פרק 12
מזהה  16
שם הספר  342 השטן והנפש
מספר פרק  12.
שם הפרק  פרק 12

 

 

פרק 12

 

 

השעה הייתה חצות ומשהו, רז׳ה קאסטנר סיים את עבודתו בעיתון ״אוי קלט״. תחילה הוביל במכוניתו מספר חברים לעבודה לבתיהם, לבסוף נסע לביתו שבשדרות עמנואל בתל-אביב. מול הבית בו התגורר ישנו מגרש חנייה, אולם השומר לא היה במקום. על מרפסות הבתים הסמוכים ישבו עדיין מספר שכנים ובילו את זמנם, רז׳ה נעל את המכונית ופסע לעבר ביתו. משמאל, במרחק מטרים ספורים ממנו, טיפל אופנוען ב״וספה״ שלו. היה זה צלם העיתונות זאב הרץ. כמה עשרות מטרים מקאסטנר עמד קצין צבא ליד תחנת אוטובוסים. היה זה רב סרן עקיבא שש, אשר בימי המנדט הבריטי פעל כאיש ״הגנה״ נאמן, נגד פעולות המחתרת הלוחמת בבריטים.

מכניסת הבית הגיח גבר צעיר, ניגש אל רז׳ה ושאל:

״האם אתה הוא ד״ר קאסטנר?

״כן״.

אותו רגע ראה רז׳ה את האקדח שכוּוַן אל ראשו. אולם לשווא לחץ המתנקש על ההדק. הירייה לא נפלטה. האקדח נעצר. לא הגיע לידי מאבק, רז׳ה לא ניסה לשמוט את האקדח מידי המתנקש. לעומת זאת, הוא פרץ במרוצה בהשמיעו קריאות לעזרה. יריות פלחו את האוויר. הפעם פעל האקדח כתיקונו. לאחר מספר שניות צנח רז׳ה ארצה, שסוע קרביים ומתבוסס בדמו.

האופנוען זאב הרץ היה עד ראייה לכל המתרחש. אולם הוא לא ניסה להתערב, לא רצה להסתבך בסכנה על ידי כניסה לטווח היריות. רק לאחר שהמתנקש קפץ לתוך הג׳יפ שחנה בקרבת מקום, ואשר נהגה לא כיבה את המנוע, הוא נחלץ באופנועו בעקבות המכונית. ברם, לאחר הצטלבויות מספר של רחובות נעלם הג׳יפ מעיניו ועקבותיו לא נודעו. אולם האופנוען לא אמר נואש וחיפש את הג׳יפ בסביבה הקרובה. ואומנם אחרי מחצית השעה גילה אותו באחד הרחובות הסמוכים. הוא טען כי הכירו לפי דלתו השבורה. אולם נוסעיו נעלמו כלא היו.

גם רב-סרן שש לא ניסה להתערב. לעומת זאת, הוא היה הראשון שניגש אל קאסטנר השוכב על הארץ ופנה אליו בדברים:

״האם היה זה שוד או שארבו לך? כלום יודע אתה מיהו היורה?״

אותה שעה נתייסר קאסטנר בכאבים גדולים, אולם היה במלוא ההכרה. הוא השיב:

״לא ראיתי את המתנקש מימי. היה זה גבר צעיר. אין ספק שהייתה זו התנקשות מתוכננת מראש״.

כעבור מספר דקות חשו למקום רעייתו של קאסטנר ורופא שהתגורר בקרבת מקום. הוזעקה המשטרה, וכן תחנת ״מגן דוד אדום״. אולם צריך היה לטלפן עוד פעם לפני שהגיעו מכונית השיטור והאמבולנס. לאחר מכן התקדמו העניינים במהירות הבזק. לא עברה מחצית השעה ורז׳ה קאסטנר שכב על שולחן הניתוחים. הניתוח ארך כמה שעות. הרופאים סברו, כי הוא הצליח וכי הנפגע יחלים מפצעיו. רז׳ה היה במלוא ההכרה. בני משפחתו, מכרים רבים ורעייתי ישבו שעות רבות ליד מיטתו. רז׳ה התעניין כרגיל בהתרחשויות הפוליטיות. רעייתי כתבה לי לפראנקפורט:

״מצבו משתפר והולך״.

אולם ביום התשיעי לאחר ההתנקשות צריך היה לשוב ולנתחו. שלושה ימים לאחר מכן הוא נפח את נפשו.

הידיעה על מותו עשתה לה כנפיים בארץ. העיתונים מסרו על כך בהרחבה, פרסמו דברי הספד ומודעות אבל. אולם ההודעות המקובלות בארץ נעדרו כליל.

הסוכנות, שהוא היה נציגה ומיופה-כוחה בשנים הקשות ביותר, לא הודיעה אף על מועד ההלוויה.

מפלגתו, מפא״י, למענה עבד בנאמנות כל ימי חייו, למענה ידע לדבר הרבה ולשתוק הרבה, לא קראה לחלוק לו את הכבוד האחרון.

ההתאחדות העולמית של יהודי הונגריה, שרז׳ה היה נשיאה, גם היא לא פרסמה׳ דבר בקשר למותו.

אף על פי כן, נהרו אלפי אנשים ללווֹתו בדרך אחרונה. במקום הנאות, ליד בית הכנסת הנאה ״בילו״ שבשדרות רוטשילד, נעצר מסע ההלוויה. שם הספידוהו. גם בבית הקברות נתאספו אלפי אנשים. נכחו שם גם נציגי הממשלה, המפלגות, הארגונים והמוסדות. אהוד אבריאל לא היה. יושב-ראש הכנסת, שרים לשעבר, צירים מסיעות שונות, טדי קולק, המזכיר הכללי של ההסתדרות והמזכיר הכללי של מפא״י וכן היועץ המשפטי היו במקום. כן היו, כמעט ללא יוצא מהכלל, כל אלה שהועברו באמצע המלחמה לשווייץ, ברכבת ההצלה של ברגן-בלזן.

מה עשתה המשטרה לאחר ההתנקשות? פשוט מאוד:

היא פנתה ישר לדירתו של המתנקש, זאב אקשטיין.

גם דב שמר, מי שנהג בג׳יפ הגנוב שנתגלה, נעצר באותו לילה.

בקשר לעצור השלישי, יוסף מנקס, לא קלחה פעולת המשטרה למישרין. הוא לא נמצא בביתו. מנקס היה אופה, ואופי תל-אביב עושים את מלאכתם בלילות. גם לאחר חסימתם של גבולות תל-אביב לא ניתן לתופסו. הוא נאסר במקום עבודתו, המרוחק מספר קילומטרים מהעיר. נעצרו עוד כמה צעירים. מנקס בן ה-38 היה הקשיש שביניהם.

מדי יום ביומו נתפרסמו ידיעות חדשות ומרעישות. נתגלו מחסני נשק. שני ארגוני מחתרת טרוריסטיים, נמסר, עבדו באורח בלתי תלוי זה מזה. היו קיימות תוכניות לרצוח את מנהיגי המוסדות הדמוקרטיים בישראל וכן מדינאי חוץ. מספר שבועות לפני ההתנקשות גילה אקשטיין את דבר מזימתו לחברו אריה אליאשווילי. פעם אחרת, מספר ימים לפני ההתנקשות, הוא אמר לו:

״עתה תשמע עלינו כל הארץ. בדרכי חזרה אכנס לביתך, ואשאר בו עד יעבור זעם״.

גם ביום ההתנקשות הודיע סוכן אחר של ש.ב. לממוניו, כי באותו יום תבוצע ההתנקשות. אולם שום אמצעי זהירות לא ננקטו. עם זאת, לא נראה הדבר כמופלא שהמשטרה הצליחה להגיע מייד לביתו של המתנקש ולעוצרו.

גם עובדות אחרות הניחו חומר למחשבה. שתי תנועות המחתרת הימניות-קיצוניות שנתגלו, אשר הכינו התנקשויות בעלות אופי פוליטי, ואשר אחת מהן נועדה לבצע את רצח רז׳ה קאסטנר, היו מורכבות, כמעט ללא יוצא מהכלל, מסוכנים פעילים, סוכנים לשעבר, מלשינים ומודיעים של הש.ב.

באחת משתי המחתרות הללו לא היו שום חברים שאינם סוכני ש.ב.

למחתרת השנייה, ״נשתרבב״ גם מי שלא היה קשור עם הש.ב., יוסף מנקס. הוא היה אחד מלוחמי לח״י הוותיקים, שהיה לו עבר רצוף פעולות מחתרת. אך שיווי משקלו נתערער כליל. בכל מקום שבו עמד או הלך אפשר היה לשמוע את קולו, כשהוא מחרף ומגדף ללא הפסק את ה״בוגדים במולדת״ וקורא למיגור שלטונם. בעיניהם של סוכני הש.ב. הארעיים, המחפשים מקור הכנסה, היה מנקס מתאים בדיוק למילוי תפקיד מרכזי בתנועת מחתרת טרוריסטית. רק חוליה אחת הייתה חסרה: אומנם מנקס דיבר הרבה ואהב לחרף ולגדף, אולם מגידופים ועד לרצח אנשים עוד רחוקה הדרך. יוסף מנקס לא היה מוכן לבצע אישית התנקשות בחיי אדם, כך שנועד לו תפקיד של מנהיג הקבוצה. ברם, מנהיג מחתרת זקוק גם לכישרונות אינטלקטואליים מסוימים, ואם כישרונות כאלה היו לו למנקס - זוהי שאלה לוויכוח. אולם הרי הסוכנים הזעירים של הש.ב. גם הם לא סיימו בתי ספר לפרובוקטורים. נוסף על כך, הם השתעשעו מזמן ברעיון לרצוח את קאסטנר. אולם השעה החלה לדחוק. הערעור בפני בית הדין העליון כבר נערך. פסק הדין, שקרוב לוודאי כי יהיה לטובתו של קאסטנר, עמד להתפרסם בקרוב. גם הדיונים בתביעה הפרטית של קאסטנר נגד גרינוואלד לא יכלו להימשך יתר על המידה. השעה הייתה איפוא 12 פחות 5 דקות.

דברים רבים ממה שנתרחש אינם מובנים כלל. אומרים, כי כל מדינה מודרנית זקוקה לשירות חשאי פוליטי. שפיר. ייתכן ונחוץ גם, כי סוכנים של שירות כזה יסתננו לתוך מחתרות קיימות, יסתננו ויעמידו פנים כחברים נאמנים של מחתרות אלו, כדי להתחקות על פעולתן ולדווח עליה לממונים עליהם. אולי נחוץ גם, כי סוכנים כאלה ימלאו תפקיד של פרובוקטורים. תכסיס כזה עשוי לעתים לסכל פעולות התנקשות בעצם הכנתן. אולם מה שהיה מופלא ומרהיב הוא חיזיון של סוכני שירות חשאי פוליטי, אשר ברצותם להתחקות אחרי ארגוני מחתרת שאינם קיימים, מקימים ארגונים כאלה ומקבלים שכר מכספי משלם המיסים תמורת בילוש אחרי ארגוני המחתרת, שהוקמו על ידם. כן לא מובן לי מדוע ראשיו של השירות החשאי, אשר קראו משך שנים את דו״חי סוכניהם על המעשים הנוגדים לחוק שבוצעו על ידם, לא עצרו אותם ולא כלאום מאחורי סורג ובריח. ועוד פחות מובנה העובדה, שסוכנים אלה יכלו לרקום תוכנית רצח, שפרטיה ידועים היו לממונים עליהם, אבל התוכנית עצמה לא סוכלה. ומדוע ניטלה ממי שנועד להירצח הגנת המשטרה שנתנה לו עד כה, דווקא לאחר שנודע לשלטונות על תוכנית הרצח?

אילו באמת היה כך, הרי שהשלטונות זכו, תמורת חוסר הזהירות, היעדר תשומת הלב והתרת הרצועה - אם לנקוט בלשון זהירה - ביתרון אחד ויחיד: כליאתו לשארית חייו, מאחורי סורג ובריח, של יוסף מנקס - האשם או החף מפשע, אך הבלתי נוח והלא נעים ועם זאת הלא חשוב כלל מבחינה יסודית. אולם יהיה זה אך מגוחך להניח, כי מחמת סיבה זו לא נמנעה פעולת רצח, שידעו על תכנונה.

מה עוד קרה אחרי הרצח של רז׳ה קאסטנר? כמעט 5 שנים לאחר משפט הדיבה, כ-10 חודשים אחרי מותו של רז׳ה קאסטנר, הוציא בית המשפט העליון, בראשותו של השופט אולשן, את פסק הדין הסופי. בית המשפט דחה ברוב קולות את פסק הדין של הערכאה הראשונה, לפיו ״מכר קאסטנר את נפשו לשטן״. בנימוקי פסק הדין ציינו רוב שופטי בית הדין העליון, כי

״ד״ר קאסטנר הודרך רק על ידי הרצון להציל את כל יהודי הונגריה״.

לעומת זאת היו כל השופטים מאוחדים בדעה, כי קולונל ה-ס.ס. קורט בכר היה פושע מלחמה, שקאסטנר הצילו מעונש על ידי התערבות לטובתו. אולם לדעת הרוב דבר זה לא היה קשור להאשמה, אם שיתף קאסטנר פעולה עם הנאצים בזמן המלחמה. השופטים ציינו פה אחד, שמכלול הבעיות אשר התעוררו במשפט אינן שייכות לבית משפט, אלא לוועדת חקירה ציבורית, שצריכה ללמוד אותן ולבדוק את העובדות הכרוכות בהן. למוציא הדיבה, מלכיאל גרינוואלד, נפסק עונש של מאסר על תנאי של שנה אחת. אחד מחמשת שופטי בית המשפט העליון, ד״ר זילברג, אמר, כי אומנם קאסטנר אינו אשם ברצח יהודי הונגריה, אולם הוא שיתף פעולה עם הנאצים, דבר שמשתמע גם מיחסו אל בכר.

פסק הדין הסופי, שהוצא ברוב דעות, כמעט שטיהר את קאסטנר, אם כי לא לחלוטין. מה שהיה חשוב יותר זו העובדה, כי הוא העביר מהעולם פרשה שהייתה לא נעימה לפוליטיקאים רבים. עתה אפשר היה לעבור על העניין לסדר היום.

לדעתי, גם בית המשפט העליון עקף בקלות רבה מדי את הבעיה המרכזית, והיא: אם אפשר היה להציל יותר יהודים מהגיהינום הנאצי ומדוע לא נעשה הדבר. בית המשפט העליון חקר והוציא את פסק-דינו, כיאות לחבר משפטנים מלומדים. אולם הוא לא קבע קבל עולם והיסטוריה, כיצד הפקירו ועמדו על הדם מדינאי הדמוקרטיות הנאורות, כיצד טחו עיני מנהיגים יהודיים לראות ולבם מילאם לעבור לסדר היום על שאלתו של לורד מוין:

״מה אעשה עם מיליון יהודים? איפוא אשכן אותם?״

ובלבי התעוררה מחשבה: אנגליה הייתה מעצמה גדולה, בעלת שטחים עצומים ובלתי מיושבים ברחבי העולם. אולם היא לא ידעה היכן אפשר לשכן מיליון יהודים. ישראל, לעומת זאת, היא ארץ קטנה ומצומקת. אולי לא ידעו פוליטיקאים זהירים מה לעשות עם אדם אחד אחרי משפטו. היכן אפשר היה ל ״שכן״ אותו? למותר יהיה להזכיר, כי ועדת החקירה הציבורית, עליה דיברו שופטי בית המשפט העליון, לא קמה מעולם.

זמן קצר לאחר מותו של קאסטנר, פרסמה במפתיע הוצאת ״עיינות״ המפא״יית את ספרי, שהיה מוכן זה מכבר. על אף הציפייה הארוכה בא לי הדבר כהפתעה. גם תוכנו של הספר הפתיע אותי. הנוסח הסופי, כפי שפורסם על ידי ״עיינות״, לא הובא לפני אישור. לרעייתי, ששאלה עליו בהיעדרי, סירבו למסור את הספר גם ביום הופעתו. ימים מספר לאחר מכן ציין ״מעריב״, שפרסם את ספרי בהמשכים, כי הנוסח העברי של הספר לא תאם בלא פחות ממאה ועשרים קטעים את הנוסח המקורי בגרמנית. ״עיינות״ אף לא מצאה לנכון להשיב על ההאשמות שהוטחו נגדה מעל דפי העיתון. יתר על כן, לספרי נוסף סוף-דבר ארוך, שגם הוא בא עלי כהפתעה. ואולי, בכל זאת, צריך הייתי לדעת עליו? סוף-דבר זה היה חתום בידי מר משה שרת, אשר לפני שנים התרתי לו במכתבי להקדים מבוא לספרי. הוא דחה כזכור את הצעתי זו, באמצעות הוועדה שמונתה על ידו. מכל מקום היה סוף-דבר זה זהה בקטעים רבים עם נוסח ההקדמה, שאהוד ארז הביא לפני בשעתו לוינה, זה שראיתי בו תיקונים בכתב ידו של אבריאל ואשר דחיתיו בשתי ידיים. לראשונה רציתי לעכב, באמצעות בית המשפט, את הפצת הספר ולפרסם מהדורה נכונה על ידי הוצאה אחרת. אולם באותם הימים הייתי מזועזע מהירצחו של רז׳ה מכדי שאנקוט בצעד זה. כן נעלם ספרי, זמן קצר אחרי פרסום המאמר ב״מעריב״, מחלונות הראווה של בתי-המסחר של ספרים. מכל מקום, שאיפתי לגולל בפני הציבור הישראלי את האמת לאמיתה כפי שראיתי אותה, הוכשלה.

אם כן, גם פרשה זו נשלמה וירדה מן הפרק. נשאר רק דינם של הנאשמים ברצח קאסטנר. שלושתם נידונו למאסר עולם. בפרשת זאב אקשטיין ודב שמר היו העובדות ברורות: אקשטיין ירה באקדח הרצח, שמר היה נהגו של הג׳יפ הגנוב, שעמד על המשמר בשעת המעשה. שניהם הודו במעשה. אקשטיין הופיע גם כאחד מעדי המדינה נגד הנאשם השלישי - יוסף מנקס. מה שלא היה ברור הוא מדוע ועל שום מה בוצע הרצח. שלטונות הביטחון עצמם הודו, כי עד לזמן קצר לפני הרצח עבד אקשטיין למענם. רק מספר חודשים לפני ההתנקשות, טענו, הם ניתקו את היחסים עמו, לאחר שהגיעו לכלל דעה, כי אקשטיין הפך בפועל לטרוריסט. אם כך הדבר, הרי שלגמרי לא מובן כיצד השאירו השלטונות ללא פיקוח אדם, שהאמינו כי הפך לטרוריסט של ממש. דין זה חל גם לגבי נימוק אחר, שהועלה על ידי שלטונות הביטחון, כי הסוכנים שהועסקו על ידם היו סוכנים כפולים, כלומר בעת ובעונה אחת גם סוכני המחתרת. שהרי אם כאלה היו פני הדברים, צריך היה אף להגביר את הפיקוח על הסוכנים הכפולים, ומשהגיעו לידיעת השלטונות תוכניות הרצח, מן הדין שהייתה מתבצעת פעולת מעצר מונעת.

והרי טענתו של אחד מפקידי המדינה הגבוהים:

״הן לא יכולנו להתערב לפני שקרה משהו בפועל״.

טענה זו אינה זקוקה לפירושים.

מאידך גיסא לא מובן כלל, מדוע לא ניסו אקשטיין ושמר לבסס את הגנתם על הטענה, אשר הציבור הישראלי היה, לפחות, מסוגל להבינה, שהם ביצעו את גזר-דין-המוות-המוסרי, שהוטל על קורבנם על ידי השופט הלוי.

שונה היה המקרה בפרשת יוסף מנקס. הוא לא היה נוכח בעת ביצוע ההתנקשות. אותו אפשר היה להעניש רק כמארגן או כהוגה הרעיון. אולם הדבר לא היה כה פשוט. מכל מקום, עדויותיהם של אקשטיין ושמר לא הספיקו לכך.

אולם היו גם סוכנים אחרים של הש.ב., כגון אריה אלישווילי. השלטונות אף לא ניסו להכחיש שהיה סוכן. אריה אלישווילי הביא כבר לפני שנה וחצי את רעיון ההתנקשות בחייו של רז׳ה קאסטנר בפני המחתרת, שהייתה מורכבת מסוכני הש.ב ומלשיניו בשכר. גם אריה אלישווילי, בדומה לסוכנים אחרים, נעצר ביום הרצח לשם חקירה. אומנם היה לו אליבי איתן, הוא לא נכח בעת ההתנקשות. אולם הוא נדרש להעיד נגד הנאשמים. הוא נחבש ל-41 ימים בבית הסוהר ולא פצה פיו על אף החקירות הרבות שנחקר. לבסוף נמאס לו. הוא דרש התחייבות בכתב מנציגת התביעה הכללית, הגברת מרים פורת, שלא יתבעוהו לדין. לאחר מכן הוא היטה אוזן לדבריהם של חוקרי המשטרה, שהבטיחו לו, כי עדותו תעזור לידידיו אקשטיין ושמר ותעביר את האשמה על יוסף מנקס.

סיכומם של העדויות שהושמעו נגד מנקס היה,

שהוא גידף את הממשלה ואישיה,

הכין תוכניות להפיכה,

האמין כי יוכל להביא לידי הפיכה בעזרת התקפות שוד ורצח,

ארגן את ההתנקשות בקאסטנר.

אולם לא תמיד קלח הכל למישרין בהוכחת אשמתו של מנקס. כך, למשל, טענה התביעה הכללית, כי את נשק הרצח הוציא מנקס, עוד שלושה חודשים לפני ההתנקשות, מתוך מחסן נשק חשאי של לח״י לשעבר. סוכן ש.ב. העיד, כי הוא ראה את מנקס בשעת מעשה זה. הסוכן אקשטיין אמר, כי קיבל את אקדח הרצח מידו של מנקס. השאלה הנשאלת מאליה היא, מדוע לא נכנסו שלטונות הביטחון בפרץ מייד, מדוע לא אסרו את האיש, המסוכן כל כך, לדבריהם, והמחזיק בנשק. קושיה זו לא תורצה מעולם.

מנקס טען, כי מאז 1949 הוא לא פתח את המחסן החשאי של לח״י. על כך העיד מומחה מטעם המשטרה, כי הנשק שנמצא שייך לסדרה אשר יוצרה ב-1952. מנקס שיקר, איפוא. הוא הודה כי היה היחידי בכל הארץ, שידע על קיומו של מחסן נשק זה. הוא שהסתיר במו ידיו את הנשק בבאֵר, בשנים 1948/9 אולם פרקליט ההגנה, עו״ד קריצמן, שאל את מומחה המשטרה על מה הוא מבסס את מסקנתו:

״אני יודע זאת״, הייתה התשובה. אולם ידיעתו זו, הוסיף, באה לו מקצין בצבא מומחה לדבר, אשר מסר לו את האינפורמציה. קצין זה הופיע כהרף עין על דוכן העדים.

״האם אתה הוא שאמרת, כי הנשק שנמצא יוּצר רק אחרי 1952

שאל פרקליט ההגנה עו״ד קריצמן.

״לא. כל מה שאמרתי היה, כי נשק, הנראה כה חדש ושנארז במומחיות כה רבה, אפשר להאמין כי יוּצר רק בשנים האחרונות. אולם אין ספק בדבר שכל הנשק שנתגלה יוּצר עוד לפני 1949״.

כל העדים הרבים מבין אנשי הש.ב. , שרצו לגולל את האשמה מאקשטיין ושמר ולהטילה על שכמו של מנקס, לא עזרו לשני הראשונים: כל שלושת הנאשמים נידונו למאסר עולם.

ואולי בכל זאת עזרו להם?

נמסר, כי אקשטיין חבוש בבית הסוהר בתנאי רווחה יחסית

מוסרים, כי הוא רשאי לקבל בתאו נשים,

וכן ליהנות מסיגריות טובות ומזון משובח ועוד חירויות שאסיר מלבדו אינו נהנה מהן.

לעומת זאת מוחזק מנקס בתא יחיד צר, שהאור והשמש כמעט שאינם חודרים לתוכו. הוא רשאי לצאת כל יום לטיול של חצי שעה בלבד, בפינת חצר בית הסוהר שבקרבת המזבלה. במקום זה, כמו בבית המשפט, בשעתו, מצהיר מנקס וחוזר ומצהיר, שהוא חף מפשע. על אשתו, שנשארה בודדה עם ילדיהם הקטנים, אסר מנקס, תוך איום של גירושין, להגיש בקשה לחנינה. כשהציעו לו טיפול לחנינה, אחרי שנות ישיבה בכלא, דחה הצעה זו בשאט-נפש, בתובעו חידוש משפוט, צדק - לא רחמים.

מתוך המשפט נגד המתנקשים התפתחה שורה של משפטים אחרים. תחילה, כל עוד דחה אקשטיין את ״הודעתו״ ולא מסר עדות מרשיעה נגד מנקס, הגן על הנאשמים עו״ד חירותי, איש לח״י לשעבר. שלטונות הביטחון, אשר טענו כי ידעו כבר אז על המתרחש, לא אסרו בעוד מועד את עו״ד חירותי. עתה, בעת המשפט, נגד הנאשמים ברצח קאסטנר, הוא נאסר לפתע והועמד לדין באשמת חיבורו והפצתו של עלון ההשמצה נגד השופט פרץ. הכוונה הייתה להאשימו ולהרשיעו כראש קבוצה טרוריסטית. אולם הוא זוכה מאשמה זו. כן נתגלו הכוונות להאשים כמה מראשי האופוזיציה בפועל, בעו״ד תמיר וד״ר אלדד-שייב, מראשי לח״י לשעבר, כהנהגתה הרוחנית של קבוצה טרוריסטית.

עו״ד חירותי נידון לשנתיים מאסר על פרסום כרוז ההשמצה. נגד ד״ר אלדד-שייב הוגש כתב-אישום ובוטל. לא נעשה כל ניסיון לתבוע לדין את תמיר.

התביעה הפרטית של קאסטנר נגד מלכיאל גרינוואלד, שבה יכול היה קאסטנר לגולל את כל הטרגדיה של השמדת יהדות הונגריה, את המשגים שנעשו ומיהם ששגו, לא הגיעה לכלל דיון. הצד הנפגע, התובע, היה מת. ללא תובעים אין תביעה. ללא תביעה אין משפט.

 

העתקת קישור