שער שני - ידידתנו ובעלת בריתנו

 פרק 13 - הסנה הבוער

ב-29 באוקטובר 1956, בשעה 16:59, צנח רב-סרן רפאל איתן (רפול) מפתחו של מטוס דקוטה בכניסה למצר המיתלה, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מתעלת סואץ. אחריו זינקו ממטוסי הנורד והדקוטה של חיל האוויר עוד 394 צנחנים. משה דיין פרסם הודעה, שנוסחה בקפידה רבה, בהתאם להסכמי סבר:

״דובר צה״ל מודיע, כי כוחות צה״ל נכנסו ופגעו ביחידות פידאיון בראס אל-נקב וכונתילה ותפסו עמדות מערבית מצומת הדרכים נח׳ל בקרבת תעלת סואץ.

פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים, אשר מגמתן הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל״.

מערכת סיני החלה.

עד הרגע האחרון, לקראת המלחמה, עוד צצו בעיות חמורות, שהגבירו את חששותיה של ישראל ואת חשדנותם של בן-גוריון, דיין ופרס כלפי הבריטים.

כאשר הובא הפרוטוקול של סבר לעיונו של אנתוני אידן, בבוקרו של ה-25 באוקטובר, זעם ראש ממשלת אנגליה והורה להשמיד מייד את המסמך. הוא לא רצה להשאיר בידיו שום ראיה ל״קנוניה״, שרקם עם ישראל. הוא גם תבע מהצרפתים להשמיד את עותק הפרוטוקול שברשותם, אולם הם התעלמו מדרישתו.

את הסכמתו למבצע המתוכנן העביר אידן לגי מולה במסמך סתמי ומשונה, שניסה לעקוף את המכשול הישראלי.

״ראש ממשלה יקר״, כתב למולה, ״ממשלת הוד מלכותה קיבלה דיווח על מהלך השיחות, שהתקיימו בסבר בין ה-22 ל-24 באוקטובר. היא מאשרת, שבמצב שנחזה שם היא תנקוט בפעולה שתוארה. הדבר מתיישב עם השדר שלי מה-21 באוקטובר [הכוונה הייתה להודעתו הראשונה של אידן לפינו, בה פורטו הסכמותיו לגבי הפעולה המשותפת עם צרפת וישראל]״.[1]

במכתב לא היה כל אזכור לפרוטוקול של סבר. אידן גם התעלם מישראל ולא העביר אליה את האישור להסכם.

לא כן גי מולה. מייד כשקיבל את המכתב, הוא צילם אותו ושיגר אותו לבן-גוריון יחד עם מכתב אישי שלו בו אישר את הסכמת צרפת ואנגליה למבצע, ומכתב מבורז׳ס-מונורי, שאישר את הצבת הטייסות והספינות הצרפתיות בישראל בין ה-29 ל-31 באוקטובר. גי מולה גם צירף למסמכים את מברק האשרור של פינו, וכן הודעה אישית וסודית, שהנחיתה הבריטית-צרפתית (בהצנחה ובהנחתה מהאוויר) מתוכננת ליום ה-11 (!) אחרי תחילת הפעולות. מולה הציע להקדים לפלישה הנחתת כוחות מהים, כדי לא להשאיר את ישראל לבדה במערכה זמן מדי. [פער הזמן של 11 ימים בין תחילת ההפצצות לבין הנחיתה היווה כשלעצמו גזר דין מוות על הפעולה הצרפתית-בריטית, לכשתתרחש].

המסמכים נמסרו לידיו של ארתור בן-נתן, שטס לישראל במטוס צבאי צרפתי דרך ביזרטה, והביא אותם לידי בן-גוריון.

הזקן זעם על מכתבו של אידן, וקרא לו

״מכתב טיפוסי של משרד החוץ הבריטי הניתן להתפרש לכמה פנים״.

לאחר התייעצות עם דיין ופרס, הוא כתב מכתב תשובה לגי מולה בו אישר את הסכמת ממשלת ישראל

״לתוצאות השיחות בסבר ולתנאי פרוטוקול סבר מה-24 באוקטובר״.[2]

עוד באותו לילה המריא ארתור בן-נתן בחזרה לפריז, כשבידו האישור החתום על-ידי בן-גוריון.[3]

רק אחרי משלוח המכתב הביא בן-גוריון את עניין ההתקפה על מצרים לאישור הממשלה. הוא היה נחוש, שלא לגלות לשרים את

דבר נסיעתו החשאית לצרפת,

את השיחות עם הבריטים והצרפתים

ואת קיומו של פרוטוקול סבר;

יחד עם זאת, גילה להם, שצה״ל יפתח בפשיטה בסיני, שתחל ביום שני הקרוב; וביום רביעי ייכנסו לפעולה גם הצרפתים והבריטים בהפצצות מן האוויר. ב-28 באוקטובר העלה בן-גוריון את הנושא בישיבת הממשלה וקיבל את תמיכתה. לאחר הישיבה נתקף חום גבוה - כמו במרבית המקרים בהם קיבל הכרעות גורליות - ושב לביתו. הוא הזמין את ראשי הסיעות האופוזיציוניות (חוץ ממק״י, המפלגה הקומוניסטית) ומסר להם על המבצע המתוכנן. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו, שמנחם בגין, מנהיג תנועת החירות, הוזמן לביתו של בן-גוריון וישב ליד מיטת חוליו. בן-גוריון גילה לו את התוכנית לפתוח במערכת סיני, ובגין הנרגש בירך אותו בחום על ההחלטה.

מכונת המלחמה הישראלית נכנסה לפעולה במלוא הקצב.

אוניות מהירות הביאו מצרפת מאתיים משאיות בעלות הנעה קדמית לצורך הפריצה דרומה לאורך מפרץ אילת.

90 אלף אנשי מילואים גויסו והוצבו ביחידותיהם.

טייסות הקרב הצרפתיות, עליהן הוסכם בסבר, נחתו בבסיסי חיל האוויר.

מטוסי נורד אטלס המריאו מבסיסיהם בצפון אפריקה, ערכו חניית ביניים בבסיסים הבריטים בקפריסין, והביאו לישראל ציוד רב וצוותי קרקע לטייסות הסילון.

שלוש ספינות מלחמה צרפתיות, ״קרסן, ״בובה״ ו״סירקוף״, הופיעו בקרבת חופי הארץ.

ממש ברגע האחרון קם מתנגד חריף לתוכניותיו של בן-גוריון, שניסה למנוע את פריצת המערכה, היה זה הנשיא איזנהאואר, ששיגר לבן-גוריון שתי איגרות בהולות, בהן ניסה להניא את ישראל מכל פעולה. נשיא ארצות-הברית וממשלתו קיבלו ידיעות על הגיוס הנרחב בארץ. הם היו משוכנעים, שישראל מתכוונת לפעול נגד ירדן, ולא העלו על דעתם, שקיים הסכם סודי בין ישראל, צרפת ואנגליה. רק למחרת היום דיווחו השירותים האמריקנים לוושינגטון על נחיתתם בארץ של מטוסי מיסטר צרפתים, יחד עם טייסים וצוותי קרקע צרפתים.[4]

כדי להשיב לאיגרותיו של איזנהאואר נזקק בן-גוריון לעזרתו של יעקב הרצוג, מנהל מחלקת ארצות-הברית במשרד החוץ, אותו מינה כיועצו המיוחד. יעקב הרצוג שהגיע מירושלים, הסתגר עם שמעון פרס ונחמיה ארגוב, אשר גילו לו את סוד הוועידה בסבר.[5]

״לנוכח מספרים גדולים של חיילים עיראקים המוצבים לאורך הגבול העיראקי-ירדני, לנוכח הקמת הפיקוד המשותף של מצרים, סוריה וירדן, לאור ההתגברות המכרעת של השפעה מצרית בירדן, ועם חידוש החדירות של כנופיות מצריות לשטח ישראל, תמעל ממשלתי בחובתה  העיקרית אם לא תנקוט כל האמצעים הנחוצים להבטיח, שהמגמה הערבית המוצהרת לחסל את ישראל בכוח לא תוגשם״.[6]

בשעה חמש אחר-הצהריים, כפי שסיכם עם הצרפתים, זימן אליו שמעון פרס את השגריר פייר ז׳ילבר, וגילה לו את תוכנית המבצע. ובאחת אחר חצות, יחד יעקב הרצוג, קיים מסיבת עיתונאים רבת-משתתפים בה דיווח על מבצע סיני ומטרותיו.

האולטימטום הבריטי-צרפתי התאחר בכמה שעות ובן-גוריון שוב החל לחשוד באנטוני אידן. אולם לבסוף הגיע לביתו יעקב הרצוג והביא לו את נוסח ״הפנייה״ של שתי המעצמות וגם את טיוטת התשובה. ישראל, כפי שסוכם בסבר, קיבלה את האולטימטום, ומצרים דחתה אותו. עכשיו עמדו להתחיל ההפצצות הבריטיות-צרפתיות.

אולם חשדותיו של בן-גוריון לא היו לשווא. מאוחר בלילה הגיע מברק מנחמיאס, שעורר את זעמו.

״על אף הפצרות הצרפתים״, הבריק נחמיאס, ״החליטו האנגלים לדחות את ההפצצות לחמש אחר-הצהריים. הסיבה: סיור אווירי בריטי מעל לתעלה נתקל באש נ״מ חזקה ממטוסים מצריים, שהוכיחו רמה גבוהה מהמשוער. דבר זה מרמז, לדעת האנגלים, על נוכחות טייסים זרים״.[7]

בשמו של בן-גוריון הבריק פרס מייד לנחמיאס:

״עליונות המצרים קיימת גם לגבי כוחותינו אנו. דבר זה מעמיד את יחידותינו במצב מסוכן. אנו רואים בדחיית ההפצצה מעשה חבלה חמור, ותובעים בתוקף להורות על פעולה מיידית״.

מברק שני, גם הוא בשמו של בן-גוריון, העביר פרס לממשלת צרפת:

״אני מודאג ונבוך, כי בשעה זו לא נערכת שום פעולה צרפתית-בריטית נגד שדות התעופה המצריים... ברגע זה כל העוצמה של חיל האוויר המצרי מכוונת נגדנו ובעיקר נגד כוחותינו בסיני. החשופים ביותר הם הגדודים שהוצנחו בסיני. שתי הטייסות שלכם שנמצאות כאן לא משתתפות בהגנה על יחידותינו בסיני, שכן לדבריהם לא ניתנו להם הוראות לכך. שרי הממשלה שלנו שואלים אותי האם נעזבנו לנפשנו״.[8]

לאבל תומא נודע, שהבריטים העלו סיבות נוספות לדחיית ההפצצות - מזג-האוויר (על אף שבמזרח התיכון שרר מזג-אוויר נפלא); ה״חשש״ שמא ההפצצות יפגעו באזרחים אמריקנים המפונים כעת ממצרים; ועוד אמתלות כיד הדמיון. בארץ, ביקש בן-גוריון המודאג להחזיר מייד את הצנחנים מסיני, ורק בקושי הצליח דיין לשכנע אותו להמתין עוד 24 שעות.

שמעון פרס התקשר עם נחמיאס בפריז, ונציג משרד הביטחון טלפן לביתו של שר החוץ פינו והעיר אותו.

״אדון פינו״, אמר לו, ״אין הפצצות״.

״אין הפצצות?״ תמה פינו.

״לא״, אמר נחמיאס. ״האנגלים לא מקיימים את הבטחתם״.

״אני מתלבש מייד וטס ללונדון״, אמר פינו.

נחמיאס הציע להצטרף אליו.

״זה לא בא בחשבון״, אמר פינו. ״זה לא יועיל לעניין. אני מבטיח לך שאני יוצא ללונדון מייד, ואתה תשמע ממני לפני זריחת החמה״.[9]

ההפצצות אומנם החלו למחרת היום. אולם במהרה התברר, כי חששותיו בן-גוריון מפני הפצצות מסיביות, שבגללן כמעט וביטל את המבצע כולו, נטולות יסוד. משה דיין ומפקד חיל האוויר דן טולקובסקי צדקו בהערכתם, שאין בכוחם של המצרים לעמוד מול צה״ל, וישראל תוכל להתמודד עם חיל האוויר המצרי בכוחות עצמה. נראה שזיכרונותיו של בן-גוריון מימי ההפצצות על לונדון במלחמת העולם השנייה גרמו לו לנהוג בזהירות יתרה.

ובינתיים המשיכו כוחות צה״ל במבצע קדש. ב-30 באוקטובר פרץ צה״ל לסיני בשלושה טורים, על פי תוכניתו של דיין –

אחד לרצועת עזה וצפון סיני,

אחד ללב סיני,

אחד לאורך מצרי ים סוף, לעבר שארם א-שייח׳.

הניצחונות על הצבא המצרי הדהימו גם את מפקדי צה״ל. ה-31 באוקטובר היה היום המכריע במערכה. רבבות חיילים ואלפי כלי רכב השתתפו בקרבות בסיני. במעבר המיתלה פרץ קרב קשה בין הצנחנים, בפיקודו של אריק שרון, לבין יחידות מצריות שטמנו להם מארב קטלני. צה״ל התקדם במהירות הבזק, חבר לצנחנים שבמיתלה והתקרב לתעלת סואץ.

שיירות ארוכות של כלי רכב, ארטילריה ושריון מצריים הושמדו מן האוויר בדרכי סיני;

אלפי חיילים מצריים נסו על נפשם,

ושבויים רבים נפלו לידי צה״ל.

משחתות חיל הים ״יפו״ ו״אילת״ לכדו את המשחתת המצרית ״איברהים אל-אוואל״ בסיוע חלקי של הספינה הצרפתית ״קרסנט״. מדינת ישראל נשטפה בגל של התלהבות ושמחה, שנבע לא רק מהניצחונות שנחל צה״ל, אלא גם מן התחושה, שישראל ניתצה את איום ההשמדה שריחף מעליה.

כבר בימים הראשונים של המערכה הבין פרס, שהצבא המצרי קורס, על כן הבריק לנחמיאס ב-1 בנובמבר:

״התמוטטות כללית של הצבא המצרי במדבר סיני. ניצחון מזהיר וטוטאלי של צה״ל לכל אורך החזית. בידינו כמויות אדירות של שלל כולל טנקים כבדים ומסוגים אחרים, תותחים, תחמושת וכו׳. עכשיו הגיע הזמן לרחם על כל פרוטה. עכבו כל הזמנה, חוץ מאותן הזמנות שתקבלו עבורן עדיפות מהארץ״.[10]

במהלך הקרבות התברר גם לישראלים וגם לבעלי בריתם, שמצרים של נאצר לא הייתה אלא נמר של נייר. להתרברבותו של נאצר לא היה על מה לסמוך. משנתגלתה חולשתה של מצרים, ניסו הצרפתים נואשות להקדים את הפלישה, אולם מכונת המלחמה, שבנו יחד עם הבריטים עבדה לאט. לאחר מאמצים רבים הצליחו הצרפתים לשכנע את הבריטים להקדים את הפלישה למצרים ל-5 בנובמבר. - אלא שבאותו יום השלים צה״ל את כיבוש כל סיני ורצועת עזה; הקרבות פסקו.

ישראל צהלה. מבצע קדש נסתיים בניצחון מזהיר.

כל חצי-האי סיני נתפס על-ידי צה״ל,

הסגר על מצרי טיראן נפרץ, וחיילי צה״ל פוצצו את התותחים המצריים הארוכים, שחלשו על מבואות מפרץ אילת.

צה״ל לכד כ-6,000 שבויים מצריים לעומת ארבעה שבויים ישראליים בלבד.

מהצד המצרי נפלו בין 1,000 ל-3000 חללים. אבירות צה״ל היו מועטות - 172 הרוגים.

המבצע עורר גל של גינויים במשרדי החוץ בעולם - וגל של התלהבות ללא תקדים בדעת הקהל הבינלאומית, באמצעי התקשורת, ואפילו בקרב עמי אסיה ואפריקה המשתחררים.

ארגון האומות המאוחדות סער, ואיים על ישראל בנקיטת אמצעים חריפים. העולם השלישי, העולם הקומוניסטי והעולם המוסלמי התאחדו סביב נאצר, קורבן התוקפנות והאימפריאליזם. בניצוחו של מזכיר האו״ם דאג המרשלד, הפיק האו״ם שורה של החלטות גינוי נגד ישראל ותבע ממנה לסגת מסיני מייד. ארצות-הברית וברית-המועצות הפעילו לחץ כבד על ישראל, צרפת ואנגליה להפסיק כל פעולה צבאית. ישראל התעלמה מהחלטות הגינוי והלחצים הבינלאומיים והמשיכה במבצע קדש. איזנהאואר נבחר מחדש והסתער בחמת זעם על שלוש המדינות הסוררות. במיוחד קצף על אנתוני אידן ש״תקע סכין בגבו״.

ב-5 בנובמבר התפנתה גם ברית-המועצות לטפל במשבר המזרח תיכוני, לאחר שמחצה בכוח ברוטאלי את המרידה בהונגריה. מרידה זו פרצה שבועות אחדים קודם לכן, כאשר אזרחי בודפשט וערים אחרות במדינה התקוממו נגד השלטון הסטאליניסטי בארצם. מהומות קשות הסעירו גם את פולין. הסובייטים דיכאו המרידות באכזריות, ובמחיר חייהם של אזרחים רבים. משמחצו את קני ההתנגדות, חשו הסובייטים חופשיים לפעול נגד אויביו של נאצר. ראש ממשלת ברית-המועצות, המרשל בולגנין, שיגר איגרות חריפות לצרפת, אנגליה וישראל. איגרתו לבן-גוריון הכילה איומים על עצם קיומה של ישראל.

״ממשלת ישראל״ כתב בולגנין, ״משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, ובגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה שלא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה.

בהיותה מעוניינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים״.[11]

לאלו אמצעים התכוון בולגנין? בעולם נפוצו שמועות, כי ברית-המועצות מגייסת מתנדבים, שיבואו למצרים וישרתו בצבאה בתפקידי טייסים, שריונאים ותותחנים.

״הצגנו לישראל את תנאינו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים״, כתב חרושצ׳וב, ששימש אז כמזכיר המפלגה הקומוניסטית. ״או שתסיג את צבאה לאחור ותיענה להחלטת האו״ם, או שתהיה צפויה להתנגשות עם צבאה של מצרים, ואז עלולה היא למצוא את עצמה פנים אל פנים מול מתנדבינו״.[12]

בד-בבד עם משלוח האיגרת פשט גל שמועות ברחבי העולם על מטוסים סובייטיים החולפים מעל סוריה, הופעת צוללות ואנשי צפרדע סובייטיים באלכסנדריה, מעבר של שייטת מלחמה סובייטית במצרי הדרדנלים, ועוד ידיעות מצמררות כיד הדמיון.

ההתפעמות שתססה בלבו של בן-גוריון לנוכח ניצחונות צה״ל התחלפה לפתע בחרדה. בן-גוריון נתקף דאגה עמוקה לנוכח הידיעות על כוונות הסובייטים. הוא חשש מבואם של מתנדבים רוסיים לאזור; ואילו המוסד דיווח לו, כי טייסים רוסיים כבר הגיעו לארצות השכנות ועומדים לצאת בכל רגע להתקפת הפצצה מסיבית על ישראל.[13]

בהתייעצות דחופה שכינס בן-גוריון הוחלט לשגר לצרפת את גולדה מאיר ושמעון פרס, לברר מה תהיה עמדתה של צרפת במקרה של התערבות סובייטית נגד ישראל. הזוג המוזר - גולדה ופרס - המריא לצרפת בחשאי, במטוס מיוחד של אל על, שיצא מארץ ב-6 בנובמבר לפנות בוקר. בפריז נפגשו פרס וגולדה עם בורז׳ס מונורי ועם כריסטיאן פינו.

״מר פינו״, כתב פרס, ״אמר לנו בעצב רב, כי צרפת תתייצב לימין ישראל ב׳כל אשר לה׳. ותתחלק עמנו במשאביה הצבאיים, אך אין להתעלם מכוחם העדיף של הרוסים. יש ברשותם טילים ונשק בלתי קונוונציונלי ויש להסיק מכך מסקנות״.[14]

האמת הייתה, שפינו היה הרבה יותר מודאג, והתייחס בחומרה רבה לאיום הסובייטי. הוא גם לקח ברצינות את הידיעות בדבר מתנדבים סובייטיים שכבר נמצאים ופועלים באזור, במיוחד בסוריה, שם הופל מטוס קנברה בריטי, כנראה על-ידי מטוס מיג-17, שהוטס בידי טייס רוסי.[15] גולדה התערבה בשיחה וניסתה להדק את הקשר המדיני בין צרפת לישראל, בכך שהציעה לפינו הפקה משותפת של הנפט בסיני. פינו הסתכל עליה ״כמו על מטורפת״ ואמר:

״טייסים סובייטיים טסים בשמי סוריה. הרוסים רוצים להתערב במזרח התיכון. ואתם עוד חושבים על נפט בסיני?״[16]

גולדה יצאה מהשיחה עם פינו ״מיואשת״.

אחרי השיחות חזרו גולדה מאיר ושמעון פרס למלונם. שם קיבלו קריאה טלפונית מבורז׳ס-מונורי. שר הביטחון הצרפתי אמר לפרס, שהוא אומנם מזדהה עם דבריו של פינו; יחד עם זאת הוא רוצה להדגיש, שלדעתו האישית, השדר הרוסי הוא ״איום פסיכולוגי״ ותו לא.[17]

פרס התייחס בכובד ראש לסכנה הרוסית.

״תראו מה הם עשו בבודפשט״, אמר לעמיתיו בארץ. ״[הרוסים] שלחו 6,000 תותחים, שירו לחלונות של אזרחים, ומה אכפת  לרוסים להפציץ את תל-אביב?... בזה שרוסיה שונאת אותנו אין ספק, אולי לא כל-כך שונאת אותנו, אלא החליטה להיכנס למזרח התיכון ולא אכפת לה לעשות זאת על גשר של שני מיליון גופות״.[18]

לפתע מצאה ישראל את עצמה במצב שלא צפתה - מעצמה אכזרית ורבת-עוצמה איימה עליה בהשמדה; ויש שהאשימו אותה, כי במבצע הצבאי שלה בסיני היא עלולה להצית מלחמת עולם שלישית. האמריקנים איימו בהפסקת כל עזרה ובסנקציות מכאיבות. באווירה העוינת בסביבתו של ג׳והן פוסטר דאלס, היו שירותים וארגונים, שהזדרזו להטיל אמברגו על ישראל עוד בטרם קיבל החלטה על כך.[19]

אולם בסופו של דבר, לא מומשו האיומים. פלישת הצרפתים והבריטים למצרים הסתיימה בכישלון צורב; הם אומנם נחתו באלכסנדריה ובפורט-סעיד, אך בגלל הלחץ הבינלאומי נאלצו להפסיק את המבצע שעות אחדות לאחר שהחלו בו. הם באו מאוחר מדי, וכל הניסיונות של הצרפתים להיעזר בישראל, כדי להשלים את המבצע - נדחו על-ידי הבריטים. גם ישראל התפכחה אל מציאות קשה, יום אחד בלבד לאחר שהכריז בן-גוריון על הקמת ״מלכות ישראל השלישית״.

אותה ״מלכות״ נשארה בגדר של חלום לאור הלחץ הבינלאומי הגובר, ובעיקר איומיה של ברית-המועצות. כמה משרי הממשלה נתקפו פאניקה. לאחר לבטים קשים, הודיע בן-גוריון, בכאב, על החלטת ישראל לסגת מסיני. באיגרות התשובה ששלח לראשי המעצמות, העדיף הזקן להיכנע ללחץ האמריקני ולא לאיומים הסובייטיים. איום ״המתנדבים״ הסובייטיים התגלה, לבסוף, ככזב של שירותי הדיסאינפורמציה במוסקבה, שהפיצו שמועות שווא והפחידו את העולם.

בתום המבצע נסוגו הכוחות הצרפתים והבריטים בבושת פנים. הם נכשלו בהגשמת מטרותיהם.

״מטרת המלחמה של הבריטים״, כתב מפקד כוח הפלישה A, הגנרל בופר, בדו״ח סודי לשר הביטחון, ״הייתה להבטיח לעצמם את השליטה על אזור תעלת סואץ. המטרה שלנו הייתה לחסל את נאצר, כלומר להכניע את הצבא המצרי ולנוע לקהיר״.[20]

הצרפתים והבריטים נטשו את מצרים והוחלפו על-ידי ״הקסדות הכחולות״ של חיל האו״ם. כעבור כמה חודשים נסוגה גם ישראל, לאחר שהובטח לה חופש השיט במצרי טיראן. אומנם לא סיפחה אף חלק מסיני, כפי ששאף בן-גוריון, ולא הביאה להפלת נאצר; אך מבחינתה הוכתר מבצע סיני בהצלחה מרשימה. המבצע חיסל את סכנת ההתקפה המצרית, שהייתה תלויה כחרב דמוקלס מעל ישראל; מבצע קדש גם העניק לישראל למעלה מעשר שנות שלום בגבולה הדרומי. השקט בעזה ובמצרים הובטח על-ידי נוכחותם משקיפי או״ם על שטח מצרים.

״הצרפתים רצו להשמיד את נאצר״, סיכם פרס את המבצע, ״אבל בגלל היסוסים אנגליים לא הצליחו בזה. האנגלים רצו לפנות את הסואץ - במקום מפנים זה אותם מהסואץ בפעם השנייה. ישראל רצתה לחסל סכנת התקפה מיידית - זאת השיגה. היא רצתה לעשות זאת במינימום של קורבנות - וזה הצליח בידה... אם זה נכון מה שכותבים בעיתונים, שבמלחמה הזאת היו שלושה שותפים - צרפת, אנגליה וישראל - רק אחד משלושת השותפים השיג מאה אחוזים ממטרתו - וזו ישראל. יתר השותפים יצאו צולעים על ירכם״.[21]

אך את דברי הוקרתו האמיתיים שמר לחברו לדרך, משה דיין, שבזכותו נרשמה מלחמת סיני בספרי הלימוד כקלסיקה בתורת המלחמה.

״שכן,

בזמן קצוב - 100 שעות;

במינימום של אבידות - 90 חללים;

בתכנון מזהיר - תחילת המלחמה ביעדיה הסופיים;

בהפתעה כוללת - רק בסיום המבצע הבין האויב את מהותו המלאה;

בניצול מפתיע של תנאי השטח - לנוע במקומות הפחות צפויים;

בתבונה פסיכולוגית - למוטט צבא מבלי לקטול ללא צורך בחייליו;

באיפוק תקשורתי - למעט בהיקף הקרב ולא להגזים בתוצאותיו:

בהפעלת הכלים המצויים, גם ג׳יפים ומשאיות של ׳תנובה׳ - מבלי לחכות לפרפקציה [שלמות] אפסנאית;

ולבסוף, לתפור, בכישרון נדיר, מערכה אחת, מבדים מדיניים סבוכים ומגזרים צבאיים ברורים, וליצור מקשה אחת שתעמוד בהיגיון מדיני וצבאי, שאינו ניתן להתפוררות –

כל אלה הביאו הן להתפעלות עולמית, והן להשגת היעדים האמיתיים של המלחמה:

שיתוק קני הפידאיון ברצועת עזה,

פתיחת מצרי טיראן,

מיטוט הצבא המצרי על נשקו החדש והמאיים״.[22]

הערות: