פרק 3

עוד לפני צאתי מבודאפשט מסרנו, קאסטנר ואני, למשלחת הסוכנות היהודית בקושטא את הנקודות העיקריות של הצעת הס.ס., בצירוף שתי בקשות:

שאישיות מרכזית מהנהלת הסוכנות תבוא לקושטא,

ושתוּכּן למעני אשרת כניסה לתורכיה עוד לפני שאצא לשליחותי.

קיבלתי מקושטא את התשובה הבאה:

״שיבוא יואל. חיים מחכה לו. ברלס״

כסבורים היינו כי ״חיים״ פירושו חיים וייצמן. מאוחר יותר הוברר לנו, כי אין אנו אלא אנשים תמימים, וכי ״חיים״, פירושו חיים ברלס. אולי ייסלח לנו אם לא שיערנו, שאדם יחתום על מברק ידבר בו על עצמו בגוף שלישי. הרי יכול היה להודיע בפשטות ״אני מחכה לו״.

בהגיעי לקושטא לא הייתה האשרה מוכנה, ואין צורך להוסיף שחיים וייצמן, או מישהו אחר מחברי הנהלת הסוכנות, לא שהה בעיר זו. בשדה התעופה חיכה לי חיים ברלס, אך לאחר שראני יורד מן המטוס, הוא עזב את המקום מבלי להחליף עמי מילה ומבלי לדאוג לרישיון נחיתה עבורי.

הואיל ולא הייתה בידי אשרת כניסה לתורכיה, לא רצו השלטונות התורכיים להגיח לי לעזוב את שדה התעופה וביקשו להחזירני באותו המטוס שבו באתי. התערבותו של הסוכן הגרמני שנתלווה אלי, אשר הכיר אישית מספר תורכים נכבדים, הצליחה למנוע תקלה זו ולהשיג למעני רישיון שהייה בקושטא.

השאלה הראשונה שהציג לפני שליח הסוכנות, וניה פורמרנץ, דקות ספורות לאחר שהגעתי למלון הייתה:

״יואל, כלום זה נכון מה שאתם מוסרים? האם באמת רוצחים הנאצים כפי שתיארתם?״

המשלחת של הסוכנות לא נתנה, איפוא, אמון במאות הדו״חות שזרמו אליה משך השנים האחרונות. במוחי צץ הרעיון, שמא זו הסיבה בגללה היו פעולות ההצלה לוקות כל כך בחסר.

לאחר שמסרתי את הדו״ח הראשון בפני מליאת משלחת הסוכנות, הוחלט:

א) להריץ מברק להנהלת הסוכנות, בו היא תידרש לשגר מייד לקושטא חבר מיופה-כוח, שיוכל להשיב על הצעת הס.ס.

ב) לשגר מייד אחד מחברי המשלחת, וניה פורמרנץ, לירושלים, כדי שימסור דו״ח מלא על המתרחש.

ג) לאפשר לי למסור לשגריר ארצות-הברית באנקרה, מר שטיינהארדט, את פרטי הצעת הס.ס. ולבקש את עזרתו.

במהלך הישיבה נוכחתי לתדהמתי, כי לא היה שום ביטחון, כי המברק שישוגר ממשלחת קושטא להנהלת הסוכנות בירושלים אומנם יגיע לתעודתו במהירות הנאותה וכי תוכנו לא יסורס. המשלחת לא הצליחה, משך כל שנות שהותה בקושטא, ליצור קשר מהיר ובטוח עם ירושלים. קשרי המשלחת לא הספיקו גם כדי לקבל מקום במטוס לארץ-ישראל. וניה פורמרנץ נאלץ לנסוע ברכבת, דבר שמשמעותו הייתה אובדן ארבעה ימים. והרי אייכמן אמר לי:

״הזדרז, מר בראנד, עד לשובך אגלה 12,000 יהודים ליום״.

ב-23 במאי 1944 שיגרתי מאיסטנבול, באמצעות משלחת הסוכנות, מכתב לבודאפשט. וכך ראיתי בו את עבודתם של השליחים:

״... החברים כולם הם מן הטובים והמשובחים שיש באפשרותכם לדמות, ובכל זאת השיטות והדרכים הנקוטות על ידם בהחלט אינן על הגובה. אני מאמין שמותר לי לטעון, כי קצת דם רענן לפיתוח עבודה דינאמית יותר היה עושה להם טוב. השיטות הדמוקרטיות הנושנות, הסיסמה הפרלמנטרית העתיקה. והרי, יודעים אתם, נחוצות לנו החלטות, ומעל לכל מעשים ואומץ-לב להוציא החלטות אלו אל הפועל. מבחינה טכנית הולך כאן הכל קשה עד לאין שיעור. עם זאת קשה ביותר לשנות את פני הדברים. סיבת הדבר נעוצה בעצם אופיים המצוין של החברים, המקשה את שינוי פני הדברים... החבר ברלס עצמו הוא סמל היושר. חרוץ (קם בשעה 7 ועובד עד מאוחר בלילה), יאה והגון ב-100%, ובכל זאת לא יעיל: ישר מדי, אין לו חוש לעבודה בלתי ליגלית (מתן שוחד וכו׳), מנגנון ביורוקרטי וכבד, שיחות של שעות עם החלטות-רוב - במקום הכרעות כבדות אחריות שלאחריהן באה עבורה מהירה ודינאמית״.

במכתבי זה, אשר ידעתי כי יראו אותו לגרמנים, עשיתי מאמץ לכפות עליהם שמירה על כל כללי המשחק - כל עוד המשחק נמשך:

״משוכנע אנוכי, כי את העניין אי-אפשר יהיה לבצע ביום אחד. דבר זה אינו אפשרי מבחינה פיזית וטכנית, והשותף שלנו איננו צריך לצפות לכך... אני בטוח כי עבודתנו תוכתר בהצלחה, וגם אתם גם אנו נגיע אל המטרה. כפי שהזכרתי בשניים או שלושה ממברקָי, תראו כי מילוי רצונם של השותפים בקצב הרבה יותר מהיר, היה מתאפשר בתנאי שהיו מתמלאות דרישות-המינימום שלנו ביחס לגירוש, ריכוז ועלייה. כך, למשל, אם נקבל חדשה מכם (כל עוד אני שוהה כאן), שהגירוש נפסק, היה זה מפיג בהרבה את אי-האמון השורר כאן, לדאבוננו. אם, נוסף על כך, ישתפר המצב ביחס לריכוז... גם דבר זה יתרום תרומה גדולה בכיוון זה. הערכה מיוחדת להגינותן של ההצעות תתקבל אם יימצא משלוח אנשים... דרך הבלקאנים לקונסטנצה, בּוּרגס או צווילנגרד, בואך אפריקה, מערבה לתוניס... כפי שכבר אמרתי, קיים בהחלט הרצון הטוב. נהיה חייבים להתגבר כאן על קשיים עצומים, אך, ככלות הכל, גם המשימה עצומה היא, ואני מבקש באופן דחוף לתת לי את האפשרות למלא משימתי זו... חשוב לאין ערוך כי ההישג הקטן ביותר שלכם הנוגע לשיפור מצבנו, יודיעוני עליו מייד, כי כל ידיעה כזו תעזור בעבודתי. ואתם, הבטיחו לשותפים, כי תהיה התוצאה אשר תהיה, אני אמסור אותה בלא כחל וסרק, מבלי לגרוע מילה ובלי הבטחות סרק, וכי אני אשאר שותף קורקטי בהחלט. אין כל ספק שתידרש נסיעה הלוך וחזור לעתים קרובות יותר... היו חזקים, פעלו בחוכמה, בהגינות וביושר גמור. אני מקווה שאוכל למלא את משימתי, וכאשר נשלים את עבודתנו הזו, נדע כי לא חיינו לשווא״.

בהתאם לראיון שנקבע טלפונית עם השגריר האמריקני, שטיינהארדט, צריך היה מנהל המשלחת, חיים ברלס, לבוא עמי, שלושה ימים לאחר מכן, לאנקרה. גם הפעם לא הוכנו מקומות טיסה, וזאת משום שכבר נקנו כרטיסים לנסיעה ברכבת. כשעלינו לרכבת ביקשו השלטונות התורכיים לאסרני. התברר לי, כי באותם ימים הייתה הנסיעה לאנקרה טעונה רישיון מטעם השלטונות, בעוד שהמשלחת דאגה להשיג רישיון כזה לברלס, היא לא דאגה להשגתו בשבילי. הוחלט כי ברלס ייצא לאנקרה בגפו, ואני הוחזרתי לבית המלון שבקושטא.

בלילה הופיעו במלון בלשים תורכיים, שביקשו לאסרנו יחד עם הסוכן בונדי גרוס, שבא עמי לתורכיה, ולהסגירנו למחרת היום לשטחי הכיבוש הגרמני.

נאסרתי. חברי המשלחת שנכחו במלון לא עשו כל ניסיון למנוע את מאסרי. הם לא הבריחו אותי מבעד לדלת האחורית, ולא ניסו להסתירני באחד החדרים הרבים, שבהם התאכסנו. בונדי גרוס היה זריז ממני. הוא התחמק מן המלון בדלת האחורית. הואיל ואי-אפשר היה למצוא אותו, מנעה בריחתו את הסגרתנו המיידית.

מאוחר יותר נאסר גם בונדי גרוס והוכנס לחדר המעצר בתחנת המשטרה, שבו הייתי חבוש גם אני. אולם הוא הצליח לשחד בלש תורכי, שהביא אותנו עם רדת החשכה לבית המלון. משם הזמנתי בטלפון את המשלחת לישיבת חירום.

בתחילה לא רצו השליחים לדבר איתי, אף לא בטלפון. הם חששו שמא ברחתי מהמעצר, נזהרו מכל מגע עמי. גם לאחר שהסברתי להם כי אני מצוי במלון בדרך ״חוקית למחצה״, צריך הייתי להפעיל את כל כוח השכנוע שלי, כדי להשפיע עליהם, שיבואו אלי לקיים ישיבה. הם חששו שמא יעורער מעמדם בתורכיה כתוצאה משיחה עם אדם שחמק ממעצר. חשש זה היה מאוד לגיטימי בעיני, אך ככלות הכל לא הייתי סתם אדם: שובי, להונגריה בשלב זה, ללא תוצאות כל שהן, היה נועל את הדלת על אחרית התקווה של יהדות שלמה - אולי הקהילה האחרונה שנשארה בחיים ברחבי אירופה.

בעת ישיבת הלילה עם נציגי הסוכנות, אילצתי אותם לחבר מייד ״הסכם ביניים״, לצורך העברתו המיידית לבודאפשט. היה הכרח חיוני שאציג, בשובי אל אייכמן, הצעה נגדית מפורשת מצד היהודים - אות וסימן כי יש תגובה חיובית להצעותיו. רק ככה קיוויתי להשיג ממנו את הפסקת ההגליות.

וזו לשון הסכם הביניים:

״בישיבה שנתקיימה היום, 29 במאי שנת 1944, בין נציגיה המורשים של ״מולדת״ ובין מר יואל בראנד, נציגה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה בבודאפשט, נקבע כי נציגי הסוכנות היהודית מייפים את כוחו של מר יואל בראנד להודיע לממונים עליו את הדברים הבאים:

1. הסכמנו עקרונית לדיון קונקרטי ולחתימת הסכם. עם זאת הובעה הדרישה, שעם הדיונים יופסק ה״גירוש״ מייד, כגילוי של רצון טוב ובשים לב לכך, שאובייקט ההצלה פוחת והולך וסופו להיעלם כליל.

2. לשם החשת דיונים אלה באים הנה שליחים מיוחדים, הנמצאים כעת בדרכם. השלטונות היהודיים מחכים, שגם הצד שכנגד ישלח הנה את נציגיו. את מקום המפגש אפשר להעביר גם לארץ אחרת.

3. אם כי הקשיים האובייקטיביים, המדיניים והמשפטיים, הכרוכים בייצורן ואספקתו של הסחורות הנדרשות על ידי הצד השני, גדולים מאוד, תימָצא דרך להתגבר על הקשיים האלה בשעה שהתוכנית תיעשה ריאלית.

4. לשם שינוי מיידי של המצב ומניעת התלות באפשרויותיה הטכניות של המשכת המשא-ומתן, מציעים נציגי ״מולדת״ לצד השני לחתום על הסכם-הביניים הבא, שנכנס מייד לתוקפו וכולל את התנאים כדלקמן:

א) ה״גירוש״ נפסק מייד. הצד-שכנגד מקבל כתמורה ״אלף אלפים נתנים״ [מיליון פראנקים שווייציים] מדי חודש בחודשו.

ב) תותר עליית אנשים לארץ-ישראל לפי בחירתנו ותינתנה האפשרויות לכך. כתמורה מקבל הצד-שכנגד ״ארבע מאות אלפים סטפאנים״ [ארבע מאות אלפים דולאר] בעד כל משלוח של 1000 איש.

ג) תותר ההגירה לארצות שמעבר לים דרך מחנות-מעבר בארצות נייטרליות, כגון: ספרד. כתמורה מקבל הצד-שכנגד ״אלף אלפים סטפאנים״ [מיליון דולאר] בעד כל משלוח של 10,000איש.

ד) יותר לשלוח מזון, בגדים, נעליים ורפואות אל הגטאות והמחנות. כתמורה יקבל הצד-שכנגד בעד כל קרון, שיגיע אל המחנות והגטאות, קרון אחד המכיל סחורות בעלות ערך שווה.

ה) עד לחתימת ההסכם הסופי בהתאם לסעיף 2 של פרוטוקול זה, ניתן ייפוי-כוח למר יואל בראנד לפעול בהתאם לפרוטוקול הזה ולקבל עליו התחייבויות.

נציגות מיופת-כוח מטעם ״מולדת״         נציגות המועצה המרכזית

חיים ברלס                                        של יהודי הונגריה

אהוד אבריאל                                     יואל בראנד

מנחם באדר״

על אף מעצרי, לא הגלו אותי לגרמניה. לעומת זאת, הצליחה משלחת הסוכנות לקבל עבורי אצל השלטונות הבריטיים והתורכיים רישיון שהייה נוספת למטרת פגישה עם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרת (אז שרתוק). השלטונות הבריטיים והתורכיים - כך טענו חברי משלחת הסוכנות - הבטיחו שמייד לאחר השיחה עם מר שרת יניחו לי לטוס חזרה להונגריה. דרשתי מכל מקום ממשלחת הסוכנות, כי תשגר את ״הסכם הביניים״ לבודאפשט ללא דיחוי. אולם משלוח ההסכם נשתהה, מטעמים שטרם הובררו עד היום, למעלה מששה שבועות.

ב-28 ביולי 1944 כתב קאסטנר אל נתן שוואלב:

״אומנם יואל הודיע לנו ב-30 במאי כי נעשה הסכם זמני בקושטא, אולם למעשה לא קיבלו הגרמנים עד היום דבר, פרט לידיעות על מאמצינו אנו״.

אולם מהיום בו יצאתי מהונגריה, ועד שנתקבל שם הסכם הביניים, הוגלו לאושוויץ ונרצחו שם 434,000 יהודים הונגריים.

(האנזי) קבלת המברקים הראשונים מיואל הפיחה בנו תקווה ומתח ציפייה לטוב: חשנו כי גורל ההצלה עבר לידיים טובות, ידיים משלנו. בטוחים היינו שמשימתו של יואל לא תיכשל.

והרי בימים אלה היה קל יותר להיתפש לייאוש מאשר לתקווה, ידענו כי ערי השדה מתרוקנים מיהודיהן, ואף קומץ היהודים שהובטח לנו לא הובא לבודאפשט. האשליות בדבר ״גיוס לצורכי עבודה״ נמוגו כליל. ויסליצני בישר לרז׳ה בסוד, אייכמן בראש זקוף וקרומיי כמשיא עצה טובה, כי מדי יום נשלחים לתאי הגזים 12,000 יהודים. לשווא ניסינו במטר של מילים לכבות את כבשני האש. אנו טענו בפני הגרמנים, שהם מעמידים בסכנה כל סיכוי שמשימתו של יואל בראנד תצליח, כי הפעלת תאי הגזים ואי-מילוי המוסכם בנדון משלוח רכבת הצלה לספרד (שהייתה צריכה לבוא במקום קונסטנצה), לפי רשימת השמות שמסרנו, רק יחזקו בקרב הגורמים המכריעים בחוץ-לארץ את הדעה, ששליחותו של בראנד היא ״בלוף״ גרמני ותו לא. לכאורה, היה יסוד איתן להתדיינות זו. הייתה לנו התחושה, כי אין הגרמנים מעוניינים לומר לנו ״לא״ מוחלט, כי עדיין קוסם להם הסיכוי של עסקה מסחרית באמצעותו של בראנד וכי אין הם מעוניינים בניתוק היחסים עם הוועדה.

בצר לי פניתי אל קלאגס. נזכרתי באדיבות הבלתי מצויה, שגילה לי קלאגס לאחר העינויים שסבלתי מידי ההונגרים. נתברר, כי איש זה הוא ראש שירות הביטחון הגרמני בהונגריה, וכי ידועים לו כל הפרטים על השליחות לתורכיה. שוחחתי עם קלאגס שעות ארוכות, כשאני מתאמצת לשכנע אותו, שכל גורל העסקה שהוצעה בידי הגרמנים, והחשובה כל כך בעיניהם, תלויה בז׳סטות של רצון טוב שהמה יעשו. נפגשתי בימים אלה עם קלאגס מספר פעמים, כשהוא שואל אותי מדי פעם אם יש חדשות מיואל, ואילו אני עונה בשאלה - אם ידוע לו דבר על אודות רשימות היהודים מערי השדה שמסרנו. בעניין אחרון זה העבירנו קלאגס אל לאופר, והנה התברר כי הרשימות מצויות עדיין בכיסו של לאופר, אשר טען כי לא ידע כלל לשם מה נועדו ומה יש לעשות בהן, וחשב כי הן תהיינה חשובות רק עם שובו של בראנד מתורכיה. היתממותו לא עוררה בנו אמון. הייתה לנו אותה שעה הרגשה, כי הם מנסים להוליך אותנו שולל, ממש כשם שעשו עם קיבוצים יהודיים קודם לכן, ואנו לא רצינו לתת יד למשחק מסוג זה. היינו מיואשים.

עלינו מייד, קאסטנר ואנוכי, אל אייכמן. אמרנו לו, כי אין אנו יודעים מה ההסדרים הנקבעים בשעה זו על ידי בעלי בתורכיה, אולם הסדר אחד איננו מוטל בספק: המצב במקום איננו מאפשר אלא לפרק את הוועדה ולהיעלם מן האופק. כל מה שניתן לנו, אמרנו, הוא להתרוצץ ממשרד גרמני אחר לשני, מבלי שתצמח מכך תועלת כל שהיא.

אייכמן פצח בפזמונו האהוב, שבימים הבאים היה עלינו לשמוע אותו שוב ושוב כמו מעל גבי תקליט ארוך-נגן: בראנד היה חייב לחזור, המועד לשובו חלף מזמן, המברקים מתורכיה אינם אלא אחיזת-עיניים ואמצעי להרוויח זמן. העסקה יכולה עדיין להתבצע: אין ליהודים בעולם משאיות מספיק כדי לשלם עבור אותם היהודים שנשארו עדיין בחיים באירופה הגרמנית. ישוב בראנד מתורכיה עם הצעות רציניות, סיכם אייכמן, לנו לא תחסר הסחורה כדי לפרוע את שלנו.

עניתי לו:

״אנו מבקשים סימן של רצון טוב על ידי כך שיוצאו מרכבות הגירוש ילדי מוסדות הילדים ויובטח שלא יאונה להם כל רע עד סוף המשא-ומתן״.

זה אינו בא בחשבון, הגיב אייכמן. אמרתי לו:

״אני פונה עכשיו לא אל הרגש האנושי שלך, אלא כשותף אל שותף במשא-ומתן מסחרי״,

והוא הפסיקני בקוצר-רוח:

״הגברת בראנד, אני רואה שאת מרשה לעצמך יותר מדי. זה עלול להיות מסוכן״.

עניתי לו בשקט:

״למות אפשר רק פעם אחת, ובמצב כזה מוטב להקדים מאשר לאחר״.

השתררה דממה של שעה קלה, אותה הפר קאסטנר בהערה, כי כל ערי השדה פונו מיהודיהן, וכי, לפי מיטב ידיעתו, רק באזור זיבנבירגן הושארו יהודים. היה זה האזור שמסביב לקלאוזנבורג, העיר בה נולד וגדל רז׳ה. בעניין זה ניאות הנאצי להטות אוזן, אם כי ניכר היה שצר לו לחלץ מידיו אף סך זה של יהודים. הוא ייתן דעתו על העניין, הצהיר. הוא נזהר מלהבטיח דבר וחציו, ומשהבטיח - עמד על המקח על כל אדם כתגרן. הוא ערבב נאומים ארוכים של הטפת מוסר בהערות שהפתיעו בציניותן. לדוגמה, כאשר התלונן רז׳ה על תנאי הגירוש האכזריים, באזור קרפטוֹרוּס, השיב:

״הסיבה שתשעים נפש הוכנסו בקרון אחד נעוצה בכך, שבאזור זה המשפחות היהודיות מרובות ילדים הן, והרי אין הילד תופס מקום רב כל כך. נוסף על כך, אין היהודים שבאזור זה בררנים גדולים, ואומנם באזורים אחרים הוכנסו לקרונות פחות אנשים מאשר שם״.

באותו יום שלוש שעות ישבנו - סליחה, עמדנו - אצל אייכמן, כי זה היה הכלל בשיחותינו: גם הוא גם אנחנו היינו עומדים. דרך דיבורו של הנאצי היה משרה על קאסטנר עצבנות יתרה. מדי פעם היה אייכמן שולף סיגריה ומדליקה לעצמו, וקאסטנר לא הרהיב עוז בנפשו לעשן בנוכחותו של אייכמן. הצורך בסיגריה היה מגביר את עצבנותו של קאסטנר עוד יותר, אך הפחד שמא יגער בו הנאצי על ״חוצפתו״ היה גדול מדי. פעם העירותי לו:

״רז׳ה, או שמופיעים אנו בפניו כשותפים לעסקה או שאין להופעתנו כל ערך. ברגע שהוא שולף לעצמו סיגריה, עשה כמותו. רק אל תחכה שיציע לך אש״.

בשיחה שתיארתי לעיל, אירע לראשונה שקאסטנר עישן בנוכחותו של אייכמן. בעיני הנאצי נראה הדבר טבעי, כפי הנראה, שכן לא העיר על כך מאומה. כשיצאנו מן הפגישה עם אייכמן הערתי לרז׳ה:

״כיצד נוכל פעם לתרץ את העובדה, כי דווקא בקלאוזנבורג נשבר הקרח״.

רז׳ה הבין את כוונתי שבוודאי יועלו נגדו טענות של משוא-פנים כלפי כור מחצבתו. בדין וחשבון שיגיש רז׳ה לקונגרס הציוני בבאזל, כעבור שנתיים, יאמר:

״אייכמן ידע כי קלאוזנבורג קרובה מאוד ללבנו״.

כוחו של רז׳ה במשא ומתן עם הגרמנים נעוץ היה בכך, שהוא ידע מאינסטינקטיבית להשרות את הצליל הנכון על השיחות. בדרך כלל נהג בשקט, ברצינות, בעקשנות של סוחר המוכרח לצאת מן העסקה ברווח. העובדה שאפשר לקחת סוחר זה בכל רגע ולהעבירו לתא הגזים, לא הטילה אף פעם את צלה על מעשיו של רז׳ה, לא הרפתה את בת קולו. פעם התרגז אייכמן על הערה מסוימת של איש שיחו ונצטעק:

״מר קאסטנר, אתה נכנע לעצביך. אולי טיול לטרזיינשטאט היה עושה לך טוב. או שמא מעדיף אתה את אושוויץ?״

״אפשרות כזו ידועה לנו היטב״, ענה קאסטנר בשקט. ״לא תמצא איש שינהל איתכם משא-ומתן זה במקומנו״.

אשר לי, דיברתי גם אני לפעמים עם אייכמן קשות. העובדה שעוניתי בידי ההונגרים, אך לא גיליתי להם שמץ דבר מסוד שליחותו של יואל לתורכיה, הוסיפה לי כבוד רב בעיני הגרמנים. ״את חייך שלך הרווחת ביושר״, העיר פעם קרומיי כשהועלה בשיחה דבר אי-שובו של בעלי מן השליחות. פעם אמרתי לאייכמן, כי רואים אנו שהוא מוליך אותנו שולל, וכי במקרה כזה אין לנו מה לעשות במטהו, שכן באנו הנה לא לדבר אלא לעזור לאחים לאמונה. אייכמן פקח את עיני הפלדה התכולות-אפורות שלו ואמר:

״אני רואה כי הגברת בראנד היא, בעצם, אדון בראנד״.

בים הצרות לא חסרו גם מקרים מבדחים: פעם עלינו אל הר השוואבּים, אך היות ולא אייכמן ולא קרומיי היו במקום, סרנו לקונדיטוריה סמוכה. כעבור רגעים קמה ממקומה אישה בשרנית, אותה הכרנו כמלשינה מקצועית, וחזרה מייד בלוויית שוטר הונגרי ושני חיילים גרמניים. הם ביקשו מאיתנו תעודות זיהוי. רז׳ה הציג את תעודתו שלו. לי לא היה מה להציג, הואיל והתעודה אשר יואל השאיר לי תוקפה בוטל בינתיים. אמרתי להם: ״אין לי תעודה. אני הגברת בראנד״. אחד החיילים הגרמניים נתן בי מבט תמוה ושאל בניב שוואבי מובהק: ״האומנם את הגברת בראנד שהייתה עצורה אצלנו לפני זמן מה?״ ״כן״, עניתי. החייל פנה אל חברו ופסק:

״בוא. עם הגברת בראנד אינני רוצה להתחיל״. (סוף דברי האנזי)

ביום בו נכנסתי, יחד עם אהוד אבריאל, לרכבת שהובילה אותי לפגישתי עם משה שרת, ניסיתי לדבר על לבו של מנהל המשלחת, שירשה לי לשוב מייד לשטחי הכיבוש הגרמני.

אבל חיים ברלס גער בי:

״אל תבייש אותנו בעיני האנגלים! אתה חייב לקיים את החלטותינו״.

משה שרת, בלִווייתם של ראובן זסלני (שילוח) וצבי יחיאלי, חיכו יום שלם באלפוֹ לבואי. שלושתם מסרו לי, לאחר מכן, כי הבחינו בכך שהבריטים מתכוננים לאסרני.

אף על פי כן, הם לא שיגרו שליח אל מעבר לגבול, כדי להזהירני בעוד מועד.

מלווִי, אהוד אבריאל, דיבר בביטחון רב משך כל הנסיעה, שלא יעבור זמן רב ואשוב להונגריה עם תשובה חיובית בידי. אולם מייד לאחר שעברתי את הגבול, ולא יכולתי עוד לשוב על עקבותי, הוא הפך לספקן. לפתע נתן לי הוראות כיצד עלי לנהוג באם איאסר.

״אל תסכים להיחקר אלא בנוכחות בא-כוח הסוכנות״, אמר.

השלושה שבאו מירושלים להיפגש עמי לא היו, משום מה, במקום בהגיע הרכבת. אהוד אבריאל, אשר משך כל ימי שהותי בקושטא, וכן בעת הנסיעה, הקפיד שלא להשאירני מעולם לבדי (גם לא כאשר הלכתי לבית-השימוש), עזבני לאנחות, בדיוק כפי שקרה בעת המעצר בקושטא, וירד מן הרכבת לבדו. אחרי שתי דקות נעצרתי על ידי אנשי המודיעין האנגלי. המשחק תם ונשלם.

בשבועות ובחודשים שלאחר מכן היו הזדמנויות רבות לשחררני ממאסר הבריטים. בנסיעתי ברכבת לקהיר, דרך שטחה של ארץ-ישראל, הייתי נתון לפיקוחו של קצין אנגלי אחד ויחיד. בביירות ישנתי לבדי בחדר המלון. בחיפה חיכיתי ברחוב ל״שומר ראשי״ בגפי, כאשר הלה נכנס לאחד הבנקים, ואכלתי בחברתו בחדר האוכל הכללי שבמלון ״סאבוי״. בקהיר הובאתי לעתים קרובות לשיחות עם נציגי הסוכנות, לבתי המלון שבהם התאכסנו, ונשארתי ללא שמירה בחברתם של בני שיחי. הדבר לא קרה, אף הזדמנות לא נוצלה. הסוכנות היהודית החליטה נגד שובי להונגריה.

(האנזי) את הבעיה המרכזית שעמדה בפני אנשי ועדת ההצלה באותם ימים מיצה אוטו קומוי ביומנו במילים אלה:

״שיחות ארוכות עם מנהיגים ציונים. בלתי אפשרי להרכיב רשימה של 600 מתוך 800,000 שמות״.

עכשיו עמד בלתי אפשרי זה להתממש.

היו אלה ימים של ערב רכבת ההצלה, ואנו ציפינו לבואם של 600 האנשים מקלאוזנבורג וערי השדה האחרות, כמוסכם עם אייכמן. התחיל חיפוש קדחתני אחר מקומות אכסון. בעיה זו נפתרה הודות למאמציו הבלתי פוסקים של לייב ז׳יגה בדמות הכנת והקמת מחנה ״קולוּמבוּס״. הראשונים שהגיעו היו 388 אנשי קלאוזנבורג, ובראשם הד״ר פישר, חותנו של קאסטנר.

בדרך כלל, התייחסו הבריות למבצע זה בהסתייגות רבה, מחשש שמא מסתתר כאן מעשה תרמית נאצי, אך רבים מאוד גמרו בלבם שהזדמנות נדירה זו יש לנצל. נסיעתו של יואל לתורכיה הכתה גלים ועשתה את שלה. רבים סבורים היו, כי יודעים אנו הרבה יותר משמוכנים אנו לגלות. האמת היא שידענו בדיוק כמוהם. אולם העובדה כי יהודי ייצא לארץ נייטרלית ביוזמת הגרמנים, במטוס בלדרים גרמני, די היה בה להדליק דימיונם של הבריות, שיראו בכל צעד משלנו משמעות וכוונה.

הכופר שהוסכם עליו עם הגרמנים הסתכם ב-1000 דולר לנפש. רשימת נוסעי חינם הורכבה, כמיטב המסורת הטובה עלינו, בידי המפלגות, שכל אחת מהן סובבה עם רשימת שמות מוכנה משלה, על פי מפתח מקודש. הצורך לכסות סכום זה - שהסתכם בסופו של דבר במיליון שש מאות שמונים וחמישה אלף דולר תמורת 1,685 האיש שיצאו לשוויץ, הביאנו לידי החלטה למכור מספר מקומות ברכבת בכסף, במחיר של כארבעת אלפים דולר המקום. היינו זקוקים גם לסכומי כסף לבונקרים, למזון ולהמשך פעולות ההצלה במקום.

תחילה התנהלה הרשמת האנשים בעצלתיים. אלה שביקשו לקנות כרטיסיהם היו באים, מאזינים להסברים, שואלים מי ומי הנוסעים ועוד שאלות משאלות שונות, מתייעצים, ממתינים. רק כאשר סיפר אחד החלוצים, שילדי בראנד יימצאו בתוך הרכבת, פשטה השמועה כהרף עין ועודדה מאוד הרשמה המונית. האמת היא כי השתדלתי מאוד כי בנָי ייכללו ברכבת, אך כל מאמצי נתקלו בסירוב עיקש של הגרמנים, אשר טענו כי אין לדבר על כך כלל, כל עוד לא חזר אביהם מחוץ-לארץ.

עתה נראו משרדי ועד הקהילה כטירה נצורה. יהודים שסובבו ברחובות ואלה שהסתתרו מעין זר, בעלי ניירות כשרים ומזויפים, נושאי טלאי צהוב ומשתמטים ממנו, החלו מתקהלים ובאים. הם חקרו ובדקו, תינו צרותיהם, הזכירו מעלליהם בעבר, ביקשו פרוטקציה, צעקו חמס.

באותו פרק זמן הגיעו אלינו לבודאפשט, אורחים - אורחים מארץ-ישראל.

את יואל פלגי ראיתי לראשונה בביתו של קאסטנר שבפנסיון ״קורסו״. מזה שלושה ימים המתינו במקום בלשים הונגריים, מבלי שידענו מה מבוקשם. כאשר הציג רז׳ה בפני את פלגי כמכרו הטוב מקלאוזנבורג, לא עלתה אף על דעתי באיזו דרך הגיע הנה, וכי יש קשר כלשהו בין ביקור זה לבין הופעת הבלשים.

יצאתי עם מכרי החדש - גבר צנום ומשופם, לבוש אזרחית - מפנסיון ״קורסו״. אני בא מארץ-ישראל, אמר לי. אחרי ציפיות רבות ומתוחות למילה גואלת מעבר לחומת הברזל, אחרי האכזבה שבאי-שובו של יואל מתורכיה, ראיתי את איש שיחי כידיד שהספיק להופיע לטקס של קבורה. מה אתה מביא לנו, שאלתי אותו. באתי לעזור, אמר קצרות. שאלתי אותו אם יש לו תוכנית כלשהי. למילה ״תוכנית״ נודע צליל מיוחד במינו במילון שלנו. ״תוכנית״ פירושה היה אותן אלפי מילים של תהייה וחיפושי דרך, שהיינו מעלים וטוחנים בלילות, כדי לדלות מהן עם שחר קווי פעולה, אשר היו מאבדים משמעותם כעבור שעות ספורות, עם צעד גרמני כלשהו.

״כיצד מתאר אתה לך את מעשיך? הרי שוחחת כבר עם רז׳ה ויש לך מושג על הגעשה כאן״.

פלגי תקע את ידו בכיס והוציא גרב שבקפליו חבויים היו כ-50 נפוליאונים של זהב. ״הנה״, אמר והושיט לי את המטמון.

לא יכולתי לעצור את הצחוק. שאדם יבוא אלינו ממרחקים אלה ויציע לנו עזרה בצורת 50 מטבעות זהב, נראה לי באותו רגע כצחוק מר של הגורל וכאי-הבנה איומה.

נכנסנו לוועד הקהילה, שם היה עלי למסור את האורח לידי חברינו החלוצים. פלגי הרגיש בהימצאות בלשים הונגריים. אותה שעה, בסמוך לצאת רכבת ברגן-בלזן, היה המקום הומה מרוב אדם. המון עצבני צבא על פתחי החדרים כדי להשיג יותר ויותר ידיעות, להפיג יותר ויותר פחדים, שהזמן הספיק לצבור. בתוך הקהל הצביע פלגי על נער שישב מצונע בצד. זה חברי מארץ-ישראל. זרקתי מבט חטוף על פרץ גולדשטיין.

באותו ערב נתקיימה ישיבה של ועדת ההצלה. לאחר שאופנבך דיווח שהעביר בשלום את שני השליחים לידי החלוצים, נתעורר ויכוח ער על הצורה בה יוכלו השניים לעזור לנו, על התוצאות האפשריות של בואם - אם לטוב אם לרע. לפתע הצעתי שהשניים יעזבו את הונגריה. העובדה כי בלשים שרצו גם בפנסיון ״קורסו״, גם בוועד הקהילה, ואף ליד דירתי שברחוב בּוּיוֹבסקי, לא יכלה להיות מקרית בלבד; גם ניסיונו של פלגי ״לעזור״ לנו באמצעות 50 מטבעות זהב לא עורר ספקות ביחס לתוצאות הממשיות שבואו הבלתי צפוי עשוי היה להניב. ערי השדה של הונגריה פונו כבר מיהודיהן, והשניים היו זרים בעיר הבירה. אם אין תועלת בהם, אסור היה לסכנם. מכל הבחינות רצוי היה שיגיעו ליוגוסלביה של טיטו בהקדם. הוחלט שלמחרת היום נשוחח איתם בנדון.

למחרת ביקשתי מפלגי שיסביר מפורטות לאיזה צורך בא ובמה בדיוק יש בכוחו להושיע. תשובותיו היו חמקניות, ורק חזר פעמים מספר על הצהרתו שבא לעזור לנו. הסקתי שאין ברצונו לספר ולגלות את צפונותיו, וחדלתי להציק לו. הצעתי לו שישובו ליוגוסלביה או ינסו לחמוק לרומניה. בינתיים נעלם פרץ גולדשטיין מן האופק ופלגי נתמלא חרדה. כאן נתעוררה בלבי הצעה, שהיה בה מן ההמשך של אותו משחק נועז אשר שיחקנו עם הגרמנים. אותה שעה נתגלו קשיים חדשים בדרך משלוח הרכבת לשוויץ. הצעתי ליואל פלגי שיציג את עצמו בפני הגרמנים כשליחה של ״הסוכנות היהודית״, לצורך המשך המשא ומתן אותו התחיל יואל בראנד בתורכיה. העובדה כי ״הסוכנות היהודית״ שלחה שניים מאנשיה להונגריה, כדי לאמת את הרצינות שבהצעות הנאציות, לא זו בלבד שבאה למלא את מקומו של בראנד, אשר הגרמנים ייחלו כל כך לשובו, אלא גם שימשה ראיה שיש בדעת ״הסוכנות״ לעשות את העסקה המוצעת. פלגי קיבל את הצעתי ללא היסוס.

טלפנתי אל קלאגס ונדברנו להיפגש. עליתי למטהו וסיפרתי על בואם של שני השליחים. התאמצתי לשוות לדברי נימה של חגיגיות וראוותנות. ואומנם העובדה, כי שני יהודים נשלחו להונגריה, תוך סכנת נפשות, כדי להמשיך במשא ומתן, עשתה רושם עז על קלאגס. הוא הביע רצונו להכיר את השניים. ביקשתי שיסדיר מייד ניירות מתאימים לבל יבולע לשליחים באם ייתפסו. כעבור זמן קצר עליתי עם פלגי למטהו של קלאגס. פלגי היה מדוכדך מאוד מהיעדרו של גולדשטיין, חשש שמא לא יוכל פרץ הצעיר לעמוד בפני חקירה של אנשי משטרה חשאית מנוסים. מלבד זאת, היה שקט ומכונס בעצמו. חיכיתי בחוץ, עצבנית כהוגן. כאשר ראיתי את פלגי יוצא במצב רוח טוב, נגולה אבן מלבי. פלגי סיפר לי, שקלאגס לא היה במשרדו, וכי נתקבל על ידי סגנו זיברט בסבר פנים יפות ובמילים של הערכה. הגרמני ביקש רק לדעת כיצד הגיעו השניים להונגריה. תוצאות השיחה גרמו סיפוק לפלגי ושימשו לו הוכחה, כפי שאמר, שאכן צדקנו בהצעתנו למטה הגרמני. לבסוף קיבל פלגי מספר טלפון, לפיו יוכל להתקשר עם השלטונות במקרה של צרה.

פלגי התעקש לגור בדירתנו הישנה שברחוב בויובסקי. התנגדת לכך, ידעתי שבלשים מתעניינים במקום זה. אולם הוא עמד על שלו. לא ידעתי אותה שעה, כי נערה ארץ-ישראלית עומדת או עמדה לחצות את הגבול להונגריה וכי ביתי שברחוב בויובסקי נקבע בינה לבין פלגי כמקום מפגש. לו ידעתי זאת היו בוודאי נמנעים אסונות כבדים.

פלגי נכנס לביתי דרך המטבח, בכניסה שהייתה חבויה מעיני העוברים ברחוב. באותם הימים חולקה בודאפשט ל״בתים אריים״ ו״בתים יהודיים״, והבית שברחוב בויובסקי הפך להיות כולו יהודי. החלה נדידה כללית של תושבי עיר הבירה, ומשפחת שלום אופנבך, שהיה בידה מפתח לביתי הישן - נכנסה לתוך הדירה דרך הכניסה הראשית. כעבור עשר דקות דפקו על הדלת בלשים הונגרים.

כאשר סיפר לי אופנבך כי בני משפחתו עבור לגור לרחוב בויובסקי, הזהרתיו כי יוציאם משם מייד. אופנבך לקח טקסי, אך איחר את המועד. הבלשים הודיעו כי מחפשים הם שני ארץ-ישראליים. יואל פלגי היה בידם, בלא שתעמוד לו הזכות של מספר הטלפון, אותו קיבל במטה הגרמני, על הר השוואבּים. (סוף דברי האנזי)

כששה שבועות לאחר מעצרי, ביולי 1944, החליטו האנגלים להתיר לי לשוב לבודאפשט. נציגי הסוכנות צריכים היו להיפגש עמי בשדה התעופה בארץ-ישראל כדי לטוס עמי יחד ולתת לי בדרך הוראות בקשר לתשובה שעלי להשיב לאנשי ה-ס.ס. מזוודתי הייתה כבר ארוזה. קיבלתי בחזרה את כספי שהוחרם. הקצינים האנגלים נפרדו ממני. לפתע הגיע מברק מהסוכנות בירושלים: "Postpone".

מאות אלפי יהודים היו עדיין בחיים - מאות האלפים שנפלו יותר מאוחר קורבן לתאוות הרצח של אייכמן. הוראה ישירה זו של הסוכנות, שהופנתה לשלטונות הבריטיים, הכשילה גם הפעם - בשעה שיכולתי להטיל על מאזני המשא-ומתן את ניסיוני האישי וחוויותי האישיות לצורך הצלה נוספת - את שיבתי להונגריה.

לפי שחששתי מכבר שמא אפול קורבן למעשה תרמית בריטי, בדקתי את המקרה בקפידה לאחר שחרורי. הייתה זאת המשלחת בקושטא אשר הודיעה לסוכנות בירושלים, שאין זה רצוי להניח לי לשוב. במכתבי הראשון עם שחרורי מהמאסר בקהיר, העליתי עניין זה בפני המשלחת בקושטא. אהוד אבריאל השיב לי במכתב, ב-3 בנובמבר 1944, כדברים הבאים:

״העצה שלא להניח לך לחזור לא באה מצדנו, כי אם מצד חבריך ׳מביתך׳[1], שיצאו מתוך ההנחה, כי שובך הביתה לא יביא שום טובה״.

אולם דבריו אלה עמדו בסתירה מדהימה למכתבים שרז׳ה ורעייתי כתבו לקושטא, ואשר אותם עתיד הייתי למצוא בתיקי הסוכנות.

״אם יואל מפחד לשוב מרצונו הטוב, עליכם למצוא דרכים כיצד לאלצו לכך״.

זאת כתב רז׳ה קאסטנר ב-31 ביולי 1944.

והרי פסקה ממכתבו, מיום 15 באוגוסט 1944, לאנשי המשלחת בקושטא:

״עמדתו של אייכיכס[2] בשאלת קבוצת ברגן-בלזן היא, שהוא מתנגד כי נעשה למענם פעולות נוספות כלשהן; אולם הוא תובע שיואל ישוב, ויהי מה. מצד שני, מוכן הוא לוותר על יואל, בתנאי שיקבל משאיות״.

נראה כי רעייתי הטיבה להבין את המצב ממנו, שכן הוסיפה את המילים הבאות למכתבו הנ״ל של רז׳ה:

״אם הדבר הוא בגדר האפשרות, נא למסור ד״ש מאיתנו ליואל.   האנזי

התפלאתי שפוליטיקאי מרחיק-ראות, מסוגו של רז׳ה, לא ניחש, ששובי אינו תלוי יותר ברצוני החופשי, וכי כוחות גדולים בהרבה, שאין לי שליטה עליהם, הם שהחליטו אם עלי לשוב אם לאו. אולם מה שזיעזע אותי עמוקות הייתה ההכרה, כי בעוד שבשעת הישלח מכתבו של רז׳ה היו חייהם של 1700 אנשי ברגו-בלזן תלויים בשובי - יעצה המשלחת בקושטא לשלטונות הבריטיים שיעכבו את צאתי לדרך (רק חודשים רבים לאחר מכן, כאשר בודאפשט כותרה על ידי הרוסים, יעצו ידידי משם שלא אשוב).

כל אחד מחברי המשלחת בקושטא שבאותם הימים, תופס כיום עמדה נכבדה במדינת ישראל. אנשים אלה היו העדים הראשיים בעת משפט הדיבה של קאסטנר. כלום היו הם מעוניינים שמשגה הרה-אסון זה שהם עשו ייוודע בציבור? בימי המשפט שוחחתי רבות עם קאסטנר על תקופה זו. הוא דחה בתוקף את האפשרות כי מבודאפשט יכלה לבוא, באותם ימים גורליים, העצה שלא אחזור. הוא תיאר לי, כמה קשה היה למנוע את אייכמן מלנקום נקמת דמים אכזרית במשפחתי וידידי על כי לא שבתי להונגריה.

הוא ציטט את דברי אייכמן בקשר לכך:

״אין זה ממנהגי להניח ליהודי להגר מכאן במטוס גרמני״.

ובהזדמנות אחרת:

״אם בראנד לא ישוב תוך שלושה ימים, אתניע מחדש את טחנות אושוויץ״.

בהונגריה מחכים לי, זועמים עלי, מזכירים שמי בנימת אכזבה וייאוש. בהונגריה המולה גדולה, שקשוק רכבות רבות מספור מטביע שקשוק רכבת אחת בודדה היוצאת לחופש.

ואני יושב, יושב, יושב בקהיר קיץ ארוך ולוהט בדומיית תאי. אני נחקר ימים רבים על ידי קצינים בריטיים, ונשאל שוב ושוב אותן שאלות ומשיב שוב ושוב אותן תשובות.

הערות: