נפש לדוידק׳ה - על דוד נמרי ז״ל

מרס 1908 - יוני 1966

היכרותי עם דוידק׳ה תחילתה בסוף 1929, וקשרינו, קשרי עבודה הדוקים, חברות ורעות, התמידו עד שנסגר המעגל עם מותו בטרם עת ב-1966.

חברים היינו במשקים שכנים בעמק-הירדן - הוא בגשר (שקרויה הייתה בימים ההם גשר-נחלים) ואחר-כך באשדות-יעקב, ואני בכנרת - ולכלל מגע הדוק (שעיקר סיפורי ייסוב עליו) הגענו בכמה שטחי-פעולה (שהם בעצם אחד): ״ההגנה״, מפעלי ״חומה ומגדל״, העפלה (על כל ערוציה: הימי, היבשתי והאווירי והמאבק על העלייה.

ואלה הפרטים הזכורים לי מפגישתנו הראשונה. בסוף 1929 נשלחתי מטעם ההסתדרות והקק״ל לפעול בקרב תנועת ״החלוץ״ בפולין, שגאתה מאוד בימים ההם. נוכח הייתי בקונגרס הציוני הט״ז בציריך, שבו נוסדה, תוך תקוות מרקיעות, הסוכנות היהודית המורחבת. בתום הקונגרס יצאתי לורשה. שהיתי בה ימים מספר, שבהם ביקרתי במרכזי התנועות החלוציות ובאלו נקודות-הכשרה, והופניתי למושבת ״החלוץ הצעיר״ באחת מערי השדה. שם הלמו אותי ואת חברי (ועמנו את כל המון בית-ישראל בפולין) הידיעות המחרידות על פרוץ הפרעות בארץ, ב-23 באוגוסט. נחפזתי לחזור לורשה - הן חבר הייתי במרכז ״ההגנה״ - ושם הצטרפתי לקבוצת העולים-החלוצים, שנחלצה ראשונה לעלות, לאחר פרוץ המאורעות. נסענו דדך וינה וטריאסטה, והפלגנו באונייה ליפו. הגעתי לארץ בראשית ספטמבר והתייצבתי מייד באחד מ״מעונות״ מרכז ״ההגנה״, בבית הוועד-הפועל של ההסתדרות - אז בבניין ״סולל-בונה״ ברחוב יפו - פתח-תקווה. בו ביום נשלחתי לגליל. הארץ הייתה מסוערת ורבו החששות להמשך ההתקפות הערביות. בסיס ״ההגנה״ בעמק-הירדן היה בדגניה א׳. אחד המשקים הראשונים שאצתי לבקר בהם היה גשר. הדבר היה ימים מספר בלבד לאחר שהותקפה הנקודה - התקפה קשה ועקשנית, ובכוח רב, לפי אמות-המידה של הימים ההם - בליל ה-30 באוגוסט. כל אותו קיץ הוטרדה הנקודה, וכן נקודות-יישוב אחרות בעמק-הירדן, בצליפות ובמטחי-יריות, אך הפעם נעשה ניסיון לפרוץ אל החצר של גשר פנימה. קיבוץ גשר עמד להתנחל בשטח חדש במזרח-הירדן (שטח דלהמיה, אשדות-יעקב עכשיו) והילדים כבר עקרו לנקודה החדשה. גשר עצמה הייתה בימים ההם גיבוב של צריפי-עץ נושנים (לפי ביטויו של דוידק׳ה בדו״ח שרשם על ההתקפה: ״מספר צריפים התלויים על בלימה״), בקתות של לבני-חומר ומספר זעום של בנייני-אבן נושנים, ומבוצרת הייתה, דרך ארעי, בעמדות של שקי-חול. גדר תיל דוקרני נמתחה סביב הנקודה. בנקודה התגוררו באותם הימים כ-150 נפש, אך רק מיעוטם היו מצוידים בכלי-ירייה. ההתקפה נפתחה באותו לילה קרוב לחצות, ולמרבה ההפתעה - לאור הירח המלא. ואולם המשמרות, ערוכים להגנה היקפית, ניצבו בעמדות כדרוש. התוקפים נערכו לאורך פסי מסילת-הברזל ותעלת הכביש שנתמשכו סמוך למשק, והפורצים הגיחו מתוך חורשת עצים ופתחו ביריות עזות, ויחידה אחת נשלחה לפרוץ את גדר התיל. רוכבים מספר חלפו בדהרה והלהיבו את התוקפים בקריאות ״עליהום״. המְגֵנים השיבו אש מכל כלי-הנשק המעטים שהיו ברשותם, אך התוקפים חזרו והתקיפו. שוב הרתיעה אותם אש המְגֵנים (אחד הבחורים אף הטיל רימון-יד לתוך ההמון המסתער) ובינתיים הגיעה כיתה של פרשי חיל-הספר, שחנתה לא הרחק מהנקודה, והתוקפים נסוגו ביללות, בגוררם את נפגעיהם (הרוג או שניים ועשרות פצועים).

בביקורי סובבתי בנקודה בלוויית מפקדי המקום ושמעתי פרטים על ההתקפה וכיצד נהדפה. בכותלי הצריפים ניתן היה להבחין בחורים הרבים שנקבו כדורי התוקפים. סוּפר לי, שליד הגדר נמצא גרזן חלוד, שבו ניסו לקצץ את התיל. רוחם של אנשי המקום - ואף של מפקדיהם - הייתה נכאה למדי, אם כי הנקודה עמדה, בעצם, יפה בפני התקפה עזה. ואולם לרבים מהם הייתה זו ״טבילת-אש״ ממשית ראשונה בחייהם. בין המפקדים היה גם דוידק׳ה, ששימש סגן מפקד המקום. זו הייתה פגישתי הראשונה עמו, וזוכרני שגם הוא, כאחרים, היה שפוף למדי.

מסקנתם העצובה של המְגֵנים הייתה, כי רק תודות לגדר התיל, שהיוותה מכשול למתקיפים, ולסיוע המהיר של אנשי חיל-הספר, שחשו לעזרת הנקודה, נמנע מהמתקיפים לפרוץ פנימה.

עודדתי את האנשים ככל שיכולתי והבטחתי להם סיוע במגנים - מבין אלה שהגיעו מיהודה לעזרת הגליל - ובנשק ככל שתשיג היד. ואכן, החשנו להם מספר רובים נוספים ותחמושת, וכן פצצות-יד פרימיטיביות, עשויות חלקי צינור אטומים בפקקי-מתכת וממולאים ג׳ליגניט, (חומר- נפץ אזרחי שהיה בימים ההם בשימוש במחצבות). בעמק-הירדן טרח בהכנתן חיים סלבין, המהנדס הנמרץ במפעל נהריים.

לאחר ימים מעטים התעודדו האנשים. מאז החלו להתרקם מגעי עם דוידק׳ה, שהתבלט במהרה בגילויי תושייתו, יוזמתו וחריצותו, לאחר שהתאושש מההלם של ליל-ההתקפה. כבן 21 היה בימים ההם.

דוידק׳ה - דוד נמרי (שם משפחתו המקורי למפרט) - נולד במרס 1908 בעיירה סקידל שבמערב רוסיה הלבנה. העיירה הייתה מעין אי ביערות-עד, ובגבולה זרם נחל שנפל אל נהר הנימן. ובעיירה, אוכלוסייה יהודית ניכרת, שרובה יהודים פשוטים, עמלים. עד מלחמת-העולם הראשונה הייתה סקידל בתחומי רוסיה הצארית, אחר-כך פקדו את האזור תהפוכות-שלטון רבות, ולבסוף, אחרי המלחמה, סופח לפולין העצמאית. אביו של דוידק׳ה סוחר-עצים היה, פעמים אף הגיע לאמידוּת, ועם זאת - איש עממי ופשוט בהליכותיו. מפעילי ההגנה העצמית בעיירה היה ומפורסם כגומל חסדים ליהודים ולשאינם יהודים. נולדו לו שלושה בנים ובת, והיא הבכירה, וביתו בית ציוני מובהק ופתוח לנוער העיירה.

בעול העבודה נרתם דוידק׳ה בגיל צעיר, בימי המצוקה של השלטון הגרמני. חפר שוחות-הגנה, ובתקופה מאוחרת יותר הועסק בקשירת דוברות-עצים להשטה בנהר ובהטענת עצים על קרונות רכבת. וכבר אז, בנעוריו, צלחה כל עבודה בידיו והוא נודע בחריצותו ובתבונת-כפיו, אוהב חברה ואהוב על חבריו היה.

דוידק׳ה סיים בהצלחה בית-ספר של ״תרבות״. תלמיד מוכשר היה ויצא לו שם כבעל כתב-יד עגול, נקי וברור - כתב-יד שנשמרה צורתו עד שחלה, באחרית ימיו. מבקר היה במועדון-הנוער של צ.ס. וחולם עם חבריו את חלום העלייה לארץ.

ב-1926, כשמלאו לדוידק׳ה 18 שנה, עלה לארץ. הימים היו ימי השפל המדכדך שלאחר תקופת הגיאות המלאכותית והמנופחת של העלייה הרביעית. האוניות היו מגיעות לחיפה ריקות מעוֹלים ומפליגות, כשהן נושאות להקות יורדים מרי-נפש. תורים ארוכים של מקבלי תמיכה מדוכאים הזדנבו ליד אשנבי מוסדות-הסיוע של הסתדרות העובדים.

דוידק׳ה נספח לחבורה קטנה של פועלי בניין בחיפה, שנאלצו להסתפק ביום או בשני ימי עבודה בשבוע. כחוש היה, אך רוחו לא נשברה גם בימי המצוקה הרעים, והוא עודד את עצמו ואת חבריו בחוש-ההומור הבלתי-נדלה שחונן בו וחיבל תחבולות כיצד לכלכל בדרך כלשהי את עצמו ואת חבריו. נוטל היה על עצמו את הקשות והמפרכות שבעבודות, ובשעות מצוקה פותח בפיזום חרישי בקולו העמוק.

ב-1927 הצטרף דוידק׳ה לפלוגת הקיבוץ המאוחד בג׳ידרו שבעמק עכו. אנשי הפלוגה הועסקו בייבוש ביצות ובחציבת תווָאים לכבישי הדר-הכרמל. ובכל מקום עבודה היה דוידק׳ה שופע יוזמה, חריצות ומעיין מרצו סוחף את חבריו. כעבור זמן קצר עברה הפלוגה לגשר ושם פגשתיו לראשונה, כפי שכבר סיפרתי. בגשר שוּבץ לעבודה במפעל נהריים, ובעבודה זו התמיד כשבע שנים וגילה כישרון מובהק בהנהלת עבודות, בהגדלת הפריון ובהכנסת שכלולים בעבודות הקשות ביותר.

ב-1934 עקר הקיבוץ סופית, למקום-הקבע שלו באשדות-יעקב, ודוידק׳ה שיקע עצמו במלוא מרצו בהקמת הנקודה החדשה.

מראשית בואו לארץ (ולפי עדותו מ-1927) היה דוידק׳ה ער ופעיל בענייני הגנה, תחילה בגשר ובאשדות-יעקב, כמא״ז (מפקד אזור אשדות) ואחר-כך בגוש (שלעתים היה מכונה נפה).

בחורף 1933-1934 היה חניך בקורס למפקדי נקודות-יישוב, שהתקיים בחולדה. קורס זה, שהתנהל בפיקודו של איש ״ההגנה״ הוותיק וחייל גדוד ה-40 במלחמת-העולם הראשונה אברהם אכר, היה תחנה חשובה בגיבושו של ארגון ״ההגנה״ בצפון הארץ. ובראשית 1938 השתתף דוידק׳ה בקורס למפקדי-מחלקות בכפר-ויתקין, בפיקודם של יעקב דוסטרובסקי (דורי) ואליהו כהן, הוא בן-חור. ובקורסים האלה היה דוידק׳ה ער, קולט, מגלה מחשבה עצמית, מלא חיים וחביב על כל הסובבים אותו.

ב-1941 נקרא דוידק׳ה לשמש כחבר במטה הפלמ״ח המוקם והולך, ובתפקיד זה שימש עד סוף 1945. מופקד היה על המינהלה ומכונה בפי מפקדי החטיבה ״אבא של הפלמ״ח״.

מכאן ואילך נשתקע כולו, ללא שיור, במפעל ההעפלה - ובעיקר במבצעי ההורדה של המעפילים אל חופי הארץ.

כישרונו הארגוני המובהק העמידוֹ במרכז הפעולות הקדחתניות של הקמת יישובי ״חומה ומגדל״, וכך לקח חלק בהקמתם של עשרות יישובים מסוף 1936. ״אדריכל״ הדגם של ״חומה ומגדל״ היה שלמה גרזובסקי (גור), איש תל-עמל (אחר-כך ניר-דוד), אך איש-הביצוע, המנצח על ההכנות המדוקדקות ועל מלאכת ההקמה - היה דוידק׳ה.

אחזור לחוט מגעי האישיים עמו. כחבר מרכז ״ההגנה״ נוכח הייתי בעליות רבות של ״חומה ומגדל״. מקובל היה, שמלאכת הקמת הנקודה החדשה תסתיים ביום העלייה. לפנות ערב היו המסייעים במלאכה והאורחים הרבים פורשים, והנקודה נשארת בבדידותה - מוקפת חומה עשויה שני קירות-עץ מקבילים, כשהחלל ביניהם ממולא חצץ, במרחק-מה ממנה גדר-תיל ובמרכז הנקודה מגדל ובראשו זרקור. ובתוך החומה פנימה עשרות מעטות של אנשים - מאלה שנחלצו להיאחז במקום. הנקודה הייתה על-פי רוב מרוחקת מיישובים קיימים והבדידות מעיקה.

נוהג הייתי לבקר ביישובים אלה ביקורי-פתע, ודווקא בלילות, כדי להפיג ולו במעט, ולו לשעה קצרה בלבד, את הרגשת בדידותם של המתנחלים החדשים. ואחד מביקורי אלה חרות בזיכרוני.

בראשית אפריל 1937 עלו חברי ארגון מתיישבים לבית-יוסף, ממזרח לדרך בית-שאן-גשר - בימים ההם דרך עפר. נוכח הייתי בהקמת הנקודה, שעליה ניצח דוידק׳ה.

כעבור זמן קצר קיימנו באפיקים ישיבה של ועד הגוש. מפקד הגוש היה ז׳ורה שיננסקי (עתה גיורא שינאן), איש אפיקים. זוכרני, שהישיבה נתקיימה באחד החדרונים של מגדל-המים שבמשק, ובין הנוכחים, כמובן גם דוידק׳ה - אז מפקד אשדות וחבר ועד הגוש. דיונינו נתארכו משום-מה, איחרנו לשבת וקרבה שעת חצות. החלטנו לא להחמיץ את ההזדמנות ולבקר ביקור פתע בבית-יוסף. עטינו מדי גפירים בלים ומקומטים, חבשנו לראשינו כובעי-קולפּק מגושמים ומכוערים, הצטיידנו ברובים ובחגורות-תחמושת (״קרטוּשרים״, בלשון הימים ההם) ויצאנו לדרך מכונסים ודחוסים במכונית של מפקד הגוש, ודוידק׳ה כמובן עמנו. והימים ימי ״מאורעות״, והדרך ריקה ושוממה - אין יוצא ואין בא. קרוב לחצות הגענו לקרבת בית-יוסף. אותתנו מרחוק בפנסי המכונית לבשר את בואנו לשומרים, לבל יקדמונו חלילה ביריות. שער גדר התיל נפתח ואנו ״פלשנו״ פנימה. השומרים קידמונו בקריאות של שמחה וחיבה. ומן הצריפים והאוהלים החלו להגיח אנשי היישוב, שהקיצו משנתם. נכנסנו כולנו לצריף חדר-האוכל ואנשי המקום הקיפו אותנו, צמאים לשמוע חדשות (טלפון לא היה עדיין במקום). תוך המולת-חדווה כובדנו בקקאו חם ומהביל, שהרתיחו למעננו על-גבי פרימוסים זמזמניים. היטבנו את לבנו בפרוסות-לחם גסות למדי מרוחות שכבות ריבה (ג׳ם, בלשון הימים ההם) וזמן-מה ישבנו ושוחחנו שיחת-אחים. אין לתאר את שמחת אנשי המקום לביקור. ודוידק׳ה מהנה את כולנו במילות דבדיחותא - הן לא היה לאל ידינו לחזק את הנקודה בנשק רב או באמצעים אחרים, אך הרגשת חברות חמה ונאמנה הבאנו עמנו. וייתכן שגם זה לא היה מעט.

חזרנו למקומותינו הרבה-הרבה אחרי חצות בהרגשת סיפוק עמוקה. נחפזתי לשכב במיטתי - הן מחר יום עבודה - אסור לבזבזו ויש להשכים.

ערב פרסום המסקנות של הוועדה המלכותית (הן פורסמו ב-7.7.1937 וקראו להקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, ואזור-חסות בריטי בתחומי א״י המערבית המנדטורית) זורזו העליות על הקרקע, במטרה לקבוע עובדות בשטח. השישה ביולי היה יום גדול לעליות ״חומה ומגדל״. בשתיים אחרי חצות, בליל-קיץ חם, הקדמתי לצאת מתל-אביב, חמוש ב״מאוזר״ שלי (ברישיון), כדי להיות נוכח בהכנות לקראת המבצע ובעלייה הגדולה על הקרקע בעמק בית-שאן, ממזרח לעיירה. עמי במכונית היה ברל כצנלסון. מי היה עמנו עוד, לא אזכור. הגענו לעפולה ומשם פנינו מזרחה בדרך-העפר, לנקודות העלייה. תכונה רבה, מלווה התעוררות של חג, הייתה במשקי גוש-חרוד, והדרך הייתה חרוצה בגלגלי מכוניות-המשא העמוסות לעייפה, המחישות חומרים להקמת הנקודה. בהיאחזות לקחו חלק ארבעה קיבוצים, ששלושה מהם יצאו לאחר זמן את החומה לבנות יישוביהם במרחבי עמק בית-שאן המזרחי. צפינו שעות מספר במעשה הקמת הנקודה, שוחחנו עם אברהם הרצפלד, שגם הוא שהה, ״בטבע הדברים״, באותו מעמד, ואחר-כך פנינו מזרחה כדי להיות נוכחים בעליית עין-גב, ממזרח לים כינרת, על רצועת-אדמה צרה שבין הים להרי הגולן. הנקודה מוקפת הייתה יישובים עוינים ומעל לה הכפר הסורי כוּפר-חאריב, מקום המחנה (המחנה הארעי, שלימים הועתק צפונה כשני ק״מ) נקבע בקרבת החוף, שבו היו בהישג-יד החצץ והחול למילוי החומה.

העלייה לוותה בגל של התלהבות, שצנף את אנשי עמק-הירדן ואת שוחרי הרחבת ההתיישבות. היה בה זינוק צופן עתידות למזרח הכנרת. על ההכנות לעלייה, על העלייה לנקודה ועל הקמת המחנה ניצח דוידק׳ה. הזמן שעמד לביצוע ההכנות לעלייה היה קצר בתכלית: בסך-הכול שלוש יממות. ורק תודות למרצו הסוער והסוחף של דוידק׳ה, התלהבות העולים לנקודה וסיוע משקי הסביבה, ניתן היה להשלים את ההכנות למועד. שוב ראיתי את דוידק׳ה בהקמת נקודה - מצוי בכל מקום דרוש ומאיץ ודוחק ברוח נחרצת וטובה. המלאכה ״רתחה״, וכשנטה היום לערוב שלמה הקמת החומה: במרכז הנקודה התנשא גאה המגדל ובראשו הזרקור, הוקם צריף לחדר-האוכל והוחל בהקמת צריפי המגורים.

עודני רואה לנגד עיני את אלכסנדר זייד, שבא משיך-אבריק לקחת חלק במצוות הקמת הנקודה, והוא עומס על כתפיו סלים של חצץ, שגרף בחוף הכנרת, למלא את החלל בחומת העץ המוקמת. על פניו החיוך הזיידי הטיפוסי וארשת של התלהבות עצורה ורוממות-רוח. ברל, שחיבב מאוד והוקיר את זייד, השהה עליו ארוכות-ארוכות את מבטו וליווה את הליכתו ותנועותיו. דומני שהייתה זו פגישתי האחרונה עם אלכסנדר זייד. כעבור שנה, ביולי 1938, הוא נורה למוות בידי מרצחים בקרבת חצר ביתו בשיך-אבריק.

עם שקיעת השמש פנינו, אני וברל כצנלסון, לכנרת. בעין-גב נאחזו 35 אנשים: 30 בחורים ו-5 בחורות.

במרס 1938 ניצח דוידק׳ה על מלאכת הקמתו של המחנה ב״חניתה תחתית״. כבר סיפרתי, ברשימה אחרת, את פרשת העלייה לחניתה וניסיתי לתאר את חלקו של דוידק׳ה במבצע זה, שהיה השיא בעליות ״חומה ומגדל״ באותה תקופה (עיין לעיל, עמ׳ 69-70).

ההעפלה המאורגנת באוניות, ראשיתה ביולי 1934, עת הגיעה לחופי הארץ האונייה ״וֶלוֹס״ ובה מעפילים-חלוצים מפולין, ליטא ולטביה. הורדת המעפילים בוצעה - על-דרך האלתור - בכמה שלבים: בחופי כפר-ויתקין, נתניה ותל-אביב. אנשי ״ההגנה״, מהיושבים לאורך החופים, הם שטרחו במלאכת ההורדה.

כשהגיעה ״וֶלוֹס״ בשנית, לאחר כחודשיים, הצליחה להוריד רק כ-50 איש בחוף כפר-ויתקין, ואחר-כך נתגלתה למשמרות-החוף של המשטרה ונאלצה - לאחר שוטטות ממושכת מול חופי הארץ - לחזור לאירופה. משבר חמור - כספי, ארגוני ונפשי - ניחת על מארגני ההעפלה והיא חודשה רק בסוף 1937, בלחץ התנועה החלוצית במזרח-אירופה, שנחנקה במסגרת המכסות הזעומות של העלייה הלגלית. הכרח היה להקים ארגון-קבע, שיגייס את צוותי ההורדה, ילמד ביסודיות את הנתונים על החופים הכשרים להורדה בחשכת הלילה, ויהא נכון להתמודד עם האתגר, שבמבצע מורכב זה. וכמובן מאליו, כמו בדרך הטבע, פנו העיניים לעבר דוידק׳ה. ניסיון ימי לא היה לו, אך כוחו הארגוני, שעמד במבחנים רבים, יכולת האלתור שלו, כושרו לחדור לכל פרט במשימות שנטל על עצמו, מרצו הסוחף ויוזמתו - נטעו את האמונה כי יכול יוכל גם לתפקיד החדש. להלן קטע מזיכרונותיו של דוידק׳ה בעניין גיוסו לתפקידי זה:

״בחודש דצמבר 1937, בלילה סוער וגשום, הגיעו פתאום למשק אשדות-יעקב שני חברים: זאב שינד, איש איילת-השחר, וברל רפטור. השניים באו בשליחות דחופה: לבקש את שחרורי לעניין שנקרא עלייה ב׳. הרבה לא הוסבר לחברים, מטעמי סודיות, וגם לי לא הוסבר די הצורך מה יהיה חלקי בעניין. אף-על-פי שהייתי עסוק באותם הימים בהקמת הנקודה ובריכוז עבודת הבניין, גילתה מועצת המשק הבנה רבה והוחלט פה אחד לשחרר אותי לתפקיד. לדברי החברים [הכוונה לזאב ש. וברל ר.] צריך היה עניין זה להעסיקני רק ב׳עונות׳ מסוימות [משמע, עם הגעת הספינות] ולא יותר משבוע שבועיים בכל עונה״.

מאז נתגייס לתפקיד זה, נשא דוידק׳ה בעוּלוֹ, בלי להמיש צווארו ממנו (כולל התקופה ששימש כחבר במטה הפלמ״ח), עד קום מדינת ישראל ופתיחת שערי הארץ לעלייה; ונשא בו לכל שלוחותיו - בתחומי העלייה בים, ביבשה ובאוויר.

מגע תמידי - ענייני וחברי - היה לי עמו בשטח זה כל הימים.

רוּבה של שנת 1939 שהיתי באירופה, מטופל בעסקי רכש והעפלה, ומפקידה לפקידה... גם חולה. ובראשית אוגוסט של אותה שנה נקראתי בדחיפות לביקור בארץ. אנשי ״המוסד״ ציפו בדריכות לבואה של אוניית המעפילים ״דורה״. ואכן היה מקום לחרדה: השלטונות הבריטים הגבירו את מאבקם נגד זרם ההעפלה הגואֶה; לחץ מדיני כבד הפעילו שגרירי בריטניה על ארצות-המוצא של העולים ועל המדינות השוכנות לחופי הים התיכון למנוע צאת מעפילים והפלגת ספינות מהנמלים; סוכנים בריטיים רחרחו וריגלו בנמלי אירופה והודיעו לממונים עליהם על תנועת האוניות החשודות; סירות-משמר מהירות של משטרת א״י (ובהן שוטרים בריטים וערבים) סיירו ללא הפסק לאורך חופי הארץ החשופים ברובם והטילו עליהם מצור. בקיץ 1939 נעצרו מרבית אוניות המעפילים: ממרס 1939 ועד פרוץ מלחמת-העולם השנייה (1.9.1939) נלכדו כ-20 כלי-שיט ובהם כ-9,000 מעפילים, שנעצרו במחנות-מעצר בעתלית ובסרפנד (צריפין).

האונייה ״דורה״ הסיעה 480 מעפילים, מאנשי ההכשרה החלוצית בארצות הסקנדינביות ובהולנד - 300 עלו על סיפונה באמסטרדם ו-180 באנטוורפן. האונייה עקפה את כל אירופה המערבית, ניטלטלה בסערת-אימים במפרץ ביסקאיה, חצתה את מיצר גיברלטר והחלה להתקרב אל חופי הארץ, כשהעולים עייפים ותשושים לאחר הנסיעה הממושכת. כדי להציל את הספינה (היקרה!) מנפוֹל בידי הבריטים תוכנן שיצאו לקראתה, עוד בהיותה בלב-ים, ספינות קטנות, יקבלו את העולים ויסיעו אותם לחוף. אך תוכנית זו לא עלה בידי ״המוסד״ לבצע: הצוות של ״דורה״ סירב להשתהות בלב-ים ולהמתין לבואן של הספינות הקטנות ובאונייה פרץ מרד מלחים, שאילץ להפנות אותה במהירות האפשרית אל חופי הארץ. הוחלט להנחות את האונייה לחוף שפיים והוראה על כך שודרה באלחוט אל המלווים הארצישראליים של שיירת המעפילים.

מארגן ההורדה בחוף היה, בטבע הדברים, דוידק׳ה. נקבע ״בסיס״ בתל-אביב ובו אני וצוות מצומצם של אנשי ״ההגנה״ - מעין קבוצת ״היכון״ - ולרשותנו מכשיר אלחוט. קיימנו קשר מתמיד עם דוידק׳ה, שגם לרשותו עמד מכשיר קשר. הבסיס בתל-אביב נקבע (״כמובן מאליו״) בדירתה של גולדה מאיר (אז מאירסון) וידידתה לאה ביסקינד (גם היא עולה מארצות-הברית) בקומה השנייה של בית ברחוב הירקון.

פלשנו״ לדירה, התמקמנו בה, הרתחנו תה והתכוננו לליל-שימורים. את בעלות-הדירה איני זוכר אותו לילה. מסתבר שפינו אותה למעננו.

הלילה היה ליל-חושך. כרגיל נבחרו במתכוון לילות חשוכים למבצעי ההורדה - בסופי החודש העברי או בראשיתם.

האונייה קרבה לחוף ללא אורות, כדי שלא להתגלות, אך כרגיל לא היה מבצע מסוג זה מסתיים ללא נקיפות-לב. חרדנו חרדה רבה כשקיבלנו שדר מדוידק׳ה, שסירת-משטרה משייטת לאורך החוף, בולשת ומשלחת סילוני אור עזים לכל עבר; אך למרבה המזל לא השגיחה הסירה באונייה הקרבה. העולים הורדו בשלום ופוזרו בזריזות ביישובים הסמוכים, והאונייה חזרה ללב-ים. ״דורה״ הייתה אחת האוניות המעטות, שהבקיעו את שרשרת המצור באותו פרק-זמן. בשעה שתיים אחר חצות, אור ל-,12.8.1939 נסתיימה פעולת ההורדה. נשמנו לרווחה. בשעה 6.30 שודר מברק למרכז ״המוסד״ בפריס: ״המפעל הצליח״.

אגב, ״דורה״ הייתה אוניית המעפילים היחידה, עד מלחמת-העולם, שעשתה את כל הדרך הארוכה מצפון-אירופה, חצתה את הגיברלטר, עברת את הים התיכון לכל אורכו, ועד לחופי הארץ הגיעה.

סוף 1940. מלחמת-העולם בעיצומה והגרמנים הולכים מחיל אל חיל. ביוני הצטרפה איטליה לחזית הנאצית ובאותו חודש נפלה פריס בידי הגייסות הגרמניים וממשלת צרפת נכנעה להם. חיל-האוויר הגרמני פתח בהתקפת ה״בליץ״ על איי בריטניה.

בנובמבר 1940 הגיעו לנמל חיפה שלוש ספינות מעפילים - ״פאסיפיק״, ״מילוס״ ו״אטלנטיק״ - עמוסות בכ-3,650 יהודים פליטי חרב הנאצים, שעלו עליהן באחד מנמלי רומניה.

ממשלת א״י, שדימתה כי זרם ההעפלה הגואה הואט בעקבות המעצורים שנערמו בדרכה עם גבור המלחמה, החליטה לנקוט באמצעים חדשים, נמרצים יותר, כדי להרתיע את הפליטים היהודים מלחתור אל חופי הארץ. פניותיהם החוזרות ונשנות של המוסדות היהודיים בארץ אל השלטונות להתיר את ירידתם של המעפילים לחוף - ולו גם, זמנית, למחנות-מעצר - הושבו ריקם. סוכני השלטונות אף טרחו להפיץ - בארץ ובחוץ-לארץ - שמועות- שקר זדוניות, כי אל בין המעפילים הסתננו אנשי ״הגיס החמישי״ ומרגלים נאציים.

שלטונות המנדט החלו להעביר את המעפילים מהספינות שהגיעו בהן אל האונייה - הבנויה ברזל - ״פאטריה״, שנפחה כ-12,000 טונה. הסתבר שכוונתם להגלות את המעפילים למחנה-מעצר באי מאוריציוס, שבדרום האוקיינוס ההודי, ממזרח למדגסקר. בהודעתה שקדה הממשלה להדגיש - הדגשה סדיסטית - כי גם לאחר סיום המלחמה לא יוּתר לפליטים אלה לעלות לארץ וכי פעולות דומות יינקטו גם בעתיד, אם יצליחו קבוצות אחרות להגיע אל חופי הארץ, מתוך כוונה לחדור אליה ״באורח בלתי-חוקי״. כ-1,900 מעפילים כבר הועברו לאונייה ״פאטריה״ ומשמר כבד של כ-230 שוטרים וחיילים בריטיים מזוינים הופקד עליהם.

כאשר אפסו כל התקוות להניא את השלטונות הבריטיים מלבצע את זממם, החליטו המוסדות הלאומיים לחבל באונייה כדי למנוע את הפלגתה או, לפחות, להשהותה, והוראה ניתנת לאנשי ״ההגנה״ לבצע את החבלה מתוך הקפדה למנוע עד קצה גבול היכולת קורבנות אדם. ואני, כאיש מרכז ״ההגנה״, הופקדתי על המבצע ונשלחתי לחיפה להיות במקום-המעשה.

פרטי הפרשה אין מקומם כאן. בביצוע עמדו לימיני יצחק שדה, דוידק׳ה, אנשי הפו״ם (הפעולות המיוחדות) בחיפה לוי אברהמי ומוניה מרדר (מרדור), ואנשי ״הגנה״ אחרים. הביצוע היה מורכב וכרוך בקשיים עצומים, הפיקוח על שערי הנמל, על הנמל עצמו ועל אוניית הגירוש ״פאטריה״ היה קפדני ביותר.

במהלך ההכנות עשה דוידק׳ה, שהתלבש כפועל נמל, ניסיונות אחדים להתערב, עם כמה מאנשי ״ההגנה״ בין פועלי הנמל העוסקים בטעינת פחם ל״פאטריה״ - בתקווה לגלות תחבולה כלשהי להעברת מוקש מן החוף לאונייה, תוך כדי טעינת הפחם. אך הדבר לא עלה בידו. לבסוף החדיר את המוקש מוניה מרד, ומסרו בידי האנשים האחראים מבין המעפילים, והוא סיפר את הפרק הזה לפרטיו בספרו ״שליחות עלומה״ (הוצאת ״מערכות״). דוידק׳ה היה מעורב בכל פרטי הביצוע, וכדרכו - פעיל, יעיל, חריף ושנון; איש העצה, התושייה והתחבולה; נועז, אחראי ושקול.

האונייה חובלה ב-25.11.1940 בשעה תשע בבוקר, ובמהרה שקעה על צדה. למרבה האסון נספו במבצע כ-200 נפש מבין המעפילים. אחר-כך הסתבר, שלוחות הברזל של האונייה (בייחוד אלה שמתחת לפני-הים) היו רעועים הרבה יותר מכפי שניתן היה לצפות, והחור שנפער עקב ההתפוצצות היה גדול משניתן לחזות מראש, בהתחשב בכמות חומר-הנפץ שהופעל במוקש.

כולנו, ודוידק׳ה עמנו, חיינו את אימת האסון ואת כאבו. דוידק׳ה לא ידע נפשו מרוב מצוקה, ורק לאט-לאט התאושש.

כעבור זמן כתבתי בנושא זה למוניה מרדור:

״המצב היה אז כך - שלא הייתה לאנשים כמונו שום דרך לפעול אחרת --- עם כל הכאב האיום והצורב על הקורבנות --- אחריות [לקורבנות] תחול, כמובן, על המשטר האויב המתועב והאכזרי --- אך מצפונו של כל אדם בעל לב לא יוכל להירגע עד יומו האחרון, גם לאחר השיקולים שמניתי --- אך מדרכנו לא יכולנו לסטות בלי לבגוד בעצמנו ובעניין ---״.

סבורני שברגשות אלה היו מאוחדים כל אלה שהיו אחראים למבצע ושהורו על ביצועו. ודוידק׳ה היה לב אחד עמנו - דואב, פצוע, עז, אמיץ ונחרץ.

בימי מלחמת-העולם שקע דוידק׳ה, בין שאר פעולותיו במטה הפלמ״ח, בעסקי ההעפלה היבשתית מארצות המזרח (לבנון, סוריה, עיראק, פרס ומצרים), וכן היה הכוח המניע בעריכת הקורסים הימיים של הפלמ״ח להכשרת ימאים, לקראת העלייה הימית המקוּוָה, כשייפתחו הימים, בתום המלחמה. הקורס הימי הראשון נפתח בקיסריה (שדות-ים) בינואר 1943 ונמשך שישה שבועות ובעקבותיו נערכו קורסים נוספים ברמות שונות ולמקצועות-ים שונים. לימינו של דוידק׳ה עמד אז לרוב איש הפלמ״ח רב התושייה והתחבולות יעקב (יענקל׳ה) סלומון.

הספינות הראשונות - סנוניות העלייה לאחר תום מלחמת-העולם השנייה - החלו להגיע לחופי הארץ בסתיו 1945. הן באו מאיטליה ומיוון, והיו זעירות, זעירות מאוד. הראשונה, ״דלין״ (אחד משמות המחתרת של אליהו גולומב) הביאה עמה רק 35 מעפילים. הבאות בעקבותיה היו גדולות יותר.

נוכח הייתי בחוף בהגיע אחת הספינות הראשונות. הדבר היה בראשית ספטמבר 1945 וקרירות של סתיו כבר הורגשה באוויר. הלילה לילה חשוך. רבוץ הייתי ליד יצחק שדה, לא הרחק מחוף-הים, אי-שם בין הדיונות שבסביבות קיסריה. חוליות מזוינות של ״ההגנה״ והפלמ״ח היו פזורות בשטח והקיפו בטבעת רחבה את אזור ההורדה. המנצח על המבצע היה, בטבע הדברים, דוידק׳ה. ״כרגיל״ בוששה הספינה ולא באה בשעה היעודה. התחלתי דואג ומתעצבן קמעה, ויצחק שדה הרגיעני. מזמן לזמן היה ״קופץ״ אלינו דוידק׳ה והיינו מחליפים מילים בלחש. סוף-סוף הבחין דוידק׳ה בצללית של גוש גדול וחשוך ״רוכב על גלים״, הקרב אל החוף. כרגיל היה דוידק׳ה הראשון או בין הראשונים שהבחינו בזה. מתוך הזדהות מוחלטת עם המעשה, מתוך מתיחות וריכוז - פיתח בעצמו מעין חוש מיוחד להבחין בכלי-שיט הקרב באפלת הלילה.

מאותו רגע, חשתי בעליל, כאילו נשתחרר בו בדוידק׳ה קפיץ דרוך. ״המכונה״ החלה פועלת בזריזות ובדייקנות מופלאות. סירות החלו מגיעות לחוף דחופות זו בעקבות זו והבחורים מסייעים בידי המעפילים הנרגשים (כל אחד ותרמילו עמו) לעלות ליבשה ומכוונים אותם אל מכוניות-המשא המחופות בברזנטים ונכונות לקולטם. ודוידק׳ה, לשיטתו, נמצא בכל מקום שנדרשת נוכחותו, מורה, מעיר, עושה, מזרז ומנצח על המלאכה - והכל ברוח טובה ונחרצת.

משימת אותו הלילה הייתה כפולה: לבצע את הורדת המעפילים ולשגר קבוצת שליחים לאירופה, שיסייעו שם בפעולת ההעפלה והבריחה ויפעלו בקרב ניצולי השואה והתנועות החלוציות. עמדתי להיפרד מהשליחים וידעתי גם ידעתי את המבחנים, ההרפתקאות, הסכנות והמלאכה המפרכת העומדים לפניהם. הלב היה מלא, רוגש וכבד. רובם היו חברי האישיים או, לפחות, מכרי הטובים. לחצתי ידי כל אחד מהם לפני עלותם לסירות הנעות על הגלים, שנועדו להסיעם אל הספינה העוגנת בריחוק-מה, ובירכתים בברכת ״חזק ואמץ״. לעת כזאת לא היה בידי לעשות למענם יותר ולומר להם יותר. ועוד שנים ארוכות אחר-כך זכרו והזכירו לי שליחים אלה את ברכתי להם ערב צאתם לדרכם.

לאחר שנבדקה הדרך ונמצאה ״נקייה״, הוסעו המעפילים לקיבוץ ״משמרות״ שליד פרדס-חנה. השעה הייתה הרבה אחרי חצות. בחדר-האוכל הערוך הועלו אורות - ואור גדול, גדול היה לכולנו. המעפילים, רובם מאנשי ״החלוץ״, נרגשים ומאושרים ותוהים על סביבם, הסבו לשולחנות לארוחה החמה שהוכנה למענם - ארוחתם הראשונה בארץ - כשחברי הקבוץ וחברותיו עומדים עליהם, בעיניים בורקות ובלבבות רוגשים ופתוחים לשמשם. לאחר זמן פרץ דוידק׳ה לחדר-האוכל, זורח מאושר: ״ברוך השם, החוף נקי״. דוידק׳ה ראה תמיד את גמר תפקידו בהקפדה על כך שבחוף לא יישארו שום שיירים שיעידו על המלאכה שבוצעה בלילה והיה בודק בדייקנות, הוא עצמו, את החוף לכל אורכו בטרם נטש אותו.

בתקופת אוגוסט-דצמבר 1945 הצליחו כמעט כל ספינות המעפילים לפרוץ את ההסגר הבריטי. אך הפעולה שהעלתה לארץ (ולפי התפישה הרשמית ״הבריחה״ לארץ) כאלף מעפילים לא נשארה סוד לשלטונות א״י. המשטרה הבריטית, על זרועותיה היבשתית והימית, ומטוסי ״חיל-האוויר המלכותי״ נערכו והגבירו משום כך את המצור על החופים ואת המצוד על המעפילים בתוך הארץ פנימה.

כדי להערים על השלטונות, הוחלט בדצמבר 1945 לכוון את בואה של הספינה, שאמורה הייתה להגיע בסוף החודש (ושמה הוסב ל״חנה סנש״) לליל חג-המולד. וזאת מתוך הנחה - שאכן נתאמתה בבוא הזמן - כי אותו לילה יהיו אנשי-המשטרה הבריטית בגילופין והשמירה על החופים תרפה. ספינת המטען ״חנה סנש״ - עשויה ברזל - נשאה 252 מעפילים - חלוצים מכל צבעי הקשת הארגונית. היא הפליגה ב-14 בדצמבר מנמל קטן שממערב לגנואה, בקצהו הצפוני-מערבי של ״המגף״ האיטלקי, ודרכה ארכה 11 יממות, בעצם ימי החורף והסערות. רבים-רבים מבין המעפילים, השכובים צפופים על אצטבאותיהם, נפגעו קשות במחלת-הים ומי-השתייה באונייה היו בצמצום רב. אחד המברקים מהאונייה הודיע:

״המים אוזלים ומספר החולים גדול״.

דוידק׳ה ניסה לשגר לקראת הספינה סירת דיג ובה מי שתייה, אך ללא הצלחה - הסירה לא גילתה את ״חנה סנש״ במרחבי-הים. לקראת סוף המסע נחלשו האנשים מאוד מחוסר תיאבון ומהצימאון המתמיד. כשהחלה הספינה קרבה לחופי הארץ היא הופנתה לעבר נהריה, ודווקא אז התחוללה בים סערה עזה. על מבצע ההורדה ניצח - שוב - דוידק׳ה. בראש מגדל-המים של נהריה הודלקו אורות-סימון מוסכמים וכן הוארו 4 חלונות בבית שעל שפת הים. מן הספינה אישרו שהאורות זוּהוּ. אני התמקמתי אותו לילה אי-שם על מדרון הר-הכרמל, כשלרשותי מכשיר אלחוט, וקיימתי קשר מתמיד עם דוידק׳ה. ביום האחרון למסע חגו מעל האונייה מטוסי סיור בריטיים, ולפי הידיעות שהגיעונו סרקו את חוף הים שתי משחתות של ״חיל-הים המלכותי״. עם רדת החושך בלשו סילוני הזרקורים של סירת המשטרה את שטח הים. הש״י (שירות הידיעות של ״ההגנה״) הודיע, כי אחת מהמשחתות, שסיירה לאורך החוף הצפוני של הארץ, הבריקה לבסיסה כי אי-שם נראתה ספינה שלא זוהתה. ואף-על-פי-כן הצליחה ״חנה סנש״ - אולי בזכות שחור הלילה והערפל הכבד - לחמוק, ליקרב אל חוף נהריה ולעלות על שרטון במרחק עשרות מטרים מהחוף. וכאן החלו הקשיים הגדולים בהורדת המעפילים. הים זעף, הסערה גברה והלכה, וגלי החוף גבהו מאוד. הסירות שנועדו להעביר את המעפילים אל היבשה ניטלטלו בים הגועש, נתהפכו זו אחר זו, ורק במאמצים גדולים ובסכנת-נפשות ממש ניתן להציל את אלה שהיו בהן. לבסוף נואשו אנשי הים מן האפשרות להוריד את העולים בסירות.

״מי שיודע לשחות יקפוץ למים!״ רעם קולו של דוידק׳ה ברמקול בתקווה שהבחורים שבחוף ימשו את הקופצים מן המים. השדרים שהגיעו אלי מדוידק׳ה תיארו את המצב המחריד. סכנה איומה נשקפה לחיי נוסעי האונייה, שהחלה נוטה על צדה הימני. המלחים ניסו להעלות חלק מן האנשים על הסיפון, בניסיון נואש לאזן את הספינה, אך ללא הועיל. ושוב נשמעה זעקת-ייאוש מהמברקים שהגיעו אלי מן החוף. ברגע מסוים הציע דוידק׳ה - מתוך ויכוח קולני עם ״הצעירים״ - לפנות לאדמירליות הבריטית בחיפה ולהזעיק לעזרה את אמצעי ההצלה שברשותה. בינתיים קרבה הספינה, בלחץ הגלים, עד כ-10 מטרים מהחוף. לבסוף נמצא הפתרון המושיע: במאמצים על-אנושיים, בתוך העלטה הכבדה ונחשולי הים האדירים המתנפצים אל החוף בסאון מחריש אוזניים, נקשר חבל מקצה הסיפון אל החוף והמעפילים החלו גולשים על-גבי החבל, כשאנשי הים - שקועים עד צווארם בגלי-הים הקרים כקרח - ניצבים כשרשרת חיה, אוחזים בגולשים בכוחותיהם האחרונים ונושאים אותם אל היבשה. אחר-כך ציינו אנשי הים כי המשמעת וההתנהגות של המעפילים היו טובות להפליא. אישה אחת מקרב המעפילים נספתה במהומת המבצע. בני הנוער של נהריה חשו לעזרת אנשי ״ההגנה״ והפלמ״ח.

כשנסתיימה ההורדה פרצו דמעות מעיני דוידק׳ה הנרעש והנסער. המעפילים, נפעמים ורטובים ורועדים מקור, הועלו חיש על אוטובוסים, וכשנתברר שהדרכים פנויות ממשמרות-שוטרים פוזרו ביישובי הסביבה. אנשי היישובים אירחום בלבבות פתוחים ונרגשים, החליפו בגדיהם הרטובים והאכילום אוכל חם.

ב-25 בדצמבר, קרוב לחצות, נסתיימה הפעולה, ועל החוף אל מול הספינה שנעזבה והתהפכה כליל על צדה, נמתחה יריעת בד תכלת-לבן ועליה נרשם, בין השאר:

״הספינה ׳חנה סנש׳ הורדה בעזרת ארגון ׳ההגנה׳ בארץ-ישראל״.

בשעה שבע בבוקר הודיע - כפי שנצטווה לעשות - סמל הנוטרים בנהריה למשטרה על האונייה המוטלת על צדה בחוף והשוטרים הבריטים הגיעו למקום המעשה.

בקיבוץ בית-אורן נערכה מסיבה צנועה לכבוד צוות האונייה האיטלקי ורב-חובלה הנועז - זאב-ים אמיתי - אנסלדו. במסיבה זו נשא רב-החובל את דבריו הנרגשים.

בשירו ״נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי״, שנכתב בעקבות המאורע, רשם נתן אלתרמן (כתבים, ״הטור השביעי״) את חרוזי השגב הנפלאים, שהיטיבו להביע את אשר רחשו לבותינו. להלן קטעים מהשיר:

עננים על ראשינו, הרוח איתן.

המלאכה נעשתה, חי שמים!

נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.

עוד נשוב ניפגש על המים.

אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,

ובלוידים אינה מפורסמת.

אך אם אין היא כיום רשומה במפות,

בהיסטוריה אולי היא נרשמת.

על הצי הלזה, האפור, הקטן,

יסופר עוד בשיר ורומנים.

----

את עמל בחורינו סוד-ליל יעטוף

אך עליו נברך כעל לחם.

הן ראית כיצד מספינות אל החוף

הם נושאים את עמם עלי שכם.

גם בהם יסופר עוד סיפור מסוים,

כי רואים גלי-ים ורקיע

איך עומדים הם בקרב-טרפלגר של העם

על ספינה בודדה - שתבקיע!

----

יום יבוא ----

ונספר לך אז כי פתוחים השערים

כבר מזמן נפתחו, חי שמים!

ופתחה אותם זו חבורת הנערים

שעמדה אותו לילה במים.

----

כך יהיה! ולכן, אל מול רוח איתן -

לחיי הסיכון והפרך!

לחיי הספינות הקטנות, קפיטן!

לחיי הספינות שבדרך!

ב״שבת השחורה״ (29.6.1946) שהיתי בפריס, כשאני וחברי טורחים בענייני ההעפלה ומתאמצים להגביר את קצבה. גם ד׳ בן-גוריון התגורר אותו זמן בפריס, שקוע בפעילותו הציונית-המדינית, שחוֹדה - המאבק נגד המדיניות הבריטית בארץ.

לא כאן המקום לתאר את רגשותינו, כשתכפו המברקים מן הארץ ותיארו את מבצע המחץ המקיף, שערכו השלטונות הבריטיים, האזרחיים והצבאיים - מבצע שנועד לרעוץ את הפלמ״ח (״to cripple״ - בלשון הסקירה הבריטית על המבצע) ולהשאיר את ״ההגנה״ ללא הנהגה על-ידי כליאת ראשיה וראשי הסוכנות. חיפושים קפדניים נערכו במשרדי הנהלת הסוכנות בירושלים, במשרדי הוועד-הפועל של ההסתדרות בתל-אביב ובמשרדים ״חשודים״ אחרים. ראשי הסוכנות נאסרו ונכלאו בלטרון. מצור הוטל על כ-30 יישובים ונערכו בהם חיפושים מדוקדקים - פעמים הרסניים. כ-2,700 איש בכל רחבי הארץ נעצרו ונשלחו למחנות-מעצר. ואולם התקפה אדירה זו נסתיימה, בעצם, בכישלון. עמוד-השדרה של היישוב ושל ״ההגנה״ לא רוסק. היישוב, פצוע ושותת דם, לא נכנע.

בציבוריות בארץ וב״מפלגת פועלי א״י״ התנהל ויכוח נוקב על דרכי הפעולה הציונית. בספטמבר 1946 עמדה להתכנס הוועידה השישית של מפא״י לדון במצב המדיני.

ד׳ בן-גוריון דרש ממני לנסוע לארץ, כדי לחזק את האגף ״האקטיביסטי״ במפלגה, שתבע את המשך המאבק הנחרץ נגד המדיניות הבריטית בארץ.

לא היה קל לי לצאת לנסיעה זו מכמה סיבות - מהן הקשורות בפעולותי באירופה ומהן אישיות. נוסף לכול, כלול הייתי, ״במקום נכבד״, ב״רשימה השחורה״ שבידי השלטונות הבריטיים ואיני צריך לומר שלא ששתי כלל להיאסר ולהיגרר אל אפס המעשה ושאר העינוגים שבחיי המכלאות. אף לא נותר לי פנאי להיכון ולהצטייד ב״ניירות הולמים״, כדי לחמוק לארץ באורח בלתי-לגלי. ובינתיים בן-גוריון זירז ודחק. יצאתי, איפוא, לדרכי ושיחק לי מזלי (ובמקרה זה, מזלי בלבד) והגעתי לתל-אביב בלי להיאסר. הדבר היה בסוף אוגוסט או בראשית ספטמבר 1946.

חברי - רובם ״מחופשים״: ענודי ״דגים מלוחים״ (עניבות בלשון הימים ההם), מגודלי שפמים וזקנים ומרכיבים משקפים כהות - לטשו עלי עיניים תמהות. ״אנחנו כאן״ - הגבתי על מבטיהם האילמים בדברי ״שיר הפרטיזנים״ המפורסם. שהיתי בארץ שבועות מספר, מצויד בתעודת-זהות מזויפת ועשויה ״כדת וכדין״, לקחתי חלק בוועידת מפלגת פועלי א״י ואמרתי בה את דברי גם בפומבי וגם בוועדות, וכמובן ביררתי לעצמי את המצב לאשורו בשיחות יסודיות עם אנשי ״ההגנה״, הפלמ״ח וההעפלה. התעוררה השאלה, אולי מן הדין שאשאר בארץ - והיו לכך נימוקים כבדים מבחינת צורכי ארגון ״ההגנה״ - אך ענייני ההעפלה תבעו בחוזקה את שובי לבסיס-הפעולה, לפריס, והוכרע שעלי לחזור (ביליתי - כמובן - ככל הניתן בכנרת ובחברת ילדי; אשתי, שרה, שהתה באותו זמן באירופה, כשהיא טורחת ביעילות רבה במחנה-פליטים ליד מרסיי ואחר-כך במחנה אחר, בצפון איטליה).

הפעם לא רציתי, בשום פנים, לשים מבטחי ״במזל״ - שהוא מטבעו הפכפך ועלול להכזיב - ולא ראיתי כל טעם להסתכן שנית ביציאה ״לגלית״. ומבצע הברחתי מן הארץ הוטל, ״בטבע הדברים״, על דוידק׳ה. מכאן ואילך ידעתי שאני מסור בידיים אמונות. אמור הייתי להפליג מחיפה באונייה הרומנית ״טרנסילבניה״, היוצאת לביירות ומשם למרסיי.

הגעתי, איפוא, לבסיס היציאה - לחיפה. דוידק׳ה תכנן את המבצע לפרטי-פרטיו והכין אותי לכל תקרית אפשרית. שום פרט לא נעלם ממנו וכל תקלה אפשרית הובאה בחשבון. מטעני הצנוע למדי הועלה לאונייה בלי שאגע בו. כל החותמות הדרושות הוחתמו בדרכוני. ביד אמונה ובטוחה הובילני דוידק׳ה דרך כל השערים, הפתחים והפשפשים שבנמל, שכולם ״נפתחו״ לפניו, אף-על-פי שהנמל, על כל מוצאיו ומבואיו, נשמר בימים ההם שמירה קפדנית ביותר. דוידק׳ה העלני בכבש האונייה סמוך לשעת הפלגתה, הובילני לתאי והפקידני בידי מי שהפקידני, וכששלמו כל הסידורים פנה לרדת. מוחו פעל באורח מדויק - ניתן לומר, ״מדעי״ - כבכל מבצע שניצח עליו. התחבקנו והוא הלך לדרכו. רכון על מעקה הסיפון, ראיתיו מתרחק בהילוכו המיוחד והבוטח עד שנעלם מעיני. בכל זאת לא נמנעו ממני נקיפות לב למראה טיפוסים חשודים - מן-הסתם בלשים - ששוטטו ורחרחו על הסיפונים ובמסדרונות האונייה. הקפדתי להתעלם מהם ככל שיכולתי; וכאן עמד לי, אולי, שוב מזלי והם לא נפנו אלי. לפנות ערב, כשרחקה האונייה מרציף הנמל, רווח לי, ועוד יותר רווח לי כשהתרחקה האונייה, אחרי חצות, מרציף נמל ביירות והפליגה אל מרחבי הים הפתוח.

אגב, באותה אונייה שיגר דוידק׳ה קבוצת בחורים - ימאים ואלחוטאים - שיצאו לאירופה בשליחות המוסד לעלייה ב׳. אלה הועלו לאונייה בדרכי-סתר אחרות, ובמשך הנסיעה פקדו אותם תלאות רבות, וכשנתגלו אף ספגו מהלומות כבדות מידי אנשי-הצוות הרומנים. אך לא כאן המקום לספר בפרשה זו.

סוף-סוף הגענו, אני ואנשי חבורה זו, למרסיי. ירדנו (וכמה מאיתנו הורדו בידי שליחי ״המוסד״ שבנמל) ופנינו איש-איש לדרכו.

בשנת 1947 יצא דוידק׳ה - ובני משפחתו עמו - לארצות-הברית בשליחות המוסד לעלייה ב׳, ואחר-כך צורף למשלחת-הקניות של משרד-הביטחון ופעל במסגרתה. בארצות-הברית שהה עד אוגוסט 1949. מגעינו נעשו נדירים יותר, אך לא נותקו.

דוידק׳ה חיבב מאוד את בני גור - בכלל, חיבב מאוד ילדים - וגם בני השיב לו אהבה, היה מתרפק עליו, מטפס עליו ומתכתש עמו מתוך משובה וחיבה. עיניו של גור היו נדלקות כשהיה דוידק׳ה מזדמן אלינו. גור בננו נפל במלחמת-הקוממיות - בקרבות המרים בהרי סג׳רה ביולי 1948. כשהגיעה אל דוידק׳ה - והוא אז בארצות-הברית - הידיעה המרה על נפילתו של גור (דוידק׳ה כינה אותה ״הידיעה השחורה״), התאבל עליו מרה ושיגר אלי ואל שרה מכתב נלבב מתוך השתתפות עמוקה באבלנו הכבד.

לאחר שחזר דוידק׳ה מארצות-הברית אל משקו אשדות-יעקב, נשתקע למשך שנים במפעל הבנייה של הקיבוץ המאוחד ואחר-כך, לאחר הפירוד הטראגי שחל במשק, ריכז את הבנייה בקיבוץ אשדות-יעקב (המאוחד).

ב-1960 קיבל עליו לשמש כסגן-מנהל משרד-התחבורה ואחר-כך כמנהלו.

בכל התקופה הזאת לא רבו פגישותינו. לעתים חשתי אצלו גילויים של נפילת-רוח, והבעת צער כבוש נפרשה מפקידה לפקידה על פניו עשירי-ההבעה - אולי חש שיכול היה לעשות מעשים גדולים מאלה שנפלו בחלקו.

מרכז מעייניו של דוידק׳ה לא היה השטח המדיני, אך לא נכון יהיה לומר שלא היה אדם ״פוליטי״: הוא ניחן בחושים נכונים ובאינטואיציה בריאה גם בשטח זה, ומעולם לא הלך שבי אחרי מקסמי-שווא. אך ביסודו היה אדם בונה, אדם עושה מעשים של ממש ובכל שטח שעשה בו ראה ברכה וידע סיפוק, ואף אושר, בעצם העשייה. זיק היה ניצת בעיניו ובקולו נשמעה נימת אושר למראה בניין שהשלים את הקמתו, יישוב שניצח על כינונו, חבורת מעפילים שעלה בידו לארגן את הורדתם מספינה נסערת בלילה אפל, או כלי-הגנה שסייע ב״הברחתם״. תכלית שנאה שנא טחנות-רוח וטוחני מלל תיעב. חשיבות אמיתית ייחס למעשים של ממש שיש להם תוצאות מוחשיות.

אך הסערות הציבוריות אשר התחוללו סביבו ואפפוהו לא חלפו על פניו בלי לצנוף אותו ולהסעירו. נאמן הקיבוץ המאוחד היה וחבר לסיעה ב׳ ולתנועה לאחדות העבודה, שנפרדה ממפלגת פועלי א״י (1944). לא כאן המקום לפרש את יחסי אני לכל הפרשה האומללה, הטראגית הזאת. בימים ההם - וביסודו של דבר, עד היום - ראיתי במתחולל מעין ליקוי מאורות, רוח-עיוועים שאחזה ברבים וטובים. ומחיר יקר, יקר מיקר, שילמה על כך תנועת העבודה וכל חיינו בארץ. וכמובן שגם יחסים אישיים בין קרובים, רֵעים ואחים נשתבשו, והשטן החל מרקד ביניהם.

בעקבות הפילוג הפוליטי (תחילתו בוועידת כפר-ויתקין 1942 וסופו ב-1944), והבקע בקיבוץ המאוחד (אמצע 1951 - פרישת חלקים מהקיבוץ המאוחד והקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים) נתפלג גם משק אשדות-יעקב, משק שדוידק׳ה אהבו בכל לבו וכה הרבה לתרום לבניינו. טראגי היה הפילוג לדוידק׳ה, כלרבים רבים אחרים. ראינוהו באכזבתו, בדיכאונו השחור, באדישותו, שלא יכול להתנער ממנה זמן רב. תהליך הפילוג-הניתוח במשק נמשך שנים אחדות, כאובות ומרות, ונסתיים ב-1953. לבסוף גברו כוחות-החיים שבדוידק׳ה והוא ניסה להשכיח את כאב הניתוח בהסתערו כל-כולו על ביצוע הקמת הבניינים בפלג-קיבוצו. ודוידק׳ה הן ידע לשקע עצמו, את כל נפשו, בכל מעשה גדול וקטן שעשה. איך הפצע נשאר פתוח, ולא נרפא, אולי, עד סוף ימיו.

בצער ובכאב חשתי שגם יחסי האישיים עם דוידק׳ה לא נשארו בשלמותם ובתומם. מעולם לא דיברנו בזאת בפגישותינו, שכבר לא היו תכופות, אך לא יכולתי להתעלם מהסדק שנִבעה בינינו. אף את מבטו לא הוסיף להישיר אלי, כלפנים, ואף חיוכו היה אחר. ודאי לי שגם הוא כאב זאת, אך לא היה בכוחי ולא היה בכוחו להושיע. הסדק נשאר בעינו, גם אם לא נגלה כלפי חוץ. ההוחש בחוץ, ההשפיע על ענייני הפעולה השוטפים? אולי לא. אך השלמות שביחסינו נפגמה, ונפגמה עמוקות. אני כאבתי זאת, וּודאי לי שגם דוידק׳ה.

ב-1964, דומני באמצע השנה, התחילו מגיעות אלי שמועות שדוידק׳ה אינו חש בטוב, והוא עוד נושא במלוא העומס של תפקידו כמנהל כללי של משרד התחבורה. לעתים נאלץ להיעדר מעבודתו ומדי פעם אושפז בבית-חולים או שהה בבית-הבראה. התחלתי מבקר אצלו מפקידה לפקידה, פעמים באחד מבתי-ההבראה שעל הר-הכרמל ופעמים בבית-החולים ״הדסה״ בירושלים. חשתי שמצבו מחמיר והולך מביקור לביקור. כפי שנמסר לי נתקף במחלה בכלי-הדם הדקים - אולי כתוצאה מהמתח העצום שבו חי את חייו. מבע פניו נשתנה והפך אפור ומעונה. ראינוהו מתייסר בייסורים גדולים, ייסורי גוף ונפש. אך דוידק׳ה לא אבה לקבל את הדין ובוודאי שלא הצדיק עליו את הדין. הבעה של עלבון צורב על כי כך המר לו גורלו הייתה נסוכה על פניו ועל כל יישותו - והוא הן היה רק בסוף שנות החמישים לחייו ובוודאי רצה להוסיף ולפעול ולעשות מעשים של ממש, וגם אוהב חיים ושמחה היה.

לבסוף גאלהו המוות מייסוריו ביוני 1966, והוא רק בן 58.

37 שנים נמשכו הכרותנו ומגעינו, בהן שנים ארוכות של פעילות מתוך צמידות וברוח של חברות טובה. ואולם רוב מגעינו היו ״ענייניים״, ונסבו על ענייני פעולה, מעשה, תוכניות וביצוע.

אך היה גם דוידק׳ה אחר, שאני, מתוך מגעינו הישירים, היכרתי רק מעט. ומשהו נוסף וחשוב בשטח זה נתגלה לי מתוך עיון בספר שיצא לזכרו ובחומר הכתוב והמכתבים שרעייתו דבורה מסרה לי לעיון.

דוידק׳ה חי חיים פנימיים עשירים ומגוּוָנים. הוא ידע ליהנות הנאה נאמנה מהקשבה למוסיקה קלסית משובחת, והיה משתקע בהקשבה לה ונרגע. ובמכתביו לרעייתו הוא כותב על התפעמותו למשמע יצירותיהם של מוצרט, שוברט וסן-סנס. הוא ידע להתפעל ממראות נוף - כגיאות הירדן והכנרת - והתרשם עמוקות מאיתני הטבע (רעידת-אדמה). ידע להסתכל ארוכות, כמוקסם, בעדת נמלים עמלות ולהתפעל משקידתן. הוא כבש לו שליטה רהוטה בלשון העברית ובשנותיו הראשונות בארץ אף ניסה לשלוח ידו בחריזת חרוזים פרימיטיביים, לעתים הומוריסטיים. הוא קרא בהנאה ספרות טובה והעריץ (אולי למרבה הפליאה!) את כתביו של י״ח ברנר.

בצעירותו שקע לעתים בהרהורים על בדידות והתבודדות וכן הוסער ברגשי אהבה עזים לבחירת לבו.

קשריו הנלבבים אל בני משפחתו כולם - ואל ילדיו בפרט - היו באמת נפלאים, חדורים חום, רוך, תום ומסירות, וכשרחק מהם לפרקי-זמן קצרים או ארוכים יצאה נפשו אליהם בגעגועים עזים.

ולבסוף משפטים מעטים על דוידק׳ה ״הנגלה״. דוידק׳ה היה מהטובים והמופלאים שהעניקה לנו עליית יוצאי העיירות היהודיות המסורתיות במזרח פולין באמצע שנות העשרים. השכלתו הפורמלית עממית הייתה, אך גזע המשפחה האיתן, האווירה העממית הבריאה ביסודה, שכבת הנוער היהודי שהיה מעורה בה - כל אלה פיתחו בו אינסטינקטים בריאים, אהבת העמל והשאיפה העזה לחיים אמיתיים ופוריים בקרב עמו הקם לתחייה בארץ-ישראל. מנעוריו נטה ללא היסוסים לעמוס על כתפיו את הכבד, חתר תמיד לממשי, ובתוך העמל גילה את כוח תנופתו. איש תושייה היה וניחן בתפיסה מהירה כבזק ובכושר אלתור. הרפלקסים שלו היו מהירים ונכונים ומחשבתו צלולה ובהירה, כפי שהיה גם כתב-ידו - כתב-פנינים עגול, נמרץ ובהיר. לאחר כל מפלה או מהלומה היה מתאושש ונערך במלוא המרץ לקראת תנופה חדשה. וכבר אמר עליו מי שאמר:

״הוא לא השתכר מן ההצלחה ולא נשבר מחמת כישלון״.

איש עממי היה ונטה לתבל את דבריו בממרות עממיות - בעברית וביידיש. חכם היה - משופע בחוכמת-חיים, חוכמת-לב - ואף פיקח ומפוכח. נתמזגו בו רצינות חמורה עם להט פנימי ועם בדיחות-הדעת ולצון שובבני הלוקח את לב הסובבים אותו. ותמיד נמצא במכוניתו או בצקלונו בקבוק יי״ש או קוניאק לרומם רוח שפופה ולהרבות שמחת עשייה בחברותא.

עם אנשים שונים ומשונים - ואף רחוקים - ידע למצוא לשון משותפת ולרכוש במהירות מפתיעה את אמונם.

בשתי סדרות של מפעלים גדולים, שהן שתי תקופות בחייו, הגיע לפסגת יכולתו ואולי גם למרום הסיפוק האישי:

כשניצח על מבצע ההקמה של יישובי ״חומה ומגדל״

ואחר-כך כשנשתקע במפעל ההעפלה.

מדי זוכרי את דוידק׳ה ניצבת דמותו חיה לנגד עיני,

ראשו הבולט, שבניינו וצורתו מיוחדים היו, ובשעת ריכוז נטה להטותו לצד שמאל;

מצחו חרוש הקמטים;

חיוכו הטוב והנבון;

קולו העמוק, הרווה, המרגיע, המלבב והנוטע אמון;

ידיו המגוידות, העמלות, שכאילו מטבע ברייתן נועדו לעשייה מבורכת;

ועל הכל, רוחו הגדולה והבריאה, העממית, השקטה והסוערת כאחת, הבונה - הרוח ששפעה ממנו ובה הדביק וצנף כל איש שבא במחיצתו.

ואני ואנחנו אהבנוהו אהבת נפש.