שער שני - ידידתנו ובעלת בריתנו

פרק 12 - הוועידה החשאית בסבר

מן השמיים נלחמו בבן-גוריון ובמשלחתו. סופה עזה ורוחות עקשניות עיכבו את מטוס הדי.סי.4 בדרכו לפריז. מזג-האוויר התאים לכינוי שנתן שמעון לוועידה הצפויה: ״סופה״. כשהגיע המטוס לשמי צרפת, התברר, כי פריז מכוסה עננים נמוכים ולא ניתן לנחות בסביבתה. המטוס נאלץ לפנות למרסיי, לחנות שם לצורך תדלוק ולשוב לפריז. רק 17 שעות לאחר שיצא מן הארץ, צלל המטוס דרך פרצה בערפל הסמיך ונחת בשדה-התעופה וילאקובליי.

במהלך הטיסה התבונן שמעון פרס בבן-גוריון. הזקן לא חשף את כוונותיו המדיניות; אך הוא עיין שעה ארוכה בספרו של ההיסטוריון היווני הקדמון פרוקופיוס. הוא סיפר לחברי המשלחת, שעל פי פרוקופיוס התקיימה ממלכה יהודית עצמאית באי יוטבת, היא טיראן שבמְצרי ים סוף. מתוך עיסוקו של בן-גוריון באותם דפים עתיקים הבין פרס מהן נטיות לבו של הזקן.

במטוס הסתודדו פרס ודיין עם שאל ומנז׳ן. שני הישראלים ידעו את עמדתו השלילית של בן-גוריון למה שכינו ״ההצעה הבריטית״ - כלומר השימוש במתקפה ישראלית בסיני כעילה להתערבותן של בריטניה וצרפת. על כן המליצו לשני הצרפתים שבמהלך המשא ומתן לא ינסו גי מולה וחבריו ללחוץ על בן-גוריון בכיוון הזה. הם גם הבהירו לצרפתים, שבן-גוריון איננו איש של מיקוח.

״הוא לא יבקש דבר מהצרפתים, אלא אם כן יציעו לו זאת הם בעצמם... אם הצרפתים יכולים להשתתף בהגנה האנטי-אווירית החל משעת האפס - על-ידי משלוח מטוסי קרב ועל-ידי משלוח שתי אוניות מלחמה חמושות בנשק אנטי-אווירי לתל-אביב ולחיפה - הדבר ייראה [בעיני בן-גוריון] נאה יותר מכל מיקוח״.[1]

פרס התרשם מכישרונו של משה דיין, שנשא ונתן במיומנות עם שאל ושלל את ״ההצעה הבריטית״.

בשדה-התעופה הצבאי ננקטו אמצעי סודיות מחמירים. כמה מכוניות חיכו ליד כבש המטוס. בן-גוריון חבש כובע רחב שוליים כדי להסתיר את בלוריתו המפורסמת, ומשה דיין הרכיב משקפי שמש במקום רטייתו השחורה. מכוניתו של בן-גוריון נסעה לפרבר הפריזאי סבר, והוא נבלע בתוך וילה יפהפייה, עטורת גגות מחודדים, שקירותיה כוסו בצמחים מטפסים. אותה וילה הייתה שייכת לחברים קרובים של בורז׳ס-מונורי מימי המחתרת. שמם סימל בעיני צרפתים רבים את מאבקה של ארצם לחירות במלחמת העולם השנייה. הם היו ממשפחת בוניה דה לה שאפל. בנו של בוניה דה לה-שאפל, צעיר בן 18, נשלח במשימה סודית של צרפת החופשית לאלג׳יר, כדי להתנקש שם באדמירל דרלאן, מראשי משטר וישי. הבחור נתפס והוצא להורג. הוריו שמרו על חדרו בבית שבסבר בדיוק כפי שהיה בעת שבנם עזב; שני נרות דלקו ליד תמונתו.

בן-גוריון, נחמיה ארגוב וארתור בן-נתן קיבלו חדרי שינה בווילה עצמה; משה דיין, שמעון פרס ומורל׳ה בר-און השתכנו במלון ריינולדס, שבקרבת שער הניצחון בפריז. פרס היה בן-בית באותו מלון, שם נהג להתאכסן בביקוריו התכופים בפריז. בניסיון חובבני להסתיר את זהותו נרשם דיין ביומן האורחים של המלון בשם Mosh Day. בדלפק הקבלה ביקשו מהאורחים את הדרכונים. ״חברה״, אמר להם פרס, ״עזבו את הדרכונים״.[2] לחבורה נודע, שלפני שעה קלה החליטה צרפת להחזיר את שגרירה ממצרים, לאחר שלכדה ספינת נשק מצרית שנשלחה למורדי אלג׳יריה.

פרס ודיין הגיעו לווילה בסבר בשעה ארבע אחר-הצהריים, כמחצית השעה לאחר שבן-גוריון החל בשיחותיו עם הצרפתים. בחדר קטן, סמוך לגן, ראו השניים ״מחזה בל יישכח״. במקום ישבו, בצפיפות רבה, גי מולה, פינו, בורז׳ס מונורי, בן-גוריון וארתור בן-נתן, שעסק בתרגום.

״הצרפתים הצעירים ביחס לבן-גוריון נראו כתלמידים בפני הרבי. בן-גוריון היה לבוש בחליפה כחולה חגיגית, שהבליטה עוד יותר את רעמת שערותיו הלבנה. הוא נראה רגוע, כשחיוך רחב על פניו עזי התווים והאדומים כשל נער שובב. למרות הכבוד הרב בו התייחסו הצרפתים לבן-גוריון, שררה אווירה אינטימית למדי, חסרת פורמליות ונעדרת מתיחות. בן-גוריון הציג אותנו בפני הצרפתים כאבא המציג את בניו, ואפילו במידה מסוימת של ׳נחת הורים׳״.[3]

שמעון פרס התרשם מהאווירה החברית ומרוח הצוות, ששררה בין חברי המשלחת הצרפתית –

גי מולה, איש ״נעים מאוד, בעל תפיסה טלגרפית״;

כריסטיאן פינו - ״חיוור, עם כתמים כחולים מתחת לעיניו, בעל קסם ואצילות של תלמיד חכם, משחק ללא הרף בזוג ידיים יפות להפליא, בעל אצבעות ארוכות ורבות הבעה״;

ובורז׳ס-מונורי, ״הצעיר בחבורה... המחותן העיקרי שמאחורי הקלעים, חסר סבלנות ושואף לתוצאות.

גי מולה נראה היה כאיש הפשרות, פינו כאיש השיקולים ובורז׳ס כאיש המעשים״.

כשנכנסה החבורה לחדר, התברר להם, שבן-גוריון כבר הודיע כי הוא מתנגד להצעה הבריטית; לעומת זאת הציע תוכנית ״לסידור כל העניינים במזרח התיכון״, שבעצמו הגדיר אותה כ״פנטסטית״. התוכנית הייתה מושתתת על

חיסולו של נאצר;

לאחר מכן, חלוקתה של ירדן בין ישראל לעיראק, כשהגדה המערבית תימסר לישראל ואילו המזרחית - לעיראק, בתנאי שעיראק תחתום על הסכם שלום עם ישראל ותיישב את הפליטים הפלשתינאים על אדמתה.

גם לבנון הייתה כלולה בתוכנית הקיצוצים של בן-גוריון: הוא הציע למסור

חלק ממנה לסוריה,

וחלק אחר - עד נהר הליטאני - לישראל,

בשטח הנותר תוקם מדינה נוצרית.

בן-גוריון הוסיף לכך גם ״מתן מעמד בינלאומי לתעלת סואץ״, כשכוונתו הייתה שליטה ישראלית בסיני ובגדה המזרחית של התעלה, שליטה ישראלית במצרי אילת.[4]

תוכניתו של בן-גוריון עוררה תמיהה ואף כעס אצל הצרפתים, אך הם לא הראו זאת. הם ראו בדבריו ״חוסר ריאליזם לא מרוסן״, תוכנית שאין לה שום סיכוי להתקבל על-ידי אף אחת מאומות העולם. היו ביניהם שחשבו, שאין התוכנית המופרכת הזו אלא תירוץ של בן-גוריון כדי לסכל באבו את שיתוף הפעולה הבריטים.

״אבל אם כך הדבר, לשם מה הוא בא? מה הוא עושה כאן?״[5]

כשסיים בן-גוריון להציג את תוכניתו ״הפנטסטית״, הצהיר גי מולה בנימוס מעודן, שתוכניתו של בן-גוריון אינה ״פנטסטית״ כלל, והוא מוכן לקבלה. אך היא ודאי תיתקל בהתנגדותן החריפה של אנגליה וארצות-הברית. מכל מקום, גם הוא וגם פינו הבהירו לבן-גוריון, שתוכניתו אינה אקטואלית והחזירו את הדיון אל המבצע המתוכנן שלשמו התכנסו.

השיחה התמקדה ב״הצעה הבריטית״. פינו הבהיר את היתרונות בפעולה מיידית.

ארצות-הברית, אמר, שקועה במערכת הבחירות;

ברית-המועצות טרודה במהומות, שפרצו בפולין ובהונגריה וטלטלו את הגוש המזרחי;

גם מזג-האוויר הוסיף, דורש פעולה מיידית, שכן בסוף אוקטובר יתחילו סערות הסתיו בים התיכון, שיקשו על פעולה בקנה מידה נרחב.

בן-גוריון לא השתכנע. הוא דחה כל תוכנית, שתביא להוקעת ישראל על-ידי אומות העולם כתוקפנית. הוא גם חשש מהמפציצים הרוסיים שבידי נאצר ומבואם של ״מתנדבים״ סובייטיים למזרח התיכון. אחת הנקודות העיקריות, שעליה חזר שוב ושוב, הייתה הצורך להבטיח את הנייטרליות האמריקנית, גם אם משמעות הדבר היא לדחות את הפעולה למועד מאוחר יותר. איזנהאואר מנהל מסע בחירות תחת הסיסמה ״שלום בכל מחיר״, אמר, והוא עשוי להרגיש עצמו חופשי לפעול לאחר הבחירות.

״ביום הראשון של שלושת ימי המשא ומתן״, כתב שמעון פרס, ״הופיע בן-גוריון כאיש שונא חיפזון, כאדם שאומנם מכיר יפה בסכנת נאצר, אבל  אינו נוטה לפטאליזם לגבי המועדים. התוצאה הייתה, שהצרפתים הגיעו למסקנה, שיותר משיש ללחוץ על האדם חסר ההתלהבות, יש ללחוץ על האנגלים המשבשים תמיד קואופרציה [שיתוף פעולה] כנה״.[6]

אולם נראה היה, שהשיחה מדשדשת, ודרישתו של בן-גוריון להכניס את האמריקנים לתמונה הרגיזה את מארחיו. גם הצרפתים, גם חלק מהישראלים בראשות דיין, החלו לאבד את סבלנותם.[7] ואז התערב בורז׳ס-מונורי במילים נמרצות: אם תוך ימים אחדים לא תצא המערכה לפועל, תיאלץ צרפת לוותר עליה כליל. אנחנו לא יכולים, אמר לבן-גוריון, להחזיק עוד זמן רב את עשרות האוניות המגויסות ואת אלפי חיילי המילואים. אולי בעוד שלושה חודשים יהיה המצב הפוליטי והצבאי נוח יותר - אך אז תעמוד צרפת מן הצד. הוא הציע לישראל אוניות מלחמה ומטוסים, שיבטיחו את שלום אזרחיה, אך הדגיש: תחילת נובמבר ״זהו המועד האחרון!״.[8]

מול דבריו הנמרצים של בורז׳ס נסוג בן-גוריון מעמדתו, והביע הסכמתו

״לפעולה בזמן הקרוב - אם לאחר התחלתנו בליל האפס - לפנות בוקר, לאחר מתן אולטימטום למצרים, יפציצו שדות-התעופה המצריים״.[9]

הצרפתים הבחינו, שאחד השיקולים העיקריים של בן-גוריון היה כיצד להגן על עריה החשופות של ישראל מפני הפצצות המצרים. ״הוא היה רדוף חרדה מההפצצות״ סיכם כריסטיאן פינו.[10]

אותה שיחה נסתיימה בלא תוצאות. שמעון פרס לא התערב בשיחות; הוא היה המפיק והבמאי של המחזה, אך ודאי לא השחקן הראשי בו; במרכז הבמה ניצבו, מהצד הישראלי, בן-גוריון ודיין. פרס ידע את מקומו, ולא התערב בדיונים, אלא באישורו של בן-גוריון. הוא גם העדיף שיחות קצרות, לא פורמליות, עם ידידיו הצרפתים, כדי לסגור ולהבהיר עניינים מעשיים. כך, לאחר תום השיחה הראשונה, בעת שהמוזמנים יצאו לטרקלין לשתיית קפה, ניגש פרס לגי מולה. הוא בקש לבדוק איתו האם ישלח מייד מטוסים וטייסים צרפתים לישראל, כדי שההגנה האווירית תובטח משעת האפס. מולה השיב, שהזכיר זאת בדבריו קודם לכן, אבל אינו בטוח שבמידה מספקת של הבלטה; מייד ניגש לבן-גוריון כדי לחזור על כך.[11]

באותו רגע הגיע מברק מאידן, ש״האיש מספר שתיים״ בממשלה הבריטית בדרכו לפריז להצטרף לשיחות. הידיעה עוררה תסיסה רבה בקרב הצרפתים והישראלים וכולם עסקו בניחושים - מי יהיה הנציג הבריטי לשיחות, האם שר החוץ או שר ההגנה. כעבור כמה שעות הגיע הנציג הבריטי לוועידה. היה זה שר החוץ של אנגליה, סלווין לויד, מלווה במזכירו, דונלד לוגאן.

עם כניסת השניים לווילה, חדרה עמם רוח קרה ותחושה של מתח ואי-נוחות. בן-גוריון ולויד החליפו לחיצת יד רשמית ומסויגת, ונהגו זה בזה בחשדנות בולטת. בן-גוריון לא הסתיר את מורת רוחו מהבריטים.[12]

״ייתכן שסלווין לויד הוא בדרך כלל איש שיחה נעים ומלבב״, כתב דיין ביומנו, ״אם אומנם כך הדבר, הרי הפעם הצליח להסתיר זאת לחלוטין. לא יכלה להיות הופעה יותר אנטגוניסטית מזו של הערב. כל הילוכיו הביעו סלידה - סלידה מהמקום, מהחברה ומתוכן הדברים שנאלץ לעסוק בהם״.[13]

סלווין לויד נראה לשמעון

כ״אדם חסר ברק וחסר חום אישי. ניסוחיו היו זהירים, אבל חסרי רגש ודמיון״.

ההתחלה הייתה עגומה. סלווין לויד שמע מהצרפתים על העמדה הישראלית, והגיב בשלילה. בן-גוריון אמר לדיין, כי בכוונתו לחזור למחרת בבוקר לארץ. בורז׳ס-מונורי הודיע, שבסוף השבוע יתחיל לפזר את הכוחות, שריכז לקראת המבצע.

הצרפתים התאכזבו תחילה מעמדותיו של בן-גוריון וטענו, בשיחות עם הישראלים, שאינם מבינים מדוע בן-גוריון הסכים לבוא לצרפת לדיון על מבצע משותף, שעליו כבר הסכימו עקרונית - בעוד הוא מתנגד ליציאה לפעולה משותפת עם הבריטים. האמת הייתה, שבן-גוריון היה משוכנע, שאידן כבר לא ייסוג מהחלטתו לפעול צבאית נגד מצרים; עכשיו ניסה הזקן להשיג פשרות מהבריטים בכל הנוגע לביטחון האוכלוסייה האזרחית בישראל.[14]

ואומנם, מהר מאוד התברר, שהעמדות הקשוחות בשיחה הראשונה עם לויד היו רק עמדות פתיחה.

״לתדהמתי, הוזמנתי לשיחה משולשת, שעברה לחדר אחר,״

כתב בן-גוריון.[15] בחדר התכנסו בן-גוריון ומשה דיין מהצד הישראלי, פינו, בורז׳ס והגנרל שאל מהצד הצרפתי, סלווין לויד ודונלד לוגאן מהצד הבריטי. מאוחר יותר הצטרף שמעון פרס לדיונים, ארתור בן-נתן רשם את פרוטוקול השיחה.

לויד הוא זה שפתח. לדבריו, כבר הגיע לסיכום עם מחמוד פאוזי, שר החוץ המצרי, בדבר השימוש בתעלת סואץ, כך שהסיבה העיקרית למשבר כבר איננה קיימת. יחד עם זאת,

״להסכם זה ישנה מגרעת אחת חשובה והיא, שנאצר נשאר בשלטון במצרים״.[16]

לויד פירט את התוכנית הבריטית:

פלישה ישראלית לסיני,

התקדמות עד התעלה בתוך 48 שעות,

אולטימטום בריטי-צרפתי,

כניסת כוחות בריטים-צרפתים לפעולה,

והשמדת נאצר.

הוא גם הבטיח, שאנגליה לא תתערב לעזרת ירדן אם זו תתקוף את ישראל.

בן-גוריון השיב ״בדברים קצרים ובטון נוקשה״.[17] הוא דחה את התוכנית הבריטית בטענה,

ש״ישראל אינה מוכנה להכריז מלחמה על מצרים״ ואינה רוצה ״שיכריזו עליה כתוקפת ויגישו לה אולטימטום״.

הוא חזר על חששותיו מפני הפצצת ערי ישראל על-ידי מטוסים מצרים. בשלב מאוחר יותר גם העלה זיכרונות מהפצצת לונדון על-ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה.

יחד עם זאת השאיר בן-גוריון פתח לפשרה.

״ישראל תוכל לבצע פעולת תגמול נגד מצרים. ביום ה׳ע׳ יעבור כוח ישראלי את הגבול המצרי ויבצע פעולה מוגבלת. באותו ערב תתכנסנה ממשלות צרפת ובריטניה. תבוא דרישה משתי הממשלות למצרים לפנות את הכוחות הצבאיים המצריים מהתעלה מאחר שהתעלה בסכנה״.

משה דיין ביקש את רשות הדיבור והעלה הצעה, שנועדה לגשר בין שתי העמדות. הוא הציע להצניח כוח ישראלי קטן בקרבת התעלה, שיבצע שם פעילות צבאית, וזו תהיה העילה לבריטים ולצרפתים לשגר את האולטימטום שלהם ולהתערב. לויד הסתייג מההצעה, אך לא דחה אותה על הסף. הוא דרש, עם זאת, שזו לא תהיה

״התקפה בודדת של ישראל״, אלא ״פעולה צבאית בקנה מידה גדול״.

הנוכחים פרשו לסעודת ערב בה עלה המתח בין בן-גוריון ללויד לשיאו. הזקן ניסה להפיג את האווירה הטעונה בשיחה על ההיסטוריה. הוא שאל את הצרפתים מתי החלה ההיסטוריה הצרפתית ואחר-כך שאל את לויד מתי ראשית ההיסטוריה האנגלית. לויד הפנה אותו למזכירו, לוגאן. ״בעצם לשם זה הוא דרוש לי״, אמר ביבושת.

״נראה היה שלויד לא התאהב בבן-גוריון״, העיר פרס, ״אבל למעלה מכל ספק הוא, שרגש זה היה הדדי ומראשית הפגישה״.[18]

יחד עם זה, כשהתחדשו הדיונים נראה היה, שלויד מוכן כבר לאמץ מרכיבים מסוימים מתוכניתו של משה דיין. הוא עוד התווכח עם בן-גוריון על מועד הפעולה הישראלית, והזמן הנחוץ לבריטים ולצרפתים כדי להגיש אולטימטום לשני הצדדים. לויד טען, שהוא מחויב לתוכנית שאישרה ממשלתו - כלומר אולטימטום שיוגש לצדדים רק יומיים לאחר התחלת פעולות האיבה. בן-גוריון לא קיבל את עניין ״שני הימים״ ולחץ על אולטימטום מיידי ופעולה צרפתית-בריטית ללא דיחוי. לויד הראה סימני נכונות לקצר את התקופה, שבין תחילת פעולות האיבה לבין האולטימטום הצרפתי-בריטי.

״בשעה אחת-עשרה בלילה נראה שכאילו נפתח מחדש פתח״, רשם שמעון פרס.[19]

פינו ובורז׳ס הביאו עוד נדבך לפתרון שהחל מסתמן - משלוח מיסטרים צרפתיים, שיגנו על ערי ישראל עד שיפקע האולטימטום למצרים; אז יפציצו צרפת ובריטניה את שדות-התעופה המצריים - כך שלישראל לא תהיה נשקפת עוד סכנה - ויכבשו את התעלה. לויד היה מוכן להשלים עם הדבר, בשתיקה.[20]

לקראת חצות התפזרה הישיבה ולויד טס חזרה ללונדון, כדי להביא בפני ממשלת אנגליה את ההצעות החדשות. פינו, שלא סמך עליו, החליט לטוס ללונדון למחרת היום, כדי לשוחח עם לויד ועם אידן על התוכנית.

אולם בינתיים התרחש מאורע בלתי צפוי, שהסעיר את צרפת כולה.

❖

בשעה שבסבר נרקחה הברית החשאית בין צרפת, ישראל ואנגליה, המריא מטוס בודד מרבאט שבמרוקו בדרכו לתוניס. במטוס נמצאו חמשת ראשי המרד האלג׳ירי, בראשות אחמד בן-בלה, שעמדו להשתתף בוועידה של המחתרת האלג׳ירית. המטוס בו יצאו השתייך אומנם לחברת התעופה המרוקנית, אך הטייסים היו צרפתים. משנודע לו מי הם הנוסעים שהוא מוביל, הסיט הקברניט את המטוס מנתיבו ונחת באלג׳יר. לראשי הפ.ל.ן. התברר שהם הובלו למלכודת - אך היה זה מאוחר מדי.

״הטיפשים נסעו באווירון שטייסיו צרפתים״, כתב בן-גוריון ביומנו, ״ונכנסו לכלוב. בתוניס פרצה שביתה כללית בתביעה לשחרר הנתפסים וגם במרוקו יש מהומות״.[21]

הסערה התפשטה לאסיפה הלאומית הצרפתית, הממשלה הוזעקה לישיבת חירום, והיו שהביעו חשש אם תשרוד את הסערה.

מצד אחד, צרפתים רבים היו מאושרים על שנלכדו ראשי המורדים;

מצד שני, התפתלו דיפלומטים צרפתיים במבוכה לנוכח ההאשמות של ״פיראטיות אווירית״, שהוטחו בהם.

שרי הממשלה לא יכלו להגיע לסבר להמשך הדיונים. לקראת הצהריים שככה המהומה במקצת ופינו הופיע בסבר.

״נהגתי במכונית שלי לבדי, כדי להסתיר את דבר הוועידה מידיעת פקידי משרד החוץ״, גילה פינו.[22] ולבן-גוריון אמר השר הצרפתי: ״בעזרת השם, הצלחנו לסיים את ישיבת הממשלה עם אותו מספר שרים שהחילונו אותה״.[23]

פרשת המטוס ונסיעתו הצפויה של פינו ללונדון אילצו את בן-גוריון להאריך את שהותו בפריז.

הייתה לו, לבן-גוריון, תוכנית לצאת להרפתקה אמיתית: לנסוע לחנות לספרי פילוסופיה בשדרות רספאי 95 ולעסוק ״בדבר שכה אהוב עליו״, עיון בספרים. אולם לא הותר לו לצאת מהווילה; פרס ונחמיאס נסעו לפריז במקומו וקנו ספרים יווניים לפי רשימה שמסר להם.

הם שבו לווילה בזמן, כדי להשתתף בארוחת הצהריים בה פגשו גם את בורז׳ס פינו ותומא. בעת הארוחה העלה הגנרל שאל רעיון חדש ומצמרר: הוא הציע, שחיל האוויר הישראלי יביים התקפה לילית על באר-שבע, ויפציץ אותה. מצרים תואשם בכך, והכוחות הצרפתים והבריטים ייכנסו מייד לפעולה. בן-גוריון קפץ ממקומו, פניו סמוקים מזעם, ודחה את רעיון הפרובוקציה בדברים נסערים ותקיפים.

״ישראל חזקה מפני שיש טעם למלחמתה״, אמר בין השאר, ״מפני שהיא לוחמת לדברים צודקים. אינני מסוגל לשקר, לא לדעת הקהל בעולם ולא לאף אחד אחר״.

הוא ביקש שדבריו יתורגמו משפט-משפט.

״בחדר האוכל השתררה דממת מוות״, כתב שמעון פרס, ״שאל הסמיק כסלק. התברר פתאום לכולם, שהאיש שהם יושבים עמו איננו פוליטיקאי מקצועי ותכססן אופורטוניסטי. המצב, קשה כפי שהוא, לא יביא אותו לידי ויתור על ערכי המוסר. וממילא משתמע, איפוא, שכל מילה שאיש כזה אומר לצרפתים, אפילו אינה האמת כולה - היא רק אמת״.[24]

המארחים הצרפתים מיהרו לשנות את נושא השיחה.

״אותה ארוחת צהריים הייתה אחת מנקודות השפל של הוועידה״,

כתב פרס בעגמימות.

המשלחת הישראלית התכנסה להתייעצות אחרונה, כדי להציג את עמדותיה הסופיות בפני כריסטיאן פינו, שעמד לצאת ללונדון. האווירה ביניהם הייתה קודרת. דיין ציין, כי לא הייתה זו התייעצות של ממש, שכן גם שמעון פרס וגם הוא עצמו היו עוזריו או תלמידיו של הזקן; הם הציגו בפניו את הצעותיהם, אך הוא הכריע לבדו אם לקבלן או לדחותן.

אותה התייעצות שנערכה בשעות אחר-הצהריים של ה-23 באוקטובר הייתה השיחה המכרעת בכל ועידת סבר. באותה שיחה נקבעה עמדתה הסופית של ישראל.

פרס ודיין העלו כל אחד הצעה משלו. פרס הציע, שישראל תשגר אוניית-מבחן דרך תעלת סואץ. המצרים ודאי יעצרו את האונייה, ישראל תשגר להם אולטימאטום, המצרים ידחו אותו, ואז תפתח ישראל במתקפה על מצרים. זו תהיה העילה לבריטים ולצרפתים להתערב.

משה דיין שב להצעתו המקורית, אך חידד והבהיר אותה: ביום ה״ע׳״, עם ערב, להצניח גדוד של חיילי צה״ל באזור המיתלה, במרחק של כחמישים קילומטרים מתעלת סואץ. הדבר יפורסם מייד בהודעה של המטכ״ל לכלי התקשורת. בו-זמנית יפרוץ טור משוריין אל סיני, ויכבוש את המוצבים המצריים בראס אל-נקב וקסיימה; אחר-כך ימשיך בדרכו דרום-מערבה כדי להתחבר עם הצנחנים. ביום הראשון למבצע לא יופעל חיל האוויר הישראלי, אלא כדי להנחית את גדוד הצנחנים ולהגן עליו. כעבור 36 שעות יתערבו הכוחות הבריטים והצרפתים, ואז ייכנס לפעולה צה״ל כולו, במתקפת שריון ואוויר.

בן-גוריון לא הגיב על הצעתו של דיין. יחד עם זאת, הרשה לו להציגה לפני פינו כהצעתו האישית, שאיננה מחייבת אותו. עמדה דומה נקט לגבי הצעת פרס לשלוח אונייה דרך התעלה.

״הוא לא גילה לאיש - גם לא לנו - מה עמדתו הסופית״, רשם פרס.[25]

לאחר השיחה עלה בן-גוריון לחדרו ושלח את שני ״הצעירים״ להציג את הצעותיהם לפני פינו ובורז׳ס מונורי.

שני השרים הצרפתים חיכו להם בחדר הטלוויזיה, וניכר בהם שהיו שרויים במתח רב. הם הבחינו במצב רוחו העגום של בן-גוריון, והבינו שההכרעה חייבת להתקבל בשעות הקרובות.

פרס פתח את השיחה והעלה את הצעתו על אוניית המבחן שתעבור בתעלה.[26] פינו השיב, שזו הצעה לא רעה, אך ציין שאם יגיש אותה לבריטים, בירורה יגזול זמן כה רב, עד שלא כדאי להגיש אותה בכלל. לעומת זאת, רשם בקפדנות את פרטי הצעתו של דיין וגם השיב לו על מספר שאלות הכרוכות בה. דיין גם תבע, כי צרפת ואנגליה יכירו בזכותה של ישראל להרחיב שליטתה, בתום המבצע, על שטחים מסוימים בסיני, שיבטיחו את חופש השיט לאילת.

פינו נפרד מידידיו הישראלים וטס שוב ללונדון, להאיץ באנתוני אידן.

בכך תם היום השני לוועידה.

❖

ערבו של אותו יום היה מוזר.

בלונדון הצליח פינו לשכנע את אידן לתמוך בהצעת דיין.

בפריז עשו פרס, דיין, נחמיה ארגוב ועוזריהם מאמץ להתפרק מהמתח של היומיים האחרונים ויצאו לבלות במופע חשפנות במועדון לילה. אלא שהמתח הפנימי לא נתן להם מנוח; הם ויתרו על שפע החמוקיים שנתגלו לעיניהם, וסרו לבית-קפה בסביבה, שם השמיעו דברי טרוניה נגד בן-גוריון המסרב להביע את דעתו.

״תמהנו״, אמר פרס, ״לא ידענו אם האיש הכריע או לא הכריע״.[27]

בסבר נשאר בן-גוריון לגמרי לבדו לאחר שגם ארתור נטש אותו.

״כל החבריה נמצאים בעיר״, כתב ביומנו, ״וגם נחמיה הצטרף אליהם״.[28]

מה תהיה החלטתו של בן-גוריון? בידיו הייתה ההכרעה על גורלה של המדינה. האם יוליך שוב את עם ישראל למלחמה - או יירתע ברגע האחרון ויחזיר את חרב ישראל לנדנה? מרדכי בר-און סבר, כי בלילה הזה יעמוד בן-גוריון לבדו מול ריבונו של עולם כאריה בודד.

״לא אשכח את המראה הזה״, אמר, ״ואת התחושה של בדידות מול הכרעה קשה. בעניין זה לא יוכלו לעזור לו לא דיין, לא פרס ולא אף אחד אחר״.[29]

פרס כתב:

״באיזה שהוא מקום, אצל איש מסוים, חייבת הייתה ליפול הכרעה, כשחלק מהנתונים, בעד ונגד, הם נעלמים, בלתי-ידועים, מפחידים בעיוורונם... הנה עומד איש אחד בודד, ובידו שעון אכזרי, לרשותו שעות מספר שתחלופנה חיש-מהר - והוא חייב לקבל הכרעה חד-משמעית, אפופה אימת חידלון. איש מאיתנו לא התקנא בו לקראת הערב הארוך שלפניו״.[30]

בבוקר של ה-24 באוקטובר צלצל הטלפון במלון ריינולדס. משה דיין ושמעון פרס נקראו לבוא מייד לבן-גוריון.

השניים הגיעו לסבר אחרי השעה אחת-עשרה. פריז וסביבתה טבלו ביום סתיו יפה, השמש זרחה, ורוח קלה נשבה בעלוות העצים שבגן. בן-גוריון ישב תחת אחד העצים יחד עם נחמיה.

״ניכר היה שהאיש שכב לילה ושרה עם אלוהיו״, חש אחד הנוכחים בפגישה, ״וגמר את הלילה בהכרעה שלו, רק שלו״.[31]

״מה, אתם כבר כאן? כל-כך מהר?״ שאל בן-גוריון.

בידיו החזיק רשימה של שאלות ומייד החל להקריא אותן באוזניהם של דיין ופרס.

״עם קריאת השאלות  הראשונות נגולה אבן מעל לבי״, כתב דיין. ״ברור היה כי בן-גוריון החליט בחיוב על הצטרפותנו למערכה״.[32]

אכן, באותו בוקר רשם בן-גוריון ביומנו:

״שקלתי המצב, ואם יינקטו אמצעים אוויריים יעילים להגנתנו ביום או ביומיים עד שהצרפתים והאנגלים יפוצצו שדות התעופה המצריים - נראה לי שיש הכרח בפעולה״.[33]

בן-גוריון המטיר על עוזריו שורה ארוכה של שאלות, שלא עסקו עוד בנושא של ״אם״, אלא של ״איך״. הוא רצה לדעת

מתי יתחיל כל אחד משלושת בעלי הברית לפעול,

מתי יופצצו השדות המצריים,

כמה כוחות צרפתיים ואנגליים ייכנסו לפעולה,

האם יפעלו משני עברי התעלה;

האם תוכל ישראל להבטיח שליטתה על רצועת חוף ים סוף לאורך המצרים ועל האי טיראן?

הזקן גם ביקש מדיין לצייר לו שוב את מפת המבצע. בידי הנוכחים לא היה נייר, ושמעון פרס נאלץ להקריב את קופסת הסיגריות השנייה שלו על מזבח מבצע סיני (את הראשונה כבר חיסל בפונדק הדרכים בדרך לפריז, לאחר פגישתו עם בורז׳ס בחודש שעבר). הוא רוקן את הקופסה, קרע בזהירות את עטיפתה ופרס את ריבוע הקרטון. דיין שרטט עליו את מדבר סיני.

על מרכז סיני העביר חץ מקווקו - נתיב המטוסים שיטילו את הצנחנים מעל מעבר המיתלה.

בצפון, במרכז ובדרום העביר שלושה חצים - שלושת צירי ההתקדמות של צה״ל בסיני.

לאחר שעיין בן-גוריון במפה המאולתרת חתמו עליה שלושה: הזקן, דיין ופרס. פרס שמר את פיסת הקרטון למזכרת. זו הייתה המפה הראשונה של מבצע סיני.[34]

עד השעה שתיים בצהריים רכנה החבורה על שאלותיו של בן-גוריון, ובסופה קבע הזקן:

״התוכנית של משה טובה. היא מבטיחה חיסכון בחיי אדם״.[35]

אחר הצהריים הגיע פינו מלונדון וסיפר במילים נרגשות על תמיכתו של אנתוני אידן בתוכנית. אידן גם היה מוכן לתמוך בתוכניתו של פרס - שכללה העברת ספינה ישראלית בסואץ - אולם בן-גוריון לא חשב שיש עוד צורך ב״עילה״ כל כך חד-משמעית.

״יש לנו עילה מספיקה בהפרת מגילת האו״ם״, סבר הזקן, ״הסכם שביתת הנשק והחלטות מועצת הביטחון בדבר חופש השיט וארגון ה׳פידאיון׳״.[36]

בכך למעשה נסוג מעמדתו הקודמת, שישראל לא תהיה זו שתפתח בפעולה צבאית. אך יותר משנכנע לדרישות הבריטים והצרפתי - אימץ בן-גוריון את עמדתם של דיין ופרס, שהיו להוטים לצאת למערכה.

עם פינו הגיעו מלונדון גם מזכירו של לויד, דונלד לוגאן ועוזר שר הבריטי, פאטריק דין. שלוש המשלחות התכנסו סביב השולחן העגול שבחדר האוכל לדיון מסכם. בן-גוריון הציע, כי ייערך פרוטוקול של התוכנית המשותפת, אשר ייחתם בידי שלושת הצדדים ויאושר על-ידי שלוש הממשלות. מייד הוקמה ועדה של שישה לניסוח ההסכם:

משה דיין ויוסף נחמיאס מהצד הישראלי,

דין ולוגאן מצד אנגליה,

אבל תומא והגנרל שאל בשם צרפת.

מבעד הדלת האחורית של הבית חמקה פנימה כתבנית שהובאה מפריז.

בזמן שהשישה עסקו בניסוח המסמך, קיים פרס שיחה עם ראשי ממשלת צרפת בכמה עניינים שעל הפרק והשיג מהם הבטחות להקל בנטל הכספי על ישראל ולהטיל וטו על כל הצעה אנטי-ישראלית במועצת הביטחון בעניין פעולת התגמול בקלקיליה. הוא ביקש את רשותם לגלות את סוד המבצע הצפוי לשגריר צרפת פייר ז׳ילבר, אך הם לא נטו לכך. הם חששו שהשגריר יחשוף את הסוד.

״הוא שולח מברקים ב-15 העתקים״, קבל בורז׳ס, ״זה בלתי אפשרי״.

לבסוף שכנע אותם פרס, כי ז׳ילבר יוזמן אליו שעתיים לפני תחילת המבצע - ואז יכניסו אותו לתמונה.[37] פרס גם שוחח עם שלושת השרים על ההסכם המתרקם בעניין האטומי (להלן בפרק 17).

בעוד המנסחים טורחים על הפרוטוקול, הסבו שאר הנוכחים לארוחת הערב. שמעון פרס רשם לעצמו:

״הייתה הרגשה כללית, שהנה אנו עדים למאמץ עילאי אפילו היסטורי, הדן בגורלות אנשים ועמים, שהגיע לסיום הגיוני. בסך הכול היינו עדים לגיוס עמים להשמדת הרע. למלחמה בדיקטטור לבנטיני צמא מלחמה ורברבן. לא הייתה לנו הרגשה של עשיית קנוניה, ויותר מכל הייתה זו החלטה של ׳הקם להורגך השכם להורגו׳ ״.

פרס ייחס חשיבות עליונה לכך

ש״בראש העניין עמד אדם בעל שיעור קומה, מסוגו של בן-גוריון״.[38]

כעבור שעתיים סיימו ששת המנסחים את הכנת ״הפרוטוקול של סבר״. וכך קבע המסמך:

ב-29 באוקטובר 1956, בשעות הערב, יפתח צה״ל בפעולה נרחבת נגד הכוחות המצריים, מתוך מגמה להגיע למחרת היום לאזור התעלה.

ממשלות בריטניה וצרפת משגרות ב-30 באוקטובר 1956, בו-זמנית, פניות לממשלות מצרים וישראל על פי הקווים המנחים הבאים:

א. לממשלת מצרים - לחדול מכל פעולה צבאית; להסיג את כוחותיה למרחק של 10 מייל מהתעלה; להסכים לתפיסה זמנית של עמדות מפתח לאורך התעלה על-ידי הכוחות האנגליים-צרפתיים, כדי להבטיח את חופש השיט של כל האומות עד להסדר סופי.

ב. לממשלת ישראל - לחדול מכל פעולה צבאית; להסיג את כוחותיה למרתק של 10 מייל ממזרח לתעלה.

מוסכם שאם אחת משתי הממשלות לא תיתן את הסכמתה לתנאי הפנייה הנ״ל בתוך 12 שעות, יפעלו הכוחות האנגלים-צרפתים בכל האמצעים הנחוצים.

נציגי שלוש הממשלות מסכימים, כי ממשלת ישראל לא תהיה מחויבת על-ידי תנאי הפנייה, שתשוגר אליה, באם ממשלת מצרים לא תקבל את תנאי הפנייה שהופנו אליה.

ג. במקרה שממשלת מצרים לא תיתן את הסכמתה... יפתחו הכוחות האנגליים-צרפתיים בפעולות צבאיות נגד הכוחות המצריים בשעות הבוקר הראשונות של ה-31 באוקטובר.

ד. ממשלת ישראל תשגר כוחות, כדי לתפוס את החוף המערבי של מְצרי עקבה ואת האיים ואת האיים טיראן וסנפיר על מנת להבטיח את חופש השיט במְצרי עקבה.

ה. ישראל מתחייבת לא לתקוף את ירדן... אך אם ירדן תתקוף את ישראל, ממשלת אנגליה מתחייבת שלא להתערב לעזרת ירדן.

ו. תוכן הפרוטוקול הזה חייב להישמר בסודיות גמורה. הוא ייכנס לתוקף לאחר הסכמת שלוש הממשלות.[39]

לפרוטוקול נוסף נספח קצר, בו התחייבה ממשלת צרפת להציב בשטח ישראל טייסת מתוגברת של מטוסי מיסטר-4, וטייסת מטוסי קרב והפצצה; שתי ספינות של צי המלחמה הצרפתי יגיעו לנמלי ישראל.

❖

בטקס מאולתר, שנערך בשעה שבע בערב, נחתם הפרוטוקול בידי כריסטיאן פינו, פאטריק דין ודוד בן-גוריון. הזקן קרא בעיון את העותק שלו, קיפל אותו וטמן אותו בכיס חזייתו.

״קריצתו השובבה״, כתב עברון, ״כאילו ביקשה לומר ׳מה שבטוח בטוח׳ ״.

שמעון פרס נאנח אנחת רווחה והצית סיגריה. הבניין המורכב, שכה טרח לבנות מאז הימים הלוהטים של הקיץ, קם לעיניו, האם יעמוד בסופה שתתחולל בימים הבאים? בורז׳ס-מונורי ניגש לפרס, ולחץ את ידו.

״גדולתו של בן-גוריון שלכם״, אמר לו, ״מתבטאת בכך שהוא פילוסוף - ואף על פי כן, מסוגל להחליט החלטות״.[40]

בן-גוריון היה נרגש, אך מאופק. הוא ידע, שממשלת אנגליה צריכה עוד לאשר את הפרוטוקול, והיה מסופק בכך. כל עוד לא נתקבל האישור מלונדון, לא ראה הזקן את הברית המשולשת כעובדה קיימת.

בערב נסתיימה ועידת סבר.

הנוכחים נפרדו בלחיצות ידיים. משה דיין ושמעון פרס מיהרו לפריז, לשגר מברקים בהולים ללשכותיהם. אחר-כך ארזו את חפציהם ודהרו לשדה-התעופה. לקראת חצות המריא מטוסו של דה-גול מווילאקובליי בחזרה לארץ. במטוס התבונן שמעון בפני עמיתיו למשלחת. ״האישיות הדומיננטית בכל הוועידה הוא כמובן ב.ג.״, רשם לעצמו,

״אין מידה פיזית לגדולתה של אישיות, אבל כשאתה פוגש בה, אתה מכיר במידותיה בכל חושיך... גם משה דיין זכה להכרה מרובה. מדי פעם בפעם היה מפתיע בחוכמתו או באומץ לבו. הצרפתים האזינו לדבריו בתשומת לב לא רק במה שנוגע לישראל, אלא היו תאבים לעצתו אפילו בענייניהם הם. יחד עם זאת הם ידעו, שהוא אגוז קשה ואין לפצחו על נקלה. כשמשה העיר לשאל ׳השתדלתי להיות רך עד כמה שאפשר במשא ומתן׳ - ענה שאל בחיוך רחב: ׳זה נקרא אצלך רך? הייתי רוצה להיווכח כיצד אתה נראה כשאתה קשה׳.

בי עצמי, דומני, ראו הצרפתים ידיד ללא סייגים התומך בעניין בכל כוחו, ולא אחת באו לשאול כיצד לחצות מכשול קטן או פער יותר גדול. הקבוצה [הישראלית] כולה הצטיינה בהרכבה האורגינלי - איש אחד גדול, עשיר ניסיון וסביבו קבוצה כל-כך צעירה ונלהבת: נחמיה, שכולם חשו בקשרים המיוחדים בינו לבין הזקן; מורל׳ה [מרדכי בר-און] העירני מאוד, הבקי בהיסטוריה ובעל חותם של תימהוניות, כשבלוריתו אינה נכנעת למשטר המסרק; ארתור, השקט הגבוה והצעיר. ויוסף הפעיל, המקשר את הקצוות״.[41]

באותה שעה ניסח משה דיין את הפקודות הראשונות למבצע קדש.

ואילו בן-גוריון רשם לעצמו, שעה שהשחר עלה מעל הים התיכון:

״אתמול - ייתכן - היה יום גדול... אם נמצא בהגיענו הביתה אישור הממשלה הבריטית, נעמוד לפני ימים גדולים בתולדותינו. אולם יש לי ספק רב אם האישור מלונדון יגיע״.[42]

הערות: