על אליהו גולומב ב״הגנה״

י״ד אדר תרנ״ג - ל׳ סיון תש״ה

קבוצת כנרת - משרד הביטחון.

עיקרי הדברים הניתנים בפרק א׳ [להלן] רשמתי סמוך לפטירתו של אליהו, בעקבות דברי באזכרת יום השלושים בפני מועצת ההסתדרות נ״ו - ה׳ באב תש״ה, 15.7.1945. אח״כ נתפרסמו בשנתון ״דבר״ תש״ה. כאן הובאו בעריכה נוספת, תיקונים ותוספות.

ממגשימי חזון הקמתו של הכוח העברי. יליד רוסיה. חניך הגימנסיה ״הרצליה״ וממרימי דגל החלוציות בין בוגריה. מראשי המתנדבים לגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה ומדבריו בפני השלטונות. ממייסדי ה״הגנה״ ואחד מ״מצביאיה הבלתי מוכתרים״. ממכונני השורה וּמְכַווניה, ששקד לשמור על טהרתה, על כלליותה ועל שלמותה. היה ממנהיגי תנועה העבודה. מת מיתה חטופה בל׳ סיון תש״ה, 11.6.1945, משפך-דם במוח.

א

דומני, לא אטעה אם אומר, שכינוס זה מייצג את הציבור, שהיה מולדתו הרוחנית של אליהו. משאיפותיו ינק; ממנו היה חלק בלתי נפרד במשך שלושים שנה ויותר; עִמו ובקרבו נאבק, אותו גרר אחריו לעתים קרובות; ובתוך הציבור הזה זכה לפרקים לאותה מידת האושר הרוחני העליון, שהוא עלול להעניק למי שחי את חייו בשלמות, ובתוכו גם נפצע פצעים עמוקים ביותר, אנושים ביותר, הכרוכים בחיי הציבור הזה.

אומרים: מנהיג, מצביא. מדייקים ואומרים: מצביא ישראלי. בשבילי ובשביל חבורה גדולה של חברים היה הוא האח הבכור. אחד מהחבורה והבכור שבחבורה. ורבים מאיתנו אינם יכולים לדבר עליו בלי לדבר על עצמם.

אליהו נולד בוולקוביסק ב-1893 ועלה ארצה ב-1909. אם אינני טועה זוכר אני אותו מהשנה הראשונה לעלותי ארצה, שנת 1912. היה בינינו הפרש גיל של שבע שנים. נכנסתי לגימנסיה למחלקה השנייה והוא כבר היה קרוב לגמר.

ביום השבעה דיבר זלמן שז״ר לפני חברֵי אליהו לעבודת-ההגנה, והוא סיפר להם על הערך ועל המקום שתפס החינוך של הגימנסיה ״הרצליה״ בחייו של אליהו, על ההשראה שהייתה לחינוך הזה על אליהו ועל חבריו, על הערך הגדול שקרן לגולה כולה מהחינוך החדש שהתחיל להינתן בגימנסיה. וצדק זלמן בדבריו, אבל לא מיצו הדברים את העניין. לנו הייתה הגימנסיה גם מקור של השראה, אבל אנחנו היינו לאשר אנו מתוך היאבקות חמורה מאוד ברוחה של הגימנסיה. רק מתוך היאבקות כבשנו לעצמנו את הדרך. ובמילה ״אנו״ אני כולל גם את אליהו. הוא היה הבכור ואנחנו צעירים ממנו.

לעומת תקופתנו המסוערת נראית לנו התקופה ההיא כאידילית מאוד. אולם אנחנו הצעירים, אחֵי אליהו, התחלנו אז מרגישים בניגוד שבין הפראזה - התמימה והנלבבה, אבל פראזה - לבין הצרכים העמוקים של התקומה העברית. המליצה, גם כשהיא תמימה ונלבבה ולרוב אף נאמנה, לא חדלה להיות מליצה: לא הבהירה ולא חשפה את חומר המצב שבו היה נתון היישוב, שבו הייתה נתונה ראשיתה של ההגשמה הציונית. וככל מליצה מאז ועד היום - ומאיזה סוג שהוא (לאומית, סוציאליסטית, רבולוציונית), הרדימה ולא חייבה. ובתוך המחזור הראשון היה אליהו האחד, שהיה בכל מהותו ניגוד גמור - מהזמן שאני זוכר אותו עד ימיו האחרונים - לפראזה ולמליצה שאינה מחייבת.

התחלנו מבקשים את דרכנו, התארגנו בחוגים של השתלמות ואליהו היה בא אלינו ומשוחח איתנו ומרצה לפנינו. אני זוכר, שהיה מרצה על אחד-העם, על תולדות הציונות והיישוב. בסיס לשיחות שימשו ״המכתבים על היהדות הישנה והחדשה״ לש. דובנוב. בימים ההם עדיין לא היו המכתבים מתורגמים לעברית וקראנו אותם במקורם הרוסי.

אליהו לא הצטיין כעמקן וכחקרן, אם כי היו לו נטיות מסוימות לניתוח תיאורטי של חזיונות. אבל בכל מה שאמר - בפשטות ובמילים אפורות, כפי שהכרנו אותו עד יומו האחרון - היה איזה משקל פנימי, איזו איתנות, בְּשלוּת, היה ביטחון והייתה חתירה לחדור לעיקר ולראות את העיקר.

בתוך כל השיכרון של הימים ההם, של חבורת הקשישים שבתלמידי הגימנסיה, שראו את עצמם כנושאי ייעוד מיוחד, כחלוצי האינטליגנציה החדשה בעם, ואשר בזאת פיטמו אותם השכם והערב (אלה שעשו זאת - עשו בנאמנות ובתמימות) - היה הוא האיש הזר לכל אלה ואשר גרף את החבורה לדרכים אחרות.

הוא עבר למחלקה השמינית ואני עודני נער צעיר. ולאוזני הגיעו שמועות קוסמות על ארגון חניכי הגימנסיה, על ״ההסתדרות המצומצמת״. בשבילנו היה זה עניין רחוק מאוד, עטוף סודיות וקוסם. אז התחילה מלחמתו של אליהו בקרייריזם, מלחמה אשר גררה חלק חשוב שבתוך הציבור הזה למסלול החלוצי.

והוא ינק כבר אז מקשריו עם ״הפועל הצעיר״ ו״השומר״ וממקורות אחרים. בעלותו מרוסיה הביא איתו מטען תרבותי-רוחני (יהודי וכללי) הרבה יותר רציני משלנו, מטען מוסרי ונפשי ואופק רוחני רחב יותר.

באה שנת דגניה. אחר כך קרה לו האסון ואביו מת. הוא חזר הביתה על מנת לתמוך במשפחתו, השתקע בתל-אביב, ועבד בטחנת-הקמח. אני זוכר, שגם אז היה בא אלינו לשוחח והשתתף בבירורינו. לפעמים היה בא ישר מהטחנה, כשהוא עוד לבוש בגדי עבודה מכוסים אבק-קמח לבן.

את הלהט לארגון ההגנה, להקמת כוח יהודי, הביא איתו עוד מן הגולה. תקופת עבודתו בדגניה והניסיונות שנתנסו אז יישובי הגליל בעומדם בפני התנפלויות הערבים, הרציחות מן המארב של משה ברסקי (בדגניה), יוסף זלצמן (בכנרת) ואחרים, העמיקו בו את רגישותו לשטח זה. אני נוטה להניח שגם הפגישות הרבות עם יוסף טרומפלדור בעבודתו בדגניה הניחו עקבות חשובים. אליהו היה רגיל גם בשנים מאוחרות הרבה לספר בהתפעלות על כוחו הפיסי בעבודה ועל עוז רוחו של ״אוסיָה״ הגידם (זה היה שמו המקובל של טרומפלדור בפי מכריו וידידיו). והנה בתקופת עבודתו בטחנת הקמח ביפו קרה מקרה, שאולי שימש מוצא לכל עבודתו המעשית בהגנה. חסן-בק היפואי קרא פעם לאליהו ורצה להכריח אותו לעבוד בשבת. אליהו התקומם נגד הדבר הזה והוכה מכות קשות בידי חסן-בק בתוך בית הממשלה (הסראיה). המכות ההן צרבו בו כאש לוהטת. עד שנותיו האחרונות לא היה יכול לדבר עליהן בקור רוח. בשעתו היו לו מחשבות על נקם. וחשוב לציין, כי דוב הוז היה האיש ששכנע את אליהו כי נקמה אישית לא תקלע למטרה. אחרי-כן נכנסה כל הצרבת לתוך אפיק של פעולה מתמדת להקמת הכוח היהודי. אליהו, דוב הוז ואחרים כוננו את חבורת הגימנזיסטים שהצטרפה לקבוצת ההגנה שהייתה קרויה בשם ״הקבוצה היפואית״.

באו ימי ההתגייסות לצבא התורכי. אליהו התנגד ניגוד מוחלט להתגייסות הזאת - בסתירה גמורה לדעת חבריו - והיה זמן עריק. הוא התנגד בכל תוקף לכל חלומותיהם ומחשבותיהם של חבריו, בין שהלכו לצבא ובין שהתכוננו ללכת. התנגד בכל כוח להתרחקות מן הארץ.

אחר-כך בא הגירוש מיפו, בפסח 1917, ואליהו היה ב״קבוצת הנשארים״, קבוצה שהיוותה גרעין להגנת תל-אביב והחליטה לשמור עליה מפני הרס. בהופיע הסכנה של גירוש כללי מהמושבות, היה אליהו עם אלה שתיכנו את התוכניות שלא לעזוב את היישובים ויהי מה, גם אם יהיה צורך להגן עליהם הגנה נואשת, בנשק ביד (״קבוצות הנשארים״).

אז החלו המסעות של אליהו לנגב, אל החזית התורכית, לצבור נשק. יחד עם חיים שטורמן ודוב הוז ז״ל וחברים אחרים היה נוסע לחזית הדרומית ובסכנת נפשות היה צובר נשק ומעבירו למושבות. באותם הימים הייתה מפורסמת בארץ ה״עגלה של אליהו״, רתומה לבהמה יחידה, שבה היה נוהג בארץ מדרומה לצפונה וחזרה. ו״השיטה״ הזאת של עבודת אליהו, לעשות הכל בעצמו, במו ידיו, על כל צדדיה החיוביים והשליליים, נשארה שיטתו כל הימים.

בינתיים בא כיבוש יהודה, והחזית הפרידה. אליהו, דוב ואחרים היו בין מחוללי ההתנדבות לגדוד. בתוך הגדוד היו להם רגעים רבים של התרוממות הרוח וגם של אכזבות קשות ומרות. רבו הנפתולים –

על אופיו של הגדוד,

על מקומה של הלשון העברית בו,

על ההשתתפות בחזית –

נפתולים שהתחדשו, אגב, גם בימי מלחמת העולם השנייה. היו רגעי התרוממות הרוח בשעות הפגישה עם חיילים יהודים מארצות-הברית וארצות-גולה אחרות, והיו רגעי דכדוך-נפש ודיכאון - עד שנכבש הגליל ונפגשתי שוב עם אליהו.

בתקופת הגדוד קרה ״אינצידנט״ קשה: הגדוד נצטווה ללכת למצרים ולקפריסין - ומרד. אליהו, שהיה חבר ב״ועד הגדוד״ ונחשב לאחד מראשי ״המסיתים״ למרד, נאסר יחד עם חברים אחרים לזמן קצר, עד שהבינה המפקדה, כי הדבר רציני מדי ונרתעה. אליהו אהב לספר לעתים קרובות על האפיזודה הזאת. פקודת שילוח הגדוד מן הארץ הייתה בניגוד מוחלט להתחייבות שניתנה - לדעת המתנדבים - כי הגדוד ישרת בארץ-ישראל.

אח״כ באו שנת 1920 ופרשת תל-חי. רק בעזרתו של הגדוד החזיקה תל-חי מעמד עד יומה האחרון. אני זוכר, כי למחרת יום הנסיגה מכפר-גלעדי, בי״ד באדר תר״פ - הגענו לאיילת השחר ואחר כך לראש-פינה. ושם פגשתי את אליהו כשהוא עולה לעזרתנו, בראש קבוצת חברים חיילים המצוידת בשני לואיס-גנים וכעשרים רובים ותחמושת. הוא קיווה שעוד יספיק להגיע למועד. ומי יודע - אילו הגיע, אולי לא הייתה תל-חי נעזבת. נפגשתי איתו בראש-פינה, ואני זוכר שירדנו יחד בעגלה מראש-פינה לכנרת. הכביש עדיין לא היה מזופת, העגלה נידרדרה על כביש רעוע במשך שעות רבות. אליהו חקר ודרש לפרטי הקורות של יום תל-חי ועזיבתה. במידה שאני זוכר, הייתה השיחה ההיא - כריתת הברית החברית בינינו.

אחר-כך באו ימים חמורים לגדוד, באו ימי הפירוק, ואליהו הגיע לכנרת והצטרף לקבוצה יחד עם קבוצת חברים אחרים. הוא החליט אז לנסות להיאחז בעבודה. כשנכנס לחצר של כנרת הישנה, פגשני עובד במפָּחָה ליד הסדן, ונכנס איתי בשיחה ולבו בל עמו; לא ידע אם מוצדק הדבר שבמציאות ההיא ייכנס לעבודה או שעליו לעסוק בעניינים אחרים. הכריע ונכנס לעבודה. וגם אז היה נתון בין כנרת ובין מחנות החלוצים עובדי הכבישים, שבהם נתרקם הרעיון של גדוד-העבודה; ואליהו היה בכל לבו, עד שכחת עצמו, איתם, עם מקימי גדוד-העבודה ובוניו.

באו ימי מאי 1921, הגיעו בשורות רעות מתל-אביב. בא שליח אל אליהו, יצחק לנדוברג (שדה), אל החדר הגדול בחצר כנרת הישנה. ואליהו, כרגיל, בלי חשוב הרבה, לקח מזוודה, מילא אותה בכל האקדחים שאפשר היה לקבץ אז בקבוצת כנרת, הלך לצמח והגיע ברכבת לתל-אביב. וכאשר הגיע לתל-אביב - היה הוא אשר השתלט על התוהו ובוהו ששרר בהגנתה.

מאז כמעט שלא יכול היה לחלץ את עצמו מעבודת-ההגנה. התקופה הייתה חמורה מאוד. אז גם החלה ההיאבקות המרה עם קבוצת ״השומר״ ובראש ההיאבקות עמד אליהו. ההיאבקות הייתה מרה, משום שהתנהלה נגד חברים יקרים ונאמנים מאוד; אבל זו הייתה היאבקות מתוך הכרה עמוקה, כי יש הכרח לשַנות, וכי התכסיסים נתיישנו והצורות הארגוניות הקיימות והמצומצמות אינן מתאימות עוד, ויש לעצב צורות ארגון אחרות, רחבות יותר ועממיות. אליהו כפר כפירה גמורה בהכרת ה״אתה בחרתנו״ של ״השומר״. כפר בהנחה, שזכות ההגנה, כושר ההתגוננות וחובת ההגנה הם נחלת יחידים, קבוצה, כיתה. הכרתו הייתה הפוכה: הזכות והחובה הן נחלת כל יהודי בארץ. בערו באליהו ההכרה והתחושה כי אסור שמפעל ההגנה יישאר ״מונופולין״ בידי כיתת אנשים ״פרופסיונליים״, ויהיו מסורים ומוכשרים כאשר יהיו. המפעל חייב להיות נתון לביקורת הציבור ולמרוּתוֹ. וציבור הפועלים המאורגן (בימים ההם) כבר בגר דיו כדי להעמיס עול זה על שכמו, לנהל את מפעל ההגנה ולעשותו נחלת הכלל היהודי כולו, המאורגן בארץ.

בחיי יום-יום הייתה הפרשה מלאה סבכים ארגוניים ואישיים קשים ומדאיבים.

אחר-כך נסע אליהו בשליחות לחוץ-לארץ לרכוש נשק, נאסר לזמן-מה בוינה, ומאז נשאר עמוד התווך של מאמץ ההתגוננות העברי עד יומו האחרון.

ובכל עבודתו - ל״שיטתו״, לעשות הכל במו ידיו, לסתום בגופו עצמו את הפרצה, להימצא ככל האפשר, הוא עצמו, במקום התורפה והסכנה. אולי רק הביטוי העברי הקדמון: ״משליך נפשו מנגד״, מביע זאת:

בימי ״קבוצת הנשארים״ בתל-אביב;

ו״סחיבת הנשק״ מהחזית התורכית;

וההתנדבות לגדוד;

וזיון היישובים בכל נשק שאפשר היה לרכוש ו״לסחוב״;

ובמאורעות 1921;

ובפעולות הרכש בחו״ל ובארץ;

ובהתחלות התעשייה הצבאית; ובנפתולי המאורעות של 1929 ואחר-כך 1936-1939;

ובליל הזוועות ברמת-הכובש;

ובעלית חניתה וההתנגשות שהייתה בלילה ההוא;

ובליל ״וֶלוס״ – אוניית המעפילים הראשונה ב-1934;

ובכל פרשת ההעפלה מראשיתה ועד ימיו האחרונים של אליהו;

ובכל פרשת ההתגייסות לצבא במלחמת העולם השנייה ועד הקמת החי״ל;

ובפרשת הצנחנות;

ועד למאמצים הנועזים והנואשים לעזרת הגולה, מאמצים אשר - למרבה הכאב - הגיעו רק בחלקם המעט לכלל מעשי-הצלה ממש;

ובייסוד הפו״ש, החי״ש והפלמ״ח וטיפוחם - בכל אלה ובמפעלי הגנה והצלה רבים אחרים שלא נזכרו;

ובתכנון תוכניות שלא יצאו מכלל תוכניות חלומות –

בכל אלה היה אליהו הרוח החיה.

ואז באו השנים האחרונות, שנות המלחמה בטרור, ואחר כך מהלומות האסונות המשפחתיים. ואחר-כך מותו של ברל, ואחר-כך הפילוג במפלגה וכל הכרוך בו. עד אשר הוכרע... איך כתבה אחותו ש. ברשימתה ב״דבר״ לזכרו: ״עד נרצה קורבנו ואוּכּל עד תום״.

הזכרתי את מותו של ברל. לאליהו היה ברל מקור של השראה עשרות בשנים. חוששני שהמילה השראה אינה ממצה: קשה לתאר מה היה ברל לאליהו. אלה לא היו יחסים של חסיד לרבו. חלילה. לעתים היו חילוקי דעות ביניהם, אבל זו הייתה פגישה של שני אישים, אשר תִכנה הפראה הדדית בלתי רגילה, מתוך יחסי חירות רוחנית וכבוד אמיתי והערכה פנימית הדדית. הקו לא היה תמיד ישר, ובגדוד היו ויכוחים מרים ביניהם ויותר מזה, אבל אחר-כך, עם היווסד ״אחדות העבודה״, עברה רוח מטהרת, הסבכים ניטל עוקצם, המרירות פגה, והייתה פעולה משותפת, והפגישות היו למקור של הפראה הדדית לשניהם. אינני יכול לשכוח את הפגישות ההן. גם מבחינה אסתטית היה תענוג לראות את שני הראשים בכפיפה אחת כשהם משוחחים. אליהו מציע הצעות ומדבר על תוכניות, ולעתים תוכניות-חלומות, וברל הספקן והמאמין כאחד מקיף אותו בעשרות שאלות וקושיות, מאמץ אותו ומבקר אותו ויחד עם זה מעודדו.

אליהו זכה וידע לנשום נשימה עמוקה ובמלוא חזהו הרחב את ״אוויר הפסגות״ שבשיחתו והשראתו של ברל. הוא חש בעליונותו הרוחנית, ייתכן - אולי - לומר, בעילאותו הרוחנית. הוא היה מאושר להכיר בעליונות הזאת: ״ברל, חלק לי מצימאונך״ - פלט פעם בנוכחותי מתוך ״קנאה״ בסקרנותו הרוחנית של ברל, שלא ידעה רוויה. והאושר הרוחני הזה לא היה פג גם בשעות של חילוקי דעות, שהיו לפעמים חמורים ונוקבים. בבואו לפני ברל ידע לפני מי הוא עומד, אם כי מעולם לא שימש ״חסיד שוטה״ - טיפוס שלהַווָתנו הוא כה נפרץ בימינו אלה.

וראוי להזכיר - ולו גם בקצרה - פרשה אחרת שטבעה את חותמה העמוק בדרך חייו של אליהו: זוהי פרשת אליהו ודוב. ״הגיסים״-האישים היו שונים. שנים רבות וארוכות בנסיבות שונות ומשונות של חיים בצוותא ובמפורד: מהלימוד במחזור אחד בגימנסיה, העבודה בדגניה, והפעולות בהגנה ובגדוד הצבאי, ובפעילות הציבורית בארץ, בחוץ לארץ, בהסתדרות, ובתנועה הציונית וחילוקי הדעות והשוני באופי - כל אלה לא העיבו כלשהו על יחסי הרעות הנאמנים שנשארו ברעננותם, על הדאגה ההדדית והכבוד ההדדי שבהם. ודאי יש בכך חלק רב גם לאמנות היחסים של דוב; אדם שכישרונותיו, קסמו, אצילותו וחן-הליכותיו כבשו לבבות של קרובים ורחוקים. איש בעל עוז רוח אישי רב בשעת סכנות, בעל חוש התמצאות בלתי רגיל, שתבע הרבה הרבה מעצמו ולא הגזים בתביעות מזולתו. דוב נטרף מפעולה לפעולה, ובשנותיו האחרונות ליוותהו ההרגשה הטראגית, כי כוחותיו מתבזבזים מחוסר התרכזות באפיק מסוים. אווירה של אצילות רוחנית שרתה ביחסים בין אליהו ודוב.

מרכז פעילותו של אליהו היה בשטח הביטחון, אבל הוא חי חיים עשירים גם מחוצה לו, והיו לו יחסים עמוקים לחזיונות שונים: להופעות אמנותיות חשובות, לספרות, לנוער ולהרבה עניינים אחרים.

הציונות המדינית החלוצית,

הציונות של מדינה וקיבוץ גלויות,

הציונות השלמה –

ואליהו לא היו לו כל סתירות טראגיות ואחרות בשטח זה - הייתה נשמת חייו. אבל עם כל רוחב לבו ורוב דעתו, ניחן בכישרון מיוחד במינו, ואולי גם באושר מיוחד במינו - לחיות תמיד עם הנשימה האחרונה של הרגע, על כל החיוב שבדבר ועל כל השלילה שבו. לפעמים היה שוכח עולם ומלואו בהיאחזו באיזה עניין, שהיה העיקר בעיניו בשעה ההיא. לפעמים היה נאחז בחיזיון אחד ורואה בו חזות הכל ויחד עם זאת היה מתעלם ומזניח שטחי פעולה אחרים. ואנחנו, שהיינו אֶחיו הקרובים, סבלנו לא אחת והתרעמנו על כך, אך היחסים היו באמת חבריים; גם מרה שהיה זורק בנו לעתים לא רחוקות וגם הריבוּת שהיינו רבים איתו היו ריבוּת של אחים.

הוא לא ידע זִקנה רוחנית. חש כל ימיו בהרגשה ראשונית ורעננה את גודלו, ״היסטוריותו״ של מפעל ההגנה. תחושה זו לא עזבתו גם בהיותו עסוק ב״פכים קטנים״ והיא שהצילה אותו משקוע בחשבונות קטנים והצמיחה בו כוחות להעלות גם את חבריו מעל לענייני פרסטיז׳ה מדומה והבלי הקטנות.

אליהו, עם כל הכרתו בערך עצמו ויתרונו הרוחני, חי בהכרה צורבת של מיעוט כוחותיו, כישרונותיו והשכלתו לעומת עוצם ״העניין״ ומיעוט ההספק שלו בעבודה לעומת גודל המלאכה שלפניו. חש כל ימיו שרצונותיו גדולים מכישרונותיו, כפי שהתבטא באחד ממכתביו לדוב (משנת 1920), ונשא את נפשו לספק את צימאון הדעת שלו ע״י קריאה וחקירה. היה זה משא-נפש שלא בא כמובן - מעולם - על סיפוקו, ולו גם סיפוק חלקי.

ואולם לעומת זאת לא עזבוהו מעולם נכונותו האישית וכושרו המבורך להתחיל תמיד מהתחלה, ומתוך רעננות נפשית כבירה ואמונה מוחלטת בעתיד - לאחר כל מהלומה פרטית או ציבורית. מוכן היה תמיד לקיים בגופו את אשר תבע מחבריו.

זכורני, היה הדבר בעצם ימי מלחמת העולם. באחת מנסיעותי הרבות איתו במכוניתו בדרך מירושלים לתל-אביב - בשעה שלאחר חצות (שעתו הרגילה של אליהו לחזור אל משפחתו בתל-אביב) - שאלתיו, כשהוא מחזיק בהגה, אם הוא חש עדיין בכוחו להצטרף ללוחמים בחזית. אליהו ענה ללא היסוס, שעודנו מוכן ליטול את ״הפול-פק״ (התרמיל) על כתפיו וללכת. הפניתי פני לראות את הבעת פניו בתשובתו, אך לא ראיתיה באפלולית שבמכונית. הדברים שנאמרו בביטחון גמור - לא שכנעו: ידעתי את חולשת גופו הגוברת והולכת. לא הגבתי כמובן בקול רם. הלב הטיל ספק. אך הלב לא ניחש מאומה, לא יכול לנחש.

לכאורה היה עוסק בשטח הדורש כישרונות ארגוניים גדולים. ואנחנו כולנו יודעים, כי אליהו לא ניחן בכישרונות ארגוניים מעולים, ולא נעשה צדק לזכרו אם לא נדבר על מעלותיו וחולשותיו כדבר חברים. תכופות תכופות זלזל, ולפרקים גם בלא צדק, במסגרות פורמאליות, בכל מסגרות שהן. אנחנו יודעים את חסרונותיו בשטח הזה. הן לא טוב המנהג לשוות לחברים דגולים שנפטרו דמות של שלמות - של איקונין. אנחנו הכרנוהו לכל צדדיו. אליהו היה הנותן את האידיאה המארגנת ובמובן זה היה מארגן גדול. אך כוחו לא היה בארגון הדברים ובביצועם - כוחו היה בזה, שידע לרכז אנשים, לתת להם את הרעיון ולהלהיב אותם. וכל זה מתוך חברותיות בלתי-אמצעית ומיוחדת, מתוך שליטה יוצאת מן הכלל על עצביו, מתוך מתינות ואיתנות מיוחדות במינן, אשר צמחו כנראה מקרקע היהדות הליטאית בשנים האידיליות ההן. באמת אינני יודע אם ייתכן כלל, כי טיפוס אנושי רב-כוח, ״סלעי״ כזה, כמבטאו הקולע של חברו יעקב עצמון (כבשנה), יצמח מתוך העולם הנסער שאנו חיים בו.

בשטח ההגנה היה אליהו מייצג את הכוח הדינאמי. לכאורה יש לה להגנה עניין עם גורמים מסובכים ומורכבים מאוד, אבל יחד עם זאת, הרי זה דומני אחד השטחים אשר הקונסרבטיזם והשגרה כרוכים בו ביותר. ואני מתכוון לא רק לקונסרבטיזם פוליטי-חברתי, כי אם לשמרנות בעצם הפעולה הטכנית-״המקצועית״. כבר נאמר פעם (ונדמה לי, שברל היה זה שהביא את המִמרה הזאת לעולמנו) על סוג ידוע של שרי צבא, המכשירים את צבאם למלחמה, אבל לא למלחמה הבאה, כי אם למלחמה הקודמת. גם במציאות המוגבלת שלנו אורבת הסכנה של שגרה, של שמרנות נוקשה. אליהו, על אף היותו הקשיש בין החברים, היה תמיד מייצג את המגמה הדינאמית של הסתגלות בלתי פוסקת לתנאים החדשים ולצרכים החדשים. מעולם לא שקט על שמריו. במובן זה היה באמת יחיד ומיוחד:

מצד אחד - מייצג הכוח הדינאמי,

ומצד שני - יודע את גבולות הכוח שלנו, מכיר את הנסיבות המורכבות שבהן אנו פועלים, ויודע למצוא את שביל הזהב.

ודרושה הייתה באמת כל איתנותו המוסרית, שורשיותו, בגרותו ורוחב דעתו ולבו כדי לשמור על המפעל

הן מחֶזיונות הניוון של ה״הבלגה״

והן מסילופי תורת ה״תגובה״,

הן מפיתויי האבנטוריזם

והן מההשתקעות בשנאה עקרה לשלטון הבריטי.

והיה לו, לאליהו, תפקיד כפול:

תפקיד של נציג הסמכות המדינית כלפי פנים - תפקיד שלא ניתן לו בתוקף סמכות רשמית, כי אם היה תפקידו הטבעי, המובן מאליו;

ותפקיד של טריבון כלפי חוץ.

ולא היה לעבודת ההגנה נציג בעל-כוח יתר, משכנע יותר, כובש-לבבות יותר, כובש אהדה יותר, מסביר יותר, מאשר אליהו. וגם מבפנים לא חסרו מלאכי-חבלה לחבל את ראשית הפעולה הזאת:

הפיקחות היהודית,

השאננות היהודית,

ה״ידיעה״ מראש שבין כך ובין כך שום דבר לא יעזור, שהכוחות דרושים למטרות יותר פרודוקטיביות.

ובמצבנו הלא קל תמיד להוכיח, כי לשום דבר אין תקווה, וכי כל מה שאנחנו עושים אין לו רגלים. והנה בתוך כל המציאות הזאת היה אליהו האיש, אשר ידע להסביר ולשכנע ולכבוש לבבות רחוקים, ולהשיג אמצעים ולרכוש הבנה ואהדה. ועם זאת

ידע היטב היטב את גבולות הכוח הזה,

ידע מה אנחנו יכולים לעשות ומה איננו יכולים,

מה חובתנו לעשות וממה חובתנו להימנע,

ממה יש ויש לחשוש ואלו היסוסים ופחדים הם שחובה לגבור עליהם.

כל ימיו חתר לכוח יהודי. ואף על פי כן, קשה לתאר ניגוד יותר עמוק, יותר יסודי, מהניגוד שהיה בין אליהו ובין הרביזיוניזם לגילוייו השונים. והיו לו בימי חייו פגישות עם ז׳בוטינסקי, פגישות חשובות, והייתה תקופה שנדמה היה, לכאורה, כי שניהם הולכים בנתיב אחד - והדרכים נפרדו ללא היפגש. ואליהו נאלץ להיות אחד הלוחמים המרים ביותר נגד גילויי ההתנוונות השונים של הרביזיוניזם.

אליהו חי באופן העמוק ביותר את הפרובלמות המוסריות והציבוריות הקשורות בעבודת-ההגנה, שהן בחלקן פרובלמות של התנועה החלוצית כולה, אשר תנועת ההגנה בארץ-ישראל היא חלק ממנה. הוא ידע שהתפקיד יכול להיות רק תפקיד של עם, ולא נחלת כיתה בלבד - והוא חייב לרכוש לו את אהבת ואהדת העם כולו. הבעיות שהעסיקו כל כך בזמנו את משה בילינסון ואשר ברל נתן להן ביטוי במבוא לספרו (״אדם עם פנס״) - אלה הם הרעיונות שהעסיקו את אליהו.

עיינתי מחדש במאמרו המפורסם של בילינסון על ״תנועות ומשבריהן״ ומצאתי בו פסוקים אחדים, שכאילו נאמרו על ידי אליהו:

״העם צריך להיות מונהג, אבל לא נאנס. ההבדל היסודי בין המיעוט העממי ובין מיעוט השואף לשלטון הוא בזה, שהמיעוט העממי מוותר לכתחילה ובלי כל פשרה על אמצעי הדיכוי כלפי הרוב, ובזה שהנושא לאקטיביותו הוא קודם כל הוא עצמו. --- לא חלוציות בלבד ולא תנועה המונית בלבד, אלא חלוציות הכובשת את ההמונים ומתגברת על אדישות העם״.

סבורני, שאת הרעיונות האלה גילם אליהו בכל פעולתו הציבורית, והם היו אולי מיסודות הניגוד המוחלט, הדיאמטראלי שלו לאידיאה הרביזיוניסטית - ניגוד שראשיתו נעוצה עוד בפרשת הגדודים במלחמת העולם הראשונה. אם נרצה עתה להשוות את תוצאות פעולתו של אליהו וחבריו בשטח הפעולה להקמת הכוח היהודי, עם גילויי העקרות, החורבן והניוון של הפעולה האחרת - לא יהיה לנו ספק על צדו של מי היא האמת ההיסטורית.

אבל לפתח הפעולה הזאת רובצות גם סכנות אחרות - יהירות, תאוות השררה, ניצול הכוח. לא ראש אחד הלך סחרחר אחרי מעט השררה שהעניק הפיקוד. לכאורה הרי זו תופעה מוזרה בתנאינו אנו, ואף על פי כן קיימות הסכנות האלה. ולא היה איש מחוסן כל כך מפני הסכנות הללו כאליהו, איש האיתנות המוסרית, רוחב-המבט, עומק השורשים, וההבחנה בין עיקר לטפל. כל הסכנות הללו היו ממנו והלאה, לא דבקו בו, לא יכלו לדבוק בו. ולא אחת טעה אליהו - מבחינה זו - באנשים שבמחיצתו, משום שמדד אותם במידתו שלו.

ולא היה תפקיד אשר הטיל אליהו על חברים, שלא יהיה מוכן לקיים אותו עצמו, בגופו ובמאודו. ביחסיו ל״פקודיו״ לא נזקק לשום העמדת פנים ואמצעי השפעה חיצוניים. סמכותו נאצלה בדרך טבעית מכוחה הפנימי של אישיותו. וכך - בדבריו הנכונים של שמואל יבנאלי –

״טבע את ההווי העממי-הפשטני של איש הביטחון בישראל״.

אישית - היה אליהו נועז כמעטים בינינו. כבר אמרתי, שאולי רק הביטוי העברי הקדמון ״משליך נפשו מנגד״ יש בו לבטא את מידת העזתו. ולא מעט בזבז את כוח ההעזה שלו, ולא פעם התרעמנו עליו קשות בגלל כך. אבל ביסודו של דבר היה הצדק איתו. בעם כעמנו, במציאות כמו זו שלנו, רק הביטחון שיש לחברים, כי בראשם עומד אדם המוכן ללכת תמיד לפני המחנה, נותן יסוד לשלוח אנשים לתפקידים הכרוכים בסיכון. והשקט והרוח הטובה וההומור לא עזבו את אליהו גם בימים החמורים ביותר.

אליהו היה מגלם רעיון הכלליות. הוא היה קשור בטבורו לתנועת העבודה, אבל בכל מהותו הוכיח את אפסות הניגוד שבין נאמנות מעמדית לבין נאמנות לאומית. והוא היה ההתגלמות החיה של רעיון הכלליות לא רק כלפי חוץ, כי אם גם כלפי פנים. כאשר החל ריקוד השטנים של הניגודים המדומים בין מדים ללא-מדים - היה אליהו האיש שגילם בכל הווייתו ודרך חייו את האחדות הגמורה של כל הענפים: את האינטגראליות של מפעלי ההגנה השונים, גם כשהם נראים - חיצונית - כסותרים.

״לא רק שאין סתירה בין ההתייצבות למלחמה בהיטלר ובין מלחמתנו בספר הלבן, אלא הם קשורים קשר הכרחי״ –

אמר בתוך ויכוח נסער. עכשיו, לאחר מעשה, כולנו חכמים, כולנו אומרים אמן. אבל אליהו חזה את הדבר הזה מראש. מראשית הפעולה נלחם בכל כוחו ובכל מהותו בניגודים המדומים האלה.

וגם כלפי חוץ היה לו כוח שכנוע יוצא מן הכלל. בינינו, ״המומחים״ לעתים כה קרובות להשניא גם את מיטב שאיפותינו, היה הוא אחד המעטים היודעים לחבב. היה תענוג לראות את אליהו מדבר על עניינינו עם אנשים רחוקים וזרים, אף עם לא-ציונים, וכובש את לבם. כמה ידע להסביר בנחת ובאורך רוח, כמה ידע לשכנע, בביטחון ובפשטות. הוא ידע לכבוש את לבו של רוטשילד ואת לבו של רוטנברג, את לבם של קרובים ורחוקים. וגם לב זרים ורמי-מעלה, באנגליה ובאמריקה ובהולאנד ובכל מקום שם נזדמן. גם במראהו החיצוני - בהילוכו הבוטה ובפניו החרושים - וגם בדרך שיחתו ובקולו היה משהו משכנע, כובש-לב. אליהו לא היה זקוק למחלצות ולמדים. פשטות לבושו לא הייתה פשטות חיצונית צעקנית: והן ישנה גם ״פשטות״ צעקנית כזאת, שכמוה כמדים מפוארים וכמחלצות. אליהו לא היה זקוק לכך. לבושו היה פשוט, והלם אותו כולו. וכשצריך היה להתייצב לפני עשירים, לפני תקיפים, לפני לורדים ואצילים יהודים וזרים - לא ידע התבטלות. בשום מקום ולפני שום אדם לא ידע התבטלות. בכל מקום היה - הוא עצמו. ועל כבודו העצמי כאדם וכבוד המפעל שאותו ייצג, ידע לשמור מכל משמר ובכל הנסיבות וללא כל התנשאות.

הייתה באליהו איזו משובת-נעורים. ידע לטעום את טעמה החריף של ההרפתקה הנועזת וליהנות ממנה. אהב להתחכם, לנסוע לארץ רחוקה בלי ויזה, ולצאת בשלום. והתאווה לנהוג במכונית דבקה בו עד יומו האחרון. ודווקא בשבתו ליד הגה מכוניתו - בטיסתה - מצאנו לעתים אפשרות להידבר איתו ״מלב אל לב״. לא אחת התרעמנו על ה״הרפתקאות״ האלה. אבל מעל כל זאת ועמוק מכל זאת הרגיש יותר מאחרים, כי בלי העזה ושוב העזה ועוד פעם העזה, לא יקום מפעל כשלנו, גם אם נהיה מחוננים בכל המעלות והכישרונות ומוכשרים בכל ההכשרות שבעולם.

על כן שמח כל כך לכל גילוי של גבורה יהודית אמיתית בארץ וגם בגולה. נטה אוזן לכל ידיעה ולכל שמועה על מעשה של העזה בונה, ולא שבע מהקשיב לפרטי הפרטים. אליהו שימש גשר חי בין הדורות הקשישים והצעירים שבהגנה. כחקלאי נאמן השש לנביטת הזרע שטמן בקרקע ועוקב אחרי גידולו בחרדה וגיל - כן עקב אחרי תחיית הגבורה היהודית. הידיעה על מרד וארשה הטראגי - הייתה לו למקור של אושר. הוצל כבוד האומה - ויהי במחיר קרב-נואשים. אך האמן האמין, שעם תקומת הציונות נפתח פרק חדש לגבורה יהודית אקטיבית, שלא רק תציל את כבוד האומה - כי אם גם תוליך לקוממיותה.

אם יש דבר שממנו סלדה נפשו, הרי זו - פחדנות. הוא סלד מפחדנות סלידה פיסית ממש. פניו היו מתכרכמים כשהיה נתקל בתופעה של פחדנות - אם פחדנות פיסית ואת פחדנות מוסרית ואינטלקטואלית. ותמיד התייחס בחששנות לרעיונות מסוימים, אשר עליהם אמר פעם ברל בוויכוח עם פובליציסט מחונן אחד:

״לא רק הרצון - גם הפחד הוא אבי רעיונות״.

כל ימיו חיפש אחר אנשים, לפעמים טעה טעויות קשות, וחזר וחיפש, וחזר וטעה. ולא חשש לחזור בו מטעויותיו, לא ראה בכך שום פגיעה ב״פרסטיז׳ה״ שלו. אהב אנשי ״עמך״, אנשים פשוטים. לא פעם היינו תמהים לאנשים שקירב אליו. אבל הייתה בו אהבה מיוחדת לאיש הפשוט, לאיש העם.

בזמן האחרון ראינוהו במלחמתו בטרור של ״הפורשים״. אולי רק חבריו הקרובים ביותר יודעים, באלו ייסורים פנימיים עלה לו הדבר. עצם ההכרח, במצבנו אנו, להרים יד על יהודים - כרסם את לבו.

אינני חושש לומר, שזהו אחד הדברים אשר דיכאהו עד עפר בזמן האחרון ואולי גם קירב את קצו. ואליהו נפתל עם ההכרח הזה בכל כוחו. הוא ניסה ללכת אל הפורשים ולהשפיע ולשכנע. ראינו אותו כמהלך על חבל, וידענו כולנו מה עלול להיות צפוי לו. אבל הוא לא היסס. לפני ימים אחדים כתבו בעיתון רביזיוניסטי:

״כן, ודאי, מת מתוך תאוות שררה, תאוות השתלטות״.

- כך!  אליהו ו״תאוות שררה״... אליהו ו״תאוות השתלטות״!... קשה לתאר כמה מרץ, כמה ליח חיים השקיע כדי למנוע את ההכרח המר. לעתים השלה את עצמו, והשלה חברים אחרים, מתוך רצון להימנע מן ההכרח הזה. ורק כאשר לא הייתה כבר כל ברירה, הכריע. ובכל רגע היה נכון להיאחז בכל צל של מוצא כדי להימנע מן ההכרח המר.

ובמה לא האשימו אותו, אפילו חבריו הקרובים? - אפילו בכניעה!... אליהו הן תמיד פשרן היה. כשהיינו אומרים לו לפעמים: שיטתך מהי - והיה הוא או מישהו מהחברים הקרובים עונה בחצי לצון: ״ווי עס לאזט זיך״! (״איך שניתן הדבר!״). אם אי אפשר ללכת בדרך אחת - נלך בדרך אחרת... ניסה תכופות להימנע מחידוד חילוקי-דעות עקרוניים במידה שאין בכך הכרח מעשי גמור. אינני רוצה לומר, ששיטתו זו ה״פשרנית״ הייתה תמיד מוצדקת ותכליתית. אבל הייתה בו - באליהו - איזו חוכמה מרובה ומיוחדת של נכונות לוויתור על דברים צדדיים, ובלבד שלא לוותר על העיקר.

מתוך הצירוף ההרמוני של כל התכונות האלה כבש את יחסם של חבריו אליו. מאליהן היו עיני חבריו נישאות אליו בכל שעת-מבחן. לא היה שני לו במתן עצה בשעת שיקול חמור או בשעת צרה. ידוע היה, שעל אליהו אי-אפשר לכעוס ואי-אפשר להתרעם. והיינו סולחים לו דברים, שלא היו נסלחים לשום חבר אחר. לא מזמן קיבלתי מכתב מחבר הממלא תפקיד מסוים והוא כותב:

״לפעמים הייתי הולך אל אליהו מלא רוגז, אבל רוגז זה היה פג על סף ביתו, כי אי-אפשר היה לכעוס עליו״.

ומה גדולה הייתה מסירותו לחבריו. הייתה בו הרגשת אחריות מיוחדת לכל חבר שנשלח לתפקיד. לא היה בשבילו דבר קשה מדי לעשותו למען חבר. עוד באחרית ימיו השקיע מרץ, שאין לשער אולי בלי הכרח גמור ובלי חשבון, כדי להציל חבר שהוא חשב את עצמו אחראי לו (יהודה ארזי), ולא סמך על אחרים - בעצמו טרח, טס אל מעבר לגבול, השקיע מאמצים בלי סוף עד שהביא את החבר ההוא לחוף-מבטחים. וחבר זה, שמחמת רדיפות השלטון הבריטי חי בבידוד, סיפר לי, כי בליל ה״סדר״ (ואליהו אהב לשבת בחוג משפחתו, והיה יפה לראותו יושב בחוג משפחתו) - עזב את הבית והלך אל חברו כדי שלא להניחו בדד.

אמרו על אליהו שהיה ״מנהיג״, ״שר-צבא״ - אבל הוא היה חייל עברי, חייל ראשון, חייל במובן הנעלה והעמוק של המילה. לפני ימים אחדים דפדפתי ביומנו של טרומפלדור ונוכחתי מחדש, עד כמה היו קווים טרומפלדוריים באופיו. אינני בא להשוות. העולמות היו שונים. מקורות היניקה היו שונים. אבל היו באליהו קווים אחדים חשובים טרומפלדוריים. לא האחרון לחשיבות ביניהם הוא אולי קו-האוטופיות. וקראתי את רשימתו הקטנה של ברנר על טרומפלדור. רשימה קלאסית, שהוא מסיים אותה בפסוק, שאפשר לאומרו על אליהו:

״את עצמו ראה באחרית הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש צבא, רק איש צבא״.

ב

פרק זה נכתב בדצמבר 1949

רבות, רבות עבר עלינו מאז פטירתו של אליהו ביוני 1945, כה רבות - שאין זה קל להחיות בלבנו כיצד ראינו את מצבו של המפעל הציוני וסיכויי הגשמתו של החזון הציוני בימים ההם. דומה שלא פרק זמן של ארבע שנים ומחצה מפריד בינינו לבין אותם הימים, כי אם מרחק של דורות. אזכיר ברפרוף,

שלאחר אותו זמן עלתה לשלטון בבריטניה הגדולה - מפלגת העבודה;

לאחר שגילתה את מדיניותה האנטי-ציונית, נסתם הגולל על אחרית התקווה להשיג את מבוקשנו בדרכי שלום ומשא ומתן;

הוטלנו לתוך מאבק עז נגד השלטון הבריטי, תוך סבכי הפרישה של אצ״ל ולח״י;

בעיית עתידה של א״י הוצאה מהמסגרת הצרה של היחסים היהודיים-הבריטיים והועתקה יותר ויותר לזירה הבינלאומית;

גאה מפעל ההעפלה והחריפו צורות מאבקנו האחרות;

בוצעו ע״י השלטון ניסיונות של מסע השמדה נגד ההגנה ושל דיכוי היישוב;

יצאנו למערכה בין לאומית על הקמת המדינה היהודית לאלתר;

נתקבלה בעצרת האומות המאוחדות ההחלטה של ה-29 בנובמבר 1947 על הקמת המדינה ונפתחה ההתקפה המזוינת הערבית על היישוב תוך סיוע בריטי;

הוכרז על הקמת מדינת ישראל שהחלה כובשת מקומה בזירה הבין-לאומית;

הוקם צבא הגנה לישראל;

החלה הפלישה הגלויה של צבאות מדינות ערב והשלטון הבריטי יצא את הארץ תוך סיכוי להטילה לתוך תוהו ובוהו;

נהדפה הפלישה הערבית;

הוקם מנגנון המדינה והונח היסוד למשטר דמוקרטי;

לאחר הניצחונות של צבא ההגנה נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם ארבע מדינות ערביות, אגב תיווּכוֹ של או״ם;

החלה עלייה רבתי ארצה בממדים של קיבוץ גלויות ואגב חיסול גלויות;

הוטלנו לתוך חבלי קליטת-עלייה שהציגה בעיות כלכליות ורוחניות בממדים שלא שיערנו אותם;

הוצגנו לפני מבחן כלכלי עליון;

ועוד אנו מוצגים יום-יום ועתידים להיות מוצגים לפני מבחנים מדיניים, צבאיים, כלכליים, תרבותיים-רוחניים ואחרים בממדים ההולכים וגדלים.

החזה אליהו - אליהו המהפכן עד עמקי הווייתו - אפשרות של התפתחות מהפכנית מעין זו?

ההניח שההגנה תוצג בעתיד כה קרוב לפני ההכרח להתמודד בשדה-הקרב הפתוח עם כוחן המאוחד של מדינות ערב בסיוע הבריטים;

ההניח שכוחנו הצבאי ייאלץ בעתיד כה קרוב להוות את הגורם המכריע במאבקנו המדיני?

סבורני שלא. ולא רק הוא. לא בפעם הראשונה בהיסטוריה מפגרת התיאוריה, וגם התיאוריה המהפכנית, אחרי המציאות. ייתכן, כמובן, שמפעם לפעם לא עלו על דעתו של אליהו הרהורי אפשרויות על סיכויים וסכנות מעין אלה. אך סבורני שנחטא לאמת אם נאמר, כי אלה היו התפקידים הריאליים שהציג לפני ההגנה אליהו - שהיה מנהיגה הרוחני המוכר.

בשנת 1926 כותב אליהו

״ --- מלחמתנו המדינית כיום הלא הינה ביסודה לא מלחמה נגד אנגליה ונגד המנדט, אלא מלחמה על הגשמת המנדט ושמירת עיקריו --- לא נגד אנגליה אלא נגד דרכי שלטונה בארץ, נגד מעשי השליחים המועלים בשליחות שנמסרה להם לעזור בהקמת הבית הלאומי העברי בא״י ---״_.

ואולם גם תוך תהליך ביצועו של הספר הלבן מ-1939 (וערעור האמון בבריטניה), עוד הבהבה התקווה בלב אליהו, שנצליח לשנות את המדיניות הבריטית, וב-1944 הוא כותב על תפקידי כוחנו ההגנתי:

״ --- איננו משלים את עצמנו לחשוב, כי השאלה הציונית תיפתר בכוח הנשק. היא תיפתר בכוח מאמץ היצירה של העם העברי, בכוח פריצת עלייה ופתיחת דרך חוקית לעלייה, והיא תיפתר בכוח המפעלים אשר יקים העם היהודי בארצו. הנשק דרוש רק כדי להגן על המפעלים האלה״ (הפועל הצעיר, מס׳ 6).

אזכיר, בהזדמנות זו, שדווקא בשבועות האחרונים לחייו של אליהו גברה התקווה לשיתוף פעולה בריטי-יהודי, עם הצהרותיו הפרוגרמאטיות הציוניות-״המכסימליסטיות״ של יוּ דולטון ערב ועידת מפלגת העבודה ובוועידה עצמה (אמצע 1945).

ואם גם יקום בזמן מן הזמנים רושם רשומות, אשר יצדיק את התפיסה הזאת מבחינה היסטורית - כי הגיונה היה במיצוי כל האפשרויות שהיו גלומות בשלטון הבריטי בארץ על כל תהפוכותיו - למען קידומו של המפעל הציוני; מיצוי ״וסחיטה״ עד קצה גבול כל הקצוות. והייאוש מן השלטון היה מוצדק, ואכן בא רק לאחד שכלו כל הקצים ונסחטו האפשרויות כולן עד הטיפה האחרונה - הנה אין זה משנה מעצם העובדה שצוינה לעיל, כי רק שנים מעטות לפני פרוץ סערת מלחמת-חירותנו עדיין לא ראה אליהו שכך, ובדרך זו, תקום מדינתנו.

ואולם אם לא ראה אליהו (ולא ראו חבריו), ולו גם לערך - כיצד תקום המדינה, הנה כל מפעל-חייו היה מפעל של צבירת הכוח היהודי ושל ארגונו לקראת כל אפשרות שהיא. ההנחה הייתה, כי בלי כוח יהודי מזוין, חזק, מאורגן, מאוחד וכפוף למרות הלאומית - לא ייתכן קיומנו ולא תיתכן הגשמת חזוננו. וכוח זה חייב להיות נכון לעמוד בפני כל הסכנות הצפונות בתהפוכות גורלנו, תהיינה אשר תהיינה.

״--- אנחנו נלחמים על שני דברים: על קיומנו ועל עתידנו, ושני הדברים משולבים אחד בשני; העתיד תלוי בקיום, אבל גם הקיום תלוי בעתיד...״ (מדבריו באמצע 1940). ובמקום אחר: ״ההגנה נחוצה למען עמוד נגד אלה אשר רוצים למנוע את הפרוצס הזה (כוונתו לפרוצס הבניין הציוני) יהיו מי שיהיו: ערבים או השלטונות הבריטיים״ וכו׳.

כך, ובפירוש! עלינו להוות ״כוח להגן על דרך התקדמותנו״. כוח זה חייב להבטיח את שלום היישוב, חייו, רכושו וכבודו; ומתוך הדגשה מיוחדת של ערך הגנת הכבוד האמיתי (לא המדומה והמנופח), כבוד האדם וכבוד העם. והוא חייב להטיל את מלוא משקלו בשעה שיידרש להטילו בהכרעות המדיניות.

ובכל הדרכים - שחשב אותן לתכליתיות - חתר אליהו להקמת כוח הגנתנו. עם כל הערכתו את האפשרויות הצפונות במו״מ דיפלומטי, הזהיר תמיד לבל נשליך יהבנו אך ורק על המו״מ ונחתור באחרית מאמצינו להוות כוח יהודי עצמאי - כמכשיר-לחץ מדיני בלי לוותר על אפשרות של עזרה מצד כוחות חוץ.

אליהו חש בסכנות המבחנים הצבאיים-המדיניים, שבפניהם עלולים לעמוד היישוב והעם עם תום מלחמת העולם השנייה, בלי לראות עדיין בבירור מה יהיה תוכנם של מבחנים אלה. מכאן חתירתו המתמדת להקמת כוח צבאי עממי רב-מידות, שיקפל גם את כושר הלחימה הפרטיזנית וגם את כוח המלחמה של צבא סדיר.

אמת ״אלמנטרית״ זו, הפרימט שיש להעניק במצבנו להיווּי הכוח היהודי המזוין, שבמצבנו ובמצב העולם אין שום גורם אחר יכול להמירו - היא שהדריכה את אליהו בכל חייו בארץ מיום שעמד על דעתו.

בכל החריפות חי את חרפת חולשתנו ואת הזוועה של השמדת היהודים באירופה. והחוויות האלה, שהתאמץ לחיותן בכל אכזריותן, הדריכו מנוחתו בימים ובלילות. ונסער עד עמקי נשמתו מהידיעות שהגיעו מאירופה קרא במועצת ההסתדרות מ״ח (דצמבר 1942):

״קודם כל נחיה נא כאן במלוא כוח נפשנו את שבר העם״.

הסיוט שגורל מעין זה עלול לחול גם על מפעל ההצלה היהודי האחרון – הארץ ישראלי - וכי אם לא ניכון כראוי, עלולים גם אנו להיות צפויים לגורל האשורים בעיראק והארמנים בתורכיה (דוגמאות שהיה חוזר אליהן תכופות) - הוא שהוסיף להזין יום יום את להטו להקמת כוחנו המזוין.

בכל כוח נפשו התקומם נגד האשליות שעדינו לא תגיע הרעה, נגד

״הסנוורים אשר הוכו בהם בארץ-ישראל כל השכבות של היישוב ---״

ולא חסך עמל כדי להוכיח לעצמו, לחבריו ולעם את אפסות האשליות מסוג זה, ואת הסכנות שבשאננות ההופכת על נקלה לבהלה מזיקה וחסרת תכלית.

ובה במידה התקומם נגד הזלזול ביכולתנו וכוחנו. הוא, שידע כה יפה את תחומי כוחנו הפיסי, התנגד לתפיסה, שראתה בגילוי כוחנו רק ״הפגנה״. הוא האמין, שאם נרכז את כוחנו כראוי לא נהיה כלל וכלל כוח מבוטל בכל מאבק שהוא, שיוטל עלינו.

״ --- יש אומרים: מה אנו ומה כוחנו? אני כופר בשאלות האלה: יש ויכול להיות ערך ליהודים במלחמה הזאת --- ולצבא מיואשים יכול להיות ערך די מכריע בחזית״ (מדבריו בימי סכנת הפלישה של רומל).

בכל להט נפשו תמך בכל ניסיון של פעולת הצלה ואימץ כל כוחות נפשו ושכלו לחפש דרכים רגילות ושבילים בלתי סלולים לעזרה לגולה המושמדת.

ואולם תמיד תמיד ראה את כוחנו המזוין משובץ בכלל המאמץ הציוני על כל גילוייו: ההתיישבותי, התרבותי וכו׳, משובץ כחלק, אומנם כחלק עיקרי, אך חלק, וכפוף לקו המדיני של ההנהגה המוסמכת ולמָרות הלאומית.

ואליהו, ״הריאליסט המפוכח״ לכאורה, ידע יפה את תחומיה המצומצמים של התפיסה המפוכחת וְשָלל את הזהירות והפיקחות, שפירושן שלילת מעשה. הוא חש, שיש רגעים - וחייבים להיות רגעים בחיי אדם ואומה - שבהם פוסקים השיקולים ההגיוניים. ידע, שלא כל מפלה בקרב היא מפלה במערכה. אדרבה. היה חוזר לנושא זה תכופות בכתב ובעל-פה: יש מפלות המהוות נקודות מוצא להתגברות ולניצחונות עתידים. יעלינו להיות נכונים לתת את הקורבנות ההכרחיים בלי לזלזל בקורבנותינו, אולם גם בלי לראות חזות הכל ב״שמירת-הקיים״. הביא תכופות לדוגמה את הגנת תל-חי, שהייתה אולי חסרת-תקווה ונסתיימה - לכאורה - בנסיגה ומפלה, ואולם הפכה מקור לא אכזב להתעוררות כבירה בחלוץ ובנוער, והשראה מתמדת לכוחות התגוננותנו. תמיד לחם נגד הפיקחות המייעצת להרכין ראש מלכתחילה, האמין כי גם בכוחות מצומצמים נוכל לעמוד נגד מתנגדים גדולים, וגם מבחינת התכלית הממשית יש אשר טובה האשליה המלוּוָה אימוץ-כוחות עליון מן הפיקחות הרואה את המפלה מראש ורק מרפה את הידיים; לא פסל מראש גם אמצעים ודרכים שנראו כ״נואשים״ והאמין כי גם מעשים הנראים כקטנים עשויים לפתוח דפים חדשים בהיסטוריה העברית. ראה בעצם אי-הכניעה מפני האלימות במאבק על עניין צודק - סדק תקווה לעתיד לבוא, וחש שיש, וגם שיקולים וחישובים אי-רציונליים הם הקולעים והריאליים.

״--- לא תמיד אלה שנבואותיהם מתקיימות הם נביאי אמת. ההתאמצות הזאת הכושלת היא המביאה לתוצאות אשר הצופים מראש לא ישיגון לעולם״ (1922), ובמקום אחר: ״--- מדברים הרבה על הצלה מאשליות. חושבני שיש סכנה בהצלה מאשליות לא פחות מאשר באשליות עצמן: אם ההצלה מאשליות היא על מנת שלא יעשו מעשים נחפזים - יש בה טעם; אבל אם היא באה כדי שלא יעשו מעשים בכלל - איני רואה בה כל הצלה ---״.

ואולם מאידך ניחן אליהו בחוש ריאליסטי מיוחד במינו להערכה נכונה של כוחנו: בלי להפריז בו ובלי להקטין את ערכו. הדגיש ועמד על כך, שנשתמש בכוח פיסי רק בלית כל דרכי פעולה אחרות; וזאת, גם מתוך חישוב הכוחות שאיתם עלינו להתמודד והחובה לחסוך בכוחותינו עד קצה גבול האפשרות וגם מתוך הסייגים המוסריים שעלינו להטיל על השימוש בכוח, והסכנות הכרוכות בשימוש בלתי מחושב באלימות. שקל כל מעשה שיש בו סיכון לא מבחינת הפורקן שייתן לרגשות, אלא מבחינת הגברת כוחנו והתכליות הריאליות: הקרובה והרחוקה. בעיית התחומים המותרים והתכליתיים של השימוש בכוח, באלימות, באונס ובטרור העסיקה אותו רבות ותכופות דן בה בעל-פה ובכתב. הבעיה הֶחריפה ביותר בעקבות הפעולות הטרוריסטיות של הרביזיוניסטים, האצ״ל והלח״י. אליהו התנגד תמיד להגזמה בשימוש בכוח ובאמצעים

״אשר לפי טבעם הם מביאים לידי שחיתותו של האדם - לידי השתלטות החזק על החלש״

וחש בכל הווייתו, שהשימוש בטרור כלפי כוחות חיצוניים עלול לפנות על נקלה פנימה. השימוש בכוח ובאלימות מותר רק באין כל דרך אחרת. ואולם אליהו מקבל בלב שלם וחוזר על דבריו של אחד מהפכן רוסי (סטפניאק-קרבצ׳ינסקי) האומר:

״יש דבר אחד יותר נורא מהשימוש בטרור, וזהו להיכנע לכפייה בלי להתנגד לה בכוח״.

הוא מביא תוך הסכמה את דבריו של אוטו באואר:

״אין אנו בכל התנאים נגד טרור. בזמן שישללו מאיתנו אפשרויות אחרות להגן על זכויותינו נשתמש גם בטרור. אבל כל זמן שיש לפנינו דרכים אחרות - אסור להשתמש בטרור --- ״.

אליהו ניחן בחוש מדיני נכון ומיוחד במינו, שפירושו הבחנה דקה לגבי הדרכים המוליכות להגברת כוחנו המדיני הריאלי. מכאן קנאותו לאחדותה ויחידותה של ההגנה ונכונותו לקבל באהבה את הקשיים הנובעים מכך, ומכאן חתירתו המתמדת להגברת הסמכות של הסתדרות העובדים והארגון הלאומי. מכאן חרדתו המתמדת מפני פירורים והתבדלויות. לא רק מתוך תפיסתו הסוציאליסטית, כי אם מתוך תפיסה לאומית, לחם בעקביות להגברת סמכותה של ההסתדרות, כי היא היוותה למעשה גרעין המדינה ומסגרתה בימים ההם, אולי יותר מכל ארגון אחר: יותר מהארגון היישובי, יותר מההסתדרות הציונית. זו הייתה מדינתנו למעשה באותם הימים.

אליהו היה דמוקרט בעמקי הכרתו ובכל מהותו. ובחיי הציבור המדיניים סבר, שדרך הדמוקרטיה הארוכה והקשה היא הדרך היחידה והתכליתית. האידיאליזציה של המשטר הסובייטי, אשר בה חי תקופה קצרה לאחר קום המשטר הזה ברוסיה, נגוזה במהרה - במידה שהגיעו ידיעות מהימנות יותר על מהותו האמיתית של המשטר הזה ויחסו לתנועה הציונית.

ואין זאת אומרת כלל, שהייתה לו הגישה הפורמלית של ״כזה ראה וקדש״ לגבי כל החלטה של רוב הציבור, ואמונה ש״קול המון״ הוא מאליו ״כקול שדי״. הוא האמין בכוחה של האמת, וגם האמת המהפכנית, לכבוש את רוב הציבור בדרכי הסברה ושכנוע... היה משוכנע, שערכו של המעשה המהפכני עולה לאין ערוך במידה שמלווָה אותו אהבת העם והבנתו. אליהו ראה את תפקידו של החלוץ המהפכני במופת האישי או הקיבוצי ובפעילות מתמדת לכיבוש הכרתו של העם.

כוחו היה רב בהסברה ושכנוע וניחן בשטח זה בסבלנות רבה. אולם הוא תבע מהדמוקרטיה יכולת הכרעה וביצוע וחשש מפני סילופה ודלדול כוח-עשייתה אגב בירורים עֲקרים וּוַכחנות ללא תכלית. ומההנהגה תבע אחריות וכושר הכרעה ופעולה.

דרכי השכנוע שלו היו לפי מיטב המסורת החינוכית-התרבותית. לא הבריק, לא ״חצב להבות״, לא ניצל לרעה את יתרון חריפותו האינטלקטואלית, לא הדהים, לא גירה יצרים אפלים, ולא השתמש בלהטים כדי לבלבל את היריב. ואש-התמיד העצורה בלבו לא פרצה בהיסטֶריה.

דיבר בנחת ופנה להכרתו ומצפונו של איש שיחו, או של קהל שומעיו. ידע יפה-יפה להקשיב. לא נאם - שוחח, אם גם לא טמן ידו בצלחת והשיב בפולמוס לתוקפיו.

החשיב ביותר את החזקת הציבור במצב של ערוּת, גיוס, וידיעת העניינים. ופרקי ה״אינפורמציה״ אשר היה רגיל למסור ברצון רב במסיבות הסתדרותיות ואחרות - היו מעשה אמנות מבחינה חינוכית ומבחינת כיבוש לב שומעיו.

וכפי שהיה בשיחתו בציבור כן הייתה פעילותו הפובליציסטית המבורכת. בפשטות וללא להטים כתב את דבריו הישרים, שנבעו מעמקי ידיעתו, הכרתו ומצפונו. ובין שדן בענייני פנים ובין שדן בענייני חוץ, הייתה נקודת הראות שלו מקורית-עצמאית - ארץ-ישראלית-פועלית. היה אחד הפובליציסטים המקוריים הלא רבים שלנו. ובעצם ההתרחשויות המסוערות - שהוא עמד לרוב במרכזן - אץ למערכת ״דבר״ כדי להדריך את הציבור ב״דבר היום״ שלו.

אך לא רק בחיי ציבור היה דמוקרט, כי גם בהליכותיו האישיות, בחן פשטותו הטבעית ביחסיו אל כל אשר סבבוהו. עד סוף ימיו לא נפרד מחלומו לחזור עם משפחתו לחיי קיבוץ. הבעיות המוסריות של חובות המנהיג וזכויותיו העסיקוהו לא מעט, אם גם לא עיכל על נקלה את הכינוי מנהיג - מכל מקום לגבי עצמו. גישתו לענייני מדיניות, לענייני הגנה, לא הייתה מוניסטית, דוקטרינרית ודוגמתית. הוא הבין וחש בכל מהותו עד מה רבים וסבוכים הגורמים שבהם עלינו לפלס את דרכנו, וביקש לשקול את הגורמים השונים במיטב כוח אבחנתו ולבחור לא בדרך הפשטנית והמתקבלת לכאורה על הדעת, כי אם בדרך התכליתית, ולו תהא ״ארוכה״, מורכבת ומשולבת מפעולות שונות ואם גם לא תזכה מייד להסכמתו של הציבור. לא רדף מעולם אחרי פופולריות, ולא החניף לציבור - אם גם היו לו מַששנים נאמנים לדעת ולחוש את המתהווה בו. תמיד הביא בחשבון גם את הרגשותיו של הציבור ותגובותיו - אך את החלטותיו קיבל מתוך שיקול כל הגורמים - ומתוך האספקט המדיני הכללי. ולא חשש לדחות או לבטל פעולות וּמבצעים ״פופולריים״ אם חשב אותם לבלתי-תכליתיים.

הוא האמין בכוחות הפנימיים הצפונים בעם, ואם גם כָּמַה ככולנו להקמת מסגרות מחייבות שלטוניות - לא הפריז בערכן והעדיף תמיד לקרוא להתנדבות, להתנדבות ושוב להתנדבות: סמך בשורה ראשונה על התנדבות ומתנדבים. הזהיר תמיד מן ההפרזה שבנקיטת סנקציות נגד המשתמטים מחובתם. האמין במופת ובכוח השכנוע שבו.

לא בפשטות ובדרך קלה כבש לעצמו את הכרתו הדמוקרטית. בעצמו נקלע רבות בין דעה לדעה. ערג כל שנותיו לחיים ופעולה בתוך ומתוך מסגרת חברים מצומצמת הבנויה על רֵעות, על חיי-רוח אינטנסיביים, אמון וכבוד הדדי ואחדות בהשקפות-יסוד. השאיפה הזאת - שאיפת נעוריו - שבה וניעורה וחזרה אליו מדי פעם אחרי כל ניסיון חמור בחייו הציבוריים ולא עזבתו עד סוף ימיו בלי שיגיע להגשמתה. חש בחשיבות האטמוספירה האינטימית בתוך הים הנסער של חיי הציבור הרחבים, ההמוניים, הקרים לפרקים.

אך את עצם הכרתו ודרכו הדמוקרטית-הנוגדת לתפיסה החלוצית האוונגרדיסטית - כבש לעצמו מניסיון חייו הציבוריים:

מתוך נפתולים קשים ומרים עם ״השומר״,

מחיי ״אחדות העבודה״,

מסבכי גדוד-העבודה בתקופתו האחרונה,

מגילויים מסוימים ספרטיסטיים בהגנה בתקופה מאוחרת יותר,

מהוויכוחים והנפתולים עם סיעה ב׳ שבתוך מפלגת פועלי א״י

ומראשית נפתוליו עם הפלמ״ח.

ואליהו עצמו נקלע רבות בין הפיתוי שב״התגודדות״, במשיכה שנמשך אחרי הכוח המתגלה בהתגודדות הכיתתית - ובין ראיית ההסתלפויות ההכרחיות שבדרך הזאת. הוא, שהעריץ את יסודות ״השומר״ ורבים מאישיו, שהתפעל מיכולתו של ״השומר״ לגדל אנשים, לטפחם, לסחוט מחבריו יותר מכפי יכולתם; שנקרא והוזמן ונענה בתקופה מסוימת להיות חבר ב״השומר״ - לבו הפך אח״כ להיות ליריב החמוּר, העקבי והמר ביותר של ״השומר״ בגלל כיתתיותו, התבדלותו, ״המונופולין״ שתבע לעצמו על מפעל ההגנה, וההסתלפויות הבלתי נמנעות שבהן הסתבך בגלל זה. לא פעם היה מדגיש שהוא ממש ״מקנא״ ביכולתו של ״השומר״ לגדל גיבורים מאבק-אדם - ואולם נאלץ לבסוף לפרוש מ״השומר״ ומדרכו.

ואותה דרך עבר לגבי ״גדוד העבודה״. הוא שראה בגדוד העבודה בתקופתו הראשונה חזות הכל; דרך יחידה ועקבית לציבור הפועלים והעם - הוא נאלץ לבסוף להיוואש מהגדוד למראה התפתחותו, שהייתה הכרחית, בלתי נמנעת.

וכך עד סוף ימיו. הניסיונות האלה, שקנה מתוך מאמץ נפשי ושכלי עליון ושהיו כרוכים בהתקרבות והתרחקות מאנשים קרובים ויקרים - לא עברו עליו על נקלה וחרתו חריצים עמוקים בנפשו.

אליהו, מטפח כוחנו המזוין העולה, היה אמון בעצם על מיטב השאיפות ההומניסטיות של המאה התשע-עשרה לאחר שעברו את כור הניסיונות המר של מְאָתנו [המאה שלנו].

״אני שייך לחברים החושבים, שתנועת הפועלים ותנועות סוציאליסטיות קשורות בחופש אישי; איני מזדהה עם משטרים המדכאים אישים ועמים״ (8.1940).

ובחשבון סופי האמין בניצחון מפעלנו בגלל צדקתו והאמין, שנכבוש את מצפון העולם לעזרתנו.

בחוברתו על ההגנה הוא כותב:

״האמונה בצדק הוא הגורם העיקרי בכל מלחמות היהודים״.

ידע שחובתנו לכבוש את דעת הקהל בעולם, וגם אין לנו דרך אחרת, ועלינו להביא זאת בחשבון בכל מעשינו.

אך מעולם לא סמך על צדקתנו בלבד, וידע נאמנה, שרק בכוח פעילותנו העצמית, נכונותנו להילחם, ומלחמתנו בשעת הצורך - נכבוש את המגיע לנו. כוחנו הוא

״הכוח של הכרת הצדק שלנו בעולם בצירוף עם יכולתנו להילחם״ (קיץ 1944). ״אם גם נתבע דברים המגיעים לנו בצדק של מאה אחוז - גם אז לא יקום איש להילחם את מלחמתנו בעדנו. אם לא נהיה מוכנים לכך - איש לא יעמוד לצדנו״.

ואליהו עצמו, בעצם חייו הפרטיים היום-יומיים, המשולבים שילוב בל יינתק עם מפעל ההגנה, היה ההתגלמות החיה של צמיחת הכוח היהודי העולה - בגילויו התמציתי, האבירי והנאצל. הוא היה התגלמות ההגנה העולה והוא היה מְטפחה. הנה איך ראהו י.ח. ברנר עוד בוועידת ״אחדות-העבודה״ בכנרת (תר״פ):

״לידי גובה אנושי גדול התרוממה הוועידה בשעות שהוקדשו לשאלת ההגנה. בישיבה זו נשמעו קולותיהם של שניים מראשי אנשי-ההגנה (כוונתו לאליהו גולומב ולדוב הוז ז״ל). כל מילה שלהם - פשטות שבעומק, מפעל ונוי שבמסירות-אמת, הרוחניות בעצם תומה כי תאחז ברובה. הורגש, כי עם אלה, הזקופים, הפשוטים, השלמים, שבנו לתחייה כולנו, כולנו. אשרי מי שזכה להיות באותו מעמד״ (כתבי י.ח. ברנר, כרך שמיני).

והנה גם הוא לא זכה. כדברי המשוררת (רחל): ״איש ונבו לו״.