שלוש
פרשיות - עם הספר לזכרו של יוסף פיין
כ״ב ניסן תרס״ג - ט״ז אייר תש״ט
יצא לאור ע״י קבוצת דגניה א׳,
אב תש״י.
נדפס ב״דבר״ מיום כ״ד כסלו
תשי״א.
עיקרי הדברים שיבואו להלן
שימשו יסוד לתיאור שהובא ב״ספר תולדות ההגנה״, כרך ב׳ חלק א׳.
כאן הורחב התיאור.
יליד
מטולה. חקלאי מנעוריו. עבד ושמר במקומות שונים בארץ ומשנת תרפ״ה ועד יומו האחרון -
חבר קבוצת דגניה א׳. נקרא מפעם לפעם למלא תפקידים בשדה-הביטחון בארץ ובארצות
הסמוכות. מאוגרי נשק-המגן, ממכשירי העלייה לחניתה ומרחיבי ההתיישבות העברית בגליל
המערבי. נהרג במקרה אסון מכדור תועה, אגב טיפול במלכודת של חפרפרות, בט״ז אייר
תש״ט.
כשהחליטו אנשי דגניה להוציא ספר לזכרו של יוסף פיין היה עם לבי לתת בו
את חלקי. הן הכרתיו קרוב לעשרים וחמש שנים, ותקופות מסוימות עבד במחיצתי ופעלנו
מתוך מגע קרוב, יום-יומי. מסיבות שונות - בלתי תלויות ברצוני - מנעוני מלהשתתף
בספר. אך כל הימים היכני לבי על כך, ואני מנצל עתה אפשרות שבאה לידי כדי למלא את
אשר החסרתי ואשר אני חושב לחובתי - כשהספר כבר מונח לפני.
אם אין זיכרוני מטעני, פגשתי ביוסף פיין פגישות-ארעי
עוד בימי עבודתו בביתניה (1921) ואח״כ ברחובות. מאז החלה היכרותנו,
שהפכה בהמשך השנים ידידות אמיצה. אולם לכלל שיתוף צמוד בעבודה הגענו בשלושה פרקי-פעולה,
ואגב פעולות אלה נתקרבנו ועמדתי מקרוב על אופיו, סגולותיו וכושרו.
בשנות 91928- הטילו עלי משקי עמק-הירדן
את הטיפול בכיבוש קרקעות צמח - כמובן מתוך קשר אמיץ עם אנשי משרד הקרן-הקיימת
בחיפה. הפעולה לרכישת קרקעות בצמח החלה עוד שנים מספר קודם לכך והייתה כרוכה
בקשיים ובסיבוכים רבים. קרקעות צמח היו מחולקות לחמישה גושים יסודיים. כל גוש היה
מחולק שוב לערך ל-80 חלקות בלתי שוות, לפי מספר הפלחים
שבכפר. לכל פלח הייתה חלקה כמעט בכל גוש. הקהק״ל רכשה חלקות ושברי-חלקות מהפלחים
עצמם. כן רכשה הקהק״ל חלקות ושברי-חלקות מבעל-נכסים מצרי (כינויו היה בפינו ובפי
הערבים - ״הקונט״) - שרכש אותן גם הוא מידי הפלחים. הבלבול היה רב. גבולות מדויקים
בין החלקות לא היו. הפלחים נהגו להשיג את גבולותינו ולזרוע את חלקותינו והייתה
סכנה שנאבד את השליטה הממשית על האדמות שהיו רכושנו מבחינה חוקית-פורמלית. שטחי
קרקע מרוכזים - לייסד עליהן נקודות יישוב חדשות שתבטחנה את שליטתנו על הקרקע - למעשה לא היו. בקיצור, סבך שבסבך, ג׳ונגל.
נכנסתי לפעולה זו בחוסר כל ניסיון קודם. רק תחת
לחץ ההכרח והתביעה הנמרצת של משקי עמק-הירדן, והתמדתי בה למעלה משנה.
בתחילה הייתי כמעט אובד עצות. ואז בא לעזרתי יוסף פיין.
לא אומר שהיה בקי בפרטי הפרטים של הגבולות והסבכים והזכויות של המשפחות הערביות,
של יורשי בעלי הקרקע ויורשי-יורשיהם - אך היה לו כישרון מיוחד של ״בן-בית״ להתיר
סבכים וליישב סכסוכים ולהביא לכלל הסכמה והבנה - וכמובן מתוך שמירה מוחלטת על
זכויותינו. לשונו הערבית, האמון שקנה לעצמו אצל מוכתאר הכפר והפלחים - כל אלה
סייעו סיוע שאין ערוך לו - התירו סבכים, מנעו התנגשויות והבטיחו לבסוף את שליטתנו
על החלקות שכבר היו ברשותנו, ומובן שהוספנו ככל האפשר לרכוש חלקות נוספות. הייתי
נהנה מהאמנות הבלתי רגילה שבה היה ״חואג׳ה יוסוף״ (כך כינוהו בני צמח) מנהל את
המו״מ ויודע - בחיוך או בהלצה בעת הצורך, או בנזיפה או במימרה שנונה ברגע הדרוש -
לישב סבכים, ששום עורך-דין חריף-מוח לא היה מסוגל ליישבם. והכל ברוח טובה - ובלי
הרם את קולו. לבסוף היה המוכתאר (סלים תורעאני, ובכינויו אבו-יוסוף) מכבד אותנו
ואת כל המסובים בקהווה תורכי מר והכל על מקומו היה בא בשלום... כמובן, עד הסכסוך
הקרוב. הרבה התנגשויות - שעלולות היו להגיע להתנקשויות-דמים - מנע יוסף פיין
בהתערבותו. ולא תהא בכך גוזמה, אם אומר, שבמידה רבה עקב פעולתנו המשותפת אותה שנה
תקענו יתד באדמות צמח - עד היום הזה.
מאורעות 1929. עם תום המאורעות, כשריכזנו במרכז-ה״הגנה״
את הנתונים המספריים על מצב הזיון של יישובינו - הצטיירה בפנינו תמונה קטסטרופלית
של כמות הנשק, איכותו וכמויות התחמושת. המצב בארץ היה בלתי יציב ביותר ואיש לא ידע
מה אורך ״ההפוגה״ שלרשותנו. יום יום חששנו להתפרצויות חדשות. אזכיר, שבאותם
מאורעות באונו השחיטות האיומות בחברון ובצפת, ונעזבו חברון, חולדה, באר-טוביה, כפר-אוריה
ועוד.
ברור היה, שיש לאמץ את כל הכוחות להרבות את כמויות
הנשק שברשותנו. שלחנו שליחים לחו״ל לחדש את פעולת הרכש שם, אך היה ברור שהמקורות
האלה (החשובים כשלעצמם מאוד) לא יתקנו את המצב לאלתר. הכרח היה, איפוא, להסתער על האפשרויות לרכישה בארץ
ובסביבותיה. סכומים מסוימים הושגו מהמוסדות הלאומיים לתכלית זו, בחלקם הגדול ככספי
מחזור בלבד, לרכישת נשק, על מנת למוכרו אח״כ ליישובים מבוססים יותר, למושבות ולוועדי
הערים.
לרוע המזל גרמו המאורעות לניתוק קשרים עם מקורות
רכש ערביים רבים; אישים שונים - שהיו יכולים להיות לעזרה רבה בפעולת הרכש - מנעו
מכמה סיבות את סיועם; לא הייתה תקווה רבה להשגת כמויות רציניות של נשק ממשלתי
להגנת היישובים (לאחר מאמצים רבים הוענקו ליישובים כשש מאות רובים חצי-צבאיים,
ה״גרינר-גאנים״ המפורסמים); היישובים זעקו למרכז ההגנה ״הב נשק״ - ומחסנינו היו
ריקים מכל.
הוטל עלי לרכז את פעולת הרכש בצפון. בין השאר
פניתי - כמובן מאליו - גם ליוסף פיין. ועלי לומר בלי כל גוזמה, שהוא הוא שהוציא את
עגלתנו מן הבוץ בימים השחורים והמרים ההם. הוא התמסר לפעולה בכל תנופת מרצו וכוחו,
עבר ללא ליאות יומם ולילה (למעשה ממש, ולא בלשון מליצה). קשר קשרים עם הבדווים שבעמק-הירדן,
עם כפרי-הגבול, בא בדברים עם סוחרים ומבריחים בצמח, בטבריה, בחיפה ובעבר-הירדן,
בסוריה ובלבנון. ולא עבר זמן רב וזרם של נשק החל זורם למחסנינו, בממדים לא קטנים
לפי מושגי הימים ההם. אכן, הנשק ברובו היה ישן, ובחלקו מיושן - ויוסף פיין לחץ בכל
כוח להשיג מהמוכרים את מיטב הנשק - ולו גם במחירים גבוהים יותר. אך זה היה הנשק -
וכזה בלבד - שאפשר היה להשיגו מהערבים באותה תקופה. אז הוקמו בעמק-הירדן ואח״כ גם בסביבות אחרות, בתי-מלאכה לתיקונים והנשק
הובא לאט לאט לדרגה של ראוי-לפעולה. לצערנו היו אלה רובים ממוצא שונה ומקאליברים
שונים: אנגלים, גרמנים, תורכים, צרפתים וגם אחרים. כאלף רובים ומעלה וגם מספר
מקלעים נרכשו באותו זמן, מספר לא קטן לפי השגות הימים ההם. וגם ברכישת התחמושת חלה
התקדמות מה. חלקה נאלצנו אח״כ לתקן - ״להחיות״ - על-ידי החלפת הפיקות בבתי-מלאכה
מיוחדים לכך.
קשה להעריך את המרץ, ההעזה, כוח ההמצאה והתחבולות
שבהן השתמש יוסף פיין כדי לבצע את רכישת הנשק ולצאת בשלום מידי המשטרה ואנשי חיל-הספר
(שחנו בנהריים וצמח וסיירו בסביבה) והבלשים למיניהם. בעניין זה באמת היה אמן
שבאמנים והיה ביטחון, ביטחון רב, שאם יש בכוחו של אדם להצליח בפעולה זו הרי יוסף פיין
הוא שיצליח גם לרכוש את הנשק וגם לחמוק מכל האורבים לו.
כְּחָי עומד לפנָי מקרה אחד. יוסף פיין החליט
להביא נשק מסוריה בסירות בדרך-הכנרת. לאחר שמשלוח אחד, ניסיוני, הגיע בשלום, נסע
עצמו בסירת-דיג לסביבות הבּטֵיחה עם דייג או שניים להביא משלוח שני, גדול יותר.
הפליג לפנות ערב והתכוון לחזור מאוחר בלילה. בינתיים החלה נושבת רוח-קדים (״שַרקיה״)
חזקה ובכנרת קמה סערה איומה. המתנתי לבואו של יוסף פיין על שפת הכנרת במקום
המיועד. הסירה לא הגיעה והסערה הולכת וגוברת ומשתוללת. דאגה גדולה לגורל יוסף
והסירה גם יחד אפפה אותי. האיר הבוקר. ״תפסתי״ מכונית והתחלתי מתרוצץ לאורך החוף
בואכה מגדל; אולי תביא הרוח את הסירה אי-שמה. והנה בשעה עשר לערך - לאור היום -
כשהכביש בין מושבת-כנרת ודגניה הומה תנועה - אני רואה את יוסף, ללא כובע לראשו,
כרגיל, עולה לאטו מעל גב המדרון התלול - לערך באמצע הכֶּרַך. והיה לי כאילו נולד
מחדש. ראיתיו שקט חיצונית - כרגיל, ומחייך, ואני רואה על פניו, הלאים קמעה - את
עקבות הסערה האיומה שספג הלילה בהיטלטלו על האגם בסירת-המפרש הקטנה.
שלחתי עגלה מכנרת לקבל את המטען היקר מן הסירה,
שמפרשה נתמרטט בסערה. ויוסף פנה הלך לביתו - לדגניה, כאילו לא קרה דבר. שכב לישון,
ישן שינה עמוקה ובריאה וקם רענן להמשיך בעבודה.
״הכבודה״ כולה הכילה - לפי זיכרוני - רק מספר
רובים במצב טוב, עשרות אקדחים אוטומטיים ורבבות כדורים חדשים לאקדחים ורובים. אך
בימים ההם הייתה ״כבודה״ זו חשובה למדי.
כזאת וכזאת קרה לו ליוסף לחמוק מהסכנות. אשתו הייתה
כמובן חרדה ודואגת לו; יש שהביעה חרדתה בפה מלא ויש שפניה ועיניה הביעו זאת ברורות
בלי אומר ודברים, ואני הייתי מרגיעהּ לא אחת לאמור: ״דעי, יש לי ביטחון גמור, כי
יוסף יצא יבש מכל מים״. ובאמת היה לי ביטחון כזה במזלו.
ועתה מותר לגלות ברבים. בחודשים הקודרים ההם,
הראשונים לאחר מאורעות 1929, הייתה פעולת הרכש של יוסף פיין
- הפעולה שהכניסה את מרבית הנשק למחסני מרכז ההגנה בכנרת ובדגניה, ומכאן ״פוזר״
בעגלות ובכלי-רכב אחרים לכל קצווי הארץ.
היה הדבר באביב 1938 - בעצם
התנקשויות הדמים. לאחר מאמצים רבים נרכשה אדמת חניתה והוחלט להיאחז בה. ביישוב שרר
דיכאון ודרוש היה מעשה אשר יבליט - באופן סמלי ולמעשה כאחד - שפעולת ההיאחזות שלנו
בארץ נמשכת. חניתה הייתה בימים האלה רחוקה. הנקודה הקרובה אליה ביותר - נהריה. כדי
להגיע לחניתה צריך היה לעבור כמה כפרים, שהיוו אז מרכזי כנופיות. מהכביש הצפוני לא
היה גם ענף-כביש לאותו משטח על רמת הגבעות, שנקבע כמקום היאחזות לחניתה תחתית.
ההגנה קיבלה על עצמה את ארגון העלייה הזאת על
הקרקע. אני חזרתי רק זמן קצר לפני כן משליחות בחו״ל והואיל וטרם ״נרתמתי״ לעניינים
שוטפים החלטתי להצטרף לעולים לנקודה החדשה. ואכן, שהיתי בה משך עשרת הימים
הראשונים - מותר לומר המכריעים, ושימשתי בהם למעשה בא-כוח מרכז ההגנה במקום. בעשרת
ימים אלה נבנו החומה והמגדל והוקמו הביצורים והגידורים, הועבר צינור המים ליישוב
(צינור דק, כמובן, דק מאוד, אך דיו להספיק מים לשתייה, להשקאת הבהמות ומשהו גם
להשקאת גן-ירק), נסללה דרך עד לנקודה (בהנהלתו החרוצה של סולל-בונה), הוקמו אוהלים
ונבנו הצריפים הראשונים.
עצם ההיאחזות נעשתה בתנאים קשים, בלתי רגילים.
דומני - אגב - שזו הפעם הראשונה שההגנה השתמשה באווירון קטן של חברת ״אווירון״
לסיור לפני העלייה ובשעותיה הראשונות. בלילה הראשון - בדיוק בחצות - נפתחה עלינו
התקפת אש חזקה. חבר אחד - יהודה ברנר (חבר לקיבוץ
השוה״צ בפתח-תקווה) - נהרג בעמדה, וחבר שני - יעקב ברגר (איש הגנה מובהק מירושלים) - נפצע קשות ואח״כ מת
מפצעיו. וחודשים עוד נמשך אחר-כך מצב המצור על הנקודה. אך הקבוצה נאחזה במקום
סופית. וחניתה שימשה זמן ממושך בסיס חשוב לאימון אנשי פו״ש, טוראים ומפקדים.
הרוח החיה בקשירת יחסים עם השכנים ובכל הפעולה
המשקית במקום, מיום העלייה הראשון, היה יוסף פיין, המוכתאר -המוכר בפי כל. זכורני,
שלפני שנקבע לתפקיד זה היו לכמה חברים ספקות אם הוא האיש. אך במהרה פגו כל הספקות.
ויוסף הוכיח את כוחו ויכולתו. הוא שקשר קשרים עם השכנים, והיה המקור המוסמך ביותר
לידיעות על המתרחש בתוכם, אגב ניצול קשרים ישנים מימי מתולה ופיתוח קשרים חדשים.
הוא שקרב ידידים וביקש מסילות גם אל בין האויבים. מהימים הראשונים להיאחזות דחף
בלי הרף להתחיל בפעולות משקיות והודות למרצו הועבר קו המים הראשון לנקודה יומיים
או שלושה לאחר העלייה.
כשיצאתי את חניתה תחתית, עשרה ימים בלבד לאחר העלייה,
כבר נבטו הנבטים הראשונים של זרעי הירקות, שנזרעו בידיים חרוצות ונבונות של חברות -
בערוגות. יוסף לא נח ולא רגע. חשש שימים הולכים לאיבוד, טרח למנוע כל עיכובים בפיתוח
העבודה המשקית. ועוד בימי המתיחות הראשונים לא היסס מבּוֹא בריב עם ״אנשי הצבא״
(ההגנה) - להקצות מכסימום אנשים לעבודה משקית, להכשרת קרקע ובדומה.
עודני זוכר ויכוח נרגש בינו ובין מפקדי המקום בעניין
זה. נאלצתי להתערב ולהכריע והרגעתי את הצדדים בהערת-אגב, שאני מציע לדחות את המועד
להכרזת ״מלחמת המעמדות״ בין החקלאים ו״הצבא״ - לזמן מאוחר יותר ומתאים יותר.
יוסף פיין נשאר לתקופה ארוכה בחניתה עד שנתבססה
הנקודה, אך לא הסתפק בזאת, וגם אחר-כך טרח הרבה בהקמת הנקודות האחרות בגוש הגליל
המערבי. לו ולמרצו יש להודות במידה מרובה על הקמת כמה וכמה יישובים חדשים בגליל
המערבי.
ובכל עבודתו, כדרכו - בקלות, בחיוך, ״בלי הזעה״
מיותרת. וכשהיה הכרח ב״הזעה״ עלתה לו גם זו על נקלה.
יוסף פיין היה לא רק יליד הארץ ובן-הארץ. הוא היה
הרבה יותר מכך. הוא היה בן-בית גמור בארץ. בכל מקום אליו בא - בארץ ובסביבותיה -
היה בן-בית. גם אלה בין העולים לארץ, שסיגלו לעצמם את השליטה בדיבור הערבי ובקיאות
מסוימת במנהגי הערבים - גם הם נשארו סו״ס זרים במידה רבה. ואולם יוסף פיין היה בעיני
הערבים הפלחים, הבדווים והעירוניים, שאיתם בא בדברים, בן-בית גמור.
ובן-בית היה בן-כפר זה בכל עבודה חקלאית ובכל
עבודה שהיא. הכל צלח בידיו. תיקון עגלה, תיקון כלי-עבודה, תיקון מכונית, התקנת
מכונית להברחת נשק, הכל-הכל נעשה על ידו או בעזרתו בקלות מיוחדת במינה. וכשחסר
דבר, מכשירים, חומרים, היה ממציאם מניה וביה, בקלות מפליאה, ״מתחת-לקרקע״.
בן
מתולה היה האיש. השכלתו - אלמנטרית ביותר. לא חקרן ולא עמקן, לא בקי ולא חריף
בסוגיות אידיאולוגיות. אך משהו חשוב ורציני ובסיסי יותר מכל הנקנה בכות השכלה
וגינוני-תרבות הדריך מנוחתו ודפק בו: ״עליך המלאכה ואתה תעשנה״.
עדיין לא עמדנו - אולי - במידה מספקת על אשר נתנו
לנו ילידי-כפר אלה, בני ראשוני מתיישבינו בארץ, מבניהם של אנשי העלייה הראשונה.
אכן, חלק מהבנים והבנות האלה התנוונו במושבות הישנות - לא יכלו להרים ראש. חלקם
הלך למדינות הים ״לעשות חיים״, ותוכל למוצאם חיים חיים ריקים וירודים בכל פינות
אירופה ואמריקה הצפונית והדרומית. חלקם פרש לפקידות, לקריירה קלה ולהתנוונות
לבנטינית בערי הארץ והארצות הסמוכות. אך החלק הטוב, הלוז - הוא נתן לארץ, לבניינה
ולהגנתה את המובחר שבמובחר. לא בכוח השכלתו ולא תמיד בכוח כישרונותיו - כי אם בכוח
היסודות הראשוניים האלמנטריים, שירש בטהרתם מדור הגיבורים של העלייה הראשונה. אהבת הארץ, אהבת בניינה,
המסירות להגנתה, אהבת העבודה החקלאית הייתה להם חלק ממהותם האישית. אש הציונות -
השלמה, האינטגראלית - בערה בהם כאש תמיד. פיקחים שבפיקחים - הם נשארו תמימים
שבתמימים לגבי היסודות, ונקיים מכל ציניזם עקר. והעיקר שבכל אישיותם הוא - השורשיות,
האינסטינקטים הבריאים, השלמות, ההרמוניה - הבריאות הגופנית והרוחנית.
ואחד מאלה המעטים והיקרים היה יוסף פיין. חוטר
מ״גזע הפיינים״ האיתן. בריא, חסון ושלם. ואיתן - באיתנותו האיכרית - בביטחונו
האיכרי. אוהב עבודה, ועבודה חקלאית יותר מכל. ובעבודה - ״בכל אשר יפנה יצליח״. בה
חייו, בה אושרו, אומר ועושה. קסמי העיר ומנעמיה - לא יישבו את לבו. מסור עד בלי
גבול למשפחתו, לילדיו. אוהב ילדים בכלל ואהוב ילדים. ודואג דאגה נאמנה ויפה להוריו
הזקנים ואחיו. אוהב לשמוח ויודע לשמוח. חי חיים פנימיים עשירים. בעל דימיון, אפילו
סנטימנטלי - אך ללא זוּלוּת בסנטימנטליותו. מעיין בספר ויש אשר ינסה גם ״לחטוא
בעט״.
ונכון, תמיד נכון. ואולי - לעומקו של דבר - יותר מכך. מצפה וצמא ל״חתיכת-עבודה״, ולתפקידים שהוא ידע לעשותם יותר מאחרים. כאן
גם חרדת אשתו לא תעכבהו. והקבוצה לא תמיד מראה הבנה לעבודות שמחוצה לה. ויש ועין
חשדנית לה. רבות נאבק ונפתל יוסף פיין בקבוצתו על הזכות לעשות את אשר יעד לו
גורלו. ותמיד נמצאו בדגניה קבוצתו חברים - אומנם לא רבים - אשר הבינו לרוחו
ועודדוהו.
יוסף פיין לא היה הרפתקן - לא ביקש הרפתקאות. אך
לא הייתה הרפתקה - הדרושה לעניין - שלא היה נכון לה ומסוגל לה. והכל בפשטות,
ובחיוך נוסך ביטחון של ״ילד גדול״. ונהנה הנאה אמיתית - גברית - מן ההרפתקה לאחר
שסיים אותה בהצלחה. ואנו היינו נהנים למשמע סיפורו החי על אשר עבר עליו.
ביחסו לערבים הייתה נימה אנושית אמיתית וכנה של בן-הארץ ועובד אדמתה כלפי שכניו - על אף כל הסבך
הטראגי של היחסים איתם. אך לצורך העניין היה תכססן ופיקח ואפילו ערום. ולא בחל
בנכלים. ידע יפה, נכון יותר חש היטב, את נקודותיהם החלשות של ״בני-דודנו״, ואף על
פי כן התאמץ עד קצה הגבול להיות הוגן וישר כלפי אלה מהם, שנהגו בו בהגינות.
לא אומר שלא ידע פחד. אדרבא, היה זהיר. אך הוא ידע
ממה יש לפחוד וממה אין לפחוד. סו״ס, רוב הפחדים שלנו הם מהבלתי ידוע. הם תוצאה של
אי-ידיעה. והוא ידע כה הרבה, היה כה בן-בית ומעורה בארץ ובקרב שוכניה - שידע כי
מרבית פחדינו הם פחדי-שווא.
לפיכך דומה היה לפרקים שהסכנה בורחת מפניו. אך היו
לו חושים נכונים ודקים - חושים טבעיים לסכנה האמיתית ולזהירות מפניה.
ובפעולה היה בעל דימיון ובעל המצאות - ובעל-תחבולות
- שהיו, על אף דימיוניותן, מציאותיות ולא השתבשו לחלומות שווא ותעתועים.
והנה סופו של יוסף פיין. סוף כזה. אכן נעלמים דרכי גורלו של אדם. ובסופו של יוסף פיין אתה רואה
עין בעין עד מה מעטה בעצם היא מידת שליטתו של אדם על גורלו. עד מה אורב הגורל -
לעתים - דווקא במקום שאין כל יסוד לנחש ולחשוש.
לכאורה אתה רואה לפניך אדם במלוא כוחותיו -
הפיסיים והרוחניים. מחזיק, כביכול, ברסן גורלו להפנותו לאשר ירצה. כי יוסף פיין צר
את דרך חייו בכוח רצונו. בדרך חייו לא היה אובייקט ונפעל. בן מתולה זה, חסון, יפה
ובריא - יכול היה לפנות לעשר דרכים אחרות; אך הוא קבע לו את דרכו שלו, שהובילתו
ממתולה לנהלל ולחולדה, לרחובות, ולדגניה, לפעולתו המבורכת בהגנה, ובהתיישבות
ובפעולות מחתרת בארצות הסמוכות, ובסיוע חיוני לצבא ההגנה לישראל במלחמת-שחרורנו.
ולאחר שחמק עבר דרך כל הסכנות שהקביל בחייו, ולאחר
שאתה מעלה בדעתך שהיה ללא כל ספק חומק דרך סכנות נוספות כהנה וכהנה, אלמלא המקרה העיוור - אתה
עומד תוהה ונבוך ומדוכדך שבעתים.
אכן, אין ניחומים.
|
