פרק 11 - סואץ
מזהה  180
שם הספר  2000 כעוף החול – שמעון פרס - הביוגרפיה. ידיעות אחרונות – ספרי חמד
מספר פרק  6.
שם הפרק  פרק 11 - סואץ

 

 

שער שני - ידידתנו ובעלת בריתנו

 

פרק 11 - סואץ

 

 

על בימה נישאת באלכסנדריה, בפני רבבות מצרים מריעים, התייצב גמאל עבד א-נאצר, לבוש במדי קולונל, בוטח, גאה וכריזמטי. מאחוריו, על לוח רב-ממדים, היו מצוירים שלושה מעגלים קונצנטריים בצבע לבן על רקע שחור. מעגלים אלו סימלו את חזונו של נאצר כפי שתואר בחוברת שכתב, ״הפילוסופיה של המהפכה״. היו אלה שלושת המעגלים שנאצר התכווץ לכבוש - העולם הערבי, האפריקני והאסלאמי.

היום היה ה-26 ביולי 1956. לפני ימים אחדים ספג נאצר מכה קשה מארצות-הברית: בעקבות התקרבות מצרים לגוש הסובייטי הודיע שר האמריקני האמריקני ג׳והן פוסטר דאלס, כי ארצו לא תממן את בניית הסכר הגדול באסואן, המפתח לשיפור כלכלתה של מצרים בשנים הבאות.

עכשיו השמיע נאצר את תשובתו, וגילה להמון המשולהב מהו המקור להשגת הכסף. בתוך פרץ של צחוק לגלגני, שמנהיגי מדינות המערב ראו כעלבון משפיל, הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ.

הכספים שייגבו בעתיד תמורת אגרות המעבר של ספינות בתעלת סואץ לא יזרמו עוד לכיסי בעלי ההון במערב, הבהיר נאצר. הם ישמשו מעתה והלאה למימון הסכר הגדול באסואן. מיליוני מצרים הגיבו על כך בהשתאות ובגאווה. נאצר זקף את גבם. העולם המערבי הגיב בזעם. זה מכבר עורר בו הנשיא המצרי חרדה וטינה עמוקה. גלי ההערצה עליהם נישא הקולונל נאצר במולדתו ובמדינות ערב התנפצו אל חומותיה העוינות של אירופה, שראתה בו מטרד, סכנה ואיום.

הצרפתים תלו בו את האשם על המרידה באלג׳יריה; התנועות הסוציאליות באירופה ראו בו את ממשיכו של היטלר, הנחוש להשמיד את ישראל ואת העם היהודי. הוא גם הצטייר בעיניהן כאימפריאליסט מסוג חדש, השואף להקים קיסרות אסלאמית במזרח התיכון, באפריקה, ואף לנגוס באירופה. בחוברת ההסברה של ממשלת מצרים, שהיו מבוססות על ״הפילוסופיה של המהפכה״ הודפסו מפות של העולם הערבי, שכללו את ישראל, מחצית אפריקה ואת ספרד.

נאצר עורר חששות באנגליה, שפינתה את צבאותיה מארצו ונטשה את בסיסיה שם, אך לא יכולה לסמוך עוד על נאמנותו; ואילו ארצות-הברית, ששליחיה השקיעו בו מאמצים רבים בעבר, הביטה בעיניים כלות בגלישתו אל זרועות ברית המועצות. סוכני נאצר במזרח התיכון חתרו תחת המשטרים הפרו מערבים המעורערים, והוא התייצב גלויות נגד ״ברית בגדד״, שנרקחה בהיכלי וושינגטון ולונדון. נאה, מרשים וערמומי, ידע אותו קצין צעיר לנווט היטב את מדיניות החוץ שלו. עד כה גם זכה בתמיכת ברית-המועצות, גם נזהר מלמתוח את החבל יתר על המידה, כדי לא להגיע לקרע גלוי עם המערב; התייצבותו נגד המעצמות הקולוניאליות המסורתיות זיכתה אותו בהערצת מיליוני ערבים, במצרים וברחבי המזרח התיכון.

אולם נראה, שבהלאמת תעלת סואץ הרחיק נאצר לכת. התגובה הראשונה בפריז ובלונדון הייתה קריאה לצאת למלחמה, מייד, ולהכות את נאצר. גם צרפת וגם אנגליה טענו, שמעשהו של נאצר הוא בלתי חוקי; לטענתן, ההלאמה פגעה גם באינטרסים הכלכליים של מדינות וחברות, וגם במשקיעים קטנים שהחזיקו ״מניות סואץ״. צעדו של נאצר, טענו הצרפתים והבריטים, הוא מעשה של פיראטיות בינלאומית; על העולם הנאור להתארגן, כדי להגן על המשקיעים הקטנים מפני יוזמותיו השרירותיות של הדיקטטור המצרי. אולם מאחורי ההגנה על המשקיעים הקטנים הסתתרו אינטרסים אחרים.

אנגליה שאפה להבטיח את הנתיב אל המזרח הרחוק; התעלה הייתה חבל הטבור בו התחברה הממלכה המאוחדת אל קיסרותה המסורתית, שכבר מזמן שבקה חיים לכל חי. אנגליה גם קיוותה, שבהזדמנות החגיגית של הקרב על התעלה תוכל למוטט אה כוחו של נאצר ולהפסיק את חתרנותו תחת משטרי עיראק וירדן, שהיו בעלות בריתה. צרפת, מצדה, חשבה שנפלה בידיה הזדמנות פז להפיל את נאצר ולשים קץ למרידה האלג׳ירית.

בליל ההלאמה דלקו האורות במטות הצבאיים בלונדון ובפריז עד עלות השחר. קצינים צרפתים ובריטים נועדו בלונדון, והבונקר של משרד המלחמה הבריטי, תחת נהר התמזה, הפך למוצב פיקוד לקראת המבצע המשותף של צרפת ואנגליה לכיבוש התעלה. תוכניות מבצעיות רדפו זו את זו - תחילה ״חמילקאר״, מוסקטר״ שהוחלפה ב״מוסקטר המשופרת״. גנרלים ושרי חוץ טסו הלוך וחזור מעל לתעלת למאנש, משרדי הביטחון נכנסו לכוננות, אנשי מילואים הוזעקו לשירות, ונראה היה שתוך שבועות אחדים, בראשית ספטמבר לכל לכל המאוחר, יפלשו גייסות אנגליה וצרפת לאלכסנדריה ולקהיר.

אולם לאחר כמה ימים נתקעה העגלה האנגלית-צרפתית. שר החוץ האמריקני, ג׳והן פוסטר דאלס, ניסה לצנן את להטן הקרבי של שתי בעלות בריתו. ארצות-הברית לא הייתה מעוניינת במלחמה קולוניאלית חדשה במזרח התיכון. תעלת סואץ לא כל-כך עניינה אותה. אמריקה גם עמדה בפני בחירות לנשיאות, שתוכננו להיערך בראשית נובמבר. הנשיא איזנהאואר רץ לתקופת כהונה שנייה והיה נחוש שלא לאפשר לשום הרפתקה צבאית מעבר לים לסכן את בחירתו. דאלס, אמן ההשהיה והערפול, הקים ״איגוד משתמשים״, שנועד כביכול לנהל את התעלה, שיגר לקהיר שליחים דחופים, כינס בלונדון ועידה בינלאומית אחת, אחר-כך ועידה שנייה, אך עיקר אותן מכל עוצמתן בהצהירו

ש״אין בכוונתו להעביר את האוניות דרך התעלה בכוח״.

נאצר יכול היה ללגלג על המערב שהתגלה כנמר של נייר, והפופולריות שלו ברחוב הערבי הרקיעה שחקים. צרפת ואנגליה נאלצו להגיש תלונה עקרה למועצת הביטחון, ואילו דאלס נסע לנופש באי ברמודה.

הבריטים החלו לפקפק ברעיון המלחמה נגד נאצר. לא כן הצרפתים; הללו היו משוכנעים, שיש לנצל את ההזדמנות בכל מחיר, ולחסל את נשיא מצרים.

ומשהתברר לצרפתים שהבריטים הם משענת קנה רצוץ, פנו בלית ברירה לבעל הברית החליפי.

כך עלתה ישראל על הבמה.

 

 

הלאמת התעלה התרחשה ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-33 של שמעון פרס. באותם ימים היה פרס בפריז, שם עסק ברכישת מטוסי ווטור לחיל האוויר. למחרת היום זומן בדחיפות ללואי מנז׳ן, ראש לשכתו של בורז׳ס-מונורי, שם פגש גם את הגנרל שאל, שהיה סגן הרמטכ״ל. הם גילו לו, שכריסטיאן פינו יוצא ללונדון, להתייעצות עם אנתוני אידן, ראש ממשלת אנגליה; לקראת הפגישה ביקשו השניים מישראל מידע על היערכותו וכוחו של הצבא המצרי.[1] כעבור יומיים גילה לו אבל תומא בסוד, שבשיחות בין צרפת לאנגליה על פעולת צבאית, העמידו הבריטים תנאי, שישראל לא תשתתף.[2] יחד עם זאת, עלה נושא שיתופה של ישראל במסירת מודיעין ובייעוץ, ואולי בצעדים שיביאו לחימום הגבול עם מצרים.

פרס חש שגוררים אותו לשיחות מדיניות בנושא רגיש ביותר, והאחריות היא למעלה ממנו, על כן הבריק בגילוי לב לנחמיה ארגוב:

״[אני] נמצא במבוכה כתוצאה מן המצב אליו נקלעתי. בורז׳ס שאל אותי אם אשאר עוד כמה ימיס מאחר וברצונו למסור לי פרטים מלאים. נא עצתך האם יש ערך לידיעות אלה והאם יש לזקן איזה שהן הנחיות לגבי מה שצריך להגיד לצרפתים ואם בכלל״.[3]

הוא לא קיבל הנחיות ברורות, והמשיך בשיחותיו על רכש הווטורים, אולם בכל שיחותיו עם קצינים ואנשי ביטחון עלתה מעצמה שאלת סואץ.[4] כעבור ימים ספורים הוזמן למשרד הביטחון, לפגישה דחופה עם בורז׳ס-מונורי. פרס ויוסף נחמיאס הגיעו למשרד הביטחון, ברחוב סן דומיניק, והובלו ישר לחדר מפות, בו נועדה חבורה גדולה של גנרלים צרפתים. שר הביטחון פנה לשמעון פרס ללא הקדמות:

״כמה זמן, להערכתך, יידרש לצבא שלכם כדי לחצות את סיני ולהגיע לסואץ?״.[5]

שמעון פרס השיב, שההערכה המקובלת בצה״ל היא בין חמישה לשבעה ימים.

הגנרלים הגיבו בחיוכים ספקניים. בורז׳ס גם הוא, כנראה, סבר שהערכתו של פרס היא אופטימית מדי.

״האנשים שלנו סבורים, שתזדקקו לשלושה שבועות לפחות״, אמר. אחר-כך שאל את פרס: האם ישראל חושבת יום אחד לפעול בגבולותיה הדרומיים? ואם כן - היכן?״.

״הסואץ שלנו זו אילת״, אמר פרס. ״לא נשלים לעולם עם חסימתה, וזה טעמה של פעולה ישראלית - אם תבוא״.

אחד הגנרלים פנה אליו לפתע בשאלה ישירה:

״אם תצא צרפת למלחמה נגד מצרים, האם תהיה ישראל מוכנה ללכת איתנו?״.

״כן״, השיב פרס ללא היסוס.[6]

כשיצאו מהבניין פנה נחמיאס לפרס:

״על דיבור שכזה צריך לתלות אותך! איך אומרים דבר כזה? באיזו סמכות?״.

״אם הייתי משיב בשלילה״, אמר לו פרס, ״זה היה סוף הקשר עם צרפת. לעומת זאת גם כשהשבתי בחיוב, ברור שפעולה כזו מחייבת את אישורה של ממשלת ישראל. תמיד נוכל לחזור בנו״.[7]

בארץ נערכו התייעצויות תכופות בין בן-גוריון למשה דיין. הרמטכ״ל תמך בפעולה ישראלית לצדה של צרפת; בן-גוריון נקט בקו זהיר, אולם זה נבע יותר מחוסר אמון באידן ״ההססן״, ובדאלס ״הנוכל״ מאשר בגלל רתיעתו ממלחמה. נהפוך הוא, הוא טען שהפתרון היחיד לבעיית הסואץ היא הפיכתה לתעלה בינלאומית של ממש - כלומר שאחת מגדותיה תהיה בידי ישראל; לכן הורה לדיין לתת לצרפתים כל סיוע מודיעיני –

״יש להתייחס אליהם לכל אורך הקו כאל אחים״ –

ואף להעמיד לרשותם נמלים ושדות-תעופה למקרה של מלחמה. בן-גוריון גם רמז לדיין, שישראל תוכל לצאת למלחמה לאחר קליטת הנשק הצרפתי, ואז

״נוכל להלום בנאצר מכה כבדה, ובמלחמה קצרה לחסל מעמדו ולבטל את שלטונו״.[8]

גם פרס החליף עם בן-גוריון מברקים מפריז ושוחח איתו עם שובו ארצה. הוא ניסה לנתח לעצמו את עמדתו של בן-גוריון, שהרי בו, בסופו של דבר, הייתה תלויה ההכרעה.

״מהיום הראשון שהחל המשא ומתן עם הצרפתים״, רשם לעצמו, ״נקט בן-גוריון בעמדה שנראתה תמוהה, ואפילו סותרת. הוא התייחס לכל ההצעות והמברקים במנה של ביקורתיות, אבל הוא לא מנע, אפילו עודד כל מעשה שהביא לקירוב הלבבות״.[9]

התנהגות זו אכן הייתה אופיינית לבן-גוריון, שתמיד היה פסימי בהערכותיו - ואופטימי בהכרעותיו.

במחצית ספטמבר נועדו פרס ודיין לתאם את עמדותיהם. שניהם שאפו לקשור את ישראל בצרפת ולצאת למבצע צבאי נגד מצרים, שיסיר את האיום מישראל לאורך ימים. פרס עמד לצאת לפריז, כשהמטרה הרשמית לנסיעתו הייתה טיפול בנושאי רכש. אולם מטרתו האמיתית הייתה לנצל את אותה הנסיעה, כדי להביא בפני ידידיו הצרפתים הצעה לפעולה משותפת נגד מצרים. באותם ימים התהלך בתחושה,

ש״שעה גדולה והיסטורית ממשמשת ובאה ביחסי ישראל צרפת - אך אם לא ישכילו לנצלה, עלולה היא לחלוף לבלי שוב״.[10]

גם דיין היה באותה דעה.

בשיחות של פרס ודיין החליטו השניים:

א. להציע לצרפת, כי זו תזמין את ישראל, באופן רשמי, לשיחות על שיתוף פעולה ביניהן.

ב. להבטיח שאנגליה, הקשורה עם ירדן בברית הגנה, לא תפעל נגד ישראל במקרה שירדן תתערב בסכסוך בין ישראל למצרים.

ג. לאחר המלחמה צריכה ישראל להבטיח לעצמה שליטה בשארם א-שייח, לשם שמירה על חופש השיט, וכן בצמתי המפתח נח׳ל אבו עגילה ורפיח.[11] שלושת הצמתים הללו חלשו על הדרכים האסטרטגיות המפלחות את חצי-האי סיני.

פרס הגיע לפריז ב-18 בספטמבר ונפגש מייד עם בורז׳ס-מונורי. בורז׳ס היה במצב רוח פסימי; הוא פקפק בנכונותם של הבריטים לצאת למבצע צבאי מצרים, לכן שאף להציג בפני ממשלתו תוכנית אלטרנטיבית. פרס הבין שבא לצרפת במועד האידיאלי. ברגע שהתאכזבה צרפת מבעלת בריתה הראשונה, אנגליה, בא פרס והציע לה בעלת ברית אחרת - ישראל. ההצעה הובאה לידיד הקרוב ביותר, בורז׳ס-מונורי, שהיה גם הנחוש ביותר מכל שרי הממשלה הצרפתית להכות את נאצר.

״מה בדעתכם לעשות?״ שאל בורז׳ס את פרס.

״בחודשים הקרובים״, השיב פרס, ״בעייתנו המרכזית היא קליטת הנשק. בעיית הביטחון השוטף מוסיפה להטריד אותנו״.

לא לכך התכוון בורז׳ס בשאלתו.

״ישנם שלושה עיתויים״, אמר.

״העיתוי הצרפתי – המחייב פעולה מיידית נגד נאצר, בהתחשב במצב בצפון אפריקה [בורז׳ס התכוון למלחמת אלג׳יריה, ותהודתה בתוניסיה ובמרוקו];

העיתוי האנגלי - המעדיף לפעול במסגרת פוליטית עוד כחודשיים;

והעיתוי האמריקני - הגורס פרשת מוצאדק [לאמור מהלך ממושך וחשאי של פעולה חתרנית, שיביא להפלת נאצר בטווח הארוך, כפי שהופל ראש ממשלת איראן, ד״ר מוצאדק, בשנת 1953] ״.

בורז׳ס הוסיף בעוגמה:

״ייתכן שהעיתוי הבריטי קרוב יותר לעיתוי הישראלי מאשר העיתוי הצרפתי. צרפת חייבת להחליט לפני סוף השנה, לפני בוא החורף, לפני נפילה אפשרית של הממשלה הנוכחית״.[12]

לאחר שיחתו עם בורז׳ס נתפנה פרס לעסוק גם בנושא סודי אחר, שלא היה קשור בשאלת סואץ. היה זה נושא בעל חשיבות עליונה, שעתיד היה להפוך לעיסוקו העיקרי במשך שנים רבות: הוא הצליח להשיג הסכם עם הוועדה הצרפתית לאנרגיה אטומית להקמת כור גרעיני בארץ. זה היה חלומו משכבר הימים ובאותם ימים סוערים של ספטמבר הצליח לעשות את הצעד הראשון להגשמתו.

אולם פרס לא הספיק להתענג על הישגו, ומברקו המפורט לבן-גוריון עסק בתיאור שיחתו עם בורז׳ס על ״שלושת העיתויים״. לאחר ששיגר את הדיווח שלו, יצא ללונדון בענייני המשרד.

בלונדון הגיע לידיו מברק התשובה של בן-גוריון. היה בו משפט אחד, שקיפל את הכרעתו ההיסטורית של הזקן:

״באשר לשלושת העיתויים, קרוב ללבנו העיתוי הצרפתי״.[13]

הייתה זו אמירה ברורה, שבן-גוריון מוכן ללכת למבצע צבאי משותף עם הצרפתים – ומייד.

 

 

בינתיים ב-21 בספטמבר, הסתיימה ועידת לונדון השנייה בהחלטה צמחונית, שגרמה אכזבה עמוקה לצרפת. ממשלת צרפת הייתה נחושה, שלא לקבל את ההחלטה הסתמית ולצאת לפעולה צבאית בהקדם.

את התשובה הגואלת הביא לצרפתים שמעון פרס, אשר העביר לבורז׳ס מונורי את תוכן מברקו של בן-גוריון. המילים ״קרוב ללבנו העיתוי הצרפתי״ העידו, שיש לצרפת בעל ברית המוכן לפעול יחד עמה. פרס עצמו המשיך בדרכו מלונדון לניו-יורק, לביקור במשלחת משרד הביטחון ולמספר מפגשים עם יהודי ארצות-הברית. אולם בניו-יורק הדביק אותו מברקו הבהול של יוסף נחמיאס, שהזעיק אותו בחזרה לפריז. בורז׳ס-מונורי ביקש להיפגש איתו באופן דחוף.

בעלות השחר של יום ראשון, ה-23 בספטמבר, נחת פרס בפריז. במכוניתו של נחמיאס  דהרו ברחובותיה הריקים של פריז והגיעו למשרד הביטחון, ברחוב סן-דומיניק. אולם התברר להם, כי השר מבלה את סוף השבוע בטירת ציד במחוז סולון. הם רכנו על המפה וגילו את הטירה במרחק של כמאתיים קילומטרים מצפון לפריז. השניים יצאו לדרך מייד, אולם כשהגיעו למקום התברר להם, שהשר נמצא בעיירה אחרת בעלת שם דומה - וזו ממוקמת מאתיים קילומטרים מדרום לפריז. שוב יצאו לדרך, תעו, חיפשו עזרה והדרכה, והגיעו סחוטים ונבוכים לכתובת הנכונה, באיחור של שמונה שעות. בורז׳ס קיבל אותם בפתח הבניין, בחביבות רבה, והוליך אותם פנימה. החדר בו נערכה שיחתם התאים לתפאורת סרטים - באח בערה אש, סביבה עמדו כורסאות כבדות, מרופדות בעור, ושולחנות מעץ כהה; על הקירות היו תלויים ראשי חיות מפוחלצים וכלי נשק. אדם מסתורי התלווה אל בורז׳ס שפנה אליו, בכבוד רב, בכינוי ״אדוני הנשיא״. פרס ונחמיאס תמהו מי הוא ״הנשיא״ שהופיע לפתע. רק בצאתו הסביר להם בורז׳ס, כי האיש הוא נשיא מועדון הציד המקומי.[14]

בורז׳ס ושני אורחיו הישראלים עברו לדיון על הפעולה נגד מצרים. פרס שאל את ידידו הצרפתי

״אם יחסי צרפת-ישראל יתנהלו על בסיס של שוויון מוחלט״,

ובורז׳ס השיב בחיוב. על שאלה בדבר עמדתן המשוערת של אנגליה, של אמריקה ושל רוסיה, השיב בורז׳ס

ש״לאנגליה אין מנוס אלא לפעול; עם אמריקה אפשר להתווכח ולהשפיע עליה; לגבי רוסיה - אפשר לטעות לכל צד...״.

על דעת ממשלת צרפת השיב בורזס-מונורי בחיוב על ההצעה, שהביא לו פרס לפני ימים אחדים, ״לכנס ועידה משותפת בדרג הגבוה ביותר לדיון ביחסי צרפת-ישראל״.[15]

מאוחר בלילה עזבו פרס ונחמיאס את הטירה הציורית ויצאו בדרכם חזרה לפריז. במהלך הנסיעה בלילה הצרפתי הקודר עצרו ללגום כוסית בפונדק דרכים. הפונדק היה בנוי בצורת חביות-ענק המחוברות זו לזו ומבנהו המיוחד נחרת בזיכרונו של פרס. שני הישראלים החליטו להעלות על נייר את עיקרי השיחה עם בורז׳ס-מונורי, אולם ברשותם לא היה נייר. פרס פירק את קופסת הסיגריות שלו, ועל ריבוע הקרטון הקטן רשם את עיקרי הדברים. היה זה המסמך הכתוב הראשון של מבצע סואץ-סיני.[16]

כבר לא היה טעם לחזור לפריז, ונחמיאס הביא את פרס ישר לשדה-התעופה משם המריא לארץ. מפריז הבריק נחמיאס את עיקרי השיחות לבן-גוריון ולמשה דיין, והם נדברו להיפגש עם פרס בשובו מצרפת.

ביום שלישי, ה-25 בספטמבר, נסעו דיין ופרס לשדה-התעופה הקטן ליד מטה חיל האוויר ברמלה, שם נחת בן-גוריון במטוס פייפר, שהביאו משדה בוקר. הוא היה בדרכו לישיבת הממשלה בירושלים והוחלט שהדיון בין השלושה יתקיים במכונית. אולם תחילה היה על פרס לחכות עד שדיין ובן-גוריון יתייעצו בדבר פעולת תגמול דחופה נגד הלגיון הירדני, בעקבות רצח ארבעה ארכיאולוגים ברמת רחל. הדיון הזה נסתיים כשהגיעה המכונית לשער הגיא. אז נפנה בן-גוריון אל פרס ושאל: ״מה שלום ידידיך הצרפתים?״.[17]

פרס סיפר על שיחותיו עם בורז׳ס-מונורי. בן-גוריון היה נסער. ביומנו הגדיר דיווחו של פרס כ״אולי גורלי״. הוא רשם את הדברים בדייקנות:

״בפגישה [של פרס] עם שר המלחמה אמר בורז׳ס-מונורי כי אחרי ועידת לונדון החליטה הממשלה, שאינה יכולה לקבל תוכנית זו, והיא מוכנה לפעול נגד נאצר - בידיעת האנגלים ובהסכמתם. והם רוצים בשיתוף ישראל - ואף זה בהסכמת האנגלים. הללו רק מתנים שלא נתקוף את ירדן. הם רוצים שתבוא משלחת של שלושה בשבת הבאה - בתוכם שר אחד לפחות - שתדון עם גי מולה, פינו ובורז׳ס מונורי על שיתוף פעולה על יסוד של שוויון״.[18]

בהמשך השיחה התברר, שעמדת אנגליה מעוררת חשדות תהומיים בבן-גוריון. מאז ימי המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות, לא התנער בן-גוריון מחשדנותו כלפי הבריטים. באותם ימים דובר על כניסת צבא עיראקי לירדן, לחיזוק מעמדו המעורער של המלך חוסיין, ובן-גוריון התנגד לכך בתוקף.

״אם עיראק תכניס צבאה לירדן״, אמר בן-גוריון במהלך השיחה במכונית, ״לא תוכל ישראל לעבור על בשתיקה ותצטרך להיכנס לגדה המערבית, כדי להקנות לעצמה קו גבול המאפשר את הגנתה הצבאית״.

בן-גוריון, סבר שאנגליה יכולה למנוע את כניסת הצבא העיראקי לממלכה השכנה.[19]

עמדת ישראל תהיה מותנית בצורת השתתפות עם צרפת״, וזו חייבת להיות מכובדת.

לשמעון אמר בן-גוריון:

״הדו״ח שמסרת משנה את המצב מיסודו״.[20] אחר-כך הוסיף, כדרכו, כי ״כשלעצמו אינו מאמין שייצא מזה משהו - אף שהיה רוצה בפעולה משותפת עם צרפת נגד נאצר. עמדת ישראל תהיה מותנית בצורת השתתפות עם צרפת״,

וזו חייבת להיות מכובדת. בן-גוריון גם חשף מקצת מחלומותיו הטריטוריאליים:

״שליטה על החוף המערבי של ים סוף ועל מצרי אילת״.[21]

כשנותרו לבדם, ניסו פרס ודיין לנתח יחד את עמדותיו האמיתיות של בן-גוריון.

״נראה היה״, כתב שמעון פרס, ״שבין יתר השאלות שהעסיקו את בן-גוריון היו שלוש שהטרידוהו במיוחד... הוא התנגד בכל כוחו למצב שבו ישראל תופיע קבל דעת הקהל בעולם, ועוד יותר בפני בית דינה של ההיסטוריה, כארץ תוקפנית. זו כמובן גישה מוסרית עקרונית; אבל כלול בה גם טעם נוסף יסודי, כלומר השאלה, האם הערבים יסלחו לנו ולבנינו היותנו ראש חץ של תוקפנות והשמדה?״.

הבעיה השנייה שרדפה את בן-גוריון הייתה

״אי האמון העמוק, שבן-גוריון רחש לממשלת בריטניה ובמיוחד לאידן. הוא ראה באידן לא רק את אבי אבות העוינות לישראל, כי אם גם מנהיג חלש, אשר מעשיו אינם מכסים את הצהרותיו. ובמקרה שאנחנו נהיה המתחילים, הוא בהחלט הביא בחשבון אפשרות של בגידה בריטית ברגע האחרון והצטרפות אנגליה למחנה הערבי״.

והשאלה השלישית - שאלת המחיר בחיי אדם.

״איש לא יבין נכונה את דוד בן-גוריון אם לא יביא בחשבון, שמכל המכות האפשריות כלפי ראש ממשלת ישראל, אף אחת אינה כואבת לו ופוגעת בו כמו מותו של צנחן. עצביו החזקים עשויים להתגבר על הרבה דברים; ברם, דו״ח על מות חייל קרבי משרה עליו רוח דיכאון נוראה. והעסיקה אותו מאוד הבעיה כמה בנים ייפלו כתוצאה מהכרעה גורלית זו״.[22]

אולם לפחות בשלב זה התגבר בן-גוריון על השאלות הטורדניות. מייד לאחר ישיבת הממשלה הזמין את שרי מפא״י ואחדות העבודה למפגש בלשכתו. הוא דיווח להם על התקדמות השיחות עם הצרפתים.

״כאן נולדת הברית הראשונה הרצינית בינינו לבין מעצמה מערבית״, הוסיף ראש הממשלה, ״ואסור לנו בשום פנים ואופן שלא לקבלה״.[23]

ביומנו הוסיף בן-גוריון בקורטוב של פליאה:

״הצרפתים דורשים שה׳פעולה׳, תתחיל ב-15 באוקטובר!״[24]

פרס, נחמיאס ולואי מנז׳ן, ראש לשכת שר הביטחון הצרפתי, רכנו על הטלפונים, להשלים את ההכנות לוועידה. הכול נעשה בקצב קדחתני כדי לעמוד בלוח הזמנים הבלתי-אפשרי כמעט. ואומנם, בסוף אותו שבוע נחת בשדה-התעופה של חצור מפציץ ימי צרפתי מסוג נפטון. ב-28 בספטמבר, בערוב היום, עלו למטוס חמישה אנשים:

שרת החוץ גולדה מאיר, שהייתה ראש המשלחת;

שר התחבורה משה כרמל, איש אחדות העבודה ואלוף לשעבר, שנבחר גם בשל היותו אקטיביסט ביטחוני וגם בגלל ידיעתו את השפה הצרפתית;

משה דיין ושמעון פרס;

ומזכיר המשלחת, מרדכי בר-און, ששימש באותה עת ראש לשכת הרמטכ״ל.

לפני צאתה לדרך קיבלה גולדה מאיר מכתב מבן-גוריון, בו הנחה אותה במדויק איזו עמדה להציג בפני הצרפתים. הוא הדגיש שהיא צריכה להבהיר ל״ידידים״ [כך כינה את הצרפתים],

ש״אין אנו פותחים בפעולה לבדנו״ ו״אין אנו משתתפים בפעולה, אלא אם בריטניה מסכימה לשותפותנו״.

בן-גוריון כלכל חשדות כבדים נגד אנגליה ורצה גם להבטיח שהבריטים לא יפעלו נגד ישראל לצד ירדן, אם זו תחליט לתקוף את ישראל. בחוש נבואי כמעט, תבע בן-גוריון בתוקף, שארצות-הברית תוכנס לתמונה.

״אנו רואים הכרח, שהפעולה תיעשה בידיעת ארצות-הברית״, כתב לגולדה, אך עם זאת הדגיש: ״אין אנו רואים צורך בהשתתפותה. להיפך, רצוי שלא תפעל״.

בן-גוריון גם פירט, פעם יחידה בכתב, את מטרות המלחמה של ישראל:

״שליטת ישראל בפועל על חוף מצרי טיראן...; פירוז כל חצי-האי סיני, מחוץ למשלטים ישראליים על חוף המצרים; נציע כי הממשל החדש, שיוקם במצרים [מתוך הנחה שנאצר יופל], יידרש להיכנס איתנו למשא ומתן ולכרות ברית שלום. בכל מקרה נדרוש הבטחת חופש שיט בסואץ - אם התעלה לא תוחרב בינתיים״.

בסוף המכתב הוסיף בן-גוריון הצעה סגנונית לגולדה: עליה לדבר ברוח חיובית, ברצון להשתתף בפעולה, ובהבעת הוקרה על העזרה הצרפתית עד כה, ״אבל אין להרבות ב׳רבולפסטבו״ (ביטוי רוסי, שמשמעותו הכנעה יתרה או התבטלות בפני מישהו].[25]

 

 

מטוס הנפטון הצרפתי ובו המשלחת הישראלית יצא לדרכו. המטוס טס בחשיכה לאורך קו החוף, חלף בקרבת ערי הנמל המצריות המוארות, ופנה לכיוון תוניסיה. שמעון פרס הרהר בוועידה הצפויה בצרפת, בה עמד להיגזר גורלו של המבצע המשותף הפעם בדרג מדיני וצבאי בכיר. יומיים לפני שהמריאו, הסתיים מבצע ״גיאות״, ועכשיו הכין פרס יחד עם דיין רשימת רכש חדשה למקרה של פעולה משותפת עם הצרפתים. הם גם קיבלו הנחיות מפורטות מהזקן על העמדות שעליהן לנקוט. פרס, שבזמנו המציא את השם ״ועידת הטעינה״ הזדרז גם הפעם למצוא שם ציורי לוועידה הצפויה. הוא כינה אותה ״צידון״ - צרפת וישראל דורכות נשקן.

במהלך הטיסה הלילית אירעה תקלה, שעלולה הייתה להסתיים באסון. משה כרמל גישש את דרכו בחלק האחורי של המטוס, ונתקל במכסה של פתח ההפצצה, שלא היה מוגף כראוי. הפתח נפער לרווחה וכרמל נפל דרכו. הוא הצליח להיאחז בזרועותיו בדפנות הפתח, אך כל פלג גופו התחתון ורגליו השתלשלו החוצה, ורק בנס הוא ניצל מנפילה טראגית. אנשי צוות המטוס הצליחו לחלצו ולגרור אותו פנימה. כרמל ניצל אומנם, אך שבר שלוש מצלעותיו; יחד עם זה, לא התאונן ולא התלונן בכל מהלך הנסיעה, ואף השתתף בדיונים עם הצרפתים כאילו דבר לא אירע לו.

אחר חצות נחת המטוס בבסיס הגדול של הצי הצרפתי בביזרטה, שבתוניסיה. מפקד הבסיס, אדמירל צרפתי, קיבל הוראה לארח את המשלחת, אך לא נאמר לו מי הם האורחים הנכבדים. הוא לא זיהה את גולדה מאיר וסבר שהיא מזכירה או פקידה הנלווית לחבורה. במהלך הערב החליפו האדמירל והקצינים הצרפתים הערות עוקצניות אודות גולדה, שאומנם לא הבינה אותן, אך חשה שהן מכוונות כלפיה. האדמירל אירח את האורחים לסעודת ערב מפוארת, אך גולדה כמעט שלא טעמה ממנה. בשעה שלוש לפנות בוקר סרו הישראלים למנוחה קצרה בחדרים שהוכנו עבורם; ובשש כבר השכימו כדי להמשיך בדרכם לפריז. בשדה התעופה חיכה להם מטוס מרווח ונוח מדגם די.סי.4. היה זה מטוסו האישי של הגנרל דה-גול, שניתן לו במתנה על-ידי נשיא ארצות-הברית, הארי טרומן, בתום מלחמת העולם השנייה. דה-גול השתמש במטוס לנסיעותיו ברחבי העולם, ובתקופות שלא השתמש בו העמיד אותו לרשות חיל האוויר הצרפתי.

המשלחת הישראלית נחתה בשדה-התעופה הצבאי וילאקובליי, שם חיכו להם הגנרל שאל והקולונל מנז׳ן. הם הסיעו את החבורה לאחד הפרברים היותר מפוארים של פריז, סן-ז׳רמן אן-לה, ושיכנו אותם ב״פביליון אנרי הרביעי״. היה זה ארמונו של מלך צרפת לשעבר, שהפך עכשיו למלון יוקרתי, בו נהגה ממשלת צרפת לארח משלחות דיפלומטיות זרות. בגלל מיקומו של המלון, היו שכינו את הוועידה ״ועידת סן ז׳רמן״, וזאת על אף שהמפגש עם מנהיגי צרפת לא נערך ב״פביליון אנרי הרביעי״ וגם לא בשום מקום, שיכול היה למשוך תשומת לב.

המיקום של הוועידה הסודית נבחר כאילו מעלילות ספרי הריגול. ב-30 בספטמבר בבוקר הסיע יוסף נחמיאס את החבורה במכוניתו הפרטית לבניין ברחוב בבילון מס׳ 4 בפריז. הם ירדו מהרכב ב״התגנבות יחידים״ ועלו לאחת הדירות שבבית. הייתה זו דירתו הפרטית של הקולונל מנז׳ן.

בדירה כבר חיכו להם השרים כריסטיאן פינו ובורז׳ס-מונורי, אבל תומא, הגנרל שאל ולואי מנז׳ן עצמו. בשלב מאוחר יותר עמדו להשתתף בשיחות גם כמה גנרלים צרפתים - הרמטכ״ל, הגנרל אלי, הגנרל מרטן, הקולונל סימון ואחרים.

הישיבות נערכו בחדר האורחים ובחדר האוכל, שעל אחד מקירותיו הייתה תלויה תמונת שמן גדולה של הגנרל מנז׳ן, אביו המנוח של בעל הבית. הגנרל האגדי נודע כמפקד קשוח וחסר רחמים, שדיכא בכוח מרידות חיילים במלחמת העולם הראשונה ואף הוציא כמה ממנהיגיהם להורג. לואי מנז׳ן לעומתו היה איש נעים ונוח, שדאג לרווחת אורחיו. הוא בישל להם את הארוחות במו ידיו; ובכל פעם שצלצל פעמון הכניסה, היה מזנק ופותח את הדלת בעצמו, כדי לסלק מהמקום אורחים לא קרואים, ולהקביל פניהם של אורחים חשובים.[26]

הוועידה החלה באכזבה. גי מולה, שהיה אמור להשתתף בדיונים, לא הופיע. הדבר גרם לגולדה מאיר לאמץ, כבר מלכתחילה, עמדה ביקורתית ביותר כלפי עצם הרעיון.

״היא מעולם לא חיבבה את הצרפתים ואת צרפת״, ציין הביוגרף שלה, ״תרבותם ושפתם היו זרים לה״.[27]

היא גם הייתה עוינת כלפי פרס מלכתחילה ולא נטתה להאמין לו ולדיווחיו על הברית הנרקמת עם צרפת. גולדה ירשה משרת את האיבה לפרס, על שהוא עוקף את משרד החוץ ומנהל מדיניות משלו. תלונותיהם של אנשי משרד החוץ, ובמיוחד הדיפלומטים הישראלים בפריז, יצרו אצלה איבה כלפי מנכ״ל משרד הביטחון. יש אומרים, שהאיבה נבטה בלבה עוד קודם לכן, גם מתוך קנאה על קרבתו של פרס לבן-גוריון, גם מתוך חוסר שפה משותפת עם פרס.

״גולדה מאיר שנאה את שמעון פרס״, כתב מאיר בראלי ״ולא בחלה בביטויים קשים - שידעה יפה שהם מופרזים - כדי לבטא את יחסה״.

אביו של בראלי, יצחק, ניסה לגונן על פרס בעת שיחה עם גולדה מאיר בשנות החמישים הראשונות. גולדה הייתה עדיין שרת העבודה, אך כבר רשפה אש וגופרית כלפי שמעון פרס.

״אבל הוא אדם מוכשר מאוד״, אמר בראלי. ״ גם אל קפונה היה מוכשר!״ השיבה גולדה.[28]

משהגיעה עכשיו, ביוזמת פרס, לצרפת, נקטה מלכתחילה עמדה של חשדנות וחוסר אמון. היעדרו של גי מולה מהמפגש ברחוב בבילון היה עבורה סימן, שהעניין אינו רציני. פרס כתב: ״עבור גולדה, שהייתה בוטה וקודרת לכל אורך הנסיעה, היה בזה אישור מיידי לחשדה, שאני מוליך שולל אותה ואת כל הממשלה״.[29] במהלך אותו יום פרס נחפז לפרלמנט, מצא את גי מולה וארגן פגישה בינו לבין גולדה, אולם היא לא שינתה את דעתה.[30]

״היא נשארה קודרת וסקפטית לכל אורך השיחות״, קבע פרס.[31]

הפגישה הראשונה בביתו של מנז׳ן עסקה בנושאים מדיניים. המצב היה עדיין נזיל ומעורפל. הדיון במועצת הביטחון בתלונת צרפת ואנגליה טרם הסתיים, וכל עוד הוא נמשך היו ידי שתי המדינות כבולות. הבריטים גם הם טרם החליטו אם הם יוצאים למלחמה או לא; גם הישראלים עצמם לא קיבלו החלטה מחייבת בעניין זה. בנסיבות אלה, היה ברור מראש, שתוצאות הוועידה יהיו מוגבלות; היתרון העיקרי, שעשוי היה לצמוח ממנה היה חילופי דברים בדרג בכיר בין שרי הממשלה ולא עוד בין פקידים בכירים או קצינים בכירים. רוב חברי המשלחת הבינו, שמבחינתה של ישראל היה עצם קיום הוועידה עם אחת המעצמות הגדולות בעולם בבחינת הישג חשוב.

בפתח הדיונים הביע שר החוץ הצרפתי את נחרצותה של צרפת לצאת לפעולה צבאית. פינו גם נקב בלוח זמנים משוער. צרפת, אמר, רוצה לצאת למבצע במחצית אוקטובר, לפני הבחירות לנשיאות בארצות-הברית; במצב שכזה לא יעיזו האמריקנים, בגלל שיקולי בחירות, להתנגד לפעולה. יחד עם זאת, היה פינו פסימי לגבי הבריטים וביקש לדעת אם ישראל תהיה מוכנה לצאת לפעולה לבדה עם צרפת - באם האנגלים יחזרו בהם. במקרה כזה תוכל הפעולה המשותפת להתבצע בשתי דרכים.

האחת, שישראל תצא למבצע לבדה והצרפתים יושיטו לה סיוע צבאי.

השנייה - שישראל וצרפת ייצאו למתקפה מתואמת נגד מצרים.[32]

גולדה מאיר השיבה לדבריו וציינה את רצונה של ישראל לפעול יחד עם צרפת. היא השמיעה את דרישתו של בן-גוריון, כי יובטח לישראל, שאנגליה לא תתקוף את ישראל אם יתפתח עימות על גבול ירדן; לבסוף, שאלה, מה אומרת צרפת על עמדת ברית-המועצות וארצות-הברית. פינו ענה, שלדעתו ברית-המועצות לא תתערב, ואילו ארצות-הברית תנקוט עמדה פסיבית בסכסוך.

ברור היה לכל המשתתפים, שהתסריט המועדף של צרפת הוא התקפה ישראלית עצמאית נגד מצרים, ואחר-כך הצטרפות של צרפת, או צרפת ואנגליה. לראשונה הצטייר כאן במעורפל רעיון ה״עילה הישראלית״ - מתקפה ישראלית על מצרים, שתחייב את צרפת, או צרפת ואנגליה, להתערב כדי להגן על תעלת סואץ מהכוחות הלוחמים. פינו הבהיר, כי אם לבריטים יהיה ברור, שישראל מוכנה לפעול לבדה בשלב הראשון, תתחזק אצלם הנטייה להכרעה חיובית על הצטרפות למערכה. משה דיין, שהיה פעיל בשיחה, הבהיר לצרפתים, שישראל תוכל להכריע את חיל האוויר המצרי לבדה, אך אם יגיעו למצרים טייסים ״מתנדבים״ מברית-המועצות - אפשרות שהועלתה על-ידי פינו - אז תהיה זו שאלה אחרת.[33]

לאחר ארוחה צהריים חטופה, פרי ידיו של לואי מנז׳ן, עבר הדיון לשאלות צבאיות, ונמשך למחרת בבוקר כאשר הצטרף למפגש הגנרל אלי. הצרפתים דיברו עם דיין על מועד אפשרי לפתיחת המבצע - 20 באוקטובר. אולם בדיונים אלה לא סוכם דבר, ודיין אף התאכזב מסירוב הצרפתים לחשוף את תוכניות המערכה שלהם.

לשמעון פרס לא היו סיבות להתאכזב. הוא הגיש לצרפתים את רשימת הציוד הדרוש להתקפה מיידית: 100 טנקים מסוג שרמן, טייסת תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית, 1000 בזוקות, 300 חצאי זחלים, 50 מובילי טנקים, תחמושת וציוד מגוון. הצרפתים הסכימו מייד לרוב הדרישות, ואז העלה פרס בפניהם שלושה נושאים לבירור והכרעה מיידית:

ראשית, ביקש שהסיכומים בוועידת ״צידון״ יחייבו את המטכ״ל הצרפתי ולא יהיה צורך באישור נוסף של משרד החוץ;

שנית - צרפת תעביר לישראל גם נשק מתוצרת ארצות-הברית;

שלישית - הנשק יימסר לישראל בשיטת ״החכר והשאל״, כלומר בהשאלה עד לתום המבצע, ולאחר-מכן בתנאי תשלום נוחים.[34] בהסדר זה רצה פרס לעקוף את האיסור, שכפתה ארצות-הברית על בעלות בריתה, שלא למכור נשק מתוצרתה לצד שלישי.

בורז׳ס נתן לכך את הסכמתו.

״נחתם הסכם אישי ביני לבין בורז׳ס-מונורי״, סיפר פרס, ״ובו נאמר שבין אם אני והוא נשארים בתפקידינו ובין אם לאו, ישראל מתחייבת להחזיר את הטנקים ה׳מושאלים׳ בתוך 24 שעות מרגע שתתקבל פנייה צרפתית״.[35]

הוועידה הסתיימה, ובלילה שבין ה-1 ל-2 באוקטובר המריא שוב מטוסו דה-גול, הפעם בטיסה ישירה לישראל. יחד עם חברי המשלחת שהיו בדרכם הביתה טסה לארץ גם משלחת סקר של הצבא הצרפתי כדי להתרשם מצורכי צה״ל וגם מהתשתית הצבאית הקיימת בישראל. בראש משלחת הסקר עמדו שאל ומנז׳ן

״חברי למשלחת [הישראלית] התאכזבו במקצת״, הודה פרס. ״הם סברו, שהוועידה או שבאה טרם זמנה או שהפרזנו בציפיות ממנה. חוששני שהם גילו בי אופטימיות יתרה לגבי האפשרות של שיתוף פעולה ממשי עם צרפת. בוועידה נתברר, שצרפת תעמוד אומנם לימין ישראל אם תפעל ישראל בעצמה; אבל תמיכת צרפת לא תהיה תמיכה צבאית, אלא חיזוק לצבאה של ישראל. ועוד נתברר לנו, שארצות-הברית אינה מוכנה לאמץ אף אחד מקווי הפעולה שהציע לה האנגלים והצרפתים. המשלחת חזרה לארץ ברגשות מעורבים״.[36]

מי שרגשותיה לא היו מעורבים כלל, הייתה גולדה מאיר.

״תסכולה היה רב״, כתב ד״ר מירון מדזיני. ״היא חשה כי פרס תיעתע בבן-גוריון בכך שניסה לשכנעו כל העת, כי ניתן בהחלט לסמוך על הצרפתים. אם היו לה ספקות באשר לשיקוליו ולתבונתו המדינית, הרי שהוועידה בפריז רק חיזקה אותם. עם שובם לארץ, היא דיווחה לבן-גוריון, כי הסיכויים לשיתוף פעולה עם הצרפתים לא היו טובים. כל העניין נראה לה בשלב ההוא כפרי בוסר, שלא הבשיל דיו״. הוסיף מדזיני: ״זו לא תהיה הפעם האחרונה שבה גולדה תתהה על שיקול דעתו ואופיו של פרס; ומעל הכל, היא טרם הצליחה להבין מה היה סוד השפעתו על בן-גוריון״.[37]

לפרס נודע בדרך עקיפה על הביקורת הקשה כלפיו שהשמיעה גולדה באוזני בן-גוריון, אולם הזקן עצמו לא אמר לו דבר על כך.[38] לעומתה, התייצב משה דיין מאחורי פרס לאורך כל הדרך.[39]

האמת הייתה פשוטה יותר ואכזרית יותר. גולדה מאיר פשוט לא הבינה את העניין, ולא תפסה לאיזה הישג אדיר הגיעה ישראל הקטנה, בת השמונה, בעצם קיום הוועידה. היא לא ידעה להעריך את תרומתו של פרס, שבמבצע יחיד הצליח לכונן ברית של ממש בין צרפת לישראל. למזלה של ישראל, הבינו שאר המשתתפים בוועידת סן ז׳רמן את המצב טוב יותר משרת החוץ; מייד עם נחיתתו בארץ, הוציא הרמטכ״ל משה דיין פקודת התראה לצה״ל להתכונן למערכה אפשרית נגד נאצר. תאריך משוער - ה-20 באוקטובר 1956.

 

 

בן-גוריון לא היה מאושר מההצעות הצרפתיות שהועלו ברחוב בבילון. היו לו השגות רבות, אותן העלה בפני דיין ופרס. הוא חשש מפני פעולה ישראלית-צרפתית בלבד; לצורך פעולתם נזקקו הצרפתים לבסיסי התעופה הבריטיים בקפריסין, ובן-גוריון לא האמין, שהבריטים יתנו לצרפתים לפעול לבדם מבסיסים של צבאם. הוא גם חשש מההפצצות המצריות על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל. שוב ושוב פנה בן-גוריון לפרס.

״שמעון״, שאל, ״אתה בטוח ש[גי] מולה יודע שאנחנו התחייבנו?״[40]

הוא התכוון להסביר את התנגדותו בפגישה שנועדה לו עם שאל ומנז׳ן. הרמטכ״ל התנגד לבן-גוריון וביקש, בטון חריף, שלא יאמר דבר על התנגדותו לשני האורחים הצרפתים.

״בקלות אפשר עכשיו לכבות את האש הדלה של נכונות הממשלה הצרפתית לצאת למערכה צבאית נגד נאצר״, אמר דיין. ״אך להצית אש זו מחדש - אי-אפשר יהיה. לפני שלושה חודשים היינו רואים כחלום מצב בו צרפת תהיה מוכנה לערוך איתנו פעולה צבאית נגד מצרים. ועכשיו, כשזה מתרחש במציאות, אנו עלולים להירתע״.[41]

פרס הסכים עם דברי דיין בכל לב.

כעבור שעה קלה נפגש בן-גוריון עם שאל ומנז׳ן, וקיים את הבטחתו לדיין. הוא אומנם שאל את הצרפתים שאלות קשות, שעליהן לא היו להם תשובות - אך לא הביע את התנגדותו לפעולה. בשיחה פרטית עם מנז׳ן אף העיר בן-גוריון

ש״ייתכן כי נצטרך להיכנס לקהיר. אם התנאים הפוליטיים יהיו נוחים אינני רואה מבחינה צבאית קושי בדבר״.[42]

בכך רמז למעשה על כוונתו להפיל את נאצר.

באותם ימים התמקדה תשומת הלב הבינלאומית בגבול ירדן. בעקבות כמה מעשי חבלה ורצח בתוך ישראל, ביצע צה״ל פעולת תגמול נגד הלגיון הירדני בקלקיליה, ופוצץ את בניין המשטרה בפאתי העיר. אולם הפעם ציפו הירדנים לתגובה ישראלית, ובמקום התפתח קרב עקוב מדם. ישראל נאלצה להפעיל מטוסים כדי לחלץ את הכוחות, ודיפלומטים בריטים הודיעו למשרד החוץ, כי ירדן מבקשת שהם יפעילו את חוזה ההגנה שלהם איתה - נגד ישראל. בפעולה נהרגו 18 צנחנים ובהם אחד הלוחמים הבולטים של היחידה, ירמי ברדנוב. ההידרדרות של פעולות תגמול לקרבות של ממש, שכללו מטוסים וארטילריה, הביאה את משה דיין למסקנה חד-משמעית:

״לכולנו ברור״, כתב, ״כי אנו עומדים בסיום הפרק של פעולות התגמול הליליות״.[43]

באותם ימים ממש הגיע גם משבר סואץ לשלב הכרעה. ב-13 באוקטובר הסתיים הדיון במועצת הביטחון. הצעת החלטה צרפתית-אנגלית לבינאום תעלת סואץ הוכשלה על-ידי וטו סובייטי; הדבר גרם לתסכול עמוק בצרפת. למחרת היום, ב-14 באוקטובר, טסו ללונדון הגנרל שאל ושר העבודה הצרפתי אלבר גאזיה, ממלא מקומו של פינו, ונפגשו עם אנתוני אידן באחוזה הכפרית שלו בצ׳קרס.

״הצעתי את העילה הישראלית״, סיפר שאל לאחר מכן. בפני המנהיג האנגלי פירט את הדברים: ״הישראלים פותחים במלחמה עם המצרים, ואנו באים ומפרידים ביניהם״.

על ישראל לפתוח במתקפה, הסביר שאל, ולהשתלט על מרבית סיני. אז יתערבו צרפת ובריטניה ויתבעו משני הצדדים להתרחק מהתעלה. מייד לאחר מכן ישתלטו שתי המעצמות על התעלה בתואנה של הגנה עליה מפני הכוחות הלוחמים.[44]

״זה רעיון טוב!״ אמר אידן.

ב-16 באוקטובר טס אנתוני אידן לפריז יחד עם שר החוץ הבריטי, סלווין לויד, ונפגש עם גי מולה וכריסטיאן פינו. הם שקעו בדיון של חמש שעות במשרד ראש הממשלה. הארבעה הסתודדו למרגלות גובלנים מרהיבים מהם השקיפו עליהם דון קישוט, שהסתער על טחנות הרוח, והקרדינל רישליה, הסמל למדיניות ערמומית ומזימות חשאיות. בסופו של דבר אימצו הארבעה את רעיון ״העילה הישראלית״. הבריטים מסרו לצרפתים הצהרה בכתב, כדי שאלה יעבירו אותה לישראל. בהצהרה סיכם למעשה אידן את ההצעה של ״העילה הישראלית״. הוא גם קבע, שאינו מתנגד לקיום שיחות בין הצרפתים וישראל בימים הקרובים; הוא אף הרחיק לכת ולאחר היסוסים רבים הסכים לשלוח נציג בריטי בכיר לשיחות בין צרפת לישראל בפריז.

עוד באותו יום הגיע מברק על השיחות לידי שמעון פרס והוא הביא אותו לבן-גוריון, שהגיב ״בזעם ובהחלטיות״.[45] הזקן היה רדוף חשד עמוק כלפי הבריטים, שהדריך את מנוחתו, ולפעמים אף שיבש את תגובותיו. דווקא משום כך רצה להבטיח, שהם יהיו שותפים מלאים למבצע. פרס הציע לו לפנות לבריטים בניסיון להידבר גם איתם. תחילה שלל זאת בן-גוריון, אולם מאוחר יותר טלפן נחמיה ארגוב בשמו לפרס ואמר, שהזקן מציע פגישה משולשת - צרפת, ישראל ואנגליה. פרס הבריק מייד את הדברים לפריז ולמחרת הגיע מברק התשובה מראש ממשלת צרפת. פרס עלה לירושלים ומצא כבר אצל הזקן את גולדה, אשכול ודיין. הם קראו יחד את המברק, בו הופיעה הצעתו של גי מולה, שבן-גוריון יטוס לפריז לשיחות עם ממשלת צרפת ״ואם יהיה צורך, יוזמן חבר ממשלה בריטי״. בן-גוריון שלל את ההצעה, ושלח תשובה, שההצעה הבריטית אינה באה בחשבון.

״אם גי מולה, ביודעו זאת, חושב שבכל זאת כדאי שאבוא, אהיה מוכן לבוא אחרי יום א׳ ״.

בן-גוריון ראה בהצעה הבריטית מזימה

״לסבך אותנו עם נאצר ובינתיים להביא לידי כיבוש ירדן על-ידי עיראק״.[46]

לדעת שמעון פרס ראה בן-גוריון בהצעה הבריטית

״את מיטב הצביעות האנגלית, כשהרצון להרע לישראל חזק יותר מהאיבה לדיקטטור המצרי. אפשר לראות בהצעה - והוא ראה זאת כך - ניסיון לפרק את הברית הצרפתית-ישראלית״.[47]

יחד עם זאת תמך פרס בנסיעתו של בן-גוריון, והזקן עצמו ראה בה את הדרך לקשור את הבריטים לפעולה המשותפת. הוא חשש, שברגע האחרון תיסוג אנגליה מהסיכום עם ישראל, או אף תפנה נגדה תוך הסתמכות על בריתותיה עם ירדן ועיראק. גולדה, מצדה, לא התלהבה מהתוכנית.

״נראה היה״, רשם פרס בתום ההתייעצות, ״שגולדה סקפטית לגבי הפגישה. אשכול לא הסתיר את תמיכתו. משה בקושי הסתיר את התלהבותו. ובן-גוריון עצמו כמובן רצה לקיים [את הפגישה]. בדבריו לא הייתה התלהבות, אבל עמדתו המעשית הייתה איתנה״.

ב-18 באוקטובר, בשעה אחת בלילה, העיר נחמיה ארגוב את בן-גוריון משנתו, ומסר לו את תשובתו של גי מולה.

״דבריי נמסרו לגי מולה״, כתב הזקן, ״ובכל זאת הוא מחייב הפגישה. ישלחו הנה ביום א׳ אווירון, ובו גם מנז׳ן. ציוויתי לענות כי אני מקבל ההזמנה״.[48]

בן-גוריון הסכים לצאת לצרפת, אך מתוך כוונה נחרצת להתנגד להצעה על ״העילה הישראלית״. אולם משה דיין, בניתוח חכם ומפוכח, העמיד את הדברים במקומם.

״במערכה הצבאית״, אמר דיין בהתייעצות שקיימו, ״אנגליה וצרפת אינן זקוקות לנו. חמש מאות מטוסי הקרב שהן תפעלנה מספיקים בהחלט כדי למגר את חיל האוויר המצרי, וכך גם המצב בים וביבשה. הסגולה היחידה שישנה לנו בעניין זה, ואשר היא, ורק היא, חסרה לאנגליה ולצרפת, היא יכולתנו לספק להן את העילה הדרושה לכניסתן למערכה. רק דבר זה יכול לשמש לנו כרטיס כניסה למועדון מערכת סואץ... אם תובטח על-ידי הצרפתים הזירה הימית ואם תוגש לנו עזרת חיל האוויר הצרפתי להגנה על חיפה ותל-אביב, עלינו ללכת לקראת התוכנית המוצעת ולפתוח ראשונים במערכה, בתנאי שתוך יום-יומיים צרפת ואנגליה תצטרפנה ותכבושנה את אזור התעלה״.[49]

ניתוחו של דיין הבהיר לכולם, כי במערכה הזו הוא, ולא בן-גוריון, הינו המנהיג הישראלי המרכזי הדוחף למבצע סיני ומבין לעומקה את משמעות הברית עם אנגליה וצרפת. שמעון פרס היה בהסכמה גמורה עמו.

״דיין ואני עבדנו מתוך תיאום ואמון מוחלט״,

כתב פרס.[50] נדמה שמעולם לא היו פרס ודיין כה קרוביו בדעותיהם ובמדיניותם, כמו באותם ימים דרמטיים של ערב סיני.

בן-גוריון הרכיב את המשלחת לשיחות - תחילה צירף אליו את דיין, אחר כך גם את פרס. הוא עמד על כך, שנחמיה ארגוב ישתתף אף הוא במשלחת, אך סירב בכל תוקף לדרישות מקורביו לקחת איתו רופא. עוזריו של בן-גוריון חששו, שהטיסה לצרפת והמשא ומתן הארוך והמייגע עלולים להעמיד במבחן את בריאותו של הזקן. הוא ודאי הבין את דאגתם, אך הגיב להצעתם בתשובה מיתממת. ״הרי כולנו בריאים!״ הכריז הזקן. לא הייתה ברירה, ומשה דיין התנדב להודיע, שהוא לא מרגיש טוב, ואז הסכים בן-גוריון לקחת גם רופא, את ד״ר פדה. לחבורה הצטרפו גם מרדכי בר-און וארתור בן-נתן, שעמד להחליף את יוסף נחמיאס בתוך זמן קצר כנציג משרד הביטחון בפריז. בן-גוריון לא צירף את גולדה מאיר למשלחת, על אף ששר החוץ הצרפתי ונציגי בריטניה עמדו להשתתף בשיחות פריז. הוא נמנע מלקחת אותה עמו בגלל עמדתה הספקנית לגבי צרפת.

״היא לא האמינה בשיתוף עם הצרפתים״, אמר אברהם בן-יוסף.[51]

ביום ראשון, ה-21.10.1956, הגיע שוב מטוסו של דה-גול, וממנו הגיחו, רעננים ומחייכים, שאל ומנז׳ן. בן-גוריון כבר פגש את שאל, כשבא בראש משלחת הסקר, והתרשם מהופעתו הנאה ומקסמו האישי הרב. שאל ומנז׳ן נפגשו עם פרס ודיין. הם תיארו בפניהם את רעיון ״העילה הישראלית״ ודיין השיב להם, בקור מופגן, שאת

״התשובה השלילית הפוליטית כבר קיבלתם מראש הממשלה״.

הוא הוסיף, שכרמטכ״ל אינו רואה את הצעתם כהצעה לפעולה משותפת, אלא כתוכנית לפיה תצטרך ישראל לפעול לבד. הדברים נאמרו בכוונה נסתרת לערער את התפיסה הבריטית המקצינה של ״העילה הישראלית״. לא דיין, לא פרס ולא בן-גוריון האמינו, שהבריטים ימלאו באמונה את חלקם בהסכם, אם יהיה הסכם.

הקרח נשבר בעת הסעודה של הארבעה במלון ״אכדיה״ והשיחה קלחה באווירה ידידותית, כמו במפגשיהם בעבר.

בערב התאספה כל החבורה בלשכתו של בן-גוריון, והם יצאו לשדה-התעופה בחצור, שם המתין להם המטוס. על הנסיעה הוטל מעטה של סודיות כמוסה, ולציבור נמסר, שבן-גוריון יוצא לשלושה ימים של תמרונים בנגב. ״בן-גוריון היה במצב רוח טוב״, כתב פרס, ״ער ורענן ובז לגילו כרגיל. אבל בדרך, במכונית המכוסה בווילונות מורדים, חלף מצב רוחו הטוב. משה ואנוכי דיווחנו לו על השליחים והשליחות והוא החל לסעור... הזקן אפילו אמר: ׳אם הם אינם מבינים שתשובתנו השלילית היא סופית, אין טעם לכל הנסיעה׳. ואילו הנהג, שהמשיך בדרכו הקבועה מראש - היה בעצם צריך להסתובב על עקבותינו ולשוב״.[52]

אולם בן-גוריון לא עצר את המכונית והיא המשיכה בדרכה, עד לכבש המטוס שהמתין בחשיכה.

בשמונה בערב המריא המטוס. בבטנו נשא קומץ ישראלים, שיצאו לשליחות הגורלית ביותר בתולדות המדינה.

 

הערות:

[1] מברק שמעון פרס לדוד בן-גוריון ולמשה דיין, 27.7.1956, אב״ג.

[2] דיווח פרס לבן-גוריון, 3.8.1956, יב״ג.

[3] מברק שמעון פרס לנחמיה ארגוב, 1.8.19563, א״צ.

[4] מברק שמעון פרס לנחמיה ארגוב, 31.7.1956, א״צ.

[5] עדות שמעון פרס. ראה גם 139 p..Battling for Peace.

[6] פרס, קלע דוד, עמ׳ 156-155. מורחב על סמך עדות שמעון פרס.

[7] עדות שמעון פרס; עדות יוסף נחמיאס.

[8] בר-זהר, בן-גוריון, כרך ג׳, עמ׳ 1213-1210.

[9] פרס, ליל ההחלטה, לעיל, עמ׳ 49.

[10] עברון, ביום סגריר, לעיל, עמ׳ 71.

[11] דיין, אבני דרך, לעיל, עמ׳ 228.

[12] עדות שמעון פרס; וכן עברון, ביום סגריר, לעיל, עמ׳ 73-72; וכן פרס, קלע דוד, לעיל, עמ׳ 156.

[13] עדות שמעון פרס; וכן עברון, ביום סגריר, לעיל, עמ׳ 73.

[14] עדות שמעון פרס.

[15] פרס, קלע דוד, עמ׳ 159.

[16] עדות שמעון פרס.

[17] 140-141 pp,Battling for Peace; וכן פרס, קלע דוד, לעיל, עמ׳ 160.

[18] יב״ג, 25.9.1956.

[19] דיין, אבני דרך, לעיל, עמ׳ 232.

[20] עדות שמעון פרס; וכן פרס, קלע דוד, לעיל, עמ׳ 160.

[21] דיין, אבני דרך, לעיל, עמ׳ 232.

[22] פרס, ליל ההחלטה, לעיל, עמ׳ 51-50.

[23] דיין, אבני דרך, לעיל, עמ׳ 230. קטעים נוספים מהשיחה ביב״ג, 25.9.1956.

[24] יב״ג, 25.9.1956.

[25] מכתב בן-גוריון לגולדה מאיר, 27.9.1956, אב״ג.

[26] עדות לואי מנז׳ן וסיור בדירה בה נערכה הוועידה.

[27] מדזיני, היהודייה הגאה, לעיל, עמ׳ 239.

[28] מאיר בראלי, מתנועה למנגנון, תל-אביב, אלילב, 1974, עמ׳ 169-168; וכן עדות מאיר בראלי.

[29] 142.Battling for Peace, p.

[30] עדות פרס; וכן מדזיני, היהודייה הגאה, לעיל, עמ׳ 243.

[31] 142.Battling for Peace, p.

[32] דיין, אבני דרך, לעיל, עמ׳ 233; וכן מרדכי בר-און, ״עם גולדה מאיר ומשה דיין במשלחת סן-ז׳רמן״, מעריב, 8.6.1973.

[33] פרטי כל הפגישה הראשונה בביתו של לואי מנז׳ן, 30.9.1956, א״צ; וכן דיין, אבני דרך, לעיל, עמ׳ 234.

[34] מרדכי בר-און, מעריב, 8.6.1973.

[35] עדות שמעון פרס.

[36] פרס, קלע דוד, לעיל, עמ׳ 164-162.

[37] מדזיני, היהודייה הגאה, עמ׳ 243.

[38] 142.Battling for Peace, p.

[39] שם.

[40] שם, עמ׳ 144.

[41] פרס, קלע דוד, לעיל, עמ׳ 169-168.

[42] שיחת בן-גוריון עם הקולונל מנז׳ן, 4.10.1956, אב״ג.

[43] משה דיין, יומן מערכת סיני, תל-אביב, עם הספר, 1965, עמ׳ 53.

[44] ראיון עם הגנרל שאל, מצוטט אצל עברון, ביום סגריר, לעיל, עמ׳ 92.

[45] פרס, ליל ההחלטה, לעיל, עמ׳ 53.

[46] יב״ג, 17.10.1956.

[47] פרס, ליל ההחלטה, לעיל, עמ׳ 53-52.

[48] יב״ג, 18.10.1956.

[49] יומן משה דיין, 18.10.1956.

[50] Battling for Peace, p. 143.

[51] עדות אברהם בן-יוסף.

[52] פרס, ליל ההחלטה, לעיל, עמ׳ 57-55.

 

העתקת קישור