שלושה שבועות בהגנת תל-חי - במחיצתו של יוסף טרומפלדור
א׳ טבת תרמ״א - י״א באדר תר״פ
רשימות אלה אינן
מהוות ניסיון של סיפור כל פרשת ההתגוננות בתל-חי בתר״פ וסקירה כוללת עליה.
ניסיון זה נעשה ב״ספר ההגנה״. אין אלה אלא זיכרונותי האישיים מאותה פרשה.
נולד בפיאטיגוֹרסק - צפון קאווקאז שברוסיה - בשנת 1880. בן לאב חייל ניקולאיבי.
חונך בסביבה רחוקה וזרה מבחינה יהודית, אך דבק
מנעוריו ובכל לבו בציונות החלוצית. עשה דרך חיים ארוכה וחמורה. בלימודיו
באוניברסיטה ובהשתלמות עצמית, בשירות בצבא הרוסי ובחזית המלחמה נגד היפנים בקרבת
פורט ארטור (1904-1905), בה אבדה לו ידו השמאלית. הועלה לדרגת
קצין - קצין יהודי יחיד במשטר הצארי. אח״כ נפל בשבי יפן ופיתח פעולה ענפה יהודית
וציונית בין השבויים היהודים.
ב-1912 עלה ארצה ועבד כפועל חקלאי
במגדל ובדגניה ונשא את נפשו להקים קומונה חקלאית עם חבריו הקרובים. עם פרוץ מלחמת
העולם הראשונה יצא למצרים והיה במייסדים את ״גדוד נהגי הפרֵדות״ ובו שירת כקצין
בחזית גליפולי. במוצאי מלחמת העולם הראשונה ועם סיומה עמד בראש תנועת ההתגוננות
היהודית ברוסיה בימי התוהו ובוהו של חילוף משטרים והשתוללות הפורעים וייסד את
״החלוץ״ הרוסי ו״החלוץ הצבאי״ שהיה בהם הרוח החיה.
בסוף אוקטובר 1920 חזר ארצה כדי לפלס דרך לעליית
המוני חלוצים מרוסיה. הטיף לאיחוד פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות עובדים אחת.
עם פרוץ המאורעות בגליל העליון עלה לשם והיה
האישיות המרכזית בהגנת הגליל העליון ומפקד תל-חי עד נופלו שם בקרב בי״א אדר תר״פ (1.3.1920).
מזיגה מופלאה של חייל-מפקד וציוני חלוץ וסוציאליסט הומניסט. מהוגי
הרעיון של יישוב א״י על יסודות עבודה, שיתוף וצדק וממבשרי הצבא העברי.
א
חורף
תר״פ (1920) בקבוצת כנרת, עז וגשום.
לא
הכרתי את טרומפלדור אישית לפני הגיעי לתל-חי. אך רבות שמעתי על עברו בפורט-ארטור,
בדגניה, בגדוד נהגי הפרֵדות בגליפולי, ב״החלוץ״ הרוסי ובארגון ההגנה העצמית ברוסיה
בתקופת התוהו-ובוהו של חילוף המשטרים. ידעתי שהגיע לפני זמן קצר ארצה (בסוף תשרי
תר״פ, סוף אוקטובר 1919) כדי לדרבן את עליית
אנשי ״החלוץ״ הרוסי ויישובם בארץ. בעיתונות הפועלים (״קונטרס״ ו״הפועל הצעיר״)
נתפרסמה בסוף כסלו וראשית טבת תר״פ קריאתו לאיחוד הציבור הפועלי. ציבור חלוצי זה
היה משוסע אז לשתי מפלגות יריבות (אחדות-העבודה והפועל-הצעיר) והיחסים ביניהן, ואף
היחסים האישיים בין חברי שתי המפלגות החריפו עד מאוד לאחר שניסיון האיחוד הכולל של
פועלי ארץ-ישראל נכשל בגלל עמדתו הסרבנית של הפועל-הצעיר הקול-קורא של טרומפלדור הטיל סערה
ומשהו מבוכה. אני הייתי מחסידיו הקנאים של רעיון ״אחדות-העבודה״ כנתינתו
בראשונה: איחוד כולל של כל ציבור פועלי א״י, מסירת כל הסמכות המדינית, הכלכלית, היישובית
והתרבותית של ציבור הפועלים לאיחוד הכולל. ולשמו - ביטול מפלגות הפועלים הקיימות.
קריאתו של טרומפלדור חייבה נסיגה מסוימת מהתפיסה הקודמת, הקוסמת בשלמותה, ופשרה.
לא קל היה לוותר על הרעיון בטהרתו ובשלמותו. אך מאידך הייתה קריאתו התמימה
והפשטנית לכאורה, חדורה רצינות ומשקל מוסרי רב. הקריאה כללה בסיומה גם את הפסוקים
הבאים:
״נחוצה התאמצות
מאוחדת של כל העובדים. כל רגע יקר - התאמצו נא על כן לצאת מתוך מעגל המפלגתיות.
גשו-נא איש לרעהו בשביל העבודה המשותפת בלב אחים פתוח לרווחה. --- עיזרו להיכנס
לעומדים על מפתן הארץ! הצילו אותם!״.
בקרב אנשי ״אחדות-העבודה״
ובייחוד בקרב צעיריה נתקבל הקול-קורא ברגשות מעורבים ומשהו בחששנות. מלכתחילה לא
היה, איפוא, יחסי לטרומפלדור יחס שלם ובלתי מסויג.
טרומפלדור נשתקע במשא ומתן עם מפלגות הפועלים על
הקמת המוסדות המשותפים ובדין-ודברים עם ועד-הצירים על הגשמת תוכניות העלייה
מרוסיה, אשר לשמן הקדים להגיע ארצה לפני חבריו ב״החלוץ״. אותו זמן כבר כיהן מ.
אוסישקין כראש ועד הצירים. חסר-סבלנות היה טרומפלדור, הוא ישב על גחלים אך המשא-ומתן
נתמשך ונתמשך.
בינתיים
החלו מגיעות הידיעות הרעות מהגליל העליון והמצב שם החמיר והלך. בכ׳ כסלו תר״פ (12.12.1919) בערב נהרג שניאור שפושניק
בתל-חי. בטרומפלדור ניעור החייל ואיש-ההגנה והוא החליט לעלות ל״מעלה״ כדי לבדוק את
המצב ולבוא לעזרת יישובי הצפון. הוא קיווה, שביקורו בגליל העליון לא יארך והוא
יחזור במהרה לתפקידו העיקרי. כי בכל נימי נשמתו היה קשור ל״בחורים שלו״ או ״הבחורים
הטובים״ (כפי שקרא להם), לאנשי החלוץ הרוסי אשר
אהב ואשר הניחם במרחקי רוסיה ומהם כבר היו בדרכם ארצה, בקרים ובקושטא. הן לזמן קצר
בלבד עזב אותם ולפניהם עלה-מיהר במטרה אחת ויחידה: להחיש בכל מאמצי כוחו את עלייתם
ולהכין קליטתם והתיישבותם בארץ.
בעלותו לתל-חי בראשית טבת תר״פ עבר טרומפלדור את
דגניה וכנרת וראיתיו רגע קט על גזוזטרת הבית הגדול של חצר-כנרת הישנה משוחח עם
מישהו מ״הוותיקים״. אני הצעיר לא העזתי, כמובן, להתערב בשיחה, בעוברי במקרה ליד
המשוחחים. אך ידעתי - כי זהו.
ב
לתל-חי עליתי בעקבות נפילתו של חברי לקבוצה אהרון
שר (נפל בי״ז שבט תר״פ - 6.2.1920). ששה היינו בחבורת העולים
לתל-חי: ארבעה ותיקים ושני חלוצים מהעולים החדשים. מהוותיקים זכורים לי שלושה:
חיים כהנא - אז חבר קבוצת כנרת;
אלקנה ויינשטין - אז חייל בגדוד העברי;
ואני; את הרביעי איני זוכר.
(אלקנה ויינשטין ז״ל - מבני העלייה
השנייה. היה חבר בקבוצת הכיבוש בדילב (אח״כ - קריית-ענבים) בתרע״ד; אח״כ חבר
״קבוצת עבודה״ בפתח תקווה; ממתנדבי הגדוד הארץ-ישראלי במלחמת העולם הראשונה
ומעוזריו של אליהו גולומב בהשגת נשק וענייני הגנה אחרים; חבר בגדוד-העבודה במגדל
ועלה עם העולים להתנחל בעין-חרוד (שלהי תרפ״א). סופו, ששלח יד בנפשו בקיץ תרפ״ג
בחיפה - בעקבות פצע מוות שפצע בשוגג את חברו).
הגענו בעגלה מטבריה לאיילת השחר (נג׳מַת אל צוּבח,
קרי סוּבח), ששכנה אז בנקודתה הישנה, עם ערוב יום. הימים גשומים וקרים. לנו לילה
אחד ונחנו משהו, סעדנו בחדר האוכל הצר של איילת (הקבוצה כולה מנתה אז כעשרים חברים
וחברות) והחלטנו לצאת בשעות אחר-הצהרים המאוחרות צפונה ולעלות בלתי מזוינים.
התפקיד היה להגיע ויהי מה, כתגבורת למגנים. לא
הייתה כל תקווה לקבוצה קטנה כשלנו לפרוץ דרכה בכוח דרך המוני הפלחים והבדווים
המזוינים והמתגודדים. לא היה, איפוא, כל היגיון להתגרות בהם מלחמה.
בשעות הצהרים הגיעה מהצפון קבוצת חברים, שהערבים
המתפרעים פשטו בדרך בגדיהם העליונים ואף שדדו מאחד מהם אקדוח מאוזר והִניחום
להמשיך דרכם ערומים למחצה. המראה העלוב של החברים הרועדים מקור, המדוכאים ואף
המבוישים, לא עודד, אך עמדנו, כמובן, בהחלטתנו. תִּכנוּ להגיע לאזור המסוכן (מצפון
למלאחה) עם חושך ולחצותו בשעות הלילה מתוך תקווה (שאכן נתקיימה אחר-כך), כי בליל
חושך וקור יתעצלו הערבים מהגיח מתחת שמיכותיהם החמות (ה״פראש״) גם אם יגלו אותנו
נביחות הכלבים - וכך נוכל לחמוק ולהגיע בשלום לתל-חי. היחידי בינינו שעבר אי-פעם
בדרך זו היה חיים כהנא. הוא שימש לנו מורה-דרך והוא שהסביר לנו, כי עלינו להתקדם
בעמק החולה למרגלות ההרים (הרי נפתלי) כשהם תמיד לשמאלנו. מרדכי לויצקי (ובכינויו
הערבי חואג׳ה מוּרַאד), מחברי איילת ואנשי ״השומר״, גבה קומה, משופם ושתקן,
הוציאנו מחצר איילת והורה לנו את הדרך עד שחצינו את נחל החן-דאג׳. (מרדכי לויצקי
ז״ל מצא את מותו בטביעה, בנחל חן-דאג׳ זה, כשגאו מימיו לפתע; האסון אירע בכ״ג חשון
תרפ״ה).
בינתיים ירד ערפל כבד, היום החשיך ופתותי שלג צפוף
החלו יורדים. השלג כיסה את העמק וההרים וטשטש את סימני דרך העפר (הכביש הגיע בימים
ההם רק עד ראש-פינה). כוכב לא נראה מבעד לסדין-הערפל. חיים כהנא הלך בראש ואנחנו
אחריו בשורת-עורף. כדי לא להתגלות גזרנו על העישון והדיבור בקול רם. אנחנו הוותיקים
ובעלי הניסיון שתקנו, אך החלוצים השניים לא חדלו מגרגר וכל מאמצינו להשתיקם אף
בקרבת הכפרים עלו בתוהו.
התקדמנו לאט. מתחת לשכבת השלג שחרק לכל מדרך כף-רגל
היה בוץ וההליכה הייתה קשה. כשנכנסנו לכפר בוּאַזיֶה הרימו הכלבים קול נביחה עזה.
חששנו שהנביחה תוציא את תושבי הכפר מבתיהם ומאוהלי-המחצלות שלהם וסטינו מהדרך
מזרחה עד שהתחלנו שוקעים בבוץ עמוק-טובעני ובקושי חזרנו לדרך ועברנו את הכפר
בשלום. המשכנו דרכנו צפונה.
הגענו לכפר חַלצָה (קרי חַלסָה, כיום קריית-שמונה)
ונכנסנו בו כדי לחצותו מן הדרום אל הצפון. כאן אירעה תקלה: אם מחמת נביחות הכלבים
או משום שאיבדנו דרך סטינו הרחק מזרחה, ולפתע הבחנו (ואולי נכון לומר: חשנו) מבעד
לחושך, שההרים אינם לשמאלנו כי אם לימיננו (לימים - לאחר שכבר שהינו משהו בתל-חי
והתחלנו מתמצאים בסביבה - נתברר לנו כי למעשה היו אלה לא הרי נפתלי, כי אם הגבעות
שעליהן שכן הכפר חסין-יוּסף - שממזרח לחלצה). פנינו, איפוא, לאחור ואיבדנו כל דרך.
התחלנו סובבים בכפר סחור סחור עד שאפסו כוחותינו ורבצנו אין אונים בשלג. היחידי שלא
אבד לו לחלוטין חוש התמצאותו היה חיים כהנא. לאחר מנוחה קלה וכדי להתנער מן התנומה
שהחלה עוצמת בכוח את עפעפינו קמנו והתחלנו מגששים באפלה דרכנו צפונה; והנה הזדקרה
לידינו קבוצת אקליפטוסים גבוהים (דומני שמספרם היה. כשבעה) ליד המבוּע הזעיר עין אֶ-זַבּוּר.
חיים כהנא הבחין מייד במקום ומשם פנינו מבלי תעות עוד במעלה המדרון לעבר חצר תל-חי.
בסביבת החצר שרר שקט-מוות ומעטה שלג לבן עטה את הכל.
חששנו פן יפגשונו ביריות ושרקנו שריקות קלות. אך
איש לא ענה לעומתנו עד שניגשנו לפתח החצר ממש. כאן פגשנו אחד השומרים, העלה אש
במנורת הנפט הזעירה והמפויחת והעיר את טרומפלדור. התיישבנו על ספסלים ליד השולחנות
שבחדר-האוכל. מהחדרים הסמוכים החלו מגיחים חברים מיושנים שניעורו לקול הרעש. השעה הייתה
בין שתיים לשלוש אחרי חצות. דרכנו מאיילת ארכה כעשר שעות ומעלה. בנֵי תל-חי סבבונו
והחלו ממטירים שאלות על הנעשה והנשמע בדרום. מנותקים היו וזה כמה ימים לא קיבלו
אפילו מכתבים מהדרום. שמחו ל״תגבורת״ שהגיעה. שאלותיו של טרומפלדור היו ענייניות,
כמעט יבשות, ללא גוון של רגשנות כלשהי. אנו עצמנו, העולים, היינו נרגשים קמעה
וכמעט שנפגענו מיובש שאלותיו. אך פניו הגלויים והגדולים הביעו קורת-רוח. הן היינו
קבוצת התגבורת הראשונה שהגיעה מהדרום לאחר נפילת שר. עייפים עד מאוד, סעדנו משהו,
ובמהרה השכיבונו ונרדמנו.
ג
למחרת בבוקר קיבלנו נשק, חולקנו לעמדות ושולבנו
בהגנת המקום. אני קיבלתי את המאוזר של שר ואת תיק כדוריו וכן, לפי בקשתי, רובה
גרמני וחגורת כדורים. באותן השנים רגיל הייתי ברובה גרמני וביכרתיו על פני האנגלי.
האחרון נראה לי משום מה מסורבל במקצת.
כל בנייני המגורים והמשק של תל-חי היו נתונים בחצר
אחת מוקפת מלבן של חומות-אבן.
לאורך החומה הפונה צפונה - ששה חדרי-מגורים;
לאורך החומה המזרחית - הרפת;
ולאורך המערבית - האורווה.
באמצעיתה של החומה הדרומית היה קבוע שער-עץ.
מאחורי חדרי המגורים - לצד החצר פנימה - שורת
סככות ובאמצעיתן מחסן;
מעליו בקומה שנייה - היה בנוי חדר-מגורים נוסף
שקראנו לו ״החדר העליון״. מדרגות עץ הוליכו מן החצר לחדר העליון.
התחלנו מקיימים את חובות השמירה והעבודה המוטלים
על כל חבר במקום. הכלכלה הייתה דלה ובלתי מסודרת והתלבושת בלתי מספיקה, חסרנו
שמיכות. החלונות חסרו זגוגיות, וקר היה - בייחוד בלילות. דרנו בצפיפות רבה, מיטה
ליד מיטה, ופעמים שניים ואף שלושה במיטה, ובחדרים שרר אי-סדר. המקום סבל ממחזור
בלתי פוסק של חברים. אלה באים ואלה חוזרים לדרום, אם מחמת עייפות ואם מפני החובה
לחזור לעבודתם ואם מסיבות אחרות. התנודה הבלתי פוסקת הזאת נמשכה כל ימי ההגנה על
תל-חי וכפר-גלעדי והטביעה חותם של ארעיות על כל סדרי החיים. הארגון המשקי היה לקוי
ביותר. מספר החברות היה מועט וגם אלה התפרצו לתפקידי הגנה ״ממש״. טרומפלדור לא חדל
לתבוע בוא חברות נוספות, אך מהדרום שלחו רק מעטות.
רק על השמירה וענייני ההגנה האחרים הייתה הקפדה
ניכרת וידו האמונה של טרומפלדור ניכרה בכל אלה. מרותו בתחום זה הייתה בלתי מעורערת
ובין המגנים שררה משמעת טובה, מרצון והכרה וללא כל הכרח להיזקק לגינוני משטר
חיצוניים. איני זוכר מקרים של ערעור על הוראות או סידורים שנקבעו. הרוח הייתה
טובה, אם כי, כבכל חברה - במצב כזה - ואף בחברה מובחרת - פרצו מפעם לפעם סערות
קטנות של רוּגזוֹת וריבות מחמת העייפות והמתיחות המתמדת. וכבכל יחידה צבאית או
חברה או קבוצה לא חסרו, כמובן, גם כאן רוטנים ורוגנים. אך אלה היו מיעוט מבוטל.
יש - ובייחוד לאחר כמה ימי שקט - שהייתה משתררת רוח עליזה
ומרוממת ושירה מלוכדת ובריאה בקעה מחדר-האוכל הצר. היינו מרבים לזמר את השירים
הנפוצים בגדוד העברי (״על הרי ציון עליתי״, ״בשוב ד׳ את שיבת ציון״ ועוד) או ״אל
יבנה הגליל״ או שסלסלנו בדבקות כמה שירי אידיש נוגים ובייחוד מעשה ב״שווארצע
פארכישופטע אויגען״ (״עיניים שחורות מכושפות״). החברים - ובייחוד הצעירים - הרבו
להתלוצץ ולא חסרו - כמובן - מעשי משובה ואף קונדסוּת.
גוזמה היא לומר, שרוחם של כל האנשים, ללא יוצא מהכלל, הייתה
איתנה ולא נראו בה גילויי התערערות במשך כל תקופת ההגנה הזכורה לי. היו גם היו כמה
גילויים של רתיעה וחששנות ואף התמוטטות עצבים ופחדנות. היו שעלו לצפון ואחר-כך
ירדו כעבור ימים מספר והפיצו ברבים סיפורי אימים ובהם ניסו להצדיק את ירידתם.
עודני רואה לנגד עיני ״בחור כהלכה״, ותיק בארץ, דובר ערבית על בוריה, שפגשתיו טרם
עלוֹתי והוא מתאר כשעיניו מבוֹעתות את חבורות הבדווים יחפי-הרגלים, עוֹטים פניהם
בכפיות ומשאירים רק סדקים דקים לעיניים, מזוינים רובים ופצצות וחגוּרים חגורות
כדורים שתי וערב, והם קלי רגלים ומתרוצצים בכל האזור המסוער כשדי-שחת ו״איש לא
יוכל לעמוד בפניהם״.
זכורני בבהירות מעשה בבחור אחר, רחב-גרם, בעל מבנה
גוף גיבורי, פועל ותיק ומפורסם, שולט בעברית על בוריה וחובב ספרות, אך טיפוס טראגי
ומתלבט, שאף הוא נשאוֹ לבו ״לעלות למעלה״ וירד כעבור ימים מספר ושידל והתרה בכל
לשון בקבוצת העולים שמצאם באיילת, שלא יעלו לצפון, כי אין כל סיכוי להחזיק מעמד
וחבל על ״קורבנות חינם״; שהרי הסתבר לו מניסיונו האישי, כי כל עניין ההגנה על
הגליל העליון איננו אלא ״אבנטורה״ חסרת תכלית. אחר-כך שמעתי שראה חובה לעצמו לנסות
בתעמולה בקרב פועלי הגליל נגד העלייה לעזרת המגנים בצפון, ורק הלך הרוח הכללי הוא
שהשתיקהו. (אגב, סופו שנואש מהארץ, חזר לאחר פחדים והרפתקאות רבות לרוסיה, התחרט
כעבור-זמן וביקש לחזור ארצה, נאסר בטיהורים של שנות השלושים ואבד אי-שם במרחקי
רוסיה).
מקרים כאלה לא חסרו כמובן, אך הם היו יוצאי דופן.
הרוח הכללית הייתה איתנה וצעירה והיו גילויים רבים של ששים אל קרב, ולאו דווקא
מבין הצעירים ביותר והבלתי מנוסים. איני אומר, שרובם של המגנים היו ששים אל קרב,
אך הרוב המכריע מילא את חובת ההתגוננות בהכרת חובה דרוכה, עקשנית ונחרצת, מתוך
שליטה עצמית, בנכונות לכל והשלמה עם הצפוי לכל לוחם בקרב.
היו, כמובן, בין המגנים, בייחוד בין הצעירים ביותר
והבלתי מנוסים, שהסכנה - שטרם טעמו טעמה האמיתי - שיעשעה את דמיונם ומשכה את לבם;
ומהם שנטו אף להתגנדר קמעה והעטו על עצמם לעת-מצוא ו״למרבה הרושם״ נוסף לנשקם
הרגיל גם סכינים ופגיונות שבאו לידם.
לא אוכל לומר, שהאנשים כולם חיו שעה שעה בהרגשת
ערך המעשה אשר הם עושים. אך אין ספק, כי רובם המכריע חשו ברור שכך עליהם לנהוג, או ליתר דיוק, כי הם לא יוכלו לנהוג אחרת.
בימים הראשונים לבואי לתל-חי שרר בסביבה שקט מוחלט
ומוזר. אף הד יריות בודדות לא נשמע. מעטה השלג נתקיים - אם אין זיכרוני מטעני -
כשלושה ימים, ואולי הקור הוא שריתק את הערבים באוהליהם ובתיהם פנימה.
וכרגיל, אחרי מספר ימי שקט החלה פושטת בקרב החברים
הרגשת-הרגעה משלה: ״אה - מן הסתם לא יקרה עוד דבר״. החלו דיונים על עבודות משק שיש
לעשותן והן ניתנות להיעשות בחבורה, אולי בסביבת החצר הקרובה: חשבו על כריית בור
זבל, עבודות סיקול וכד׳. אגב, שקט המוות שהשתרר לזמן-מה בסביבה עמד בניגוד מוחלט
לידיעות שהסתננו אלינו ממקורות מוסמכים למדי, כי בראש המתמרדים הערבים בסביבה
הועמד צורר יהודים מובהק (מי שהיה קצין בצבא התורכי) וכי ב״מועצת מלחמה״ בראשותו
הוחלט למחות את היישובים העברים בגליל העליון, ויהי מה.
טרומפלדור ניצל את ימי השקט לאימונם של המגנים
בקליעות למטרה ותרגילי שדה אלמנטריים: תפיסת מחסה, פיזור בשרשרת, כללי התקדמות תחת
אש אויב וכו׳. המדריכים היו בעיקר מבין מי שהיו קצינים בצבא התורכי לשעבר (אלה מילאו
בכלל תפקיד נכבד בהגנת הגליל העליון בימים ההם; האימון שקיבלו בבית-הספר התורכי
הצבאי בהנהגת קצינים גרמנים היה קרבי, יעיל ותכליתי, ובהכשרתם הצבאית הם עלו על חיילים
ואף סמלים מהגדוד הארץ-ישראלי והאמריקני, שהיו מזדמנים לצפון מפקידה לפקידה). ימים
מספר לאחר בואי לתל-חי הגיעה תגבורת נוספת בת תשעה אנשים (ובהם עוד שני חברים
מקבוצת כנרת). במוצאי הכפר חלצה נורו עליהם כמה יריות, שלא פגעו במקרה באיש, וזאת
לאחר שמורה-הדרך של הקבוצה סר בעוברו בכפר אל ביתו של כאמיל אל-חסין (הוא כאמיל
אפנדי), אשר הקביל פניו בידידות. עוד קבוצות-תגבורת קטנות הוסיפו להגיע, למרות
סכנת הדרכים, בדרך החולה ובשביל שעל רכסי ההרים שממערב.
ד
לפי גילי הייתי מצעירי המגנים שבמקום ומהפחות
מנוסים והייתה לי זו חווית חיי-הגנה גדולה וראשונה בחיי. חייתי חוויה זו
באינטנסיביות ורעננות. התחלתי מסתכל באנשים סביבי. מי ומי היו המגנים?
את הגרעין היוו חברי קבוצות תל-חי וכפר-גלעדי, מוותיקי
הפועלים וּותיקי אנשי ״השומר״, ומאחוריהם עבר רב-ניסיון וייסורים של חיי עבודה
ושמירה במחסור ובתנאים האכזריים של הווי העלייה השנייה לפני המלחמה העולמית
ובמבחנים החמורים של ימי המלחמה. הכשרתם הצבאית הקרבית בתנאי ההגנה החדשים הייתה
לקויה, אך ניסיונם האישי היה רב, והכרתם והבנתם את הערבים בכלל ואת שכניהם בפרט הייתה
יסודית. רבים שלטו בדיבור הערבי והיו בקיאים במנהגי השכנים. בין אנשי תל-חי בלט
במיוחד קלמן כהן. דומני, שהיה הקשיש באנשי הקבוצה ועמוד התווך שלה, פלח מובהק, איש
משק, חריף, פסקני ותקיף באורח דיבורו, מוכתאר המקום ומוכר יפה לערביי הסביבה. בין
השומרים הוותיקים בלטו אנשים כאלכסנדר זייד ז״ל, גד ויגדורוב ז״ל, וייבדלו לחיים
ארוכים פנחס שניאורסון, יגאל אליוֹביץ, צפורה זייד ואחרים. לא הייתה זו חבורה
מלוכדת, אם כי רובם המכריע נמנו בעבר עם ״פועלי-ציון״ ועתה, בימי ההגנה בגליל
העליון, עם ״אחדות-העבודה״, שנוסדה כשנה קודם. מתיחות מתמדת, פעמים גלויה ולרוב
נסתרת, שררה בין ״השומרניקים״ ושאינם מן ״השומר״. הראשונים חשו ב״עליונותם״
כביכול, האחרונים חשו נחיתות-מה וניסו לחפות עליה. היחסים לא היו אידיליים, אף כי
ברור היה, כי בשעת מבחן יעמדו כולם יחד כחומה בצורה. קרובים אל אנשי ״השומר״, נלווים
אליהם ונתונים להשפעתם, היו ה״גימנזיסטים״, קבוצה לא גדולה אך חשובה
(״גימנזיסטלעך״, בלשונו הצלפנית והעוקצנית של פנחס שניאורסון - כינויו ״קַליפְטֶה״
- שלא ידעה רחם). אלה היו חניכי הגימנסיות בתל-אביב וירושלים, שנתגייסו בזמנו לצבא
התורכי, עברו קורם צבאי ליד קושטא והיו לקציני מילואים בצבא העותומני.
חיילים מהגדוד הארץ-ישראלי והאמריקאי, רובם
בחופשות בהיתר ובלי היתר, ומיעוטם משוחררים, היוו חלק בלתי נפרד מכלל המגנים, והיו
עולים ויורדים חליפות. הם מילאו תפקיד מכריע בהגנת הגליל העליון. זרם בלתי פוסק של
תגבורת באנשים, בנשק ואף באספקה (כלכלה, בגדים ושמיכות) זרם ממחנות הצבא לתל-חי
וכפר-גלעדי. בדלות של הימים ההם קשה לתאר איך היו המשקים מחזיקים מעמד אלמלא עזרתם
של בני הגדודים. תפקיד בעל ערך מיוחד מילא איש ״השומר״ הוותיק (בימי תל-חי חייל
הגדוד הא״י) יגאל איליוביץ. בזכות בקיאותו בסביבה ובמנהגי השכנים שימש מורה-דרך
ומלווה לקבוצות העולות לתגבורת וליורדים דרומה, וכן בהמצאת אספקה וליווּיָה. את
תפקידו זה מילא כבן הסביבה, בפשטות, בטבעיות וביעילות רבה.
הראשונים שנענו לקריאות לעזרה היו פועלים חקלאים
מהקבוצות השכנות מחניים ואיילת ואחר-כך גם מקבוצות עמק הירדן, עמק יזרעאל ואף
מחלקי הארץ האחרים. אלה היוו ברובם את היסוד הנוזל והבלתי קבוע ושכר הגיעם כתגבורת יצא לעתים
בהפסד נזילתם. אך יש מהם שהתמידו זמן ממושך יותר והיו לתועלת רבה בהגנה ובעבודה.
מחוץ לכל הנזכרים נצטרפו למגנים כמה תלמידים של
בתי-הספר התיכוניים ש״עלו״ לרוב בלי רשות מאת מוריהם ומחנכיהם, אשר התנגדו ברובם
לשליחתם של החניכים למקומות הסכנה. מלבדם הספיקו גם כמה חלוצים מראשוני העלייה
השלישית לקחת חבל בהגנה, מהם בחורים אמיצים ובעלי ערך.
מספר החברות היה זעום, וחסרונן הורגש עד מאוד
בסדרי החיים הלקויים. רובן לא נפל במאום מהגברים בנכונותן והעזתן ויש שגם עלו
עליהם מכמה בחינות.
מהבחורות שהיו עמנו בתל-חי זכורות לי דבורה דרכלר
ושרה צ׳יזיק ז״ל, שנפלו בקרב י״א אדר.
דבורה דרכלר הייתה עגולת-פנים, איתנה ואמיצה.
לכאורה, אוהבת-חיים ואף צחקנית, אך בתוך תוכה כאוּבה ומתפתלת בחבלי-ייסוריה בעקבות
גורל חיים שהמר לה.
שרה צ׳יז׳יק הייתה בת-הכפר והטבע - כרגב אדמה דשן.
ה
ומתוך כל הציבור המגוּוַן הזה הזדקר משכמו ומעלה
יוסף טרומפלדור (או כפי שכינוהו מכריו וחבריו מקרב אנשי החלוץ - ״אוסיה״). אישיות הרמונית
היה. הוא בלט בקומתו הגבוהה ובבריאות גופו, בכוחו הגופני ויכולת הסַבָּל ובנשמה
הגדולה, הפשוטה, הבהירה והשלמה ששכנה בקרבו. הוא בלט כמנהיג מלידה, שתכונותיו
טופחו על ידי חינוך עצמי מתמיד וניסיון חיים עשיר וכמפקד במערכה. מושגי החובה
האישית והכבוד העצמי - האנושי והיהודי - היו טבועים בדמו וטופחו במאמץ מתמיד של
חינוך עצמי.
הוא לא עשה דבר להבליט עצמו. בגדיו כאחד מאיתנו
ומעליהם מעילו הארוך והדהה (ה״פַּלטוֹ״ המפורסם שלו, המתבדר ברוח). מהיותו גידם יד
שמאל, היה נשקו היחיד אקדח המאוזר. ראיתיו כמה פעמים בפרוץ לפתע התקפת יריות. היה
מחוויר קמעה, אבל רק לרגע קט, ותיכף היה משתלט על עצביו, תוקע את המאוזר בין שתי
ברכיו הצמודות, טוען את הנשק ביד ימין ומייד - נכון לכל. בסכנה היה תמיד הראשון,
מופת לאחרים, מבלי שייתן דעתו על כל הכללים המקובלים המחייבים את המפקד להקפיד על
זהירות-יתר. עם זאת הקפיד שחבריו-״פקודיו״-ינקטו בכל אמצעי הזהירות ההגיוניים.
את העברית לא כבש לעצמו עד יומו האחרון - ועל כך
הצטער בלי ספק בעומק לבו.
הוא חסר גישה בלתי אמצעית למקורות התרבות העברית
והיהודית; את ערכיה קיבל בהכרח מכלי שני ושלישי וקלט אותם מבעד למעטה רומנטי.
חיתוך דיבורו היה רוסי מובהק, אוצר המילים שבהן
השתמש בדיבורו העברי דל היה ובניין המשפטים רוסי. בשטף לשונו יכול היה לפלוט ״פֶּרֶקפצתי״
- תחת ״קפצתי מעל״ וכד׳. ושומעיו מחייכים ואף מתלוצצים בקול. אך הוא לא נעלב.
אדרבה, נתברך בהומור טוב, ולא חשש שסמכותו תיפגע מתוך כך.
בין מגני תל-חי היה מהקשישים: כבן ארבעים היה,
קשיש אף מהקשישים שבין אנשי ״השומר״ וּוָתיקי הפועלים בתל-חי וכפר-גלעדי. ניסיון חייו
האזרחיים והצבאיים - היה עשיר ומגוון. וגם השכלתו ואופקיו הרוחניים היו למעלה מן
הממוצע בקרב בני סביבתו. עם זאת היה בו משהו פרימיטיבי ואולי אפילו קדמוני. אך
השפעתו והשראתו באו לא מכות קשישותו, ומכל מקום לא מתוך שימוש בזכות קשישותו או
השכלתו, כי אולי דווקא מכוח היותו צעיר ברוחו, אולי, מהצעירים ברוחם. יצר הפעילות
שלו לא ידע מרגוע בגדולות כבקטנות. יתרונו הרוחני-הנפשי, בגרותו, תום הליכותיו
ופשטותם, רעותו וטוב-לבו, רוחו הטובה ונכונותו, הזדקרו מעצמם בכל פרט מפרטי החיים.
המידות הפעוטות והרעות של העֲרמה קטנה, חשדנות שווא, התנשאות ובקשת יתרונות פרטיים
(ולו גם זעירים), היו ממנו והלאה. ניחן בכושר הבחנה באנשים ונטה להסתכל בהם
ובהליכותיהם.
הוא אהב להתווכח (כמו כל אינטליגנט רוסי רגיל)
ופעמים היה מפליג בוויכוחיו עד לווכחנות. אך הוויכוח - ואף הווכחנות - לא ״אכלו״
את המעשה, ובשעות ההכרעה לא היסס להכריע ואף להשליט את דעתו. וחשוב עד מאוד היה ביטחונו
העצמי, חשוב היה לדעת כי בשעת מבחן לא יהסס להכריע. הוא היה מארגן וידע לחלק עבודה
ותפקידים, אך הוא שקד והקפיד על פרטים ופרטי-פרטים ותבע מעצמו ומזולתו סדר, דיוק,
משמעת ומילוי חובה. הוא טיפל באנשים כפרטים ונטה להרבות בשיחות אישיות.
אורח החשיבה שלו היה תם וישר - ״גויי״ - ללא פלפול
וללא עקמומיות. ומשום כך יש שעשה על ״חריפי-המוח״ בתוכנו רושם של שטחיות-מה או
מוגבלוּת. אך זו הייתה תמיד חשיבה לגופו של עניין - שביקשה להתגלגל במעשים של ממש
וחתרה לתכלית של ממש. רצינות עמוקה ויסודית הייתה טבועה בנפשו ובאורח חשיבתו.
אופיו היה חדור הומניות אמיתית, שהופרתה על-ידי מיטב המסורת של האינטליגנציה
הרוסית העממית-המהפכנית. אך זרה הייתה לאופיו כל רכרוכית סלחנית כלפי זולתו כאשר
כלפי עצמו. ההומאניות שלו הייתה משולבת שילוב מיוחד במינו בכוח רצונו האדיר. הוא
האמין בכוח הרצון ובכוח רצונו של עצמו וידע אל נכון עד כמה הוא שליט בעצמו ובעצם
גם בגורלו. זרמי עידוד שפעו מאישיותו לכל הנמצאים במחיצתו.
כפי שסיפרתי קודם הייתי מחסידיו הקנאים של רעיון ״אחדות-העבודה״
כנתינתו; והצעתו ״הפשרנית״ של טרומפלדור עוררה בי חששות ואולי גם חשד כלשהו. לא
אחת התווכחנו (אנו אנשי ״אחדות-העבודה״ בתל-חי) עם טרומפלדור על הצעתו וניסינו
לכבוש אותו לדעתנו. הוא נמנע במתכון מהחריף את הוויכוח; סבור היה כנראה, שאין הדבר
תכליתי, להחריף את חילוקי הדעות בקרב המגנים ואף ניסה לכוון דיונים אלה לערוצים
מעשיים. אך הוא החזיק בעמדתו, הגן עליה בתוקף - אם גם בשקט - ומתוך ביטחון רב
שגישתו היא הריאליסטית, התכליתית והמבוגרת. אין ספק שציפה, כי לחצה הגובר של העלייה
החלוצית - בעלת ההכרה, אך הבלתי מפלגתית - יאלץ את המפלגות להגיע לכלל התפשרות. אי
אפשר היה, שלא להתרשם מכוח השכנוע שלו, מטוהר כוונותיו, מהמשקל המוסרי האדיר ורגש
האחריות הצפונים בנימוקיו הפשוטים-פשטניים. חשדנו בו - זוכרני בבהירות - כי הושפע
יותר מדי מהלך דעותיהם של יריבינו חברי ״הפועל הצעיר״, ואף על פי כן הושפענו
מדבריו. וסוף המעשה הוכיח את צדקת גישתו. הן הוא שסייע במידה מרובה לעקור את
התנועה מהפינה האטומה שלתוכה נתקעה, מסכסוך ללא מוצא - והיה בחשבון סופי מהדוחפים
העיקריים להקמת הסתדרות העובדים הכללית. היא נוסדה אומנם רק בחנוכה תרפ״א - כשלושת
רבעי-שנה לאחר שנפל - אך במידה מסוימת ולא מעטה מכוח דחיפתו הוא. וגם אלה מבינינו
שסבורים היו, כי אילו שהה טרומפלדור כל ימי המלחמה בארץ - הייתה אולי דעתו אחרת -
גם הם נאלצו להודות שיוזמתו בשטח זה - למעשה - הייתה מבורכת ותכליתית. אני זוכר בבהירות שבוויכוח זה, כמו
בוויכוחים אחרים שנטל בהם חלק בחפץ-לב, וכן אפילו בשיחות אישיות היה נשאר בדרך טבעית מרחק-מה בינו לבין שאר הנוכחים. לא היה בזה מן ה״דיסטאנס״
המלאכותי והמכוּוַן - אך המרחק היה נוצר מאליו באורח טבעי.
טרומפלדור לא הבין את הערבים. לא רק שלא שמע את
לשונם, כי אם לא חדר לערמומיותם האכזרית ולדַקוּת נִכליהם. כל אלה היו זרים לאופיו
הפשטני, הגיבורי-אבירי. מבחינת הכרתם האינטימית את האויבים-השכנים עלו עליו ותיקי
״השומר״ כמה מונים. לא אחת טעה חמורות בקלוּת אמונתו בדברי החלקות של הערבים אם גם
נטה להקשיב לעצת הוותיקים, ותמיד נכון היה לשקול דעתם והצעותיהם.
בדרך כלל לא היו היחסים בין טרומפלדור ואנשי
״השומר״ פשוטים, ״חלקים״. הוא והם היוו עולמות שונים. לא רק האקלימים הרוחניים
שבהם גדלו וניסיון חייהם היו שונים כי - אולי - גם היו נבדלים בשורשי אופים. הייתי
אומר, שעצם החומר שממנו קורצו, כביכול, היה שונה. אכן כל ״צד״ העריך את חשיבותו של
הצד השני, אך התהום בין העולמות השונים לא נתמלאה, והמתיחות הייתה כמעט מתמדת
ולרוב גם מוּחשת. ואף על פי כן לא נתערערה סמכותו של טרומפלדור כמלוא נימה, ומאידך
לא היסס טרומפלדור, לאחר שנפצע פצע אנוש בהתקפת י״א אדר, למסור את הפיקוד לפנחס
שניאורסון מתוך ביטחון גמור, שהלה ינהל את הקרב כראוי. בחירתו של טרומפלדור הייתה
טבעית. ואכן, לא טעה בבחירתו. פיקודו של שניאורסון אותו יום היה, לדעתי, ללא פגם.
כשבוע ומעלה לאחר שהגעתי לתל-חי הוטלנו במבחן חמור
וראיתי את טרומפלדור במבחן זה. היה הדבר בל׳, שבט תר״פ.
ה״אסטרטגיה״ של ההגנה ושל טרומפלדור הייתה להימנע
עד קצה גבול האפשרות מִנתק קשרינו עם הסביבה על ידי פתיחת קרב-אש גלוי. הכוונה הייתה
לנצל כל דרך של משא-ומתן הוגן ואף כל טכסיס וכל הערמה, כדי לדחות את הניתוק הגמור
אם אכן אין למונעו כליל. נכונים היינו, בלית ברירה, אף להניח לבאי-כוח ה״צבאות״
(בעצם - הכנופיות) הערבים לבקר בחדרינו ולהיווכח שאין בהם צרפתים. ואכן מקרים אלה,
כשהמוני ערבים מזוינים היו נסַבים על החצר ואנו עומדים - כל אחד בעמדתו ורובהו
בידו - היו מהחמורים ביותר. היה בכך מעין מאבק-עצבים. הערבים חששו לפתוח באש - הם
לא אצו להסתכן - וגם אנו נמנענו מכך. חילופי הדברים היו חריפים וידידותיים חליפות.
ברור היה - ואף הודענו להם ברורות - שלא נתיר לרבים מהם לחדור פנימה, שלא נסגיר
בידיהם בשום פנים את נשקנו ואף לא נניף (כפי דרישתם החוזרת) את דגל השריף (הן היה
בזה משום התאבדות אילו עשינו מעשה, שיש בו כדי לקומם נגדנו את השלטון הצרפתי).
מחוץ לסייגים אלה, שהיו לנו בחינת ״ייהרג ולא יעבור״, נכונים היינו לכל ויתור שבצורה
ואף ויתור שמן הצד החיצוני היה פוגע קשה בכבודנו.
תל-חי כבר נתנסתה בכמה מבחנים מעין אלה ועכשיו
עמדנו בפני מבחן נוסף. הנה כיצד נתגלגלו הדברים הפעם לפי סיפורו של שלמה לבקוביץ
(לביא) שנכתב סמוך ליום המעשה (נדפס ב״קונטרס״ כ״ח מ-י״ד אדר תר״פ):
(סיפורו של ש. לביא מובא כאן בהשמטות
קלות ואלו תוספות להסברה).
״בבוקר יום החמישי (ל׳ שבט תר״פ) - התבצרו הצרפתים
על ההרים ותקפו משם את הכפר חלצה. בני הכפר יצאוהו והסתתרו מאחורי הגבעות שלמטה
מתל-חי, משם היו עונים ביריות רובים לתוקפיהם במכונות ירייה ותותחים. המצב הזה
נמשך איזה זמן עד שהצרפתים החלו נסוגים אחור והנתקפים היו לתוקפים. התנועה החלה
מתרחקת מתל-חי ומתקרבת יותר לכפר-גלעדי. כל החבורות של הבדווים שנתווספו על אנשי
הכפר היו עוברות - כפי שאמרתי - מאחורי הגבעות ואל הבית של תל-חי לא קרבו. לפני
הצהרים התפרצה אחת החבורות וניסתה להתקרב אל הבית. היא מנתה בערך 15 איש מזוינים. לאזהרות מצדנו
- לא להתקרב אל הבית - לא שעו והוסיפו להתקרב, כשהזהרנום שנפתח לקראתם באש התחילו
הם לירות עלינו. על היריות האלה ענינו בשני ״זַלפּים״ (מטחי-אש) חזקים והם ברחו אל
החורשה. הצרפתים התבצרו שוב בכפר-גלעדי ומשם החלו תוקפים שנית את הערבים. אך הדבר
לא ארך הרבה. הם נסוגו גם מכפר-גלעדי.
במשך זמן ההתקפה ישבו אנשי כפר-גלעדי בבית בתור
ניטרליים ואחרי שהצבא נסוג הסתדרו שוב למשמרותיהם לבלי תת לחבורות לגשת. אחרי
הצהרים, בשעה הרביעית בערך, שבו הערבים עליזי הניצחון. בשובם התקרבה חבורה גדולה
אחת לכפר-גלעדי, אך אחרי האזהרות מצד אנשי המקום נשארה רחוקה ממנו. רק שני קצינים
נכנסו לחפש אם לא נשארו צרפתים או שללם בפנים. כמובן, שלא מצאו דבר ועזבו את כפר-גלעדי.
אולם אחרת היה בתל-חי. לזו באה חבורה של שלוש מאות
איש לערך (בס״ה היו הלוחמים הערבים כחמש מאות איש). אחרי הקריאה הראשונה מצד אנשי
תל-חי נשארו עומדים והאפנדי של חלסה הודיע שהוא נמצא ביניהם (אפנדי שכן זה ושמו סעד אל-דין שטילה, בן למשפחה ביירותית,
היה מפקד ממפקדי ״המורדים״ ועם זאת ידיד ותיק לאנשי כפר-גלעדי, ששמר להם אמונים
בכל תהפוכות הימים. עזרתו עמדה לנו בכמה וכמה מקרי מצוקה ותסבוכת). לקראתו
יצאו שניים מהחברים. הוא התחיל מתקרב לקראת היוצאים לקבלו, אחריו שלושה קצינים
ואחריהם התחילה נדחקת כל החבורה. לא הועילו כל צעקותינו ולא פקודותיו של האפנדי.
הם הלכו והתקרבו. לירות לא יכולנו כיוון שיצאנו אליהם לשלום ובטחנו באותו האפנדי
שיעצור בעדם ועד שאנו מבקשים תחבולות לעצור הקיפו הם את כל הבית. לא אבוא עתה לתאר
את מצבנו, את הרגשת מצבנו ברגעים אלה, שהיינו מוקפים מכל הצדדים אנשי-שוד אלה
שדיברו לשלום. בכל חלונות הבית היו הם ניצבים. כל אחד מאיתנו עמד על משמרתו לבלי תיתם
להתפרץ פנימה והרגשת המצב הייתה קשה מאוד. הקצינים שהזמנום פנימה, ועוד איזה ערבים
שהצליחו להתפרץ לתוך חדר-האוכל, דיברו איתנו בגסות וניסיונות ההרגעה של האפנדי לא
השפיעו: עיקר טענתם היה זה שירינו על חבורה אחת מצבאם שעברה למלחמתה.
׳בזה הרי עזרתם לאויב וירֹה יריתם ממכונות-ירייה שקיבלתם מאת
האויב׳.
עליהם עכשיו לחפש אם אין אצלנו מכונות-ירייה ובכלל אם לא
התחבאו פה צרפתים. בפצצות ביד - ובהבעה של צדיה בפניהם חיפשו הקצינים בכל החדרים.
באיזה אופן שהוא הצלחנו לא לתת לנשארים להיכנס ליתר החדרים. המחפשים לא מצאו,
כמובן, כלום, ואחרי שעה בערך שהיינו מוקפים על ידם עזבונו בשירה פראית וביריות באוויר״.
היה זה לי עצמי יום מבחן קשה. עם כל הבנתי את ״הקו
האסטרטגי״ - רתח דמי בקרבי.
מדוע נתיר ״להם״ להגיע כה קרוב לפתחים?
מדוע לא נפתח אש?
האומנם תינתן הפקודה הדרושה בשעת ההכרח האחרונה?
שאלות אלה לא נתנו מנוח. החשש שהערבים יערימו
עלינו וכי ניפול שבי בידיהם כרסם והחריד. במוצאי אותו יום - לאחר שנתפזרו הערבים -
הייתי מדוכא עד מאוד, וסבורני שלא הייתי היחידי. למחרת בבוקר התיישבתי עם
טרומפלדור על גבנון קטן דרום-מזרחה לחצר תל-חי. לנגד עינינו דרומה השתרע כעל כף
היד הכפר העוין חלצה. הסחתי לטרומפלדור בגילוי-לב את הרהורי וחששותי ופניתי אליו
בשאלה גלויה אם היה נכון ביום האתמול להורות את ״פקודת האש״ אילו היה בכך הכרח
אחרון. טרומפלדור היה שקט. בקול רוגע ומעשי הסביר לי את ההכרח ״להבליג״ עד קצה
גבול האפשרות. את אי-ההיגיון שבפתיחת אש כל זמן שאפשר - בכל דרך שהיא - ל״הרוויח
זמן״ מבלי שנוותר על קיום נקודותינו ועל נשק הגנתנו. בת-הצחוק השקטה והבוטחת לא
סרה מעל פניו. הוא הבין יפה לרוחי.
״היה נא בטוח - אמר (או משהו מעין זה) - שאם יהיה
הכרח תינתן הפקודה הדרושה״...
אודה שדבריו לא שכנעוני והמשקע המר והספק המכרסם
מיום אתמול - לא פגו.
רק אחר-כך, ביום המבחן של י״א אדר, נוכחתי עד מה
היו היסוסי בלתי מיוסדים, עד מה הייתה שליטתו על עצמו שלמה ומעשיו ופקודותיו
מודרכים אך ורק על-ידי השיקול התכליתי והמפוכח. עצביו היו בריאים בתכלית והוא שלט
בהם שליטה ללא סייג. אותו יום גורלי לא היסס טרומפלדור - כמובן מאליו - לירות את הירייה
הראשונה ולצעוק את פקודת האש כשניסו ״הקצינים״ - וכאמל אפנדי בראשם - לפרוק את
האקדוח מדבורה דרכלר.
ו
כשהגעתי לתל-חי היה כבר לאחר חורבן המארה. מטולה הייתה
כמעט ריקה מאיכריה ותושביה. לא נותרו בה אלא נמושות בודדים, שלא חשבו כלל על
התגוננות וגם לא היו מסוגלים לחשוב עליה. מה שנותר עדיין מרכוש המושבה מופקר היה
לביזה ולשוד. מעטים מצעירי בניה ומיטב מגניה נצטרפו למגני תל-חי וכפר-גלעדי.
טרומפלדור לא ידע מרגוע, מרצונו העז לשוב ו״להשתלט״ על מטולה. מדי פעם בפעם היה
מעורר בעיה זו בשיחות ובאספות, אך כוחותינו היו דלים, דלים מדי. מספר המגנים בשתי
הקבוצות- ״המבצרים״ - היה פחות מחמישים ואי אפשר היה להפריש כוח ל״כיבושה״ של
מטולה, ובעיקר ״חיל-מצב״ להחזיק בה בקביעות. ואף זה: בתי המושבה מפוזרים היו על
שטח נרחב ודרוש היה כוח לא קטן לפי הערך כדי להחזיק בה (להחזקת
כל נקודה בגליל העליון תבע טרומפלדור מוועד ההגנה בדרום חמישים מגנים, ולהגנת
מטולה – מאה). מובן, איפוא, שמייד לכשהגיעה תגבורת נוספת מהדרום חש
טרומפלדור בראש היחידה שהתארגנה (ליתר דיוק - שאורגנה על ידיו) לכיבוש מטולה.
היחידה הקטנה פרצה למושבה עם חושך, התגברה על הערבים השודדים, שניסו להתגונן בפותחם
באש - והניסה אותם (ו׳ אדר תר״פ). לכשנתבססה היחידה במקום מיהר טרומפלדור לחזור
לבסיסו לתל-חי כשהוא מאושר מהצלחת המבצע. חיוך טוב, חיוך של אושר היה שרוי על פניו
הגלויים והאמיצים. נגולה חרפת מטולה.
את שהותו בגליל העלית ראה טרומפלדור כל הימים
כארעית וזמנית. הנה, הנה יוטב המצב, ומכל מקום תגיע תגבורת ניכרת והוא יוכל
להשתחרר, יחזור לדרום, יתמסר שוב להחשת עלייתם של אנשי ״החלוץ״ הרוסי, ולהכנת
התנאים לקליטתם וימהר לחזור אל חבריו המצפים לו, כשהם פזורים בדרכים ובשבילים
ארצה. הידיעה עד כמה היו נתונים בתנאי קיום חמורים ותנאים מדיניים סבוכים העיקה על
מצפונו. עוד טרם עלותו לתל-חי שיגר הוראה לאודסה לכנס ועידה כללית של ״החלוץ״
הרוסי בהשתתפותו. עתה היה נתון ונקלע בין חובתו החברית ואחריותו כלפי ״בחוריו״
ב״החלוץ״ ותפקידו העיקרי - ובין אי האפשרות לזנוח את הגליל העליון הנתון בסכנה.
וכך עד יומו האחרון.
אף את שהייתו בגליל העליון ניסה ״לנצל״ ולשלב
בחלומותיו על עתידו של ״החלוץ״ הרוסי: חקר ודרש על קרקעות להתיישבות בסביבה ותיכן תוכנית
להתיישבות קבוצה של מאה איש מ״החלוץ הצבאי״ הרוסי בגבול הצפון, אם גם עיקרי תוכניותיו-חלומותיו
להתיישבות רבתי של ״החלוץ״ הרוסי היו קשורים ביישוב קרקעות החורן.
ז
בימים האחרונים שלפני קרב תל-חי הלכו היחסים עם ״ידידנו״ כאמיל ואחוזת
מרעיו הלוך והתחדד (בעקבות סיפור המעשה, שפרסמתי סמוך למאורעות בקונטרס ל״א, מז׳
ניסן תר״פ). הדבר התחיל
כמדומה, בהריגת סוסתו של יגאל בדרך לחלצה. וכך היה המעשה לפי סיפורו של יגאל.
בא׳ אדר תר״פ רכב יגאל על סוסה מתל-חי לחלצה. בדרך
ליד גבול תל-חי פגשה בו כנופיה ולשאלתו ״מה רצונם כאן״ השיבו ביריות. כדור נתקע
במצחה של סוסתו, שזקפה אותו רגע את ראשה ובכך הצילה את חייו. יגאל התחפה מאחורי
גופת הסוסה המתה והתרה באנשי הכנופיה שלא יתקרבו פן יירה. נתברר שבין אנשי הכנופיה
היה גם כאמיל אל-חסין וכשהכיר את יגאל הצטדק באומרו שחשָבוֹ למרגל צרפתי. אף נתן שלושה שבועות בהגנת תל-חי - במחיצתו של יוסף טרומפלדור לו סוסה לחזור לתל-חי. עודני זוכר את יגאל נכנס לתל-חי במרוצה קלה על סוסה לא לו
ומספר בדרך דיבורו הנחפז ובהתרגשות-מה את אשר עבר עליו. הסתכלתי בו ארוכות: הן זה
עתה היה כפשע בינו לבין המוות. הוחלט כי להבא יימנע יגאל מעבור בדרך החולה ויעשה
דרכו באזור המטואלים במערב על רכסי ההרים דרך עַדֵייסֶה, קדס (היא קדש-נפתלי) ונבי-יוּשע.
ימים מספר לאחר זאת באו אלינו כאמיל אפנדי וקציניו
- כשמונה רוכבים מזוינים גם בפצצות יד ונכנסו איתנו בשיחה. לפי התנהגותם הפעם
הכרנו, שלא ביקור רגיל הוא, וכי דבר להם אלינו. עמדנו מזוינים איש איש על משמרו
ומוכנים לכל. נוהג זה, שהיינו מקבלים אותם בסבר פנים יפות, אך בנשק ביד - בחינת
כבדהו וחשדהו מופגן - היה מרגיז אותם מאוד. ואולם אחרת לא יכולנו לנהוג, כי לא
האמנו להם עוד. השיחה נפתחה, כרגיל, בדברים רחוקים וטפלים ועברה אחר-כך אל העיקר.
שלחנו לקרוא ליגאל, אשר נמצא אותה שעה בכפר-גלעדי. בינתיים הודיע לנו אחד הקצינים,
שהם (״המתמרדים״) באו בקשר עם הממשלה האנגלית התומכת בהם, והיות וגם אנו ידידי
האנגלים, אין לנו לפחוד כלל, והם יגנו עלינו. ענינו להם, כי יחסינו איתם הם תמיד
יחסי שלום, אך יש בסביבה אנשי הפקר המתנפלים עלינו (מהם שהרגו את סוסתו של יגאל)
ומפניהם אנו מתגוננים. הם הציעו לנו להציב משמרות משלהם בשתי נקודותינו: תל-חי
וכפר-גלעדי. ענינו בשלילה, היות ואין לנו די מקום לשכּנם ובפני שודדים נוכל לעמוד
בכוחותינו אנו. אז דרשו מאיתנו להניף את דגל השריף וגם לכך לא הסכמנו. על כל
הדרישות האלה ויתרו. מלכתחילה, כנראה, נמנו וגמרו לוותר כדי להציג דרישה
אולטימטיבית ואחרונה ביתר תוקף. בינתיים הגיע יגאל מכפר-גלעדי, שהחליט במתכוון
לנקוט הפעם טון תקיף וחריף. הוא דרש, שלרגל המקרים האחרונים יאסרו על אנשיהם
להתקרב אל ביתנו יותר ממרחק מסוים, כי אין להכיר בימים אלה בין אוהב לאויב ואנו
סובלים מהתנפלויות תדירות. חוץ מזאת דרש, שהדרך בין תל-חי וכפר-גלעדי תהיה פתוחה
תמיד. אחרי היסוסים הסכימו הם לכל אלה והציגו את דרישתם להודיע להם בסימנים את אשר
נדע על הצרפתים. על דרישה זאת ענה יגאל, בפירוש ובתוקף, שזאת אין אנו יכולים לקבל
עלינו הואיל ובכל הסכסוך הזה שבין הערבים והצרפתים אנו נשארים נייטראליים. כאמיל
עמד בתוקף על דרישתו, וכשענה לו יגאל בחריפות וחזר כי דרישה זו לא נמלא, קם כאמיל
בחרי-אף, יצא מעל פנינו ועלה על סוסתו מבלי הגיד שלום, וחבריו עמו. לפני עוזבו
אותנו הפליט:
״אנשי יעברו במקום שירצו, הפטרול שלנו יעבור הלילה
פה ליד דלתות הבית״.
ובדברו הצביע בידו עד כמה קרוב לבית יעבור הפטרול
הלילה.
חשנו ברורות, כי המצב מחמיר והולך והגברנו את
השמירה בלילות הבאים. אבל לא בלילה ההוא ולא בלילות שלאחר-כך ואף לא בימים הקרובים
לא קרו כל מקרים בשתי נקודותינו.
יש ובערבים - ודווקא בערבים ״מתוחים״ - היה מופיע
לפתע בפתח חדר-האוכל של תל-חי אלכסנדר זייד, כמגיח מתוך החשכה. מכורבל במעילו, כבד-פה,
רציני, מרוכז וחמוּר, כשרובהו האנגלי מכוּדן מאחורי כתפו, והוא מביא הודעה דחופה
מכפר-גלעדי.
ח
לבסוף בא עניין ״כיבושה מחדש״ של מטולה ונתעודדנו.
באו חברים מן הדרום. ובהם הרופא ד״ר גרי ז״ל והחובשת סוניה מלמוד וכן אברהם
הרצפלד. מצב הרוח היה אמיץ, טוב ואף עליז. בכל אחד משלושת יישובינו (תל-חי, כפר-גלעדי
ומטולה) עלה מספר המגנים ל-25-30. חברי הקבוצות הגליליות
שהיו איתנו התכוננו לשוב למקומותיהם - לעבודתם; העונה הייתה עונת העבודה הבוערת
בשדות. בסביבה שרר שוב שקט יוצא מהכלל. חברי לקבוצת כנרת ״ירדו״ גם הם דרומה ואף
אני התכוננתי לחזור בשל לחץ העבודה בבית ורק מחמת סיבה כלשהי דחיתי שיבתי לימים
מספר.
יום לפני ההתקפה המכרעת על תל-חי שהה טרומפלדור
במטולה, כדי להשלים את סידורי השמירה וההגנה במושבה, ובערב חזר לתל-חי. הדבר
היחידי שהעכיר את רוחנו היה המצב של בטלה מאונס. הן רובנו היינו פועלים חקלאים
ואנשי משקים. הוחלט לגשת למחרת היום לעבודה: לכרות בור זבל ולסקל בשדות הקרובים.
הלילה עבר בשקט גמור. טרומפלדור ישב ליד השולחן בחדר-האוכל, ושאר החברים מסובים
עמו ורקם חלומות לעתיד לבוא (הוא חי תמיד בתקוות וחלומות ואהב לשתף את חבריו
בחלומותיו). אותה שעה עמדתי אני על המשמר ורק קטעי דברים הגיעו לאוזני: ״החלוץ״ -
בחורים טובים - לעזאזל (הוא היה מבטא: ליזַ-זֶל) - חורן. הוא חלם על עלייה רבתי של
״החלוץ״ מרוסיה והליכתו להתיישבות לחורן. ״החברה״ התלוצצה על חשבון ה״ליז-זל״ שלו.
הוא לא נפגע ולא התרעם. לבסוף התפזרו ושכבו לישון מתוך מצב-רוח עליז ומרומם.
ט
בבוקרו של יום המאורע, י״א אדר תר״פ - אחד במרס 1920 - שרר בסביבה
שקט גמור. הבוקר בישר בואו של יום חורפי רב-שמש. המים פסקו מזרום באַמת המים,
ששטפה בתעלה במרחק מטרים ספורים מהקיר הצפוני של חדרי המגורים. שכנינו הפנו,
כנראה, את המים לכיוון אחר בפתחם את התעלה בריחוק-מה. לא הייתה זו הפעם הראשונה
שעשו כן. חמישה חברים יצאנו מזוינים לתקן את התעלה. הלכנו לאורך התעלה צפונה מזרחה
מתל-חי, מצאנו את הפרצה וסתמנו אותה. אחר כך עלינו לכפר-גלעדי כדי ליטול עמנו לתל-חי
מצרכים וכלי מטבח שהגיעו מצידון. פגשנו שם בטרומפלדור ועוד חברים אחדים. התיישבנו
אל השולחנות לסעוד ארוחת הבוקר; טרומפלדור דיבר על החלטתו להגיב בעיתונות על מאמרו
של זאב ז׳בוטינסקי בעניין הגנת הגליל העליון (נדפס ב״הארץ״). עודנו סועדים - אגב
שיחה והלצות - ופתאום נכנסה אחת החברות והודיעה שנשמעו יריות מצד תל-חי. יצאתי עם
עוד חבר ורצנו לצד תל-חי. התנינו להודיע על-ידי ירייה באוויר אם אומנם קרה משהו.
טרומפלדור נשאר, לפי שעה, יושב בבית. אולם ברגע זה הגיע חבר מתל-חי והודיע כי ערביי
חלצה עולים עלינו. טרומפלדור יצא בריצה ואחריו עוד חברים, וביניהם בנימין מונטר,
שנזדמן אותה שעה ממטולה בדרכו לתל-חי (אגב, את בנימין
מונטר ז״ל הכרתי רק בתל-חי. היה ״פועל-צעירניק״ טיפוסי; אחד המעטים בקרב המגנים.
אנטי-מיליטריסט קיצוני בהשקפותיו ואיש הגנה נכון תמיד ואמיץ; כאילו מאליו היה ״צץ״
בכל מקום תורפה וסכנה. מרבה להגות, זך-נפש, צנוע - צניעות אמתית - מושך בעול
ומחמיר עד מאוד בתביעותיו כלפי עצמו). היינו כעשרה במספר. מרחוק ראינו
שהמון ערבים מזוינים, רוכבים ורגלים, נסבו על חצר תל-חי. התפזרנו בשרשרת ורצנו
דרומה, אל מול החצר, כשנשקנו נטוי. הספקנו להיכנס בריצה אל הבית ללא כל תקלה אם כי
הערבים, כאמור, כבר הקיפו אותו. בבית מצאנו את האנשים, איש איש על מקומו - מזוינים
ודרוכים לכל. באוויר הורגשה מתיחות. נערכנו גם אנו למקומותינו. עוד בטרם הגענו
הספיקו החברים להכניס לחצר את העדר שרעה בקרבת מקום.
נפתח משא ומתן עם מנהיגי הערבים, שדיברו בחוצפה
ובחרי-אף. ניכר היה, שהפעם באו בהחלטה מוקדמת. קצין אחד ניסה להידחק אל חדר-האוכל.
לא הנחנו לו. הוא התרחק במקצת, אסף סביבו כנופיה מאנשיו, והחליף איתם דברים בלחש.
הם החליטו דבר, התפזרו ונסבו על הבית. בין כה וכה הגיע כאמיל אל-חסין, בידיו פצצות
יד וגם בחגורתו תחובות פצצות-יד אחדות. אמר כי בסביבה נפוצים צרפתים ויש בכוונתו
לבדוק את מכונת-הירייה הנמצאת, לדבריו, בידינו. כאמיל דיבר עדיין כדבר איש לשלום
והנחנו לו להיכנס לחדר-האוכל. איתו יחד נדחקו עוד אחדים ממקורביו מזוינים כהלכה
והתחילו לערוך חיפוש כביכול. והנה נראו על הגבעה שלצד שמאל ארבעה מאנשי כפר-גלעדי
ותל-חי, צופים לראות את המתרחש. הערבים החלו לגעוש, ובאומרם שאלה הם מרגלים
צרפתים, כוונו את רוביהם לעומתם. כאמיל ומקורביו עצרום ופנו אל טרומפלדור (הם
הכירו בו את המפקד) בדרישה לשלוח איש לכפר-גלעדי כדי להודיע שם לבל יהלכו בדרכים,
כי בסביבה נמצאים צרפתים, והמהלכים בדרכים ייחָשדו כמרגלים. כן דרש לקרוא לתל-חי
את קלמן כהן (המוכתאר), שנמצא אותה שעה בכפר-גלעדי.
כמסופר,
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמוני ערבים היו נסבים על הבית, ואנו התחמקנו בתחבולות
שונות מהיכנס איתם בקרב גלוי. טרומפלדור קיווה, כנראה, גם הפעם להתחמק מההכרח
לפתוח אש, קיבל הצעתו של כאמיל והציע לי (הייתי בין דוברי ערבית) ללכת לכפר-גלעדי.
קיבלתי, כמובן, את הצעתו ללא היסוס ויצאתי את הבית, כשאני מזוין רובה ומאוזר
(המאוזר של אהרון שר ז״ל). אחרי וסביבי נגררו כחמישים ערבים מזוינים מכף רגל ועד
ראש. בדרך הפליטו לעומתי דברי-רעל והרגשתי בחוש שהם זממו דבר מה נחרץ נגדנו. ״מלווי״
איימו עלי בדרך, אך לא נגעו בי לרעה. לפני העלייה לגבעה האחרונה, שבדרך לכפר-גלעדי,
ירדו משם כעשרה רוכבים מזוינים ואיתם המון רגלים. פגשוני ושאלוני לאן מועדות פני.
ביארתי. ציוו עלי לשוב. אמרתי לזקן הרוכבים, וחזרתי ואמרתי, כי אני הולך בשליחות
כאמיל. אך הוא באחת: חזור. חזרתי וסביבי כמאה מזוינים. אחד הרוכבים ירד מסוסתו
והלך לימיני, מתאַנה אלי בארסיות וחורק שן. שאל למספר הרובים בכפר-גלעדי. המולת
הקולות שעמדה סביבי סייעה לי לעשות עצמי כלא שומע. לפתע נתן אות, ובטרם הספקתי
להוציא הגה התנפלו עלי כעשרה ערבים וחמסו ממני את רובי. ניסו לגזול גם את המאוזר.
התחלתי מוחה ומתנגד, וגם הרוכב שהלך לידי עיכב בידי המסתערים עלי, והמשכנו דרכנו
חזרה לתל-חי ועלי המאוזר בלבד. תבעתי בחזקה את הרובה הגזול והוא ענה: נראה. ניגשנו
עד בית תל-חי. ה״מלווה״ שלי אסף את הקצינים, הראה עלי ואמר: זהו מרגל צרפתי. קראתי לכאמיל ודרשתי ממנו להעיד, כי הלכתי
בשליחותו. העיד. תבעתי ממנו את רובי הגזול והבטיח להשיבו לי אחר-כך. בזאת תמה
שליחותי לכפר-גלעדי.
אז חזר כאמיל ונכנס אל הבית והתחיל שוב בחיפוש,
כביכול. האווירה נעשתה מחושמלת יותר ויותר, וחשנו בזאת ברורות. אך ההחלטה הנחרצת הייתה,
שלא לפתוח ביריות עד שיגעו בנו או בנשקנו לרעה. כאמיל וקציניו עלו ״לערוך חיפוש״
בחדר העליון. ברגע זה קרא לי אחד הקצינים החוצה והחל טוען אלי בחרון מדומה. הצביע
על האבנים שהצבנו על החלונות להיות לנו לאשנבי-ירייה והחל מגלגל אותן למטה אגב
חירופים וגידופים. לא הספיק לסיים את דבריו ומבפנים הבית נשמע רעש חזק, קמה מהומה
ונשמעה ירייה. זו הייתה ירייתו הראשונה של טרומפלדור, כשניסו לפרוק את הנשק מעל
דבורה דרכלר. הערבים שנמצאו בחדר-האוכל החלו נמלטים מבוהלים החוצה ואני כפפתי גופי
ככל שיכולתי ואצתי בכיוון הפוך פנימה. הערבים שילחו בי כ-6-7 יריות והקלעים נתקעו בקיר
שמול הדלת. גושי טיח הגונים נקרעו מהקיר וסימנו מקום הפגיעות. רק מקרה הוא, כמובן,
שיצאתי שלם. אחרי הירייה הראשונה והפקודה לירות פתחנו באש חזקה, הברחנו את הערבים
מן הבית, ואילצנו אותם לבקש לעצמם מסתור מאחורי מחסות.
הערבים התרחקו מן הבית ובהסתתרם מאחורי הסלעים
פתחו עלינו באש רצופה. האש מצדנו ומצדם התחזקה עד מאוד. קולו של טרומפלדור לא נשמע
עוד. הקשר בין חלקי הבית היה כרוך בסכנה רבה ולא ידענו בדיוק את אשר קרה לו, אך
הבינונו שנפצע. פנחס שניאורסון קיבל על עצמו את הפיקוד ושמענו את קולו הצלול והרם:
״חברֶה, לשמור על הכדורים״. הוראה זו קוימה, בדרך כלל, במשך היום. ואילו הערבים -
התוקפים - בזבזו תחמושתם ללא כל חשבון.
הקשר בין אגפי הבית, הימני והשמאלי, נפסק. לאחר
זמן מה חדרתי לחדר-האוכל, שבו היה מקומי הקבוע וששימש חוליה מחברת בין אגפי הבית,
אך האויבים שבחדר-העלייה תקעו שני קני-רובים דרך החלונות הצפוניים שלו מבעד לרעפי
חדר-האוכל וירו אל תוכו פנימה. לפתע קם רעש איום, החדר נתמלא אבק וטיח הקירות החל
מתקלף ונופל: כאמיל וחבריו הטילו שתי פצצות-יד מחדר העלייה אל חדר-האוכל שבו
נמצאתי אני וחברי. נמלטנו לחדרים הסמוכים, אחד מאיתנו ימינה והשני שמאלה, ובדרך
מקרה נפטרנו בשריטות קלות בלבד.
המשא ומתן עם כאמיל וחבריו - חלקו דיבורים וחרפות
וחלקו יריות - על עזיבת החצר נמשך כשעה ומחצה ואנו טרם ידענו על ההרג שעוללו בחדר
העליון בפצצות-יד ויריות. רק לאחר שיצאו את הבית והחצר, התגנב אחד החברים למעלה
ושם ראה את תמונת-האימים של ארבעה הרוגים ופצוע קשה (יצחק קנבסקי הוא קנֵב). אחרי
צאת כאמיל וחבריו נתחדשו היריות ביתר עוז. הערבים ניסו פעמים מספר להסתער על הבית
והחצר מצדדים שונים בקריאות פראיות ״עליהום״ ונסוגו מדי פעם בלחץ אשנו החזקה. הקשר
עם המגיבים שבאגפי החצר, באורווה וברפת, הוקם מחדש, אך הורגש מחסור בכדורים. פרצנו
את קיר המחסן שמתחת לחדר-העלייה. כאן נמצא מלאי הגון של תחמושת. חילקנו את התחמושת
למגנים והיה בכך עידוד רב לכולנו. היריות נמשכו עד חושך.
מלמעלה - מחדר העלייה - שמענו את קנבסקי הפצוע
גונח וקורא לעזרה. פרצנו חור גדול ברצפת החדר העליון והורדנוהו מבעד לפרצה. כן
הקימונו מתרס ליד השער הדרומי שנפרץ על ידי כאמיל ואנשיו בהימלטם מן החצר.
עם חושך פסקו היריות והשתרר שקט.
י
לרובם המכריע של מגני תל-חי (ולי בתוכם) היה זה יום הקרב הראשון
בחייהם - מכל מקום קרב בממדים אלה. הרעש היה גדול ויש שמטחי יריות הרובים והד
ההפצצות החרישו אוזניים. אף על פי כן שררה בדרך כלל רוח טובה בקרב המגנים ויש
שאפילו היינו מחליפים הלצות - בייחוד לאחר שנפטרנו סוף-סוף מהאויב שבבית, וכאמיל וקציניו
עזבו את החצר, מבלי שידענו, כאמור, את אשר עוללו בחדר העליון.
רק הדאגה לפצועים וביניהם לטרומפלדור, האנוש,
הטרידה. העזרה הרפואית שהיה בידינו להגיש הייתה בלתי מספקת לחלוטין. בשעות הקרב
חסרנו רופא. את תפקיד החובש מילא זאב כצנלסון, באותם הימים חבר קבוצת כנרת. הכשרתו
בהגשת עזרה ראשונה הייתה דלה וציודו הרפואי עוד דל ממנה.
פנחס שניאורסון שלט בעצביו שליטה מוחלטת ופיקודו
היה יעיל מאוד. הפעם נתגלה במלוא כוחו.
בין כל המגנים זוכר אני רק מקרה אחד שבו איבד אדם
את עשתונותיו וחושיו, ומעשה שטן - דווקא חייל מהמשוחררים. עמדתו הייתה ליד הקיר
הצפוני. הוא נפגע כנראה בהלם: נתיישב על
הרצפה כשגבו אל הקיר ורגליו מפושקות וכל ניסיונותינו לעוררו ולעודדו לא הועילו.
הוא פלבל לעומתנו בעיניו הלטושות, פיו פעור לחצאין, מבע פניו נאטם וּשונה ולא קלט
כנראה דבר. לאחר שנואשנו מהשיב את רוחו הנחנו לו. במידה שזיכרוני לא יטעני אני הוא
שירשתי את רובהו האנגלי וחגורת כדוריו - לאחר שרובי הגרמני החביב עלי נשדד,
כמסופר, בדרך מכפר-גלעדי. מאז התחלתי משתמש אך ברובה אנגלי ולימים, משנעשיתי רגיל
בו, התחלתי מגלה בו כפעם בפעם את מעלותיו הגדולות.
הבחורים והבחורות ברובם המכריע גילו אומץ ויוזמה
ונענו מתוך נכונות גמורה לכל פקודה ותביעה. כשהקרב היה
בעיצומו נתגלה מחסור במים בבית והתחלנו סובלים (כרגיל בשעת קרב) מצמא. לא אשכח איך
בעצם ברד-היריות, זחלה יהודית אַדלר הצעירה החוצה, מבלי שנתבקשה לכך, אל בריכת
הבטון הקטנה שמצפון (שדרכה זרמה אמת-מים) והכניסה הביתה דלי מים. כל העוקבים אחרי
מעשה הנערה עצרו נשימתם. אך היא עשתה את שלה בנחת - כעשות מעשה רגיל - כשחיוך
הנעורים והמשובה על פניה. היא חזרה הביתה בריאה ושלמה וספגה נזיפות-חיבה מכל
הבחורים.
יא
אחזור להמשך הסיפור. עם ערב החל טרומפלדור תובע בכל תוקף, ששלושה
אנשים יפרצו לכפר-גלעדי ויהי-מה על מנת להבהיל את הרופא, שמושבו היה במטולה. ייתכן
שקיווה כי הרופא יצליח עוד להציל את חייו; אין ספק שידע, כי מצבו אנוש. שלושה
חברים התנדבו מייד, לבשו כהים והחלו מזדיינים (כל חבר - ברובה ואקדח) ומתכוננים
ליציאה. בשהתמהמהו קמעה, צעק טרומפלדור לעבר שניאורסון:
״תגרש כבר את הבשי-בוּזוּקים לעזאזל״.
השלושה מיהרו לצאת. סוף-סוף הגיעה קבוצה ממגני כפר-גלעדי וביניהם גם
ד״ר גרי. הוא בדק מייד את טרומפלדור ונוכח שמצבו נואש. אף על פי כן זירז את העברתו
והעברת קנבסקי הפצוע קשה ויתר הפצועים למטולה, כדי שיוכל לטפל בהם כראוי.
בינתיים
הוחלט להיסוג מתל-חי ולהתרכז בכפר-גלעדי ומטולה בלבד. הכוחות לא הספיקו להחזיק
בשלוש נקודות נוכח התקפות מוסיפות והולכות. הוחלט להעלות באש את תל-חי והוטל על
קבוצת מגנים לבצע זאת.
הייתי בקבוצת ההבטחה, שהוטל עליה ללוות ולהבטיח את
טרומפלדור הפצוע בדרכו לכפר-גלעדי. חברים נשאוהו על גבי מיטה מתקפלת. טרומפלדור
היה שקט מאוד ובמלוא הכרתו, אם כי כבר חלוש. שאלתי את ד״ר גרי אם יש תקווה לחייו.
הרופא המומחה והיקר הניע ראשו בהיסוס רב ובעצב עמוק. התחלנו עולים במדרון העולה
מתל-חי לכפר-גלעדי. רחקתי מנושאי הפצועים לזמן-מה מזרחה, כדי להבטיח את השיירה העצובה
המתנהלת בדומיית הלילה. כשחזרתי וקרבתי אל נושאי הפצוע הודיעוני, שטרומפלדור הוציא
את נשמתו. החברים שהיו לידו מסרו לי, כי דבריו האחרונים היו:
״אין דבר, טוב למות בעד ארצנו״.
אותו רגע לא זועזעתי. ולא ברור לי
אם משום שהייתי נכון לכך וחיסנתי עצמי בהכרה,
או מחמת ההתעוררות של סערת-קרב ראשונה,
אם בשל טמטום של עייפות שהשתלט עלי
או מסיבות אחרות.
הגענו לכפר-גלעדי עייפים עד מוות ושם - לא הרחק
מהבית - צפונית מזרחית ממנו - נכרו שני קברים, אחד לארבעת המגנים (יוסף טרומפלדור,
בנימין מונטר ושני המתנדבים מאמריקה זאב שרף ויעקב טוקַר) ואחד לשתי המגנות (דבורה
דרכלר ושרה צ׳יז׳יק). אני זוכר בבהירות את אברהם הרצפלד טורח בקבורה.
אותו לילה לא הוטל עלי כל תפקיד. אף כוחותי אפסו.
רבצתי אי שם, נתכרבלתי בשמיכה ואף כיסיתי בה את ראשי ותרדמה עמוקה נפלה עלי לאחר
היום הגדוש.
יב
למחרת התעודדתי. טיפלנו בקדחתנות בביצור כפר-גלעדי, כי ציפינו שעה שעה
להתחדשות ההתקפות. אך היום עבר ולא קרה דבר. נראה כי גם אויבינו היו זקוקים להפוגה
לאחר הקזת הדם ההגונה שגרמנו להם. בערב נתקיימה בכפר-גלעדי אספה סוערת למדי. חלק
מהאנשים נואש מאפשרות של עמידה ולא ראה טעם
בהתמודדות נוספת מול כוחות עדיפים פי כמה. אחרי קרב תל-חי ונסיגתנו משם, ולאחר
שמקרב הערבים נפלו בקרב עשרות רבות ורבים נפצעו - ברור היה שיעלו עלינו במלוא
כוחותיהם ואולי גם ישתמשו בתותחים, כדי להרעיש את עמדותינו. ״וכיצד נוכל לעמוד נגד
תותחים?״ הסתמכנו על אמרתו של טרומפלדור שאמר - כך מסרו - כי בפני תותחים ניאלץ
להיסוג. אך חלק הגון היה נגד עזיבה ובעד עמידה עד הסוף, ואני הייתי בכל לבי איתם.
בשעת הדיון חשתי בחריפות בחסרונו של טרומפלדור. סבורני שלא אני היחידי, שהעליתי על
לבי אותה שעה: אילו היה טרומפלדור איתנו בשעת הדיון הזה. הרצפלד ניסה - כדרכו -
לפשר, אך ללא הצלחה - כמובן. ואין צריך לומר שנשאר עם הנשארים.
והנה אפיזודה קומית-אופיינית מאותה אסיפה. אני לא
זכרתיה, אך סיפר לי אותה אחד המשתתפים - חייל משוחרר מהגדוד האמריקאי (ל״ט). הלה
דעתו הייתה, שיש להיסוג ופנה לאסיפה להסביר דעתו: כמה מאנשי הגדודים, שלא הבינו
עברית, תבעו מהמדבר לדבר אידיש. אך אני התקוממתי ותבעתי בכל תוקף שידבר עברית:
״אדם היודע עברית חייב לדבר בארץ רק עברית״.
עוד באותו לילה עזב חלק מאלה שהחליטו לעזוב ויצאו
למטולה בדרכם לצידון. הם נטלו על עצמם להוביל איתם גם את הפצועים.
עשינו בלילה את כל ההכנות להתגוננות נמרצת. זוכרני
שנשלחתי בלילה בתוך משמר מזוין ללוות את חברי כפר-גלעדי שירדו למעין רואַחינה כדי
להצטייד במים ליום מחר. החברות אפו לחם. החברים הוסיפו לעסוק בקדחתנות בביצור הבית
והעמדות שליד הבית.
עם בוקר נראו סימנים מובהקים של התקהלות עצומה
במזרח. על הרי הגולן הועלו משואות, שהזעיקו את הערבים לקרב. זוכרני שמצב הרוח בקרב
המגנים היה טוב. פה ושם נשמעה גם שירה. מצב הכלכלה היה ברע ולמגנים חולק לחם-תירס -
כי קמח חיטה לא היה עוד בנמצא.
לפתע נשמעו מצד מזרח שני קולות נפץ חזקים, שחלק
מהחברים דימו כי הם יריות תותח. לא היה כל סימן של בהלה, אך באווירה הורגש שהכף
מתחילה נוטה לצד התובעים נסיגה מיידית. בקרבת מקום לעמדתי נערכה התייעצות בהולה של
מפקדי המקום. הרוב נטה לעזיבה מיידית וביניהם המפקד גד ויגדורוב, איש ״השומר״
המפוכח, הזהיר ושבע-הניסיון. המיעוט עוד התנגד. הייתי מצעירי המגנים ואף על פי כן
העזתי וצירפתי את תביעתי הנמרצת לדורשים להוסיף ולעמוד. בין נימוקי המתנגדים לעזיבה
היה גם הנימוק ההגיוני, שאפילו יוחלט על נסיגה, יש להחזיק, מכל מקום, מעמד משך
היום ולצאת את המקום רק עם חושך; הן קרוב לוודאי שהמתנפלים ינתקו בפנינו את דרך
הנסיגה ומכל מקום יגלונו, כשאנו עולים על ההרים הקירחים מערבה בדרך אל ידידינו
המטואלים. אך החלטת הנסיגה כבר נחרצה. העמסנו עלינו כל הנשק שיכולנו להעמיס והשאר
קלקלנו או פירקנו. לא הייתה כל אפשרות להציל משהו מהרכוש וחששנו להעלות הבית באש
מחשש שהערבים יראו בכך סימן נסיגה, ויזדרזו לחתוך בפנינו את דרכנו מערבה.
עזבנו איפוא את המקום, ירדנו לוואדי מערבה והתחלנו
עולים ומטפסים במדרון הזקוף של הרי נפתלי. הייתה זו החלטתנו
הנחרצת, למקרה התנגשות, למכור את חיינו ביוקר ובשום פנים לא ליפול בשבי חיים; כל
אחד הפריש מספר כדורים לעצמו כדי להתאבד, אם לא תהיה ברירה.
אך הנהגת המערכה מצד הערבים הייתה כה פרימיטיבית,
שאפילו לא ניסו לנתק את דרך-נסיגתנו. הגענו בשלום אל פסגת ההרים ומשם לעַדֵייסֶה
והלאה לטייבֶה - מקום ארמונו של כאמיל בק (להבדיל מכאמיל אפנדי), מנהיג המטואלים.
כאן הסבירו לנו פנים והאכילונו לשובע לפי כל מנהגי הכנסת האורחים הערבית. בינתיים
הגיעו גם החברים ממטולה, שהודענו להם על-ידי שליח על נסיגתנו.
עוד שמורות בלבי בבהירות שעות ציפיית-החרדה לבואם
של חברינו אלה. כבר היינו מוכנים לצאת מזוינים לקראתם, כשראינו את שורת-העורף
המתארכת של אנשי מטולה, משרכת דרכה אלינו בשביל ההררי המתפתל. עם הצטרפם אלינו שבה
רוחנו.
בשבתנו אל הסעודה הפקדנו את הנשק בידי מארחינו
וזוכרני עד מה לא הייתי שקט אם יוחזר לנו בשלמות. אך הוותיקים, אנשי ״השומר״, בטחו
בידידותם של המטואלים ואכן צדקו באמונם: לפני צאתנו לדרך הוחזר לנו נשקנו כולו.
הבק ומקורביו לא האמינו למראה עיניהם בראותם מה
היה המחנה שהגן במשך חודשים על נקודות הצפון. השמועות הדמיוניות שפשטו בקרב הערבים
הפריזו הרבה בכוחנו לעומת מה שהיה במציאות. רָווחו אגדות על מאות לוחמים יהודים -
מצוידים כדבעי - העומדים במערכה. והנה נוכחו מארחינו כי מנינו בסך-הכל כתשעים איש
ואישה, וכמספר הזה רובים.
לאחר הארוחה הדשנה - ״לַחמֶה באל-רוּז״ (בשר באורז
בשפע שמן ותבלין), כשמארחינו ומשרתיהם ונערי-משרתיהם עומדים עלינו לשמשנו, הכל כדת
וכדין - נחנו כמה שעות ובחשכת הלילה פנינו על רכסי הרי-נפתלי דרומה. המטואלים
השאילו לנו מספר פרדות-משא עבור החלשים, הצידה והחפצים המעטים אשר איתנו.
כל הלילה צעדנו בשביל שעל ראשי ההרים; איש איש
רובהו על כתפו; הלילה היה מעונן וחשוך וכפעם בפעם ירד עלינו גשם - גשם לילי וגלילי
- ונרטבנו. הורגשה התפרקות והשיירה נמתחה עד מאוד. הרובים ותרמילי התחמושת ״חתכו״
את הכתפיים. המשמעת רפתה. וכמו בכל שעת התפרקות החלו מתגלות המידות המגונות שבבני-אדם.
נתגלו בעלי-מרפקים (לאו דווקא מאנשי-השורה), שהתפרצו לרכב על הבהמות המעטות, אם כי
היו חלשים מהם ועייפים מהם שהיו זקוקים יותר להינפש מההליכה המייגעת. מידת הנכונות
לעזור לזולת רפתה.
עם בוקר הגענו אל מול מַלאחה וירדנו מההר במורד
התלול. חששנו להיתקל בצבא או במשטרה הבריטיים ולהחרמת נשקנו היקר. עטפנו, איפוא,
את הנשק - חבילות חבילות בשמיכות וכך הובא בשלום לאיילת.
כשהגענו עייפים לאיילת, בבוקרו של י״ד אדר תר״פ,
מצאנו שם קבוצת חברים מתכוננים לעלות לעזרה ואת המשלחת של הוועד הזמני וּוַעד-הצירים
מתכוננת לעלות ל״מעלה״ ״לבדוק את המצב״ וצורכי ההתגוננות. אולם הם איחרו את המועד.
--- כשהגעתי מאיילת לראש-פינה פגשתי שם את אליהו
גולומב, כשהוא מתכונן לעלות לעזרתנו בראש קבוצת חברים חיילים המצוידת בשני ״לואיס-גנים״
וכעשרים רובים ותחמושת. הוא קיווה להגיע לעזרתנו, אך גם הוא איחר את המועד. בראש-פינה
בישרנו לו את הבשורה הרעה של הנסיגה מנקודות הצפון וסיפרנו על הקרבות בהם עמדנו
בימים האחרונים ועל נפילת טרומפלדור וחבריו. מי יודע, עלה אז על לבי, אילו היו
אליהו וחבריו מגיעים למועד עם הציוד שבידיהם אולי לא היו הנקודות נעזבות.
|
