לסיכומו של מפעל העפלה

קבוצת כנרת - משרד הביטחון.

י״א אדר תש״ט. יום תל-חי הראשון במדינת-ישראל.

נדפס בפתח הספר ״הספינה שניצחה״ (קורות יציאת ״אירופה״ תש״ז).

ערוך בידי ברכה חבס ויצא בהוצאת ״מערכות״ תש״ט.

דברי סיכום אלה רשמתי לזכר שלושת בני קבוצת-כנרת הצעירים והעזים:

גור בני ושני חבריו כאחים לו דן וזמיר.

שלושתם כאחד נפלו במערכה הכבדה על חירותנו:

גור בקרב על סג׳רה, דן וזמיר - בקרבות עמק-הירדן.

והמערכה טרם נחתמה.

בפרשת ״יציאת אירופה תש״ז״ מרוכזים - כבנקודת מוקד - עיקרי התכנים ועומקי הגילויים של שלשלת קורות ההעפלה לארץ. ואין כוונתי רק לחוליות האחרונות של ההעפלה ההמונית, המונה שנותיה מימי אוניית המעפילים ״וֶלוֹס״ (יולי 1934); ולא רק לכל החוליות הקודמות של ההעפלה החובבי-ציונית והציונית הפותחת בעליית ביל״ו (1822) - כי אם אולי

לכל זרמי ההעפלה, הגדולים והמצומצמים,

לכל ניסיונות ההעפלה הקיבוצית והאישית,

לכל מפעלי ההעפלה המוצלחים והכושלים, מיום גלותנו מעל אדמתנו.

ההיסטוריה של ההעפלה הגיעה - במובן מסוים - לחתימתה עם ייסוּד מדינת ישראל באמצע מאי 1948, ועם עלייתם של אחרוני העצורים בקפריסין לרציף הנמל בחיפה (בסוף ינואר 1949). והגיע אולי הזמן לניסיון להקיף ולסכם את נושא ההעפלה מכל בחינותיו.

ואולם, אין כוונתי ואין ביכולתי לנסות להקיף ולמצות את כל המסכת הכבירה הזאת. כוונתי רק להעיר מספר הערות על מקומה של פרשת ״יציאת אירופה תש״ז״ במפעל ההעפלה של התקופה האחרונה ועל מקומה של ההעפלה במלחמת חירותנו.

אמרתי ודייקתי באומרי, שרק במובן מסוים הגיעה ההעפלה לסיומה. כי שניים הם המכשולים היסודיים, שההעפלה נועדה להתגבר עליהם:

א. איסור הכניסה ארצה;

ב. איסור היציאה החופשית מארצות הגולה וההגבלות והאיסורים על דרכי המסע לארץ.

ואם המכשול הראשון הוסר עם סילוקו של השלטון הזר והאויב מן הארץ וייסוּדה של עצמאותנו המדינית - הנה טרם הוסר המכשול השני לגבי ארצות ערב והאסלאם ולגבי מדינות אירופיות שונות - ומי יודע מתי יוסר.

וכל זמן שלא יוסר המכשול השני, עדיין לא סיים מפעל ההעפלה את תפקידו. ועוד נתכנו לו עלילות, אם בשטח המדיני ואם בשטח המאבק הישיר, בדרך ההעפלה במובנה הפשוט והממשי של המילה. כמובן, בתנאים חדשים, כשלימינה מדינת ישראל העצמאית עם כל היכולת הגלומה בה.

העפלה ועלייה - אם יבוא יום וההיסטוריון יסקור את שתי הפרשיות האלה, אין זה לגמרי מן הנמנע שיבוא לכלל מסקנה, כי במשך כל ימי גלותנו ושלטון הזרים בארצנו, הייתה ההעפלה דרך-המלך של הנהירה היהודית ארצה, ורק בתקופות מסוימות (בהפסקות-אפיזודות), הצליחו היהודים להשיג מאת השליטים רשות לגאלית או לגאלית-למחצה - לעלות לארצם. אפיזודה כזאת הייתה (מבחינה היסטורית) גם כל העלייה הסרטיפיקטית בתקופת השלטון הבריטי. יותר מזאת, רק בכוח לחצו המתמיד של זרם ההעפלה, ולעתים בכוח המחץ שלו - הושגו מדי פעם אותם ויתורים ונסיגות מצד השליטים הזרים, שאפשרו את הכניסה הלגאלית למולדת.

לנהר זורם נמשלה ההעפלה היהודית.

אם נסתם האפיק - ופרץ הנהר בערוץ או בערוצים אחרים,

פעמים שטף בזרם אדיר אחד,

פעמים נתפצל לזרמים וזרמי-משנה.

תקופות - בזרמים גלויים לעין,

תקופות - בזרמים סמויים תת-קרקעיים,

תקופות - גם כך וגם אחרת.

פעמים נפסק הזרם ואולם רק לזמן-מה, עד שלחץ המים הנקווים יפרוץ לו מחדש את דרכו הישנה או החדשה.

היסוד העמוק ביותר של ההעפלה הוא היותה נעוצה בעיקרה בצרכים הפנימיים - בחוקים הפנימיים של ההוויה היהודית. הנסיבות החיצוניות עלולות רק לסייע או לעכב. ההעפלה היא אולי אחת ההוכחות הניצחות שחוקים פנימיים כאלה אכן קיימים - אם למרות כל הכוחות הקמים עליה במשך אלפי שנים, חיה וקיימת ומנצחת לעינינו ההעפלה היהודית.

הכרת היסוד של המעפיל היהודי היא זכותו הבלתי מעורערת לעלות למולדתו, זכות שאינה טעונה שום אישור ושום הסכמה משום גורם זר, מדיני או בין-לאומי. המעפיל רואה כל גורם מונע ומעכב כבלתי-חוקי, ״כגזרה של גויים״, או כמעשה-בגידה והכשלה של מרשיעי-הברית.

אין לה להעפלה שום מניעים יסודיים אחרים מחוץ לכמיהה היהודית לארץ, לכוחה המושך של המולדת וכוחה הדוחה של הגולה.

כשאני חושב לפרקים מדוע עוררה ההעפלה את חמת האויבים האנגלים כאשר עוררה; מדוע, בעצם, ריכזו אמצעים וכוחות כה עצומים למלחמה נגדה - הנני סבור כי חשו (ו״בצדק״), שבפעולה הצנועה ו״הצמחונית״ הזאת,

נעוץ המרד היהודי העמוק ביותר נגד תלותנו במשטר זר,

נעוצה התגרות ישירה ובלתי נרתעת בחוקי השליטים הזרים,

נעוצה התקלסות בסמכותם ובגזרותיהם, והוכחה ניצחת שהיהודים - אכן - אחת החליטו ליטול גורלם בידי עצמם.

זוהי אולי הסיבה שאפילו ״ידידים״ מסוג מסוים ״יצאו מכליהם״ - לא יכלו ״לעכל״ את התנועה המרגיזה, המתגרה והבלתי נרתעת הזאת. תנועה, שאין להתגבר עליה בשום הטפת ״מוסר״ שידולים ופיתויים, בשום הבטחות טובות לעתיד, בשום איומים ובשום אמצעי-לחץ ומלחמה פיסית. תנועה, שלאחר כל מכה שמנחיתים עליה וכל מפלה שמנחילים לה, היא מרימה שוב את ראשה וממשיכה.

ואין זאת אומרת, שההעפלה לא מצאה לה ידידים נאמנים בקרב אומות העולם; אדרבא - דווקא אופיה המיוחד קנה לה ידידים ותומכים נלהבים ונאמנים, גלויים ונסתרים בחוגים שונים, כמעט בכל הארצות שבהן פעלה; ידידים, שעמדו לה בזמנים רעים עד מאוד; ידידים שפילסו לה דרכים וקשרו קשרים מועילים, וחיו בכל נפשם ומאודם את חייה. אותם מצאה ההעפלה בקרב שוחרי החירות האמיתיים שבכל האומות.

ההעפלה היהודית היא אחת הצורות העיקריות והמקוריות ביותר של המערכה על חירותנו; צורה שכמעט אין משלה בתנועות החירות של עמים אחרים; ואם גם בתקופה האחרונה הפכה החזית הצבאית לחזיתנו העיקרית, הנה הוסיפה ההעפלה לתת את הלקח החשוב למערכה הכללית, בשטח העלייה ובשטחים אחרים, כפי שארמוז עוד להלן.

כידוע, ניסה משרד החוץ של בווין לתאר את ההעפלה כעניין מלאכותי, מעשה ידיהם של כנופיות ״ציונים קיצוניים״, ״חסרי מצפון״. אין סילוף גדול מזה של חֶזיון ההעפלה ואין סימן מובהק יותר לטמטומו של בעל התפיסה הנ״ל, שלאחר כל הניסיון שנתנסה לא הבין כלשהו בחיזיון שלפניו.

ההעפלה הייתה תמיד, ביסודו של דבר, פרי המצוקה הלאומית, ההכרח הלאומי, הרצון הקיבוצי והאישי והיוזמה הקיבוצית והאישית. פעילי ההעפלה (ברובם המכריע אנשי השכבה החלוצית שבארץ ואנשי הגנה) - לא היו כי אם דוחפים, מארגנים, ואם לדייק ״מיילדים״ (לפרקים מותר אולי להודות - מעכבים). המפעל עצמו נישא על גבי המונים. וברגעי מבחן רציניים נתגלה המפעל בכל גילויי הגבורה הקיבוצית, במובנה העמוק והכולל של המילה.

כזה היה המעמד בלָה-סְפֶצְיָה (בשביתת הרעב הממושכת של 1014 גבר ואישה);

כזו הייתה עמידתם של אנשי ״יציאת אירופה תש״ז״ בכל גלגוליהם;

כזו הייתה עמידתם של המוני המעפילים בקפריסין בשנות מעצרם;

כזו הייתה הנכונות שגילו המוני היהודים להוסיף ולהעפיל אחרי מעצרי המעפילים בארץ, אחרי ״פטריה״, אחרי הגירוש למאוריציוס, אחרי הגירושים לקפריסין ואחרי גירושם של אנשי ״יציאת אירופה״ להמבורג.

מפעל ההעפלה בתקופתו האחרונה, עם שהיה זה מפעל של המונים הפורצים ומבקשים הצלה, אורגן וכוּוַן בחלקו המכריע ע״י כוחם המאוחד של אנשי המפעל החלוצי בארץ ושל אנשי ההגנה. זהו אולי מפעל ההצלה הגדול הראשון, שאורגן ע״י ארץ-ישראל החדשה, החלוצית. זו הפעם הראשונה בתולדות עמנו יכלה ארץ-ישראל להושיט יד להצלה - ולו הצלה פורתה. לא היה זה מפעל של מפלגה או כיתה. בשם המפורש של א״י החלוצית המאוחדת ובשם המפורש של ההגנה - כיוונו השליחים את זרמי ״הבריחה״ ו״ההעפלה״, וכוחם של השליחים בציבור המעפילים שאותו שירתו - עלה והתבצר במידה שנשארו נאמנים לאחדות מפעלם החלוצי וההגנתי.

שני דורות של ההגנה שיתפו פעולה במפעל ההעפלה:

מצד אחד - הדור הקשיש של מניחי יסודות ההגנה ואנשי היחידות הצבאיות במלחמת העולם השנייה,

ומצד שני - הדור הצעיר של ההגנה, אנשי הפלמ״ח, הימאים והאלחוטאים.

ושני הדורות השלימו איש את רעהו בתוך המפעל החי. לא תמיד הייתה הפעולה המשותפת קלה והרמונית, אך בסופו של דבר נתן כל דור את חלקו במפעל הכללי. הדור הצעיר של אנשי ההגנה, זה שנשא על כתפיו במידה מכרעת את עומס מלחמת חירותנו בשנה האחרונה, זה שהרבה לשלם את המחיר האחרון - הוא שנתגלה גם בכל יכולתו במפעל ההעפלה והבריחה. ולא רק ביכולתו ״המקצועית״, בכישרון התחבולה וההסתגלות, כי אם גם ב״כישרון״^, העיקרי להבין לרוח המעפילים שאותם שירת, להתמזג איתם למחנה אחד ולשרת אותם באהבה ואמונה. ואל נשכח, שבחלקו הגדול היה הדור הצעיר מילידי הארץ, שחסר להם בתחילת עבודתם גם הגשר ההכרחי להמוני העולים - הגשר של ידיעת האידיש.

אך ערכו של המפעל נתגלה גם בכך, שגרר וצנף עשרות ומאות מבין הדור הצעיר בארצות המערב והארצות האנגלוסכסיות, מהם צעירים שהיו רחוקים מכל מגע שהוא לציונות. ספק רב אם מפעל אחר יכול היה לצרפם למחנה הציוני המגשים; אגב מפעל ההעפלה והבריחה נתקרבו ואח״כ נתנו את חלקם הנכבד במלחמת צבא ההגנה לישראל.

כברוב המפעלים ההיסטוריים, לא ידעו המתחילים במפעל ההעפלה את כל התכנים הגנוזים בו ואת כל האפשרויות הגלומות בתוכו. רק בתוך הפעולה עצמה צמחו כנפיים למפעל ונוכחו לדעת העושים בו, שלא בשביל צדדי הם דורכים, כי אם סוללים הם - בכוח המעשה המהפכני - מסילה רחבה לעלייה רבתי. לא עלה בדעתם של המתחילים, שייתכן להגיע בהעפלה לממדים שהגיעו ולאפשרויות שגילו, לתחבולות שלמדו לחבּל, למכשולים שלמדו לגבור עליהם. רק בתוך הפעולה עצמה למדו העושים, שלא להיוואש לעולם בפני שום צירוף של מכשולים, וגם כשדומה היה, שכלו כל הקצים ונסתמו כל אפשרויות הפעולה, לא לחדול כי אם להוסיף ולפעול ולעמול ולחתור ולבקש דרכים, ואז יש אשר פתחי אפשרויות היו נפתחים לפרקים במקומות שלא פיללו, ודברים ״בלתי אפשריים״ הפכו למציאות.

הממדים - ההתחלות היו צנועות ומצומצמות, כמעט מגוחכות, ועוררו בלב פיקחים ונבונים - גם בקרב התנועה הציונות - רק מנוד ראש ואולי רחמים למטורפים המשקיעים עצמם בעניין שאין לו כל תכלית. ורק בתוך הפעולה החיה גילו העושים, שדוחפים הם קרון-רכבת הנתון על פסי הברזל של ההיסטוריה היהודית, וכי התוכניות-החלומות על ממדי העפלה גדולים אינן רק ניתנות להגשמה, כי אם הן מחויבות הגשמה. הקטנות היו פתח הכרחי לגדולות, ורק הממדים הגדולים הם ששיוו להעפלה את ערכה בעלייה, בהצלה ובלחץ המדיני. רק הכמות הפכה לאיכות.

אמצעים - לפעולת המחתרת הזאת, בממדים שעוד ידובר עליהם, נדרשו סכומים עצומים. סבורני, שלא פחות משבעה מיליון לי״ש גויסו והושקעו במישרים במפעל ההעפלה החל מ״וֶלוֹס״ ועד ייסוּד המדינה, ובכלל זה גם המפעלים, שלא אורגנו על-ידי ״המוסד לעלייה״.

שנים רבות חלפו עד שהתנועה הציונית החליטה לקבל על עצמה במישרים את האחריות למפעל. את האמצעים הדרושים גייסה ההעפלה מכל המקורות האפשריים.

מאמצעי העולים-המעפילים עצמם,

מאמצעי התנועה החלוצית בגולה,

מאמצעי הסתדרות העובדים ומוסדותיה,

מאמצעי מוסדות-העזר של היהודים בגולה,

מאמצעי ההסתדרויות הציוניות בגולה,

מנדבנים יהודים וגם לא-יהודים שהתעוררו לעזרת המפעל,

ומאמצעי ההסתדרות הציונית העולמית.

רמזתי על המניעים ההיסטוריים היסודיים של ההעפלה. אנסה למנות את המניעים הבלתי אמצעיים. הם היו, כמובן, שונים בתקופות שונות.

א. בראשית ההעפלה ההמונית (1934) היה המניע הבלתי אמצעי - המחנק בתנועות החלוציות ההמוניות, בעיקר בפולין; התנועה, שמנתה עם הסתדרויות הנוער החלוציות מאות אלפים, נחנקה במסגרת המצומצמת של העלייה הלגאלית ונאלצה לבקש שבילי-עלייה נוספים ופרצה בדרך ההעפלה.

ב. בימי גבור הרדיפות של היטלר לפני מלחמת העולם, הייתה ההעפלה - דרך הצלה ומפלט, לפרט ולכלל.

ג. לאחר שנכנס לתוקפו הספר הלבן (1939) הפכה ההעפלה (נוסף לשאר תפקידיה) להיות אחת מדרכי מלחמתנו המדינית נגד משטר הדיכוי הבריטי ובעד עצמאותנו; אחת הדרכים המכוּוַנות ביותר - המובנות ביותר לעם ולעולם, המוחצות ביותר, נושאת דגל אי-הכניעה לשלטון המדכא.

ד. בימי מלחמת העולם הפכה ההעפלה לדרך העיקרית של ההצלה, לאחר שנצטמקו עד מאוד אפשרויות העלייה הלגאלית.

ה. עם תום המלחמה הייתה ההעפלה לדרך העלייה העיקרית, כמעט היחידה. וכך עד פתיחת שערי הארץ עם ייסוד המדינה.

ו. בימים המרים של מלחמת השלטון הזר בנו הייתה ההעפלה אחד המנופים העיקריים להחזיק את הרוח הציונית במחנות-הנידחים באירופה וביהדות העולם - אלמלא היא מי יודע אם לא היו נופלים ברוחם, נואשים ומתפזרים פיזור פיסי והופכים לאבק-אדם מבחינה לאומית ואנושית.

באותה התקופה השחורה הייתה ההעפלה מחזקת בתמידות את רוחו של היישוב במאבקו.

ההיה להעפלה ערך גם מבחינת העלייה? ההרבתה למעשה את מספר העולים? דין ודברים ארוך התנהל בעניין זה בציבוריות ובעיתונות הציונית והיהודית. המספרים הבאים יענו את תשובתם הניצחת. אך כבר אמרתי לעיל, שאין זו רק שאלה מספרית של כך וכך רבבות, שעלו בדרך ההעפלה ואחרת לא היו מגיעים ארצה. ברור לגמרי, שאלמלא לחץ-ההעפלה לא היו נפתחות לפנינו גם אותן האפשרויות הלגאליות שנפתחו. ומי שיעיין בתולדות ההעפלה יראה זאת עין בעין.

ואשר לשלטון. לא הייתה תפארתו במלחמתו בהעפלה. בכל נפתולינו איתו נאלץ לסגת צעד אחרי צעד לאחר כל התקפה, שניסה להתקיף. אולי לא היה בכך משום ניצחון להעפלה, אבל הייתה בכך משום נסיגה מתמדת לשלטון ומפלה מעשית ומוסרית, לרוב גלויה לעולם.

הנה הכריז הספר הלבן (מאי 1939) שבתום 75,000 הסרטיפיקטים שהוקצבו ע״י הספר הלבן לא יוסיפו היהודים לעלות, אלא בהסכמתם של הערבים - והממשלה הבריטית נאלצה להתיר עלייה של 1500 נפש לחודש גם לאחר תום המכסה הנ״ל.

לגבי מגורשי מאוריציוס הייתה הודעה מפורשת, שאלה ״ישולחו למושבה בריטית ... ובסוף המלחמה יוחלט להיכן יישָלחו, אך אין בדעת הממשלה שיבואו לארצנו״ --- וסופם של מגורשי מאוריציוס, שלאחר סבל אין קץ וקורבנות הגיעו ארצה.

באוגוסט 1946 החליטה הממשלה להכות מכת-מוות את ההעפלה ע״י הגלאת המעפילים לקפריסין - והמעפילים לא חדלו להעפיל וקפריסין הפכה למחנה-מעבר לארץ.

ביולי 1947 נעשה ע״י בווין הניסיון המטורף להחזיר את עולי ״יציאת אירופה תש״ז״ לחופי צרפת ואח״כ, כשמיאנו לרדת שם, הופנו לחוף המבורג. אך גם המעשה הזה - האכזרי והאווילי - לא הפסיק את זרם ההעפלה, שהוסיפה לזרום, ובווין לא העיז לחזור על פרשת ״יציאת אירופה תש״ז״ - שהנחילה לו מפלה פומבית וקלון.

דומני, כי לא אטעה אם אומר, שבמפעל ההעפלה הייתה כל מהלומה שניחתה עליו - הופכת שלב להתקדמות נוספת.

ועכשיו נתונים מספריים אחדים (כל הנתונים במספרים עגולים).

מימי ״וֶלוֹס״ עד ייסוד המדינה הלכו בדרך ההעפלה ארצה כ-115,000 עולים מעפילים - כולל אנשי מאוריציוס, עצורי קפריסין ואנשי ״יציאת אירופה״, שגורשו להמבורג;

אגב, דרך מחנות-המעצר בקפריסין ״עברו״ כ-52,000 נפש. מהם:

למעשה, חדלו הארגונים הרביזיוניסטיים והסוכנים הפרטיים לשמש גורם בעל ערך בהעפלה החל משנת 1942-1943. מאז ועד ייסוד המדינה נשלחה על-ידם הספינה ״בן-הכט״ ולאחר ייסוד המדינה הספינה ״אלטלנה״.

הרוב המכריע של המעפילים העפיל:

מספרים אלה מעידים מה מעט עשתה ההעפלה עד עתה להצלת יהודי המזרח - עובדה התובעת תיקון רציני ומהיר.

המעפילים האירופיים היו יוצאי היישובים היהודיים, כמעט של כל ארצות אירופה, והפליגו מנמלי: רומניה, בולגריה, יון, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ושודיה. מכלל המעפילים העפילו:

קרוב ל-85,000 נפש מעפילים שלח ״המוסד לעלייה״ ב-96 כלי שיט שלו.

למעשה, לקחו חבל במפעל זה מספר כלי שיט רב יותר. כי נוהגים היו לצרף מעפילים של כמה כלי שיט בלב ים.

כלי השיט היו, כמובן, מגודל שונה. הכלי הקטן ביותר של ״המוסד לעלייה״ (״דָלין״ - אחד מכינוייו של אליהו גולומב ז״ל) הביא לחופי הארץ כ-35 מעפילים. כלי השיט הגדולים ביותר - ״קיבוץ גלויות״ ו״עצמאות״ נשאו למעלה מ-7,500 מעפילים הכלי. בין כלי השיט, שהושטו על ידי סוכנים פרטיים, היו גם כלי שיט קטנים מ״דלין״ הנ״ל.

כמובן, אם נשווה את אשר נעשה בשטח ההעפלה למה שהיה נחוץ, ואולי הכרחי, לעשותו מבחינת חובת ההצלה - נגיע למסקנות נוגות; דל הוא הסיכום, ובכל אופן לא יהיה מקום לשביעות רצון. אך גם מה שנעשה - בוצע בתמצית מאמציהם של המוני המעפילים ואנשי ההעפלה מול מכשולים, שנראה היה לפרקים כי אין לגבור עליהם; ואם גם אין בכך אפילו פחות מחצי נחמה - הרי נזכור, שמחוץ לערכה הישיר בעלייה והצלה היה להעפלה גם ערך רב בעידוד רוחם של המונים יהודיים בימי המצוקה וההשמדה האיומים ובשנות נפתולינו המדיניים והצבאיים עם השלטון הבריטי. וגם בשמות אשר ניתנו לספינות המעפילים בלט הרצון לתת מבע לעמקי-החוויות של כל הלוחמים את מלחמת שחרורנו בכל השטחים.

הפעולה המסועפת ביבשה ובים דרשה עבודת ארגון כבירה, גם הבנה וידיעה בשטח התחבורה הימית. מעטות, כמעט אפסיות, היו ידיעותיהם של אנשי ההעפלה בשטח הימי בתחילת עבודתם. אך בתוך העבודה עצמה למדו והשתלמו, ואגב הפעולה הימית המסועפת, שנעשתה בתנאי מחתרת חמורים, דרבנו וקידמו את הימאות העברית, כפי שעוד יוזכר להלן.

אך ההעפלה לא זרמה רק בדרכים ה״קלאסיות״. המוח והיוזמה היהודיים לא חדלו מחבּל תחבולות כדי להערים על ההסגר הבריטי. וכשגבר ההסגר, עד שאי-אפשר היה כמעט לפורצו באוניות, סללה לה ההעפלה דרכים צדדיות, וכמה שבילים, שראשיתם הייתה ״מצערה״ ונתגלו אח״כ גם בחשיבותם המספרית. כזאת הייתה הדרך הקרויה ״עלייה ד׳ ״ (ע״ד). כ-8,500 מעפילים חמקו בדרך הזאת ארצה ״מתחת לחוטמם״ של הבריטים, בשעה שאלה הסתערו על הספינות האומללות.

מפעל ההעפלה ניסה את כוחו גם בדרך האוויר הקרויה ״ע״כ״ (״עליית-כנף״). רק שלושה משלוחי אוויר הגיעו ארצה בשלום - שניים מאחת מארצות המזרח ואחד מארץ אירופית, כל אלה בשנת 1947.

אין כל ספק, שאילו היה הכרח להמשיך בהעפלה, הייתה גם דרך זו מביאה את פריה. אך כפי שעוד ייאמר להלן - גם הניסיון המעט הזה לא אבד לריק.

אויבים וידידים קטרגו חמורות על פעילי ההעפלה בגלל הסכנות שהם מטילים לתוכן את המוני המעפילים: סכנות הים, הכלים הרעועים והגדושים למעלה מן המותר, חוסר תנאים סניטריים באוניות, סכנות ההתנגשויות בבריטים וכו׳ וכו׳.

ואולם, אם נעשה כיום חשבון צדק, ניווכח לדעת, שלעומת ההשמדה שהושמדו אלה שלא העפילו, שחששו להעפיל, או לא הגיעו להעפלה - הרי היו קורבנות ההעפלה מצומצמים למדי, גם אם היו קשים ומכאיבים מאוד.

וקרה כאן - במידה עוד יותר מכרעת - בדומה למה שקרה במלחמת ההשמדה של היטלר נגדנו: אלה מבינינו שיצאו לקרב, לא רק שהרימו את קרננו בעיני עצמנו ובעיני העולם - כי אם גם האחוז שלהם שניצל למעשה הוא רב יותר.

זעירות מבחינת ממדיהן היו התחלות ההעפלה עד פרוץ מלחמת העולם, מעין גישושים וניסיונות. ודווקא ערב המלחמה נתרקמו תוכניות רציניות למדי להרחבת הזרם. המלחמה שמה קץ לרובן של התוכניות האלה, ומפעל ההעפלה נאלץ לבקש דרכי פעולה חדשות בהתאם למסיבות המלחמה.

מסיום המלחמה ואילך הלך זרם ההעפלה הלך וגאה:

ותוכניות נוספות בממדים גדלים והולכים, נרקמו לקראת הבאות.

עם ייסוד המדינה ופתיחת שערי הארץ הופנתה העלייה לדרך רחבה וחדשה. לא עוד בהסתר, כי אם בגלוי ולעין השמש יבואו נידחי ישראל מארבע כנפות הגולה אל מולדתם המצפה לקבלם, והאוספת אותם אל חיקה.

מפעל ההעפלה השיג את חצי מבוקשו: שערי הארץ נפתחו. גם תרם את חלקו, בצד דרכי המאבק האחרים, לפתיחת השערים ולייסוד המדינה.

מאז אותו יום (אמצע מאי 1948) ועד אחד בינואר 1949 עלו ארצה כמאה אלף נפש. ואין זה מן הנמנע, כי בשנת 1949 יעלו כרבע מיליון נפש ואולי למעלה מזה - אם רק לא יתחוללו בעולם שינויים מדיניים קאטסטרופאליים, או לא ניכשל כישלון חמור מבחינת התקנת השיכון לעולים וקליטתם הכלכלית.

ואולם לא רק בדרך בלתי אמצעית מילאה תנועת ההעפלה את שליחותה. היא לא רק סייעה לקשירת כמה וכמה קשרים מדיניים, מועילים ופוריים, במערב אירופה ומזרחה, אשר ספק אם היינו מגיעים אליהם בדרך אחרת. אגב הפעולה החיה היא גם דחפה קדימה כמה מפעלים בעלי ערך קיים.

א. ההעפלה היא שהניפה בתנופה אמיצה את מפעל הימאות העברית קדימה. הניסיון וההעזה של אנשי העפלה, הימאים והאלחוטאים, לא אבדו לריק. ניסיונות הימאות העברית המצומצמים, הזהירים, למודי-הכישלונות, קיבלו בבת אחת תנופה חדשה. מפעל ההעפלה הוא גם שהוריש את צִיוֹ - ובהן גם ספינות בעלות ערך - לצי המסחרי, לצי העלייה. עובדה היא, כי רובה של העלייה מוסיפה לזרום ארצה - עד היום - באוניות שהורישה ההעפלה. ואוניות העפלה מסוימות הן שהניחו, כידוע, גם יסוד לראשית צִיינוּ המלחמתי.

ב. גם ההתחלות הזעירות של העלייה באוויר לא עלו בתוהו; הניסיון והקשרים שימשו לפיתוח קשרינו האוויריים - לתעבורת עולים ומשאות ולרכישת כלי-טיס.

ג. ואולם - וזאת רצוני להדגיש - אין לתאר את ביצוע מפעלי הציוד של צבאנו בשנה הקריטית האחרונה (ציוד, שבו היינו תלויים לחיים ולמוות; כן: לחיים ולמוות!) מבלי הניסיון, הקשרים, התחבולות, ואמצעי התחבורה השונים שהיו לרשותנו אך ורק כתולדה ממפעל ההעפלה בשנים האחרונות. עוד יבוא יום ויסופר בזאת. ואין כאן המקום להאריך.

זאת בעבר.

וכלפי העתיד - אילו זכה מפעל ההעפלה, שהרוח אשר הבריחה את המוני המעפילים ואת פעילי ההעפלה, רוחם הבלתי נרתעת של גברים, נשים וטף, אשר אחת החליטו לפרוץ דרכם לחירות ויהי מה - רוחו של דור בקומו על גלית; אילו זכה, שהרוח הזאת - בטהרתה - תוסיף לחיות בדור הצעיר בארץ - והיה זה אולי עיקר שכרו של המפעל.

באחד הכינוסים של פעילי ההעפלה והבריחה בגרמניה, שעה שסופרו פרטי הפרשה של ״יציאת אירופה תש״ז״ העיר אחד המסובים:

״מי יודע? במשך מאות ואלפי שנים מספרים היהודים בליל-הסדר של פסח ביציאת מצרים, ודורות על דורות התחנכו על שאיפת החירות הגנוזה בהגדה של פסח; הן ייתכן וייתכן שהדורות הבאים עוד יוסיפו לספר ולספר לבניהם ולבני-בניהם אחריהם ב״פרשת יציאת אירופה תש״ז״.

ואולי צדק המעיר.