נתיב - דרכי אל ה״הגנה״ - שאול אביגור חנוכה
תשי״ט במלאת עשר שנים לנפול בני גור בקרבות
סג׳רה (ה׳ תמוז תש״ח - ה׳ תמוז תשי״ח) נתכנסו בחדרי בקבוצת-כנרת כמה מחבריו של גור
למחלקת הקומנדו בגדוד ״ברק״. שוחחנו שיחת-היכרות והעלינו זיכרונות, ולסיום סיפרתי
כיצד הגעתי אני לפעילות בהגנה. סיפורי שימש יסוד לרשימות אלו. ״זה
הדור, הנבט לנו --- דור המצור והביצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום
נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם-מצור, אשר הוציא
לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב
בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי:
לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא
תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי תלים חיים״. ב. כצנלסון, תרצ״ז, מדברי הפתיחה לספר ״מאורעות תרצ״ו״ א רוב שנותי בארץ - וכבר רשאי אני, חוששני, לומה מיטב שנותי - עמלתי וטרחתי בשדה ההגנה וההעפלה. מה הייתה דרכי אל ה״הגנה״? מה היו האירועים והחוויות שהניעוני לרתק עצמי למשך עשרות
שנים לתחום פעולה זה, מתוך הינזרות
מדעת מתחומים אחרים? אנסה לרשום את הדברים - מעין אבני-דרך - כפי שנשמרו בזיכרוני - ובמידה
שנשמרו. עליתי (או, ביתר דיוק, הועליתי) לארץ עם אמי ואחותי הבכירה בין פסח
לשבועות 1912, ואני כבן שתים עשרה.
המטרה - ואליה חתר אבי
בעקשנות ובכל מאמצי כוחו - הייתה חינוכי
בגימנסיה ״הרצליה״. ולא היה קל הדבר, כי משפחתנו רחוקה הייתה מאמידות.
נולדתי באוקטובר 1899 בדוינסק (דינבורג) שבצפון מערב רוסיה דאז (לטביה).
אך רוב שנות חיי ברוסיה התגוררנו בדרום,
במוהילוב של פודוליה השוכנת על נהר דנייסטר. בעיר-השדה האוקראינית שעל גבול
בסרביה, שמספר תושביה כשלוש רבבות, היוו היהודים רוב. עקרנו מן הצפון אל הדרום
בשנת 1903, זמן-מה לאחר הפוגרום בקישינב. בעקבות התסיסה המהפכנית הציף נחשול הפרעות את יישובי היהודים ברוסיה. שמץ
מן החרדה, שאחזה גם את יהודי מוהילוב מדמדם בזיכרוני. בעיר-מגורינו חששו לפרעות
באחד מימי אידיהם של שנת 1905. הבוגרים התלחשו כשפניהם דאוגות, וניסו להעלים
חרדתם מהקטנים. משפחתנו דרה בפרוור מרוחק, ליד דרך שהוליכה אל הקסרקטין של הצבא
מחוץ לעיר. סביבנו - נוצרים, ובפרוור רק משפחות יהודיות ספורות. לימים נודע לי, כי שכנינו הנוצרים הציעו להורי לתלות ״איקונה״ וצלב על פתח
בית מגורינו - סגולה בפני הפורעים. אמי הגאה והאמיצה דחתה באדיבות, אך נחרצות, את
ההצעה ״הנדיבה״. עד היום איני יכול לזכור בלי רגשת-לב את המעשה הזה של אמי -
כשבבית הצפוי לפרעות נמצאים ילדיה. ב ביתנו היה בית ציוני מובהק, אחד הבתים הציונים המעטים בעיר. אבי שמר לקיים
את המצוות הציוניות של אותם הימים: אוספי הקרן-הקיימת, הפצת בוליה, טיפול בקערות ערב יום-הכיפורים, הפצת המניות של הבנק הלאומי, הפצת השקלים הציוניים וכו׳ וכו׳. הוא הקפיד על חינוכי העברי וטובי המורים שבעיר הורוני עברית ודווקא השכם
בבוקר, לפני לכתי לבית-הספר הכללי העממי-העירוני. למדתי עברית כדי קריאה רהוטה,
שיחה וכתיבה. אגב, אופייני הדבר שמצוות לימוד העברית, שחזקה הייתה עלי, לא חלה על
אחותי הבכירה - תלמידת הגימנסיה - ואכן היא הגיעה לארץ כמעט ללא ידיעת הלשון. שפת
הדיבור בבית הייתה רוסית - לא ״ז׳רגון״ (אידיש) חלילה. בבית היו מתקבלים עיתונים וכתבי עת עבריים, וביניהם ״העולם״. רושם בל-יימחה
עשו עלי רשימותיו של חואג׳ה מוסה (משה סמילנסקי ז״ל), שנדפסו ב״העולם״, על ההווי
בארץ ועל גיבורי היישוב ושומריו. שתיתי רשימות אלה בצימאון, וחזרתי וקראתי בהן,
ולא ידעתי רוויה. עד היום חקוק בלבי רושם הסיפור הנודע והמרתק ״חואג׳ה נזאר״ (נדפס בהמשכים ב״העולם״ בדצמבר 1010).
לאחר שנים רבות נתחוור לי שהסיפור - תשלובת מציאות ודימיון, כדרך סיפורו של מ.
סמילנסקי - יסודו בעלילות חייו של אליעזר מרגולין, מראשוני המתיישבים ברחובות
ומבני-החיל שבצעיריה, שגלה אחר-כך לאוסטרליה ועלה ארצה בימי מלחמת העולם הראשונה, כקולונל וכמפקדו של גדוד עברי בצבא
הבריטי. (מסתבר ש״נזאר״ היה שיבוש שמו הרוסי - לאזאר - בפי הערבים) (כאן המקום
להזכיר, שקול׳ מרגולין חש לעזרת יהודי יפו ותל-אביב בימי הפרעות של מאי 1921,
ועל זאת נאלץ לגלות שוב מן הארץ אשר אהב ואליה נשא נפשו - עד שנטמן בעפרהּ ברחובות,
בשבט תש״י). בכיתתי בבית-הספר העירוני הכללי היו כמחצית התלמידים יהודים, וכמקובל היו
הללו בולטים בכישרונותיהם. קרוב לשנת 1910 הוחל ברחבי רוסיה בהכשרה טרום-צבאית לנערים בהדרכתם
של סמלים וּקצינים מצבא הצאר. מסגרת זו הייתה קרויה ״צבא שעשועים״. אחרי שעות
הלימודים היו מאמנים את התלמידים למחלקותיהם בתרגיל סדר, צעידה צבאית וכד׳. וכן
הלעיטו אותם ״תורה״ - שהייתה קרויה בצבא הרוסי ״סלוֹוֶאסנוֹסט״ - תורת הנאמנות
לרוסיה-האם ולמלך-האב. איני זוכר אם היו הנערים נלהבים לתורה שבעל פה, אך כולנו
התמסרנו לאימונים - חיקוי לצבא - בכל מאודנו. כל הילדים הכשרים מבחינה גופנית
הוכנסו למסגרת האימונים - ללא הפליה בין יהודי ללא יהודי. והנה הגיע היום הגדול - יום חלוקת רובי-העץ לילדים והתחלת האימונים בהם.
לפני חלוקת הרובים סולקתי מן המגרש ולא שותפתי עוד באימונים. איני זוכר אם סולקו
כל הילדים היהודים או שסולקתי רק אני. אך ידעתי בבהירות חותכת, כי הורחקתי משום
היותי יהודי, ומסיבה זו בלבד. ימים רבים לא יכולתי להבליג על ה״פגיעה״ ולהירגע. העלבון צרב בי כאש.
בכיתי, לא ישנתי בלילות. אמי לא ידעה במה להרגיעני. ג לאחר עלייתנו למדתי חמש שנים (עד פסח 1917 - מועד גירוש היהודים מיפו תל-אביב)
בגימנסיה ״הרצליה״. נתון הייתי ללימודי, וגם הרביתי לקרוא היסטוריה, פילוסופיה,
מתימטיקה, וכן בכתבי-עת, בעיקר ״הפועל הצעיר״, ״האחדות״, ״השלוח״ ו״מולדת״. במקצת
נתון הייתי גם בעמקנות במסגרת מחלקתי, ואחר-כך גם במסגרת הסתדרות התלמידים ״הדור
הצעיר״. לילה אחד, ליל התנפלות על אחד היישובים, זכור לי. הדבר היה, דומני בסוף 1912.
דרים היינו אותו זמן (אמי, אחותי ואני) בבית קרובינו יוסף ושרה עזריהו (אז
עוזרקובסקי) ברחוב אחד-העם. הם הקדימו אותנו הרבה בעלייתם ארצה והיו מטובי המורים
בימים ההם. זכורני כי באותו ליל-חושך דפקו על דלת ביתנו ועוררו את דודי יוסף
עזריהו בהודעה נרגשת, שאירעה התנפלות על המושבה. יוסף עזריהו הצטייד בנבוט גדול,
שגולתו מסומרת ואץ לעזרה. עודני רואה את אשתו מלווה אותו במבטי-חרדה. למחרת בבוקר
חזר. עייף, חיוור, עצוב ועצור כדרכו. איני יודע על איזה יישוב מן היישובים הייתה
ההתנפלות ולא עלה בידי עד היום לזהות את המעשה. רק רושם הלילה ההוא שמור בזיכרוני. ימי ההתנגשויות של שומרי רחובות עם ערביי זרנוגה בקיץ 1913
זכורים לי גם הם. צעירי תל-אביב ועמהם דרי ״פנסיון״ הגימנסיה (החניכים הקשישים
ממני הרבה) הצטיידו במקלות וכמה אקדחי בראונינג וחשו לעזרת המושבה הנתקפת. צליל
מיסטי כמעט נתלווה למילה בראונינג באוזני בימים ההם. בושתי על שמפאת גילי נמנע
ממני להצטרף למגנים. בראשית אוקטובר 1913, זמן מה אחרי מאורע זרנוגה, שבו נרצחו השומרים
שמואל פרידמן ודוד לויטאן, נטש ״השומר״ את רחובות, כמחאה על שאיכרי המושבה הוסיפו להעסיק
במשקיהם את תושבי זרנוגה. הייתי נוכח בחגיגת הפסח השנתית, שנערכה כרגיל בחול-המועד
ברחובות (ניסן תרע״ד 1914). ״השומר״ החרים את החגיגה, והכל חשו שהעיקר חסר.
הקשבתי רב-קשב לוויכוחים הנרגשים בין שני המחנות, חסידי ״השומר״,
ומתנגדיו. צעירי המושבה ושומריה (שלא מאנשי ״השומר״) ניסו לעורר את הקהל בדהירה על
סוסותיהם, ב״פנטסיות״, אך היה בניסיונם משהו מלאכותי. שמחת החג הושבתה. ד על ״השומר״ ועלילותיו ידעתי רק מסיפורים, שסופרו ביישוב מפה לאוזן, והנה
יום אחד נזדמן לי לראות שומרים ״ממש״ רוכבים על סוסותיהם. מרחוב אחד-העם עברנו לגור ברחוב נחלת-בנימין. יום אחד נזדמְנו לתל-אביב שניים-שלושה
מאנשי ״השומר״ חבושי כפיות, עטופי עבאיות, ורכובים על סוסותיהם הנאות, דקות הרגלים
והמקושטות. מן הסתם החליטו להשתעשע מעט ולשעשע את תושבי תל-אביב, שנתקבצו לאורך
נחלת-בנימין לחזות בהם. השומרים הדהירו את סוסותיהם לאורך הרחוב וערכו ״פנטסיה״.
הקהל היה נלהב וההתלהבות דבקה גם בפרשים (דומני שאחד מהם היה יצחק הוז המנוח). מעל
מרפסת ביתו בן הקומותיים של ר׳ בנימין
בפינת אחד-העם ונחלת-בנימין נזרקו פרחים על השומרים. הקהל היה נלהב, מחא כף, וקרא ״הידד״, ואני, כמובן, בתוכו. באותו בית ברחוב נחלת-בנימין שבו התגוררנו, דרה בתו היפהפייה של מיכאל
הלפרין ״מיתה״, היא שולמית. לפעמים היה אביה מזדמן לשם. רק מעט ידעתי עליו בימים
ההם, אך ראיתיו לפרקים וזוכר אני את הדרת פניו של האיש העוטה עבאיה והחובש ״פפחה״
גבוהה. גם בניו, השניים, ירמיהו ואריה (ליובה) המנוח, היו מזדמנים שמה, ויש שהייתי
קולט משהו מסיפוריו, שיחותיו, והזיותיו של האב. עם סיום המחזור הראשון של הגימנסיה, בקיץ 1913, נוסדה ״ההסתדרות המצומצמת״ של החניכים. ההסתדרות
הציבה בפני חבריה את המטרה להקדיש את חייהם לשירות העם - מתוך קבלת משמעת
ההסתדרות. הייתי בימים ההם תלמיד במחלקה ג, וכמובן לא נמניתי על
״ההסתדרות״. אחותי הבכירה, צפורה, זכתה להימנות עם חבריה, והדים עמומים וקוסמים על
ה״מסדר״ שהוקם, על מטרותיו וסודותיו ותוכניותיו, גונבו גם לחוגי התלמידים הצעירים.
אנשי ההסתדרות המצומצמת קשרו קשרים עם קבוצת ההגנה היפואית, שהחלה להתגבש זמן קצר
לפני מלחמת העולם הראשונה ובתחילתה, ושמץ מן ההכנות ההגנתיות הגיע גם אלינו
הצעירים. בשנות המלחמה הראשונות הוקם במחלקתי חוג להשתלמות והייתי מן הפעילים בו.
מתכנסים היינו לשם שיחות ושמיעת הרצאות על בעיות היישוב והספרות וכיו״ב. באותם
הימים חזר אליהו גולומב לתל-אביב אחרי תקופת עבודתו בדגניה. אביו מת, והוא בא כדי
לסייע בפרנסת משפחתו. לשם כך הוסיף להחזיק בטחנת-הקמח ביפו, שהוריש האב למשפחה.
היינו מזמינים אותו לחוגנו והוא היה מרצה לפנינו על שאלות הלאומיות היהודית ועל ענייני
הציונות והיישוב. יש שהיה בא אלינו ישר מהטחנה והוא לבוש עדיין בגדי עבודה מכוסים
אבק-קמח. הוא הרבה לדון עמנו בבעיות העבודה העברית וכיבושה ובהתחלות ההתיישבות
השיתופית העצמית, ובזהירות רבה נגע גם בבעיות השמירה וההגנה ביישוב. מאז נקשרו
בינינו קשרי היכרות, ולימים קשרי חברות, אכן - חברות בין חבר צעיר לחברו הבוגר. הוֹקרנו
מאוד את דרך הרצאתו הפשוטה, הבהירה, ואולי גם האפורה. מחשבתו הישרה חתרה לדברים,
שהיו עיקרי העיקרים בעיניו: עבודה עברית, שמירה והגנה עברית, כוח עברי. הזרע שזרע
נקלט בלבבות הצעירים והתמימים. מה רחוקה הייתה דרך שיחתו והרצאתו מההטפה הלאומית
המפוצצת, ״הבומבסטית״, שבה הלעיטו אותנו מורינו ומנהלינו בגימנסיה. ומה יקרים
וקרובים ללב היו דבריו של אליהו לעומת המליצה הציונית המדברת גבוהה, שהייתה נבובה
ובלתי מחייבת, אף כשהייתה תמימה. ה חייתי אז חיים סגורים ובדולים, חיי תלמיד השקוע בעיקר בתלמודו ובבעיות
עולם מופשטות. הבעיות הממשיות הבוערות המנסרות ביישוב ובציונות נגעו ולא נגעו בי.
אף מלחמת העולם שפרצה באחד באבגוסט 1914 לא הוציאתני מגדרי. אך הנה, בסוף אוקטובר 1914, נכנסה תורכיה למלחמה, ונפל דבר, שהאיר באור טראגי
ביותר את מצבו של היישוב. בחנוכה תרע״ה החל גירוש הנתינים הזרים מבין היהודים אל האונייה
האיטלקית, שעגנה בחוף יפו. זוכר אני את יום הגירוש הראשון, יום-בלהות. שוטרים
תורכים פשטו ברחובות ובבתים, קיבצו בצעקות-אימים ובהצלפת שוט (ה״קורבאץ׳״ התורכי המהולל) את אלה שנראו להם
זרים, רדפום אל הנמל (הגומרוק) ודחסו אותם בסירות להעבירם לאונייה שפניה למצרים. לי ולשכמותי חשפה זוועת היום הזה עד-מה היו חיינו תלויים על בלימה.
לבבותינו הצעירים היו מורתחים עד היסוד. מתוך רגש של הגנה עצמית, וזעיר שם גם מתוך אשליות וחצאי אשליות, לבש היישוב
אצטלה של פטריוטיות עותומנית, לא אשכח גילוי אחד של ״פטריוטיות״ זו, שהעמיק לפצוע בלבי. אנחנו, תלמידי
הגימנסיה, הוּבלנו יום אחד, חבושי תרבושים שנקנו מניה וביה, אל הסראיה ביפו, כדי
להשתתף בהפגנה פטריוטית. נאמו באוזנינו תורכית (כמובן, בלי שנבין דבר מכל מה
שנאמר), ואחר-כך גם עברית, על חובת הנאמנות למולדת, למדינה העותומנית, לפאדישאח
(השולטאן) וכו׳. פני חברי, ומן הסתם גם פני, נעוו מהשקר שבו הוטל עלינו לקחת חלק.
לבסוף בא ״הסיום״: על-פי אות אשר ניתן הרימונו כולנו ידינו למעלה, כפפנו ברכינו
(כנראה היה זה מנהג מדינה) וקראנו ״אמאן״-״אמאן״, מעין שבועת אמונים. זכר הכלימה והכזב שבאותה הפגנה צרב בלבי ימים רבים. ו בסוף 1915 ובראשית 1916 נתגייסו ראשוני המתלמדים לצבא התורכי ונשלחו לבית-הספר
לקצינים. כעבור זמן מה, באביב 1916, נתגייסו מבין החניכים עשרות רבות. לא הייתי עם
המתגייסים מחמת גילי הצעיר. תכונה רבה ליוותה את המתגייסים. מהם שהלכו מתוך תקווה, שאולי תתרום
ההתגייסות במשך הזמן לשינוי המדיניות התורכית העוינת ליישוב ולשאיפה הציונית. יש שהייתה
בהם נבואת-לב עמומה (ודווקא זו נתקיימה במידה הגונה), כי התורה הצבאית והניסיון
הצבאי שיקנו יעמדו לו ליישוב בימים הבאים. אכן, היה הגיוס גיוס-חובה, ובכל זאת
הנחו את המתגייסים מניעים ציבוריים. אך לא ארכו הימים והמציאות האכזרית - נגישוֹת
השלטון ורדיפותיו, גירוש האוכלוסייה היהודית מיפו ותל-אביב וכן היחס למתגייסים -
קרעה את כל קורי האשליות. כשהגיעה שעתי להתגייס לצבא התורכי לא ראיתי עוד טעם בדבר, וכמו רבים
השתמטתי מן הגיוס בהכרה ברורה. הראשון בחבורת התלמידים שהרים את נס ״העריקות״ מהכרה היה אליהו גולומב. הוא
שלל מלכתחילה בתכלית השלילה את כל התקוות שביקשו לכרוך בגיוס לצבא התורכי, ותחת
זאת התמכר להקמת חבורות ״הנשארים״, שנועדו להזדיין, להיאחז ביישובים ולא לזוז מהם,
ויהי מה. אז החלה פעולתו של אליהו (ועמו מאנשי ״השומר״ והקבוצה היפואית) ברכישת
נשק בחזית הדרום לשם זיון היישובים. בפסח תרע״ז (אפריל 1917) גזרו השלטונות התורכים גזירת גירוש על האוכלוסייה
היהודית ביפו ובתל-אביב. הלכתי עם הגולים (״המהגרים״ - בלשון הימים ההם). לא ראיתי
לעצמי זכות להיות למעמסה על אבי וקרובי שהיו שרויים בדחקות רבה והחלטתי להתפרנס
בעבודתי. כבן שש-עשרה וחצי הייתי וכבר ראיתי עצמי בוגר. התחלתי משוטט על-פני
מושבות השומרון לשם חיפוש עבודה, וסופי שמצאתי אחיזה בחטיבת-עצים ובעשיית פחמי-עץ
ביער האלונים בבּרֵיקי ליד זיכרון-יעקב. אזרתי את כל כוח רצוני ונעשיתי פועל
המאמין בכוחו ובכושר עבודתו וגאה עליהם. לא על נקלה נמצאה לי העבודה ביער. ניסיתי להיאחז בעבודות ארעיות. נדדתי,
כשרעב ממש ורעב לחצאין פוקדים אותי חליפות. כשלושה ימי עבודה נמצאו לי בקבוצת גן-שמואל,
אך העבודה הארעית נסתיימה. שמועה שמעתי שאולי אצליח להיאחז בכרכור. שם התגוררה
משפחת גרינשפון, גם היא מפליטי יפו, ואני הכרתי יפה את הבת הבכירה יונה (כיום יונה
בן-יעקב, בדגניה א׳). שמתי איפוא פעמי לכרכור. הדרך הייתה חולית ברובה ונמשכה שעות
על שעות. סוף-סוף הגעתי לחצר כרכור - ועבודה אין. החלטתי לחזור לגן-שמואל, שם
הנחתי את ילקוטי בידי חברי ובן-עירי מרוסיה, אהרון זלנר (לימים אמיר). עייף הייתי
ומדוכא. לאט שירכתי רגלי בחול הטובעני; שעת אחר הצהרים הייתה והשמש להטה. והנה לנגד עיני מרחוק שני גברים גבוהי-קומה ושחומי פנים, פגיונות תקועים בחגורותיהם
ומקלות ארוכים בידיהם, והם אומרים ״לחתוך״ לי את דרכי לגן-שמואל. לבי ניבא רע,
ובידי אין כלום, אף לא מקל הגון. החשתי צעדי ככל האפשר וגם הם עשו כן; הבנתי שהם
חורשים רעה. נשאתי רגלי
והתחלתי רץ בכל מאמצי כוחי בלי הבט אחורנית. כל עוד רוחי בי הגעתי לשער גן-שמואל,
יגע, מיוזע, נרגש ומדוכא. בושה מילאה את לבי על מנוסתי. אז נדרתי נדר לבלי צאת
לדרך לא-חמוש - ולו יהא אפילו במקל הגון בלבד. לחלום על אקדח לא העזתי עדיין. כמחצית השנה ויותר עבדתי ליד זיכרון-יעקב וביער שוני. אחר-כך עזבתי את
השומרון, הלכתי לחיפה ונספחתי אל אבי ואחותי (אמי שהתה בתקופת המלחמה ברוסיה).
קדחתי קשות, וכל גופי נתכסה פצעים וצלקות מחמת ההזנה הלקויה חסרת הוויטמינים,
בשומרון. בקושי רב הגלידו הפצעים. כשהתאוששתי מעט התחלתי עובד בסלילת כבישים
בשכונת הרצליה, שהייתה בראשית בניינה. התגוררנו בדירה זעירה במושבה הגרמנית. משם
ועד מרכז העיר נתמשכו סמטאות עקלקלות ובהן דרו בעיקר ערבים נוצרים. השנאה הארסית
ליהודים פיעפעה מכל עבר. יום אחד - הדבר היה בשעות אחרי הצהרים - היה עלי לעבור באחת מהסמטאות
האלה. הסמטה הייתה ריקה מעוברים ושבים. חבורת נערים ערבים נטפלה אלי והחלה מתגרה
בי. לא שמתי לבי אליהם והמשכתי בדרכי. לפתע נזרקה בי אבן גדולה ופגעה וחבטה בגבי.
הפכתי את פני וראיתי שהאבן גודלה יותר מאגרוף. הכאב מחבטת האבן לא היה רב משום-מה,
אך חמתי בערה בי עד להשחית (בכלל הייתי - דומני - מהיר חימה), והתחלתי דולק אחרי
הפרחחים הבורחים. הללו, קלי רגליים, נמלטו לאחת החצרות והגיפו מאחריהם את שער העץ
הכבד. דפקתי באגרופי על השער - ואין עונה. הכפלתי את דפיקותי - והשער נעול כשהיה.
אין-אונים עמדתי בסמטה הריקה מאדם. מבויש שירכתי את דרכי חזרה. הבושה הייתה גדולה
מהכאב. במשך החודשים שעשיתי בחיפה הכרתי כמה מבחורי העיר ונתקשרתי ביחסי חברות עם
כמה מהם, שעתידים היו למלא תפקידים חשובים ב״הגנה״ בכלל ובחיפה בפרט. ברשותו של
יוסף עזריהו דודי, ששימש מנהל בית-הספר הריאלי בימים ההם, הייתי מבקר בשיעורים,
שהיה לי עניין בהם. כאן נפגשתי עם יעקב דורי (אז - דוסטרובסקי), מנשה ארמן ואחרים
מן התלמידים, ולפרקים - ״עתה מותר לספר״ - הייתי נוכח ואף לקחתי חלק בתעלוליהם
התלמידיים. אולי אין זה משורת ההגינות שאורח לשעה ייתן ידו ל״מבצעים״ ממין זה - אך
כך היה המעשה. קשרי החברות בינינו החלו איפוא בימים ההם של ראשית שנת תרע״ח (1918).
ואם איני טועה, הרי בחיפה זכיתי לראשונה להחזיק אקדח ממש - לא להשתמש בו, חס ושלום
- ואף לרדת לסודות פירוקו. בין פליטי תל-אביב היושבים בחיפה הייתה משפחת סבוראי (אז גולדזייגר).
שמואל סבוראי (עתה איש עין-חרוד), שהיה מקורב לאנשי ״ההסתדרות המצומצמת״, ואולי גם
היה חבר בה, היה ברשותו אקדח משומש ונוצץ. יום אחד קראני בסודי-סודות לבוא אליו.
המשפחה התגוררה אי-שם בקומת-העלייה. הוגפו הדלתות והתריסים ושמואל סבוראי הראני את
האקדח וכיצד מפרקים ומרכיבים אותו (אקדח זה היה ״נשבר״ לשניים; היה זה נאגאן רוסי,
ואילי ״סמיט-וסון תוצרת אמריקה). זה היה האקדח ״החי״ הראשון שהחזקתי בידי - חוויה
רבתי בימים ההם וגם אות לאמון שרוחשים אלי הקשישים. ז בין פסח לשבועות תרע״ח (1918) נפרדתי מחיפה ופניתי לגליל. חנייתי הראשונה הייתה
ב״קואופרציה״ במרחביה. כאן עבד ושמר ידידי מהגימנסיה - גם הוא ״עריק״ - צבי שריב
(אז שרייבר). אך כאן לא נמצאה לי עבודה והמשכתי דרכי לעמק-הירדן. לאחר עבודת ימים
אחדים בתליש הפולים בדגניה עברתי לקבוצת כנרת, בה נקשרתי מאז ועד היום הזה. כאן מצאתי את מכרַי מאיר וחיה רוטברג וכאן נקשרתי בקשרי חברות אמיצה
והוקרה עמוקה אל בן-ציון ישראלי (אז צ׳רנומורסקי). אך מורי ורבי בעבודה ובשימוש
בנשק היה אהרון שר. את דמותו ניסיתי לצייר במקום אחר (עיין 75 ואילך). עד ימי תל-חי הייתי שקוע בעבודה, ובה בלבד. משטר האימים התורכי עוד היה
בכל תוקפו. ערב אחד חתום בזיכרוני. משמר ז׳נדרמים תורכיים עבר בדרך מטבריה לכנרת
והשגיח בשלושה פועלים, שהלכו לתומם בדרך עם חשכה. כנראה ניסה המשמר לעכבם והם חשו
אל חצר הקבוצה. השוטרים-הרוכבים התורכים פרצו בסערה לחצר הקבוצה ופשטו לחפש את
״הנמלטים׳׳. ייתכן כי חשדו בהם ב״פַראַריוּת״ - בעריקות. השוטרים השתוללו בחצר,
ירו ברוביהם (באוויר?) והטילו אימים בשוטיהם. בן-ציון ישראלי ניסה להתחמק, כדי
להגיע למושבה ולהודיע על המתרחש למוכתאר בן-צור (אז איש פקידות הברון), שדר שם.
השוטרים ירו בעקבות בן-ציון בפרוזדור הצר, שהוליד מהחצר למושבה ורק בדרך נס לא
נפגע. קלעי הכדורים נתקעו בקירות הפרוזדור ועקרו קרעי טיח. בקושי רב עלה בידי אנשי
החצר והמוכתאר להפיס דעתם של השוטרים המשתוללים ולכפר פניהם בארוחה שמנה ובמתן יד. שוב ראיתי - הפעם מקרוב - גילוי מגילוייו של המשטר הפרוע, ללא דין
וללא דיין, ואנו נתונים בידו לשבט או לחסד. ערב כניסתם של האנגלים ניסו התורכים והגרמנים להחרים את בהמות העבודה לצורכי
התובלה שלהם. כמובן, נמנענו במידת יכולתנו ממסירת בהמותינו שבלעדיהן אי-אפשר היה
לקיים את המשק. מסרנו איפוא לשלטונות זוג בהמות מהגרועות ביותר ואת יתר בהמות
העבודה הולכנו חרש אל הרי פורייה, ושם - בין הגבעות ובעיקולי הוואדיות - טרחנו
להסתירן מעיני השלטון. על הבהמות המוסתרות הפקידו אותי ועוד חבר קשיש ממני, מנחם
ברקוביץ. צוידנו בנאגאנים. זו הייתה הפעם הראשונה שחגרתי נשק, בעוד ידיעתי את
השימוש בו קלושה עד מאוד. סמוך להשתלטות הבריטים על סביבות דרום ים-כנרת וטבריה בזזו ערביי צמח
והסביבה את מחסני הנשק, שהפקירו התורכים בסביבות הכפר. באחד הלילות, אגב התהוללות
ביריות פרועות, בזזו את מחסני האספקה של הצבא הגרמני ליד הגדר המזרחית של דגניה.
לשעות אחדות נעזבה דגניה מתושביה. ליל חרדות עבר על תושבי עמק-הירדן. לשמע נפץ
היריות בצמח נתקבצו בחצר הישנה של קבוצת כנרת (שהייתה גדורה חומת אבן גבוהה) כל
תושבי מושבת כנרת, שנטשו את בתיהם וכן רוב אנשי דגניה. שער הברזל של החצר הוגף.
הנשק המעט שהיה במקום חולק לניצבים במשמרות להדוף את ההתקפה הצפויה בכל רגע. בחשכת
הלילה הגיעה ברכיבה תגבורת מזוינת מפורייה ויבנאל - עיקרה מאנשי ״השומר״. עמהם
חזרו מאנשי דגניה למשקם עוד בו בלילה. הערבים המתהוללים, מסתבר, חששו לפרוץ ליישובים
והסתפקו בביזה, שאינה כרוכה בהסתכנות. ההתפרעות פסקה עם כיבוש צמח וּטבריה בידי הצבא הבריטי בבוקרו של ערב חג
הסוכות תרע״ט (25 בספטמבר 1918). ח עם כיבוש יהודה בידי האנגלים קמה שם תנועת התנדבות - ואולי ביתר דיוק,
סערת התנדבות - לגדוד העברי. הייתי בגליל המנותק מיהודה, וממילא לא לקחתי חלק
בתביעה זו. חברַי ״הגימנזיסטים״ היו מראשי הפעילים בתנועה זו. אך עם כיבוש הגליל
קמה גם שם תנועת התנדבות. וכהד לסערה שצנפה את ציבור הפועלים ואת הנוער הער ביהודה
והביאה את רובם לגדוד העברי פרצו גם בגליל ויכוחים נרגשים בין מחייבי ההתנדבות
ושולליה. הקשבתי רב-קשב לדיונים, אך לא נטלתי בהם חלק. באוקטובר 1918 (חשון תרע״ט) נתכנסה בקבוצת-כנרת ועידת פועלי
הגליל. אנשי ״השומר״ וּמחייבי ההתנדבות בא לוועידה בסך. בראשם רכב ישראל גלעדי,
שראיתיו כאן בפעם הראשונה, בידו דגל ״השומר״ ועליו סיסמתו: ״בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום״. הוא לא האריך ימים אחרי ועידה זו. כמנהג הימים ההם, או מחוסר מקום, לן
אותו לילה בחוץ; הוא הצטנן, נתקף בשפעת הקטלנית (ה״היספנקה״) שפשטה בארץ, וכעבור
ימים מועטים (בסוף חשון תרע״ט) נפטר בבית החולים בטבריה. הוויכוחים בוועידה היו נסערים. בואם המופגן של אנשי ״השומר״ והצגת הדגל
ליד מושב נשיאות הוועידה ללא נטילת רשות ממנה עוררו את חמתם של רבים מבאי הוועידה. בוועידה הכרתי כמה מאנשי-היסוד בציבור הפועלים ו״השומר״. בין השוללים את
ההתנדבות שלילה מוחלטת, קוטבית, בלט א.ד. גורדון, שהכרתיו גם קודם לכן. נימוקיו בוויכוח
לא שכנעו אותי כלל, אך אישיותו הגדולה, הקנאית, התמה, עשתה רושם אדיר. עדיין אני
רואה אותו בהופיעו באותה ועידה - כואב, טוען, מוכיח, מתווכח, כשהיא פושט את ידיו
כלפי שומעיו, כמי שספינתו נטרפת והיא מבקש עזרה. אישיותו כולה התקוממה נגד ״המהלך
החדש״ הזר לו בכל מהותו. מן המחייבים זכור לי אליעזר שוחט הכבוש, וכל מילה מדבריו
הספורים מילאה משקל פנימי ומבטאת אמת פנימית. הוא טען להתגייסות בעיקר מתוך חובת
הכרת-התודה לממשלה הבריטית על מתן הצהרת-בלפור. ובראש המחייבים היה ישראל (ישראל׳יק)
גלעדי, שראה בהתנדבות את גולת הכותרת למפעל ״השומר״, את ניצחון רעיונה המרכזי של
האגודה, והדגיש את השיקולים המדיניים. דבריו היו עצורים, נמרצים, ועם כל להטם
הפנימי היה בהם, וכן בחיתוך דיבורו, משום קור של פלדה נוצצת, קשה. במידה שזכור לי, נתפזרה הוועידה בלי לקבל החלטה כלשהי. ברור היה, שמלבד
ההתלהבות לרעיון הגדודים העבריים והתקווה שהללו יהוו גרעין לכוח יהודי בימי שלום,
פעלו בציבור גם מניעים אחרים, ובתוכם רצון להתפרק קמעה ולשנות את אורח החיים לאחר
העייפות האיומה של שנות המלחמה והרעב. כמאה וחמישים איש נתגייסו בשומרון ובגליל
לגדוד העברי. אך לי היה ברור, שהמלחמה קרבה אל קצה ולא ראיתי כל טעם בהתגייסות
אחרי שחרור הגליל. נשתקעתי כולי בעבודה החקלאית במשק, בה דבקתי בכל לבי ובה
נבלעתי. כן, כעבור זמן-מה, הייתי, בכל לבי, עם מייסדי ״אחדות-העבודה״ והצטרפתי
אליה. ט עם כיבוש הצפון על-ידי האנגלים השתררה ביישוב הגלילי ברובו הרגשת ביטחון
ושאננות. מעתה, סברו, הופקד ביטחון היישוב בידיים נאמנות, ידי שלטון אירופי, חזק,
נאור, ודורש-טוב. השלטון החדש פנה לתושבים - כיהודים כערבים - בתביעה שיתפרקו
מנשקם וימסרוהו לבאי-כוח הממשלה. היישובים היהודים אגרו את נשק-המגן שלהם בשארית מאמציהם
בימי השלטון התורכי, ושמרוהו במסירות-נפש, אף בימי הרדיפות, כאמצעי אחרון להגן על
נפשם, על כבודם, ועל תקוות-עתידם. עודני זוכר יפה את הוויכוחים הנרגשים ביישוב
הגלילי, הלהסגיר את הנשק או להצפינו ליום רע. הקשבתי רב-קשב לוויכוחים, אך לא
נטלתי בהם חלק; צעיר מדי הייתי בעיני. היו יישובים שמיהרו להיענות לקריאת השלטון הבריטי, עוד בטרם עמדו על טיבו,
והתחילו מוסרים את נשקם. עגלות עמוסות נשק הילכו ממושבות הגליל התחתון, מן ״הקואופרציה״
במרחביה, ומיישובים אחרים, אל נקודות הריכוז שהורו עליהן השלטונות. עודני רואה את
העגלות המידרדרות בדרך יבנאל-כנרת, כשהן נושאות את המטען היקר מכל יקר אל מחסני
השלטון בטבריה. רק יישובים מעטים (ובהם קבוצת כנרת) וכן אנשי ״השומר״ שמרו בידיהם את נשקם
בשלמות. בקבוצת כנרת לא היה כל ויכוח על כך. לא עבר זמן רב והיישובים לא יכלו סלוח לעצמם את קלות-דעתם ועיוורונם. זכר
הסגרת הנשק כרסם, כחטא, בלבות ותיקי היישוב ימים רבים. שנת תרע״ט הייתה שנה קשה מאוד לקבוצת כנרת הן מבחינה חקלאית, מחמת הבצורת
החמורה, והן מבחינה פנימית. דומה, כל ייסורי שנות הסיוט של סוף מלחמת העולם נתנו
אותותיהם באנשים כיחידים ובקבוצה כולה. גם המחלות עשו שמות. הקדחת לא פסחה גם על
גופו האיתן של ידידי אהרון שר. הוא היה מדוכא, הסתגר, הרבה לשתוק ולהרהר. רק עם
התחלת ההתפרעות בגליל העליון (בראשית תר״פ) הייתה עמו רוח אחרת. לפתע התנער, רגש
האחריות האישית שב לפעמו בכל העוצמה והשלמות והתום שהיה מוכשר להם. אז קם עם קבוצת
חברים ועלה ״למעלה״ (לגליל העליון) לעזרת
המגֵנים. אחר כך ילך ליהודה לסדר כמה עניינים, ענייני הגנה, ענייני משק, ועניינים
פרטיים. אחר חזר לכנרת ועלה שוב ״למעלה״, שוב לא ראינוהו. שר נפל ביום הששי לשבוע, י״ז בשבט תר״פ (עיין ״שלושה שבועות בהגנת תל חי״,
ע׳ 87 ואילך). כבן עשרים ושתיים היה בנופלו. הבשורה הרעה הגיעה לחצר-כנרת ביום א׳
י״ט בשבט בשעות אחרי הצהרים. למחרת בבוקר, עם השכמה, יצאתי את כנרת לעלות לתל-חי. את פרשת תל-חי - כפי
שחייתי וראיתי אני - ניסיתי לתאר במקום אחר (עיין ״שלושה שבועות בהגנת תל חי״, ע׳
87 ואילך). כשהגענו, לאחר הנסיגה מנקודות הצפון, עייפים ויגעים לאילת-השחר בבוקרו
הגשום של י״ד באדר תר״פ, מצאנו שם קבוצת חברים המתכוננים לעלות לעזרה, וכן את
משלחת הוועד הזמני וּוָעד הצירים האומרת לעלות ״למעלה״ כדי ״לבדוק את המצב״ ואת צורכי
ההתגוננות. אולם הם איחרו את המועד. כשהגעתי מאיילת-השחר לראש-פינה פגשתי שם את אליהו גולומב, בעודנו חייל
בגדוד העברי, כשהוא עומד ״לעלות״ לעזרתנו בראש קבוצת חיילים המצוידת בשני
לואיסגאנים (מקלעים קלים) וכעשרים רובים ותחמושת. הוא קיווה להגיע בעוד מועד, אך
גם הוא איחר. בראש פינה בישרנו לו את הבשורה הרעה על הנסיגה מנקודות הצפון וסיפרנו
על הקרבות שבהם עמדנו בימים האחרונים ועל נפילת טרומפלדור וחבריו. ירדנו יחד עם אליהו גולומב בעגלה מראש-פינה לכנרת. הכביש עדיין לא היה
מזופת. העגלה הייתה מידרדרת על כביש רעוע זה במשך שעות רבות. אליהו חקר ודרש לפרטי
הקורות ביום תל-חי ולפרטי עזיבתה של הנקודה. במידה שאני זוכר הייתה השיחה ההיא
כריתת הברית החברית בינינו. לאחר שחזרתי מהצפון לכנרת נהפך עלי לבי והייתי לאיש אחר; כמו הוסר תבלול
שכיסה את עינַי קודם. התחלתי רואה את כל מציאותנו בארץ ראייה חדשה, בהירה, חריפה,
חדה ואכזרית. מאז החלה עבודתי הרצופה בהגנה. |
