיינו אנו, אלא הם האצילו גם על חברי המשק שהיו נוהגים להתכנס סביבנו. והעיקר - היינו בלתי תלויים ביבוא של כוחות אמנותיים. מעולם לא הזמנו אמנים מהחוץ, ותמיד היו מסיבותינו גדושות חומר רציני והיתולי והצגות ומערכונים. אפשר שבצד המבריק הזה של חיינו לא התבלט פנחס באופן מיוחד, אבל אותו שקט וביטחון עצמי שלו ואותו טוהר נפשי ששימשו קרן אור בחיינו - אין לתארם בלעדי פנחס. הוא היה בין גורמי האווירה הזאת.

עם סיוט הקורס עברנו לקיבוץ ״הזורע״ להשתלמות נוספת ושם פעל המשטר במחלקה שלא נרפאנו ממנו עד חיסולה של הפלוגה. משגה זה נבע מהעובדה, שהכשירונו לתפקיד מסוים ולא נתנו לנו לעסוק בו מסיבות שונות. באותם הימים הייתה אווירה מתוחה בארץ ורובנו ראינו, שהגיעה השעה להיחלץ למעשים. אבל אם רובנו לא חששנו לעשות פומבי למשבר הנפשי והפוליטי שעבר עלינו, הכרזנו עליו בקול רם מתוך סערה ורתיחה - ידע פנחס לכבוש את הרגשותיו, את מלחמתו בנפשו עשה בחשאי, ורק מעטים יכלו לנחש עד כמה נסער ומתלבט האיש! גם בגילוייו אלה היה מן המרגיע והמייצב, אשר פעל עלינו כמעט בלא יודעים. היה לו חוש אחריות מבוגר יותר מכל חבריו והבין כי כל עוד לא פתרנו את שאלותינו עד תום בתוכנו עצמנו - אין לנו רשות להסעיר את האווירה ולחתור תחת יציבות המחלקה בצורה כזאת.

איני זוכר שהטיף לנו מוסר אי פעם או שאמר דברים שיש בהם רוח של הטפת מוסר, אבל עצם התנהגותו הביעה זאת ברורות ושימשה גורם מחנך לנו, בלי שידענו על כך.

תמה פרשת ״הזורע״. פגישתנו הבאה הייתה כרזרבי סטים. לא הרביתי עוד להיפגש עם פנחס אם כי שמרנו על קשרינו. באותה תקופה בשל בו השלב השני של התבגרותו, שנסתיים במציאות הדרך לעצמו, זמן קצר לפני מותו.

 

העתקת קישור