שער שני - ידידתנו ובעלת בריתנו

פרק 10 - הדרך לצרפת

בינואר התפרסמה בעיתון דבר רשימה בשם ״שיר הלל לבחור אחד״ מאת כתב העיתון בפריז, אלקנה גלי. ברשימה שיבח גלי את ״הבחור בחליפה הכחולה״, שבנה במאמץ בלתי נלאה את היחסים עם צרפת.[1] המאמר נכתב כולו בשפת רמזים מבלי להזכיר את שמו של אותו בחור.

״יישאר נא אלמוני״, כתב גלי ״לתועלת העניין אותו הוא משרת. גם עבודתו, הישגיו, יישארו נא אלמונים, למרות הרעש שהוקם סביבם... נשאיר להיסטוריה לספר מעלליו, בפרטי פרטים, בציון שמות, תאריכים ו... לא, יותר אסור להגיד״.

גלי תיאר את מראהו של הבחור האלמוני.

״קומתו למעלה מבינונית, שערו קצר, פנינו עגולים, בנוי בצורה אתלטית, הליכתו אטית ועוד דבר ש׳יקל׳ לזהותו - לרוב אני רואה אותו בחליפה כחולה. קולו שקט, אך מלא ביטחון, דיבורו רך למרות שהוא מדבר דברים קשים כפלדה. סגנונו ישראלי, פשוט וישר לעניין״.

גלי סיפר על פגישות חטופות עם אותו בחור, שהיה ״בא ונעלם״ בפריז.

״נפגשתי עמו״, כתב, ״כדי לראות משהו אחר, כדי לחוש את העשייה הישראלית בפשטותה ללא כחל וסרק, ללא תלבושת ערב וצילינדר... יודע אני, יש טוענים נגדו, שאין הוא הולך ב׳דרך המקובלת׳ ומודה אני שחבל. אך אם קיימת הברירה בין ׳דרך מקובלת׳  המוליכה למבוי סתום, לדרך שאינה מקובלת, אך עשויה  להוליך למוצא, יש לבכר את השנייה״.

הציבור הרחב ודאי תמה מי היה הבחור בחליפה הכחולה, אך לכל מי שעסק בפוליטיקה ובענייני המדינה היה ברור שמדובר בשמעון פרס. רבים ראו ברשימה הגזמה רבתי, מה גם שקשריו של גלי עם פרס היו ידועים היטב. מועטים בלבד ידעו, שהאמת היא הרבה יותר מרשימה; ששמעון פרס הצליח, כמעט בגפו, לקרב את צרפת וישראל ולמצוא את נקודת המפגש בין האינטרסים והערכים של שתי המדינות

צעדיו הראשונים של פרס לכיוון צרפת נערכו בבדידות לא-מזהרת. מנהיגי ישראל של שנות החמישים התבוננו בצרפת בתערובת של אי-הבנה, חשדנות וניכור. את השפה הצרפתית לא ידע איש מהם, ומעללי צרפת בעת מלחמת העולם השנייה לא עוררו בהם התפעלות יתרה. באורח טבעי נטו אחרי המעצמות האנגלו-סקסיות. הן אנגליה שלטה בארץ-ישראל במשך שנים רבות, ואורחותיה המדיניות, מסגרותיה הביורוקרטיות ומורשתה התרבותית שימשו דגם להערצה ולחיקוי בין מנהיגי ישראל. אחרי העימותים המרים סביב הקמת המדינה שאפו רבים מקברניטי ישראל להתקשר עם אנגליה; דוד בן-גוריון ומשה שרת אף חלמו להיכנס בברית הגנה עם אנגליה ולהתקבל לקהיליית הקומונוולת הבריטי. אנגליה הייתה גם מבוססת ופעילה במזרח התיכון - בעוד שצרפת למעשה גורשה מהאזור בבושת פנים, לאחר שהאנגלים דחקו את רגליה מסוריה ומלבנון. ישראלים צעירים שרצו להשתלם בחוץ-לארץ, ראו באנגליה ובמיוחד בלונדון, את מחוז חלומותיהם. דיפלומטים ישראלים ששירתו בצרפת סיפרו, שכאשר היה שר החוץ משה שרת מבקר בפריז, במחצית שנות החמישים, לא כל-כך התעניין בצרפת; היה מתיישב בביתו של אחד מהם ומתבשם מקריאת הפרוטוקולים של דיוני בית הנבחרים הבריטי.

ומי שנשא עיניו רחוק יותר - שם יהבו בארצות-הברית. היא הייתה המעצמה הראשית בעולם המערבי, השפעתה הכריעה במאבק הדיפלומטי להקמת המדינה, וחיו בה שישה מיליון יהודים, בעלי ממון, השפעה וזיקה עמוקה לישראל. לאנשים בעלי חוש מדיני היה ברור, שעתידה של ישראל חייב להיות קשור בארצות-הברית.

״יחסי החוץ שלנו הצטיינו בדגש אנגלו-סקסי חזק״, קבע פרס. ״צרפת נראתה נעימה, אך רחוקה״.[2]

על אף שהייתה ״נעימה״, קשה היה לראות את הישועה בצרפת דווקא. צרפת במהותה הייתה מעצמה מוסלמית. תוניסיה ומרוקו היו ארצות-חסות של צרפת עד לפני זמן לא רב; אלג׳יריה נחשבה לחלק בלתי נפרד מהטריטוריה הצרפתית. צרפת גורשה אומנם מסוריה ולבנון, בהן שלטה בתוקף מנדט של חבר הלאומים עד סוף מלחמת העולם השנייה; אולם היא המשיכה להשלות את עצמה, שיש לה משקל רב בארצות אלה, וייחסה חשיבות רבה ל״קרינה״ של השפה והתרבות הצרפתית בלבנון ובמצרים. גם במצרים דיברה האליטה התרבותית את השפה הצרפתית; צרפת אף סיפקה למצרים, סוריה ולבנון סוגים מסוימים של נשק.

צרפת גם כינתה את עצמה ״בתה הבכורה של הכנסייה הקתולית״. היא ראתה לעצמה שליחות היסטורית בהגנה על הנוצרים והמקומות הקדושים בארץ-ישראל, ועוד במאה ה-16 קיבלה מעמד של מְגֵנת הנצרות מידי האימפריה העותומאנית. קשריה ההדוקים עם העולם הערבי מכאן, ועם הוותיקן מכאן, הטביעו חותם עמוק במדיניות החוץ שלה. כאשר נערכה ההצבעה באו״ם על חלוקת ארץ-ישראל, בכ״ט בנובמבר, היססה צרפת עד הרגע האחרון לפני שהרימה את ידה למען החלוקה.

יחד עם זאת, היה בצרפת משהו מיוחד במינו שהותיר זיכרונות חמים בלב ראשי הבריחה, ההעפלה והרכש מהימים שלפני הקמת המדינה. הם גילו שניוּת מוזרה בהתנהגותה של צרפת. לצד הקו הרשמי, הקר והמפוכח, שנהג בישראל בניכור ואף בעוינות, נוצרה בצרפת גם מדיניות אחרת, בלתי-פורמלית, שלא פעם עמדה בניגוד גמור לקו הממשלתי הנוקשה. בצרפת קמה קואליציה מקיר אל קיר של תומכים נלהבים במאבקה של ישראל לעצמאות; לא הייתה זו תמיכה מן השפה ולחוץ, אלא נכונות לפעול ולסייע לישראל. על תומכי ישראל נמנו חלקים נכבדים מצמרת הצבא והימין, שראו באנגליה את היריבה המסורתית של צרפת, ומשום כך תמכו בישראל, שנאבקה באותה אנגליה; ראשי השמאל הצרפתי, במיוחד מהמפלגה הסוציאליסטית, ראו את מפא״י כמפלגה אחות ואת המדינה כולה כהוכחה להצלחת התפיסות הרעיוניות שלהם; לוחמי המחתרת לשעבר, מימין ומשמאל, ומנהיגים פוליטיים, שסבלו מזוועות הנאצים ונכלאו במחנות הריכוז הגרמניים, חשו הזדהות עמוקה עם העם היהודי.

בצרפת היו רבים, שהתלהבותם גאתה ודמיונם נסער לאור תקומתה של אומה ותיקה במולדת רחוקה, מוקפת פורענויות. עצם מאבקה של ישראל, מדינה קטנה, דמוקרטית, נאורה, שעמדה בחירוף נפש מול ג׳יהאד פנאטי של עשרות מיליוני ערבים הנחושים להשמידה, ריגש צרפתים רבים ודחף אותם לפעול. והם אכן פעלו - החל משרי ממשלה, פקידים בכירים, גנרלים בצבא, שהעזו לעזור לישראל בניגוד למדיניות ממשלתם - ועד לדייגים פשוטים, פועלים, סוורים ושוטרים שסייעו בפרשת ״אקסודוס״, ובמבצעי ההעפלה והברחת הנשק למדינה שבדרך.

אולם כל זה היה נחלת העבר. מדינת ישראל קמה והיה עליה לנהוג כמדינה מתוקנת ולנהל את מדיניותה בצינורות המקובלים. ממשרד החוץ הצרפתי, ה״קא ד׳אורסיי״, נשבו קור ורתיעה; נראה היה, שאין שום סיכוי לשנות את האווירה במבצר זה של מדיניות פרו-ערבית. באותה עת קמה גם הוועדה המשותפת לשלוש מעצמות המערב (ארצות-הברית, אנגליה וצרפת). אותה ועדה כונתה C. N.E.A.C. [Near East Armament Coordination Committee] היה זה גוף שנועד לשמור על מאזן הכוחות במזרח התיכון ולאשר מכירות נשק לישראל ולשכנותיה. ישראל הופלתה בו לרעה מלכתחילה, וצרפת לא הייתה מוכנה לסטות מהקו שהתוותה הוועדה.

לתוך המציאות הקשה הזו פסע שמעון פרס מרגע שהתמנה למנכ״ל משרד הביטחון. הוא הציב את הרכש בראש סדר יומו של המשרד. הוא כבר התנסה בכך במלחמת השחרור ובימי שהותו בארצות-הברית. עכשיו היה מופקד באופן רשמי על ציודו של צה״ל בנשק חדיש. אולם מהר מאוד היה עליו להשלים עם המציאות. על אף היות ישראל מדינה ריבונית, נראה היה שהיא טרם יצאה מן המחתרת; היה עליה לנקוט שיטות רכש עקלקלות ולחזר על הפתחים, שכן איש לא רצה למכור לה נשק באופן גלוי ומוסדר.

״לגבי הסיוע הצבאי למדינת ישראל״, כתב פרס, ״לא נפסק האמברגו של המעצמות הגדולות. ישראל העצמאית והריבונית נאלצת לרכוש את נשקה באמצעות מתווכים, להביאו לישראל במחתרת ולשמור בסוד כמוס על עצם היותו״.[3]

צה״ל של אותן שנים היה מעין צבא של טלאים - שאריות ממלחמת השחרור, מטוסים משופצים ממקורות שונים, החל ממפציצי בי-17 וכלה במטוסי מוסטנג ומוסקיטו, שנקנו כגרוטאות, מרכבי טנקים מיושנים מכאן וצריחי טנקים חבוטים משם, תותחים בעלי קטרים שונים ותחמושת שונה. כך קנה פרס, באמצעות חברת קש צרפתית, מאה טנקים ישנים מדגם ״שרמן״, שנמכרו על-ידי חברת ״רוטינוף״ הבריטית; הטנקים נמכרו לצרפת כגרוטאות, אך צוידו ושופצו בסדנאות החברה והועברו לישראל בחשאי. פרסום העסקה עורר מהומה רבתי במשרד החוץ הבריטי, על אף שהטנקים היו ישנים ולא ראויים.[4]

״קיימנו, למעשה את כל החוקים של המדינות שנגעו בדבר״, גילה פרס כעבור זמן, ״אבל הערמנו עליהן״.[5]

הביטוי היחיד למודרניזציה של צה״ל היו תריסר מטוסי סילון מסוג מטאור, שנרכשו באנגליה. ישראל קיבלה אותם רק משום שכמה משכנותיה הערביות הצטיידו במטוסי סילון בריטיים גם הם, מסוג וומפאייר. יחד עם זאת, השהתה אנגליה את מכירתם של מטוסי קרב ליליים לישראל, וגם עיכבה במתכוון אספקת חלקי חילוף למטוסי המטאור. שמעון פרס ניסה לשווא להשפיע על ממשלת אנגליה לשנות את גישתה בעניין זה.[6]

לא הייתה ברירה, אלא לחזור לשיטות הישנות, המחתרתיות למחצה, שפרס הכיר כל-כך טוב מימי מלחמת השחרור. ״בענייני רכש״, אמר פרס לעוזריו, ״צריך להטיל עשר חכות, אולי משהו ייתפס. לכל מקום צריך לנסות להיכנס דרך הדלת ואם יזרקו אותנו - דרך החלון, ואם החלון גם הוא ייסגר, לחפש סדק כלשהו, העיקר להיכנס פנימה״.[7] תחילה ניתח לעצמו את אפשרויות הרכש. ארצות-הברית הייתה סגורה בפני ישראל מאז מלחמת השחרור; עמדתה העוינת של אנגליה, וגם מדיניותה הפרו-ערבית הגלויה גרמו לפרס להגדירה כ״אויבת הגדולה ביותר של ישראל כיום״.

פרס לא ידע עד כמה הוא צדק, בעת שביקר בלונדון במחצית 1955, אומנם נתקבל לשיחות על-ידי שר ההגנה, סלווין לויד וסגן שר החוץ, אוולין שקבורי. אולם אנגליה המשיכה לעכב משלוחם של ששה טנקים מדגם ״סנטוריון״ לישראל, כעונש על פעולת תגמול של צה״ל ברצועת עזה, שנערכה בחודש פברואר. אחד הנימוקים העיקריים לכך הייתה חוות הדעת של משרד ההגנה הבריטי ושל חוגים רבי השפעה במשרד החוץ, שאין לספק את הטנקים לישראל

״משום שיהא זה נגד האינטרס שלנו לספק לישראל נשק כבד שנגדו אנחנו עלולים בעצמנו להילחם ביום מן הימים״.[8]

ממשלת אנגליה גם התנגדה נמרצות לסיכוי של אספקת מטוסי מיסטר צרפתיים לישראל, ולחצה על צרפת שלא לאשר את העסקה. הנימוק לכך היה:

״יש לכך משמעות מיוחדת, מאחר שהמדינה שתקבל מטוסים מוטי-כנף [ישראל], היא האויבת הפוטנציאלית שלנו במזרח התיכון״.[9]

אנגליה הסכימה לספק רק שתי משחתות לישראל, וזאת מאחר שחתמה על חוזה דומה עם מצרים. היא אומנם ניסתה להסתיר את הדבר מהישראלים, אך כאשר הגיע פרס עם משלחתו לקבל את המשחתות, שאלו אותו הקצינים הבריטים בנמל קרדיף אם הוא וחבריו הם ״המצרים״.[10]

מדינות אירופיות אחרות כאיטליה, בלגיה והולנד היו מסוגלות לספק לישראל כלי נשק מסוימים, אך לא ייצרו את מרבית סוגי הנשק הכבד. צרפת הייתה המדינה היחידה, שייצרה בעצמה את מרבית כלי נשקה, החל מטנקים וכלה במטוסי סילון. היא הייתה גם זקוקה לשווקים כדי לממן את תעשיית הנשק שלה, בעיקר את תעשיית המטוסים. צרפת הייתה גם תלויה בארצות-הברית פחות מכל מדינות אירופה המערבית, ולא תמיד קיבלה את ההנחיות שזרמו מוושינגטון כתורה מסיני.

וכך החליט פרס לפנות לצרפת.

את צרפת לא הכיר כלל, גם לא דיבר את שפתה. יחד עם זאת היא קסמה עד מאוד לאינטלקטואל וחובב התרבות שבו. פריז של שנות החמישים שפעה תרבות ואמנות. היא הייתה מאוכלסת בדמויות ססגוניות כגון הפילוסוף ז׳אן פול סארטר, הסופרים אנדרה מאלרו ואלבר קאמי, אמנים כאיב מונטאן, ז׳ורז׳ בראסנס וז׳וליאט גרקו, שחקני קולנוע, במאי תיאטרון, ציירים כפיקאסו, שאגאל, דאלי ורבים אחרים. בבתי הקפה של פריז התחככו גולים ממלחמת ספרד ומהארצות הטוטליטאריות בדרום-אמריקה עם ״רוסים לבנים״ שברחו מרוסיה כשהתחוללה שם המהפכה הבולשביקית והתגעגעו לימי הצאר. צרפת הייתה כור היתוך של רעיונות ומחשבות חדשות, של ספרות ואמנות, אופנה ותורת הבישול.

אפילו עסקות הנשק בצרפת היו בעלות נופך רומנטי. עד שנת 1954 הגיעו הכמויות הזעומות של נשק צרפתי לארץ באמצעות מתווך מיוחד במינו: אציל פולני בשם סטפן צ׳רנבסקי, שהתגורר בארמון מלמזון [ארמונה של הקיסרית ז׳וזפין] ההיסטורי, בפרברי פריז, יחד עם שחקנית פולנייה יפהפייה. הוא קיים קשרים טובים עם קודמו של פרס במשרד הביטחון, פנחס ספיר. השניים דיברו ביניהם פולנית והבינו זה את זה ברמז. צ׳רנבסקי גבה אחוזים מכל עסקה שקשר עם הצרפתים, וגם קיבל סכומים נוספים כדי ״לשמן את הגלגלים״, כלומר לשחד פקידים סרבנים.

פרס לא התלהב מההסדר שירש, והעדיף ליצור קשר ישיר עם יצרני הנשק ואם שרי ממשלת צרפת. הוא ביקש מצ׳רנבסקי להפגיש אותו עם סגן ראש ממשלת צרפת, פול רינו, שהיה מופקד על מכירות הנשק לארצות חוץ. אך צ׳רנבסקי השהה את הפגישה, כנראה מתוך שיקולים אישיים; שהרי אם ייווצר קשר ישיר בין פרס לצרפתים, הוא לא יזדקק לו עוד. פרס טס לצרפת וטלפן לפול רינו, שמייד קיבל אותו לשיחה בלשכתו. פגישת השניים הייתה לבבית, והוחל בה במשא ומתן לרכישת תותחים בקוטר 155 מילימטר. פרס נשלח לקולונל מזדקן במשרד הביטחון, שהיה אחראי לעסקות עם ישראל. אך גם הוא וגם מנכ״ל משרד הביטחון הישראלי נקלעו למבוכה, כאשר עלה עניין התשלום. לפרס לא היה מושג איך משלמת ממשלה אחת לממשלה אחרת. על כן הציע לקצין הצרפתי להפקיד מיליון דולר בבנק, לחשבון משרד ההגנה הצרפתי - ושני הצדדים יתחשבנו אחר-כך.

״להפתעתי, התקבלה הצעה זו על דעתו והתותחים החלו לזוז״.[11]

בכך תם גם עידן המתווכים ביחסי ישראל-צרפת.

הממונים על פרס בארץ ראו את העסקות הראשונות שחתם בחשדנות רבה. שר הביטחון דאז, פנחס לבון, התנגד לרכישת הטנקים הצרפתים (על כך גם בפרק ״מוות על הנילוס״, לעיל). עוד בראשית כהונתו כתב לבון לפרס מכתב קר ומסויג.

״יש להיזהר מפני שיחות על הסכמים כוללים״, כתב לבון. ״להירתם בעגלה הצרפתית דווקא - זו שטות. הסכם כולל מוכרח בסופו של דבר לעלות במחיר פוליטי שלא נוכל לשלמו. מבחינה מעשית - אין הדבר כדאי. אין לנו כל סיבה לוותר על רכש באנגליה. ואם ארצות-הברית יפתחו כיסם הצבאי - בוודאי״.[12]

אולם ארצות-הברית לא פתחה כיסה הצבאי, וגם לא אנגליה. הסירוב הבריטי לספק נשק לישראל רק הגביר את נחישותו של פרס לפרוץ אל צרפת.

״באתי כקיבוצניק חסר השכלה, שאין לו מושג על צרפת, נכנס לסלון הכי יפה בעולם, ללא ביגוד, ללא שפה, ללא נימוסים, סתם ככה, ועוד מנסה להשתלט על הסלון״.[13]

באותן שנים היה פרס ״בחור מחוספס״, לא ידע לשתות ולאכול, ויוסף נחמיאס הנחה אותו בענייני תרבות, אופנה והתנהגות.[14], לאט לאט למד להכיר את הצרפתים ולנתח את אופיים, דבר שעזר לו במגעים המאוחרים יותר,

״הוקסמתי מאוד מצרפת״, רשם ביומנו. ״בצרפת הייתה סימפתיה עמוקה לעם היהודי, לגורלו, לטרגדיה הגדולה שפקדה אותו... קיבלנו בצרפת הרבה תשובות שליליות, אך מעולם לא הייתה לנו הרגשה, שתשובה כלשהי נושאת אופי סופי. העם השנון הזה, בעל המוח הפתוח, הוא עם של דיאלוג בלתי פוסק. ואם כי אתה עלול להפסיד ויכוח הגיוני - האימון העצום שלהם להשתמש בהיגיון מבטיח להם יתרון מראש - הנה אתה יכול להכניעם פתאום, בארגומנט [טיעון] סנטימנטלי. שכן בצרפת ישנה אסתטיקה כפולה, גם זו של הרציונליות וגם זו של הסנטימנטליות.

תמיד תמצא צרפתי רם-מעלה שיירתם בהתלהבות לטינית, ובאומץ לב ניכר, ללחום למען עניין ׳אבוד׳ אין זו מלחמה מרה, שכן מטרתה היא לא לנצח, אלא לשנות ואין לכם עם להוט אחרי שינויים כעם הצרפתי״.[15]

פרס למד להכיר את ההוויה הפוליטית של צרפת של ימי ״הרפובליקה הרביעית״ (1944-1958). זה היה משטר של חוסר יציבות מדהים, בו סער הפרלמנט, קואליציות קמו וקרסו חדשות לבקרים, וממשלות הגיחו והופלו בזו אחר זו. חולשת המשטר התבטאה גם באי-סדר כרוני בדרכי קבלת ההחלטות וביצוען. רבים סברו, שאי-אפשר לנהל יחסים תקינים עם מדינה, שממשלתה עלול ליפול בכל רגע. אולם באותו מקום שכולם ראו סיכון - ראה פרס דווקא סיכוי. הוא הבין, שבתנאי אי-הסדר השורר בצרפת ניתן לתמרן בתבונה בין הגופים, המוסדות והאישים השונים; יצירת קשרים אישיים ומערכת של תומכים וידידים, אם בין הפוליטיקאים, ואם בשורות הפקידות הבכירה וצמרת הצבא, עשויה היות לעזר רב. דווקא בתוך אי-הסדר יכולים היו פרס ואנשיו, שהיו כבר מנוסים בפעילות חצי-מחתרתית, לנווט ביתר יעילות מאשר במדינה יציבה, בה הכול התנהל על פי נהלים מסודרים וברורים.

פרס הבחין, שברפובליקה הרביעית קיימות שתי אסכולות לגבי כל נושא, וגם לגבי ישראל.

אסכולה אחת ממוקמת במשרד החוץ,

והאסכולה האחרת רווחת בקרב הצבא ומשרד הביטחון.

לצבא במיוחד הייתה הרגשה, שהצלחותיו בשדה מבוזבזות על-ידי פוליטיקאים ציניים ומושחתים; לכן עמד על דעתו בוויכוחים עם האסכולה השנייה, ובמיוחד כאשר נקרא להשתתף בהחלטות בדרג המדיני. פרס גמר אומר ליצור קשרים עם שני המחנות, הגם שה״קא ד׳אורסיי״ נראה אבוד מראש. בכל ביקור שלו בפריז התעניין בשמות הקצינים והפקידים הבכירים, שעסקו בעיצוב מדיניות צרפת ובענייני המזרח התיכון והיה רודה באנשיו: ״בואו ניפגש איתם״. הוא כיתת רגליו ללא הרף, ממשרד למשרד, מלשכה ללשכה, מבלי לוותר על איש - אנשי תעשייה, צבא, פקידים בכירים, שרים, חברי פרלמנט, עיתונאים. במהלך הטיסות ישב במושב המטוס ולמד צרפתית בשקדנות עיקשת. אומנם לא הצליח להתגבר על מבטאו, וגם רזי הדקדוק והתחביר הצרפתי נפלאו ממנו, אך רכש ידע בסיסי בשפה, וכעבור זמן לא רב היה מסוגל לנהל שיחה עם הצרפתים שפגש.

״בעת פגישתנו הראשונה הוא התבטא באנגלית״, כתב אחד ממנהיגי צרפת, והוסיף בהתלהבות מוגזמת במקצת, ״אך כעבור 18 חודשים הוא דיבר צרפתית כאילו הייתה זו שפת אמו״.[16]

זו הייתה כמובן הגזמה פרועה, אך עובדה היא, שהצרפתים אהבו את המאמץ של שמעון פרס לדבר בשפתם, גם אם מפיו יצאה משובשת ומשונה קמעה.[17] באחד הימים אמר לו ז׳אן פרידמן, מנהל תחנת הרדיו הצרפתית ״אירופה 1״, כי הוא רוצה להכיר לו איש חשוב המקורב לנשיא צרפת. ״אבל באיזו שפה תשוחח עמו?״

פרס העמיד פני תם. ״מה, הוא לא מדבר צרפתית?״[18]

ועוד תכונה נתגלתה בו באותם מגעים: הוא ידע להקסים את שומעיו בחוץ-לארץ ולשאת חן בעיניהם. רבים מהם הפכו לידידיו האישיים ושמרו איתו על קשרים עד יומם האחרון.[19]

פרס החל מתדפק על שעריה של צרפת כבר בראשית 1954. הוא ביקר בצרפת ושוחח עם פקידים צרפתים על קניית מטוסי תובלה מסוג נורד, על מטוסי מיסטר-2 ועל טנקים מסוג א.אמ.אקס-13. לאחר שקיבל הבטחות כלליות מנציגים צרפתים רשמיים, ניסה פרס גם להשפיע על קבלת ההחלטות בפריז באמצעות שיחות עם נציגי צרפת בארץ. הוא הציע לנספח הצבאי הצרפתי בישראל לקנות מטוסים וטנקים; פרס אמר לו גלויות, שאם צרפת לא תמכור לישראל את הנשק המבוקש, תקנה אותו ישראל בארצות האנגלו-סקסיות או בשבדיה. הנספח הצרפתי לא ידע, שאין לישראל שום סיכוי להשיג את הנשק במקומות אחרים, והריץ איגרת בהולה לפריז בה המליץ על הרכישה. מדובר על עשרה מיליון דולר לפחות! דיווח הנספח.[20]

כעבור חודשים אחדים ביקר משה דיין בפריז, שם הוענק לו אות לגיון הכבוד. פרס הגיע אחריו ונפגש עם דיומד קאטרו, שר האווירייה הצרפתי. הוא בא למשרדו על פי כל כללי החשאיות; אבל הוכה בהלם כאשר קאטרו קידם את פניו במשמר כבוד ובתזמורת צבאית.[21]

״כאשר דיברו איתי דיין ופרס על בעיותיהם, על הנשק הנחוץ להם, אמרתי לעצמי שאיני יכול להיעשות שותף לפשע חדש ולא לעזור לעם הישראלי להגן על עצמו״, סיפר קאטרו. ״לא יכולתי להשקיף מן הצד, מתוך חוסר תגובה, לנוכח בעיית ישראל, שלא הייתה בעיה רגילה - כי אם שאלה של כבוד האדם״.[22]

ב-23 באוגוסט 1954 חתם ״הבחור בחליפה הכחולה״ על עסקה עם קאטרו לרכישת מטוסי אורגאן, מיסטר-2, ומטוס תובלה ״נורד אטלס״. הסכמים נוספים עם משרד הביטחון הצרפתי כללו טנקים א.אמ.אקס-13, ציוד ראדאר ותותחי 75 מילימטרים. ההסכמים זכו לתמיכת ראש הממשלה מנדס-פראנס; באותה שנה נתנו הצרפתים לישראל אופציה לרכוש עוד 12 מטוסים, הפעם מסוג מיסטר-4״.[23] פרס לא תלה בכך תקוות יתרות, כי ידע שכל עסקה צריכה לעבור את אישור הוועדה המשולשת, ושם ישנם כל הסיכויים שתיתָקע. באותם ימים רכשו גם הצרפתים מישראל ידע ביטחוני: הם קנו את תהליך הייצור של דלק טילים, שפיתח ד״ר א.ד. ברגמן, והגביר פי כמה את כוח ההדף של הרקטות הצרפתיות.[24]

באביב של 1955 נכנס המשא ומתן עם צרפת לשלב חדש. בעקבות ״הפרשה״ התפטר פנחס לבון מתפקידו בחודש פברואר ודוד בן-גוריון חזר להיות שר הביטחון. פרס צהל.

״הזקן חזר״, כתב לחברו חיים לסקוב, ״ועמו אטמוספירה [אווירה] של אמת, אומץ לב, אהבת הצבא, ריאליזם מרותק לקרקע המציאות וחזון ממריא שחקים. יצאנו מסיוט חמור לאוויר הצח של עצמאות ומנהיגות״.[25]

פרס ביקש את רשותו של בן-גוריון לצאת לפריז ולהיפגש עם שר הביטחון החדש, הגנרל פייר קניג, ולהביא לו מכתב אישי מאת הרמטכ״ל משה דיין.[26] למעשה, בן-גוריון לא היה שונה בהרבה מעמיתיו; גם הוא לא היה מעריצה של צרפת והיה שותף לספקותיהם של שאר מנהיגי המדינה ביחס לצרפתים. הוא זכר את קריסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.[27] בכל פעם שהיה בא לבקרו נספח צה״ל בפריז, היה ״הזקן״ שואל אותו בסרקזם: ״נו, הצרפתים יילחמו?״[28] יחד עם זאת, כמו פרס, גמר אומר לבדוק כל אפשרות להשיג סיוע ונשק באירופה. פרס יצא לפריז, מצויד במכתב מדיין לקניג וברשימת רכש.

הגנרל קניג היה שר הביטחון בממשלתו של אדגר פור. הוא היה גיבור קרב ביר חכים במדבר המערבי, שם לחמו חייליו באומץ נגד גייסותיו של רומל. שם גם פגש טור ממונע של חיילים במדים בריטיים והתרשם מהם עמוקות. כשהבחין במגן הדוד על תגי השרוול שלהם הבין שאלה חיילי הבריגדה מארץ-ישראל. מאז לספר על כך בהנאה מרובה ולתאר כיצד עצר את חייליו, העמיד אותם במסדר והצדיע ל״חיילים הארצישראליים הגאים״.[29] הוא קיבל את שמעון פרס בחום, והבטיח לסייע לו. ברגע שפרס העלה את עניין הרכש, אמר לו קניג: ״אפשר לקבל את זה בכתב?״ פרס הבטיח שרשימת הרכש תועבר אליו למחרת היום, בשעה עשר בבוקר.

באותה שעה בדיוק צלצל הטלפון בשגרירות. על הקו היה ראש לשכתו של קניג ״היכן הרשימה?״ שאל הצרפתי. ״היא כבר בדרך אליכם״, השיב פרס.

הוא ביקש לרכוש מאתיים תותחים להרכבה על טנקים מסוג שרמן, 30 טנקים א.אמ.אקס-13, 29 מטוסי מיסטר (שבעה מתוכם להשלמת טייסת שכבר הוזמנה ועוד 22 להקמת טייסת חדשה) ו-15 מפציצי סילון קלים מסוג ווטור (שעדיין לא יצאו מפס הייצור). ישראל גם ביקשה לקנות מאתיים טילים אנטי טנקיים מדגם ס.ס.10.[30]

ב-20 במאי 1955 אושרה הבקשה בוועדה הבין-משרדית למכירת נשק, ובפגישה עם שר החוץ הצרפתי אנטואן פיניי זכה פרס להבטחה, שהעסקה אכן תבוצע. יחד עם זאת, הוא לא שבת ממלאכתו המסורתית. בעת שהותו בצרפת נפגש עם עוד שני מנכ״לי משרדים ממשלתיים, עם שבעה גנרלים וקולונלים מראשי המטכ״ל ומשרד הביטחון, עם שלושה מנהלי מפעלי תחמושת ונשק ועם דניאל מאייר, יושב-ראש ועדת החוץ של הפרלמנט. גם אם לא כולם היו מעורבים בהחלטות שהתקבלו באותם ימים, ידע פרס היטב שהדבר ישתלם לעתיד הרחוק.[31]

לפני כל פגישה היה פרס מתכונן בקפדנות. צוות מיוחד שסייע לידו במשרד הביטחון היה אוסף כל פיסת מידע על האיש, שאותו עמד פרס לפגוש, על תולדות חייו, אורחותיו, דרכו הפוליטית, תחומי התעניינותו; כאשר היה פרס נפגש עמו, יכול היה לכוון את השיחה אל הנושאים האהובים על מארחו. נוהג זה השתרש בו וליווה אותו גם בשנים מאוחרות יותר, כאשר שימש בתפקידים רמים בממשלות ישראל.

פרס הבחין, שגם התעשייה הצבאית הצרפתית וגם הצבא הצרפתי מגלים עניין מיוחד בישראל, כשוק אפשרי לנשק הצרפתי. בשיחותיו עם ראשי הממשל והצבא בצרפת הדגיש פרס את המסר העיקרי, שפיתח בעצמו: ישראל לא יכולה לתכנן את נשקו של צבאה מהיד לפה. עלינו להחליט על סוגי הנשק שצה״ל יצויד בהם במשך כמה שנים. עלינו להחליט לא רק על הקמת שירותי התיקון והאחזקה לנשק; לדבר יש משמעות מרחיקת לכת לגבי שיטות הלחימה ואפילו לגבי לימוד השפה השנייה של קציני וטכנאי צה״ל. האם תהיה זו אנגלית או צרפתית?

״התייחסו-נא אלינו״, אמר לראשי הצבא הצרפתי, ״כמו שאתם מתייחסים ליחידה צרפתית. כשאתם מזמינים נשק עבור יחידותיכם, הזמינו גם נשק עבור יחידותינו. כאשר אתם מחליפים הנשק של הצבא הצרפתי, החליפו גם הנשק של הצבא שלנו״.[32]

ביולי שב פרס לצרפת ובידו איגרת אישית מבן-גוריון לקניג.

״אני מודה לך בכנות על עזרתה של צרפת לצה״ל״, כתב בן-גוריון. ״ההבנה הידידותית כל-כך, שגילית לבעיות ישראל, יחד עם המעמד הרם שיש לך בממשלה הצרפתית, היוו, ללא ספק, גורם מכריע בהחלטה שקיבלה לאחרונה המועצה העליונה של ההגנה הלאומית הצרפתית, לאשר את בקשתנו לרכוש ציוד צבאי ונשק חדיש... אני מודה לך במיוחד על העידוד שהענקת לנציג האישי שלי, מר שמעון פרס, במילוי שליחותו״.

בן-גוריון סיים את מכתבו בהבעת ״הערצה לגיבור ביר חכים״.[33]

ההישג החשוב ביותר באותה עסקה היה כמובן הסעיף שדיבר על מכירת מטוסי סילון לישראל. ב-20 ביולי קיבל פרס אישור לעסקת הנשק הגדולה במכתב רשמי מאת הגנרל לקומט, ראש המטה המיוחד של משרד הביטחון הצרפתי. ״אני מאשר את מה שאמרתי לך בעל-פה, כדי שתדע שאני מכין עתה את החוזים הנחוצים להעמדת הציוד שלהלן לרשות מדינת ישראל״. הצייוד שלהלן תאם כמעט לחלוטין את בקשות ישראל![34]

אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדי. בראשית אוקטובר נאלץ קניג להתפטר ובמקומו התמנה שר ביטחון חדש, הגנרל פייר ביוט. ישראל איבדה ידיד חשוב בצמרת השלטון הצרפתי מבלי להכיר עדיין את יורשו. בנוסף על כך, התברר בראשית ספטמבר, כי במטוסי המיסטר-2 התגלו ליקויים רבים. חיל האוויר הצרפתי שקל לבטל את הזמנותיו למטוסים הללו, וקצינים צרפתים יעצו לפרס ולשליח משרד הביטחון בפריז, יוסף נחמיאס, לוותר על אותם מטוסים. ממשלת צרפת הציעה לישראל לרכוש בינתיים מטוסים מיושנים יותר מסוג אורגאן ולהזמין מטוסי מיסטר-4 במקום המיסטר-2. בןגוריון כינס אצלו התייעצות בה השתתפו שמעון פרס, משה דיין, יוסף נחמיאס ומפקד חיל האוויר דן טולקובסקי, ובסיכום נתקבלה ההמלצה הצרפתית.[35]

באותם ימים, כנראה, הצליח שמעון לכבוש את לבו של דוד בן-גוריון, משהוכיח לו, כי ניתן לעקוף את האמברגו המשולש על משלוחי הנשק למזרח התיכון.[36]

אולם בינתיים התרחשו במזרח התיכון אירועים סוערים, שהפכו את מאמצי הרכש הישראלים לשאלה קיומית.

❖

דוד בן-גוריון חזר לתפקיד שר הביטחון על רקע החרפת המצב הביטחוני, התגברות חדירות המחבלים מגבול ירדן ורצועת עזה, והתגרות גוברת של נשיא מצרים נאצר בישראל. כבר עם כניסתו לתפקיד נקלע בן-גוריון לוויכוח קשה עם ראש הממשלה משה שרת על המדיניות שישראל צריכה לנקוט. בעוד ששרת תמך בקו פרשני ומתון, דבק בן-גוריון בקו אקטיביסטי תקיף; הוא היה משוכנע, שמדינות ערב, בראשות מצרים, ממשיכות בהכנות להשמדת ישראל. משה דיין ושמעון פרס תמכו בתפיסות של בן-גוריון.

״חילוקי הדעות בין בן-גוריון לשרת״, כתב משה דיין, ״נבעו מהשקפותיהם השונות בנושא מדיניות החוץ וכן מאופיים האישי המנוגד. ׳בן-גוריוניזם׳ ביטא תקיפות, אקטיביזם, מנהיגות, התרכזות בעיקר והליכה ללא חת, גם כאשר כרוכים בדבר סיכונים וקשיים רבים; ׳שרתיזם׳ סימל התפשרות, הירתעות, והשלמה עם המצוי על חשבון הרצוי״.[37]

נשיא מצרים, נאצר, הקים את יחידות המחבלים, ה״פידאיון״, מקרב הפליטים הפלשתינאים ברצועת עזה והעמיד אותן תחת פיקוד המודיעין המצרי. ה״פידאיון״ החלו להסתנן לישראל ולפגוע באזרחים ובמטרות אזרחיות וצבאיות. תחת הנהגת בן-גוריון, הגיב צה״ל בפעולות תגמול, שכוּוְנו אל בסיסי צבא מעבר לגבול. ימים ספורים לאחר שהתמנה בן-גוריון לשר הביטחון, חדרה כנופיית פידאיון לארץ, פרצה למכון הביולוגי בנס-ציונה, ואחר-כך רצחה אזרח ישראלי. חוליה אחרת נתקלה במשמר ישראלי ואחד מהם נהרג; בכליו נמצא דו״ח על התנועה בכבישים בדרום הארץ. בן-גוריון הורה על פעולת תגמול נגד מצרים. מבצע ״חץ שחור״ נערך ב-28 בפברואר. 149 צנחנים, בפיקודו של אריאל שרון, תקפו מחנה צבאי מצרי ברצועת עזה. בפעולה זו, שהוכתרה בהצלחה מלאה, נהרגו 38 מצרים ושמונה חיילי צה״ל.

שמעון פרס ראה במבצע ״ניצחון צבאי מזהיר ומעלה המוראל״.[38] הפעולה זיעזעה את הממשל המצרי. בהדרגה נוצר מעגל שטני של חדירות מחבלים רצחניות ופעולות תגמול מכאיבות; המערבולת הלכה והסתחררה ונראה היה, שבמוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמה כוללת בין ישראל למצרים. לאחר הבחירות שנערכו בארץ בקיץ של שנת 1955, חזר בן-גוריון להיות ראש הממשלה ושר הביטחון ומשה שרת שב להיות שר החוץ. ההיבט הביטחוני הפך להיות הגורם המכריע בעיצוב מדיניות הממשלה.

באווירה המחושמלת של מתח גובר ועולה נודע לפתע על חתימת העסקת המצרית-צ׳כית. בחודש אפריל 1955 נערכה בבנדונג ועידת המדינות הבלתי מזדהות. אחד הכוכבים של הוועידה היה גמאל עבד א-נאצר. יחד עם נהרו, מנהיגה של הודו, והנשיא טיטו מיוגוסלביה, הצטייר נשיא מצרים כאחר מהשלישייה המובילה את העולם השלישי. באותה ועידה נפגש נאצר עם צ׳ו אן לאי, ראש ממשלת סין העממית, וביקש את עזרתו בהשגת נשק. לימים טען, שהחליט להצטייד בנשק חדיש בעקבות פעולת עזה של צה״ל; האמת הייתה, שרצה להקים במצרים משקל נגד ל״ברית בגדד״, שהוקמה באותה עת בין אנגליה, תורכיה ועיראק, יריבתה של מצרים על הנהגת העולם הערבי. ברית בגדד נתמכה על-ידי ארצות-הברית, אך לא על-ידי צרפת. בעקבות הפגישה בין נאצר וצ׳ו אן לאי, יצרו הסינים קשר בין מצרים לבין ברית-המועצות, וב-27 בספטמבר שמע העולם על עסקת נשק אימתנית - במושגי אותם הימים - בין מצרים לברית-המועצות, באמצעות צ׳כוסלובקיה. על פי אותה עסקה, עמדה מצרים לקבל כ-120 מטוסי קרב סילוניים מסוג מיג-15 ו-50 מפציצי איליושין-28, 20 מטוסי תובלה, 200 טנקים, 230 נושאי גייסות משוריינים, 100 תותחים מתנייעים ועוד כ-500 תותחים מסוגים שונים, וכן ספינות טורפדו, משחתות ושש צוללות.

ישראל הוכתה בהלם. רבים ממנהיגיה ראו ב״עסקה הצ׳כית״ גזר דין מוות על המדינה. ישראל לא הייתה מסוגלת, בנשק המיושן שהיה בידיה, לעמוד מול עוצמה שכזו. מאוחר באותו לילה הבריק פרס ליוסף נחמיאס:

״מתן נשק רוסי למצרים משנה את מצבנו מהקצה אל הקצה. אין ספק, שהצרפתים יעמדו בימים אלה בפני לחץ כבד מנשוא של האנגלים ושל האמריקנים בדבר דחיית אספקת נשק אלינו. לאור כל זה, מוכנים לקחת כל סיכון שבעולם ובלבד שהמטוסים יצאו במועד שנקבע מראש״.[39]

בארץ קמו באופן ספונטני אלפי ישראלים ותרמו חסכונות, תכשיטים, כסף מזומן ל״קרן המגן״, שנועדה לממן רכישת נשק.

״הוחלט על הקמת קרן זו ביוזמת נער בן 13״, כתב פרס. ״הוא היה בנו של סנדלר, שקיבל לחגיגת בר-מצווה שעון זהב - מתנה נדירה מאוד בשבילו. הוא נטל את השעון, עזב את החגיגה, הלך למשרד הביטחון ונידבו לצורך רכישת נשק״.[40]

הדבר התפרסם למחרת בעיתונים ועורר גל של התנדבות. ילדים תרמו את דמי בר-המצווה שלהם, תושבי מעברות תרמו צמידים ומטבעות זהב, ואף עזים ותרנגולות. פועלים ומפעלים תרמו חסכונות וימי עבודה, וקבוצות ישראלים התארגנו באופן ספונטני לתרום 110 לירות - מחירו של תת-מקלע עוזי, 50 לירות - מחיר פגז, והיו אף שגייסו רבע מיליון לירות, מחירו של מטוס סילון.

הכספים זרמו ללשכתו של שמעון פרס, שכתב לתורמים מכתבי הערכה ופרסם בתקשורת פרטים על גל ההתנדבות של עם שלם להצלת מולדתו.[41] דיפלומטים זרים דיווחו, שבישיבת הממשלה מה-23 באוקטובר הוחלט להקציב בדחיפות 50 מיליון דולר לרכישת טנקים ומטוסים בצרפת.[42]

שר החוץ משה שרת טס באופן בהול לאירופה, לנסות להשיג נשק שיאזן את הסכנה המצרית. ב-26 באוקטובר ערך בפריז התייעצות עם שמעון פרס וכמה דיפלומטים ונספחים צבאיים, כדי להכין יחד רשימת נשק, אותה יציג בפני מנהיגי המערב.

שרי החוץ של ארבע המעצמות הגדולות נועדו באותה עת בז׳נבה, ושרת נחפז לשם. ב-29 וב-30 לחודש נפגש עם ארבעת שרי החוץ, וניסה לשכנעם למכור נשק לישראל.

שר החוץ הרוסי, ויאצ׳סלב מולוטוב, שמע אותו ולא הגיב;

שר החוץ הבריטי, הרולד מקמילן, הבהיר שאנגליה לא תעודד את מירוץ החימוש במזרח התיכון;

ג׳והן פוסטר דאלס, מזכיר המדינה האמריקני, התחמק מתשובה ישירה;

רק נציגי צרפת בראשות שר החוץ אנטואן פיניי גילו הבנה לבקשותיה של ישראל, אך לא התחייבו לשום צעד של ממש.[43]

שרת גילה יותר היענות אצל ראש ממשלת צרפת אדגר פור, שהבטיח לו, כי ישראל תקבל 24 מטוסי מיסטר.

בינתיים נפגש פרס בפריז עם ראשי משרד הביטחון הצרפתי. סגן שר הביטחון, ז׳אן קרוזיה, אותו פגש ראשון, הבטיח לו לסייע ככל יכולתו; שר הביטחון החדש, הגנרל פייר ביוט, אמר לו:

״אנו רוצים לראות ישראל חזקה, וישראל עם נשק זו ודאי ישראל של שלום, אם כי ישנם צרפתים, שהיו רוצים שתנצחו את המצרים״.[44]

פרס, שהכין כדרכו שיעורי בית, הכיר את נטיותיו הימניות של ביוט, לכן בחר נימוקים המדברים אל לב אנשי הימין.

״יש לנו אויבים משותפים״, אמר לו, ״וזו בעיקר אנגליה. אם ייוודע לה ההסכם בינינו, היא תקלקל אותו״.

ביוט ידע, שחלק גדול ממכירות הנשק, ובמיוחד המטוסים, תלוי בהסכמה אמריקנית. לכן הביע נכונות לטוס לז׳נבה ולדבר עם ג׳והן פוסטר דאלס, שר החוץ של ארצות-הברית.

פרס נחרד. ״זה נתן לנו דפיקה בלב״, אמר אחר-כך. הוא ידע, שהאמריקנים עלולים לעצור את כל המשלוחים מצרפת, לכן אמר:

״האמריקנים הם בעדנו, אבל בוושינגטון יושבים מאות גנרלים בריטים והם מתנגדים למתן נשק צרפתי לישראל, וכאן אנו עלולים להסתבך עם האנגלים״.

הוא המליץ לביוט, שיגמור מה שניתן לגמור באופן ישיר עם ישראל, בלי האמריקנים. ביוט קיבל את דבריו; עם זאת, הסביר לישראלים כי התייעץ עם ראשי הצבא ונראה לו שמשלוח המיסטרים אינו אפשרי ברגע זה; משלוח שני של מטוסי אורגאן היה בעייתי; ישראל ביקשה בזוקות, אולם צרפת חדלה לייצר אותם, וכדי לספק את הבקשה הישראלית צריך היה לקחתן מהצבא הצרפתי. לגבי בקשות הטנקים והטילים האנטי-טנקיים, ניתנה תשובה חיובית בחלקה.

שמעון פרס ואנשיו החליטו להיפגש עם ראשי הצבא ולנסות לשכנעם בדחיפות המצב. תחילה נפגש פרס עם ראש חיל היבשה ושכנע אותו גם לוותר על הטנקים שישראל ביקשה, וגם לפרק כמה גדודים מהבזוקות שלהם ולהעבירן לישראל. משם מיהר ללשכתו של מפקד חיל האוויר. זה תיאר בפניו תמונה קשה,

״הוצאתם לנו 12 אורגאנים״, אמר, ״והרסתם לנו טייסת שלמה״.

״אנו יכולים לפתור את הבעיה״, השיב לו פרס, ״ניקח מכם עוד 12 אורגאנים״.

מפקד חיל האוויר לא העריך את ההלצה, ואמר לפרס כי על אורגאנים אינו מוכן לוותר, אך הוא מוכן לוותר על מיסטר-4. פרס התקשה להסתיר את שמחתו, הרי על המטוסים הללו חלם חיל האוויר הישראלי!

דומה היה שהשיחות עלו על דרך המלך. בפגישה השנייה שקיים פרס עם הגנרל ביוט וסגנו ז׳אן קרוזיה הודיעו הצרפתים חגיגית, שהעניינים סודרו סופית: ישראל תקבל גם מטוסי מיסטר-4, וגם את שאר כלי הנשק שצוינו ברשימת הרכש שלה. פרס התקשה להאמין, שישראל תקבל כל אשר ביקשה.

״זה נראה היה כל-כך טוב עד שהחיסרון היחידי היה שזה היה יותר מדי טוב״, רשם לעצמו.

״מתי חותמים?״ שאל את הצרפתים.

קרוזיה עיין ביומנו. ״בעוד יומיים בשעה חמש״, השיב.

במועד שנקבע הגיעו פרס, נחמיאס ועוזריהם ללשכתו של סגן השר קרוזיה כדי לחתום על ההסכמים.

״באנו במצב רוח חגיגי, עם חליפות כחולות, כדי לחתום״ סיפר פרס.[45]

גם שגריר ישראל יעקב צור נלווה אליהם. קרוזיה קיבל אותם בחיוך רחב:

״איך מזג האוויר בישראל?״ שאל.

הישראלים תמהו מעט, שהרי לא באו לפגישה כדי לשוחח על מזג-האוויר. הם החליפו קצת דברי נימוס.

קרוזיה המשיך בחיוך: ״מה חדש אצלכם?״.

״באנו לחתום״, אמר פרס.

״אהה, לחתום?״ אמר קרוזיה, ״טוב, יש כמה קשיים״.[46]

התברר שמשלוח המטוסים נתקל גם בהתנגדות משרד החוץ הצרפתי, ובעיקר בהתנגדות ארצות-הברית. 225 מטוסי המיסטר הראשונים, שעמדו לצאת מקו הייצור, היו שייכים לכוחות נאט״ו על פי הזמנה אמריקנית ״מעבר לים״ [off shor], ובתור שכאלה לא ניתן למכור אותם לשום מדינה אחרת ללא אישור של ארצות-הברית. האישור הזה לא ניתן.[47] בתום שיחה ממושכת חתמו פרס וחבריו על הסכמים לרכישת נשק, שכללו את כל בקשותיהם, חוץ מהעיקר - מטוסי מיסטר-[48].4

שמעון יצא מהפגישה ״במצב רוח כבד״. לחבריו בארץ אמר: ״בתפקיד העיקרי נכשלתי״.[49]

❖

נכשל, אך לא ויתר. הוא נפגש שוב ושוב עם הגנרל ביוט, וזה הבטיח לעזור כמיטב יכולתו. שר הביטחון הצרפתי גם לא התרגש מהכעס, שהתעורר במשרד החוץ בעקבות חתימתו על ההסכם עם ישראל. אולם שר החוץ פיניי זעם והזעיק אליו את שגריר ישראל. ״הוא הוכיחני קשות״, דיווח צור לארץ. שר החוץ טען, שלא היה לו מושג על חתימת החוזה, וגם תקף אישית את קרוזיה, סגן שר הביטחון:

״[פיניי] נפנף בפניי בחוזים שנחתמו על-ידי קרוזיה וביוט ושאל כיצד מרהיב עוז מזכיר מדינה צעיר [הכוונה לקרוזיה] לקבל על עצמו התחייבויות בינלאומיות מבלי לשמוע דעת שר החוץ, שר הכספים וכו׳ ״.

צור ניסה להתגונן והפנה את פיניי אל השיחה בין משה שרת לאדגר פור, בה הבטיח ראש הממשלה את עזרתה של צרפת. כשנרגע שר החוץ, אמר לשגריר, כי הוא רשאי לבטל את החוזים הללו, אך בגלל ידידותו יעניק תוקף רשמי לחוזים שכבר נחתמו.

״עניין הרכש שלנו עורר סערה בין-משרדית״, קבע צור בדיווחו לארץ, ״וייתכן אפילו ברמה ממשלתית״. עם זאת, הוסיף ״אין להתחרט, כי אילו הלכנו בדרך הרגילה, ספק אם היינו משיגים את שלנו״.[50]

השגריר צור סבר, שאם הממשלה הנוכחית תישאר בשלטון, יש סיכוי לקבל את המיסטרים.

אלא שכעבור ימים אחדים נפלה הממשלה, וצרפת נקלעה לתוך מערבולת בחירות.

שמעון פרס חש, שישראל עלולה לאבד את כל מה שהשיגה. עכשיו בא לבן-גוריון ברעיון חדש: ישראל צריכה לנהל מערכת בחירות ״פרטית״ שלה בצרפת. הוא הציע לבן-גוריון להביא מהארץ קבוצת אנשים, שייפגשו עם מועמדי המפלגות השונות, תוך כדי מערכת הבחירות, וינסו לשכנע אותם להבטיח תמיכתם לישראל. בן-גוריון תמך ברעיון, אולם השגריר צור התנגד לו בתוקף. הוא טען, שתוכניתו של פרס היא ״מיותרת ומזיקה״, ובשיחה סוערת שהייתה לו עם מנכ״ל משרד הביטחון, התריס כלפיו:

״חלילה לנו להכניס ראשנו במלחמה הפנימית בצרפת״.[51]

אולם בן-גוריון אישר את הצעת פרס, והלה יצא מייד לצרפת.

בפריז ניהל פרס את מערכת הבחירות הפרטית שלו ביסודיות רבה. הוא ועוזריו נפגשו עם המועמדים הבולטים וראשי המפלגות. הם פעלו בעיקר בקרב חברי הקואליציה הממשלתית הנוכחית, שלראשיה היה סיכוי ברור לזכות בבחירות. במערכת הבחירות בלטו במיוחד כמה דמויות - שר החוץ אנטואן פיניי, חבר הקואליציה הנוכחית, ולעומתו ראש הממשלה לשעבר פייר מנדס-פראנס, ממנהיגיה הדגולים של צרפת, שריכז סביבו כוחות שמאליים ונאורים. שר הביטחון עצמו, הגנרל ביוט, הקים מפלגה חדשה ויצא לסיורי בחירות הרחק מפריז.

פרס אומנם ניהל את מערכת הבחירות הפרטית שלו, אך בו-בזמן לא זנח אח משימתו העיקרית, הרכש. לעתים זכה לעזרה מכיוון בלתי צפוי. מכר מקומי הכיר לו יהודי ממוצא אלג׳ירי בשם ז׳ורז׳ אלגוזי, כלכלן בכיר במשרד ראש הממשלה, והלה הזמין אותו לביתו. שמעון פרס התרשם עמוקות מאוסף התמונות המדהים שמילא את הבית.

״כל הקירות - בחדר האוכל, בפרוזדורים, באמבטיה - היו מכוסים תמונות, ואי-אפשר היה לגלות את צבע הקירות; לא הייתה בהם פינה שאינה מכוסה ציורים״.[52]

בחדר האורחים המתינה להם אישה מבוגרת, לבושה הדר, בעלת זוג עיניים חודרות. היא ישבה על כיסא מוגבה שהזכיר לשמעון כס מלכות, אלגוזי הציג את שמעון בפניה. ״זו אמי״, אמר.

גברת אלגוזי ביקשה משמעון להושיט לה את ידו, ובחנה אותה ארוכות. לבסוף פנתה לבנה. ״תעשה כל מה שהוא מבקש״, אמרה, והרימה עיניה לשמיים, כאילו קיבלה הוראה ישירה מהקדוש ברוך הוא.[53] שמעון הביט בה במבוכה, אך אלגוזי הצעיר קיבל את הדברים ברצינות גמורה. ״בוא מחר למשרדי״, אמר.

למחרת, עדיין נבוך משהו מהפגישה עם האם, הגיע פרס למשרד ראש הממשלה. ברגע  שהזכיר את שמו של אלגוזי, הובילו אותו הסדרנים ללשכה נאה, במרחק כמה מטרים מלשכת ראש הממשלה עצמו. פרס נדהם. אלגוזי העמיד את לשכתו לרשות שמעון פרס. הוא ידע שהטיפול בנושא ישראל נמסר לסגן ראש לשכתו של אדגר פור, צעיר אלמוני בשם ואלרי ז׳יסקאר ד׳אסטן. אלגוזי הלך לז׳יסקאר ושאל אותו: ״אכפת לך שאני אטפל בישראלים?״ דיסקאר הסכים.[54]

״בחור זה״, סיפר פרס על אלגוזי, ״צלצל בבוקר הראשון ל-12 משרדים, לשרים ולמנהלי משרדים, ותוך שעה הייתה לנו תמונה מלאה על המצב״.[55]

ממטהו החדש במשרד ראש ממשלת צרפת המשיך פרס במאמצים לשחרר את מטוסי המיסטר, קבע פגישות עם אנשי משרד ההגנה ומשרד החוץ; הוא אף ניסה לעקוף את האמברגו על-ידי קניית מטוסי סילון מפורקים לחלקיהם שיורכבו בארץ, אך מומחי משרד הביטחון וחיל האוויר הסתייגו מהרעיון. שוב התדפק על דלתו של ראש הממשלה אדגר פור, עם איגרת מראש הממשלה, וביקש הפעם לקנות לא 12 אלא 72 מטוסים.

״מה שתסכם עם ביוט מקובל עלי״, אמר לו ראש הממשלה, ״הן הוא וסגנו קרוזיה הם ידידים שלך״.

פרס יצא לחפש את שר ההגנה ביוט ברחבי צרפת, שם ניהל הגנרל את מערכת הבחירות שלו. הוא מצא אותו בעיר דיז׳ון, במרחק של 350 קילומטר מפריז. מדיז׳ון יצא ביוט לעיירות השכנות מדי יום ביומו. אחת משיחותיהם נערכה בצל משאית עם רמקול בו השמיע ביוט את סיסמאות הבחירות שלו ברחובות היישובים. פרס העביר אליו מכתב מבן-גוריון וביוט הודה על כך בהתרגשות. הוא הבטיח את עזרתו והתוודה בפני שמעון פרס: ״אני קתולי״, אמר, ״גם אבי היה קתולי, מפקד של אוגדת שריון שנהרג בזמן מלחמת העולם. אבל אמי יהודייה, וגם אשתי יהודייה מבית רוטשילד - ויש לי סנטימנטים ליהודים. במחוז הבחירה צועקים עלי - יהודים תרדו! ואומרים לי, כי אני עובד יותר בשביל היהודים מאשר בשביל צרפת״.[56]

פרס קיבל מביוט הבטחת חד-משמעית כי יעזור לו לקבל את המטוסים, אבל קודם צריך לעבור את הבחירות.

״הבחירות הן ב-2 בינואר״, אמר ביוט, ״והפרלמנט יתכנס ב-19 בינואר, ועד אז נגמור את כל העניין״.

״בן-גוריון יודע איזו צרה היא לעמוד בראש מפלגה״, העיר פרס, ״אבל הוא שלח אותי אליך, למחוז הבחירה שלך, מפני שהמיגים כבר טסים בשמיים״.

״העניין ייסגר עד ה-19 בינואר״, חזר והבטיח ביוט. בינתיים הורה לעובדי משרדו לחתום על חוזה הרכש עם ישראל. השניים ניסחו יחד מברק לבן-גוריון.[57]

פרס המשיך להתרוצץ בין משרד ראש הממשלה למשרד ההגנה. ראש הממשלה העביר לו הודעה אישית, שיחתום על חוזה המיסטרים גם ללא הסכמת האמריקנים. וכך היה. פרס הוזעק למשרד הביטחון, שם חיכו לו כמה גנרלים צרפתים, וחתם על החוזה ל-12 מיסטרים שלמים ושישה מטוסים מפורקים לחלקיהם.[58] החוזה היה אמור עוד לעבור שני מכשולים - הסכמת הוועדה המשולשת, והסכמתה של ארצות-הברית. פרס העריך את הסיכוי לקבל את המטוסים ב״פיפטי-פיפטי״.[59] הוא צדק בהערכתו.

משרד החוץ השקיע את עיקר מאמציו בהשגת נשק ותמיכה מדינית בארצות-הברית. אולם ארצות-הברית נקטה בשיטת השהיה ערמומית ומכוערת.

בשיחות אישיות עם עמיתיו, טען שר החוץ ג׳והן פוסטר דאלס, שאם מישהו צריך לתת מטוסים לישראל - אולי מוטב שזו תהיה צרפת. אולם יחד עם זאת, נמנע מלהעניק לצרפת את האישור הפורמלי לכך.[60] הועלתה בפניו גם האפשרות, שקנדה או אפילו איטליה ימכרו ישראל 24 מטוסי 86-F (סייבר) המיוצרים אצלן ברישיון אמריקני; אך גם מאישור העסקה הזו התחמק מזכיר המדינה. ארצות-הברית הייתה נחושה להפגין בפני הערבים עמדה נייטרלית, גם על חשבון ישראל. ואילו לשגריר אבן אמר דאלס, שבכל מקרה אין לישראל סיכוי להתמודד עם העוצמה המספרית של 40 מיליון ערבים, לכן

״מוטב שתסמוך על הרצון הטוב של ארצות אחרות [מעצמות המערב], שיעמידו לרשותה גם כוח חיצוני, ולא תסמוך על כוחה בלבד״.[61]

אלה היו דברי הרגעה ציניים, בהם שוב התחמק דאלס ממתן נשק לישראל או אף ממתן אישור לצרפת לעשות כן.

דאלס הגדיל לעשות בניסיונו לנצל את חולשתה של ישראל, כדי לכפות עליה ויתורים טריטוריאליים. מומחים במשרד החוץ האמריקני הגיעו למסקנה, שעכשיו, כשישראל חלשה, אפשר לכפות עליה ויתורים לערבים כדי להשביע את דרישותיהם.[62] בתזכיר לשרת כתב דאלס

ש״התיאומים הטריטוריאליים״ הנחוצים להשגת שלום במזרח התיכון הם למעשה ״ויתורים בנגב כדי ליצור שטח ערבי שיקשר בין מצרים לשאר העולם הערבי״.[63]

הוא גם תיאם עמדתו זו עם אנגליה, שתמכה בכך בגלוי.[64]

״מדיניות הרכש של משרד החוץ״, כתב מרדכי בר-און, ״שהתבססה על ההערכה והאמונה, שארצות-הברית עתידה לתת לישראל נשק מגן וחוזה ביטחון, נחלה כישלון חרוץ״.[65]

בינתיים חזר פרס לארץ ודיווח לבן-גוריון. ב-2 בינואר 1956 נערכו הבחירות לפרלמנט הצרפתי.

אדגר פור, אנטואן פיניי, הגנרל ביוט - הובסו בקלפי. אנשי הימין הצרפתי, שנראו אוהדים כלפי ישראל, הורחקו ממנופי השלטון. מנדס-פראנס ניגף אך הוא;

״עכשיו [הוא] נראה כאיש האתמול״, אמר פרס לחבריו, ״כאדם שירד באותה מהירות כפי שעלה״.[66]

״אנו נכשלנו בבחירות בצרפת״, הודיע פרס, קודר, בישיבת המטה הכללי.[67]

הרכבת הממשלה הוטלה על ראש המפלגה הסוציאליסטית, גי מולה.

שמעון פרס כינס את עוזריו בלשכתו ואמר להם בעגמומיות: ״עלינו להתחיל הכל מבראשית״.[68]

אולם הפעם טעה פרס בהערכתו. המהפך ההיסטורי ביחסי ישראל-צרפת הבשיל מכיוון בלתי-צפוי.

❖

ב-3 בספטמבר 1955 הוזמן ראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז, יוסף נחמיאס, ״לשתות כוסית״ בביתו של אלוף טניס צרפתי. נודע לו, שבפגישה ישתתפו צרפתים בעלי דעות ימניות קיצוניות. כמה מהם אף השתייכו בעבר לארגון החתרנות והטרור הימני ״לה קאגול״ - הברדס. נחמיאס בא לפגישה מתוך מתח וחשדנות.

״הבנתי שיש לי עניין עם אנשים שחורים שבשחורים, שרוצים לקשר את הימין הצרפתי עם ישראל הלוחמת בערבים״.[69]

בחדר האורחים המתינו לו כעשרה אנשים, ולנחמיאס ״זה הריח כמו מאפיה״.[70]

המארח הציג בפני נחמיאס אדם צעיר, גוץ, לבוש ברישול, בלתי מרשים, שנעל נעליים ללא שרוכים. הוא הציג אותו כאבל תומא, מנכ״ל משרד הפנים. ועוד הוסיף בעל הבית שידידו תומא, בניגוד לשאר האורחים, הוא דווקא סוציאליסט. נחמיאס כמעט פרץ בצחוק. האיש המרושל והמפוזר הזה הוא מנכ״ל משרד הפנים?

״לא נתתי לזה סיכוי של חמישה פראנק, זה נראה לי לא ריאלי״.

הוא לא האמין, שאבל תומא עשוי לשאת בתפקיד כה חשוב, ומתוך זהירות החליט שלא להציג את עצמו בתפקידו האמיתי. הוא אמר רק כי הוא ״ישראלי הקשור עם הממשלה״. אבל תומא החליף עמו כמה דברי נימוס. לימים התברר, שגם הוא חשד בישראלי שהציגו לו.

״הוזמנתי לביתו של קוטיאס דה-פוקנברז׳, שחקן טניס מפורסם, והציגו לי שם אדם בשם נחמיאס״.[71]

תחילה סבר אבל תומא, שמולו עומד אחד מסוחרי הנשק, ששרצו אז בצרפת.[72]

נחמיאס העלה את הבעיה שהטרידה אותו.

״זהו מצב עגום מאוד. מזה חודשים אני מתרוצץ ממשרד למשרד, כדי להשיג נשק מגן לישראל ובכל מקום אני נענה בסירוב. זוהי אדוני, שאלת קיום למדינת ישראל״.[73]

לאחר כמה דברי נימוס נפרדו השניים. למחרת חזר נחמיאס למשרדו והחליט לבדוק אם יש אמת במה שסיפרו לו. הוא טלפן למשרד הפנים וביקש לדבר עם המנהל הכללי. מייד העבירו לו את אבל תומא בטלפון. ״זיהיתי את קולו, זה האיש!״.

אחר-הצהריים התיישב במכוניתו ונסע למשרד הפנים. הוא ביקש לראות את מר תומא, והסדרן הוליך אותו בכבוד רב ללשכה מפוארת. בפתח קידם את פניו אדמירל בתלבושת שרד, ומהחדר הסמוך יצא אבל תומא. הוא קיבל אותו בחום, ״היכנס, מר נחמיאס״, אמר לו והוליך אותו למשרדו הגדול והמרווח, שהיה מלא רהיטים מוזהבים ופנה לגן. נחמיאס התרשם עמוקות. הוא ידע, שבצרפת יש להעריך אנשים לפי חדריהם. כשהחדר הוא גדול ופונה לגן, סימן שהאיש הוא חשוב. אבל תומא צחק בהנאה.

״אני יודע למה באת״, אמר לנחמיאס, ״ואני מצדיק את זה. רצית לבדוק שזה אני״.

הוא לא סיפר לנחמיאס, שמפקד המשטרה, ויבו, שלא חיבב את תומא, כבר דיווח לממונים עליו, שמנכ״ל משרד הפנים נפגש עם ״סוכן חשאי ישראלי״.[74]

נחמיאס התבונן סביבו וראה על הקיר מפה גדולה של אלג׳יריה, שם סערה מלחמה עקובה מדם. לפתע נתחוור לו: אבל תומא הוא שמנהל את המלחמה! ״ראיתי שנפלתי על אוצר גדול״.[75]

מלחמת אלג׳יריה הייתה בתחום אחריותם של שר הפנים, מוריס בורז׳ס מונרי ועוזריו. מאוחר יותר התברר לנחמיאס, שאבל תומא, ״הבלתי מרשים והמפוזר״ היה גם גנרל וגם אדמירל בצבא צרפת, שלחם בשורות צרפת החופשית נגד הנאצים. כבנו של קולונל בצבא צרפת, היה תומא בין הראשונים שהצטרף לדה-גול ונמנה על משחררי פריז, בגייסותיו של המרשל לקלרק. עכשיו היה מעורב במלחמת אחרת, סבוכה ומסוכנת - מלחמת אלג׳יריה.

המלחמה באלג׳יריה פרצה ב-1 בנובמבר 1954, ״יום המתים״ לפי המסורת הקתולית. באותו יום התנפלו מורדים ערבים על כמה מתיישבים צרפתים ושחטו אותם. הם הפיצו כרוזים שקראו למרד נגד השלטון הצרפתי. תוך זמן קצר התפשט המרד על פני אלג׳יריה כולה, והפך לבעיה הפוליטית והצבאית המרכזית של צרפת. החוקה הצרפתית קבעה, שאלג׳יריה היא חלק בלתי נפרד מאדמת צרפת ומעמדה הוא כמעמד מחוז צרפתי. המרידה, אם כן, הייתה ״בעיה פנימית״. משום כך, קבע ההיגיון הקרטזיאני של הצרפתים, תנוהל המלחמה נגד המורדים על-ידי משרד הפנים.

בהדרגה גילו השירותים החשאיים הצרפתיים, שלמורדים האלג׳יריים יש בעלת ברית חשובה: מצרים של נאצר. נאצר סיפק למורדים נשק, כסף, סיוע מדיני ותעמולתי וגם אימן יחידות שלהם על אדמת מצרים. מנהיגי המרד, ובראשם אחמד בן-בלה, מצאו מקלט מדיני בקהיר. בצרפת, בעיקר בחוגי הימין, התגבשה ההנחה הפשטנית, שהמרידה האלג׳ירית כולה נובעת מהסתתו ומתמיכתו של הנשיא נאצר. הצרפתים סירבו להבין את האמת הפשוטה, שערביי אלג׳יריה מנהלים נגדם מלחמת שחרור לאומית, ושאיפתם היא להשתחרר משלטון קולוניאלי זר. הם העדיפו להשלות את עצמם, שהאלג׳יראים אוהבים את צרפת  ושואפים להישאר צרפתים. אלא שנאצר, האויב השטני, מסית אותם ללא הרף וממרידם נגד צרפת. הטיעון הזה הוליך צרפתים רבים למסקנה המתבקשת: אם יצליחו לבלום את הסיוע, שנאצר מושיט למורדים, תקרוס המרידה מעצמה.

הטינה ואף השנאה לנאצר הלכה וגאתה בצרפת. בתקשורת הצרפתית הלכו והתרבו ההתקפות על מצרים ומנהיגה, והגיעו לעתים לביטויים היסטריים ממש. הימין, ועוד גורמים בעלי עניין, הלהיטו את האווירה והציפו את צרפת בידיעות אמיתיות ומדומות על הסיוע שמושיט נאצר למורדים. ראשי משרד הפנים השתכנעו, כי על צרפת לפגוע בנאצר, אם באופן ישיר ואם באמצעות אויביו. על כן ראו ביוסף נחמיאס ובמדינה שהוא ייצג, את בעל הברית הטבעי במלחמתם נגד נאצר ואת אחד המפתחות לניצחון באלג׳יריה.

בשיחה שנערכה בחדרו של אבל תומא, לרגלי מפת הקרבות באלג׳יריה, חשף עצמו נחמיאס בזהותו האמיתית, כנציג משרד הביטחון בפריז. הוא שטח בפני בן שיחו את בעיות הרכש של ישראל ותומא התנדב מייד לעזור לו. הוא שוחח עם השר בורז׳ס-מונורי, שהיה גם ידידו הקרוב, והלה אימץ לעצמו עמדה פרו-ישראלית נחושה, אותה הביע בעקביות בישיבות הממשלה. הוא תמך בבקשות ישראל לנשק, והקים חזית משותפת, בעניין זה, עם הגנרל פייר קניג.[76]

חודשים אחדים לאחר מכן, הגיע שמעון פרס לפריז. הפעם בא בטיסה חשאית, ומטוסו נחת בשדה-התעופה הצבאי של וילאקובליי.[77] הוא נפגש עם אבל תומא במסעדה פריזאית, וגם הוא, כמו נחמיאס, קיבל רושם מוזר כלשהו ממארחו הצרפתי. תומא הגיע באיחור לארוחת הצהריים, הסתער על ערימת צדפות, ותוך כדי פיצוחן

״החל להזרים שפע של רעיונות, הצעות, תוכניות ותגובות - כאילו מכרים ותיקים. הוא אמר שעלינו להימלט ככל האפשר מן ההמולה הדיפלומטית, שאיננה מדיניות חוץ - אלא מחוץ למדיניות; ליצור קשר ישיר ולגשת לפעולה״.

תומא התרשם עמוקות משמעון פרס.

״שיחה איתו הייתה בהירה, צלולה ועניינית״, כתב עליו לימים, ״ממש כדמותו... כל ישראל דיברה מפיו״.[78]

פיזור הנפש של תומא בא לביטוי בסוף הסעודה, כפי שקרה לו לא פעם גם במפגשים אחרים: הוא התעלם מהחשבון שהגיש המלצר, וכשבסופו של דבר החליט האורח הנבוך לשלם על הארוחה, שלשל תומא המפוזר את העודף לכיסו.[79]

אולם בתום הארוחה הראשונה שלו עם מנכ״ל משרד הביטחון, הודיע תומא לפרס, שהוא מדבר על דעתו של בורז׳ס-מונורי, וגרר אותו היישר לביתו של שר הפנים.[80]

פרס ראה מולו אדם צעיר, מבריק ונמרץ, בעל חוש הומור דק, דמיון עשיר ותפיסה מהירה. הוא היה בעל אותה קומה כשמעון, ויש שראו דמיון בין השניים. שר הביטחון נראה קצת מופתע מהביקור הלא צפוי, אך התעשת וכיבד את אורחו ביין פורט עתיק, שהוריש לו סבו, המרשל מונורי.

בין שני הגברים הצעירים הללו נוצרה הבנה, שהפכה במהרה לידידות אישית חמה. לדעת יוסף נחמיאס,

״בורז׳ס-מונורי היה ה׳שמעון פרס׳ של צרפת״.[81]

לימים התברר, שמבין כל המנהיגים הצרפתים שתרמו להתקרבות בין צרפת לבין ישראל, היה בורז׳ס-מונורי החשוב ביותר. בורז׳ס-מונורי, איש מקורי ועצמאי, נחשב ל״אנפאן טריבל״ של המפלגה הרדיקלית. בימי מלחמת העולם השנייה צנח בורז׳ס שלוש פעמים בצרפת הכבושה וניהל מאבקים של המחתרת בשמו של הגנרל דה-גול. בספטמבר 1944 נפצע קשה, ועם החלמתו זכה לעיטור גבורה והועלה לדרגת קולונל. במהלך הקרבות התגבשה סביבו קבוצת ידידים ותומכים שהלכה עמו לאורך כל דרכו הפוליטית - וזו הייתה מרשימה. בגיל 42 כבר הספיק להיות שר 14 פעמים. הוא עורר הערכה רבה בפרס שהתרשם מ״רעננותו, מרצו ופקחותו״.[82] פרס גם הרשים אותו מאוד והשניים הפכו לידידים קרובים, ״היינו יוצאים יחד בערבים״, סיפר פרס. לא פעם היו נפגשים בבית חברתו של בורז׳ס-מונורי והלה העריך את הדיסקרטיות של חברו הישראלי.[83] הקשר בינו לבין פרס עתיד היה להפוך לאבן הפינה של יחסי ישראל-צרפת במחצית שנות החמישים.

תחילה נשמר הקשר ביניהם בסוד.

״שמעון היה מגיע לפריז בסודיות מוחלטת״, כתב אבל תומא. ״היה לו כישרון האלמוניות. הוא ידע להתמזג בסביבה, בכל סביבה שהיא״.

מעטה של סוד כמוס הוטל גם על הקשרים החשאיים שנרקמו בין שני הצבאות, ביוזמתו של בורז׳ס-מונורי. הרמטכ״ל, משה דיין, היה גם הוא פעיל בהידוק הקשרים הללו.

ב-28 בנובמבר 1955 פרסם בורז׳ס-מונורי נתונים חמורים ביותר על הסיוע שמושיט נאצר למורדים האלג׳ירים. הוא גם השפיע על קבלת ההחלטה של ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת צרפת, ב-12 בדצמבר 1955, למכור מטוסי מיסטר לישראל.

ואז באו הבחירות, אותן בחירות, שפרס ראה בהן תחילה כישלון למאמציו. לתוצאות הבחירות הייתה משמעות עצומה לגבי ישראל.

ב-31 בינואר 1956 הוקמה בצרפת ממשלה חדשה.

בראשה עמד גי מולה הסוציאליסט;

שר החוץ, כריסטיאן פינו, היה סוציאליסט אף הוא, ונכלא בזמן המלחמה במחנה הריכוז בוכנוואלד.

מוריס בורז׳ס-מונורי התמנה לשר הביטחון.

בכך נפתח עידן חדש ביחסי ישראל-צרפת.

❖

מקריח, ממושקף, בעל גוף מוצק ושפם דקיק, שתחתיו השתרבבה תמיד סיגריה, היה גי מולה איש מאופק, אך מהיר החלטה. הוא היה מורה לאנגלית במקצועו, ומעוזו הפוליטי היה אזור המכרות שבצפון צרפת; הוא גם נבחר לראש עיר הכורים אראס. מבקריו טענו שהוא ״יבש״ והשוו אותו לראש ממשלת אנגליה שלאחר המלחמה, קלמנט אטלי. אולם מולה היה איש חזק ומושרש היטב באידיאולוגיה הסוציאליסטית. הוא קיווה בכנות להגיע להסדר של פשרה ורגיעה באלג׳יריה. מייד אחרי בחירתו לראש ממשלה טס לסיור באלג׳יריה. המתיישבים הצרפתים בעיר אלג׳יר קידמו אותו בהפגנות סוערות וזועמות. אותו יום נזכר בתולדות הסכסוך כ״יום העגבניות״, על שום מטר הירקות, שבו קידמו הצרפתים בני אלג׳יריה את ראש ממשלתם. משנודעו לו העובדות בשטח, הזדעזע גי מולה. הוא החליט לנטוש את רעיונותיו הליברליים בקשר להסדר של פשרה, ולאמץ גישה נוקשה של מאבק חורמה נגד המורדים האלג׳ירים. מרגע שהחליט על הגברת הלחימה, חייב היה מולה להחליט גם כיצד יבלום את השפעתו ההרסנית של גמאל עבד א-נאצר על המלחמה.

תחילה הלכה ממשלת מולה בעקבות שתי הממשלות שקדמו לה, וניסתה למצוא שפה משותפת עם נשיא מצרים. ב-1955 הגדיר שר החוץ פיניי את מדיניות ארצו באוזני שר החוץ האמריקני: צרפת תמשיך לספק נשק למצרים, אם זו תנקוט בשלושת הצעדים הבאים:

הפסקת ההסתה,

הפסקת אימון לוחמים אלג׳ירים,

והפסקת הזרמת נשק למורדים דרך לוב.[84]

שר החוץ החדש, כריסטיאן פינו, דבק תחילה במדיניות זו, טס לקהיר ונפגש עם נאצר. הנשיא המצרי שפע קסם וידידות, והבטיח לו ב״דברת חייל״ שיפסיק את ההסתה נגד צרפת בכלי התקשורת הממלכתיים של ארצו. ההבטחה החזיקה מעמד שלושה ימים, והשידורים האנטי-צרפתיים חודשו ביתר שאת. משהתברר לממשלת צרפת כי נאצר ממשיך בתעמולה נגד צרפת, ואף מעמיק את מעורבותו במרידה האלג״ירית, היא החלה לנוע לעבר עימות גלוי עם מצרים. הפועל היוצא מכך היה הידוק הקשר עם ישראל.

הרכבה של ממשלת גי מולה יצר הזדמנות יחידה במינה עבור ישראל. שני שותפיה העיקריים של ממשלת גי מולה תמכו בישראל, כל אחד מסיבותיו שלו.

גי מולה וכריסטיאן פינו, ועמם שאר השרים הסוציאליסטיים, היו אוהדי שראל וראו במפא״י מפלגה-אחות למפלגתם. גי מולה סבר, שישראל נתונה בסכנת הכחדה בידי אויביה הערבים, וגמר אומר לסייע לה לשרוד.[85] כריסטיאן פינו, שנכלא על-ידי הנאצים וראה את סבלותיהם של היהודים במחנות הריכוז, נשבע לעשות כל אשר ביכולתו, כדי לעזור לאלה שניצלו ממכונת ההשמדה של הרייך השלישי.[86] פינו היה אינטלקטואל וסופר, שכתב כמה וכמה ספרי ילדים והמפורסם שבהם: ״הדוב בעל הכפות הירוקות״.[87] הוא היה איש מאופק, בעל היגיון חד, ודבק בעקרונות התנועה הסוציאליסטית. דלתו הייתה פתוחה לישראלים, אך לא שער הכניסה שלו. את פרס ונחמיאס היה מזמין לפגישות בלשכתו או בדירתו הפרטית שבמשרד החוץ, ועוזרים שומרי סוד העבירו אותם דרך מבוך של פרוזדורים וגרמי מדרגות אל חדרו של השר, שמא יודלף דבר הפגישות.

״שמעון פרס היה הראשון שהעמידני על הסכנה החמורה המאיימת על מדינת ישראל״, קבע פינו. ״לא יכולנו להתעלם מאזהרותיו״.[88]

הסוציאליסטים נקטו גישה אוהדת כלפי ישראל. ואילו השותפה הקואליציונית שלהם בממשלה, המפלגה הרדיקלית, גיבשה מדיניות דומה מסיבה אחרת. המנהיג המרכזי במפלגה הרדיקלית היה בורז׳ס-מונורי. המטרה הראשית שבורז׳ס וחבריו ראו לנגד עיניהם הייתה פתרון הבעיה האלג׳ירית. מדיניות הביטחון והחוץ שלהם הוכתבה ברובה על-ידי שיקולים שנגעו לאלג׳יריה.

כך נקשרו יחדיו אינטרסים פרו-ישראלים בממשלת צרפת. פרס ראה בפריז ממשלה אוהדת, שכבר מימיה הראשונים הייתה מוכנה לעשות למען ישראל הרבה יותר מהממשלות הקודמות. הוא קיווה מאוד, שהיא תתקן את אחד ממעשיו האחרונים של ממשלת פור, שפגעו בישראל קשות. בדצמבר 1955 ביצע צה״ל פעולת תגמול נגד מוצבים סורים, בעקבות פגיעה בדייגים ישראלים בכינרת. הפעולה שנודעה כ״פעולת כינרת״, עוררה תגובות חריפות ברחבי העולם. דומה שאף בן-גוריון התחרט על החלטתו לערוך את אותו מבצע. מועצת הביטחון זומנה לדיון דחוף. צרפת, שבה עדיין שלטה ממשלת אדגר פור, הזדרזה להטיל אמברגו על משלוחי הנשק לארץ.

שמעון פרס איבד את קור רוחו, וזימן אליו לשיחה את הנספח הצבאי הצרפתי בתל-אביב, הקולונל ליברי. פרס דיבר בכעס ובעלבון, והביע בפני הקצין הצרפתי את חששותיו מהחלטת צרפת להפסיק את משלוחי הנשק על אף החוזים שנחתמו בין צרפת לישראל. אלה חוזים שאושרו כדת וכדין, אמר פרס, ויש כאן התחייבויות הדדיות של שתי המדינות. הקולונל ליברי ציין, שזוהי תוצאה של פעולת כינרת, ופרס השיב, שצרפת היא היחידה שנקטה במדיניות כזו; אנגליה, החתומה אף היא על ההצהרה המשולשת, המשיכה לספק לישראל מנועי מטאור שהוזמנו אצלה. פרס עבר אחר-כך לשאלת המיסטרים ודרש החלטה צרפתית מהירה, מתוך הנחה שפניות נוספות לממשלת ארצות-הברית לא יועילו עוד.

״מצאתי במר פרס״, כתב הקצין הצרפתי, ״אדם המודאג עמוקות מההתפתחויות הצפויות, שאינן מבשרות טובות לעתיד ישראל״.[89]

כעבור פחות משלושה שבועות קמה ממשלת גי מולה, ואחד הצעדים הראשונים של שר החוץ כריסטיאן פינו הייתה הסרת האמברגו מכל משלוחי הנשק, שאושרו לישראל. הוכחה נוספת לשינוי שחל בצרפת הייתה פרשת המיסטרים. עוד לפני שנטשה ממשלת צרפת את הקו הפייסני כלפי נאצר, עשתה צעד אמיץ בשאלת המטוסים. היא פנתה לארצות-הברית ודרשה כי זו תמסור לה החלטה סופית בדבר מכירת 12 מטוסי מיסטר לישראל.[90] היא גם קבעה מועד לתשובה האמריקנית: ה-15 במרס. אם עד תאריך זה לא תגיע התשובה האמריקנית, אמרו הצרפתים, המטוסים יימסרו לישראל ללא עיכוב נוסף. כריסטיאן פינו אף הכריז על כך בפומבי בעת ביקורו הרשמי בקהיר.

ממשלת צרפת עמדה בדיבורה. מטוסי המיסטר הראשונים נחתו בישראל ב-11 באפריל 1956.

אלא ששמעון פרס כבר הרחיק לכת הרבה מעבר לאספקת 12 המטוסים.

❖

בחודשים פברואר ומרס 1956 התהדקו מאוד הקשרים החשאיים בין משרדי החוץ של צרפת וישראל. פרס קיים כמה שיחות עם בורז׳ס-מונורי, ובהן, לראשונה, דובר במונחים כלליים על אפשרות של פעולה ישראלית-צרפתית נגד מצרים. באותן שיחות, ובפגישות העבודה שנערכו בין קצינים משני הצבאות, התגבשה הכרה אצל שני האישים, וגם בשני המטות הכלליים, שיש ליצור קשר ישיר ביניהם לחילופי מידע ולתיאום מהלכים נגד מצרים, תוך כדי עקיפת משרדי החוץ.

פרס הביא את ההבנות עם הצרפתים בפני בן-גוריון. ראש הממשלה קיבל אותם עקרונית, אך לא יכול היה ליישם אותם באופן מעשי. במבנה הפוליטי הקיים בישראל, ובמיוחד בדפוסי העבודה המשותפת, שנוצקו במפא״י, לא עלה הדעת שדוד בן-גוריון יסתיר מידע ממשה שרת; עמדה בפניו רק אפשרות להכניס את השר, משה שרת עצמו, לסוד המגעים עם משרד הביטחון הצרפתי, אך לא לגלות את הסוד לאנשי משרד החוץ. זה ניתן היה להיעשות בתנאי שהבנה מלאה שוררת בין בן-גוריון ושרת, ושניהם עושים יד אחת כדי לעקוף את משרד החוץ. לא זה היה המצב. בין בן-גוריון ושרת התגלעו חילוקי קשים, הן לגבי שיטות הפעולה בצרפת והן לגבי מגמת הפעולה והשלכותיה הבינלאומיות. על רקע העימות המחריף בין השניים, היו היחסים המיוחדים שנרקמו עם צרפת חייבים להניב התנגשות חזיתית בין ראש הממשלה ושר החוץ וזו לא אחרה לבוא.

ב-3 באפריל 1956 השיבה ארצות-הברית בשלילה לבקשת הנשק האחרונה של ישראל. בן-גוריון זימן לישיבה דחופה את משה שרת, משה דיין, יועצו ד״ר יעקב הרצוג ושמעון פרס, והביע בפניהם את זעמו ועלבונו.

״דברי דאלס הם רמאות שפלה״, אמר. ״יש להפסיק מייד כל שתדלנות נוספת בארצות-הברית, ואף לא לנצל את שירותיה הטובים להשגת נשק ממדינות אחרות, אלא לפנות אליהן במישרין״.[91]

שרת, לעומתו, נאחז נואשות בהיסמכות המסורתית על ארצות-הברית ואנגליה וטען

ש״עדיין אין לדעת פירושה המוחלט של תשובת דאלס, מאחר שתגובות האמריקנים סותרות״.[92]

השגריר יעקב צור, ידידו של שרת, הודה בצער, ששרת המשיך ״לזלזל בצרפת״.[93] משה דיין בירך את שמעון פרס על השגת מטוסי המיסטר, שעמדו להגיע לארץ בתוך ימים ספורים. הוא גם ביקר אח שיטות הרכש של משרד החוץ, והציע לפנות תחילה ל״בעלי הדבר״, בית-החרושת או הצבא.[94] שרת התנגד בתוקף להמלצותיהם של פרס ודיין.

בן-גוריון שתק. בכך, למעשה, נתן לפרס יד חופשית להמשיך לפעול בצרפת.

שרת נעלב עמוקות. ולאחר הישיבה שיגר לבן-גוריון מכתב כעוס, בו תקף את דיין ואת פרס.

״מעולם לא התרברבתי במפעלותי״, כתב שרת, ״אבל איני מוכן להסכים כי אין להם ערך. הערכתי למרצו ולהישגיו של שמעון פרס במקומה עומדת, אך אין היא משנה את העובדה, ששיחתי עם [אדגר] פור בסוף אוקטובר הזיזה את ענייני הרכש בצרפת מנקודת הקיפאון שהגענו אליה והוציאתנו ממצר למרחב. עד היום אנו קוצרים את פרי המבצע ההוא, כולל טנקים ומיסטרים-4״.

״גם עובדה היא, כי לראשונה נתבשרנו על הסכמת צרפת למכור לנו תריסר שני של ׳מיסטר-4׳ בשיחת פינו [שר החוץ] עם צור [שגריר ישראל בצרפת].[95]

למחרת היום השיב לו בן-גוריון:

״איני רואה הבעיה או החשיבות במי השיג יותר או הראשון. אני רואה כל המשרדים וכל חברי הממשלה כשליחים לאותו דבר, ובדבר השגת נשק יש רק בעיית יעילות - ולא כבוד או זכות בכורה. אני אשמח על הצלחת [השגריר] צור לא פחות מהצלחת שמעון, כי העיקר היא ההצלחה. איני מעוניין לגמרי בחשבון לזכות מי יש לזקוף יותר״.

בן-גוריון גם הצדיק את דברי דיין, שיש לפנות תחילה ל״בעלי הדבר״. ואם צריך לפנות למשרד החוץ, הוסיף הזקן, אפשר להסתייע בציר ישראל במקום,

״אך גם שמעון יכול להיפגש עם פינו או שר חוץ אחר או עם מנכ״ל. כל החשבונות הדפרטמנטליים הם מוזרים קצת בעיני.

אולם אני סבור, שהאיש העוסק במלאכה אחת עלול להצליח יותר מהאיש שעוסק בכל המלאכות, ובכך אני רואה הצלחתו של שמעון (כשהוא מצליח)״.[96]

שרת התרתח עוד יותר ושיגר עוד באותו יום מכתב שני לבן-גוריון.

״הקורא את מכתבך אלי היום בלי לקרוא את מכתבי יסיק כי אני הוא שעוררתי את השאלה ׳מי השיג יותר או הראשון׳ ולא היא... אבל כשהרמטכ״ל זוקף בנוכחותי ובנוכחותם את כל ההישגים לזכות אנשי הביטחון ואינו מוכן להודות כי גם האחרים תרמו משהו - ואין אתה מעיר לו על כך - אז אני מגיב כאשר הגבתי״.[97]

שרת לא הבין שהצעת הרמטכ״ל - לפנות תחילה לבעלי הדבר - נבעה ממידע שלא היה ידוע לו. הוא לא ידע על מערכת היחסים החשאית בין פרס לבורז׳ס מונורי ובין צה״ל לצבא צרפת, שלא תאמה כלל את תפיסותיו המדיניות של שרת. שר החוץ נדחק מחוץ לתמונה; הוא חלק על בן-גוריון, ביקר את דיין, אך זעם בעיקר על פרס, שפעל ללא ליאות בצרפת תוך עקיפת משרדו.

ואכן, עוד באותו יום הריץ פרס הבלתי נלאה מכתב לשר הביטחון בורז׳ס מונורי.

״יש לי הכבוד״, כתב, ״להזמין מייד בצרפת 60 מטוסי מיסטר-4A״.

פרס הסתמך על שיחות שקיים בפריז, יחד עם יעקב צור, ועל מכתבו של שגריר ישראל לשר החוץ, אך עכשיו נכנס כבר לפרטים מעשיים.

״בהתאם להצעה של משרדך״. כתב, ״מסכימה ממשלת ישראל כי המטוסים יימסרו בכמה משלוחים במהלך שנת 1956״.

הוא גם נקב במועדי אספקה - 12 מטוסים במאי 1956, והשאר ביולי, ספטמבר, נובמבר ודצמבר. אם בגלל התנגדות האמריקנים אי-אפשר יהיה למסור לידי ישראל את שלושת המשלוחים הראשונים, הוא הציע להתחיל את העסקה מייד לאחר שתושלם הזמנה האמריקנים למיסטרים במסגרת נאט״ו, לאמור ביולי. במקרה זה יסופקו המטוסים בארבעה משלוחים בני 15 מטוסים כל אחד, בין ספטמבר 6195 ומרס 1957. פרס ביקש גם לקנות עוד 36 מטוסי אורגאן או מיסטר-2, שיסופקו גם הם בשלושה מקבצים בני 12 מטוסים לפני סוף השנה; לבסוף הזמין גם 15 מטוסי ווטור - בסך הכול 111 מטוסים בנוסף ל-12, שמסירתם כבר אושרה.

פרס ביקש משר הביטחון הצרפתי להתייחס למכתבו כהזמנה רשמית, כדת וכדין.[98]

אולם עוד לפני שנחת המטוס הראשון בארץ, פרץ משבר חדש.

❖

ב-9 באפריל עמד שר החוץ הצרפתי לבוא לביקור רשמי בישראל, ומשרד החוץ עסק בהכנות מדוקדקות לקבל את פניו. אולם ב-5 באפריל פתחו המצרים באש בגבול הרצועה לעבר סיור של צה״ל, יחידות צה״ל השיבו אש, המצרים הפגיזו יישובים ישראליים וצה״ל הפגיז את עזה. מצרים שיגרה לארץ חוליות פידאיון וצה״ל רדף אחריהן ברחבי הנגב. בעימות הזה השיגו המצרים את אשר רצו - כריסטיאן פינו החליט לבטל את ביקורו בארץ.

פינו הודיע לממונה על שגרירות ישראל, כי לא יחתום על שום חוזה לאספקת מטוסים לפני כינוס הוועדה המשולשת; גם הוסיף, שבגלל מלחמת אלג׳יריה לא תוכל צרפת להיות ספק יחיד לישראל, על כן העמיד תנאי, שאנגליה וארצות-הברית יספקו לפחות 25 אחוזים מהנשק הדרוש לישראל, ורק אז תספק צרפת את השאר. במפגש סגור אמר שמעון פרס, כי פינו משלה את ישראל בכך שהוא משמיע הצהרות של ידידות.

״פינו מאחל לנו כל טוב״, אמר, ״אבל הוא לא ידיד גדול של ישראל״.[99]

ביטול נסיעתו של פינו לארץ עורר את זעמו של משרד החוץ על היעדר שיקול מדיני בצה״ל ובמשרד הביטחון. השגריר יעקב צור, שבא ארצה להקביל את פני שר החוץ הצרפתי, שפך את חרונו באוזני שמעון פרס ויצחק נבון.

״נשקו של צה״ל מקורו בצרפת״, התריס לעברם. ״שר החוץ הצרפתי עומד להגיע לארץ, תוצאות השיחות עמו יכולות להיות מכריעות וכוחות הביטחון פועלים כאילו לא היה גורם זה קיים כלל!״[100]

המשבר היה פחות נורא משטען צור, שכן אספקת המיסטרים המתוכננת לא בוטלה, ומועד נחיתת התריסר הראשון בארץ נקבע ל-11 באפריל.

אולם ב-10 באפריל כינס בן-גוריון התייעצות בעניין צרפת, בהשתתפות שרת, דיין ופרס, השגריר צור וכמה מעוזריהם. שרת היה עגום ומאוכזב מביטול ביקורו של פינו.

״הוא כבר תכנן לפרטים איזה שטיח אדום יפרשו לפינו ואיזו תזמורת תנגן לו״, העיר צור.[101]

שרת וצור דיברו באריכות רבה על חשיבות המשך מאמצי הרכש בצרפת בדרכים המקובלות.

דיין התערב בדברי צור: ״האינך חושב שאפשר להגיע לידי הסדר עם חוגים בממשלה הצרפתית, ובייחוד עם אנשי משרד הביטחון [במקור: ההגנה], כדי לשים קץ לכל ההיסוסים הללו ולהתגבר על התנגדות משרד החוץ?״

צור השיב: ״עם הצבא ועם משרד הביטחון בלבד - לא״. בלי ידיעת שר החוץ הצרפתי, הוסיף, זה לא ייעשה.[102] יחד עם זאת, הבין השגריר הפיקח, ש״משהו מסתתר מאחורי שאלתו של הרמטכ״ל״, לאמור - מתקיימים כנראה מגעים חשאיים מאחורי גבה של ממשלת צרפת.[103]

שמעון פרס ביקש את רשות הדיבור. ״אנו צריכים לבקש בצרפת כמות כפולה של נשק״, אמר. ״צריך להפסיק לדבר על 72 מיסטרים ולהתחיל לדבר על 150; נדבר על 200 טנקים, במקום 60. העניין שאנו מקבלים כעת עשרה טנקים, זו השגיאה שלנו, של משרד הביטחון. בהתחלה כשביקשנו 60 טנקים זה נראה כדבר עצום, אך אילו היינו מבקשים מראש 200 טנקים - היו מדברים איתנו על כמויות פרופורציונליות אחרות. זה, דרך אגב, לא רעיון שלי, אלא רעיון של ז׳ילבר [שגריר צרפת בישראל, שהיה בין גדולי הידידים של המדינה], המזהיר אותנו תמיד ואומר, כי נבקש כמות גדולה פי שתיים-שלוש ממה שאנו רוצים. זהו הטבע של משרד החוץ הצרפתי״.[104]

שרת הגיב בספקנות: ״והם לא יתפסו את המשחק?״.

פרס השיב: ״בפעם הראשונה כשישמעו זאת - יצחקו. בפעם השנייה - זה יהיה מספר שיתקבל בעולם. לרגל הכמות העצומה של מיגים ואיליושינים שמקבלת מצרים - 72 מטוסים לא מספיקים...

הבעיה המרכזית עכשיו היא איך להחדיר את הרושם בצרפת, שאנו מוכנים לעשות איתה שיתוף פעולה. כבר הרבה זמן גם הצרפתים וגם אנו חושדים אחד בשני, שיש לנו הרבה נקודות משותפות. ההרגשה הצרפתית היא, שהאינטרסים המשותפים לא באים במידה מספקת לידי תיאום.

בשביל זה צריך לעשות כמה צעדים, שנראים כדרמטיים, כדי לתת ההרגשה לצרפת, שאנו מוכנים ללכת רחוק לשיתוף פעולה.

על כל המאמץ שעשתה השגרירות שלנו, שר החוץ בצרפת עשה מאמצים נגדיים לא לאשר לנו רכישות. קניג פעם, במשך שלושה שבועות, הביא ארבע פעמים עניין הרכש הישראלי לדיון, מפני שאנשי הקא ד׳אורסיי לא מילאו את הוראות הממשלה...

לסיכום הייתי מציע: שתימָצא דרך בלתי שגרתית לנהל משא ומתן עם הצרפתים ולהציע להם הצעות שייראו להם כהישג של ממש״.[105]

בן-גוריון סיכם, כי יש להשוות את היחסים בין צרפת וישראל

כ״יחסים בין שתי אחיות, של רפובליקה קטנה וצעירה ורפובליקה גדולה וותיקה... היחסים שביניהן צריכים להיות יחסי אחווה, כאשר אחת מבינה האינטרסים של האחות השנייה, שלא תמיד הם חופפים את האינטרסים שלה״.[106]

בסוף דבריו הכריע בן-גוריון סופית בעניין הרכש, הפקיע אותו ממשרד החוץ ומסר אותו למשרד הביטחון.[107]

למחרת היום, ב-11 באפריל, נחתו בישראל 12 מטוסי המיסטר הראשונים.

❖

בהיכלי השררה בצרפת השתקף - כאילו במראה - העימות של משרד החוץ ומשרד הביטחון בישראל.

מאבק מקביל, בטונים כעוסים, התנהל בפריז בין משרד החוץ ומשרד הביטחון, והותיר עקבותיו במסמכים הסודיים של ממשלת צרפת.

14 באפריל 1956: מיופה הכוח של ישראל בפריז, שמואל בנדור, זומן למשרד החוץ ושם נמסר לו שכריסטיאן פינו רוגז על שישראל מנהלת משא ומתן ישיר עם משרד הביטחון הצרפתי, ואף פונה למדינאים צרפתים להפעיל עליו לחץ.[108]

19 באפריל 1956, תזכיר של משרד החוץ הצרפתי:

״מר בורז׳ס-מונורי הביע את תמיהתו על עמדת משרד החוץ בעניין אספקת הנשק למזרח התיכון. שר הביטחון הדגיש, שקיבל מהשר פינו את הסכמתו הרשמית לחתימה מיידית על הסכם עם ישראל. [מנכ״ל משרד החוץ] השיב, שהשר פינו אישר לשגריר ישראל להגיש בקשה חדשה לעוד 12 מטוסי מיסטר-4, אבל מובן מאליו, שתשובה סופית לא תינתן לפני הפגישה המשולשת על המזרח התיכון הצפויה בראשית מאי״.[109]

26 באפריל 1956: משרד החוץ הצרפתי גילה, שמשרד הביטחון חתם ישירות, בשם צרפת, על הסכם עם ישראל על אספקת עוד 12 מטוסי מיסטר-4 לישראל ופקידי ה״קא ד׳אורסיי״ התלוננו על כך מרה בפני השר פינו. משרד הביטחון, כתבו הפקידים, התעלם מהסתייגותנו מהעסקה, וחתם על ההסכם על אף שההחלטה צריכה להתקבל פה אחד בוועדה הבין-משרדית. משרד הביטחון גם אינו רשאי לחתום על שום הסכם

״לפני שהוא יוצג לשם התייעצות בפני ועדת שגרירי המערב בוושינגטון״. משרד החוץ הזכיר לשר הביטחון בורז׳ס-מונורי ״את ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו כלפי בעלי בריתנו״ וקבע ש״אסור שחתימה כלשהי תבוצע ללא הסכמתו הרשמית של שר החוץ.״..[110]

13 ביוני 1956: משרד החוץ הצרפתי הביע דאגתו העמוקה לגבי עתידה של ״המדיניות הערבית״ של צרפת, כי היא מספקת נשק רב לישראל, אך בעלות בריתה מסרבות להשתתף בכך לצדה.

״אנו נשארים הספקים היחידים של נשק לישראל ויהיו לכך תוצאות חמורות במישור יחסינו עם העולם הערבי״.[111]

19 ביוני 1956, תזכיר של משרד החוץ הצרפתי: הקולונל לבק, מלשכת שר הביטחון בורז׳ס-מונורי, הודיע לוועדה הבין-משרדית על בקשה ישראלית חדשה לנשק, הכוללת בין השאר עוד 100 טנקים, ו-142 מטוסי קרב והפצצה. הוא טען שעל פי התקנות

״שר הביטחון והוא בלבד רשאי לבצע עסקות של אספקת נשק... טענה זו אין משרד החוץ יכול לקבל, כי היא תשלול ממנו כל אפשרות להעריך את התבונה הפוליטית של משלוח נשק כזה או אחר..״..[112]

❖

ב-12 באפריל, לאחר חצות, הוזעק שמעון פרס לבן-גוריון. הוא מצא שם את הרמטכ״ל. ההתלקחות ברצועת עזה החריפה ביממה האחרונה וגבר החשש לפריצת מלחמה כוללת עם מצרים. דוד בן-גוריון הורה לשמעון פרס להמריא מייד לצרפת. הוא צייד אותו באיגרת לראש הממשלה, גי מולה. במכתבו תיאר את מצוקתה הקשה של ישראל:

״הולך ומתברר, שכוונת נאצר להתקיף את ישראל פוסקת להיות כוונה בלבד... שליחת כנופיות הרצח המאומנות. מצוידות וכפופות למפקדת הצבא המצרי, ללב ישראל, על מנת לזרוע בהלה, לרצוח ילדים, נשים וגברים ללא הבחנה, וליצור פרובוקציות שיצדיקו התקפה צבאית כללית, הוא צעד מכריע להכנסת האזור למלחמה״.

בן-גוריון הזכיר את ״הכמויות העצומות״ של נשק סובייטי, שנשלח למצרים והגדיר אותן כ״איום מחריד לשלום מדינת ישראל״. לבסוף ביקש מגי מולה, כראש ממשלת צרפת וגם כמנהיג המפלגה הסוציאליסטית, לספק לישראל נשק באופן דחוף ״בכדי להבטיח המשך קיום המדינה״.[113] הוא שיגר מכתב דומה לבורז׳ס-מונורי; בשני המכתבים המליץ בפניהם על שמעון פרס.[114]

שמעון פרס התקבל לפגישה דחופה בארמון מאטיניון, משכן ראש הממשלה הצרפתי. הוא הכיר את גי מולה עוד מתקופת מערכת הבחירות. באחד הימים צלצל אליו וביקש לבוא לבקרו בעירו, אראס, אולם בסופו של דבר נערכה הפגישה במסעדה פריזאית. הוא התרשם מאישיותו של מולה, שנראה לו הרבה פחות ״יבש״ מתמונותיו המתפרסמות בעיתונים.

״מדי פעם בפעם״, סיפר, ״מופיע בעיניו חיוך פיקח הדומה יותר לקריצת עין צרפתית״..[115]

גי מולה סיפר לפרס, שיש המאשימים אותו באנטישמיות, והדבר נובע מחילוקי הדעות שלו עם  דניאל מאייר, אחד ממנהיגיה של המפלגה הסוציאליסטית, יהודי במוצאו.

״נהפוך הוא״, אמר מולה. ״על בשרי חזיתי ברדיפות הנאצים. הצרפתי הגדול ביותר שהיכרתי היה ליאון בלום. הוא היה מורי ורבי. אתה יודע שבלום היה איש אמיץ ויהודי גאה. נוסף לזאת, שאיפתי הגדולה ביותר היא לבקר בארץ, שם נמצאים רבים מידידי״.[116]

באותה שיחה סיפר פרס למולה, שמפלגתו הסוציאליסטית, מפא״י, חשה ״תקווה וחרדה״ גם יחד, בכל פעם שיש למפלגה סוציאליסטית סיכוי לעלות לשלטון.

מצד אחד נדלקת בנו תקווה על שמפלגה אחות תעלה לשלטון, אמר פרס,

ומצד שני חרדה עמוקה, שמא המפלגה הסוציאליסטית בעלותה לשלטון תנטוש עקרונותיה המוצהרים.[117]

לדוגמה הביא פרס את מפלגת הלייבור הבריטית: כשהייתה באופוזיציה הביעה תמיכה בישראל, אך כשעלתה לשלטון הפך שר החוץ בווין לאויב הרעיון הציוני.

״בווין לא אהיה״, אמר גי מולה.[118]

מאז אותה שיחה חלפו כמה חודשים ומאז הפך גי מולה לראש ממשלת צרפת. עכשיו, כשנפגשו בארמון מאטיניון, חש פרס שראש ממשלת צרפת מבקש להשרות בפגישה אווירה של נינוחות וחוסר פורמליות. ״אני לא דיפלומט״, אמר לו מנכ״ל משרד הביטחון וגי מולה הזדרז להשיב: ״גם אני לא״. הוא קרא את איגרתו של בן-גוריון והודה עליה במילים לבביות. כאשר דנו בעמדה האמריקנית לגבי מכירת נשק לישראל העיר מולה,

ש״דאלס הוא איש שקשה לסמוך עליו״.

בסוף השיחה אמר מולה לפרס:

״אני סבור שנוכל לעזור לכם״. אחר-כך הוסיף, כמעט בלחש: ״אתה רואה שאינני בווין?״.[119]

❖

פרס נפגש גם עם בורז׳ס מונורי, שהיה נחוש ללכת איתו לאורך כל הדרך. לחבריו בארץ אמר פרס:

״שר הביטחון הצרפתי הוא שגריר יותר טוב לישראל מכל שגריר ישראלי, כפי שהוכיח זאת.[120] ...הוא מאמין, שמיליון ושש מאות אלף הצרפתים היושבים באלג׳יריה ומיליון ושש מאות אלף תושבי מדינת ישראל סובלים מאותה החוקיות של גיאות ושפל בחופי המזרח התיכון, גיאות ושפל שמקורם בנילוס״.[121]

הוא הוסיף ודיווח בציניות:

״אני מניח, שהרומן עם צרפת יימשך כל זמן שייהרגו צרפתים באלג׳יר וכל זמן שייהרגו מצרים בישראל..״..[122]

כדרכו, ערך סבב שיחות מרתוניות עם כל ה״מי ומי״ במערכת הביטחונית והצבאית. הוא הקדיש חלק מפגישותיו ל״דרג הגבוה״ במערכת הביטחון ואת חלקן השני ל״דרג המבצעי״. פרס העביד בפרך את נספח צה״ל בפריס, אלוף-משנה עמנואל נשרי, שדיווח לרמטכ״ל:

״מגעיו של שמעון, בדרג הגבוה, הקיפו את כל האנשים שיכולים להשפיע בצורה ישירה או עקיפה על מתן הנשק והגשמת התוכנית שלנו. אלה הם: שר הביטחון... שר האווירייה... שר הימייה... סגן הרמטכ״ל המשולב... רמטכ״ל הצבא... רמטכ״ל האווירייה... המזכיר הכללי של משרד הביטחון... המפקח הכללי של צבא היבשה... הרמטכ״ל לשעבר...

המגעים בדרג המבצעי הקיפו את כל ראשי המודיעין של החילות ושל המטה המשולב, קצינים בתפקידים מבצעיים בלשכות השרים וקצינים במשרד הביטחון, הנוגעים לרכש. התוצאות ניתנו לסיכום בכמה משפטים - מוסדות הביטחון ישמחו לכל ריבוי של ההזמנות שלנו ויבטיחו ביצוע (כדברי שר הביטחון)״.[123]

במהלך אותם ימים קדחתניים התגלתה עוד תכונה של פרס, שהרשימה את מקורביו: בתום יום ארוך של פגישות, ישיבות, דיונים, התרוצצות בין משרד אחד למשנהו, היה מאיץ בחבריו לצאת למסעדה, למועדון לילה, לדיסקוטק. היה בו תיאבון בלתי נדלה לבלות, להכיר את חיי הלילה והתרבות של פריז; עוזריו הנאמנים נגררו אחריו בקושי, שחוקים ועייפים בתום היום הארוך. תכונה זו השתרשה אצל פרס, ובכל שנות פעילותו מאז ועד היום. בכל נסיעותיו לחוץ-לארץ, המשיך לגרור את עוזריו ומכריו לבילוי בשעות הערב והלילה המאוחרות; בעוד שהבילוי היחיד שהם נכספו אליו היה להימלט אל חדרי השינה שלהם.[124] פעמים אחדות אף קרה, שלאחר יום שלם של עבודה מאומצת, היה פרס מתעלף מאפיסת כוחות במהלך הבילויים הליליים; היה צריך להצמיד אליו מישהו שידאג לשלומו.[125] באחת הפעמים, לאחר שהתמוטט, פסקו הרופאים שעליו לעבור כמה ימים במנוחה מוחלטת; ראש משלחת משרד הביטחון דאז, מרדכי (מוקה) לימון, הסיע אותו לבית מרגוע נעים במרחק של שעה נסיעה מפריז.

״בארבע בבוקר צלצל הטלפון״, נזכר מוקה. ״שמעון היה על הקו. ׳אני לא יכול לישון׳, אמר, אני חוזר לפריז״.[126]

עם ידידו בורז׳ס-מונורי לא היה צריך פרס להרבות בגינוני דיפלומטיה. בשיחה שקיימו השניים ב-19 באפריל מצא אותו פרס

״להוט לחזק את ישראל ולספק לה נשק לא פחות משלהוטה ישראל לקנותו... בו במקום, וכאילו נעלמו במטה קסמים כל הקשיים הפוליטיים, הצהיר בורז׳ס על נכונותו לספק לישראל את תריסר המיסטרים הנוספים תוך שבועיים-שלושה, מבלי לשאול את האמריקנים ומבלי להמתין לרשות מן הרציף [ה״קא ד׳אורסיי״]״.[127]

השגריר יעקב צור לא האמין, שפרס ישיג את מבוקשו. בינתיים ספג דברים קשים גם מפינו וגם ממולה על כך, שישראל יוצרת קשרים ישירים עם משרד הביטחון.

״אני מסופק״, הבריק לארץ, ״אם תוכל עסקת המטוסים להגיע לביצוע בלי הסכמה מפינו. לא עצרתי בעד פרס מלהמשיך במשא ומתן עם משרד הביטחון, אך ליתר זהירות לא הצטרפתי אליו בשיחתו עם בורז׳ס... אם בורז׳ס - רוצה לחתום החוזה, נחתום, שכן הרשות בידינו לשער, שכל חתימה נעשית בהסכמת שר החוץ... אף כי מעמדנו יהיה עדין ביותר ויש בזה סיכון של התקררות מצד פינו, אינני רואה עצמי רשאי לעכב פעולה, שיש בה אפילו שמץ של סיכוי הצלחה״.[128]

הרבה יותר משמץ. ב-23 באפריל, במסיבה חגיגית במשרד הביטחון הצרפתי, חתם שמעון פרס על החוזה לאספקת עוד תריסר מיסטרים לישראל. בשם צרפת חתמו בורז׳ס-מונורי ושר האווירייה, לאפורה. בקשתם היחידה של הצרפתים הייתה לשמור את העניין בסוד, כדי שלא יידעו אנשי ה״קא ד׳אורסיי״ דבר וחצי דבר על העסקה.

המטוסים יצאו לארץ ללא תקלה ב-15 וב-25 במאי.

״לשמעון - תחזקנה ידיך!״ הבריק מהארץ דוד בן-גוריון.[129]

❖

הקשרים עם צרפת נחשבו לחשאיים ביותר. כששב ארצה ניהל שמעון שיחות טלפון מוצפנות עם יוסף נחמיאס, שנשמעו כחילופי דברים סתמיים בין שני נערים שובבים.

נחמיאס: ״שמעון, שני הידידים שלנו נסעו לארץ הרחוקה״.

שמעון: ״ומה בעניין הסוס?״

נחמיאס: [ששכח את משמעות הצופן וחיפש את פירושו בדף ההוראות הממוספר] ״אוי, הסוס, הסוס, איזה מספר?״

שמעון: ״שלוש״.

נחמיאס: ״זה אותו הדבר... שמעון, בנוגע למקום שנסענו יחד, שביקרנו יחד יש שאלות: שיענו להם [לצרפתים] איזה מרעומים הם [צה״ל] צריכים ב-25 ליטראות״.

שמעון: ״יוסף, תיזהר יותר בטלפון״.

נחמיאס: ״טוב... שמעון, איזה כמויות מזון אתה רוצה?״

שמעון: ״מ-100 - 6, ומ-40 - 4״.

נחמיאס: ״טוב״.

שמעון: ״כרמן מירנדה התחתנה או לא?״ [״החתונה״ של השחקנית כרמן מירנדה הייתה שם צופן לאחד המבצעים החשאיים בצרפת].

נחמיאס: ״מי?״

שמעון: ״כרמן״.

נחמיאס: ״היא יצאה״.

שמעון: ״עוד לא מצאה חתן?״

נחמיאס: ״עוד לא ידוע אם החתונה בסדר או לא״.[130]

תוך כדי המתנה ל״חתונתה של כרמן מירנדה״, טס שמעון לארצות-הברית לנסות ולגייס כסף בקרב היהודים דרך המגבית, מפעל איגרות העצמאי (ה״בונדס״), אשראי ממוסדות כלכליים ובדרכים אחרות.[131] הוא רכש כמויות קטנות של נשק בקנדה, אנגליה והולנד, וגם קצר כמה הבטחות באיטליה.

אולם ארצות-הברית המשיכה לנעול שערי הרכש בפני ישראל, על אף התקוות שתלו בה שגריר ישראל אבא אבן ושר החוץ משה שרת.

באותם ימים היה בן-גוריון שרוי בעימות מר עם שרת, עימות שהלך והחריף. שרת התנגד למדיניותו של בן-גוריון ופעל נגדה בכל יכולתו.

הוא הכשיל הצעתו של בן-גוריון בדצמבר 1955 לצאת לפעולה צבאית נגד מצרים בעקבות העסקה הצ׳כית והכרזת הנשיא נאצר כי הוא סוגר את מצרי טיראן בפני ישראל;

הכשיל גם כמה הצעות מלחמתיות של בן-גוריון בעניין רצועת עזה.

לאחר שארגן רוב נגד הצעת בן-גוריון להקים יישוב חדש באזור המפורז של ניצנה, במרס 1956, כתב לו בן-גוריון:

״המסקנה שלי ממצב הדברים היא, כי מייד לאחר עבור סכנת המלחמה - עם תעבור - אין לי מה לעשות בממשלה זו״.[132]

בהדרגה התברר לבן-גוריון, שלא יוכל להמשיך לשתף פעולה עם שרת. ישראל הלכה לקראת עימות צבאי עם מצרים, שבן-גוריון חשש ממנו, אך גם רצה בו, כדי להשמיד באבה את הסכנה מהתעצמות הצבא המצרי. שרת התנגד לקו המדיניות הזה ועשה הכול על מנת לסכלו. בסופו של דבר, הדיח בן-גוריון את שרת מתפקידו, הגם שהמעשה הוסווה במילים יפות, כמנהג אותם הימים.

בישיבת מרכז מפא״י ב-17 ביוני 1956, עלה שרת לדוכן הנואמים ומסר הודעה קצרה:

״עלי להודיע למרכז, כי אין באפשרותי להמשיך בתפקיד שר החוץ ואני עומד להגיש את התפטרותי לממשלה מחר״.[133]

בן-גוריון השמיע לכבודו נאום פרידה חם וחברי, אולם בנאומו בכנסת שינה את נימת הדברים:

״בזמן האחרון, לאחר שענייני הביטחון במדינה החריפו באופן יוצא מן הכלל, וגם נתרבו סכנות מדיניות החוץ יותר מאשר קודם - הגעתי לידי מסקנה, כי עכשיו יש הכרח התאמה מלאה... בין משרד החוץ ובין משרד הביטחון ונחוצה עכשיו הנהגה אחרת למשרד החוץ... ומשום כך אמר אתמול החבר שרת, כי הוא רואה את עצמו נאלץ לעזוב את הממשלה. ואם כי כחבר, וכחבר ותיק, אני מצטער על כך מבחינה אישית, הרי שמבחינה ממלכתית אני רואה ברכה בדבר: הדבר מועיל למדינה״.[134]

כעבור זמן, כתב בן-גוריון לשרת דברים חריפים עוד יותר:

״אני חושש שהַבהרתי [ובתשובה למכתב ששלח לו שרת] תצער אותך, וסהדי במרומים, שאין לי כוונה ורצון לגרום לך צער כלשהו. אבל אני רואה חובתי החברית להעמיד אותך על דעתי בעניין כאוב זה. הגעתי לאט-לאט לידי הכרה, כי שירותך כשר החוץ אינה לטובת המדינה״.[135]

במקומו של שרת מינה בן-גוריון לתפקיד שרת החוץ את גולדה מאיר. היא הייתה אקטיביסטית בענייני ביטחון, בדיוק כמוהו, ודבקה בקו שלו. היא גם הייתה נאמנה לו לחלוטין ולא פעם אמרה

ש״אם בן-גוריון ידרוש ממני לקפוץ מהקומה החמישית הריני קופצת מייד״.[136]

בן-גוריון אומנם לא דרש ממנה לקפוץ - אך כניסתה למשרד החוץ הסירה מכשול נכבד מדרכו. עכשיו היו ידיו חופשיות למהלך הבא.

זה לא איחר לבוא. שלושה ימים בלבד לאחר התפטרות שרת, בשעות הלילה, המריא מטוס נורד צרפתי משדה-התעופה סירקין שממזרח לתל-אביב. הוא נחת כעבור 12 שעות בשדה-התעופה פרסן-בומון, שליד פריז. שלושה נוסעים חשובים ירדו מהמטוס: משה דיין, שמעון פרס, וראש אמ״ן בצה״ל, האלוף יהושפט הרכבי. ליד כבש המטוס הקבילו את פניהם כמה קצינים צרפתים בכירים ובראשם הקולונל לואי מנז׳ן, ראש לשכתו של בורז׳ס מונרי. למשלחת הקטנה הצטרפו גם נספח צה״ל בפריז, אלוף-משנה עמנואל נשרי ויוסף נחמיאס.

החבורה יצאה בשיירת מכוניות אל העיירה ורמרס, מצפון לפריז, והשתכנה בטירה עתיקה, מוקפת גן וחומה גבוהה. בעלי הטירה, בני משפחת לבן מפריז, העמידו את המקום לרשות הממשלה הצרפתית לשם קיום הוועידה הסודית בין צרפת לישראל.[137] שמעון, שאהב סיסמאות ציוריות, נתן לכינוס החשאי את השם ״ועידת הטעינה״ - משמע, צרפת וישראל טוענות את נשקן.

דבר קיום הוועידה נשמר בסוד, ודבר לא נמסר לשרת החוץ או לשגריר ישראל בפריז. גם משרד החוץ הצרפתי לא היה בתמונה. הדיונים נפתחו עוד באותו יום. מהצד הצרפתי השתתפו כמה קצינים בכירים, וביניהם הגנרל שאל והגנרל לאבו וכן ראשי מוסד הביון הצרפתי, ה״ס.ד.ק״. (.S.d.e.c.e).

מהצד הישראלי פתח את הדיונים משה דיין, שדיבר תחילה על ערכיה של צרפת ותפקידה בעולם; אחר-כך עבר לדבר כ״חייל אל חיילים״. נאומו היה מרשים - פרס זכר כיצד ישב וליטש כל מילה בערב הקודם - והוא עורר הד חיובי בקרב הצרפתים.

״בפעולות נגד נאצר״, אמר דיין לצרפתים, ״נהיה מוכנים ללכת עמכם במידה שאתם תהיו מוכנים לפעול במשותף עמנו״.

הוא הביע הערכתו, כי נאצר מתכוון לתקוף את ישראל.

״מה שחשוב לנו לדעת אם צרפת מוכנה לשתף עמנו פעולה, במטרה להפיל את נאצר ולחזק את ישראל כנגד ההתקפה המצרית״.[138]

בתום דבריו הביט דיין בפרס, כאומר ״איך הייתי? ופרס אותת לו שהנאום היה מבריק.[139] דיין התרגש מהמעמד. זו הייתה לו הפעם הראשונה שעמד בראש משלחת ישראלית בחוץ-לארץ. בעקבות נאומו המוצלח כתב: ״ביטחוני העצמי גבר״.[140] משה דיין, הכריזמטי והבוטח בעצמו, התרגש מדברים שאמר לחבורת קצינים צרפתים. ואילו לידו ישב חברו שמעון פרס, הצעיר ממנו, שכמעט מדי יום נשא ונתן, קיבל על עצמו התחייבויות גורליות, אמר דברים הרבה יותר מרחיקי לכת למפקדים, שרים וראשי ממשלה.

בדיון בוורמרס קיבלו הצרפתים את ניתוחו של רמטכ״ל צה״ל, בהסתייגות אחת. הם היו מוכנים לפעול עם ישראל ״להכשלת פעולותיו״ של נאצר; אשר להפלתו, אמרו, זו שאלה מדינית, שאין להם הסמכות לדון בה. דיין הסכים לכך.

הדיון שהתפתח בעקבות דברי הפתיחה עסק בגיבוש אמצעים ודרכי פעולה, שנועדו לבלום את נאצר ואולי גם להכותו. הנוכחים הסכימו, שיש לנקוט במספר צעדים - חימוש מיידי ומסיבי של ישראל, חילופי מידע מודיעיני, ושיתוף פעולה קרוב בתחום הביון, ותכנון מבצעים מעשיים. אלה כללו גם פעולות חבלה ומבצעים לא שגרתיים.[141]; ו״אפילו פעולות מלחמה״, כפי שאמר בן-גוריון בתדרוכו המוקדם לדיין.[142] המודיעין הישראלי שיגר לפריז את אלוף-משנה יובל נאמן כאיש קשר לאותה פעילות עלומה בקהיר, והוא נטל על עצמו את האחריות על מבצעים

״שלו היו מתגלים היו עשויים לסבך את ישראל מבחינה פוליטית״.[143]

עתה הציג פרס את רשימת הרכש שהכין:

200 טנקים מסוג א.אמ.אקס-13,

72 מטוסי מיסטר 4,

40,000 פגזי 75 מילימטר,

10,000 טילי נ״ט.

פרס, שהכין את הרשימה, חשב שאלה מספרים ״דמיוניים״, ואיש לא יתייחס אליהם ברצינות. אולם הצרפתים לא הנידו עפעף. מייד נכנסו לדיון על הדרכים המעשיות להעביר את הנשק לישראל. הטנקים, הציעו, יבואו לארץ בספינות מדגם l.s.t., שיפרקו מטענם באישון לילה, ויסתלקו בחסות החשיכה; המטוסים יגיעו בטיסה ישירה. ערך העסקה היה כ-80 מיליון דולר.

הישראלים עוד טרם התנערו מתדהמתם על הסכמת הצרפתים, כשלואי מנז׳ן גחן לעבר פרס. ״אתה מוכן לחתום?״ שאל

פרס שלף מייד עט נובע וחתם.

משה דיין ״כמעט התעלף״, וגם נחמיאס נדהם. ״השתגעת?״ לחש לשמעון. למה התחייבת? טרם קיבלנו אישור!״[144] הסכום שעליו חתם פרס היה כחמישית מתקציבה הכולל של מדינת ישראל![145]

״שיחות פריז היו לי חוויה מיוחדת״, רשם דיין ביומנו. ״הן נסכו בי תקווה, ביטחון וגאווה... נקבל נשק, נשק רב, נשק טוב, ובהקדם. בתוך שנה יהיו לנו חיל אוויר וחיל שריון חדשים, נשק הגנה והתקפה. ניחלץ מן המצוקה שהביאה עלינו הברית בין מצרים לברית-המועצות״.[146]

למבצע העברת חלק מהמטוסים לישראל, שהתרחש בין ה-18 ביולי ועד ה-18 באוגוסט, קרא צה״ל ״שחרית״, ואילו לעסקת הנשק כולה, בגלל ממדיה המרשימים, ניתן הכינוי ״גיאות״.

הוועידה הסתיימה. הישראלים חשו רוממות רוח בלתי רגילה והחליטו להימלט מהטירה המבודדת בה הרגישו כאסירים. הם יצאו לבילוי בפריז וחמקו בחשיכה לתוך אולם קולנוע, משוכנעים שאיש לא יוכל לזהותם; התיישבו ביציע, אולם גילו, במרחק של שלושה כיסאות מהם, מכר ישראלי, פול חומסקי. מייד קמו ממקומם בבהלה וירדו לאולם. רק התיישבו, ודיין לחש לחבריו:

״לא אתפלא אם הגברת היושבת שתי שורות לפני היא שושנה דמארי. מאחור היא כל-כך דומה לה״.

הגברת סובבה ראש לאחור - ואכן, הייתה זו שושנה דמארי.

״במהירות ובבושת פנים חזרנו הביתה״, נאנח דיין.[147]

נראה שדיין לא ויתר, והלך לטייל לבדו בשאנז אליזה, בפריז. רבים הכירו אותו, והופעתו ברחוב עלולה הייתה לחבל בכל העסקה החשאית. כשנודע הדבר לאבל תומא, גייס לעזרתו את אחד מידידיו, מרק סודה, שאף הוא כיסה את עינו הפגועה ברטייה שחורה. תומא שלח אותו לטייל בשאנז אליזה, באותו מסלול שבו נראה דיין; כך יכול היה לומר, לכל מי שטען, שראה את הרמט״כל הישראלי בחוצות פריז - שהוא פשוט טועה, והאיש שראה היה מרק סודה שתום העין.[148]

המשלחת חזרה לארץ ב-25 ביוני, בהרגשת סיפוק עמוקה, ודיווחה לבן-גוריון. הוא אישר אה הסיכומים.

״זו הרפתקה קצת מסוכנת״, אמר, ״אך מה לעשות? כל קיומנו כך״.[149]

❖

ב-24 ביולי, בלילה, הגיעה לנמל הקישון אוניית הנשק הראשונה. בן-גוריון, דיין והשגריר פייר ז׳ילבר היו בין מקבלי הפנים. פריקתם של 30 טנקים הסתיימה בתוך פחות משעה.

״העבודה בין בחורינו ובין המלחים הצרפתים הייתה מתואמת להפליא״, כתב בן-גוריון בשביעות רצון. ״האונייה יצאה מטולון כאילו בהפלגה לאלג׳יר. בים הסביר המפקד לקצינים ולמלחים מה זאת ישראל וכי הם נשלים לישראל. הטנקיסטים שלנו עלו על האונייה בלב ים והוציאו טנק אחרי טנק ברכיבה. כאילו חזרו ימי המחתרת של ההגנה. אבל גם בשביל מחתרת טוב שיש מדינה״.[150]

במעטה כבד של חשאיות הגיעו במהלך החודשים הבאים אוניות הנשק לחופי הארץ. מטוסי המיסטר הגיעו במטסים גדולים. שמעון פרס שכנע את הצרפתים להוסיף לעסקה גם תותחים מתנייעים 105 מילימטר וטנקים מסוג שרמן. ב-1 באוגוסט באוגוסט חתם בפריז על הסכם נוסף לרכישת 18 מפציצי ווטור.[151]

צרפת הפסיקה לדווח לוועדה המשולשת, לאנגליה ולארצות-הברית, על משלוחי הנשק לישראל. פרטים מקוטעים על עסקת ״גיאות״ (שנקבו בכמויות הרבה יותר נמוכות מאלה שנשלחו) הגיעו לידיעת האמריקנים; הללו מייד החליטו לעשות כל מאמץ, יחד עם הבריטים, כדי לבלום את משלוחי הנשק לישראל.[152] אולם הדבר לא עלה בידם והמשלוחים נמשכו.

בין משרד הביטחון והמטכ״ל לבין המשלחת בפריז נקבעו צופנים חדשים לשיחות טלפון ולמברקים. הוראות חסרות תקדים על שמירת סודיות הגיעו לכל הגורמים השותפים למבצע. רק ב-19 באוגוסט מצא בן-גוריון לנכון לספר הדבר לשרי הממשלה. כמה מהם באו לנמל לקדם את פני אחת אוניות הנשק, אחרים הוזמנו לשדה-תעופה לחזות בהגעת המטוסים. כאשר בא לוי אשכול לנמל הקישון, ראה שפרס הביא עמו גם את ידידו הטוב, המשורר הלאומי נתן אלתרמן. אלתרמן היה אהוב ונערץ על כל החבורה שסביב בן-גוריון. המשורר כתב ״טור שביעי״ נפלא בעקבות חווייתו בנמל חיפה. ובמחצית אוקטובר, לקראת סיום ״גיאות״, קרא בן-גוריון את שירו של אלתרמן מעל בימת הכנסת.

אולי זה לילה שהיה או ליל חלום. בחלומו - ברזל, הרבה ברזל, ברזל חדש.

נושא קנים מוארכים. רועם על שרשרות פלדים.

מגיע מרחוק, עולה על חוף, ובעוד כולו דמיון כבר הוא כולו ממש,

ועם נגיעתו הראשונה באדמה הוא נהפך לכוח יהודי.

זה לילה שהיה או שיהיה. אם כך או כך - אין הוא דמיון כוזב.

הוא לילה אלמוני והוא ליל חג שייזכר מעבר לגבולות הזמן הזה.

אשרי העם שככה לו... שדווקא חסרוניו גלויים לעין אוהב ולעין אויב

דווקא היפות והעזות במלאכותיו סמויות עד עת, כי חושך מכסה.[153]

ב-26 ביולי 1956, יומיים לאחר  שהגיעה לארץ אוניית הנשק הראשונה, הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ.

הייתה זו יריית הפתיחה של מבצע קדש.

הערות: