פרק 2

(האנזי) השליטים החדשים הודיעו, כי אין הם מעוניינים בהפרת סדרי החיים כנהוג עד כה, כי אלה מתוך היהודים המסוגלים לעבוד ייאלצו לעשות זאת, אך לא להם ולא לאלה שייוותרו בבתיהם יבולע. בקיצור, אין מקום לבהלה. האמת ניתנת להיאמר, כי היהודים קיבלו הודעות אלו כאמת שאין עליה עוררין. הבריות היו יוצאים לקניות, אופים עוגות ומכינים שבת, העסקים היו פתוחים והחיים זרמו כשטפם, מבלי שיורגש השינוי הגורלי. וגם כאשר ניגשו הגרמנים לטפל ביהודי המחוזות הסמוכים לגבול, נזהרו שלא לפגוע ביהודי הבירה והערים הגדולות. גרנו בבתינו, אכלנו ושתינו, ולא ידענו, כי באזורים שלמים של הונגריה מתחילים להיעלם יהודים. ההגבלה היחידה לגבינו התייחסה לרשות לנסוע בדרכים. אולם אפשר היה לעשות זאת על יסוד תעודה מוועד הקהילה, כי הנוסע מתגורר באחת מערי השדה וחוזר לביתו.

הגזרה הראשונה שפגעה בנו הייתה החובה לשאת טלאי צהוב על בגדינו, וכן למסור לשלטונות רשימות מפורטות, בחמישה העתקים, של הרכוש שברשותנו, כולל ריהוט, כלי בית ועבודה. ושוב לא אבו הבריות להאמין, כי צווים אלה מבשרים את התקרבות הסוף. היו שתירצו את הצורך ברשימות בכך, שאם במרוצת המאורעות ייגנב דבר מיהודי, אפשרי יהיה להחזיר לו את הגניבה על יסוד הרשימה. אך מעטים העלו על הדעת אפשרות, כי הרשימות תפקידן להקל על הגזל. לעולם לא אשכח את ידידַי ומכרַי, רכונים בבתיהם מעל לגיליונות נייר ארוכים ועורכים רשימותיהם, מתוך הקפדה לבל יישכח חפץ כלשהו, חס וחלילה.

לא הייתה בהלה, רק אווירה מאופקת של דכדוך ועצבנות, מלווה ביטחון מופלא שליהודי בודאפשט לא יארע כל רע. הרי תמיד היו הללו אזרחים נאמנים, הורטי לא יסגירם לצר. גם כאשר נלקחו שלושים האלף הראשונים, באה הפוגה ארוכה יחסית, ובעקבותיה ארגעה כללית. ספורים מבין היהודים ניתן לשכנע, שישכרו לעצמם דירות בשמות בדויים, ובעזרת תעודות מזויפות. הפחד שמא יחמיר צעד כזה תחת להקל היה חזק. הזהירים, מעטים מאוד, הוציאו את כספם מן הבנקים בימים הראשונים. חיש מהר נאסרה הוצאת כספים מבנקים ומתוך כספות.

כבר בשנת 1942 הצענו למכרים שונים לשכור דירה רזרבית בשמות בדויים, אצל הונגרים-נוצרים הגונים, על כל צרה שלא תבוא. גויים הגונים כאלה היו בנמצא, וגם בית-העסק שלנו נרשם על שם נוצרייה שהייתה מועסקת אצלנו משך שנים.

החל להציק הצורך להשיג מדי פעם דירות מתאימות לפליטים. החלו מגיעות הבשורות הראשונות מערי השדה, וכתוצאה מכך החלטנו לבקש מן הגרמנים זכות נסיעה לערי השדה. הושגו שש תעודות מתאימות, וחברינו ביס ואופנבך החלו לפעול במחנות הפליטים בבודאפשט. עד מהרה התברר, כי התעודות שבידיהם אינן מעניקות להם את מלוא חירות התנועה הדרושה, והתעודות הוחזרו לגרמנים כדי שניסוח הדברים בהן יתוקן. שוב לא ראינו אותן. באותם ימים ספורים בהם התרוצצנו להשיג רישיונות תנועה הולמים, רוכזו וגורשו מערי הונגריה בשלוש מאות אלף איש.

בעיה חמורה אחרת הייתה השגת מזון. מציאות הטלאי הצהוב הייתה מקשה על קניית דברי מכולת אצל בעלי החנויות, שהיו כולם נוצרים. היה צורך להמתין בפתח החנות עד אשר הקונים הנוצריים יסיימו קניותיהם; אם נותר מזון בחנות, היו החנוונים עושים מעשה של חסד ומוכרים גם ליהודים. בעלי המקום בו הייתי עורכת קניות מזה שנים ידעו בוודאי כי הנני יהודייה, אך בכוונה נכנסתי לשם כשאני נושאת טלאי צהוב כדי לעמוד על תגובותיהם. הם היו אדיבים ביותר והציעו שלא אטריח עצמי יותר אלא אטלפן, והמצרכים יובאו לביתי. פגישות מבחן כאלה עם האוכלוסייה הנוצרית - עם החנווני, הסנדלר, הממונה על הבית וכו׳ - היו חשובות ביותר לאנשי הוועד כדי לעמוד על הרגשות בקרב העם ההונגרי ביחס ליהודים. כל זה אירע בראשית אפריל.

באותה תקופה כבר הייתה לנו דירה ״ארית״ ברחוב שמשאֵי אַנדור, נוסף לדירתנו שברחוב בּוּיוֹבסקי. מדי פעם הייתי סרה לרחוב בּוּיוֹבסקי כדי לראות אם הגיע דואר. תחילה הייתי הולכת לשם בלא הטלאי הצהוב, אך הגויים - וגם יהודים - רבים שהכירוני הביעו השתוממותם בקול. נוכחתי כי בטוח יותר לסובב ברחוב היהודי עם הטלאי הצהוב מאשר בלעדיו. (סוף דברי האנזי)

לאחר כניסת הס.ס. לבודאפשט, נדהמנו לשמוע, כי בראשם עומד דיטר פון ויסליצני, מי ש״מכר״ לגיזי פליישמן את ביטחונם של יהודי סלובאקיה. מייד לאחר הכיבוש, הוא כינס את מנהיגי הקהילה היהודית וציווה על כינון מועצת יהודים. לוועדת העזרה וההצלה הוצע להוות מועצה יהודית זו. דחינו את ההצעה. מתון הניסיון למדנו לדעת, כי מועצת יהודים ממונה על ידי הנאצים עלולה ליהפך למכשיר מסייע בידי מכונת הרצח הנאצית. העדפנו איפוא להישאר בצל. לעומת זאת, החלטנו לנסות ולשחד את ויסליצני באותו סכום שהוא תבע לפני כשנה בסלובקיה. מיור הס.ס. דיטר פון ויסליצני קיבל את פני ופני קאסטנר בנוכחותם של הקפיטן קלאוּזניצר ושני נציגי קבוצת קנאריס, ד״ר שמיט (גפרוֹרנר) ויוז׳י ויניגר (דוּרסט). הבאנו בפניו ארבע תביעות:

שלא יוקמו גטאות ומחנות ריכוז;

שלא ייערכו פוגרומים והריגות המוניות;

שלא תיערכנה הגליות;

שליהודים בעלי סרטיפיקיטים תינתן האפשרות לעלות לארץ-ישראל כפי שנהוג היה עד כה.

אמרנו לויסליצני, כי אם תתקבלנה הצעות אלו, נהיה מוכנים לשלם לו מדי חודש בחודשו, 200,000 דולר במזומן.

ויסליצני מצדו הסביר לנו, כי המצב נשתנה לעומת מה שהיה בסלובקיה ולכן לא יוכל להתחייב, אולם הבטיח להביא בפנינו את תביעותיו במועד מאוחר יותר. באורח עקרוני הודיע לנו, שאינו מעוניין בצאתן לחוץ לארץ של קבוצות קטנות של יהודים. עם זאת ציין, כי הוא בודק עוד הצעה, לפיה יועברו כל יהודי הונגריה, כלומר קרוב למיליון נפש, לארץ נייטרלית. בשיחות הבאות שנערכו בעקבות משא-ומתן ראשוני זה, נשא ונתן עמנו, במקומו של ויסליצני, מפקדו קולונל ה-ס.ס. הרמן קרוּמיי. אמרנו לו, כי מאחר ויש לנו 600 מקומות לבעלי סרטיפיקטים באונייה העוגנת בנמל קונסטנצה, נודה לו מאוד אם תינתן לנו מקדמה בצורת היתר יציאה ל-600 איש.

(האנזי) בסמוך לכניסת הגרמנים נאסרו כשלושים יהודים, שהיו מעורים בחיים הציבוריים והפוליטיים של העיר. ביניהם היה אחד בשם בּוֹנדי גרוס, יהודי מומר וסוכן בולשת הונגרית, שהיה מקיים את הקשרים בינינו לבין משלחת הסוכנות בתורכיה.

כעבור זמן קצר שוחרר בונדי גרוס, הופיע אצלנו וסיפר, כי מצא את ״הקו הנכון״. טענתו הייתה כי אין עוד צורך לדבר עם המשרתים, אם יכולים לשאת ולתת עם נותני הפקודות עצמם. קיבלנו את הודעתו של גרוס באי-אמון בולט. בעינינו היה האיש כמתעתע ומעמיד פנים של אדם חשוב. כעבור ימים אחדים נתברר כי גרוס לא שיקר: יואל הובא על ידו לעיר-קיט קטנה הסמוכה לעיר הבירה, הוצג בפני לאופר, יהודי בשירות הס.ס. ובאמצעות זה האחרון הגיע אל ראש שירות הביטחון הגרמני בהונגריה, קלאגס. היה זה זמן רב בטרם הכרתי אני את קלאגס.

בפגישות אלה נולד הרעיון, לראשונה בראשו של בונדי גרוס, כי יואל והוא עצמו ייצאו לתורכיה לצורך משא-ומתן. גרוס ראה בכך אפשרות לחלץ עצמו מהונגריה (אשתו כבר שהתה אז בתורכיה), ודעתי היא כי גרוס שוחרר כאשר הציע לגרמנים לקחת עמו איש מוועד ההצלה לצורך קשר עם מוסדות יהודיים בארצות הנייטרליות.

לבי ניבא לי, כי יש להתייחס לדבריו של גרוס ברצינות. אנשי הוועד סברו אחרת. קאסטנר לא האמין עד הרגע האחרון כי השליחות תצא לפועל, אפילו כאשר השיג למען יואל בראנד ייפוי-כוח מטעם ועד הקהילה בבודאפשט לדבר בשם יהדות הונגריה. האפשרות כי שני יהודים יוצאו במטוס בלדרים גרמני לחוץ לארץ לצורך משא-ומתן, נשמעה בבודאפשט של אותם הימים כאגדה לילדים. (סוף דברי האנזי)

ב-25 באפריל נקראתי לפתע לראש המחלקה היהודית, קולונל הס.ס. אייכמן. אייכמן נקב בפני את המחיר שהוא מציע עבור מיליון היהודים:

״ידוע לך מי אני? אני הוא שניהלתי את פעולות ההשמדה בגרמניה, בפולין ובצ׳כוסלובקיה. עתה בא תורה של הונגריה. הזמנתי אותך כדי להציע לך עסקה. לראשונה ציוויתי לתהות על קנקנך ועל זה של ידידיך, הללו מהג׳וינט ומהסוכנות, והגעתי לכלל מסקנה שאתם עדיין יעילים. אני מוכן איפוא למכור לכם מיליון יהודים. את כל היהודים לא אמכור לכם. כל כך הרבה כסף ושווה כסף לא תוכלו לגייס. אולם לגבי מיליון אחד, שאני. סחורה בעד דם - דם בעד סחורה. תוכלו לקבל את המיליון הזה מארצות שבהן עדיין יש יהודים. אתם יכולים לקבל אותם מהונגריה, מפולין, מאוסטמרק, מטרזיינשטאט ומאושוויץ. מכל מקום שתרצו. את מי מעוניינים אתם להציל? גברים שבכוחם להוליד? נשים המסוגלות ללדת? ישישים? ילדים? הביעו את רצונכם״.

במשך שבועיים, בהם נמשכו השיחות עם אייכמן, הוא פירש את תביעותיו לפרטיהן.

הוא תבע:

1. בעד כל מאה יהודים - משאית אחת, כלומר בעד מיליון יהודים – 10,000 משאיות.

2. המשאיות חייבות להתאים לעבודה בחורף ולהיות מצוידות בנגררות (טריילרס).

3. אם המשאיות תהיינה עמוסות תה, קפה, סבון או מצרכים דומים, הוא ישחרר תמורתם מספר נוסף של יהודים.

התנאים הכלליים וכן תנאי התשלום, כפי שנתגבשו במהלכן של אותן שיחות היו:

א) מטוס גרמני יביא אותי לתורכיה.

ב) אוכל לנהל משא-ומתן עם כל מי שאני רוצה ולטוס לכל מקום שנראה לי. עלי לשוב להונגריה כעבור שבועיים לכל המאוחר. אשתי, ילָדי ושאר בני משפחתי יישארו בבודאפשט עד לשובי וישמשו כבני ערובה.

ג) פעולת ההשמדה של הס.ס. תופסק עד לשובי, דהיינו משך שבועיים לפחות. אולם בהגליות יוחל בו ביום שאעזוב את הונגריה, 17 במאי 1944. עם זאת לא יוצאו היהודים שיוגלו להורג - עד לשובי.

״תמהר איפוא״, אמר אייכמן. ״לא אוכל להחזיק את יהודיך על הקרח לנצח נצחים״.

ד) אם אשוב כעבור שבועיים עם תשובה חיובית, יצווה אייכמן מייד לפוצץ את תאי הגזים, וכשיעור ראשון יעביר 100,000 יהודים, דהיינו 10 אחוז מהמיליון המובטח, לארץ נייטרלית. רק לאחר מכן נצטרך לספק לגרמנים את החלק העשירי מכלל המשאיות - דהיינו אלף - לפי התחייבותנו.

ה) כמפרעה על חשבון המקדמה של 100,000 יהודים וכהוכחה ליכולתה של קבוצת הס.ס., אשר הביאה את ההצעה, להגשימה הלכה למעשה - יוענק גם היתר היציאה המבוקש לבעלי 600 הסרטיפיקטים.

ועדתנו בבודאפשט התקשרה מייד עם משלחת הסוכנות בקושטא, והודיעה לה על הצעה זו של הס.ס. הוועדה דרשה מהמשלחת, שתכין עבורי אשרת כניסה לתורכיה וגם תזמין מייד לקושטא חבר מיופה כוח של הנהלת הסוכנות, שיוכל לחתום על הסכם מסוג זה.

בתשובה קיבלנו את המברק הבא:

״שיבוא יואל. חיים מחכה לו. ברלס״.

(האנזי) החלו התייעצויות קדחתניות מי האיש שיצא לתורכיה. קאסטנר התנגד לצאתו של יואל, ייתכן כי לא האמין שיש ביכולתו של יואל להציג את מכלול הבעיות וללחוץ בחלונות הגבוהים, וייתכן כי חולשתו אל ״נכבדים״ היא שהכתיבה לו התנגדות זו. הוא הציע את חותנו הד״ר פישר או אֶרנה מארטון. הצעה זו נתקבלה בקרירות גמורה: אף אחד מן השניים לא עסק בעבודות הצלה, ובעיות ההצלה היו זרות להם. ואם כי קאסטנר היה משתף אותם מפקידה לפקידה בהתייעצות על המצב, על ידי שהיה מזמין אותם לבוא מקלאוזנבורג לשיחה, לא אבו השניים להרטיב אצבעותיהם.

האמת ניתנת להיאמר, כי האיש שהתאים ביותר לצאת לתורכיה למען הצג את הבעיה, לשכנע וללחוץ - היה רז׳ה. אולם כאן קמו לשטן היחסים המתוחים בין רז׳ה לבין בונדי גרוס. זה האחרון היה אדם פשוט, שגאוותו על הפספורט הדיפלומטי שבידו ועל סוג העבודה שהוא מבצע. גרוס שנא אנשים אינטלקטואליים מסוגו של קאסטנר, ראה בהם התגלמות טבעית של סגולות שהיו חסרו לו עצמו. רז׳ה היה ״חכם״ מדי בעיניו. אך גם החלוצים לא רצו ברז׳ה אלא ביואל. יואל היה להם במשך שנים כאב ואח. ביתנו בבודאפשט היה פתוח לכל חלוץ, שהיה מופיע מעיר שדה, רוחץ את גופו, סועד על שולחננו. יואל היה רואה בהם את בני ביתו. הוא חי איתם, בגופו ובנפשו. הוא היה רץ לתחנת הרכבת להציל כאשר נודע שמישהו מהם נתפס וגורש.

אך מתחת לשטח היו סיבות נוספות להסתייגותם של החלוצים לגבי רז׳ה: קאסטנר היה הקובע מה סכומי כסף יופרשו לארגונים השונים. הסכומים שהיו מצויים בידו לא יכלו מעולם להשיג את הצרכים, ותכופות הופנו חצי האשמה וטינה אל עבר המחלק.

והנה קבע גרוס כי הכל מוכן ומזומן, וכי יואל יחכה לו בקפה ״אופרה״. ליוויתי את בעלי לבית-הקפה. היום היה 17 במאי 1944. בשעה היעודה בדיוק נעצרה מכונית קטנה. קרוּמיי ישב בתוכה. נפרדנו בחופזה ויואל נכנס פנימה. הייתה בידו מזוודה קטנה, לנסיעה של שבועיים. נדמה היה לי, שהוא מנופף לי ביד מבעד לחלון האחורי של המכונית המתרחקת. לא ידעתי אז שאראה אותו רק כעבור שנה, וכי הארץ כולה תישָטף עד אז בנהרות דם יהודי.

כעבור יומיים לערך עלינו, קאסטנר ואני, אל אייכמן, לאחר שלפני צאתו הביאני יואל, כדי להציגני כממשיכה במשא-ומתן. שתי בעיות העסיקו אותנו בפגישה זו.

לראשונה באה דרישתנו להקפיד שלא יהיו גירושים ונגישות כל עת שיואל יושב בתורכיה. תשובתו של אייכמן הייתה שלילית. אל נא נחשוב אותו לטיפש, אמר. אם יפסיק את הפעולות נגד היהודים, איש בחוץ-לארץ לא ינהל איתו משא-ומתן.

הדבר השני נגע לאותן רשימות של 600 נכבדים יהודים מן הערים השונות, שמסרנו למטה הגרמני בשעתו, לצורך העברתם לקונסטנצה והעלאתם באונייה לארץ-ישראל. כאן הסתבר שלא הייתה לאייכמן ידיעה על הדבר, או אולי העמיד פנים כמי שאינו יודע. בסופו של דבר הבטיח שיעיין בדבר, ואומנם כעבור זמן קצר הודיענו שהללו יוכלו לצאת - אך לא לארץ-ישראל.

ימים ספורים אחרי צאתו של יואל נאסרו כל אנשי הוועדה בידי הבולשת ההונגרית. המאסר נסב סביב שני צירים:

זיוף של תעודות

וסיבת מסעו של יואל לתורכיה.

שאלה אחרונה זו עוררה סקרנות עצומה בחוגים השליטים בהונגריה. לא הייתה זו סקרנות לשמה: בכל ימי המלחמה לא קרה כדבר הזה שהגרמנים ישלחו שני יהודים, באווירון גרמני, כשליחיהם לחוץ-לארץ. למה לא יכלו ההונגרים לשאול את הגרמנים לסיבת מסעו של יואל? דבר זה מסתבר לא רק על רקע של תחרות בין המחלקות השונות, גרמניות כהונגריות, ששלטו בבודאפשט, אלא גם מתוך פלוגתא יסודית בין שתי הרשויות: גם ההונגרים גם הגרמנים היו בדעה, כי הדרך הטובה ביותר לפתור את שאלת היהודים היא להכחיד את היהודים, אולם נחלקו בדעה למי שייך הרכוש היהודי: לאלה או לאלה. ידעתי מה חשוב הוא לשמור בפני ההונגרים את סוד נסיבות צאתו של יואל. הייתה זו הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לעשות עם הגרמנים עסקה הנובעת מצורכי מלחמה גרמניים, ועל כן רבת סיכוי. עסקה זו הייתה מותנית בשמירת הסוד בפני ההונגרים.

לפני מעצרנו נודע לנו, כי אחת הדירות, בה היינו מדפיסים תעודות בלתי לגאליות, חשודה בידי השלטונות, וזאת לאחר שאחד מחברינו נאסר על הגבול הרומני. הואיל וכך, נארזו החותמות ומכשירי ההדפסה החשובים ביותר בתוך תיבה והובאו לביתנו אשר ברחוב שמשֵאי אנדור. בדירה זו, מתחת למיטה, הוכנסו גם 60,000 סרטיפיקטים מזויפים לצורך עלייה לארץ-ישראל.

היה זה בבוקרה של שבת, כאשר באו לאסרנו. כל חושינו כוּוְנו לכך, שתיבת המכשירים תוסתר מעיני הבולשת. הסכמנו לרדת, ורק זאת ביקשנו, שאמו הזקנה של קאסטנר, אשר בוודאי איננה נחשדת בדבר, תוּתר להישאר בחדר קטן. השוטרים הסכימו לכך. אך פתיחת הדלת אל החדר הקטן הסתירה משדה ראייתם את תיבת המכשירים! חיפוש מרופרף העלה בחכתם רק את חבילת הסרטיפיקטים, דבר שעורר קריאות שמחה בקרבם. ביוצאנו רמזנו לגברת קאסטנר שתודיע לאי מי על הצורך בהוצאת התיבה. הבלשים מצדם היתרו בה לבל תרשה לאדם להיכנס לתוך הדירה.

הובאנו להר השוואבּים, מטה הגסטפו ההונגרית. העצורים היו קאסטנר ואשתו, אופנבך ואשתו, ואני. לאחר המתנה של כמחצית השעה נקראתי הראשונה. הובאתי במכונית לדירתי האחרת שברחוב בּוּיוֹבסקי. למרבה הצער, נמצאו באותה שעה בדירה אחותי ושני פליטים. כולם נאסרו. על השידה מצאתי פתק בכתב ידו של מנחם קליין ובו הודעה שהוא נאסר, נמצא על הר השוואבּים ומבקש שייעשה הכל לשחרורו. כפי שנתברר אחר כך, נאסר קליין עם קבוצת חברים שהיו עסוקים עמו בזיוף מסמכים. לאחר שסילקתי את הפתק בתחבולה מחוכמת ולאחר שהחיפוש לא העלה דבר, הובאה החבורה למטה הבולשת. כל העצורים הושבו על ספסלים בתוך חדר גדול מאוד. תוך כדי המתנה בתור אפשר היה לקבל את הרושם, שיושבים אנו במסעדה, לאחר שרבים לעסו ניירות בטרם ייקראו לחיפוש וחקירה. ירדה חשכה ואנו עדיין יושבים ומצפים. הרעב החל להציק. ביקשתי מהסמל רשות לפתוח את קופסת הסוכריות שהורשיתי ליטול עמי מן הדירה. ״לא כדאי״, אמר, ״עוד מעט תשוחררו״. ״בוודאי״, נפלט מפי, ״אבל מתי?״ הכל פרצו בצחוק, המתיחות הופגה. החילונו משיחים זה עם זה בקול נמוך. כך עבר עלינו הלילה. עם אור יום, הובלו הגברים והנשים בנפרד אל בניין סמוך. ושוב נמצאתי בחדר גדול, בו ישבו וציפו לגורלן נשים רבות. לאחר שני ימים רצופים של ציפייה, שמעתי לפתע את שמי. הובלתי במורד מדרגות ונמצאתי במשרד, פנים אל פנים עם אדם זב דם ומעוות פנים, שלא הכרתיו לראשונה. היה זה האיש אצלו הזמנתי את הדפסת המסמכים שזויפו על ידנו. החוקר הסביר לי בקול צלול, שנאסרתי הואיל והמדפיס הודיע שהזמנתי אצלו מסמכים גרמניים. מייד הכחשתי כל סברה כאילו היה לי קשר עם ניירות גרמניים, אך הודיתי בהזמנת ניירות הונגריים, בטענה שהיו נחוצים לי לצורך הצלת נפשות. המדפיס מצא די עוז בנפשו לפתוח את פיו ולאשר הודעתי. על כל פנים, טענתי, לי יש תעודה גרמנית אמיתית, ולאיזה צורך הייתי צריכה לזייפה? הביטי, החוקרים בשלהם, הנה התעודות הגרמניות שהוזמנו על ידך! נתתי מבט ארוך ותמוה בתעודות ואמרתי: יכול להיות כי מזויפות הן, אבל לא אני שהזמנתי אותן. החזירוני אל האולם הגדול, שם ביליתי עוד יומיים ברעב ונדודי שינה, כאשר, מדי פעם, נקראת אישה לצאת ואישה מוחזרת - פצועה, תפוחה וזבת דם. הנשים התרוצצו בחדר ללא מנוחה כמו חיות כלואות. מי בתור?

ביום השלישי בצהריים נפתחה לפתע הדלת. בפתח עמדו קאסטנר ואופנבך. הם הביאו לי מזון. רז׳ה הספיק ללחוש לי, שאם ישאלוני למי מסרתי את הניירות המזויפים, עלי לנקוט בשמו של צימרמן, הואיל והלה הספיק לעזוב את גבולות הונגריה. ושוב נקפו עשרים וארבע שעות. ״האנזי בראנד!״ שומעת אני קריאה בחלל האוויר.

במשרד החקירות מצאתי את לאופר. נוכחותו עודדה את רוחי: איש זה קשור היה במבצע משלוחו של יואל לתורכיה. ידעתי שהגרמנים תולים תקוות בשליחות זו וישתדלו לשחררני כל עוד עניין המשא-ומתן תלוי ועומד.

חוקר חדש, אדם שניכר בו, שיודע הוא את מלאכתו כהלכה, שאלני אם מכירה אני את האנשים בצילומים שבידו. התבוננתי ועיני חשכו. היו בידו כל הצילומים של הפליטים-החלוצים, רבים מהם מבאי ביתי. הוא דרש ממני להצביע על מכרים שבהם ולומר מה שמותיהם. עניתי שאף אחד מהם איננו מוכר לי. החוקר שאלני עוד פעמים מספר אותה שאלה, בצורות שונות. תשובתי לא הייתה שונה. לפתע חשתי שתי הצלפות חדות בשוט גומי על פרקי ידי. דבר זה לא ריענן את זיכרוני. את האנשים הכרתי בשמותיהם הבדויים, ולא היה לי אף מושג קלוש מה שמותיהם האמיתיים או השמות הרשומים בתעודות. גם לא ידעתי היכן מקום מגוריהם.

״טוב״, עשה עצמו החוקר כמקבל הָנחתי. ״ועכשיו תגידי לי מה הקשר ביניכם לבין הגרמנים?״ בשעת החיפושים נמצאו כמה תעודות-חסות מטעם הגרמנים. ״אין לנו כל קשר״, עניתי, ״אם כי משתוקקים היינו מאוד לנהל עמם משא-ומתן על הקלת גורלם של היהודים״, דיברתי בצורה שקטה, ״משכנעת״, מסחרית. בטרם סיימתי את המשפט הוטחה מכה על ראשי. ״מוטב לך שתפסיקי עם הרמאות היהודית״, הפטיר החוקר. ״לשם מה נסע בעלך לחוץ-לארץ, כשהוא נעזר על ידי הגרמנים?״

טענתי שבעלי נשלח על ידי הגרמנים כדי לרכוש בתורכיה אי אלה חומרים, שאינם מצויים באירופה, ואשר אותם מתקשים הגרמנים לקנות במישרין. כמו תה, למשל.

תשובתי עשתה, כפי הנראה, רושם עז על החוקר, שכן ציווה עלי לשכב פרקדן כשכפות רגלי מוגבהות. הם היכוני בשוטי גומי, שהיו שזורים לקשר פה ושם, לשם תוספת פפריקה. הכאב היה חריף מאוד. הוקמתי על רגלי. ״נזכרת במשהו בינתיים?״ שאלני החוקר. חזרתי על גרסתי. כל מה שעשיתי, טענתי וחזרתי וטענתי כמו אוטומאט מטומטם, זה ניסיון לעזור לאחים לאמונה, ובלא עזרת אדם לאדם אין טעם לחיים. נצטוויתי לחדול מלשאת נאומים ולבלום את פי. המכות והעינויים נמשכו כשלוש שעות. שמתי לב, כי ככל שמנסה אני לשכנע את חוקרַי במילים טובות, כן מתחזקים העינויים. פרצתי בצעקות, והם הניחו לי מעט. אמרתי שאינני יכולה לשאת יותר את סבלי ומבקשת מן החוקר לומר לי מה רצונו ממני. הצרה הייתה שהוא רצה לדעת ממני מה עליו לרצות ממני. לבסוף פתח תיק ורשם הודאה, כי אומנם זייפתי תעודות ואכסנתי פליטים בביתי, וכי יודעת אני על צאתו של בעלי לתורכיה לצורך רכישת קפה, תרופות וחומרים אחרים עבור הגרמנים. בקושי החזקתי את העט כאשר חתמתי על ההודאה, אך לאושרי לא היה גבול.

החזירוני לאולם הגדול כשאני יחפה, הואיל וכפות רגלי היו נפוחות. נשכבתי בפינה באלם. עצורות אספו למעני מטפחות, הרטיבו אותו במים והוגיעון מדי פעם בכפות רגלי, בכפות ידי, בראשי. השעה הייתה לאחר חצות הלילה. החקירה נמשכה כ-12 שעות.

למחרת בבוקר, בעשר לערך, נקראנו לצאת. לא האמנתי שמסוגלת אני לקום, חשתי כאילו דורכת אני על לבי. שני חיילים גרמניים עמדו למטה, וההונגרים מסרו לידיהם את קאסטנר ואשתו, את אופנבך ואשתו, אותי ואת אחותי. נתברר, שליתר אנשי הוועדה לא קרה דבר. העובדות שהסרטיפיקטים נמצאו בביתי וכי המדפיס מסר את שמי כמי שהזמין את התעודות, היווה אישור לטענתי בשעת החקירה, שרק אני לבדי עסקתי בזיוף. ביקשנו את שחרור הפליטים שנאסרו בביתי, וכעבור שעה חזר קאסטנר להר השוואבּים בלוויית שני החיילים הגרמניים, כשבידם תעודת שחרור לאנשים אלה. איני זוכרת כיצד שירכתי אני את דרכי עד מטהו של קלאגס, ראש שירות הביטחון הגרמני בהונגריה.

עמדתי בפני קלגאס יחפה, כפות רגלי תפוחות. חמתו של קלאגס נתלקחה בו כאשר שמע מפי את פרטי העינויים, ואני לא יכולתי שלא להרהר אותו רגע על המראה של קצין ביטחון נאצי הזועם על שיטות חקירה בלתי ג׳נטלמניות. קלאגס, על כל פנים, התנהג כג׳נטלמן מלידה. הוא ציווה להביא כיסא נוח וארוחה דשנה. לא הייתי מסוגלת להביט על מזון, אולם רז׳ה אמר לי, כי מוכרחה אני לבלוע את הארוחה עד תומה, אם היא הוצעה על ידי קלאגס.

אחרי שסיימתי את המנה האחרונה, שהינו במטהו עוד כשלוש שעות. קלאגס היה התגלמות של תשומת-לב וידידות כנה. באותו יום נחנך הקשר עם קצין זה, אליו עתידים היינו לפנות פעמים רבות בעת צרה. קלאגס היה מושיט לנו תמיד יד סועדת, ודעה נשתרשה בקרבנו, שאיש זה הוא אנטי נאצי בלבו. רצה הגורל, והוא היה קצין הביטחון הגרמני היחיד בבודאפשט, שהוצא להורג בעיצומה של המלחמה. בעזרתו של קלאגס השגתי חדר בביתו של רופא, ד״ר וייסברג, וזכיתי מידיו לטיפול אבהי משך עשרה ימים, כשקלאגס מתעניין לדעת מה שלומי.

במשך כל הימים האלה לא ידעתי דבר מה אירע לו, ליואל, בתורכיה. רק לאחר שקמתי ממשכבי, מצאתי בביתי אשר ברחוב בּוּיוֹבסקי מברקים ראשונים ממנו. (סוף דברי האנזי)