צנחנינו
בעקבות דברי באזכרה, לשבעת הצנחנים
הנעדרים, בישיבת הוועד הפועל
של ההסתדרות, בט״ו טבת תש״ה. נדפס
בשנתון ״דבר״ תש״ה.
אנסה להזכיר לעצמנו, בקווים כלליים, את תולדות מפעל-הצנחנים. כוונתי לספר
על המפעל יותר מאשר על האישים. בשביל חבורת חברים לא קטנה, שהיו שותפים ליוזמה והיטו
שכם לביצוע המפעל, ובשביל אלה שהשתתפו במפעל בגופם - הרי כל אחד משבעת הצנחנים
הנעדרים הוא לא רק סמל בלבד - הוא אישיות שלמה, עולם מלא. ואינני מרגיש בי כוח,
מכל מקום עתה, לתאר עולמות אלה ולו בקווים כלליים ביותר.
מפעל הצנחנים הוא אחד הגילויים הנהדרים של השתתפותנו רבת הפנים במלחמת
העולם השנייה. שני תפקידים היו לו ושניהם שלובים אחד בשני:
מלחמה בצורר - מלחמת תנופה ומלחמת מגן –
ופעולת הצלה.
אנו עומדים כבר לאחר מלחמת-העולם; אולם מבחינתנו אנו, מהבחינה הציונית,
מלחמתנו אולי מתחילה רק עכשיו. אך אם נזכה פעם לכתוב את תולדות השתתפותנו במלחמה
האחרונה, תוך הרחבת הדעת, ויתברר כי העם היהודי, שאיבד במלחמה זו קרוב לשליש
מבניו, לא רק הובל לטבח כי אם נלחם רבות ובצורות שונות, ועצם המאבק-המאמץ הזה יש
בו - אולי - משהו הנוטע בנו תקווה לעתיד.
ליד פעולות הקרב הגלויות והישירות, שבוצעו על ידי יהודים בכל צבאות
בנות-הברית ועל ידי היחידות העבריות הארצישראליות שלנו והחי״ל, לא מעטות הן פעולות
המחתרת, שבוצעו על ידי אישים יהודים בודדים או קבוצות פרטיזניות יהודיות בתוך
ארצות האויב ומאחורי קווי האויב. ואחד הגילויים המופלאים בשטח פעולות-המחתרת היה
מפעל הצנחנים.
שבעת החברים הנעדרים, שאת זכרם אנו מעלים פה הערב, נפלו כולם - לפי
הידיעות האחרונות שבידינו - בחודשים אוקטובר-נובמבר-דצמבר של שנת 1944.
הם הלכו בשליחות ציונית, בשליחות העם כולו, וכל השבעה היו חברי ההסתדרות, ויצאו
בשליחות התנועה החלוצית. והם, ואלה שפעלו איתם וחזרו וקהילות ישראל שבהם פעלו או
ניסו לפעול, יכלו להרגיש עד כמה שני התפקידים האלה –
לצאת בשליחות העם
ובשליחות התנועה החלוצית –
אין ביניהם כל מחיצה ושניהם מתמזגים
ועולים בקנה אחד.
ביצוע המפעל אופשר הודות לפעולה משולבת של שלושה גורמים:
המחלקה המדינית של הסוכנות, אשר ביוזמתה ופעילותה פולסה הדרך;
המוסד לעלייה ב׳ אשר ריכז את כל הפעולה המעשית בהכנת שליחים, שילוחם
והחזקת הקשר איתם;
ארגון ההגנה וחטיבותיו, (וחטיבת הפלמ״ח בראש וראשונה) אשר גייסו והכשירו
את היוצאים.
תנועתנו החלוצית, על כל אגפיה, היא אשר דרבנה את העושים ואת המסייעים גם
יחד והיא אשר הזינה מבחינה רוחנית את הצנחנים בפעולתם.
אזכיר בקווים כלליים את תולדות המפעל. במלחמה זו נקט העם היהודי עמדה
אויבת גלויה לחזית הנאצית-פאשיסטית. לא היו ולא יכלו להיות בשטח זה שום היסוסים.
עם ראשית המלחמה הציעה ההסתדרות הציונית לממשלה הבריטית לגייס את כל כוחו של העם
היהודי לעזרת צבאות בנות-הברית, ובין השאר הועלתה גם הצעה לנצל את המחתרת היהודית
בארצות הנאצים: לשלוח שליחים למחתרת היהודית ולשתפה למלחמה באויב. ובדומה להצעות
בשטח הצבאי, כן גם ההצעות בשטח זה נתקבלו ונדחו חליפות.
משא ומתן זה, שהיו בו עליות וירידות, חייב קשר עם שירותי-אינטליג׳נס, אשר
בדרך כלל לא היינו להוטים כל כך לקשור עצמנו איתם. הקשר היה גם קשה ומסובך מאוד.
היסוסים-שיקולים, ציוניים, אידיאולוגיים ומוסריים, ליוו את הפעולה מראשית. לאחר
כמה וכמה בדיקות וגישושים החל להתברר לנו, שאל מעבר לחומה אי-אפשר יהיה לחדור, אלא
בעזרת השירותים הללו. והוכרע להתקשר איתם רק משנתברר לנו ללא כל ספק, שבלעדי
השירותים האלה לא נוכל בתנאי המלחמה להגיע למקום, שחובתנו להגיע אליו.
שיטת הפעולה של השירותים האלה, המיוסדת על שימוש בחיילים בני הלאום בעל
השירות ועל ניצול סוכנים שכירים, הייתה בה - כמובן - משום סתירה מוחלטת לדרך שלנו,
ועל רקע זה צמחו ניגודים. הם לא הבינו וגם לא העריכו לרוב את המניעים הפנימיים של
אנשינו המתנדבים ואת כל היכולת הגנוזה במחתרת היהודית. לרוב נפגשנו באי-אמון
וחשדנות. לא פעם נאמר לנו בגלוי, שהתנועה הציונית מתכוונת במפעל זה יותר לענייניה
היא מאשר לשירות העניין ״הכללי״, כאילו הייתה סתירה בין שני התפקידים במלחמה נגד
היטלר. ואין צריך לומר שהאדמיניסטרציה והמשטרה הארצישראליות עשו מצדן במיטב יכולתן
על מנת להכשיל את הפעולה המשותפת הזאת ולהגביר עוד יותר את אי-האימון הקיים.
הפעולה לשליחת שליחים אל מעבר לחומת החזית, אם בדרך של צנחנות או בדרך
אחרת, התחילה עוד בשנת 1940. באותה שנה הגיעה המחלקה המדינית של הסוכנות, במשא
ומתן שלה עם גורמים בריטיים, לכלל הצעה בדבר פעולה מלחמתית מסוימת בארצות הבלקנים,
בטרם נכבשו על ידי האויב. אבל ביצוע התוכנית נפסק בתחילתו, ושלא באשמתנו.
בשנים 1940-1941
נעשתה פעולת הכנה מלחמתית בסוריה, שהייתה נתונה תחת שלטון וישי; במאי 1941
נעשה הניסיון לחבל בבתי-הזיקוק לנפט של טריפולי בסוריה (אזכיר, שבפעולה זו איבדנו 23
מטובי החברים הימאים שלנו, אשר לפני המלחמה פעלו בשטח ההעפלה. חברים אלה לא הספיקו
לבצע את המלאכה - מניחים שבדרך נתקלו בספינת-מלחמה צרפתית של וישי, ועקבותיהם לא
נודעו עד היום הזה). אחר- כך, באמצע שנת 1941, בזמן הפלישה הבריטית לסוריה, בוצעו בהצלחה רבה
פעולות חבלה ותפיסת עמדות קדומניות של האויב - עד בוא הצבא הסדיר. וכשהמצב במזרח
התיכון החמיר מאוד, נעשו ההכנות לקראת מלחמת גרילה בארץ ובסוריה, למקרה שהארצות
האלה תיכבשנה זמנית על-ידי הנאצים.
בינתיים החלו מגיעות הידיעות האיומות על פעולת ההשמדה של הנאצים ומצד
חברים מכל חוגי התנועה וכן מצד המחלקה המדינית של הסוכנות באה יוזמה נמרצת לחיפוש
דרכים לחדור אל הגולה. עבודת ההכנה של השליחים הצנחנים החלה בסוף שנת 1942,
וכבר באביב 1943 יצאה הקבוצה הראשונה של 15 איש לאימונים במצרים במקצוע הצנחנות ובמקצועות
אחרים הדרושים לביצוע המשימה. היו אלה הימים השחורים מבחינת המצב בחזית, והשלטונות
הצבאיים של בנות-הברית היו מוכנים להיעזר בכל מי שהציע שירותו להם. עוד בתחילת 1942
גויסו מספר אלחוטאים יהודים, שנשלחו לשירות, בעיקר ביוגוסלביה של טיטו. הראשון
שבהם צנח ביוגוסלביה במאי 1943 וכל הקבוצה מילאה תפקיד חשוב מאוד בהקמתו והחזקתו
של קשר האלחוט בין מפקדת טיטו ומפקדת בנות-הברית בקהיר.
הבשורות הרעות מהגולה הוסיפו בינתיים להסתנן, והרצון להבקיע דרך גבר.
אז תוכנו תוכניות (אשר בחלקן נשארו בבחינת חלומות בלבד) - של חדירה לגולה בקבוצות
יותר גדולות על-מנת לארגן שם את ההתגוננות והמרי היהודיים. אחד היוזמים והמתכנים
של התוכניות, מחולמי החלום הזה והטורחים בביצועו, היה אליהו גולומב ז״ל.
המחלקה המדינית ניסתה לנצל את כל הקשרים שהיו בידיה כדי לרכוש את עזרת
שירותי האינטליג׳נס הבריטי להשגת המטרה הזאת. אבל לא הסתפקה בבקשת עזרתם של
הבריטים בלבד - היא פנתה גם לאמריקאים, לצ׳כים, ליוגוסלבים, לפולנים ולאחרים ועשתה
כל מאמץ לנצל כל שמץ של אפשרות. ואולם מכל התוכניות הללו יצאו לפועל - וגם אלה
במידה מצומצמת מאוד - רק אותן התוכניות, שהיו קשורות בשני שירותים של הבריטים. עם
האמריקאים התנהל משא ומתן ארוך ונמרץ למדי, ולא פעם היה נדמה לנו, שהנה אנו עומדים
כבר בפני ביצוע מעשים גדולים. בסופו של דבר לא יצא מזה כמעט ולא כלום. מתוך 32
הצנחנים שיצאו לפעולה מקאהיר לאירופה, אחד בלבד יצא בשירות האמריקאים, וגם הוא לא
הגיע לכלל פעולה מאחורי קווי האויב, אם כי מילא תפקיד חשוב למדי באיטליה. מאידך,
כל הניסיונות לנצל את הקשרים עם הצ׳כים, היוגוסלבים, הפולנים והאחרים עלו בתוהו,
ומה שנעשה - נעשה רק בעזרתם של שני שירותי אינטליג׳נס בריטיים.
באחד מאלה
פעלנו מתוך קשיים גדולים ויחסים קשים. זהו שירות עתיק יומין הקשור למשרד החוץ
הבריטי, בעל-רוטינה שנקבעה במשך דורות, הרגיל לעבוד באמצעות סוכנים שכירים ולא
יכול היה להבין לרוחנו. אי-הבנות חמורות היו כמעט חיזיון תמידי. אף על פי כן יצאו
עשרה חברים בעזרתו ובשליחות משותפת יהודית-בריטית.
בשירות השני -
שהוא צעיר יותר לימים, - ופחות כבול למסורת נוקשה - שירות שטיפל בהברחת שבויי
צבאות הברית ממחנות השבויים של הנאצים, מצאנו יותר הבנה. אגב, אחד הקצינים שעמד
בראש השירות השני הזה, היה מעוזריו הקרובים ביותר של צ׳רלס-אורד וינגייט בזמן
פעולתו בארץ. ואין שום ספק, כי העובדה שקצין זה נשאר נאמן לנו במשך כל זמן הפעולה
וסייע במידה מרובה להצלחתה - היה בה הרבה מירושתו הרוחנית של וינגייט. בעזרת שירות
זה יצאו 21 חברים לשליחות משותפת יהודית-אנגלית - שליחות שהייתה מכוּוֶנת
מבחינה בריטית-מלחמתית להצלת שבויי המלחמה של בנות-הברית ממחנות השבויים של
הנאצים.
אבל היו לא רק עיכובים חיצוניים בלבד. היו גם היסוסים פנימיים. עצם קבלת
התפקיד הכפול - הכללי והיהודי - הכביד, ומספר חברים יקרים לא יכלו לקבל על עצמם את
התפקיד הזה בלב שלם ונרתעו. ואכן, רק אותם החברים, שהרגישו באחדות המעשה של מלחמה
והצלה התנדבו למעשה. ההיסוסים היו בכל החוגים וההתנדבות הייתה מכל החוגים.
בראשית אוקטובר שנת 1943 צנחו השליחים הראשונים לרומניה. עצם הצניחה מגובה
רב כרוכה תמיד בסכנה, שהאיש לא ינחת באותו מקום שאליו התכוון. וכך קרה, ששני
השליחים האלה הורדו במרחק של 60 ק״מ ממקום המטרה. אחד מהם שבר רגלו אגב הצניחה. הם
נתפסו ונלקחו למאסר חמור. וגם בהיותם במאסר קשרו קשרים עם התנועה החלוצית, כיוונוה
והדריכוה. ולזכות שני החברים האלה והחברים שבאו בעקבותיהם יש לזקוף במידה ניכרת את
פעולת העלייה שאורגנה בשנת 1944 מרומניה. לכאורה, היה בכישלון הזה כדי לרפות את
ידינו, שכן היינו חדשים בכל הפעולה הזאת. אף על פי כן החלטנו להמשיך. התחילו להגיע
האוניות מרומניה: ״מריצה״ ״מילקה״ והשאר, ובדרך זו קיבלנו בפעם הראשונה אינפורמציה
על המחתרת היהודית, על נקודות האחיזה, על כתובות וכו׳. מכאן ואילך יכלה כבר הפעולה
להתנהל ביתר תוכניתיות.
מחורף 1943 עד חורף 1944 אומנו החברים, ובמרס 1944 יצאה הקבוצה השנייה, בת ששה חברים, להונגריה ורומניה.
הם צנחו בסלובניה, עשו פעולה חשובה בין הפרטיזנים של טיטו ושלושה מהם הצליחו אחר
כך לחדור להונגריה. במאי נצטרפו אליהם אחרים. הפעולה הלכה ונתפתחה.
32 החברים שנשלחו לפעולה - 3 חברות ו-29 חברים - יצאו לארצות הבאות:
לרומניה -
9 חברים (אגב, 4 מהם נפלו בשבי ויצאו שלמים);
להונגריה -
3 (מהם נעדרים שניים: חנה סנש ופרץ גולדשטיין);
לבולגריה -
2 (במשך חודשים רבים לא הצליחו החברים, למרות כל מאמציהם ומאמצינו
אנו, לחדור לבולגריה, והגיעו לשם רק עם כניעתה. כבר אחרי הכניעה הספיקו לעשות
בבולגריה פעולה ציונית וחלוצית חשובה עד מאוד);
לאיטליה -
3 (מהם נעדר אחד: אנצו סירני);
לסלובקיה -
5 (מהם נעדרים ארבעה: חביבה מרטינוביץ-רייק, צבי בן-יעקב, אבא
ברדיצ׳ב ורפאל רייס);
לאוסטריה –
2;
ליוגוסלביה -
8.
מתוך 32 אלה 12 נפלו בשבי האויב, 5 ניצלו והם איתנו פה או בשליחות ו-7
הם הנעדרים (בין אלה שתי חברות).
המפעל זכה להערכה רמה מצד השלטונות הצבאיים של בעלות הברית עבור שירותיו
המלחמתיים. בייחוד לגבי חברינו ברומניה, בהונגריה, בסלובקיה ובאוסטריה. אבל אחרי
הכל, חשובים לנו ההישגים מהבחינה היהודית.
אינני מקבל על עצמי להעריך הערכה מקפת את המפעל - את אשר נתן למעשה ואשר
צפון בו לנוער שלנו ולדורותינו העתידים. עצם הופעתם של הצנחנים הארצישראליים בין
המוני היהודים המדוכאים והמושפלים, בין אנשים שהיו כבר על גבול הייאוש או מעבר לו
וגם על גבול הכפירה הציונית, עודדה במידה שאין לשערה. הדים על כך קיבלנו מסלובקיה
ומרומניה. הם הצליחו בזמן הקצר של עבודתם
לכוון את הפעולה הציונית שבמחתרת,
להפיח רוח חיים בתנועה הציונית החלוצית
ולכוון את פעולת העלייה וההצלה.
ואנשי המרכז הציוני ברומניה (ובראשם ד״ר זיסו ז״ל), שגם הוא כוּוַן במידה
רבה ע״י משלחת הצנחנים, היו נוהגים לאמור: אנחנו מדברים בשם ״קול ירושלים״ היינו:
קול הצנחנים העברים שהגיעו מארץ-ישראל.
מבלי כל קשר עם הצלחתם המעשית - עצם הופעתם של החברים כשלעצמה היה לה ערך
כביר. היו מקומות, כמו למשל בסלובקיה וגם ברומניה, שאנשים ותיקים בציונות וחלוצים
הגיעו עד קצה גבול הכפירה הציונית, מפני שהציונות לא באה לעזרתם ברגע הטראגי ביותר
בחיי העם - והופעת החברים שלנו הצילה והופעתם עשתה גדולות בכל השטחים: בשטח ההצלה,
בשטח ההברחה, בשטח ההתגוננות. כל הפעולה של העלייה מרומניה בשנת 1944
אופשרה במידה רבה הודות לעזרתם של חברינו אלה.
אבל אולי יותר משנתנה לבו הפעולה הזאת למעשה, היא צופנת בשביל עמנו
ותנועתו החלוצית לעתיד לבוא - במופת שבה. זה היה אחד המפעלים הנועזים ביותר שלנו,
שנעשה מתוך התנדבות שלמה ובחירה חופשית מוחלטת של מיטב חלוצינו. זהו שלב מיוחד
גבוה במפעל ההגנתי שלנו, אשר התחיל מהגנה על נקודה, עבר להגנה מעבר לתחום הנקודה,
לשדה, הלך והגביר בטקטיקה שלו את יסודות ההגנה האקטיבית, עלה אחר כך למלחמת-חזית
בשונא והגיע לשיא זה של פעולה מאחורי קווי האויב.
ולמען תבינו את הרוח אשר פיעמה ומפעמת את האנשים שיצאו לפעולה זו, מספיק
לציין, שכמה מן החברים שנשארו בחיים, העמידו את עצמם שוב - לאחר שובם משליחותם -
לרשות תפקידי-מחתרת חמורים במפעלי ההגנה וההעפלה.
כבר אמרתי, שלפעולה זו גויסו חברים מכל אגפי התנועה החלוצית. ועד כמה
שידוע לנו פעלו כולם - בדרך כלל - מתוך אחדות ואחריות וחברות יוצאות מן הכלל. גם
אחדות המניעים וגם אחדות התפקידים ועצם האחריות הכבירה הזאת, היא כנראה שהכריחה
אותם לעבוד במסגרת כזו של שותפות נאמנה. ובתוך כל ההרס הפנימי ביהדות, בתוך הסכנות
החיצוניות, בתוך האווירה של סכנת בגידה מתמדת מכל צד - שמרו על טהרתם וליכודם.
אמרתי, שנתקלנו בקשיים גדולים מצד קציני שירותי האינטליג׳נס השונים - למען
האמת יש לציין, שהיו מצדם גם כמה גילויים יפים של חברות-קרב יוצאת מהכלל.
רק 32 איש יצאו לפעולה, אבל אנחנו והם רצינו בהרבה יותר. היה זמן שחלמנו
על יחידות יותר גדולות, שתצאנה לארגן את מפעל ההתגוננות והמרי של יהודי הגולה.
נתגייסו לפעולה זו כ-250 חברים. מהם קיבלו את אימונם ועברו קורסים שונים
פנימיים כ-170, ונוספו אליהם עוד כ-70 חיילים ויותר, שנתגייסו מהיחידות היהודיות השונות.
החיילים הנזכרים נתגייסו לצנחנות בהתאם להסכם עם השלטונות הצבאיים הבריטיים שלפיו
הופנו מהשירות הצבאי הרגיל לתפקיד זה. כ-250 איש היו, איפוא, נכונים לצאת, ואין ספק, שאילו
התקדמה הפעולה, היו מתנדבים לה עוד כהנה וכהנה. אבל זהו המעט שהספקנו לעשות.
החברים הצנחנים הגיעו במאוחר, ומעט מן המעט שהגיעו - הייתה להם הרגשה צורבת, שאילו
הקדימו לצאת והיו רבים יותר, היו מצילים יותר.
והנה קטעים אחדים ממכתבי הצנחנים הנעדרים שכתבום על סף היציאה, או על סף
הפעולה או בתוך הפעולה עצמה.
אקדים קטע ממכתבה של חנה סנש על סף היציאה לאחד מחבריה הקרובים,
שעודד אותה וסמך אותה בפעולה זו:
״ברצוני לכתוב לך כמה מילים לפני יציאתי. אין זאת פרידה. נפרדנו עוד
בארץ. אבל אני מרגישה צורך להגיד לך כמה מילים כלחבר טוב וקרוב.
--- לא בשם אחרים, רק בשמי, למרות שאני יודעת שכולם מרגישים כמוני; אני
הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים. אני רואה זכות
בהליכתי וגם חובה. ותעזור בכל מקום ומצב הידיעה שאתם עומדים מאחורינו״.
ואי-אלה קטעים ממכתבי אנצו סירני, שנכתבו גם הם על סף היציאה. הוא
כותב לחברים שעבד יחד איתם במפעל ההעפלה:
״שלום חברים,
רציתי לכתוב לכם כל הזמן - ולא ניתן. עתה, לפני צאתי, רוצה אני בכל זאת
לשגר לכם מילים מספר. מרגיש אני, כי כלפיכם חטאתי במידת-מה, כי עזבתי אתכם באמצע
עבודה אשר התחלנו בה יחד. תסלחו לי. אולם הכרתי הייתה, שמקומי עתה כאן, בעבודה
ובשליחות אשר בחרתי לי, ולא יכולתי לקול אשר קרא לי.
בהיותי כמה שבועות כאן נוכחתי שצדקתי בהערכתי. הלוואי והיינו מגיעים לשם
קודם - היינו יכולים להציל הרבה יותר ממה שניתן היום!
שלום לכם ולהתראות. --- אם מרחוק ואם רק במחשבה, גם שם אהיה איתכם
בעבודתכם...
באהבה, שלכם א נ צ ו״
והנה מכתב קצר מא. סירני לחברים, שבהם ראה את מוריו (ובהם ב. כצנלסון
ז״ל):
״מורי וחברי שלום רב,
ערב צאתי צפונה
אני רוצה לדרוש בשלומכם. נוסע אני בתקווה שאצליח בדרכי ואוכל לעשות מעט לעמנו
ולמאמץ המלחמתי נגד היטלר. מי ייתן ונתראה בקרוב, ואם לא, שלום רב לכם ותודה בעד
כל מה שנתתם לי בחיים, בעד האור שראיתי באורכם.
שלום - ואל תרגזו בדרך!
שלכם באהבה״
וממכתביו מאיטליה לחבריו במוסד להעפלה:
״כל יום שבתי כאן מוסיף לי הרבה. דיברתי עם מאות פליטים, למדתי המון דברים
השובים.
בהיותי כאן נוכחתי, שלו היו לוחצים אז הייתי יכול לנסוע, ולו הייתי נוסע -
הייתה אפשרות ותקווה להציל מאות יהודים, שבינתיים הלכו לאיבוד. גם היום אפשר לעשות
גדולות, ואני יודע היום שאפשר לעשות, ואני האיש אשר צריך לעשות. לא הייתה עוד בלבי
בחיי הרגשת שליחות כמו היום.
התכוננתי עד כמה שזה אפשרי לתפקיד. השגתי כל מיני כתובות וקשרים, אשר בוודאי
יעמדו לנו בשעת הצורך. כמובן, העיקר הוא המזל וההעזה - ואני תקווה שנצליח. הסביבה
שאני נשלח אליה ידועה לי מנעורי. ביליתי שם פעמיים זמן-מה, ואני חושב שאוכל להתמצא
שם בקלות. חברִי - בן אותה סביבה... מתי ואיך נשוב טרם ידוע לנו: תפקידנו לא קל
וידרוש מאיתנו מאמץ ארוך וממושך. בסביבה מסתתרים, לפי שידוע לי מפי עדויות נאמנות,
לא מעט מבני עמנו. ברור לכם, שעל כן קיבלתי ברצון הצעה זו...
הניסיון בקורס לצנחנים היה מאלף. לא הייתי כלל וכלל בין המפגרים, למרות
גילי הקשיש. משקלי וגובהי עמדו לי - נשארתי תמיד באוויר יותר מכל איש אחר. אומנם
כל פעם שעליך לקפוץ אתה חושש ומפחד מחדש, אבל ההרגשה באוויר נחמדה וכשאתה מגיע אל
האדמה, הנך מרגיש ממש כ״מלך״. אני שקט ובטוח עתה. יודע בוודאות שאוכל להתגבר
ולנסות להבקיע את דרכי בין הגויים.
אני מצרף למכתב כמה פתקאות, אשר נכתבו על ידי חברינו מהקבוצה הראשונה ערב
יציאתם. תשמרו עליהן, ליוויתי אותם עד (על יד) האווירון, והיה יפה לראות באיזה עוז
וביטחון הם יצאו לתעודתם. לא אלמן ישראל כל עוד קיימים לו בנים כאלה! מאת הקבוצה השנייה
(יואל ופרץ) נפרדתי בצהרים, לפני צאתם לשדה התעופה. גם הם יצאו בטוחים ודרוכים, אם
כי שינוי המצב בארץ שליחותם קצת הדאיג אותם ואותי...
ועתה עלי להיפרד מכם. אם אשוב עוד נעבוד בוודאי יחד, ניפגש שוב ונכיר יותר
טוב איש את רעהו. ואם לא - ואתם יודעים שאני בין החושבים, שלשליחות כזאת עלינו
ללכת בהכרה שלא נשוב אם לא בדרך נס - אני רוצה שתדעו, שחודשי עבודתי במחיצתכם היו
בין המאושרים בחיי. ידעתי שאני בתוך עמי ועובד לעמי בעבודת-הקודש. איתכם הסליחה על
פזיזותי, הטמפרמנט שלי, על כל שגיאותי. הולך אני - מובטחני - גם בשליחותכם ואשתדל
לא לבייש את שמנו ולעבוד את עבודתנו בכל התנאים. אם לא אשוב - שלום לכולם. ובכל
זאת אולי להתראות.
שלכם באהבה״
ועתה ממכתבי קבוצת הצנחנים שירדו בסלובקיה, למקום ששמו בַנְסְקָה ביסְטְריצָה,
והוא במרכז סלובקיה, לרגלי הקרפטים. בשביל האנשים הקרובים לעניין מקום זה נעשה
לשם-דבר.
מכתב מאת אבא
ברדיצ׳ב:
״חברים יקרים,
במקום להיפרד מכם בלחיצה הרגילה של ידיים ומילים בעל-פה, עושה אני את זה
בכתב.
חסרות לי המילים שתבטאנה מה ברצוני להגיד לכם ברגע שאני עוזב, ומה ברצוני
שתמסרו הלאה בקשר איתי, ויציאתי למילוי תפקידי.
הפעם הקודמת חסר היה לי מזל. מקווה אני שהפעם לפחות הוא לא יחסר לי, כיון
שהרצון וההחלטה למלא את תפקידי היהודי עודם במלואם.
ולכם, חברים, מאחל אני שתצליחו למלא את רצונכם, ומקווה אני שלא ירחק היום
שנתראה כולנו בריאים ושלמים ונחוג כולנו את חג שחרור עמנו ואת שיבת הבנים לגבולם.
תצליחו ולהתראות״
ולהלן מכתב אחד החברים המרכזיים ב״החלוץ״ הסלובקי, ממנהיגי ״החלוץ״, חבר
״השומר הצעיר״, אגון
רוט,
על התרשמותו מהפגישה עם הצנחנים:
״אחי היקרים,
עיני יורדה דמעה... דמעות שמחה זלגו... רגשות עליהם איני מסוגל לכתוב
היום.
מי יודע אם נשיג את חוף המולדת. ולכן הנני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו בכדי
להודיעכם, שתקוותנו עד היום - אולי בכל זאת נשמע עוד פעם הד קול ארצנו - לא אבדה.
ואם לא יעלה בידנו לחבק את כל אחינו במולדתנו, נא למסור, לכולם, שעד הרגע
האחרון זכרנו את כל אלה שעזרו לנו להקל את עול המשא של הגלות השחורה והמרה. גורלנו
גורל מר - ואתם שלחתם לנו חיים חדשים.
הלוואי ונזכה לבוא אליכם ולהגיד לכם: ״קברנו את הימים המרים, ואתם עזרתם
לנו להיוולד מחדש ולהיות שוב לאנשים חדשים וליהודים שמחים.
אנחנו, אשר אף פעם לא שכחנו אתכם, ואם גם אתם זכרתם (עלינו) - הננו חיים
בשביל כל המשפחה שלנו.
חזקו ואמצו, שלכם אגון״
אגון רוט זה, כפי שאמרתי, מפעילי ״החלוץ״ ואיש ״השומר הצעיר״, נפל גם הוא
ב-31 לאוקטובר 1944, בקרב על המחנה בו רוכזו חברי ״החלוץ״ הפעילים,
ולוחמי המחתרת היהודית בסלובקיה.
ועתה קטע ממכתבה של חביבה מרטינוביץ-רייק, אחת הדמויות
המקסימות בקרב החבורה הנהדרת הזאת. בה חברו בהרמוניה מיוחדת במינה רוך, חן וקסם
נשי עם עוז החלטה של פלדה. היא כותבת בין השאר:
״מצאתי לראשונה את אגון רוט, שעל אודותיו ידעתי כל הזמן. קשה למסור לך
בכתב על שמחתו ועל שמחת יתר החברים המעטים שהתקשרתי איתם, כי איני יכולה עוד
להופיע בפני כל החברים. הפגישה הייתה מזעזעת. ברגע הראשון לא יכלו להאמין בבואי.
החזרנו להם בהופעתנו את האמונה בתנועה ואת הצורך להמשיך בדרכנו. הרוסים החברים
הללו. ואני, אשר ידעתי אותם מקודם, מרגישה ורואה את השינויים שחלו אצלם. הרבה הרבה
חברים יקרים איבדנו בתקופה הקשה הזאת. אך נשאר קומץ אנשים נאמנים, שבכל מצב שמרו
את אמונתם לתנועה. רוב הנוער נמצא בין הפרטיזנים, או בצבא. הם הצטרפו ליחידות הללו
בשבועות האחרונים, אחרי שעזבו את מחנות-העבודה. הצלחנו בכל זאת לרכז כבר כמה חברים
מרכזיים, והם משתתפים בכל העבודות הקשורות בהצלת היהודים הנמצאים בשטח החופשי.
העבודה היא רבה, וחבל מאוד שלא יכולנו להגיע קצת יותר מוקדם. עכשיו נשתדל למצוא
קשר עם חברינו במקומות שונים, ומקווני שנוכל עוד להציל משהו״.
והנה קטע ממכתב אחר של חביבה:
״צבי בעצם כבר כתב לכם על אודותינו, ואני רוצה להוסיף רק כמה מילים.
כי בכדי לכתוב על הכל מה שחייתי במשך השבועיים הללו הייתי צריכה לכתוב רומן, וזה
כבר נשאיר לנו כאשר נחזור לביתנו. נכון?
הימים הראשונים כאן בשבילי היו קשים מאוד. דאגתי גם לבחורים שהגיעו רק אחרי
9-10
ימים לכאן״ --- (זו הייתה קבוצת צנחנים שתעו בדרך ונפגשו איתה רק כעבור 9-10 ימים
לאחר שהגיעה למחוז חפצה).
״ --- חוץ מזה כאן בינתיים הכל נשתנה והכתובות שהיו לנו, היו ישנות ---״ (הכוונה לאנשים שאיתם צריכה הייתה להתקשר).
״ --- למזלי הכרתי טוב את הסביבה ואת האנשים, ואחרי כארבעה ימים מצאתי את
הקשרים הדרושים והתחלתי בעבודה. מצבי היה והינו גם כיום די מסובך וקשה, כי מכירים
אותי כאן גם הגויים וגם בני עמנו. עד עכשיו הצלחתי איך שהוא לשמור על עצמי ולא
הכירו אותי, אלא אנשים שהייתי נאלצת להתקשר איתם לשם העבודה שלנו. למרות הכל קרה
לי, שאנשים ניסו לזהות אותי. לפני כמה ימים התנפלו עליה (על דירתה - המלבה״ד),
ולמזלי לא הייתי אותו הלילה שם, כך שנשארתי כפי שאתם רואים בחיים. רק לקחו את כל
חפצי. על זה שמעתם כבר בוודאי מהחייל (מביא האיגרת). אני יכולה לומר, שכל יום שאני
חיה אותו הוא מתנה. מובן שמצבי כעת קצת קריטי. מקווים שהכל ייגמר טוב. אנחנו
עובדים בטמפו מלא, ויש הרבה דאגות, סידורים ועבודה. אך חיה אני רק במחשבה אחת -
להציל עוד מה שאפשר. על שמחת הפגישה בין ארבעתנו כבר כתב צבי, ואתם יכולים לתאר
לעצמכם מה זה היה עבורי, אחרי הבדידות האיומה של למעלה משבוע ימים. הרבה עוד הייתי
רוצה לכתוב לכם, אך נאלצת אני לגמור, כי יום העבודה מתחיל.
ד״ש לכולם ולהתראות״
מכתב אחד החברים, גם הוא מאותה קבוצה,
צבי בן-יעקב, נכתב בסוף ספטמבר 1944:
״את ההזדמנות הזאת אני מנצל על מנת
לכתוב לכם שורות מספר. אחרי דרך ארוכה מאוד, שהייתה מלוּוָה אלף סכנות והרפתקאות,
הגענו סוף-סוף אחרי תשעה ימים למקום בטוח. כאן פגשנו אחרי יומיים את חביבה. ואתם
יכולים לתאר לעצמכם מה גדולה הייתה השמחה בפגישה זו. לא העלינו כלל על דעתנו,
שבדרך זאת היא תגיע. על הדרך עד למקום הנוכחי אין אני רוצה לכתוב לכם עכשיו, כי
היה זה לוקח יותר מדי זמן. כאשר באנו, ראינו שחביבה התחילה כבר בעבודה ממשית בעניינים
היהודיים, והודות להתחלה זאת הצלחנו כבר ליצור משהו ממשי. גם העבודה בשביל --- (בעלות-הברית)
מצליחה במידה לא קטנה. כל הבורחים מאיזה שהוא מחנה שבויים מתרכזים כאן בעיר הזאת.
כמובן, אין רבים, אבל יבואו הנה.
מצב היהודים נעשה מאז כניסת הגרמנים לסלובקיה קריטי מאוד. בחלק
המערבי, שהוא בידי הגרמנים, היו ויש רציחות ושחיטות איומות. לפי אומדנה אופטימית
נשארו מהעשרים אלף אשר עוד נותרו כ-10 אלפים יהודים בסלובקיה המרכזית. הנוער אשר היה
במחנות העבודה התפרץ ביום כניסת הגרמנים ועבר לפרטיזנים. הם בין הלוחמים הטובים.
יש גם פלוגה יהודית אחת, אבל לא בשם פלוגה יהודית. יש גם גילויים רבים של מעבר
למחנה השתפנים (הכוונה לקומוניסטים - המלבה״ד), אבל עם בואנו הנה שוב החזרנו רבים
מביניהם למחננו. בכלל הופעתנו כאן השפיעה השפעה גדולה מאוד. אנשים הרימו ראש. היה
שורר כאן דיכאון וייאוש, ואנחנו הבאנו להם שוב אור בחייהם. שוב מתחילה לבעור
התוחלת. עבודתנו העיקרית בינתיים היא סוציאלית-יהודית. יש עכשיו לסדר בעיקר את ענייני
האבקואציה של היהודים למקומות בטוחים בריכוזים. זה מסתדר לאט, אבל יש כל הסיכויים
שיצליח לנו הדבר. היות וחביבה עוד רוצה להוסיף, אסתפק בזה בהיותי מאחל גם לכם
הצלחה בפעולתכם ושנתראה כולנו בריאים ושלמים עם העולים ביחד ארצה.
בברכת חברים נאמנה, שלכם צ ב י
ועוד קטע ממכתב, שחתומים עליו ארבעת חברי המשלחת הסלובקית:
״באנו הנה לאנשים שבורים מחוסרי כל תקווה. בהופעתנו קוממנו אותם שוב,
והעידוד מורגש על כל צעד ושעל. השמחה הייתה גדולה מאוד. (אותה) קשה לנו לתאר לכם.
אנשים כבר לא ידעו במה להיאחז. ועכשיו אנחנו רוצים לעבור עוד פרק רציני למדי.
האסון הגדול והארוך שבר והחניק את האמונה בציונות של חלק ניכר בקרב הנוער הציוני
לשעבר. נשאר לנו אומנם קומץ של נאמנים, אשר עמדו כסלע נגד כל גל ומשבר. חלק לא קטן
משרידי הנוער נמצא בין הפרטיזנים. לאט לאט החלה לפוג אמונתם באפשרות של הצלה ועלייה
לארץ הרחוקה ונאחזו בדבר היותר אקטואלי, הוא השתפנות. רצו להשתתף במלחמת הפרטיזנים
ובמיגור הנאצים. רבים ראו את חידוש חייהם בשתפנות. אך גם פה יש להגיד, שכבר קיבלו לקח
מר, כי לא פגה האנטישמיות. הם לאט מתחילים לחזור ליהדות ולציונות. י.ש. שהוא אחת הכתובות
אשר ניתנו לנו, יכול היום להיות למכשול בדרך. אך יש להגיד, שאפילו אחדים מבין
השתפנים הלא-יהודיים מראים את נכונותם לעזור מבחינת עזרה סוציאלית ליהודים על ידי
עמדתם במוסדות. ולמרות כל זאת נצטרך לפעול בזהירות רבה, כי הבולשת השתפנית מאוד
מסונפת. אנו ידועים כמשלחת אנגלית ועוד נמצאים במדים. הקושי הוא שהעיר קטנה ואחוז
לא קטן יודע על בואנו. מביתו של ג. (הכוונה לבודאפשט, המלבה״ד) מגיעות ידיעות מאוד
עצובות, אבל המספר עודנו מעורפל. כאן אנו מצטערים עוד יותר, שלא הספקנו להגיע יותר
מוקדם. אולי היינו יכולים לעצור דברים.
הננו מבקשים ממך מאוד למסור ליקירינו שהננו בריאים ושלמים. אם אפשרי, שלחו
לנו חומר וספרים.
ד״ש לכל החברים באשר הם שם״
בפתח הסתערותה של העלייה השלישית (כתום מלחמת העולם הראשונה) ניצב מופת תל-חי.
ובפתח היאבקותנו המדינית הנוכחית, בתוך שברנו האיום (במוצאי מלחמת העולם השנייה) -
זוהר מפעל הצנחנים.
ואין אני יודע סיום יותר טוב לדברַי מקטע דבריו של י.ח. ברנר לזכר הנופלים
בתל-חי:
״ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקורבנות כאלה? אנו אשר טומאת החיים
והריקנות והאפסות מסביבנו ובתוכנו - הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים
והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו? --- היש לנו
רשות להעלות את תל-חי על דל שפתינו?
ומה הלאה? קשת אנשי החזית בלי ׳עורף׳, בני מחנה החלוץ בלי מאסף, קשת זו
הן חתה, חתה במשך ימים מועטים - כמובן מאליו. ואם היה שם נס - הרי הוא זה, כי לא
נשמדו שם כולם, כי נשארו מהם לפליטה. ועכשיו מה הלאה? הן הרעה פתוחה מכל עבר.
וכשתגיע אלינו מחר, מחרתיים, בצורה זו או אחרת - הנדע, למצער, כולנו כי אין מנוס?
התהי בנו הכרה זו, הכרת ההכרח, להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת הניסיון הקשה ---
היעמוד כל אחד מאיתנו - ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו - במקום אשר יעד לו
גורלו?
תל-חי נשרפה. אבל לב ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין
אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש - הראו
גם היכן הלב הזה. ואנחנו, המפוזרים, חלשים - היאמר עתה כל חלש בנו: גיבור אני! -
ויהיה לגיבור?
תל חי. לב ישראל חי. אבל יתר אבריו?
היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו
כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו; השמענו שם כולנו את הד
הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות הזרוע: ׳טוב למות בעד ארצנו׳?״.
האין הדברים קולעים גם היום כביום נתינתם?
|
