פרק 9 - מוות על הנילוס
מזהה  177
שם הספר  2000 כעוף החול – שמעון פרס - הביוגרפיה. ידיעות אחרונות – ספרי חמד
מספר פרק  3.
שם הפרק  פרק 9 - מוות על הנילוס

 

 

שער ראשון - חולצה כחולה

 

פרק 9 - מוות על הנילוס

 


משה דיין הקסים את שמעון פרס וריתק אותו.

שמעון מעולם לא פגש מישהו כמוהו. הוא הצטייר בעיניו כ״מקורי, יפה, החכם באדם״.[1] מאז נסיעתם המשותפת לקונגרס באזל חש קרבה והזדהות עם הבחור המקריח, המחוספס, שהילת גיבורים נקשרה מעל ראשו ותווי פניו עוצבו באיזמל אמן. קולו היה בוטח, צברי, היגויו נחרץ; רטייתו השחורה שיוותה לו הופעה נועזת, ממנה קרן יותר משמץ של הרפתקנות פיראטית. שמעון גילה במהרה, שמאחורי ההופעה הסוערת הסתתר מוח מזהיר; החזות הקשוחה חיפתה על רגישות חבויה, אהבת שירה והזדהות מוחלטת, רומנטית, עם ארץ-ישראל. היה ביניהם הרבה מן המשותף.

שניהם העריצו את דוד בן-גוריון;

שניהם נכרכו אחרי ספרות ושירה, ובמיוחד שירתו האפית של נתן אלתרמן;

שניהם ראו בעוצמה הצבאית את הערובה הבלעדית לקיומה של מדינת ישראל;

שניהם צמחו בתנועת העבודה, שמעון בבן-שמן, אלומות ו״הנוער העובד״, משה בדגניה, נהלל וצעירי מפא״י.

שניהם היו אנשי עשייה; ותיקי מפא״י ביקרו אותם על שאינם ״אנשי ערכים״ וכינו אותם ״ביצועיסטים״.

דווקא אותן תכונות של דיין הצעיר, שהבהילו את מנהיגי מפא״י, הלהיבו את שמעון.

״הוא פרטיזן... והרפתקן״, התחלחל משה שרת, ״אינו אישיות צבאית. אין לו מושג ועניין כיצד לנהלן את המערכת הצבאית״.[2]

ואילו אשכול הדביק לו את התואר של מנהיג כנופיות ערבי אכזר וערמומי, ״אבו ג׳ילדה״.

זו לא הייתה חברות מופלאה. היחסים בין השניים לא היו הדדיים, וההערצה הייתה בעיקרה חד-צדדית. אומנם משה ושמעון כרתו ברית של ממש ביניהם בראשית דרכם המשותפת במערכת הביטחון; הם החליטו שפרס יתמוך בדיין בנושאי הצבא, ודיין יתמוך בשמעון בענייני משרדו. דיין רחש הערכה לשמעון; אולם הוא לא החזיר לשמעון הערצה, התלהבות וגם לא חברות עמוקה; לא פעם נהג בו בזלזול מופגן. הדבר נבע במידה רבה מאופיו של דיין עצמו, שהיה ביסודו אדם בודד, איש ללא חברים, ופעם התבטא כי

״היה לו חבר אחד בלבד, וכעת הוא התרחק ממנו״,

והתכוון למאיר עמית. אולם מאיר עצמו טען, שמשה דיין לא ידע להיות חבר של איש ולא הייתה בו אנושיות.[3] שמעון היה מסור לדיין, ודאג לעדכן את בן-גוריון בכל פעם שמשה חש נפגע מהזקן, או שהעלה בפני שמעון רעיונות ותוכניות שלא היה לו נוח להציג ישירות בפני בן-גוריון.[4] דיין לא עשה את אותו דבר כלפי שמעון.

״משה היה מקבל אלרגיה משפת הדיבור של שמעון״, אמר מאיר עמית, ידידם של השניים, ״מן ה׳לשון הנופל על לשון׳ בו עיטר שמעון את דבריו, ומהפרפורים הדיפלומטים. משה דיבר עברית כמו שהיה חוצב בסלע. אולם רתיעתו משמעון הייתה רתיעה סגנונית ולא מהותית. הם ראו עין בעין בהרבה דברים, והלכו ביחד. אולי לא הייתה ביניהם חברות, אבל היה בעיקר אמון אישי״.[5]

הריחוק של דיין משמעון גם תולדה של הרקע השונה בו צמחו השניים; מהפער בין האיכר המחוספס, גיבור המלחמה, חייל הנטוע עמוק בקרקע הארץ - לבין האזרח הפוליטי הקוסמופוליטי, שלבו בארץ, אך שורשיו במזרח אירופה וראשו במערבה.

כבר אז החלו מקורבים וידידים מדברים על כך, שבן-גוריון חילק את מורשתו בין שניים: למשה הוא נתן את המנהיגות, לשמעון - את החזון.[6] לדברי שמעון, בן-גוריון סמך עליו מאוד והיטה אוזן לרעיונותיו על אף גילו הצעיר; ואילו את משה אהב הזקן מאוד וחש שהוא ״קורץ מחומר תנ״כי״.[7] שמעון עצמו הגדיר את ההבדל ביניהם:

״אני יודע לבנות כוח״, אמר, ״ומשה יודע להשתמש בכוח״.[8]

שמעון צמח כאדם מאופק, המחשב כל צעדיו, השולט על עצמו במידה מרבית, המקפיד על הצגת חזות מבוקרת בפני הציבור; ואילו דיין נהג לא פעם כפרחח, בוטה, ישיר, פוגע - ועם זאת כריזמטי עד בלי די, שופע קסם ומנהיגות נחרצת, גורף אנשים בעקבותיו.

הערצתו של שמעון למשה הייתה עמוקה וכנה.

״משה עורר קנאה״, כתב כעבור זמן. ״רבים רצו לחקות אותו אלא שמשה לא היה ניתן לחיקוי. הוא כבש את לב הנוער ואף הצית את דמיון העולם, לא מפני שהוא פעל לפי כללים מסוימים, אלא מפני שהוא התעלם מהם בכישרון מפתיע ובקסם אישי רב״.

שמעון אהב את העברית הצלולה שבפי דיין, את כושר הניסוח שלו ואת זווית הראייה המיוחדת שלו. שמעון הקפיד על  הופעה חיצונית ועל לבוש מסודר; לימים כשיגיע לתפקיד שר חוץ וראש ממשלה, ירשים את עמיתיו השרים בלבושו האופנתי; אך אצל משה העריץ שמעון את הלבוש המרושל ״שהיווה קומפוזיציה בפני עצמה״. הוא תיאר בהתפעלות את ״הז׳קט שלו בצבע בז׳ מטושטש, דהוי משמש, המכנסיים שכמוהם לא ידעה האופנה מעולם״ וראה בהם ״הצהרה מפורשת על סירובו להיכנע למוסכמות״. ידיו של משה דיין היו בעיניו ״ידיים עזות, שציפורניהן הסתירו שאריות מעפר החפירות הארכיאולוגיות בהן עסק״. השלימה את התמונה עינו האחת של דיין, אשר ״ברקה בהתמדה״.[9]

אכן, עם כל המשותף ביניהם, הרי שמהרבה היבטים היה כל אחד מהשניים היפוכו של חברו. שמעון היה אדם אופטימי, שופע הומור במפגשים קטנים, אך בעל חזות חמורה ועגומה קמעה, שגרמה לעיתונאי חריף לשון לכנותו ״האביר בעל דמות היגון״; דיין היה איש קודר ופסימי באוהליו, אך כלפי חוץ הצטייר כבעל הומור, קסם אישי ושמחת חיים כובשת. שמעון היה בעל חלומות ודמיון מתפרץ; רבים מחלומותיו היו בחינת ארמונות באספמיה. דיין היה נטוע בקרקע, ספקן וסקפטי. שמעון היה רגיש מאוד לתדמיתו הציבורית ותמיד שקל ״מה יאמרו״ על מעשיו; דיין התעלם בחדווה מהדימוי שהקרין, אולי משום שידע עד כמה הוא מחמיא לו. דיין לא הסתיר את חיזוריו אחרי נשים וכל הארץ ידעה על כיבושיו. שמעון שמר על דימוי משפחתי מובהק, והרינונים על חייו הפרטיים לא טוו אלא שובל דל אחריו. שמעון היה בעל אמביציה עזה להעפיל לדרג העליון של ההנהגה; דיין רצה בכך ולא רצה, שאף להנהיג אך נרתע מהאחריות הכרוכה בהנהגה לאומית; הוא לא היה מוכן לוותר על הנאות החיים, שטעם מהן כרמטכ״ל ואחר כך כשר, אך היה חייב לוותר עליהן אם היה מגיע לתפקיד רם יותר.[10] שמעון הגדיר את חברו בנוסחה קולעת להפליא:

״משה״, אמר, ״היה ספן שפחד מהחוף״.[11]

הברית הפוליטית והנאמנות ההדדית בין דיין לפרס נשמרו בקנאות משני הצדדים; הברית ביניהם התקיימה כ-25 שנים, כמעט ללא סדקים, כמעט ללא חילוקי דעות. אולי משום ששמעון תמיד קיבל את דעתו של דיין ואימץ את דעותיו ועמדותיו, גם סבל את כל שגיונותיו. וכאלה היו למכביר. שמעון זכר את היום בו התייצבו בפניו אנשי לשכתו, שהייתה ממוקמת אז במחנה מטכ״ל, בראש הגבעה המפורסמת ברמת-גן. הייתה זו שנת 1953, והאלוף דיין נתמנה לא מכבר לראש אג״ם. ״דיין השתגע לגמרי״, אמרו עוזריו של שמעון. ״לך תעשה משהו!״  פרס יצא מחדרו וראה מולו את דיין עומד על מרפסת משרדו, בידו רובה ציד, יורה בו בנחת. פרס נחפז אליו. ״מה אתה עושה?״ שאל.

דיין הסביר לו, שהערב הוא עורך ארוחה בביתו, והוא הבטיח לרות שהוא ידאג לבשר לכן נטל את רובה הציד שלו והוא צד עתה יוני בר, למנה עיקרית. ״גם אתה הוזמנת״, הוסיף.[12]

פרס הלך בעקבות דיין, במסירות, בידידות אמת ובאהבה. הוא הכיר בחולשותיו של חברו, אך אלה לא הפריעו לו מלהיות לתומכו הנאמן ביותר, שקיבל את מרותו ודעותיו ללא עוררין. ״הוא ידע לתת לדיין לשחק כינור ראשון״, קבע אברהם בן-יוסף, שהיה מעוזריו הבכירים של פרס, ״אם לא היה עושה זאת הוא לא היה כובש אותו״.[13], לא פעם ביטל שמעון את דעתו אף כשהייתה חכמה ומבוססת יותר - מפני זו של משה. זה ודאי לא היה קל לאדם שאפתן וחכם כפרס. הדעת נותנת שהוא ודיין, שניהם יצירתיים, מקוריים, אנשי ביצוע, חיות פוליטיות מובהקות - היו צריכים להתנגש ולהתעמת לא אחת. ההיפך הוא אשר קרה, וזאת משום ששמעון החליט, במודע, לקבל את מנהיגותו של משה דיין ולהיות מספר שתיים בצוות שהקימו.

״שמעון״, נהג לומר לו חבר של שניהם, ״לעתים קרובות אתה צדקת ומשה טעה. ובכל אופן, קיבלת את דעתו״.

״לא״ היה פרס משיב בתוקף. ״משה היה החכם באדם״.[14]

גם בחייו של משה וגם אחרי מותו המשיך שמעון לדבר עליו בהערצה עמוקה. ואולי נבעה אותה הערצה מהעובדה שמשה - כאותו גיבור מיתולוגי, העשוי ללא חת, חכם ויפה, ה״מצפצף״ על העולם כולו, המיטיב לדבר ולנאום, היודע לנצח בקרב, הכובש לבבותיהן של נשים ואינו טורח להסתיר זאת - הוא כל מה ששמעון רצה להיות ולא היה יכול.[15]

רק לעתים רחוקות העלה שמעון על דל שפתיו מילות תהייה על מעמדו לעומת משה דיין. הוא הכיר היטב את הקשר בין דיין לגד יעקבי, מצעירי תנועת המושבים. באחת משיחותיו עם גד, כשרגליו כדרכו על השולחן, שאל אותו:

״תגיד לי, במה משה עולה עלי? מדוע אתם חושבים שמשה עולה עלי?״

גד הופתע מהשאלה. ״׳עולה עליך׳ זה לא מושג רלוונטי״, השיב לו. ״משה דמות יותר מרכזית בתודעה הלאומית, בזירה הציבורית והפוליטית; יש לו יותר מעמד אותנטי, שנובע מכמה מקורות: ההתיישבות, הפלמ״ח, וינגייט, הצבא, אופיו האישי. מעמדו הוא כאדם מאוד אמיתי, אדם נטו, יותר מאחרים - לאו דווקא אתה, זה יותר מיגאל אלון וגם יותר מגיורא יוספטל [לימים מזכיר מפא״י]״.[16]

אך היו הרבה דברים ששמעון עשה ודיין לא היה יכול להשתוות עמו. לא הייתה בו ההתמדה והאמביציה הנחרצת של שמעון. ״הוא שינה שוב ושוב את עמדותיו הפוליטיות״, העיר שמעון פרס בדברי ביקורת נדירים כלפי חברו. ״זה לא משום שעמדותיו לא היו נכונות, אלא משום שנעדרה מהן ההתמדה״.[17] דיין עצמו הכיר במגרעותיו. ״אני איתך בכל אשר תלך״, אמר דיין לשמעון כאשר יצאו יחד לדרך פוליטית משותפת, ״אך דע לך דבר אחד - עלי אי-אפשר לסמוך!״.[18]

פרשת לבון הייתה המבחן הראשון לברית שנכרתה בין השניים.

 

 

״מוח מזהיר בנפש עכורה״, כינה ברל כצנלסון את פנחס לבון (לוביאניקר).[19] אחרים קראו לו ״חידה״, ויש שהרחיקו לכת וכינוהו בזעמם ״בליעל״ או אף ״דיאבול״ (שטן).[20] רבים מחבריו בצמרת מפא״י הסתייגו במידה רבה ממנהיגה לשעבר של תנועת ״גורדוניה״. גבר נאה היה, שזוף ודק גזרה, בעל מצח רחב ובלורית כסופה; יצא לו שם של נואם מזהיר, בעל מענה חריף, ולשונו חדה, שורטת. הוא היה ללא ספק איש מוכשר, בעל תפיסה כלכלית וכושר ארגון מעולה; אך אישיותו הייתה פגומה ללא תקנה. היה בו, בלבון, מטען כבד של סרקזם מצליף וצורב, ופגיעתו הייתה רעה. לדעת אחדים, נבעה אותה תכונה מפרשייה אישית קשה, שקרתה לו בצעירותו, והותירה בו מרירות לאורך ימים. הוא היה מתנשא, שחצן, בעל דחף עז להבלטת ה״אני״; ניכרו בו רתיעה מעבודת צוות וזלזול גלוי בעמיתיו. הוא לא היה אהוב על חבריו לעבודה.

יחד עם זאת, כבש לזמן-מה את לבו של בן-גוריון בעמדות האקטיביסטיות, שנקט באורח מופגן. בימים הטרופים של אייר תש״ח היה לבון דווקא בין המתנגדים המושבעים להכרזת המדינה, והתמיד בהתנגדותו עד הסוף.[21] אולם לאחר מכן שינה טעמו, והפך לאקטיביסט מושבע.

״הוא היה אחד מאנשי מפא״י המוכשרים ביותר״, כתבה עליו גולדה מאיר, ״ואם גם הפחות יציבים, אינטלקטואל יפה-תואר ומסובך, שבעבר היה תמיד ׳יונה׳ גדולה, אלא שהפך להיות מין ׳נץ׳ פראי מאין כמוהו מרגע שהחל נותן דעתו על עניינים צבאיים״.[22]

בן-גוריון קידם אותו באופן אישי. בימיה הראשונים של המדינה היה לבון מזכיר ההסתדרות, אך באוקטובר 1950 מינה אותו בן-גוריון לשר החקלאות בממשלתו. לקראת הבחירות של 1951 צירף אותו לוועדת המינויים לכנסת, יחד עם משה שרת ועם בן-גוריון עצמו. בשנת 1952 מינה אותו לשר בלי תיק, וכשיצא לחופשתו ביולי 1953 הקפיץ אותו מעלה. לקראת צאתו לשדה בוקר בחר בו בן-גוריון, תחילה לממלא מקום שר הביטחון, ואחר-כך לשר הביטחון במקומו. בכך חשב הזקן לאזן את הקו הפשרני של משה שרת. ובכך גם עשה בן-גוריון את אחת השגיאות הגדולות בתולדות חייו ובתולדות המדינה, שהדיה מתגלגלים עד היום בחיים הציבוריים בישראל.

רבים מחבריו של בן-גוריון ניסו להניא אותו ממינוי לבון לשר הביטחון. ״הוא איש זר, נטע זר, אל תמנה אותו!״ אמר לו שאול אביגור.[23] גם גולדה הזהירה את בן-גוריון שהוא ״בלתי מתאים״ למשרד הביטחון, ו״חסר לו הניסיון הדרוש... וגם סגולות השיפוט הדרושות״.[24] אף הרמטכ״ל היוצא, מרדכי מקלף, הזהיר את הזקן מפניו. ״הוא איש מסוכן ביותר״, אמר לבן-גוריון, והביא כדוגמה פקודות ״הרפתקניות״ ותוכניות מקיאווליסטיות של לבון לסכסך בין הירדנים לאמריקנים באמצעות חבלות של סוכנים ישראלים ברבת-עמון.[25] אנשי צבא האשימו את לבון בתכנון פעולות, שעד היום הן חסויות לפרסום, ורק עמידתם של דיין ופרס מנעה אסון כבד.[26] למעשה, קשה להבין איך בן-גוריון לא ראה את האותות, והמשיך לעמוד על שלו.

משקיפים מן הצד ציינו בקנאה, שבתוך שלוש שנים העפיל לבון אל התפקיד השני במעלה בממשלת ישראל - שר ביטחון. רבים חשבו שבן-גוריון רואה בו את יורשו לעתיד. דומה שעלייתו המטאורית לצמרת הפוליטית הולידה בלבון ביטחון מופרז, ורופפה את ריסונו העצמי. כבר בהיותו ממלא מקום שר הביטחון החל לרדת לחייו של משה שרת. לא התחשב במעמדו כראש הממשלה בפועל, לא נועץ בו ולא דיווח לו. בראשית אוגוסט 1953 ערכה יחידה של צה״ל חיפוש אלים בכפר טירה, וכמה חיילים פגעו ברכוש התושבים הערבים. כשהגיעו הדברים למליאת הכנסת, יעץ לבון בציניות לחברי הכנסת שלא להתרגש, כי ״המדובר אינו על רהיטי מהגוני או פסנתרים שנשברו״.[27]

בהיכנסו לתפקידו לא רצה לבון את משה דיין כרמטכ״ל. הוא הסתייג גם משמעון פרס, אך בהתאם לרצונו של בן-גוריון המליץ בפני הממשלה למנות אותו כמנכ״ל משרד הביטחון. דווקא פרס ודיין צידדו במינויו של לבון כשר ביטחון בעת הדיונים עם בן-גוריון.[28]

״אני הערצתי את כושר הניתוח של לבון״, כתב שמעון פרס, ״את כישרון הנאום שלו ואת יכולתו לעמוד על דעותיו. חשתי שהצבא יפיק תועלת ממנהיגותו של לבון. הוא יכול היה להעניק את ההשראה האידיאולוגית המתאימה כדי לקיים את המוראל במצב העדין של לא-שלום-ולא-מלחמה אליו נקלענו לאחר מלחמת העצמאות. לבון היה גם בעל ידע בשאלות כלכליות ואסטרטגיות״.[29]

יחד עם זאת, עמדתם של פרס ודיין, כעמדתו של בן-גוריון, נבעה בעיקר מהשקפותיו האקטיביסטיות של לבון.[30] ואכן, לבון התייצב נגד שרת ונקט עמדות נציות מובהקות, שהביכו את ראש הממשלה. אולם לבון הרחיק לכת מעבר לזה, התעמת עם שרת ביוהרה ובהתגרות, ומירר את חייו.

אלא ששרת לא היה היחיד שנפגע מלבון. בהדרגה החריפו היחסים עמו גם בצמרת הביטחונית, ודווקא משם שמע בן-גוריון את התלונות הראשונות נגד שר הביטחון שבחר.

אך חלפו חודשיים מאז שירד בן-גוריון לשדה בוקר, וב-6 בפברואר 1954 התייצבו אצלו משה דיין ושמעון פרס. השניים התלוננו על לבון, שקיצץ בכמה סעיפים חשובים בתקציב הביטחון, ועל עוד מספר עניינים. ביומנו רשם הזקן, כי משה דיין

״מתאונן על לבון, שמציע אקטיביזם מזיק ובלתי-שקול. ומצבו קשה - עליו לבצע, ולא להתנגד מתוך שיקולים מדיניים״.[31]

העובדה שאקטיביסט כדיין מאשים את לבון ב״אקטיביזם מזיק״ צריכה הייתה להדליק אור אדום אצל בן-גוריון, אך זה לא אירע. מעייניו של בן-גוריון היו נתונים יותר לעמדות ״התבוסתניות״ של שרת, מאשר ליוזמותיו הקיצוניות של לבון. הוא התעלם גם מהעקיצות שהחל לבון לשלוח לעברו. בפגישה עם מאיר וייסגל, מראשי מכון ויצמן, בה השתתף גם שמעון פרס, הפליט לבון:

״אינני קורא את המאמרים של הזקן, זה פטפוט״.[32]

הד״ר ארנסט דוד ברגמן, מבכירי המדענים במערכת הביטחון, רצה להתפטר משהתברר לו, שפנחס לבון מחסל בשיטתיות את זרועות חיל המדע; רק בקושי שכנע אותו שמעון פרס להישאר בתפקידו.[33] ביוני שוב הופיע דיין בשדה בוקר והתלונן מרה על נהגיו של לבון, על הדרכים בהן הוא עוקף אותו, על ניסיונו להחזיר את האלוף חיים לסקוב מלימודיו בחו״ל ולמנותו לסגן רמטכ״ל כדי שיירש בקרוב את דיין.

גם שמעון פרס נקלע לחיכוכים מרים עם פנחס לבון. ״התברר לי במהרה״, כתב פרס, ״שעשינו טעות איומה״.[34] שמעון פרס הפך את משרד הביטחון לאימפריה, גם כלכלית, גם תעשייתית, שכללה בתוכה את התעשייה האווירית והצבאית, ואגפי המדע והמחקר; לבון דווקא רצה בחיזוק ההסתדרות.[35] פרס נפגע מחשדנותו של לבון ומנטייתו לזקוף לזכותו את כל הצלחות המשרד, בעוד שאת הכישלונות הטיל על אלה שעבדו תחתיו. פרס גילה את לבו בפני חברו הקרוב נחמיה ארגוב.

״רע לו״, כתב נחמיה ביומנו. ״איננו מוצא סעד בעבודה. הוא שולל לחלוטין את שיקוליו של פנחס. כל שיקוליו הם: מה טוב ללבון... קשה לשמעון, לאחר שהתרגל לעבוד במחיצתו של הזקן... האם בן-גוריון מכיר האיש הזה? שמעון אומר, ובצדק, יכול בלוף זה לא להתגלות. חלקת הלשון וההברקה מעל במת הכנסת תאפיל על הכול. צה״ל ישגשג למרות לבון, כי יקרים וטובים עומדים בראשו ודואגים להתפתחותו״. ״מעשי ידיך, בן-גוריון, טובעים בים״, הוסיף נחמיה בסערת נפש, ״ואתה בשדה בוקר!״[36]

הסכסוך הגלוי בין פרס ודיין לבין לבון החל בסוף חודש מאי, והוא נגרם בשל הצלחתו של פרס לרכוש את הטנק ״א.אמ.אקס-13״ בצרפת. ישראל סבלה באותה תקופה מנחיתות מסוכנת בתחום השריון. פרס ודיין ראו פריצת דרך חשובה בהסכמתה של צרפת למכור לצה״ל טנקים קלים. יחד עם זאת, היו קצינים בשריון, שלא היו מרוצים מהטנק החדש.

״באופן חשאי״, סיפר לבון, ״מתוך התחייבות שלי שהרמטכ״ל לא יידע על כך, באו אלי קצינים מצה״ל... ואמרו לי, שיש להם ספקות שונים אם צריך לקנות את הכלי הזה ואם הכלי הזה מתאים״[37]

לבון החליט לעכב את הקנייה. שמעון פרס סיפר על כך לדיין בעת שסעדו ארוחת צהריים. דיין התלקח:

״הרע אינו ברתיעתו של לבון״, רשם ביומנו, ״אלא בדרך שהוא נוקט: במקום לדון על כך בהשתתפותי, הוא אמר, שלא בידיעתי לעכב את הקנייה״.[38]

דיין העלה את הנושא בישיבת מטה כעבור ימים אחדים. התברר, שלבון לא שש לחתום על עסקה עם צרפת והמשיך לקוות להשיג את הנשק בארצות-הברית. בין דיין ללבון פרץ דין ודברים, ודיין עזב את הישיבה. לדברי עוזרו הקרוב של לבון, אפי עברון, נולד בלבון יחסו השלילי כלפי פרס ברגע שנודע לו, כי פרס סיפר לדיין על עמדת שר הביטחון בפרשת הטנקים.[39]

כעבור כמה ימים נודע לו מפי שמעון פרס, שלבון הורה לו לברר עם ״סולתם״ את שאלת הייצור של מרגמות כבדות ופגזים במיליוני לירות, כל זה ללא ידיעת דיין. הרמטכ״ל קצף, ושלח ללבון, בזה אחר זה, שני מכתבי התפטרות.

כאן החליט בן-גוריון להתערב במצב. הוא שכב אותה עת בבית-החולים תל-השומר, מרותק למיטתו בגין התקפת לומבגו. הוא זימן אליו את לבון, שהעלה טענות מטענות שונות נגד דיין. גם את שמעון פרס תקף באותה פגישה.

״נראה שיש לו משהו נגד שמעון... לבון אומר, כי אין שמעון דובר אמת״.[40]

יחד עם זאת, הבטיח לבון לבן-גוריון להסדיר את היחסים עם דיין. הוא אכן הזמינו לארוחת צהרים, ופייס אותו; כדרכו, הטיל את האשמה על כתפיו של מישהו אחר. דיין סיכם  לעצמו את המשבר:

״לבון גולל את כל אי-ההבנות על כתפי שמעון, הנמצא בחוץ-לארץ״.[41]

התהום בין לבון לבין פרס ודיין הלכה והעמיקה. שניים אלה, שהורגלו לעבוד ליד בן-גוריון, לא יכלו להשלים עם רברבנותו הצורמת של שר הביטחון. ביולי 1954 הופיע לבון בפני קצינים בכירים בצה״ל והתפאר, שבשנה שהוא שר ביטחון

״נעשה יותר מבחינה צבאית מאשר בכל שנות המאבק, נעשה יותר מאשר בחמש או שש שנות המדינה״.

הוא גם העמיד את הישגיו מול כישלונותיו של קודמו, בן-גוריון, מבלי להזכיר את שמו.

״אם אני לוקח את התקופה, למשל, ינואר-יוני 1953, מספר הפעולות היזומות על ידינו, כמעט כולן נגמרו בכישלון... החל ביוני 1953 [כשנכנס לבון לתפקיד ממלא מקום שר הביטחון] מתחילה עלייה מודגשת ויחסית בכישרון הביצוע הצבאי״.[42]

לבון גם עורר את חמתם של פרס ודיין בקשיים שהעמיד בדרך מינויו של יוסף נחמיאס לראש משלחת הרכש בצרפת. ואילו בישיבה עם מנכ״ל משרד האוצר, פנחס ספיר, על תקציבי משרד הביטחון, הטריד שוב ושוב את פרס וקטע את דבריו, עד שפרס התפרץ:

״שתוק!״ אמר לו, ״שמע קודם העניין ואחר כך תדבר״.

להפתעת כולם, השתתק לבון ושמעון פרס גמר את דבריו בשקט ובנחת״.[43]

גם היחסים בין לבון לבין משה שרת הלכו והחריפו ככל שנקפו הימים. בסוף יולי בא לבן-גוריון מרדכי נמיר, ואחריו הופיעו לוי אשכול, גולדה מאיר וזלמן ארן. כולם קוננו מרה על יחסו הקשה של לבון לשרת. בן-גוריון ביקש מאשכול לדבר עם לבון והלה קרא לו לשיחה:

״בן-גוריון אמר שלא תהיה ראש ממשלה״, אמר אשכול ללבון, שהיה ידידו. ״בן-גוריון אמר שאיננו עומד מאחוריך״.[44],

בקיץ 1954 התברר סוף סוף לבן-גוריון, שהמנהיגות שקמה במקומו נחלה כישלון, ושהוא טעה כשבחר את פנחס לבון כיורשו.

בימים אלה התארגנו שתי קבוצות עיקריות להחזרתו של בן-גוריון להנהגת המדינה.

קבוצה אחת קמה מתוך ״הצעירים״, בעיקר אלה שעבדו עם בן-גוריון ושקעו בתסכול עמוק מרגע שפרש לשדה בוקר. על הקבוצה הזו נמנו כמה ממזכיריו של בן-גוריון - נחמיה ארגוב, חיים ישראלי, יצחק נבון; וכמה מהפקידים הבכירים שעבדו לידו - טדי קולק, אהוד אבריאל, אלחנן ישי, שמעון פרס. ניתן לשייך אליהם גם את הרמטכ״ל, משה דיין.

כולם יחד וכל אחד לחוד הסתערו על שדה בוקר שוב ושוב, כדי לשכנע את בן-גוריון לשוב, אף שלא העזו ללחוץ עליו יתר על המידה, שהרי לא הייתה להם הסמכות האישית או המפלגתית לתבוע את שובו. חלק מהצעירים גם החלו לתכנן ״מרד משולש״ בתוך מפא״י נגד לבון כשר ביטחון, נגד דב יוסף כשר הפיתוח [בציבור ובצמרת מפא״י שררה אי-שביעות רצון מתפקודו של יוסף], ונגד שרת כראש הממשלה. אלחנן ישי סיפר על כך לבן-גוריון בשדה בוקר, אך הזקן רק שמע את הדברים ולא הגיב,[45]

הקבוצה השנייה הייתה חוג הולך ומתרחב של ותיקי המפלגה, אנשי צמרת מפא״י. במשלחת הראשונה, שהגיעה לבן-גוריון ביולי 1954, היו שמואל דיין [אביו של משה דיין], קדיש לוז ומרדכי נמיר; אחד מיוזמי המשלחת הזו היה דווקא יוסף שפרינצק, יושב-ראש הכנסת, שמזה שנים היה נתון במחלוקת מרה עם בן-גוריון, והיה ידידו של לבון; עתה היה שפרינצק נחוש לסלק את ה״גורדוניסט״ ההוא מתפקידו ולהחזיר את בן-גוריון.

במשלחות אחרות הגיעו אליו גולדה מאיר, זלמן ארן, עקיבא גוברין.

נראה היה שהתנגדותו של בן-גוריון ללחצים של חבריו הולכת ונחלשת. התמונה שראה לעיניו הייתה עגומה:

סכסוכים בתוך הממשלה בין שרת ללבון,

סכסוכים בין לבון לראשי משרד הביטחון וצה״ל,

מדיניות ותרנית של משה שרת,

ערעור האמון של הציבור במנהיגותו,

סכנות גוברות לשלום המדינה.

ברור היה, שרק התייצבותה של מנהיגות נחרצת, בעלת השראה ומעוף בראש המדינה, עשויה להוליך לפתרון המשבר.

ועל רקע זה, כמו בטרגדיה יוונית, פרצה פרשת לבון.

 

 

באביב של שנת 1954 השתלט על מצרים הקולונל נאצר הצעיר והשאפתן. הוא הרחיק מהשלטון את גנרל נגיב המתון, ראש קבוצת ״הקצינים החופשיים״, שהדיחה את המלך פארוק ב-1952. מטרתו הראשונה של נאצר הייתה סילוק 80 אלף החיילים הבריטים שישבו בתוככי מצרים - חלקם בבסיסים ברחבי המדינה, חלקם בשדות תעופה לאורך תעלת סואץ. נאצר הערמומי רמז לשר החוץ האמריקני, ג׳והן פוסטר דאלס, שהוא עשוי להצטרף ל״ארגון ההגנה של המזרח התיכון״, מיסודה של ארצות-הברית, אם רק יסולקו החיילים הבריטים מאדמתו. דלאס בלע את הפיתיון והנשיא איזנהאואר הפעיל לחץ כבד על ראש ממשלת וינסטון צ׳רצ׳יל, להסתלק ממצרים.

האריה הבריטי הזקן, נטול השיניים, לא גילה התלהבות יתרה להישאר במזרח התיכון, על אף התנגדות ״השמרנים הצעירים״ לנטישת תעלת סואץ, שהייתה נכס אסטרטגי מהמדרגה הראשונה. ביולי 1954 חתמו נציגי אנגליה ומצרים על הסכם לפינוי הצבא הבריטי. כמה מסעיפי ההסכם קבעו, שלבריטניה הזכות לחזור לבסיסים לאורך התעלה במקרה של התקפת מדינה זרה על מצרים או על אחת מארצות המזרח התיכון.

בארץ עורר המשא ומתן דאגה רבה כבר בשלביו הראשונים. נוכחותם של חיילים בריטים במצרים היוותה גורם מרסן, שיכול היה לעצור שאיפות הרפתקניות של המצרים; בהיעדרם יכול היה נאצר לעשות כעולה על רוחו. בנוסף על כך, הפינוי הבריטי זיכה את הצבא המצרי בתוספת מרשימה של שדות תעופה, בסיסי צבא ומחסני נשק שהיו פזורים לכל אורך התעלה.

האם ניתן היה לעצור או לפחות לעכב את פינוי הבריטים ברגע האחרון? חוגים באגף המודיעין של צה״ל, בראשות אלוף-משנה בנימין גיבלי, חשבו שהדבר ניתן באמצעות פעולה בלתי שגרתית, שיבצעו סוכנים ישראלים במצרים. הם רקמו תוכנית פעולה וגם לבון וגם גיבלי, נתנו לה את ברכתם.

התוכנית שהגו הייתה נאיבית ומסוכנת במידה מדהימה, ובמבט לאחור מצטיירים מתכנניה כהרפתקנים קלי דעת, חסרי כל הבנה מדינית ומבצעית. הם סברו שיש לבצע שורת מעשי חבלה במצרים, שיכוּוְנו בעיקר נגד מוסדות ונציגויות של מדינות המערב, בעיקר של אנגליה. הפיצוצים יתחוללו במרכזי תרבות, ספריות, בנייני הקונסוליות והשגרירות הבריטית. ממשלת אנגליה תייחס את מעשי החבלה לגוף הפועל בהשראת ממשלת מצרים עצמה, או ל״אחים המוסלמים״, ארגון טרור אסלאמי קיצוני. בשני המקרים, יהוו הפיצוצים הוכחה, שאין לסמוך על מצרים, ושמשטרה חלש; לפיכך, אין ערך להסכמים שנחתמו עמה. מסקנה זו תחזק את ידי המתנגדים להסכם שנחתם בלונדון; הממשלה הבריטית תצטרך לדון בהסכם מחדש, ואולי אף לבטלו.

היה צורך במידה נדיבה של עיוורון פוליטי, כדי להאמין שתוכנית חובבנית שכזו תביא לשינוי יסודי במדיניותה של אנגליה, שזה מכבר קיבלה החלטה אסטרטגית לנטוש את בסיסיה במצרים. כמה מהאנשים, שהתוכנית הובאה לידיעתם בסוד כמוס, התנגדו מלכתחילה. משה דיין התייחס לתוכנית בביטול מופגן ולא האמין בסיכוייה. אולם בנימין גיבלי הביא אותה בפני לבון, והיא נשאה חן בעיניו. לאחר הכול, היה זה אותו לבון, שכבר בעבר הציע תוכנית דומה להדהים - לבצע מעשי חבלה ברבת-עמון, כדי לסכסך בין הירדנים לבין האמריקנים. גרסה אחרת של ״הפרשה הירדנית״ אומרת, שלבון הורה ליהושפט הרכבי, שהיה ממלא מקום ראש אמ״ן, לבצע חבלות בקונסוליות הבריטיות ברבת-עמון ובגשר כדי לסכסך בין הירדנים לבריטים; התוכנית בוטלה בגלל התנגדותו הנחרצת של משה דיין.[46] לבון גם הציע ליעקב כרוז, המשנה לראש המוסד, כי ״יסדר איזו פרובוקציה, פיצוץ או משהו״ בנצרת, כדי לסכל בחירת קומוניסט לראשות העירייה. כרוז דחה את ההצעה ״בחמת זעם״.[47]

בסוף חודש יוני ניתנה ההוראה לסוכנים ישראלים במצרים, חברי יחידה מיוחדת של אגף המודיעין, לפתוח במבצע. הם הפעילו רשת של צעירים יהודים מקומיים, שערכו כמה מעשי חבלה חובבניים בקהיר ובאלכסנדריה. הרשת הוקמה למקרה של פריצת מלחמה בין מצרים לישראל; היא לא הייתה מיועדת לצורכי חבלה, ועצם הפעלתה באותן נסיבות הייתה בבחינת מחדל חמור. הצעירים הניחו פצצות מאולתרות בתיבות דואר באלכסנדריה וכעבור כמה ימים - בספריות האמריקניות באלכסנדריה ובקהיר. הפצצות הזעירות נארזו בתוך נרתיקי משקפיים או בקופסאות של אבקת כביסה. הן נדלקו והציתו להבות קטנות שכובו במהרה.

ראש הרשת, אברי אלעד, הפעיל את אנשיו ב-23 ביולי בפעולה בו-זמנית נגד חמש מטרות - שני בתי קולנוע בקהיר, שני בתי קולנוע באלכסנדריה, ומחסן לשמירת חפצים בתחנת הרכבת בקהיר. שעה קלה לפני התחלת המבצעים, אירע תקלה גורלית: הפצצה שבכיסו של אחד מאנשי הרשת, פיליפ נתנזון, ניצתה טרם זמנה, כשעמד להיכנס לקולנוע ״ריו״. הוא נעצר בידי שוטרים מצריים, שראו אותו מתפתל מכאבים כשעשן עולה מכיסו. מנתנזון התפשטה חקירת המשטרה לשאר חבריו. באותו ערב ובימים שלאחר מכן נעצרה הרשת כולה. 11 יהודים נתפסו, בתוכם גם סוכן המוסד מקס בנט. רק אברי אלעד, ראש הרשת, שפעל תחת השם פאול פרנק, לא הוטרד כלל. הוא חיסל בנחת את עסקיו, מכר את מכוניתו ויצא לאירופה, שבועיים לאחר שהחלו המעצרים. אברי אלעד היה אותו אברי זיידנברג, שגנב כסף מארנקו של שמעון פרס, כשהיה עדיין גזבר אלומות וסולק מהקיבוץ בבושת פנים.

משה שרת למד על הפרשה רק מתוך הפרסומים במצרים ש״המשטרה לכדה רשת ציונית״. תחילה סבר שזו עלילת דם, אך בהמשך הזמן התברר לו, שזו פעולה שנעשתה על-ידי זרוע חשאית של צה״ל ללא ידיעתו. לדוד בן-גוריון נודעו הדברים מפיו של משה דיין, שחזר לפני זמן קצר מנסיעה לארצות-הברית, ולא היה בארץ בזמן שהתחולל המבצע. בן-גוריון רשם את דברי דיין ביומנו:

״סיפר על הוראה תמוהה של פ׳ ל׳ בשעת היעדרו, על פעולה במצרים שנכשלה (והיו צריכים לדעת שתיכשל) - קלות דעת פלילית!״[48]

השיחה בין בן-גוריון לדיין התקיימה כשלושה שבועות לאחר שהזקן נואש משר הביטחון ויעץ לאשכול לומר ללבון, כי אינו עומד עוד מאחוריו. ב-29 ביולי שוחח שמעון פרס עם גולדה מאיר ואמר לה, כי נקעה נפשם של אנשי הסגל הבכיר במשרד הביטחון מפנחס לבון, שתכנן מבצעים חמורים במזרח התיכון והוליך שולל את ראש הממשלה. אפילו בן-גוריון, אמר פרס, הגיע למסקנה, כי עשה טעות קשה בכך, שמינה את לבון. [49]

עד למחצית אוקטובר לא שוחח בן-גוריון עם איש על המפולת במצרים. ביום הולדתו ה-68 שפך את לבו בפני נאמנו, נחמיה ארגוב.

״לראשונה שוחחתי עם הזקן על הנושא המחריד ששמו לבון״, כתב נחמיה ביומנו. ״הזקן ניתח את הנושא המצרי. הוא הוציא פסק-דינו החמור על עושה הפשע.

זה לא היה מעניינו של שר הביטחון להחליט על כך. זוהי שאלה פוליטית, ולא ביטחונית. באיזו רשות נטל לעצמו הזכות להחליט ולפעול עצמאית בשטח הפוליטי המובהק?... הוא הרי מקובל כאיש פיקח. כיצד הגיע לשיקול והחלטה כה טיפשיים? הרי זו שטות מאין כמוה; מבצע כזה לא יישאר סוד; לא בעיני אמריקאים ובריטים ולא בעיני המצרים, ונימָצא בכל המקרים מפסידים, ומפסידים הכל. באיזו רשות שלחו 13 איש מן הטובים והמסורים לטבח? על מה ולמה? ללא שום הצדקה ביטחונית, מוסרית ופוליטית. נראה שהוא חכם רק בדיבור. החוכמה בדיבור היא, כנראה, שונה מזו שנזקקים לה עבור מעשים. משה ד׳ סיפר לאחר שהגיע מארצות-הברית על ההוראה שניתנה בידי לבון; נתחלחלתי.  עכשיו סיפרו לי גם פרטי המאסר״.[50]

מתוך דבריו של בן-גוריון ברור היה שהוא רואה בפנחס לבון את האשם באסון שאירע במצרים.

ב-11 בדצמבר נפתח בקהיר משפט ״המרגלים הציוניים״ ובכך הורם המסך מעל המערכה השנייה באותה פרשה טרגית. עתה, משחייהם של היהודים היו תלויים מנגד, החלו לבון וגיבלי להטיל את האשמה זה על זה. תחילה לא הכחיש לבון, כי הוא אשר נתן את ההוראה, אך טען שהיא הוצאה ממנו לאחר מעשה; אחר-כך התכחש כליל למתן הפקודה, והטיל את האחריות על ראש אמ״ן. אלא שעוזר שר הביטחון, חיים ישראלי, גילה בארכיונו דו״ח קצר של גיבלי על ביצוע הפעולה וכישלונה - ועל הפתק חתימת ידו של לבון, משמע קיבל דיווּח וידע על הפעולה וכישלונה.[51] גיבלי, מצדו, ניסה להוכיח באותות ובמופתים - וגם במסמך שזויף על פי פקודתו - שלבון נתן לו את ההוראה.

האמת היא ששניהם - גם גיבלי וגם לבון - לא היו מלאכי שרת; שניהם - מעורבים בפרשה עד צוואר. אך ברגע שנתבררו להם ממדי האסון שהם חוללו, ניסה כל אחד מהם להטיל את האשמה על רעהו.

בינתיים גברה בארץ ההתרגשות סביב משפט קהיר. ממצרים הגיעו ידיעות מחרידות על תנאי המאסר של הנאשמים, על מכות ועינויים נוראים. ערב המשפט התאבד יהודי מצרי בשם כרמונה. ב-21 בדצמבר התאבד מקס בנט, איש המוסד בכלא המצרי. הנערה היחידה בקבוצת הצעירים שנאסרו, ויקטורין ניניו (״מרסל״) ניסתה פעמיים להתאבד, כי לא עמדה בעינויים הקשים.

בלחץ חבריו החליט משה שרת להקים ועדת חקירה של שניים, הרמטכ״ל לשעבר יעקב דורי, ושופט בית-המשפט העליון יצחק אולשן. הוועדה הוקמה בסוד כמוס וגם חקירתה נוהלה תחת מעטה כבד של סודיות. מסקנותיה, כמובן, לא נועדו לפרסום. אולשן ודורי החלו בחקירתם, שמעו את לבון ואת גיבלי והזמינו גם עדים נוספים וביניהם שמעון פרס.

מנהיגי המדינה נקלעו לסיוט בלהות, שנמשך לאורך החודשים דצמבר 9541 וינואר 1955. משה שרת ניצח על מערכה דיפלומטית מסועפת בבירות העולם, כדי לשכנע אישים, מוסדות ציבור, מנהיגי מדינות ואינטלקטואלים, כי חבורת הצעירים היהודים הם קורבנות עלילה שפלה; נציגי ישראל ביקשו את התערבותם, כדי להציל את נאשמי קהיר. אך בו-בזמן ידעו שרת ושותפיו לסוד את האמת. בוועדת אולשן-דורי נחשפה תסבוכת מזעזעת של שקרים, אינטריגות ויחסים מורעלים במערכת הביטחון. שרת, אדם רגיש מאין כמותו, לא מצא מנוח לנפשו וכל יום היה סיוט חדש עבורו. הוא שמע הדים מחקירות הוועדה, נפגש עם לבון לשיחות מתסכלות ונרגשות, שוחח עם דיין, פרס ואיסר הראל, ראש שירותי הביטחון. ובינתיים התקרב מועד גזרי הדין במצרים.

בית-הדין בקהיר פרסם את גזר דינו ב-27 בינואר 1955. שישה מהיהודים העצורים נדונו לתקופות מאסר ארוכות, בין שבע שנים למאסר עולם. שני אחרים, שמואל עזאר וד״ר משה מרזוק, נדונו למוות. ב-31 בינואר נתלו השניים בחצר בית-הכלא של קהיר.

כמה ימים לאחר התליות, כשהארץ כולה אפופה אווירה קודרת, פגש נחמיה ארגוב את נתן אלתרמן. המשורר שאל אותו מה היה קורה אילו היה בן-גוריון ראש הממשלה. השיב לו ארגוב:

״אני יכול להבטיחך נאמנה, כי אילו היה בן-גוריון ראש ממשלה, לא היה קורה כל האסון של מצרים״. אחר-כך גילה לו את הסוד: ״בקהיר לא היה משפט ראווה; בקהיר נתפסו אנשינו, שפעלו מתוך פקודה מפורשת ומוסמכת. ואם צריך היה מישהו לתת את הדין - חייב נותן הפקודה לתת הדין. אילו היה בן-גוריון ראש ממשלה - לא הייתה ניתנת פקודה טיפשית כזאת, כי לא היה איש שהיה מעז להפעיל מכשיר כזה ללא ידיעת ראש הממשלה״.[52]

אלתרמן היה מזועזע מהשיחה. כעבור ימים אחדים כתב שיר על פרשת קהיר. הוא אושר על-ידי הצנזורה ופורסם ב״טור השביעי״ של אלתרמן בעיתון דבר:


עוד פתוח הדף ודומם. זה טיבם

של דפים שכאלה. גורל הוא וּגְזר,

אך מתוך שתיקתו, קבל אל, קבל עם,

הוא כאילו

שואל דבר...


הוא שואל - ועמו לו גם אנו נדרוש

אם אומנם אין עלינו ליתן את הדין

על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש

שצימחו את הסבך המופרך-המדהים


על מיני אסטרטגיות פלפול... על דברים

שאינם לדיון --- לו נשאל ונתמה

לא רק איך כי אם

למה נפלו גיבורים

ויאבדו - זאת נגידה נא - כלי מלחמה.


עוד פתוח הדף, למדובר בסביבו

לו נוסיף נא את זאת: אל שתיקה במזיד

לא תשובה מבקש הוא, כי אין זה טיבו

אך דורש הוא אולי

מסקנה מעשית.[53]

 

מסקנה מעשית - זה היה היעד אליו חתרה ועדת אולשן-דורי. תחילה חשב לבון שהחקירה תסייע לו, אך בסופו של דבר היא פגעה בו. שרת הרחיב את סמכות הוועדה, כדי שתוכל לחקור פקודות דומות של לבון (כמו במקרה הירדני) ויוזמות הרפתקניות שלו מן העבר. ועדת אולשן-דורי נכנסה לעובי הקורה, עיינה במסמכים חסויים והזמינה עדים ממערכת הביטחון. בין העדים שזומנו להעיד היו גם משה דיין ושמעון פרס.

מרגע שהעיד פרס נפוצו שמועות, כאילו הוא ביקר את לבון בחריפות. מזכיר הוועדה, שמאי כהנא, אמר למשה שרת:

״שמעון פרס סיפר בכל מכל ואחרים הוסיפו״.[54]

לבון עצמו זעם על פרס עד כדי כך, שחדל לדבר עמו והקשרים ביניהם קוימו באמצעות חילופי פתקים. לבון לא סלח לפרס על שהסכים להעיד בפני הוועדה, על אף שלטענתו יכול היה לומר

״שאין לו קשר וידיעה בעניין, מאחר והיה מחוץ לפרשה״;

לבון גם האשים את פרס - גם כאן שלא בצדק - כאילו ביקש מנכ״ל משרד הביטחון משרת, שלא להראות ללבון את עדותו.[55] לבון וחבריו דיברו בסלידה ובכעס רב על עדותו של פרס. לבון האשים את פרס, כי חתר תחתיו בשיטתיות.[56] לבון הפך את עדותו החשאית של פרס לסמל לחתרנותו של פרס ולהשמצות שהשמיע על הממונים עליו.

האמת הייתה הפוכה. ב-5 בינואר 1955 נקרא שמעון פרס להעיד בפני הוועדה והוזהר על-ידי השופט אולשן

״שכל מה שנאמר שם צריך להישאר סודי - אפילו עצם העובדה שהעדתי. בתשובה לשאלות המפורטות של הוועדה, סיפרתי להם כל מה שידעתי, ותיארתי את הנהלים בישיבות מטה שר הביטחון שבהן השתתפתי״.[57]

כעבור שנים, הסיר השופט יצחק אולשן את המסך מעל עדותו של פרס,

״הרגשנו כי פרס אינו להוט להרבות דברים בתשובותיו״, כתב אולשן, ״בייחוד כשמשאלותינו יכלה להשתמע לדעתו משמעות ביקורתית כלפי לבון. הרושם שלנו היה, שפרס השתדל להתחמק מלהשיב, כשהיה לו חשש שהתשובה יכולה להתפרש נגד לבון. הוא היה רחוק מלהיות עד הלהוט להיות עד. הוא לא הציג את עצמו כידיד או שונא של לבון. ייתכן שמצבו לא היה נוח לפנינו כמנהל משרד הביטחון״.

אולשן הזכיר, כי בשנת 1960 עתיד היה לבון להציג את פרס

״כאויבו הגדול, שהעליל עליו עלילות בהיחקרו על ידינו״.[58] לדבריו, האשים לבון את פרס ״כאילו הרבה לפנינו בדברי רכילות לא רק לעניין העסק הביש [פרשת החבלות במצרים], אלא על כל תקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, וכי פרס גרם ׳להרחבת היריעה׳ בוועדת אולשן-דורי. לבון הציג את פרס כדחליל״,

הוסיף אולשן.

״את היריעה בוועדת אולשן-דורי לא הרחיב שמעון פרס, אלא פנחס לבון עצמו. הוא שפירט בתורת דוגמאות כל מיני תקריות מן העבר, עניינים שקדמו לעסק הביש, ואשר לא היה להם כל קשר עם העניין שנחקר. רק משום כך שאלנו דרך אגב על העניינים האלה עדים אחרים. פחות מכולם שאלנו את פרס עליהם... פרס לא היה כלל ועיקר נדיב בעדותו ובתשובותיו. הוא השיב רק על השאלות שהצגנו לו ובעדותו, שלא הייתה ארוכה, לא סיפר ביוזמתו מאומה. יתירה מזאת, בזמן החקירה לא ידעתי כי שוררים יחסים רעים בין פרס לבין לבון, שכן כשהרצה לבון את דבריו לפנינו לא מתח כל ביקורת על שמעון פרס״.[59]

לדברי השופט אולשן, הייתה הביקורת החריפה כלפי פרס, שהושמעה פומבית בשנת 1960  השמצה חסרת הצדקה. היא גרמה לאולשן גם ייסורי מצפון.

״בימים ההם [1960] ... לא הייתי שלם עם מצפוני: רציתי מאוד להגיב בפומבי על דברי ההשמצה שניתכו על ראשו של פרס, אולם ... החלטתי לשום מחסום לפי״.[60]

אולי בגלל אותם ייסורי מצפון שלח השופט אולשן גם מכתב אישי לשמעון פרס. בנוגע להופעתו בוועדה כתב השופט:

״לא ביוזמתך הופעת, אלא הוזמנת על-ידי החוקרים, כדי לברר אי אלה פרטים בקשר עם ישיבה אחת, שגיבלי הזכיר ונשאל מתי התקיימה ומי היו המשתתפים בה, ובתשובתו בין היתר הזכיר אותך ואת [אלוף] יוסף אבידר. לפי זיכרוני, נאמר בדו״ח שלנו, שאתה ענית רק על שאלות ששאלנוך בקשר לפרטים הנ״ל ותו לא...״.[61]

חמתו של לבון בערה בו בעיקר משום סירובו של פרס למסור לו פרטים על עדותו.

״אני קיבלתי את הוראת ועדת אולשן-דורי כלשונה ושתקתי״, סיפר פרס. ״לבון כעס עלי״.[62]

חיים ישראלי, עוזר שר הביטחון וידידם של דיין ופרס, הוסיף

״משה דיין לא כיבד רצון הוועדה ולאחר הופעתו בפניה בא ללבון וסיפר לו מה אמר בעדותו. שמעון פרס כן כיבד רצון הוועדה ומכאן תביעתו של לבון לקבל את עדות פרס״.[63]

חשדותיו של לבון כלפי פרס הרקיעו שחקים ועוזרו הנאמן אפי עברון פנה לחיים ישראלי בדרישה, שנשאה בכנפיה גם איום מרומז:

״לטובת שמעון״, אמר לישראלי, ״מוטב שיגלה ללבון מה הוא אמר לוועדת אולשן-דורי. עד כמה שלא יהיו הדברים חמורים, הם אינם אלא עשירית ממה שלבון חושב שנאמר שם״.[64]

כך, ליד ״העלילה״ הגדולה נגד לבון, צמחה עלילה קטנה, אך הרסנית, נגד שמעון פרס.

 

 

לבון לא הסתפק ב״ברוגז״ עם שמעון פרס. הוא רצה את ראשו. מתוך ביטחון מוזר כי החקירה תזכה אותו, החל מדבר גלויות על נקמתו הצפויה. לשרת אמר, כי אם יימצא אשם ״יסיק מסקנה הרבה יותר חמורה״ מהתפטרות; שרת ראה בכך רמז להתאבדות. אולם אם ייצא זכאי, אמר לבון - יסיק מסקנות אישיות לגבי אחרים. יערוך רה-ארגון מקיף במשרד הביטחון ובמטכ״ל. ״פרס יהיה מוכרח ללכת״, אמר לבון וגם הודיע שהדחתו של בנימין גיבלי היא ״נחרצת״ בעיניו.[65] את דיין היה מוכן להשאיר בתפקידו, בתנאי שיקוצצו סמכויותיו באופן משמעותי וימונה ״מפקח כללי״ לצבא, שיהיה כפוף ישירות לשר הביטחון. לבון זכה לתמיכה ביחסו השלילי כלפי פרס ודיין דווקא אצל ידידו משכבר הימים, לוי אשכול.[66]

ועדת אולשן-דורי מסרה את ממצאיה למשה שרת ב-13 בינואר 1955. המסקנות לא היו חד-משמעיות.

״אין לנו אפשרות לומר, אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת, כי ראש אמ״ן לא קיבל הוראות משר הביטחון. עם זאת, איננו בטוחים כי שר הביטחון אומנם נתן את ההוראות המיוחסות לו״.

שני חברי הוועדה לא הצליחו לפצח את כתב החידה: האם נתן לבון הוראה מפורשת לגיבלי להתחיל בפעולה; או שמא החל בה גיבלי ללא הוראה מפורשת, אך מתוך ביטחון שהיא על דעת לבון, על סמך השיחות המוקדמות שניהלו. את התשובה לשאלה המדויקת הזו ידעו כמובן רק שניים - לבון וגיבלי.

לבון זעם, ובשיחות עם שרת ואחרים תקף את חברי הוועדה באופן אישי, השמיע אזהרות ואיומים, גם דרש להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. שרת האומלל, איש חלש ואובד עצות, היסס ותהה, התלבט והתייסר, וקיים התייעצויות אינסופיות עם חבריו. בעיתון למרחב פורסמו דברי בן-גוריון, שמינוי לבון היה ״כישלון חייו״ ואחת מעובדות המשרד, יעל ורד, לחשה באוזנו של שרת, שהמדליף הוא בוודאי שמעון פרס. שרת נחפז לשגר פתק לפרס בו הזהיר אותו

״מחופש לשון בעניינים החמורים העומדים על הפרק״

ופרס התייצב במשרדו ותבע את עלבונו. הוא הכחיש בתוקף, כי הוא המדליף לעיתון. תוך כדי שיחתם עלה נושא היחסים המעורערים במשרד הביטחון. שרת ניסה להתעלם מהנושא, אך פרס אמר לו, כי כבר שבועיים לא מתקיימות ישיבות [עם השר] במשרד הביטחון, ואם יימשך המצב הקשה הזה עוד שבוע יגיעו הדברים לידיעת הציבור.[67] הדברים הללו עוד הגבירו את מצוקתו הנוראה של שרת.

ב-1 בפברואר, למחרת ההוצאות להורג בקהיר, יצאה משלחת של מנהיגי המפלגה והמדינה להתייעץ עם בן-גוריון בשדה בוקר. במשלחת השתתפו משה שרת, גולדה מאיר, זלמן ארן, לוי אשכול ושאול אביגור. בן-גוריון לא רשם את פרטי השיחה ביומנו, אך סיפר עליה לנחמיה ארגוב.

״החברים לא הכריעו״, אמר בן-גוריון. ״איש-איש הביע דעתו, זיאמה ולוי אשכול מתנגדים להליכתו של פ׳ לבון עכשיו. אני אמרתי להם דעתי״. נחמיה ארגוב העיז ושאל: ״מהי?״ התשובה לא איחרה לבוא. ״עליו ללכת!״[68]

משנודע ללבון על נסיעת ההנהגה לבן-גוריון - הריץ מכתב התפטרות לשרת, אולם במכתבו רמז, שהוא עלול להוציא את הסודות הכמוסים שסביבם רחשה המהומה - לידיעת הכלל.

״לא רק אתם חופשיים״, איים על שרת, ״גם אני חופשי״.[69]

המכתב עשה את שלו. שרת באמת נבהל ממנו, וכמוהו גם צמרת מפא״י, שנחרדה מפני הסכנה של הופעת לבון בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הם, שרק לפני ימים אחדים גמרו אומר להדיח את לבון - ביקשו ממנו עכשיו למשוך את מכתב ההתפטרות שלו, ולהישאר בתפקידו. לבון מייד שלף את תוכנית הרה-ארגון, כמקודם - ותבע לסלק את פרס וגיבלי וליטול סמכויות מדיין.

מקורבי שרת הביאו לו כל מיני הצעות, שנועדו לספק את לבון.

אחד משרי מפא״י, זלמן ארן, הציע לשמעון פרס, כי ייקח כרטיס טיסה וייצא לטייל סביב העולם לשישה חודשים. שמעון פרס סירב.[70] הוא הבין כי צעד כזה היה מתפרש כהדחתו המוסווית, והיה מטיל עליו את האחריות לאסון במצרים.

טדי קולק הציע לדחות את פיטורי פרס בחודשיים-שלושה; אשכול וארן הציעו לשלוח את פרס לפריז לחצי שנה ״לנצח על הרכש״ ולשים במקומו - זמנית - את יוסף נחמיאס, נציג משרד הביטחון באירופה.[71] פרס, אם כן, יישאר בעל תואר מנכ״ל משרד הביטחון, אך למעשה יורחק מהארץ. כך רצו בכירי מפא״י גם לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה; ובלהטם כי רב נדמה שלא עניין אותם כלל מדוע פרץ המשבר כולו. נראה שהדברים הגיעו לאוזניו של בן-גוריון והוא העביר לפרס מסר חד-משמעי: אל תתפטר! כעבור זמן הביע בן-גוריון את דעתו, שלוּ היה לבון אומר לו - או אני או פרס - היה אומר ללבון:

״תלך אתה, כי שמעון עשה יותר בשביל הביטחון״.[72]

שמעון פרס עצמו כתב במרירות לשאול אביגור:

״אני מבין שלבון הגיש התפטרותו לאחר שקרא בעיתונות על ביקור ארבעת השרים בשדה בוקר מבלי שידע על כך מאומה מלמפרע. וכן טען, שכל שיטת הטיפול בדו״ח הוועדה... נעשה ללא הסכמתו ואפילו ללא ידיעתו מלמפרע. התפטרותו לא נתקבלה ולעומת זאת התקבלה תביעתו שבנימין ילך, להלכה ולמעשה, ושאני אלך למעשה (אלה שקיבלו הצעתו נתנו מספיק אמון בכוחם לשכנע הח״מ ללכת). למעשה רציתי ללכת בלי התביעה, אלא שקיבלתי הודעה משדה בוקר לא לזוז״[73]

התקופה הזו הייתה מן הקשות ביותר בחייו של פרס; הוא ידע שוותיקי מפא״י רואים בו שאפתן מסוכן, וחש שממסד מפא״י בחר בו כשעיר לעזאזל.[74] כדי להתגונן מפני האשמות לבון, קיים שיחה בת ארבע שעות עם גולדה מאיר.[75]

משה שרת היה שוב מיואש

שוב הוכנסתי לתוך מחנק שאין ממנו מוצא״,

קונן שרת. הוא הסכים להצעת הפתרון שהביאו לו ארן ואשכול, שכלל גם את בנימין גיבלי, גם את החלפתו המשונה של פרס. יחד עם זאת אמר לחבריו: ״שורש הרע הוא בהשארת לבון על כנו״.[76]

למחרת היום נפגש אשכול עם לבון וסיכם איתו על החלפת פרס בנחמיאס בראשות משרד הביטחון. שרת התפתל, והרגיש ״דיכאון״, אך השלים עם הסיכום.[77] הוא התעלם מאזהרתו של איסר הראל, שהיה ״מורתח״ כשנודעו לו הפרטים על כניעת שרת, ואמר לו, כי הוא עושה את שגיאת חייו ועוד ייפרעו ממנו.

״את השארת לבון עוד יש ליישב בדוחק״, אמר ראש שירותי הביטחון, ״אך מדוע מגיע לו פרס על-ידי הרחקת שמעון פרס?״

על אף דברים אלה, זימן אליו שרת את גיבלי ואת פרס, להודיע להם על הדחתם. גיבלי היה הראשון, אולם כששמע את דברי שרת, נסער כולו.

״בנימין היה כנפצע מבחינה מוסרית וכל נפשו התגעשה מזעם ומחמת עלבון על עיוות הדין שאני גורם לו״.

הוא תבע שראש הממשלה ישוחח קודם כל עם הרמטכ״ל, והודיע שמרצונו - לא יתפטר. שרת זימן את משה דיין, שהגיע אליו תוך דקות ספורות.

דיין, שלא במתכוון, לימד את שרת פרק בהנהגה מדינית. כשנודע לו על כוונת ראש הממשלה להדיח את גיבלי, שאל אם זו הייתה המלצת ועדת אולשן-דורי. לא, אמר שרת, הוועדה לא המליצה דבר. אם כן, אמר דיין, איך ייתכן להעבירו עכשיו מתפקידו?

״הוא ידרוש לדעת אם זוהי מסקנת החוקרים. הקצונה כולה תבקש לדעת זאת. אם אין זו מסקנת החוקרים - על שום מה מוקיעים דווקא אותו כחייב בדין? ואם כך נוהגים בו לאחר שהחוקרים לא פסקו זאת - מדוע בכלל העמידוהו לחקירה?... הוא הדין לגבי פרס. הרמטכ״ל שמע מה עומדים להציע לו. פירוש הדבר למעשה - עונש. על מה? אם אין שר הביטחון יכול לעבוד עם מנכ״ל זה - מדוע המתין עד עכשיו? אבל אם הוא מרחיקו עכשיו, הרי הדבר מופיע לא כפרי הסתבכות אישית או מינהלית סתם, אלא שוב כמסקנה ישירה מהחקירה. זוהי בלי ספק התנקמות על עדותו של המנכ״ל נגד שר הביטחון לפני שני החוקרים. איך ייתכן להסיק מהחקירה מסקנות שהחוקרים עצמם לא הסיקון? גם שמעון לא ישתוק, אלא יתבע עלבונו, עם כל התוצאות הנובעות מזה״.[78]

דבריו הבהירים וההגיוניים של דיין גרמו לשרת, לפתע, לראות את האור.

״ניתוחו של הרמטכ״ל״, כתב בהתפעלות, ״היה נוקב, אך צלול ומיושב, שקט להפליא. בבת-אחת נתבהר הפתרון, כאילו נירום מעטה הערפל הכבד מעל הנוף כולו. אחת משתיים - או יש הסקת מסקנות כוללת - או הכול מוקפא עד עת מצוא״. שרת הגדיר את השפעת הרמטכ״ל על החלטתו

כ״מהפכה גמורה בתוכנית שכאילו נחרצה ונתגבשה. הקערה נהפכה. אני מתפלל כי יעמוד בי הכוח להתעקש על המסקנות שהגעתי אליהן היום״.[79]

שרת ביטל את הזמנתו של שמעון פרס, והודיע ללבון - איש אינו הולך, איש אינו מתפטר.

״ברגע האחרון״, העיר פרס, ״תפסו גם שהליכתי פירושה הטלת חשד על איש, שבפרשה המסוימת לא היה מעורב כלל״.[80]

הפעם נדחף לבון לקיר ולא נותרה בידו ברירה. ב-17 בפברואר מסר מכתב התפטרות סופי למשה שרת.

״כשנודע בצה״ל על התפטרותו של לבון״, הדגיש אחד האלופים, ״היינו מאושרים״.[81]

באותו יום הדרימו לשדה בוקר משלחות ויחידים, שכולם תבעו מבן-גוריון לשוב וליטול את תיק הביטחון לידיו.

״לפנות ערב באו פתאום גולדה ונמיר״, כתב הזקן. ״משבר בביטחון. לבון הולך בהחלט ואין איש. מציעים שאשוב. נפעמתי. החלטתי שעלי לקבל הדרישה ולשוב למשרד הביטחון. הביטחון והצבא קודמים לכל״.[82]

בן-גוריון חזר.

״הדבר שהכריע אצל [בן-גוריון] את הכף״, סבר פרס, ״היה הפחד, המוצדק לדעתי, שמא ייפגע הנכס האדיר ששמו צה״ל. באסיפת החברים שהתקיימה בשדה בוקר התבטא הזקן, שאילו היה צריך לבחור בין כל האידיאלים מינוס הביטחון מצד אחד לבין הביטחון מינוס כל האידיאלים, אין לו ספק שהיה בוחר בביטחון״.[83]

 

הערות:

[1] עדות שמעון פרס

[2] משה שרת, יומן אישי, תל-אביב, ספריית מעריב, 1978 (להלן ״יומן שרת״), 29.11.1953, עמ׳ 202.

[3] עדות מאיר עמית.

[4] לדוגמה: יב״ג, 3.5.1958.

[5] עדות מאיר עמית.

[6] עדות חיים ישראלי ואחרים.

[7] שמעון פרס, יומן אנטבה, לעיל, עמ׳ 11.

[8] עדות שמעון פרס.

[9] שמעון פרס, יומן אנטבה, לעיל, עמ׳ 01.

[10] שיחת משה דיין עם המחבר.

[11] עדות שמעון פרס.

[12] עדות שמעון פרס, וכן שבתי טבת, משה דיין, שוקן, תל-אביב, 1971, עמ׳ 377.

[13] עדות אברהם בן-יוסף.

[14] שיחות שמעון פרס עם המחבר.

[15] עדות צבי צור, וכן גולן, פרס, לעיל, עמ׳ 35.

[16] עדות גד יעקבי.

[17] Battlibg for Peace, p. 178

[18] עדות שמעון פרס.

[19] צוטט על-ידי זלמן ארן, יומן משה שרת, 18.1.1955.

[20] זאב שרף, מזכיר הממשלה כינה אותו ״בלי יעל״. צבי מימון, קצרן הממשלה, השתמש בביטוי ״דיאבול״; שניהם מצוטטים ביומן נחמיה ארגוב, 10.8.1954.

[21] עדות אריה אופיר; עדות אהוביה מלכין; עדות ברוך אזניה; עדות אליעזר לבנה - כל אלה לספר בן-גוריון, וכן אליעזר לבנה ״הישיבה הגורלית במרכז מפא״י שבה הוחלט על הכרזת המדינה״, ידיעות אחרונות, 15.5.1959 ומכתב אליעזר לבנה למערכת ״שיבושים״, ידיעות אחרונות, 18.5.1959.

[22] גולדה מאיר, חיי, הוצאת מעריב, תל-אביב, 1975, עמ׳ 210.

[23] עדות שאול אביגור לספר בן-גוריון.

[24] גולדה מאיר, חיי, לעיל, עמ׳ 210.

[25] עדות מרדכי מקלף, וכן שבתי טבת, משה דיין, תל-אביב, שוקן, 1971, עמ׳ 420-416.

[26] מכתב בן-גוריון למשה שרת, 28.10.1960.

[27] דברי פנחס לבון בכנסת, 5.8.1953.

[28] עדות שמעון פרס.

[29] 99 Battlibg for Peace, p.

[30] טבת, משה דיין, לעיל, עמ׳ 419.

[31] יב״ג, 6.2.1954.

[32] יומן נחמיה ארגוב, 30.5.1954.

[33] שם.

[34] .Battlibg for Peace, p. 100

[35] מירון מדזיני, היהודייה הגאה, תל-אביב, ידיעות אחרונות, 1990, עמ׳ 216.

[36] יומן נחמיה ארגוב, 9.6.1954.

[37] דברי לבון בפורום סגור, 17.10.1960, אב״ג.

[38] יומן משה דיין, 31.5.1954.

[39] דברי אפי עברון בשיחה עם אלחנן ישי, מכתב אלחנן ישי לשמעון פרס. 20.6.1957.

[40] יומן נחמיה ארגוב, לעיל.

[41] יומן משה דיין, 18.6.1954.

[42] פנחס לבון בישיבה עם אלופי צה״ל, יולי 1954.

[43] יומן נחמיה ארגוב, 1.9.1954, מסתמך על דיווחו של שמעון פרס.

[44] יומן נחמיה ארגוב, 10.8.1954, יב״ג, 7.8.1954.

[45] יומן נחמיה ארגוב, 12.9.1954.

[46] מכתב בן-גוריון למשה שרת, 28.10.1960, אב״ג.

[47] ציטוט מיומנו של יעקב כרוז, חיים ישראלי, מגילת חיים, ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2005, עמ׳ 102.

[48] יב״ג, 24.8.1954.

[49] חגי אשד, מי נתן את ההוראה, תל-אביב, ידיעות אחרונות, 1979, עמ׳ 45.

[50] יומן נחמיה ארגוב, 16.10.1954.

[51] עדות חיים ישראלי, וכן אמירה לם, ״גולדה ישנה, אז עיכבנו את גיוס המילואים״, ריאיון - עם חיים ישראלי, ידיעות אחרונות, 1.4.2005.

[52] יומן נחמיה ארגוב, 15.2.1955.

[53] דבר, 11.2.1955.

[54] יומן שרת, לעיל, 5.1.1955.

[55] דברי אפי עברון בשיחה עם אלחנן ישי, וכן מכתב אלחנן ישי לשמעון פרס, 20.6.1957.

[56] מירון מדזיני, היהודייה הגאה, עמ׳ 216.

[57] .104-105 .Battling for Peace, pp

[58] יצחק אולשן, דין ודברים: זיכרונות, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1978, עמ׳ 268-269.

[59] שם, עמ׳ 286-285.

[60] שם, עמ׳ 269-268.

[61] מכתב מאת השופט יצחק אולשן לשמעון פרס, 9.10.1976.

[62] עדות שמעון פרס.

[63] עדות חיים ישראלי, וכן: ישראלי, מגילת חיים, לעיל, עמ׳ 119.

[64] ישראלי, מגילת חיים, לעיל, עמ׳ 119.

[65] יומן שרת, לעיל, 11.1.1955.

[66] יומן שרת, לעיל, 18.1.1955.

[67] יומן שרת, לעיל, 14.1.1955.

[68] יומן נחמיה ארגוב, 12.2.1955.

[69] מכתב פנחס לבון למשה שרת. 2.2.1955.

[70] . 105 .p ,Battling for Peace

[71] יומן שרת, לעיל, 7.2.1955.

[72] רישום של בן-גוריון, 10.10.1956.

[73] טיוטת מכתב שמעון פרס לשאול אביגור, 3.3.1955, א״צ.

[74] . 105-106 pp. ,Battling for Peace

[75] יומן נחמיה ארגוב, 15.2.1955.

[76] יומן שרת, לעיל, 7.2.1955.

[77] שם.

[78] יומן שרת, לעיל, 11.2.1955.

[79] שם.

[80] טיוטת מכתב שמעון פרס לשאול אביגור, לעיל.

[81] עדות דן טולקובסקי.

[82] יב״ג, 17.2.1955.

[83] טיוטת מכתב שמעון פרס לשאול אביגור, לעיל.

 

העתקת קישור