חיים שטורמן זיכרונו לברכה

טבת תרנ״ב - י״ח אלול תרצ״ח

נדפס בקובץ לזכרו של חיים שטורמן, הוצאת מרכז לנוער של הסתדרות העובדים, עין-חרוד - תרצ״ט

יליד רוסיה. עלה ארצה עם הוריו בימי העלייה השנייה. למד תקופה קצרה בגימנסיה ״הרצליה״. היה פועל בסג׳רה ומצעירותו נצטרף ל״השומר״ ופעיל בו. שמר ביבניאל, חדרה, רחובות, מסחה ומקומות אחרים ואגב פעילותו נאסר ע״י התורכים. חבר בקבוצת ההתיישבות השומרית בתל-עדס (תל-עדשים) עד פירוקה; בתר״פ ותרפ״א חבר קבוצת כנרת ואח״כ מימי עליית הכיבוש לעמק יזרעאל המזרחי ועד יומו האחרון - חבר משק עין-חרוד.

מראשוני מרכז ההגנה ופעיליו וממייסדי ההתיישבות בעמק יזרעאל ועמק בית-שאן. נהרג במוקש דרכים עם אהרון אטקין ודוד מוסינזון בשובם מהכנת העלייה לקב׳ ״מסד״ בעמק בית-שאן בי״ח אלול תרצ״ח.

יהי חלקי עמכם ---

--- צנועי הגות ועלילה.

חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי-תפארת;

--- לא תשלוט עין זר מעולם בחג נפשכם ובאבלה,

אור אחד לעינכם תמיד, אור שקט ונוגה,

 --- אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים,

--- עבור וזרוע סביבכם באפס-יד ובלי-כוונה

את - האמונה ואת - הטוהר, הרועפים מכל יישותכם

 --- פיכם לא יביע גדולות ---

ואולם חייכם - מיטב חזיונכם, ותפארתכם - עצם היותכם;

---

מתוך ״יהי חלקי עמכם״, ח.נ. ביאליק

את חיים שטורמן פגשתי ראשונה ב-1920 בבואו לכנרת להצטרף לקבוצה, ומאז ועד ימיו האחרונים נקשרנו קשרי פעולה אמיצים וחבלי חברות וידידות נאמנים ועמוקים.

אני, הצעיר, פגשתיו כשהוא אדם שדמותו כבר עוצבה. קל היה להכיר, שרבות עבר עליו בחייו, רבות ראה ו״סערות הנוער״ מאחריו. אומנם לא נשבר, אך החיים כבר כפפו קמעה את קומתו הזקופה. צעדו כבד, הילוכו שקט ובוטח, מבטו נעוץ לרוב באדמה ואינו ממהר לפגוש את מבט עיניך ודבריו בנחת. איזה חוט של עצב ואפילו של ייאוש-מה מתוח על כל יישותו ונימה של סקפטיוּת מחלחלת מבין דבריו.

מראשית השנה ציפינו לבואו, אך הוא התמהמה. בייחוד ציפיתי לראותו אני, שלא הכרתיו קודם לכן, אך רבות רבות שמעתי על עברוֹ. ואולם הוא בושש לבוא - טרח בחיסול עסקי תל-עדשים השומרית (תל-עדס בלשון הימים ההם). הוא היה אחד מעמודי התווך של תל-עדס מבחינה משקית ועליו הוטל העול הקשה והמר של חיסולה. הפרשה המרה הזאת הטביעה את חותמה על כל חייו. כנראה שכמה וכמה ממיטב תקוותיו וחלומותיו נקברו עם הסיום הטראגי של פרשת תל עדס, אמונתו בכמה מחבריו נסדקה והמו״מ היגע והמטריד עם המוסדות השאיר עליו רושם בל יימָחה. הוא היה משתמט מלשוחח בפרשה זו וכשהיו מזכירים אותה היה מחייך בחיוכו המיוחד ומפטיר: בעניין זה הריני ״כלב מוכה״.

לא אתיימר ששמונה עשרה שנות היכרות וידידות הספיקו כדי שאוכל לומר כי הכרתי את חיים. הוא המעיט בכלל בדיבור. שיחותינו היו רובן ״ענייניות״ וכמה וכמה משטחי חייו נשארו סתומים בפני.

כי סגור ומסוגר היה חיים. ראה, הקשיב והרהר הרבה יותר משביטא. ידע יפה להשתמט מתשובה אם בהלצה או בדרך אחרת. ואם רצה להעלים מה - אי-אפשר היה לפתוח את חרצובות פיו. לא פעם התלוצצו ביניהם הקרובים שבידידיו: מה נושא סוף-סוף בחובו ״הלוקש הארוך״ הלזה?

לא אהב לגלות רגשותיו ברבים ולספר על ״מפעלותיו״ בעבר; איזו תרבות טבעית מנעתו מזאת. אך מתחת לקליפתו החיצונית, הנוקשה והאפורה, מאחורי הקול המונוטוני, שקקו חיים פנימיים עשירים (ואם גם עצורים) ולחשה אש-תמיד בלהבה צנועה שאינה מבקשת להיראות חוצה.

כבד לשון - כאיש אדמה מנעוריו - היה חיים. רמת השכלתו הכללית - מוגבלת למדי. אולם כל מה שאמר (והוא נקט תמיד במילים הפשוטות ביותר) היה מלא משקל פנימי ומחשבה עצמית, שאינה בוחרת לה דרכים סלולות, כי אם חותרת לתוך ולעיקר בשביליה המיוחדים. קסם של עצמיות שפע מכל מעשיו ודבריו וברכת אישיות אַצלה בכל פעולה מפעולותיו. כמעט בכל עניין שנגע בו גילה צדדים שנעלמו מאחרים.

צנוע וכמעט נחבא אל הכלים היה האיש. לא נדחק, לא התפרץ לעמוד בראש. אבל בכל רגע חמור נתבלט מאליו. מאליהם פנו המבטים אליו באמון ובביטחון, שהוא כבר יגלה את המוצא האפשרי. ובכל שעת מבחן - הזדקר מאליו כאיש שהוא ״משכמו ומעלה״.

נהדר היה בשעות מבחן מכריעות. מעטה הפלגמטיות והאטיות הוסר והיה כלא היה. האיש הפך בן-רגע לאחר: מהיר-תנועה, פקוח-עיניים, תופס ביעף את עיקר הסכנה. מהיר-החלטה, תקיף בדעתו, עז-נפש כמעטים מעטים, והולך בראש.

מי שנזדמן לו להיות עם חיים בשעות כאלה לא ישכחנו. ותכונותיו אלה הן שגרמו לכך, שכמעט בכל מפעל נועז היה עולה מאליו ההכרח (והכרח רצוי) לשתפו, ודווקא בתפקידים האחראיים ביותר.

בפעולה היה חיים שקול בדעתו, מתון וזהיר. מפורסם בזהירותו! הוא לא ביקש את הסכנה. כאדם שעבר בחייו דרך סכנות אין ספור לא היה עבורו שום דבר מושך בעצם הסכנה. לא בוש להתחמק בכל הדרכים האפשריות מפני סכנות. ידע בדיוק מהו התחום בין זהירות לרתיעה ומורך-לב.

לא נמנע מכפוף את קומתו למראה סכנה, אם כי עצם ההתכופפות הייתה נראית מלאכותית לקומתו הזקופה. ואולם הוא חתר אל המטרה, שהציב לפניו. והשגת המטרה במינימום של קורבנות הייתה העיקר בשבילו. וכשלא הייתה ברירה היה פוגש את פני הסכנה בשליטה עצמית ובבת-צחוק כאשר ידעו להקביל את פניה רק מעטים. ועמוק עמוק קיננה בו ובאלה אשר סבבוהו האמונה במזלו. בכל מאמצי כוחותיו ובכל האמצעים (ובעניין זה לא היה בורר ביותר באמצעים) מנע את חבריו מהסתבך בסכנות שאין בהן הכרח מוחלט-אחרון.

חיים גדל מנעוריו בשדה. כסלע מסלעי הארץ, כאלון מאלוניו היה. ראינוהו כחלק בלתי נפרד לא רק מיישובה החקלאי העובד כי אם מנופה. חוטר מ״שבט השטורמנים״ הראשוני והאמיץ. בעל חושים דקים ומפותחים באיש הטבע ומעורה בארץ כמעטים. בעל חוש הסתכלות דק מן הדק ומקשיב וקולט ואינו מאבד.

כישרון התמצאותו בארץ ובדרכיה, זיכרונו החזותי היו מפליאים. בדרך או בחוסר דרך, בהרים, בגיאיות ובערבה, ביום ובלילה היה תופס בחוש את הכיוון הנכון. מעין מצפן טבעי, חוש מיוחד לארץ, היה נושא איתו בכל אשר יפנה.

לכאורה היה אדם פרימיטיבי. אך אף צל של וולגריות וגסות-רוח לא דבקו בו. אצילות-הרוח הטבעית, השורשית, התרבות הנפשית שבה ניחן מטבעו הצילו אותו מאלה על-אף כל הגלגולים שבהם נתגלגל.

לעומת זאת נשמרה בו הראשונוּת ביחסו לדברים. הבחין בחוש בין עיקר לטפל וחתר לעיקר. יחסו האמתי היה נתון תמיד לעניינים שהם עיקרי-העיקרים שורשי-השורשים: קרקע, הגנה, עלייה. השתמט משקוע בעניינים אחרים. וגם בדרך החתירה לעיקרי הדברים התייחס בשנינה ובז לטרחנות העקרה, לבלוף, לדברי-רהב, לווכחנות, ללהג, לקצף (ולכל מה שקורא בחוגי השומר - ״שוויץ״). והיה עושה מלאכתו ומעשה אחרים בשקט ובמתינות, כאיכר הפולח שדהו ניר אחר ניר.

מעטים כמוהו ידעו להתהלך עם השכנים הערבים. בחופש גמור, בלי צל של התראות והתהדרות וללא שמץ של חנופה והתבטלות ידע לכבוש את לבם, לקנות את אמונם ואת יראת כבודם. בפשטות ובטבעיות התהלך איתם. חופשי בהרגשתו העצמית ובהליכותיו בכפר-פלחים כבאוהל-בדווים. ועם כל הטראגיות שבסבך היחסים, שמר על נימה אנושית במגע איתם.

פגישותיו עם אנשי השלטון הבריטי היו דרך חירות וכבוד, אך ללא התגרות. חיים העריך מאוד את טיפוח הקשרים איתם וידע לקנות את אמונם ולסחוט מהם את הדרוש לתכליתו.

מעטים מאוד ידעו כמוהו את מצב הביטחון לאשורו. בשנים האחרונות היה הוא המקור המוסמך ביותר לדעת את המתהווה במזרחו של עמק יזרעאל. מתוך צירוף נכון של ידיעות, פיקחות טבעית, הבחנה דקה, ידיעת השכנים וחושים לארץ ולמתהווה בה ידע כמעט ללא טעות את המצב. לא תמיד ביטא בשלמות את אשר ידע. לעתים מצא לנכון להעלים. אף ידע אל נכון את תחומי ידיעתו. בכמה יחידים, בעלי חושים טבעיים לארץ, נוכל להתברך, לאחר שאיננו?

בעבודתו בכנרת וגם אחר-כך בעין-חרוד השתמט מליטול על עצמו את התפקידים המרכזיים שבמשק. לא פעם התרעמנו בכנרת והתרעמו בעין-חרוד על כך. הוא בחר לו תמיד שבילי עבודה ופעולה צדדיים, שאחרים לא נטו אליהם. אבל בכל עבודה שעשה בשדה, בחצר ובסדנה שרתה ברכה בלתי מצויה של תבונת-כפיים של איש אדמה, עובד מנעוריו, אשר כל מלאכה לא תיבָּצר ממנו.

ואולם הוא חסך כביכול את כוחותיו לעתיד. הצטער בעומק לבו, שכוחותיו אינם מנוצלים במידה מספקת ובערוץ המתאים. עם כל צניעותו (כמעט בישנותו) חיתה בו ההרגשה הכנה, שהוא נוצר לגדולות מאלה, שכוחותיו הצפונים בו טרם באו לידי גילוי.

ורק מעט מצער מכוחותיו הספונים בו באו לכלל ביטוי במפעל הכיבוש וההתיישבות בעמק בית-שאן. מפעל שאין להפריד בינו ובין חיים, מפעל שקשה להעלות על הדעת איך היה קם מבלי חיים (ובעיקר, איך יהיה לאשר הוא יכול וצריך להיות). במפעל הזה כאילו נשם חיים לרווחה, לאחר שנים רבות של הצטנפות וטיפול בעבודות ״ארעיות״. מחלת שנותיו האחרונות לא בלמה את שטף מרצו והתמדתו. הוא פרש את כנפיו... ונפל.

חיים הצטרף ל״השומר״ בהיותו כמעט נער. הוא עלה, גדל ובגר ב״השומר״. אני פגשתי בו - בעצם - בערוב ימי ״השומר״, בראשית תקופת הנפתולים בין ותיקי ״השומר״ והשכבה הצעירה של אנשי ההגנה. עוד לא הגיע הזמן להעריך הערכה אובייקטיבית - ״היסטורית״ - את פרשת ההיאבקות הזאת. אני ראיתיה תמיד כהכרח טראגי - אבל בלתי-נמנע - של הסתגלות לצורכי הביטחון החדשים וליכולת ההתגוננות החדשה. ואולם בחיי יום-יום הייתה היאבקות זו מלוּוָה לא מעט מרירות ו״יחסים אישיים״. לא קלים היו לבטים אלה גם לחיים.

חיים היה אחד היורשים הטהורים ביותר לתמצית-מסורת-האבירים הנאצלת של ״השומר״ בתקופת זוהרו. איזו יד נעלמה, ברוכה, הצילה אותו מ״סרח העודף״, שנטפל ל״השומר״ ושלא היה מעצם מהותו. בהיותו עצם מעצמו ובשר מבשרו של ״השומר״ שימש חיים בעצם הוויתו הגשר החי בין הכוחות הוותיקים והכוחות הצעירים העולים, שאינם - ביסודו של הדבר - אלא המשך הישן ויורשו. אין כוונתי לומר שהוא שימש מתווך או מפשר במו״מ שבעל-פה. בזה לא היה כוחו גדול - כידוע. אבל עצם אישיותו, יושר-לבו, תום הליכותיו, חברותו הנאמנה והטהורה שימשו גשר אל השכבה הצעירה ומופת-חיים. גאה בתוך תוכו בעברו השומרי היה חיים משוחרר ונקי מכל כיתתיות צרת-עין.

לא תמיד הסכמנו לדעותיו, יש שחלקנו עליו בחריפות ופעמים שלא נמנענו לצערו עבור טעויות שטעה או מעשים שנראו לנו בשעתם כטעויות. אבל בזה היה כוחו, שהכריחנו תמיד להקשיב לדבריו וללמוד מהם - אפילו שלא הסכמנו לכולם או לעיקרם.

תמיד היה איזה גרעין אמיתי גם בטעויותיו, גרעין מפרה, מעורר למחשבה ולביקורת נוספת. שום גוון של מריבה אישית לא היה נלווה לוויכוחים שלנו, שהיו לפרקים נוקבים למדי. אם בכוח אישיותו המאירה, הלבבית והרצינית ואם בכוח ההומור הטוב שבו נתברך היה נוטל מכל ויכוח את עוקצו האישי-המעליב. בלי צל של אמביציה אישית היה מקבל את הגרעין האמיתי שבדברי החולקים עליו.

לא קלים היו חבלי הסתגלותו לצורכי ההתגוננות החדשים ולאופקים הצפוּנים בהגנה העממית המשתפת המונים בפעולת הביטחון. התייחס בסקפטיות-מה לשיטות הארגון החדשות ולטכסיסים החדשים. בעניין זה היה יורשו הבלתי-אמצעי של ״השומר״. בעצם, האמין יותר ביכולתו של היחיד או של יחידים מעטים, מאשר בכוח הפעולה האפקטיבית של הרבים. מי כמוהו חש וידע

עד כמה זרים רוב אנשינו לארץ,

עד כמה אין הם מבינים לרוחה ולרוח הערבים,

עד מה רבים קורבנות החינם שאנו מקריבים מתוך חוסר הכשרה או מתוך זרות.

אך עם כל אי-אמונו ב״רבים״ לא נשאר נוקשה בעמדתו ה״שמרנית״ והפרה וכיוון את הפעולה החדשה בניסיון חייו העשיר. שמח להתגלוּת כל ניצוץ כוח אמיתי חדש, טיפח ואימץ אותו. קיווה רבות מהדור הצעיר הגדל בארץ.

עם כל היותו נתון לצורכי הכלל לא דבק בו מאום מהעסקנות הפרופסיונלית. שמר תמיד על יחס חי ורענן לדברים ולא חדל מלחתור לתוכם של העניינים.

ואחרון, אחרון. היה מסור ואחראי למשפחתו ואב למופת לילדיו. גם בעומדו בעמדות האחראיות ביותר ובימים הטרופים ביותר הקפיד לבלות שבתותיו בחוג משפחתו. ידע את הסוד לחיות יפה בכל תנאים ונסיבות שהם. גם ידע לשמוח שמחת חיים אמיתית ונוהרת בחוג משפחתו, ידידיו וקבוצתו.

תפארת אדם, יסוד שביסוד.

אשרי מי שעמד בד׳ אמותיו.