לדרכו של דב הוז ב״הגנה״

י״ח אלול תרנ״ד – כ״ט כסלו תש״א

עיקרי הדברים שיובאו להלן שימשו יסוד לתיאור שהובא בספר ״תולדות ההגנה״, כרך ב׳ חלק א׳. כאן הורחב התיאור

 נולד בשבת תרנ״ד (1894) בעיירה אוֹרשה שברוסיה הלבנה. בן למשפחה ציונית; אביו ברוך הוז מורה לעברית ועסקן ״חובב-ציון״ ואח״כ ציוני.

עלה ארצה עם הוריו בתרס״ו (1906). היה בין בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה ״הרצליה״. בשנת תרע״ג-תרע״ד (1913-1914) עבד כפועל חקלאי בדגניה. בשובו לתל-אביב נספח אל קבוצת ההגנה היפואית ובתרע״ה (1915) התגייס לצבא התורכי. משנואש מהשלטון התורכי הצורר - ערק.

עם כיבוש דרום הארץ ע״י הבריטים היה בפעילי המתנדבים לגדוד העברי, ושירת בו כחייל ורב-סמל.

כל שנותיו מפעילי תנועת העבודה וההסתדרות ושנים ארוכות חבר מועצת עיריית תל-אביב.

נספה בתאונת דרכים קטלנית בנהגו במכונית בכביש חיפה-תל-אביב בכ״ט כסלו תש״א (1940).

דוב הוז היה בן מחזורו-בגימנסיה וגיסו של אליהו גולומב; וכן חברו הקרוב לדרך חיים ולפעילות מרכזית ב״הגנה״.

״ ׳הגיסים׳-האישים היו שונים. שנים רבות וארוכות, בנסיבות שונות ומשונות של חיים, בצוותא ובמפורד: מהלימוד במחזור אחד בגימנסיה, העבודה בדגניה, והפעילות ב״הגנה״ ובגדוד הצבאי, ובפעילות הציבורית בארץ, בחוץ-לארץ, בהסתדרות ובתנועה הציונית וחילוקי-הדעות והשוני הרב באופי - כל אלה לא העיבו כלשהו על יחסי-הרעות הנאמנים שנשארו ברעננותם, על הדאגה ההדדית והכבוד ההדדי שבהם״ (עיין ״על אליהו בהגנה״ ע׳^,151).

ישרים ובהירים היו קווי האופי של דב והוא ניחן במזג טוב. עוד בהיותו תלמיד בגימנסיה היה מקובל על כל חבריו, מסייע להם ותומך בהם בקטנות ובגדולות ומשמש כפי שכינוהו ״לב המחלקה״.

דב הוז היה במייסדי ״ההסתדרות המצומצמת״ של בוגרי הגימנסיה. בהשראתה ולפי החלטתה יצא לעבודה בדגניה. במלחמת-העולם הראשונה התגייס תחילה לצבא התורכי, אחרי-כן, לכשהובררה מהותו העוינת של השלטון – פרש-״ערק״ מהצבא וגילה עוז-רוח מפתיע בהעברת נשק, תוך חירוף-נפש מהחזית בדרום אל המושבות העבריות ברחבי-הארץ. השלטון התורכי חרץ את דינו למוות ודב נספח אל ״קבוצת הנשארים״ בתל-אביב, זו ששמרה על השכונה לאחר גירוש תושביה בפסח תרע״ז. לדב הוז היה תפקיד מרכזי בהקמת הגדוד העברי, ורב היה דיכאון רוחו כשלא ניתן לגדוד למלא שליחותו על-ידי השתתפות ישירה במערכה הצבאית על כיבוש הארץ.

דב הוז ניחן בכישרונות רבים ומגוּוָנים:

הצטיין בלימודיו בגימנסיה,

בלט כפועל חקלאי מוכשר וקל-תפיסה בעבודתו בדגניה

וכחייל ורב-סמל פלוגתי בגדוד העברי;

הוא כבש לעצמו על-נקלה שליטה הגונה ושוטפת בכמה לשונות וניחן בכושר ביטוי, בכתב ובעל-פה.

היה בעל אומץ לב אישי נדיר בשעות-סכנה, בעל חוש-התמצאות מהיר, רב תחבולות ותושייה.

לא היו בו אופי הפלדה, כוח הפריצה, כושר המנהיגות ויכולת ההסתכלות העיונית החודרת שניחן בהם אליהו גולומב; עם זאת שררו יתר משמעת פנימית ושיטתיות בפעולתו היום-יומית. כן נתברך בתבונת-חיים רבה להתיר סבכים ולהיחלץ מסבכים.

אכן, עיקר כוחו היה בקסם האישי שבו, בשליטתו בעצמו ובנועם הליכותיו האציליות: אלה כבשו על נקלה לו ולשליחותו את אמונם ולבותיהם של קרובים ורחוקים. רוחו הטובה וחוש ההומור שבו לא עזבוהו גם בנסיבות החמורות ביותר.

אמן יחסי-אדם היה. לא היה כמוהו קל למגע ולקשירת קשרים עם רבים ואף זרים ורחוקים.

״הייתה זו סגולה מיוחדת של דב״ - כתב עליו אליהו גולומב - ״ליצור סביבו אטמוספירה של חברות ואהבה ולעשות מתוך קלות בדברים הדורשים מאמצים קשים״.

דב הוז חשב את מחשבת ההגנה העברית באופקיה הנרחבים והמעמיקים. הוא היה ראשון שנתן ביטוי בקיץ תרע״ט (1919) להסתייגות ולאכזבה מן האמונה ב״חיילים העומדים תחת פקודת אחרים״ כדרך היחידה להבטחת שלום היישוב, בעת שרבים מחבריו עוד ראו ב״לגיון״ את חזות הכל.

בימי הנפתולים המרים בין אנשי המשמרת החדשה שב״הגנה״, שאליה השתייך דב הוז, לבין ותיקי ״השומר״, ראו בו אף האחרונים את איש הפשרה המתון, השקול והידידותי, שניתן לשאת ולתת עמו.

הוא היה בין המתחילים בניסיונות לכיבוש האוויר על-ידי בחורים יהודיים,

הן מתוך חישובים כלכליים ומדיניים,

והן מתוך רצון לחשל בעוד מועד כלים לביטחון היישוב ולהגנתו.

שלל כישרונותיו וסגולותיו גרמו, שתפקידים מעשיים, מדיניים ודיפלומטיים כבדי-משקל הוטלו עליו והרחיקוהו מפקידה לפקידה מעבודת ה״הגנה״ ואף מן הארץ (ב״משרד לעבודות הציבוריות״ ב״סולל-בונה״, בוועד הפועל של ההסתדרות, בשליחויות מדיניות, במגעים עם שלטונות המנדט, בקשרים עם מפלגת העבודה הבריטית וכו׳ וכו׳).

בפעילותו הציבורית הכללית נטרף מפעולה לפעולה - בהתאם לצורכי-השעה המשתנים, שנענה להם תמיד בלב נכון ופתוח וללא שיקולים אישיים רבים, אם כי לעתים קרובות, ובעיקר בשנות-חייו האחרונות, ליוותהו ההרגשה הטראגית, כי כוחותיו מתבזבזים מחוסר התרכזות באפיק מסוים. אולם גם בפרשו ממרכז-ה״הגנה״ נשאר נאמן וקשור בקשרים אמיצים אליה ואל מפעל ההעפלה; הוא הרבה לסייע לשליחיהן בעצתו הטובה והנבונה וכי בפעולות מעשיות, בריכוז כספים, בקשירת קשרים ובהסברת ענייניהן.

בשליחותה הישירה של ה״הגנה״ ובפאתי ה״הגנה״ מילא תפקידים מרכזיים בהשגת אמצעים, ברכש, בתעש, ב״הסתדרות״ ב״הפועל״, וכו׳ ובגיוסן ובעיצוב דמותן של יחידות הצבא היהודיות בראשית מלחמת-העולם השנייה. אך דומה כי ערכו העיקרי היה - כמלכד וכמשרה תרבות-יחסים בכל מקום שנקלע אליו, או שנקרא אליו.

בארגון ה״הגנה״, שהיה מורכב בהכרח מיסודות שונים ולפעמים רחוקים ויריבים, ובמציאות היישובית רבת-הניגודים ואף התככים, מילא דב הוז מתוך השראה ובהצלחה מובהקת תפקיד של מפשר ומקרב לבבות.

״דב שירת את הגנת היישוב בכל מאודו, תמיד נשאר לה נאמן. לא אבה לחסות בחסדי זרים, האמין בגבורה יהודית ובהגנה עברית חופשית״ (י. גלילי).

אביר, איש חמודות ורע טוב היה דב הוז, וכזה נשאר בזיכרונם של אלפים ורבבות מאנשי ה״הגנה״ מכל החוגים.