מבט לאחור
מזהה  155
שם הספר  781 עם דור ההגנה - חלק א'
מספר פרק  4.
שם הפרק  מבט לאחור

 

 

מבט לאחור

 

 

בעקבות דברי-פתיחתי בכנס הראשון של חברי ההגנה במדינת ישראל,

י״ג אייר תש״ט, נדפס ב״מערכות״ נ״ט תש״ט

 

לזכר חברי ההגנה וחברותיה – אשר עמנו יחד עמלו, נאבקו וקיוו, היו זכאים – ולא זכו

 

קבוצת-כנרת - משרד הביטחון

 

 

חברים וחברות יקרים, אנשי הגנה! אי-אפשר לי לפתוח בדברַי מבלי להביע, ולו רק במילים מספר, את רגש החדווה לעצם הפגישה של אנשים ונשים, ותיקים וצעירים, שיחד עשו כברת דרך קשה - זה קרוב לשלושים שנה - בבניין כוח ההגנה, בעמידה על המשמר וב״שמירה״ ממש, בנפתולים בתוך היישוב והעם, במאבקים עם האויבים החיצוניים בימי ״המאורעות״ החוזרים ובין המאורעות; ולבסוף - במלחמת-החירות.

מסתכל אני באולם וזוכר רבים-רבים שאיתם יחד עשינו את המלאכה.

עם חלק מהם עשינו את הדרך מימי יסוד ההגנה, מימי תל-חי (1920);

עם חלק מהם מימים מאוחרים יותר.

רואה אני גם אלה, שמהם ירשה ההגנה מורשת מפוארת: כוונתי לאנשי ״השומר״ ואנשי ההגנה של יישובינו הוותיקים. הזכירו כבר שדווקא היום, כבדרך מקרה (אם יש בכלל מקרים בחיי עם ואדם) - התבשרנו בבשורה, שמדינת ישראל נתקבלה כחברה לאו״ם. כולנו יודעים שהיה בזה מעין סיום הגיוני לתהליך היסטורי. שמעשה הבניין, מעשה היצירה בארץ, עבודת הנמלים של שלושה דורות - הכרח היה שיביאו לבסוף לקבלתנו לאו״ם. כולנו משוכנעים שהיה בזה - ודאי - אקט של צדק אלמנטרי. אך ודאי הוא, שכל היושבים באולם זה וכל אנשי ההגנה, כל היישוב וכל העם, יודעים שלא היינו מגיעים ליום זה אלמלא סיועו - ולא אגזים אם אומר, הכרעתו, - של כוח הנשק היהודי, כוח הנשק הישראלי; אותו כוח הנשק שאנחנו כולנו, וכל אלה שאינם באולם זה, אבל לבם או רוחם כרגע איתנו - עמלו בחישולו.

במשך כל השנים שעברו עלינו היה ארגון ההגנה שלנו מעין אחוות אחים ואחיות, משפחה אחת הקשורה בקשרי עמל, קשרי חיים, קשרי דם וחזון. איני רוצה להתעלם אף לרגע מהקשיים והסבכים הפנימיים שהיו בתוכנו. גם ברגע זה איני סבור שיש לנו צורך לטשטש אותם. אך מעבר לכל הקשיים, חילוקי הדעות, הריבות, הפרישות והאיחודים, היינו מחנה אחד, ויותר מזה: משפחה אחת, אחוות-הגנה אחת. היינו חשוקים וחבוקים בחישוקים של חיים ומוות. וברגעים האלה, ובעיקר ברגעים האלה, איננו יכולים שלא לזכור, כי במשך שלושים שנה אלה שיכלנו ממיטב האחים והבנים, מהמיטב שבמיטב, עצם מעצמנו, בשר מבשרנו ודם מדמנו; - אלה אשר הגורל העיוור (האומנם עיוור?) הקדים להפריד בינינו וביניהם.

וישנה הרגשה, שדווקא עכשיו, באמצע הדרך, כאשר סולקו רבים מהקשיים שהיו בעבודתנו, קיים הצורך - כמו לאותו הֵלך ההולך בדרך רחוקה ולא סלולה - לעמוד רגע קט, לשאוף רוח ולסקור את הדרך שעברנו בה כדי לאסוף כוח לימים הבאים.

אם כי כולנו יודעים, שעוד קשיים עצומים לנגדנו ופנינו חייבות להיות מופנות כלפי העתיד ולקראת תפקידי העתיד - הן בשטח ההתגוננות והן בשטחים אחרים - בכל זאת אנסה, בזמן המועט העומד לרשותי, לייחד דברַי לעבר.

 

ההגנה, ארגון ההגנה לא התחיל יש מאין. רמזתי בראשית דברי, שירשנו ירושה מפוארת מ״השומר״ ומהתחלות ההגנה האחרות שקדמו לנו בארץ. ודאי שגם ״השומר״ לא התחיל יש מאין וגם הוא ינק משורשים קודמים. גם אם לא נרחיק לאחור הרי מכל מקום ינק ״השומר״ (בדרך בלתי אמצעית) מהמסורת של ״ההגנה העצמית״ היהודית בארצות מזרח-אירופה בתקופת ההתעוררות הלאומית והסוציאלית של עמנו. ומאידך הפך אח״כ מפעל ״השומר״ וההגנה לערך אדיר לגבי הגולה. ערך מחנך, מאיר ומעודד.

במאבק עז ונמרץ בתוך היישוב ובתוך המציאות הנחשלת והפרועה בארץ, בסערה ובקורבנות יקרים כבש ״השומר״ את מקומו בשדה הביטחון בארץ; לא פשוט וקל היה גם המעבר מ״השומר״ לארגון ההגנה; כמו שלא פשוט וקל וחלק היה המעבר מההגנה לצבא ההגנה לישראל, אשר קם בסערת מלחמת-החירות, וכפי שמורכב הנהו - ועוד יהיה - שלב המעבר לצבא ההגנה העתיד של מדינת ישראל הנבנית.

וטוב שנדע הדברים כפי שהם: הננו מהווים חוליות בשרשרת הגנה אחת. ואחת השאלות הפנימיות החשובות היא: הידע הדור הבא לרשת את מיטב הירושה, את תמצית הירושה מדורות ההגנה הקודמים, כפי שידע לרשת (במידה מסוימת - מכל מקום) - דורנו זה? ואני מקשה לשאול: הידע לרשת וגם להמחיש בחיים? חושב אני שאין זו שאלת כבוד בלבד, כבוד לקודמינו. יש לכך גם חשיבות מיוחדת, חשיבות ״מעשית״ כלפי העתיד. מיזוג הדורות של ההגנה, מיזוג החידוש שבכל הדורות, אפשרות ההפראה ההדדית - אין זו רק חובת כבוד כלפי קודמינו - אלא היא הכרחית לעצם מפעל ההתגוננות של מדינת-ישראל בעתיד. איני מדבר - חלילה - על התבטלות בפני העבר ועל קבלת התורה של הקודמים ״כמצוות אנשים מלומדה״. רחוק אני מזאת, ומכל צורה של אידיאליזציה של העבר, שהיא לרוב כוזבת ומיותרת כאחת, ולעתים גובלת עם זיוף ומזיקה. מדבר אני על ירושת העיקר, ירושת המיטב, ירושת התמצית. ודעתי והַרגשתי הן, שההגנה הורישה לצבא ההגנה לישראל נכסים חשובים בחומר וברוח ועוד חייבת להוריש כהנה וכהנה.

איני מתכוון בדברי הבאים לנסות ולמַצות את כל הירושה החומרית, הארגונית והנפשית שהוֹרשנו לעם ולצבא-ההגנה שלו. ארמוז רק על הדברים ואומר מראש, שאם אשכח משהו ויעמידוני החברים על כך - ייתכן שיהיה הצדק איתם, כי אין כוונתי ואין גם ביכולתי למַצות.

 

בכל פינה שנפנה אליה:

בעצם ארגון היישובים להגנתם;

בארגון כלל-היישוב להגנתו;

בהקמת יחידות ההגנה בכפר ובעיר;

באימון הצבאי באותה הרמה שניתן היה להקנותה בתנאי-מחתרת;

בהקמת קאדרים של מדריכים ומפקדים;

בניצול - עד קצה גבול היכולת - של אפשרויות-האימון בתחומי המסגרות הלגאליות שכבשנו (ואולי ביתר דיוק סחטנו) אותן מידי השלטון הבריטי;

בירושה שירשנו מהגדודים שקמו בימי מלחמת העולם הראשונה (נזכור בהזדמנות זו שמהגדודים ההם נחלנו את ראשוני המדריכים והמפקדים של ההגנה) –

בכל אלה יד ההגנה.

נזכור את ניצול המסגרות שקמו אח״כ: המשטרה, המשטרה המעולה (שהפכה אח״כ חיל הספר), הנוטרות, פלוגות הלילה של וינגייט, החטיבה היהודית הלוחמת ושאר היחידות במלחמת העולם השנייה. הירושה שקיבלנו מכל המאמץ הארגוני שציינתי ניכרת בימים אלה בכל פינה ופינה.

תנאי המחתרת סייעו לא מעט לאימוץ חינוכו ואימונו של הפרט בכיווּן מסוים. ובשורה הראשונה להכשירו להכריע ולפעול גם ביחידוּת ועל דעת עצמו וגם ביחידוֹת קרב זעירות.

באותם התנאים התגבש גם הטיפוס של מפקד ההגנה, שעם כל צמצום רמתו המקצועית-הצבאית - קיפל בקרבו תכונות וסגולות יקרות. מפקד שכבש את אמון פיקודיו וזכותו המוסרית לשולחם לקראת סכנה - בעיקר ואולי אך ורק - בכוח נכונותו ללכת בעצמו לקראתה. וכרגיל - בראש פיקודיו.

ואעבור לשטחים אחרים: המאמץ המתמיד, מאמץ הנמלים (ימים ולילות) לצבור את הנשק - רובה לרובה וכדור לכדור –

להשיגו בכל דרכי-הקנייה והמשיכה בארץ ובחוץ-לארץ,

להבריחו לארץ, לשמור עליו בכל המסיבות והגלגולים,

לגנוז אותו במחסנים וב״סליקים״ למיניהם ובכל אמצעי ההסתרה האחרים –

ולהעבירו-להמציאו לכל בסיסי ההגנה בארץ.

פעולות שבוצעו בתנאים של הגבלות וסייגים חמורים - שהוטלו ע״י המסיבות המדיניות ״העדינות״ והחששות המדיניים המוצדקים ופעמים גם הבלתי-מוצדקים.

נזכור עתה גם את התחלות התעשייה הצבאית (ה״תעש״ המפורסם) - המכנית והכימית - שנעשו ע״י ההגנה בתנאי-מחתרת מֵיצֵרים ודלוּת-אמצעים חונקת. התחלות שציְדוּנוּ (אכן במידה בלתי-מספיקה) ברימוני-יד (פרימיטיביים ואח״כ משוכללים), רימוני-רובה, מוקשים, סטנים, מרגמות של שניים ושלושה אינטש, תחמושת, חומרי-נפץ, מכוניות משוריינות פרימיטיביות וכו׳ וכו׳, נשק שהועיל רבות - הציל רבות - בימי מאורעות ובימי מלחמת החירות. היו אלה התחלות (ניסיונות שהצליחו ורבים שלא הצליחו) - שהניחו יסוד לתעשייתנו הצבאית הנוכחית ולפיתוחה בימים הבאים.

והנה הפעולה החינוכית-התרבותית בקרב ההגנה; פעולת ההסברה הכללית בכתב ובעל-פה ובסמינריונים, והניסיונות להעלות את הרמה המקצועית-הצבאית לא רק ע״י קורסים מקומיים ומרכזיים מדרגות שונות, כי אם גם ע״י ספרות מקצועית מקורית ומתורגמת. התחלנו בספרות מקצועית אלמנטרית הנוגעת לנשק הקל ולתרגילי-סדר. נזכור בהזדמנות זו את ספריית ״לנוטר״, שהניחה היסוד לספרייה המקצועית-הצבאית בספרות העברית. הייתה דאגה לטרמינולוגיה העברית, לקביעת המונחים הדרושים בשטח הצבאי. בסוף שנת 1939 החלו להופיע קבצי ״מערכות״, המוסיפים להופיע גם כיום, כביטאון הרשמי של צבא ההגנה לישראל. החטיבות השונות, ובשורה הראשונה - הפלמ״ח, פיתחו פעולה ספרותית ענפה, חיה ותוססת בשטחים כלליים ומקצועיים-צבאיים.

נזכור כאן את הקשרים עם הסתדרויות הנוער והספורט, את ייסוּדם וטיפוחם של גדודי הנוער (הגדנ״ע) והחינוך הגופני המורחב (החג״ם). את המאמץ המתמיד לשתף את הנערה והאישה בכל  שטחי ההגנה - ועד קצה גבול יכולתה הפיסית - וזאת בלחץ מתמיד ויוזם מצד הנשים עצמן.

אל נשכח שגם ראשיתו של חיל-האוויר - בחיק ההגנה. אנשי חיל-האוויר לא צמחו מאליהם; הצמחנו אותם. היו גם התחלות מסוימות בשטח הפעולה הימית (פלי״ם).

נעשתה ראשית הפעולה בתכנון ההגנה על היישוב. ראשיתה - פרימיטיבית ביותר. אולם אח״כ עברנו לשלבים מתקדמים יותר של תכנון ארצי כולל - שהושקעו בו עבודת מחשבה מאומצת של טובי חברינו - תכנון שהתבסס על ניצול כל כוחות-ההגנה לחטיבותיה: החי״ם (חיל-המשמר), החי״ש (חיל-השדה), הפלמ״ח, השירותים, המשמר האזרחי וכו׳; וכמו כן על ניצול היחידות הלגאליות.

מקשייה הגדולים של עבודת התכנון היו ההכרח להתחשב בתנאי המחתרת וההכרח לרתק כוחות רבים להגנת היישובים ודרכי התחבורה ביניהם.

נזכור את המאמצים הבלתי פוסקים למזג ולרכז את הארגון מבחינה תקציבית (בחינה חשובה עד מאוד, שאחת ממגמותיה הייתה לשחרר את עובדי ההגנה המקומיים מתלותם התקציבית בפַרנסים מקומיים), וכמו כן לחשל את הארגון לחטיבה אחת מבחינה ארגונית ונפשית. נזכור את כל האמצעים שנקטנו בכפר ובעיר כדי ליצור מערך אחד של הארגון הארצי. כמה נפתלנו ועל אלו קשיים פנימיים היה עלינו לגבור עד אשר מתוך התאים המצומצמים, המקומיים, הנפרדים (הנאבקים לעתים על ״האוטונומיה״ שלהם) הצלחנו ליצור את הארגון הארצי של ההגנה. ואיך, בשלב מסוים, הקימונו את עוּבָּרוֹ של המטה הארצי. ראשית מצערה, ראשית צנועה - אך ממנה היסוד לבניין המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל.

וגם מחשבתנו הטקטית צמחה צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב. ניצלנו במידת מה (בוודאי במידה בלתי-מספקת) את הניסיון הצבאי בעולם וניסינו להתאימו לתנאי חיינו ומאבקנו בארץ. אך בעצם צמחה המחשבה הטקטית ורחבו אופקיה עם גידול היישוב והתפשטותו, עם גידול כוחו וגידול כוח ההגנה, וכן עם השתנות המסיבות הביטחוניות והחמרתן.

התחלנו כידוע מהשמירה וההגנה על הנקודה. עוד זכורים לנו החומות במושבות פיק״א, גדרי-התיל ביישובים, הקמת בנייני ההגנה המרכזיים, עמדות ההגנה מסביב ליישובים, השקידה על סלילת כבישי-הביטחון, בניין ברכות המים לתצפית ולאגירת רזרבות של מים וכו׳ וכו׳. חרגנו אח״כ מתחומי הנקודה להגנה על רכושנו ושדותינו. התקדמנו מהגנה על הנקודה-האזור, לשיטת הגנה גושית, מחוזית וגלילית. והגענו לתוכניות של הגנה ארצית. וכן חרגנו שלב אחרי שלב מתחומי ההגנה הסטטית-הסבילה לתחומי ההגנה הדינמית-הפעילה, המגיבה והיוזמת. החל מהיחידות ״הנודדות״, שהתארגנו בימי מאורעות לעת מצוא וכלה ביחידות המגויסות-קבע, שעוד תוזכרנה להלן. תנאי המחתרת והצמצום בכוחות חייבו את פיתוחה המיוחד של הפעילות הקרבית בלילה.

הוֹרשנו לצבא ההגנה לישראל את גרעיני שירות המודיעין, ועל גבי גרעינים אלה של שירות-המודיעין - הש״י המפורסם - צמח שירות המודיעין של צבא ההגנה.

יותר מזאת. עצם התאקלמותנו בארץ, הכרתה האינטימית על שביליה, הריה ועמקיה, והכרת הערבים השוכנים בה - דוּרבנו במידה רבה ע״י פעולתה החינוכית והארגונית של ההגנה (הטיולים, הסיורים, המסעות וכו׳).

בל יישָכח חלקה של ההגנה בכיבושי-קרקעות ובהקמת יישובים חדשים (״העליות״ על הקרקע). רק בכוחה אפשר היה לבצעם גם בזמנים ״רגילים״ ובייחוד בתקופות-החירום של ייסוּד יישובי ״חומה ומגדל״, בימי חוק הקרקע של הספר הלבן, ובשנות הנפתולים עם השלטון הבריטי חֵרף התנגדותו הפעילה או הפאסיבית.

קינאנו לאחדותו ויחידותו של הארגון ועשינו מאמצים בלתי פוסקים לשתף את כל היישוב, על כל שכבותיו - באחריות להגנה מבחינה ארגונית, תקציבית, נפשית, מדינית ומוסרית. בחוסר כל מסגרת מדינית מחייבת הגענו למפעלי כופר-היישוב ומגבית-ההתגייסות. אימצנו את כל כוח המחשבה וההסברה שלנו למען חזק את הכרת חברי ההגנה לראות את עצמם כחברים בארגון המהווה זרוע מֵגֵנה של היישוב המאורגן, מכשיר הכוח להגשמת מטרותיה המדיניות של ההסתדרות הציונית וגרעין הצבא הלאומי בעתיד. בדרכנו זו, לחנך את ההגנה לזיקה מוחלטת לריבונות הלאומית - היו לנו נפתולים קשים, מרים ובלתי פוסקים עם הפרישה על כל גלגוליה, ומאידך - בנטייתם של חוגים מסוימים לשוות להגנה אופי של מכשיר להגנה עצמית בלבד - נטול כל תפקיד ואופק מדיניים-ציוניים. וכשם שכפפנו את ההגנה לריבונות הלאומית - כן חינכנו אותה לאי-תלות גמורה בשלטון הזר, הבריטי או אחר, ובזרים בכלל, כל זרים שהם.

וכל זאת עשינו בתנאי מחתרת, פעמים חמורים יותר, פעמים קלים יותר, אך תמיד תנאי מחתרת, תוך יחס עוין מתמיד מצד השלטון הבריטי; פעמים פעיל יותר ופעמים פאסיבי-מוסווה ואורב לעת מצוא. יחס עוין שהגיע בתקופות מסוימות לרדיפות חמורות ולניסיון של מסע השמדה ומיגור נגד ההגנה לאחר 29 ביוני 1946 (אכן ניסיון שנכשל או ביתר דיוק התנפץ, התמזמז והתנוון אל מול התנגדות ההגנה, היישוב והתנועה הציונית).

ניסיון תנועות השחרור בעולם לא פסח גם על ההגנה ואילו ניתן פה לחומות בתי הסוהר ומחנות המעצר בארץ היו יכולים לספר רבות על רבים רבים מאנשי ההגנה, שהוטלו במאסר ובמעצר לתקופות קצרות וארוכות ע״י השלטון הזר והצורר.

תוך תנאים אלה התחלנו להקים את החטיבות המגויסות קבע שלנו - הפו״ש (1937), החי״ש המגויס, ואח״כ הפלמ״ח (1941). אזכיר כאן - אגב - את הניסיון להקים פלוגות קבע בעמק-הירדן ביוזמתם של אנשי הגוש (1939). כל אלה עשינו תוך חיפושי דרך לקיים מבנים מגויסים (מעין צבא מגויס במחתרת) בתוך הדלות האיומה בה התלבטנו; ובמידה ידועה על-ידי צירוף עבודה ואימונים והטלת המעמסה על המשקים החקלאיים. וזאת בתוך סבך המכשולים והמכשילים הפנימיים והחיצוניים - מתוך תגובה על צרכים מתחדשים ומתוך תפיסה ותחושה מרחיקות-ראות של ימי ההכרעה הקרבים.

נזכור את התפקידים המכריעים שמילאה חטיבת הפלמ״ח המגויסת בהעפלה, בהתמודדות עם השלטון הבריטי, בחודשים הראשונים למלחמת-חירותנו, ובשטחים רבים רבים אחרים.

הן קשה, כמעט מן הנמנע, להעלות על הדעת כיצד היה עולה בידינו להחזיק מעמד עד ייסוּד המדינה, לקיים את העמדות שקיימנו, לגייס את מלוא כוחות היישוב והעם למערכה ולבלום את הסתערותם של הצבאות הפולשים מבלי שירותו ההיסטורי של הפלמ״ח.

עלי להזכיר שאת רשת הקשר האופטי בארץ ואת רשת האלחוט בארץ ומחוצה לה הקימונו בתקופת ההגנה. ו״תנועת המרי העברי״ (קרי: ההגנה) היא שהקימה את תחנת השידור הבלתי-לגאלית ״קול ישראל״, שעברה בירושה למדינת ישראל.

גם גרעיני השירותים האחרים: עזרה ראשונה (גרעין השירות-הרפואי), תחבורה ועוד, הקימונו בתקופת ההגנה.

במשפט אחד אזכיר את כל הפרשה הכבירה והנהדרה של השתתפות ההגנה והפלמ״ח במפעל ההעפלה: ב״הורדה״ המוגנת של העולים עד הבאתם למקומות מבטחים, בליווי ספינות, בימאות, בקשר-האלחוט וכו׳ וכו׳. ובהזדמנות זו גם את הניסיונות המעטים לאמן את העולים אימון צבאי-ראשוני בארצות מוצאם ולייסד תאים של הגנה עצמית בתפוצות-הגולה הזקוקות להגנה (במזרח ובמערב) - לפני המלחמה העולמית, בימי המלחמה ולאחריה.

החל מפרסום הספר הלבן (מאי 1939) שימשה ההגנה את התנועה הציונית במאבקה הפוליטי, הצבאי והתעמולתי נגד המדיניות האויבת של הממשלה הבריטית. פעמים בשמה המפורש, פעמים בשמות מושאלים: ״משמר העם״, ״תנועת המרי העברי״ וכו׳. ההפגנות המדיניות המאורגנות, שידורי ״קול ישראל״ מהמחתרת, מאבק ההעפלה והפעולות הצמודות לה, פעולות ההטרדה והחבלה נגד השלטון הבריטי (ה״פו״ם״ - פעולות מיוחדות) וכו׳ וכו׳ - כל אלה בוצעו ע״י ההגנה בפקודת המוסדות הלאומיים. המלחמה נגד היטלר שינתה את צורת המאבק הזה, אך לא ביטלה אותו. עם סיום המלחמה בהיטלר ולכשהתברר שהמדיניות העוינת של בווין נשארה בעינה - נתחדש המאבק של ההגנה נגד השלטון הבריטי ביתר-שאת - עד שיצא את הארץ אחרון החיילים והפקידים של השלטון הזר (סוף יוני 1948).

פרשה מיוחדת היא פרשת השתתפותנו במלחמת העולם השנייה למיגורו של היטלר ולהצלת שרידי העם באירופה: השתתפות גלויה בכוח המוני המתנדבים לחילות היבשה, הים והאוויר, ונסתרת בהקמת קבוצות נבחרות של צנחנים ולוחמי-מחתרת. תפקיד מכריע מילאה ההגנה בעיצוב דמותן של היחידות היהודיות, בעמידה על זכות החייל העברי להופיע בחזית-הקרב תחת דגלו, בהקמת החטיבה היהודית הלוחמת ובמילוי משימתה ההיסטורית. רק בכוחה והשראתה של ההגנה היו כל אלה לאשר היו.

עד ייסוּד המדינה הייתה ההגנה - אולי החישוק הציבורי העיקרי שאיחד וליכד וגיבש במידה מכסימלית את החוגים השונים ביישוב. יותר מכל חישוק אחר, יותר מכל מסגרת אחרת, היה חישוק ההגנה זה שריתק וחישק לחטיבה אחת אנשים ממעמדות ומפלגות שונים ואישים שונים, גם בלתי-מפלגתיים - ובכלל אלה אנשים שלא הייתה להם שום מפלגה אחרת בלתי אם ״מפלגת ההגנה״. ואגב - כמה מהם נתקרבו לפעילות ציבורית פורייה וחלוצית רק על-ידי שייכותם להגנה. כאן, במסגרת ההגנה נפגש היהודי עם אחיו - כיהודי - וכיהודי בלבד.

 

בהזכירי רשימה ״יבשה״ זו ידעתי אף ידעתי - שאינה שלמה. אך אילו גם היה בכוחנו להעלות את כל הירושה הארגונית והחומרית שהוֹרשנו - הרי לא מיצינו על-ידי-כך את כל הירושה. קרוב לוודאי - בכל זאת - שעיקר הירושה הייתה זו - הנפשית-הרוחנית. ואין כוונתי - כמובן - לירושה אידיאולוגית (ובוודאי שאין כוונתי לאידיאולוגיה מסוימת) - כוונתי לפיתוח תכונות-נפש מסוימות, כוחות-נפש מסוימים ולפיתוח כוחות-גוף המהווים בצירופם את היסוד בעיצובו של האדם היהודי החדש - בן המולדת – הנכון ללחום על חירותו האישית ועל חירות עמו עד אחרית כוחותיו ובשעה של הכרח אחרון - לתת את חייו. בתוך המאבק הזה, בתוך הפעולה הזאת קם והתחנך הטיפוס החדש של המגן הלוחם. על ברכי החינוך הזה גדל הדור הצעיר של הלוחמים שעשו את עיקר המלאכה במלחמת-חירותנו. סוף-סוף - ובחשבון סופי - מכריע האדם בכוחו הרוחני. וכשרואים אנו את הדור הצעיר, אשר גדל על ברכינו - בתוך ההגנה - הרי ככל שתהיה ראייתנו אותו ביקורתית (וחובתנו לראותו ראייה ביקורתית), יש לנו יסוד מבוסס להיות מרוצים מהירושה הרוחנית שהורשנו.

אך אל נשלה את עצמנו. אלמלא מעט הציוד שצברנו באחרית מאמצינו ובכל הדרכים - גם כוח הרוח לא היה עומד לנו. ייתכן (ואני מאמין בזאת) שלא היינו מתכופפים - אך היינו נשברים. יתר על כן: היינו עלולים להישמד. כוח האדם, כוח הרוח, זקוק לכוח הנשק.

ובהזדמנות זו של פגישת חברים רוצה הייתי שנשאל את עצמנו: היש לנו באמת יסוד-מה להיות מרוצים מהירושה החומרית והרוחנית שהורשנו? עלינו לנסות לענות על כך ביושר-לב גמור: מפעל ההגנה, מפעל האחריות על קיומו הפיסי של היישוב (במובנה הפשוט והממשי של המילה) - חינך אותנו לראות את המציאות האכזרית כמו שהיא - ללא מחיצות, מבלי לעטור אותה במליצות מעַרפלות. בעבודתנו בהגנה למדנו להעריך את העיקר, לדעת מה העיקר בהקמת כוחנו ומה הטפל, לראות לעיקר ולחתור לעיקר העיקרים. להעריך חשיבות המעשה החיוני - ולו גם המצומצם, ולהעדיף את המעשה ולו יהיה קטן בראשיתו על פני כל המליצות הרמות. ומי ייתן ויירש צבאנו מן ההגנה:

את הראייה האכזרית של אמת-מציאותנו (גם לאחר ייסוּד המדינה).

את החתירה לגדולות מבלי לבוז לקטנות.

את הבוז והשנינה לַיהירות, לַהתראוּת ולריקנות המתנפחת – ל״טיח״.

את הכבוד האמיתי לחריצות, לעמל הכנה ולמופת האישי.

את הפשטות, הצניעות האמיתית (לא המתראה כלפי חוץ) והעדפת ״עצם העניין״ (והחתירה ל״עצם העניין״) על פני כל חישובים אחרים.

את הנכונות האישית וההתנדבות החלוצית, שאין להן תמורה בשום אמצעים שלטוניים (וחשוב - כמובן – לאין-ערוך שסוף סוף נתונים אלה בידינו). נכונות והתנדבות החייבות ללוות את צבאנו אם חפצי-חיים אנו.

את רגש החברות לכל חייל - מבלי החניף לו ומבלי היכנע לחולשותיו.

את האחריות העליונה והליכוד המוחלט - לקראת קיום התפקיד העליון של הגנת מדינתנו וחירותנו.

את היותנו עצם מעצמו של העם - זרוע כוחו - אשר אחת שאיפתה לשרתו באמונה ולערוב לביטחונו בתמצית יכולתה ומתוך דיכוי כל צל של יצר לכפות עליו את רצונה ושררתה.

את הרמת קרנו של מושג ה״שירות לעם״ - במובנו הטהור והממצה - לדרגתו העליונה, על מנת להחדירו בלב כל חייל וקצין בצבא ההגנה לישראל.

הדגל חייב להיות שירות ולא שררה.

 

להערכת חוסנה המוסרי של ההגנה יש לזכור, כי במשך עשרות שנות קיומה היא סבלה (יחסית) אך מעט מחזיונות של פרובוקציה - המלווים כרגיל כל מחתרת, ובייחוד מחתרת רחבת מידות כזו שהייתה ההגנה, שהקיפה בסוף ימיה רבבות. ועם שלא הייתה נקייה - כמובן - מחזיונות שליליים ואף אפלים - המלווים כל מחתרת ותיקה (וכל שכן מחתרת צבאית-לוחמת) - הנה פגעו חזיונות אלה רק בקצות המחנה ולא השחיתו בשום פנים את המחנה כולו, שמוּסרו וליכודו נשארו (ביסודם) איתנים, חרף כל נפתוליו עם אויביו בחוץ והפרישוֹת הממאירות בפנים; וכל אלה במסיבות ציבוריות-מדיניות מורכבות ומסובכות עד מאוד. קשה מאוד היה להגיע לכך, אלמלא העובדה, שההגנה (במשך כל ימיה) שקדה כאחד גם על ביטחון היישוב יום יום (אינטרס מוחש לכל פרט ופרט) וגם על הגשמת חזונם המדיני של היישוב והתנועה הציונית. דווקא הצירוף הזה של האינטרס והחזון הוא ששיווה להגנה את יציבותה.

אגב השתלבות אורגנית ברקמת חיינו הלאומיים בארץ, הסתעפה ההגנה וחדרה כמעט לכל תאי היישוב - למעמדותיו, עדותיו, יישוביו, מוסדותיו, משקיו ומפעליו - מתוך הסתגלות רבה לתנאים השונים והמשונים.

מחוץ למקרים נדירים עד מאוד ויוצאי דופן העניקו המוני היישוב (על כל שדרותיהם) - להגנה (״הגנתם״) את מיטב אהבתם ואֵמונם. הדבר בלט בייחוד בימי ״מאורעות״ ובימי הרדיפות של השלטון. אנשי ״עמך״ ובני החוגים האחרים - מכל העדות - סיכנו עצמם תכופות וסיפקו לאנשי ההגנה, מחסניהם, מתקניהם, ״משרדיהם״ וכו׳ - מקומות אימונים, מחבוא, אחסון, אכסון ומקלט - ושמרו עליהם מכל משמר מעיניהם הבולשות של האויבים.

ואולם רק השקידה המתמדת והמכוּוֶנת על חינוך ההגנה לזיקה מוחלטת למוסדות הלאומיים העליונים - רק היא שיָכלה, בצירוף לגורמים שנזכרו - לשמרה מהתפוררות והתנוונות. פעולת החינוך במגמה הנ״ל בוצעה במאמץ רב ובכוח רב, והצילה את ההגנה מפיתויי הפרישה וההתפצלות השונים והמשונים - שליוו אותה במשך כל שנות קיומה.

 

כי מחוץ לחזיונות הפרישה המובהקת נאבקה ההגנה בתוכה פנימה (לאורך כל שנותיה - כמעט) - היאבקות מרה ומתמדת עם חזיונות-סלף רבים ושונים של התבדלות כיתתית ומגמות התייהרות, התנשאות ואף השתלטות. יחידים, כיתות וחטיבות ניסו - מפעם לפעם - בכוח התפקידים שמילאו בהתגוננות - לזכות בעמדת ״אני ואפסי עוד״ בארגון ההגנה.

רק הצמידות לזיקה הלאומית והחינוך המכוּוַן לכך הם שעמדו להגנה להתגבר (מתוך מאמצים רבים) על מגמות אלה.

 

אני חוזר - איפוא - לשאלה שכבר הצגתי לנו לעיל: היש לנו יסוד ליהנות מהרגשת הסיפוק מהדברים שעשינו? אני משוכנע, שלחברים רבים יש לבטי מצפון קשים עם עצמם. האומנם עשינו כל האפשרי? כולנו יודעים, שנכנסנו למלחמת חירותנו בלתי מוכנים במידה מספקת. ומצפונו של כל אחד אינו שקט ומצוּוֶה לבדוק אם אכן עשינו כל האפשר ואם אי אפשר היה לעשות יותר. האומנם אי-אפשר היה לעשות יותר. האם אי אפשר היה להיכנס למלחמה, כשאנו מוכנים יותר בציוד, באימון ובארגון - ובכוח זה למנוע ייסורים, קורבנות, כישלונות, חורבנות, בקיצור לקַדם יותר ולהציל יותר?

ייתכן שאין בכוחנו להיות אובייקטיביים. ״נוגעים אנו בדבר״ מכמה בחינות - ויבוא ההיסטוריון וישפוט היא.

 

אעיר בנושא זה רק כמה הערות.

א. פעולתנו נעשתה במחתרת בארץ ומחוצה ללא כל ״בסיסים״ בטוחים וקבועים לא כאן ולא שם. לי אין כל יחס ״רומנטי״ למחתרת. טוב שניצלנו אפשרויות המחתרת עד קצה לגבול יכולתנו; וטוב שיש ביכולתנו לפעול עתה לגלית. אך למחתרת יש סייגים טבעיים - כמעט פיסיים: תותחים, אווירוני מלחמה, וטנקים אי אפשר היה להבריח ארצה בתנאי מחתרת. לערוך תמרוני-שדה ביחידות גדולות ובשילוב נשק מסייע ואווירונים (שחסרו!) - אי אפשר היה על אחת כמה וכמה. עם זאת אומַר לחברים במלוא ההכרה ובלי כל רצון להפריז, שאם נשווה את אשר פעלנו בתקופת המחתרת עם פעולות שביצעו אחרים - לא נבוש בפני תנועות המחתרת המפורסמות ביותר בתולדות העמים המשועבדים שנלחמו על חירותם.

ב. דלותנו האיומה באמצעי כסף הייתה בעוכרינו. את אשר נמנע מאיתנו ע״י השלטון - צריכים היינו להשיג בדרך המחתרת - הזקוקה לאמצעים כספיים רבים. אין חלקי עם אלה החושבים את העניות - למביישת, אך כולנו סבורים שדלותנו (ייתכן לומר קבצנותנו) - בשטח מיוחד זה הייתה מנַוונת ולעתים מביישת וגם בלתי מוצדקת.

לא אשווה האמצעים שעמדו לרשותנו עם אלה הניתנים כיום. בעניין זה אפשר לספר קוריוזים ולא אפליג בפרטים. אזכיר כאן עובדה שעלתה במקרה בזיכרוני. רק בשנת 1933 השגנו את התקציב הראשון - הקבוע - למרכז ההגנה מהנהלת הסוכנות לצורכי ארגון. היה זה תקציב של 25 לא״י לחודש. וכשחזרנו מירושלים ובידינו האישור לתקציב זה - הייתה בלבנו הרגשת ניצחון. איני אומר זאת, כרגע, לשם ביקורת כלפי מישהו - אלא כדי להזכיר נשכחות. מובן שלא היה זה תקציב ההגנה כולו: היו תקציבים מקומיים לערים ולמושבות ולפעמים (ובייחוד בימי חירום או לאחריהם) היו מושגים אמצעים מסוימים לרכישת נשק, ביצורים וכד׳. אך התקציב המרכזי הארגוני הראשון של מרכז ההגנה אושר לראשונה בשנה שנקבתי ובסך של עשרים וחמש לירות (קרי וכתיב).

אולי יימָצא מי שיאשים את עובדי ההגנה אז בחוסר מעוף ובקוצר השגות. אך כזה היה המצב.

אנשי המעוף, התנופה וההעזה פנו לשטחי פעולה ״מושכים״ יותר, ״פרודוקטיביים״ יותר. ומבלי לגרוע במלוא נימה מערכם של שטחים אלה - עובדה היא, שהניחו את שטח הביטחון לאלה שהניחו. אולי גם לא מצאו לעצמם מרחב פעולה בשטח הביטחון בתואנה שהוא ״סגור״ בפניהם.

מכל מקום החלוקה בין פעילי הביטחון והפעילים בשטחים אחרים לא הייתה לטובת ענייני הביטחון. לא היה קל לגייס אישים חשובים לפעולה מעשית ורצופה בשטח זה. פרט - כמובן - לימי חירום.

אך עיקר פעולת ההתכוננות היה צריך להיעשות דווקא בימי החול האפורים של ״ערב שבת״.

ג. והערה שלישית: עד השנים האחרונות היה עניין ההגנה - עניינם של ״משוגעים״ לדבר, כמעט של אנשים שלא מן היישוב. תמיד, תמיד היו ביישוב עניינים חשובים יותר - דוחקים יותר. אהיה האחרון שלא אעריך במידה מספקת את מפעלי ההתיישבות, הבניין, החינוך וכו׳. כל אשר הושג - הושג במאמץ משולב, שההגנה הייתה רק חלק ממנו. אך להשיג משהו בשטח ההגנה אפשר היה (פרט לימי חירום) - רק הודות לאותם התימהונים ״המשוגעים״ לדבר - ובסיועה של שכבת מנהיגות ציונית מצומצמת למדי, שעמדה לימין ההגנה וטרחה לסייע לה מתוך הבנה מעמיקה ומרחיקה של תפקידיה החיוניים יום-יום ושל שליחותה ההיסטורית לעתיד-לבוא - בבוא ימי ההכרעה.

רק בשנים האחרונות (את מספרן אפשר למנות במניין האצבעות של כף יד אחת) - נפקחו העיניים והכל ראו, שעניין זה הוא עיקר העיקרים. ואזי זינקנו בבת אחת קדימה.

ודווקא ״המשוגעים״ לדבר שהזכרתי - היו אלה שבקרבם חי כל השנים בחריפות-יתר אותו האינסטינקט המיוחד, שחש הן בסכנות האורבות יום-יום והן בהתקרבות הקטסטרופה הבלתי נמנעת. הם שהתריעו במידה שווה נגד העיוורון שבשאננות והשכחה ונגד הסכנות שבבהלה. והם אלה שהזהירו וחזרו והזהירו, ולעתים קרובות נראו כטרדנים וטרחנים ואפילו כמגוחכים, היו בודדים וקולם היה לעתים כ״קול קורא במדבר״.

יודע אני אולי יותר מאחרים כי בפעולות ההגנה היו ליקויים וחסרונות, כישלונות וחולשות, והיו גם לעתים קוצר ראייה, קטנוּת-השגות והססנות שלא במקומה. אך האומנם יהיה בזה כיום משום יהירות, אם אגיד שרק בכוח פעולה זו, פעולת ״המשוגעים לדבר״, הגענו עד הלום?

וגם בימים אלה, יש אולי לנו, לאנשי ההגנה, הזכות להדגיש את העדיפות העליונה של המאמץ להבטחת כוננותו המלאה של צבא ההגנה לישראל. וזאת - עם כל הכרת המאמצים הכבירים הנדרשים בתחומי ההתיישבות והקליטה. לאחר הניסיונות המרים מאוד, שבהם נתנסינו יש לנו מלוא הזכות לתבוע לבל ייפָסקו המאמצים לבניין צבא ההגנה והאדרתו. מאמצים אלה יש להגבירם פי כמה.

 

פעלנו בשתי חזיתות אויב עיקריות: החזית הבריטית והחזית הערבית. הבה נסתכל לאחור וננסה להעריך, הנכון היה הקו ״האסטרטגי״ שלנו בנפתולינו עם אויבינו? קו שתוכנו היה:

אימוץ כל כוחנו ללוות ולהבטיח את מפעל הבניין הציוני, אגב שמירה מכסימלית על טוהר נשק-ההגנה.

ומאידך - הימנעות מכל ״פרובוקציה״ מיותרת במגמה ברורה ומכוּוֶנת להימנע ולהתחמק עד קצה גבול האפשרות מהתמודדות ישירה עם השלטון הבריטי - התמודדות שמוכרחה הייתה להסתיים בהכרעתנו אילו פרצה קודם זמנה.

אכן, עד פרסום הספר-הלבן של 1939 - עוד היה מרחב-מה להיאבקות על בסיס חוקי. מאז פרסומו ניטל הבסיס הזה והוטלנו בעל כורחנו לתוך התמודדות. דומני שאם נסתכל לאחור ניווכח, שהקו שלנו מבחינה היסטורית - היה הקו הנכון, והמכוּוַן לתכלית.

כך המשכנו בעבודתנו ומאבקנו עד אשר בעקבות צמיחת כוחותינו הפנימיים ובמסיבות היסטוריות-פוליטיות מסוימות - פרצנו את המסגרת הכובלת של השלטון הזר וכבשנו לעצמנו את עצמאותנו.

 

ואני שואל את עצמי ואת החברים שאיתם יחד עשינו את המלאכה: ההיה סוף-מעשה - השגת העצמאות המדינית - במחשבה תחילה של ארגון ההגנה?

בוודאי שרעיון העצמאות - בצורתו הערטילאית - היה מהבהב בתנועה הציונית ואפילו בתנועת חובבי-ציון מראשיתה. אך דומני שלא אטעה אם אומר, שדווקא בתנועת ההגנה (החל מ״השומר״) היה רעיון הקוממיות והעצמאות המדינית - הרעיון המנחה והמתסיס, ואם גם שנים רבות היה בבחינת ״הלב שלא גילה לפה״. הרעיון-החזון הוא אשר נתן את הטעם לעמל האפור והממושך, את היכולת לעשות את עבודת הנמלים במשך עשרות שנים - לחתור ולהיאבק - עד אשר הגענו למה שהגענו.

 

העתקת קישור