שליחותי הראשונה לבגדד - מרס 1942

רשימה זו נדפסה לראשונה בעיתון ״דבר״, ב-26.3.1975 וב-28.3.1975.

קיץ 1941 בארץ, והאופק המדיני והצבאי קודר. בסוף מרס 1941 פתחו הגרמנים והאיטלקים במתקפת-נגד בלוב והתקדמו במהירות מזרחה, אל גבולות מצרים. באפריל פלש הצבא הגרמני ליוון, לאחר שהכריע את יוגוסלביה, ובמאי השתלט על האי כרתים. בסוף יוני 1941 פלשו הגרמנים לברית- המועצות.

ניצחונותיהם של הגרמנים עוררו את היסודות האנטי-בריטיים במזרח התיכון, וקודם כול בעיראק. כבר בחודשי האביב החלו מגיעות לארץ ידיעות מדאיגות על הסכנות המאיימות על יהודי עיראק.

בטרם אבוא לספר על שליחותי לבגדד, אקדים ואתאר את הרקע.

הגולה היהודית בעיראק (לפנים, ארם-נהריים ובבל) הייתה ותיקה ומושרשת, אחת התפוצות היהודיות העתיקות ביותר. דברי-ימיה, עד חיסולה ב״מבצע עזרא ונחמיה״ (1950-1952), הם רציפות של אלפיים וחמש-מאות שנה. ראשיתה בימי חורבן בית ראשון (586 לפני הספירה) ואולי אף מתקופה קודמת לו - כ-1,300 שנה לפני הופעת האיסלאם. ובמשך כל התקופה הארוכה הזאת, עתירת החליפות והתמורות המדיניות, כשהציפו את הארץ גלי-גלים של כובשים ושל שליטים למיניהם, שמרה הקהילה היהודית על עצמיותה, על שורשיותה היהודית ובמידה רבה גם על האוטונומיה שלה, ואף ידעה תקופות של שגשוג תרבותי ודתי (נזכיר את התלמוד הבבלי, שנחתם בסוף המאה החמישית, את הישיבות המפוארות בסורא ובפומבדיתא ואת חכמי התורה והתלמוד, הגאונים וראשי-הגולה). הארץ, ובה ערב-רב של עממים ושבטים, הייתה תקופות ארוכות נחשלת בכלכלתה, בתרבותה ובסדרי חברתה; והיסוד היהודי שבאוכלוסייה נתבלט תמיד ביוזמתו, בחריצותו ובאינטליגנציה הבולטת של רבים מבניו.

בשלהי מלחמת-העולם הראשונה (במרס 1917) התקדמו החילות הבריטיים, שהגיעו מהודו ומהדרום, וכבשו את בגדד, ובסוף 1918 השתלטו על כל עיראק. אחרי תקופה קצרה של שלטון בריטי ישיר הוקמה מדינה ערבית-עצמאית תחת המנדט הבריטי, שהגיע לקצו ב-1932. בתקופת השלטון הבריטי-עיראקי - כשבראשו המלך ״הליברלי׳ פייסל - חלה התקדמות רבה במדינה מבחינה כלכלית ותרבותית. יהודים רבים לקחו חלק פעיל ביותר בהתקדמות זו ולאוכלוסייה היהודית באו ימי פריחה ושגשוג, שעודדו אשליות, כי הנה נפתחו לפניהם כל שערי הרווחה וההתקדמות בכלכלה, ובמידה ידועה גם במנגנון המדינה. מגמות הטמיעה וההסתגלות לחברה העיראקית גברו. רוב היהודים עסקו במסחר, לא מעטים שלחו ידיהם במקצועות החופשיים ומיעוטם עסקו במלאכות-יד. רבים רבים מבני הקהילה היהודית העניקו מכוחם, מכישרונותיהם, מיוזמתם וממרצם לקידומה של המדינה הצעירה בשטחי המסחר, הבנקאות, התחבורה המוטורית והרכבת, המשפט, הדואר וגם המדיניות. בימים ההם היו ליהודים נציגים אחדים בפרלמנט ונציג אחד בסנט. יהודים לא מעטים עשו עושר, ומהם עושר רב.

והנה החלו השמיים מתקדרים. ב-1933 נפטר המלך פייסל ועל כיסאו ישב בנו גאזי - צעיר, הרפתקן, קל-דעת ובלתי-יציב, שפזל לעבר גרמניה הנאצית. זמן קצר לאחר סיום המנדט הבריטי הופיעו באופק סימני-אזהרה חמורים. בקיץ 1933 ערך חיל-המצב העיראקי בצפון שחיטות איומות באשורים הנוצרים - רמז למה שעלול לעולל השלטון הערבי למיעוטים חסרי-מגן. מסוף 1933 החל עיתון מקומי מפרסם את ״מיין קאמפף״ של היטלר בתרגום לערבית. התסיסה הלאומנית, ובה גילויי קנאות מתרברבת ואלימה, גברה והלכה, כשהיא ניזונה מהדוגמה הנאצית וממומנת ומגורה בידי הנציגות הגרמנית בבגדד בראשותו של ד״ר גרוֹבּה (Grobba). קמה שכבה של אינטליגנציה ערבית-עיראקית יומרנית, שנתקלה במה שנראה לה התחרות יהודית, וצעירים עיראקים נשלחו לגרמניה להשתלמות. גלי שנאה ליהודים חדרו מארץ-ישראל, בעקבות ״מאורעות תרפ״ט״ (1929). שליחי המופתי, חאג׳ אמין אל-חוסייני, החלו מגיעים לעיראק, ובסוף 1939 הגיע לבגדאד המופתי עצמו. כל אלה ליבו את הבוז והשנאה ליהודים ה״משתלטים״ על הכלכלה העיראקית והלוטשים עיניהם, כביכול, גם אל המנגנון הממשלתי.

לאחר ביקורו בעיראק, ב-1935, רשם דוד רמז:

״בכל אשר נזדמן ... לבוא בדברים עם אחינו בני-ישראל, מצאנו אותם כבולי-דיכאון. הרעה ההיטלרית אשר נפתחה בגרמניה, נשבה נגד פניהם. ... מורים בבתי-הספר הרשמיים דורשים דרשות של דופי ביהודים, מבלי לֵיבוֹש מפני הילדים היהודים שבמחלקה ... ״.

באפריל 1939 מת המלך גאזי ועל כיסאו עלה המלך הינוקא פייסל השני, כשהעוצר הוא עבד-אל-איללה הפרו-בריטי. אך התסיסה האנטי-בריטית לא פסקה. רדיו ברלין ניהל תעמולה ארסית בלשון הערבית, ודברי-הסתתו נקלטו יפה.

כבר בשנת 1936 נרצחו יהודים מספר ברחובות בגדד וערי השדה. מצבם של היהודים מבחינה כלכלית ואזרחית התערער והלך, ואף ביטחונם הפיסי הופקר למשטר עוין ולאספסוף מתנכל, דל ובור.

בראשית אפריל 1941 עשו קצינים עיראקים פרו-נאציים הפיכה צבאית ומינו את רשיד עלי אל-כילאני, צורר-היהודים, לראש ממשלה. אנשי הממשלה החוקית, ועמהם המלך הינוקא והעוצר, נמלטו על נפשם.

בתוך האנדרלמוסיה המדינית והצבאית הגוברת של ראשית ימי המלחמה, כשדומה היה שהבריטים ובעלי-בריתם ניגפים והולכים בחזיתות, החלה השנאה המפעפעת כלפי המיעוט היהודי המתקדם והצולח מתלקחת ופורצת החוצה. במאי 1941 הגיעה ההסתה נגד היהודים לשיאה והתנהלה בכל דרכי התקשורת ההמונית של הימים ההם: בעיתונות, ברדיו, באסיפות פומביות ובדרשות במסגדים. בעיר נפוצו שמועות על פרעות העתידות להיערך ביהודים ועל האפשרויות לבזוז על-נקלה את רכושם העתק של ה״יהוד״. בעלי-חנויות מוסלמים ונוצרים הקדימו וטרחו לסמן בסימנים מובהקים את פתחי חנויותיהם לבל תיפגענה. כך הוכשרה הקרקע והוסערו הרוחות לקראת פרעות אחד ושניים ביוני 1941.

בראשית שנות הארבעים של המאה הזאת מנתה האוכלוסייה היהודית בעיראק (לפי הערכה) כ-120-130 אלף נפש, רובה המכריע (90-100 אלף) בבגדד. יהדות זו לשלוחותיה (עד הצפון הרחוק בכורדיסטאן, ובדרום עד בצרה) הייתה דבקה במסורת היהודית ובמנהגי-הדת, אך בדורות האחרונים לא נתגלו בה כוחות-יצירה לאומיים-רוחניים בעלי-ערך. במידה רבה הייתה יהדות זו מאובנת ומסוגרת מבחינה לאומית-רוחנית, ובדור הצעיר היו השורשים היהודיים קלושים ושטחיים, כשהתרבות הלוואנטינית המקיפה אותם חודרת לתוכם, מכרסמת בהם וכובשת אותם. חברת ״אליאנס״ אומנם כוננה את בית-ספרה הראשון בבגדד עוד בשנת 1865, אך רשת בתי-הספר שלה הורחבה רק בשנים מאוחרות יותר.

כאשר גברו ההגבלות - אם במעשה ואם באורח אדמיניסטרטיבי - לגבי שיתוף הילדים ובני-הנוער היהודים בבתי-האולפנה הכלליים, פותחה בעיראק, בסיוע חברת ״אליאנס״ ונדיבים יהודים, רשת נרחבת של בתי-ספר יהודיים, יסודיים ותיכוניים, שהיו עיראקיים לכל דבר, חוץ משעות דת מעטות.

השאיפה לציון הייתה אי-שם במעמקי הלבבות, אך התנאים לא אפשרו הקמת ארגון ציוני בעל היקף וכוח-פעולה. בימי המנדט הבריטי, וגם זמן-מה לאחריו, צצו אגודות ציוניות - צצו ונבלו. חלקן ניסו לקיים מגעים עם מרכזי ההסתדרות הציונית העולמית ועם מוסדות היישוב בארץ, ומדי פעם אף נעשו ניסיונות מצומצמים לערוך מגביות לקרנות הציוניות ויחידים מבין האמידים רכשו חלקות קרקע בארץ, בייחוד בערים. כן הוקמו מפקידה לפקידה קבוצות ספורט יהודיות, שקצתן נשאו את שם ״המכבי״, וחוגי-לימוד לעברית. גם אלה לא הגיעו להיקף המוני ולא יכלו להגיע לכך. היהדות הייתה שקועה באנוֹסוּת מפחד הסביבה העוינת, או מתוך הסתגלות אליה. נציגיהן הרשמיים של הקהילות היהודיות ניסו לגונן על עצמם, אם מתוך אשליות ואם מפחד - על-ידי הפגנת פטריוטיות עיראקית-ערבית ואף על-ידי הצהרות אנטי-ציוניות. אישים בעלי שיעור-קומה לא קמו להם.

כאן ראוי להזכיר את סלמאן חייא, שהיה מעין כוכב שדרך וכבה. הוא התגייס למשטרה עם הכיבוש הבריטי והגיע לקצינוּת. אלה שהכירוהו סיפרו, שהיה איש מקסים ורב-השפעה בקרב העדה היהודית בבגדד. הוא עמד בראש אגודה ספרותית עברית, שנוסדה בבגדד ב-1920, ושהציבה לעצמה גם מטרות חברתיות-סוציאליות. בדצמבר 1920 נרצח סלמאן חייא בעת פעילותו המשטרתית, והוא בן 21, וכך הקיץ הקץ על פעילותה של האגודה. מעניין כי כשהגעתי לעיראק, כשתי עשרות שנים לאחר שנרצח, עוד נישא שמו בהערצה וּבִיְקר בפי רבים.

משכמו ומעלה היה המורה אהרון ששון בן-אליהו נחום, שהיה נערץ על רבים, בעל אומץ-לב אזרחי, ונודע בכינויו ״המורה״. שמו היה כמעט לאגדה. הוא עלה לארץ ב-1935, לאחר ששלטונות עיראק החלו להתנכל לו, ונפטר בירושלים.

למן השנים 1924-1925 החלו מגיעים לעיראק מורים מן הארץ, ולימדו עברית, ידיעת הארץ ותולדות ישראל, ועשו פעולה מבורכת. ברגיל שהה שם כל אחד מהם שנים מספר ואחר-כך חזר לארץ. אך ב-1935 גורשו מעיראק שני המורים הארץ-ישראליים האחרונים.

כן ראוי להזכיר את פעולתה החינוכית החשובה של אגודת ״אחיעבר״, שפעלה בעיראק בין השנים 1929-1935. האגודה עסקה בהפצת הלשון העברית בחוגים מצומצמים וכן הקימה ספרייה. לבסוף הוחנקה פעולתה בעקת השלטון העוין.

בימי המנדט הבריטי על עיראק, נעשו מפקידה לפקידה ניסיונות להוציא לאור בערבית ואף בעברית כלי-מבטא יהודיים, שמגמתם לאומית - ובהסתר אף ציונית - אך הם לא האריכו ימים.

קילוחים דקים של עולים הסתננו לארץ מפקידה לפקידה, ועליית בודדים לא פסקה. מסעות ביקורים מהכא להתם ומהתם להכא לא חדלו וכן לא חדלה ירידת עולים מעיראק, שלא נקלטו בארץ.

שליחים ושד״רים מן הארץ באו לעיראק במיוחד, או שביקרו בה בדרכם לארצות אחרות, לפרס, להודו ועוד.

ב-1921 ביקר בעיראק ד״ר א. רופין, בנסותו לעניין יהודים בעלי-יכולת ברכישת קרקעות בארץ.

ב-1924 ו-1927 ביקרו בבגדד הרבנים י״ל פישמן (מימון) והרב בן-ציון עוזיאל.

ב-1928 ו-1930 ביקר בבגדד העיתונאי והעסקן גרשון אגרונסקי (אגרון).

בראשית שנות השלושים סייר בעיראק המורה-הגיאוגרף א.י. בראוֶר.

ב-1935 ביקרו בבגדד יצחק בן-צבי ודוד רמז;

ואהרון ציזלינג, איש עין חרוד, ביקר בבגדד פעמים מספר בשנות השלושים והארבעים.

בין השנים 1933 ו-1936 ביקר בעיראק פעמים מספר בן-ציון ישראלי, איש כנרת, לשם רכישת חוטרי תמרים וכן בשליחות הסוכנות.

והיו גם לא מעט מבקרים אחרים. משמע, שהמגעים הבלתי אמצעיים - פעמים נדירים ופעמים תכופים - בינינו, יהודי הארץ, ובין אחינו בעיראק נתקיימו במשך כל מחצית המאה הזאת.

כבר הזכרתי לעיל, שהידיעות על הסכנות המאיימות על יהודי עיראק הגיעו לארץ באביב 1941. הפרעות התחוללו בבגדד בעצם ימי חג-השבועות, ב-1-2 ביוני 1941, עם תבוסת צבאו וממשלו של רשיד עלי אל-כילאני הפרו-נאצי. הצבא הבריטי המנצח הגיע אל שערי העיר, אך לא מיהר להשתלט עליה. בתקופת-הביניים נוצר חלל ריק: המסגרות השלטוניות התפרקו או התמסמסו עם בריחת רשיד עלי אל-כילאני ואנשיו, והעיר הופקרה להמון המתפרע.

השוטרים, שנשארו ללא פיקוד;

החיילים שחזרו מן החזיתות שבהן ניגפו;

התלמידים והסטודנטים המשולהבים

ופלוגות הנוער הלאומני, המחונך ברוח ״הנוער ההיטלראי״ –

כל אלה, מוסתים, מורעלים ומתוסכלים, עטו על ״החוליה החלשה״ שבעיר, על האוכלוסייה היהודית הסרת-המגן.

הסוכנויות הטלגרפיות מסרו על למעלה מאלף נרצחים, על המוני פצועים, על נשים רבות שנאנסו או שנחטפו ונעלמו, ועל הרס רב בנכסי היהודים. הידיעות על ניסיונות ההתגוננות של היהודים בפני הפורעים היו מעטות וקלושות. לפי הערכות זהירות ומהימנות, שנעשו לאחר מעשה, היו תוצאות הפרעות שהתחוללו בבגדד ב-1 וב-2 ביוני 1941 כדלקמן:

כ-120 הרוגים (ולפי גרסה אחרת, כנראה מוסמכת יותר, 179);

כ-700 פצועים;

כ-900 דירות נשדדו אז נבזזו ובעקבות זאת נהרס מעמדן של כ-2,300 משפחות;

מספר החנויות שנבזזו היה כ-600;

וכן נודע על 12 מעשי-אונס בנשים יהודיות.

הנזק החומרי נאמד ב-800,000 דינרים (לירות שטרלינג).

חלקו הער של היישוב בארץ עצר נשימתו. אנחנו, אנשי ה״הגנה״ ופעיליה, נסערנו. הצעד הראשון היה ברור: יש להגיע לבגדד ויהי-מה, ובהקדם האפשרי, לבדוק את המצב ולהושיט יד עוזרת ומושיעה - ככל שיהיה ביכולתנו. החלטתי, בהסכמת חברַי, כי עלי מוטלת המשימה. אך כיצד, כיצד אבקיע דרך לבגדד?

התחלתי ״מחבל תחבולות״. כל הניסיונות לקבל אשרת כניסה לעיראק, בהנמקות או בתואנות שונות, נכשלו. ניסיתי איפוא להגיע לבגדד כעוזר לנהג (second-driver) באחת המשאיות שפעלו בקו ירושלים-בגדד או חיפה-בגדד. אספנו מידע מפורט על כל המשאיות שנעו בקווים אלה, אך גם ניסיונות אלה עלו בתוהו. ולבסוף, ניסיתי להסתנן לשם כאחד מעובדי חברת ״סולל-בונה״, שביצעה עבודות למען הצבא בעיראק ובדרום פרס, וגם ניסיונות אלה לא עלו יפה בחודשים ההם (רק כעבור זמן נשתנה הדבר תכלית שינוי, ו״סולל-בונה״, לפי הוראת הנהלתו, החל מגיש את מלוא העזרה למוסד לעלייה ב׳ בפעולתו בלבנון, בסוריה, בעיראק ובפרס).

עמדתי לפני קיר אטום. לכאורה, אין ים מפריד בין הארץ לעיראק, אך אלף הקילומטרים לערך - רובם מדבר - מהווים מחסום שאין לצלוח אותו.

לבסוף (ולמרבה הצער, באיחור רב), נאחזתי באפשרות להגיע לבגדד במדי חייל בריטי. בדמשק התרכזה בימים ההם פלוגת-תובלה יהודית ושמה 479.General Transport) G.T). הייתה זו יחידה מוזרה למדי של נהגים אזרחים בעלי מכוניות-משא, שהותר להם ללבוש מדי-צבא והשלטונות ציידוּם ברובים צבאיים. צורכי התחבורה של הצבא הבריטי במזרח התיכון היו באותם הימים עצומים ודוחקים - עד כדי כך, ששלטונות הצבא אף פתחו בחטיפת משאיות בדרכים ובהחרמתן. בצר להם פנו שלטונות הצבא גם אל מוסדות היישוב בבקשה לעזרה, וכך הוקמה יחידת-תובלה זו, והיא שירתה שירות יעיל מאוד את צורכי התחבורה של הצבא ואגב כך גם סייעה לפעולות הרכש של ה״הגנה״ ולהברחת עולים לארץ מסוריה ומהלבנון. אליהו גולומב קיים מגע אמיץ עם הפלוגה בשטחים אלה. שמה של היחידה יצא לתהילה בכל מוסדות הצבא, שהיה לה מגע עמהם. בראשה של היחידה הוצב קפטן בריטי, שחיבב את היהודים ועוד יותר מכך - את הטיפה המרה, אך העבודה כולה התנהלה בידי סמלים יהודים והאיש המרכזי ביניהם היה יעקב (ישק׳ה) טרכטנברג (יעקב טרכטנברג, נולד ברוסיה ב-1902, עלה לארץ ב-1921; עסק שנים בתובלה קואופרטיבית; שירת בתפקיד אחראי במשרד הקליטה של הסוכנות (1949-1966); ועתה פנסיונר, תושב תל-אביב). הגעתי אל טרכטנברג באמצעות ידידי, חבר ה״הגנה״ הוותיק, בעל קשרי-ההיכרויות ואיש-התושייה אפרים קרסנר (דקל). זכורני שסרתי עם אפרים לדירתו של טרכטנברג באחת השבתות, בשעות אחר-הצהריים, וזה קיבל מייד את ההצעה להביאני לבגדד כחייל ביחידתו. לו עצמו לא נזדמן עד אותו זמן לשהות בבגדד, אך כבר הגיע במסעותיו לעיירה דמאדי, שעל גדות הנהר פרת, ואף לחבאניה - מרכז צבאי בריטי ובו שדה-תעופה צבאי, במרחק של כ-80 ק״מ ממערב לבגדד - והוא סיפר לי שידוע לו, כי מחבאניה מתמשך כביש לבגדד עצמה.

התחלתי מכין עצמי לדרך. אפרים דקל (בעזרתו של טרכטנברג) השיג את הציוד הדרוש: המדים, הכובע, הקסדה, והתעודות הדרושות לחייל בריטי, והכל כדת וכדין.

זכורני, כי כמנהגי בימים ההם לגבי כל הנושאים הטעונים יישוב-דעת, הלכתי גם הפעם אצל ברל כצנלסון ופרשתי לפניו את תוכנית ביקורי בבגדד. הוא ראה את ההכרח להגיע לעיראק ועם-זאת הביע חשש שמא לא אצליח ״לשחק״ כדרוש את תפקיד החייל בלי שאומנתי לכך (הן ברל שירת בגדוד ה-40 במלחמת-העולם הראשונה ו״ניסיונו החיילי״ מאותם הימים עוד חי בזיכרונו). אך החלטָתי לצאת למסע הייתה נחרצת ולא הרתיעוני היסוסיו.

הגיע יום היציאה מתל-אביב. הדבר היה בראשית מרס 1942. שעת היציאה נקבעה לעת הצהריים, ואולם לפתע נזכרתי, כי הכנותי למסע כחייל לא שלמו: הן איני יודע להצדיע (ב״הגנה״ לא הייתה, כמובן, נהוגה ההצדעה הצבאית). נבוכותי. נמצאתי במקרה ליד בניין הוועד הפועל של ההסתדרות, ששכן אז ברחוב אלנבי מס׳ 115, והרחוב הומה עוברים-ושבים. לפתע נקרה לפנַי רעי הוותיק ובן קבוצתי בן-ציון ישראלי, חייל במדי-צבא, שהתגייס חרף גילו הקשיש לאחר שנדלקה בו שלהבת ההתנדבות למלחמה בהיטלר. ראיתיו הולך את הילוכו המיוחד (הילוך לא-צבאי כלל וכלל - בן-ציון כבר היה בימים ההם בשנתו החמישים וחמש), חובש את ״הסירה״ הצבאית לראשו חבישה מלוכסנת - ואורו עיני. שחתי לו בקיצור ובחיפזון את מעשה נסיעתי ומייד עלינו לקומה השנייה של בניין הוועד הפועל, פלשנו לאחד החדרים, נעלנו את הדלת והגפנו את התריסים. חזרתי והדגשתי לבן-ציון, כי זמני דחוק, ובמשך רגעים ספורים הרביץ בי את תורת-ההצדעה. חלפתי על פניו פעמים מספר, מצדיע ב״הדר״ והוא אישר שהצדָעתי היא הצדעה צבאית ללא-פגם. עתה חשתי עצמי חייל לכל דבר, חייל מושלם. חייכנו, התחבקנו, לחצנו ידיים ונפרדנו.

למטה, באחד הרחובות הצדדיים, כבר המתין לי מכרי מקרוב, הסרג׳נט טרכטנברג ועמו קורפורל מאותה פלוגת הנהגים ושמו שמעון שינדל (שמעון שינדל נולד בפולין ב-1908, עלה לארץ ב-1924. לימים נהג בחברת האוטובוסים ״המקשר״ בירושלים, ועתה פנסיונר - תושב ירושלים). לפי התוכנית הייתי אני עתיד להיות השלישי למסע לבגדד, דרגתי Private (משמע טוראי) ומקצועי ותפקידי מכונאי Fitter. אפרים דקל היה גם הוא ליד המכונית ונפרדתי גם ממנו.

טרכטנברג התניע במרץ את המכונית של קפטן הפלוגה, שבה נסענו, ואנו יצאנו את תל-אביב בדרכנו צפונה. סרנו לקבוצת כנרת ומשם ליוותה אותי שרה אשתי עד מטע הבננות של קיבוץ גינוסר. שם, בין שורות הבננות הצפופות והמצלות, נפרדתי מבגדי האזרחיים, לבשתי מדי-צבא - בטלדרס, בלשון הימים הם - והייתי לחייל בפלוגת-ההובלה של צבא הוד מלכותו.

את בגדי האזרחיים שילחתי בידי שרה, ועד עתה אני רואה את חיוכה הטוב מלווני בדרכי, לאחר שנפרדה ממני בחיבוק ממושך ובברכה. עוד שנים לאחר מכן נהגה שרה להזכיר לי, שנשאתי חן בעיניה מאוד במדי-הצבא והצטערה שלא הצטלמתי בהם למזכרת. הן לאחר כל עשרות השנים של פעילות ב״הגנה״ הייתה זו התקופה היחידה (שארכה בסך-הכול כשבועיים ומחצית השבוע) שבה לבשתי מדי-צבא ממש.

הגיעה שעת בין-הערביים. הוספנו להרחיק צפונה, חלפנו על-פני ראש-פינה, מחניים, גשר בנות-יעקב ואחר-כך העיירה קונייטרה, ולבסוף הגענו, בשעות הערב ממש, לדמשק.

טרכטנברג החליט שלא להכניסני למחנה הפלוגה, כדי להימנע משאלות מיותרות ומתמיהות, אלא לשכן אותי באחד המלונות המוכרים לו בעיר.

וכאן, במלון, אירעה התקלה הראשונה ב״קריירה״ החיילית שלי. טרכטנברג שכר למעננו חדר בקומה העליונה של המלון. והנה, כשאנו עולים במדרגות, נקרה לעומתנו, יורד, מייג׳ור בריטי לבוש הדר ומגולח למשעי - הכתרים נוצצים על כתפותיו ומתחת לבית-שחיו תקוע מטה-השררה. דמות קצין בריטי טיפוסי, לקוחה ישר מתצלומי העיתונים הבריטיים של אותם הימים. נזכרתי בתורה שהרביץ בי בצהרי אותו יום בן ציון והצדעתי בכל ה״הדר״ לקצין. הלה הביט בי בתימהון-מה והמשיך דרכו למטה, בלי הסב את פניו. פני טרכטנברג מלווי נתכרכמו קמעה, שכן לא מקובל היה בצבא הבריטי להצדיע בין כותלי מלונות. כשעלינו לחדר וסגרנו בעדנו את דלתו, טפח טרכטנברג על כתפי, הסביר לי את השגגה, והעיר שעוד עלי להשתלם הרבה עד שאהיה חייל לכל דבר.

עד שסיים טרכטנברג את הסידורים הפורמליים לקראת הנסיעה לבגדד שהיתי ימים מספר בדמשק. התירוץ שהמציא טרכטנברג לצורך הנסיעה היה דחוק ביותר - רכישת חלקי-חילוף למכוניות הפלוגה, שכביכול נבצר ממנו להשיגם בסוריה ובארץ-ישראל. אך הקפטן הממונה על היחידה, שעיקר עניינו היה בסביאה בלתי-פוסקת של ויסקי, נתן אמון בלתי-מוגבל בטרכטנברג, חיבב אותו ונהג למלא את משאלותיו. טרכטנברג רמז לקפטן רמז רב-משמעות, ששֶמע הבחורות היפהפיות של בירת עיראק הגיע לאזניו, והקצין הבין לרוחו. אך התואנה הרשמית הייתה, כאמור, רכישת חלקי-חילוף. סוף-סוף נחתמו התעודות הדרושות כדת וכדין בידי קולונל במפקדה הנוגעת בדבר - והיינו נכונים לדרך.

את הימים הספורים ששהיתי בדמשק ניצלתי להכרת העיר ויהודיהָ. היה זה ביקורי הראשון בדמשק. סיירתי בה הרבה, בלוויית ידידי יליד-דמשק אליהו כהן (שוּרבה) - אחד מפעילי ״החלוץ״ וחבר קיבוץ חולתא. ביקרתי פעמים רבות בשכונה היהודית - ובה סרתי גם לדירת אמו הקשישה של שוּרבה, דירה דמשקאית טיפוסית לימים ההם - ונפגשתי ושוחחתי עם אנשי התנועה החלוצית. סרנו גם למוזיאונים ולאתרים ההיסטוריים וביקרנו במקומות החשובים בעיר. למראה שפע המים שבעיר ובסביבתה נתמלאתי קנאה. חיילים בריטיים רבים, בהם גם ארץ-ישראליים, עברו דרך דמשק או שהו בה, כך שהימצאותי במקום לא עוררה כל פליאה. עם פרידתי מאליהו כהן הבטחתי לו כל סיוע שיהיה בכוחי לסייע לפעילותו ב״החלוץ״ ולהעלאת החלוצים לארץ.

באחד הבקרים ביקרני בחדרי במלון הלל דן, שנזדמן לדמשק לרגל עסקי ״סולל-בונה״. זוכר אני בבהירות, שמאוד-מאוד לא נעם לו שנזקקתי למדי-חייל כדי להגיע לבגדד, שעה ש״סולל-בונה״ יכול היה לארגן לי נסיעה לבגדד בשליחותו ללא קושי מיוחד. אך כך נתגלגלו הדברים הפעם, באשמת מאן דהו מהמנגנון הטכני של החברה, וה״לקח״ היה למועיל: בימים הבאים, בכל פעם שפנינו להנהלת ״סולל-בונה״, נענינו עד קצה גבול היכולת ובעין יפה.

סוף-סוף שלמו הכנותיו של טרכטנברג למסע. כדי שלא תאבד לנו דרכנו במדבר (ללא כביש), בחר טרכטנברג להצטרף למסע לשתי מכוניות-משא כבדות, שעיסוקן הובלת משאות בין דמשק לבגדד ובחזרה, ואף לפרס הגיעו לעתים. המשאיות היו קניינה של חברה שהקימו ״רוסים לבנים״ בעלי יוזמה, שנקלעו בתמורות העתים לסוריה.

עם ערוב היום יצאנו את דמשק בעקבות משאיות-הענק והתחלנו מפליגים מזרחה דרך טבעת המטעים הירוקה, השופעת והנהדרת המקיפה את העיר, עד שנכנסנו אל שממת המדבר - מדבר סוריה. ידעתי שהמרחק בין דמשק לבגדד הוא כ-860 קילומטר. בראשית דרכנו פקדו אותנו סופה וגשם סוחף. שלושתנו - טרכטנברג, הקורפורל ואני - הצטופפנו בתא-המכונית ועמנו רובינו על תחמושתם, הקסדות הצבאיות והמצרכים ההכרחיים. המכונית הייתה מכונית ״ואיט״ גדולה, מיועדת להובלת חמישה טונות משא וצבועה בצבעי-הסוואה צבאיים. כל הדרך עד קרבת חבאניה נסענו בעקבות השיירה שהזכרתי ובחניות שעשינו בלב המדבר נהנינו מהארוחות הטעימות, הביצים השלוקות והתה החם והמהביל, שניתנו לכל נוסעי השיירה. טרכטנברג הזריז והממולח קשר קשרי ידידות עם נהגי המכוניות ומצא עמהם לשון משותפת.

בלילה השני למסע, קרוב לחצות, חצינו את העיירה רוטבה, שבחצי הדרך, לערך, בין דמשק לבגדד. רוטבה, על חושות-החומר שלה, הייתה שרויה בתרדמה עמוקה. לא השתהינו בה הרבה והוספנו לנסוע צפונה-מזרחה לעבר חבאניה בדרך המדברית, השוממה והחד-גונית.

ליד חבאגיה נפרדנו מהשיירה ועלינו לכביש המוביל לבגדד - באותם הימים, כביש די רעוע. קרוב לשעת השקיעה חצינו את הגשר שעל החידקל ונכנסנו לבגדד מחוז-חפצנו.

הכתובת היחידה שידענו בבגדד הייתה כתובתו של מלון ״סמירמיס״, השוכן בקצה רחוב רשיד - אחד משני העורקים הראשיים של העיר (העורק השני הוא רחוב גאזי). פנינו, איפוא, ימינה ברחוב רשיד במגמה להגיע אל המלון ולבקש בו מקום מנוחה ולינה לאחר המסע הארוך והמייגע, מאובקים היינו מאוד ונפשנו יצאה לאמבט ולפחות למקלחת הגונה. רחוב רשיד רחוב ארוך הוא, ארוך מאוד, אך לבסוף הגענו למלון השוכן על שפת החידקל ועליו מתנוסס השם ״סמירמיס״ באותיות גדולות מאירות-עיניים - לאטיניות וערביות. קרבנו אל שער המלון ולפתע מצאנו עצמנו לפני כתובת ברורה וקורעת עיניים: ״For Officers Only״ (״לקצינים בלבד״). ואנו מי אנו? בסך-הכול שלישייה, שבה הגבוה בדרגה הוא סרג׳נט. בינתיים הבחנו גם במודעות, כתובות אנגלית, המזהירות, כי שהייתם של חיילים בריטיים בחוצות העיר מוגבלת עד שעת ערב מוקדמת (לא אזכור, אם שש או שבע). המצב נעשה לא-נעים. לא רצינו כלל וכלל להיתקע לחברת .M.P ו-.F.S.S (שוטרים צבאיים ואנשי ביטחון-השדה). התחלתי מבחין בטרכטנברג סימני עצבנות. מתרוצצים היינו ממלון למלון ברחוב רשיד, והנה על פתחו של כל מלון מהוגן, פחות או יותר, מתנוססת הכתובת הארורה: ״For Officers Only״.

בחורים יהודים שנקלעו לשם והכירו במספר המכונית שהוא ארץ-ישראלי, סְבבונו, נטפלו אלינו והפצירו בנו שנסיעם עמנו לארץ. סוף-סוף נחלץ לעזרתנו אחד מהם והכניסנו למלון-לא-מלון - מטונף כדבעי. בלית ברירה התמקמנו שם בחדר שבקומה העליונה. את המכונית החנינו ליד חומת המלון ממש. אותו לילה איום שעבר עלינו, נים ולא נים באותו מלון יישאר חרות בזיכרוני - ואני מניח, גם בזיכרון חברי למסע. חלומות-הפז על אמבט או מקלחת היו כלא היו. במהרה הסתבר, שהיה זה ״מוסד״ בגדדי טיפוסי, חציו מלון, חציו ״מועדון-לילה״ נוסח בגדד, ועיקרו בית-בושת. עם ערב גברה באולם שלמטה ההמולה ולא שבתה שעות ארוכות. צריחות, שירה כביכול, נגינה צרחנית של פטפון מיילל ומנסר, קולות של ריקודים הוללים ואורגיה פראית - ממש קרעו את תופי אוזנינו. ואנו סגורים ומסוגרים בחדרנו, וסועדים מפעם לפעם את לבנו בפיתות, בגבינה ובזיתים, שהספקנו להצטייד בהם. רק מאוחר מאוד, לאחר חצות, נרגעו הקולות. כל הלילה לא פשטנו את בגדינו, ועם בוקר קמנו מיוזעים, רצוצים וסחוטים.

הכתובת שהצטיידנו בה בארץ הייתה כתובת המשרד של חברת-הנסיעות ״פלטורס״, גם הוא ברחוב רשיד. עבד בו, לפי ידיעתנו, בחור יהודי ארץ-ישראלי ושמו יוסף ברנשטיין. פנינו, איפוא, למשרד, נפגשנו עם האיש (שאגב, ראה בנו עד סוף שהותנו בבגדד חיילים ארץ-ישראליים לכל דבר, תמימי-דרך) והוא שחילצנו מ״המוסד״ שבו ״לנו״ והכניסנו למלון הגון יותר (גם הוא ברחוב רשיד), ובו התאכסנו כל ימי שהותנו בבגדד (כחמישה ימים). לנוחותנו קיבלנו גם כאן חדר בקומה השנייה, העליונה. זכור לי לטובה שמו של המלון: ״רפידיין״ משמע, מלון שני הנהרות (הפרת והחידקל).

לא הייתי השליח הראשון מן הארץ לעיראק לאחר פרעות יוני 1941. חיילים ארץ-ישראליים בודדים, מיחידות מקצועיות שונות, הגיעו מפקידה לפקידה לבגדד לרגל שירותם הצבאי, נפגשו עם יהודי המקום ובשובם לארץ הביאו בשורות-איוב מקוטעות.

בירושלים הייתה קיימת ״התאחדות עולי ארם-נהריים״, ובראשה יצחק עזריהו - מפעילי ״אחיעבר״ לשעבר. אחרי פרעות 1941 נפגש עם י׳ בן-צבי (יו״ר הוועד הלאומי דאז) ועם אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות, ובפגישה נכחו גם שני נציגי ה״הגנה״, שאחד מהם הייתי אני. בעקבות הפגישה יצא יצחק עזריהו לעיראק. לא היה לו קושי להגיע לשם, כי שמר על אזרחותו ועל דרכונו העיראקיים. הוא שהה בעיראק עד סוף ספטמבר 1941, התחקה על המצב ודירבן יהודים לעלייה לגלית (באמצעות הסרטיפיקטים המעטים שהועמדו לרשותו) וכן להסתננות באורח בלתי-לגלי. בשובו הרצה בפרוטרוט על המצב לפני באי-כוח המוסדות ולפנַי.

בפברואר 1942 יצאה לבגדד, בשליחות מחלקת העלייה של הסוכנות, גב׳ מזל מוצרי - בת למשפחה יהודית עשירה ומפורסמת במצרים. לשם נסיעה זו השתמשה בדרכונה המצרי. היא שהתה בבגדד שבועות מספר ובזכות מאמציה הועלו ארצה כמה נערים ונערות ונקלטו במוסדות ״עליית הנוער״. בשובה, מסרה, כמובן, דו״ח על המצב. אולם השליח הראשון שהגיע לבגדד לאחר הפרעות - במטרה ברורה להניח יסוד קבוע לתנועה חלוצית, לארגון הגנה יהודי ולפעולה מתמדת ומאורגנת בשטח העלייה - הייתי אני.

לפני צאתי את הארץ הצטיידתי בשני מכתבים.

אחד נכתב בידי משה שרת אל משה איתאח (בכתיב אחר: יתח או יתאח), שמשה שרת הכירו אישית. (איתאח שימש למעשה מעין נציג הסוכנות ומנהיגה של התנועה הציונית במקום - אותה תקופה, כמובן באורח בלתי-לגלי).

והמכתב השני נכתב בידי עובדיה סחייק, יליד בגדד וחבר קיבוץ גינוסר, אל אחיו בבגדד (עובדיה זה הקדים לעלות לארץ לפני כל יתר בני משפחתו).

ואולם עיקר תכליתי הייתה לקשור קשרים עם ארגון ״שבאב אל-אינקאז״ (נוער ההצלה), שקם, לפי ידיעתנו, בבגדד בימי הפרעות ובעקבותיהם. הגיעו אלינו לארץ עותקים אחדים של כרוזי הארגון הזה, שקראו ליהודי עיראק, ובעיקר לנוער היהודי, להתארגן להתגוננות מפני הפורעים. בכותבי הכרוזים האלה ראינו את הכתובת הטבעית, שאליה עלינו לפנות.

זוכרני באיזו התפעמות לב החזקנו וקראנו בגיליונות המהוהים של הכרוזים שהגיעו לידינו. הם היו כתובים, כמובן, ערבית ומודפסים בסטנסיל. לימים הסתבר ש״הארגון״ הפיץ לפחות חמישה כרוזים, ואולי גם יותר. אלינו לארץ הגיעו, לפי זיכרוני, שניים.

עד עתה לא עלה בידי לגלות את הכרוזים במקורם הערבי. אביא, איפוא, קטעים מכרוזים אלו בתרגומם לעברית, כפי שנשתמרו ב״ארכיון ההגנה״ ובספרים על יהדות עיראק.

״אגודת צעירי ההצלה״

״היזהרו!

״הוי צעירים וצעירות יהודים! הוי בני העדה הישראלית! עד מתי שינה זו? מתי תתעוררו, תסירו מעליכם את הפחדנות ותקומו כאיש אחד לשמור על כבודכם העומד להיות מחולל בידי שפלים.

״... האויבים פגעו בכל הקדוש לכם, רצחו את קרוביכם ושדדו את כל אשר לכם. אולם אל תבכו על העבר, עלינו להתכונן לטבח הבא. אלה שאתם חיים איתם בארץ זו מחכים להזדמנות לבלוע אתכם חיים. אך אתם דואגים לצבירת הון ... הכסף השכיחכם את אשר קרה. ... אל תטענו שהכל נעשה ברצון האלוהים, לא. אלוהים לא רצה בזאת ... אלוהים לא רצה שניטבח ככבשים.

״הוי הצעירים! כל העולם משפיל את כבודכם ואומר כי אינכם צעירים ... מדוע? האין לכם גבורה; לא ולא, כי כולכם גיבורים! ... מאה אלף איש אנחנו ויכולתנו להגן על עצמנו, אם יהיה בידינו הנשק הדרוש. אפילו צעירותינו גיבורות ותצטרפנה להגנה בשעת הצורך. בשם אלוהים - נבקשכם להתאחד לגוש אחד ... ואיש לא יוכל לפגוע בנו״.

וכרוז שני, הנושא כותרת ״הודעה חשובה ליהודי עיראק״, פותח באזהרה:

״פחדן ושפל כל מי שישרוף עלון זה ... אגודתנו מייעצת לכל יהודי הרוצה להגן על כבוד אחיו, אחיותיו ומשפחתו ... להזדיין ולקנות נשק מאת המבריחים או בדרך אחרת ...״

וחתומה עליו: ״אגודת צעירי ההצלה״.

לנו, אנשי ה״הגנה״, הזכירו פסוקים אלה קטעי כרוזים מימי ההגנה העצמית (״הסאמוֹאוֹבּרוֹנה״), שקמה ברוסיה הצארית אחרי פרעות 1881-1882 ו-1903-1905.

התחלתי משוטט בחוצות בגדד. חנויות היהודים שברחוב רשיד היו (רובן או כולן) פרוצות ושדודות. זגוגיות חלונות-הראווה והדלתות היו מנופצות והפתחים היו חסומים דרך ארעי בקרשים ובקורות (והן היה הדבר כתשעה חודשים אחרי ימי הפרעות). מראות החורבן ניכרו בכל פינה. פחד ניבט מעיני היהודים ובא לידי ביטוי בדבריהם. האווירה כולה הייתה חדורה פחד מפני בלשי השלטון ורגש-נחיתות מדכא. רק פה ושם ניכרו אותות ראשונים של התנערות מהפחדים, התאוששות מהדיכאון ואולי גם זיקי-אשליה, שהימים הרעים חלפו ולא ישובו עוד, עם התייצבות השלטון. עם הארגעה ההדרגתית נפתחו סדקים ופרצות לעסקים נושאי רווחים. פה-ושם ניכרו סימני רווחה כלכלית בעקבות המגעים העסקיים עם הצבא הבריטי הרב, החונה במדינה.

רבות רבות הקשבתי לסיפורי-הזוועה על הפרעות, ומעטות מאוד היו, לדאבון הלב, הידיעות על ניסיונות ההתגוננות. אך נתחוור לי בבהירות, כי בכל מקום שנמצא ולו גרעין זעיר של צעירים אמיצי-לב, עלה בידיהם להדוף את הפורעים באמצעי-ההגנה הפרימיטיביים ביותר (אבנים, פגיונות, התזת מים רותחים ופה-ושם גם ביריות האקדחים המעטים שנקרו לידי המגנים). כן הגיעו לאוזני ידיעות על מקרים בודדים, שבהם נחלצו ערבים לגונן על שכניהם היהודים.

בעזרתו של יוסף ברנשטיין, שהזכרתיו לעיל, שהיו לו מהלכין בקרב אנשי הקהילה היהודית, הגעתי אל משה איתאח ומצאתיו יהודי נאמן, משכיל ונבון-דבר, מעורב עם הבריות ועם זאת, בגלל הנסיבות, ״אנוס״ וזהיר בהליכותיו. בנו הצעיר של איתאח, דוד, הוא שהביאני במגע עם בחור שחשבתיו (בטעות!) לאיש-המפתח של ״שבאב אל-אינקאז״, ושמו סלים חליפה, ועם אֶחיו של עובדיה סחייק: שלמה (סלמאן) ואח״כ - שאול.

ביקרתי באלו בתי-כנסת, שתפארת העבר עוד ניכרה בהם, אך באיהם שרויים היו בדיכאון שחור. לפי הידיעות שהגיעוני היו בימים ההם בבגדד למעלה מ-40(!) בתי-כנסיות.

ואין צריך לומר, שראיתי לנכון לבקר בכמה מבתי-הספר היהודים. בבגדד היו בימים ההם כתריסר בתי-ספר יסודיים ושניים או שלושה בתי-ספר תיכוניים. התהלכתי, כמובן, במדים והקפדתי מאוד על צחצוח נעלי, על ניקיונם וגיהוצם של בגדי, ובייחוד על הקמט המדוקדק במכנסי הצבאיים, וכן על גילוח ״למשעי״. הקיצור, שקדתי להיראות smart. בכל בית-ספר שהגעתי אליו נתקבלתי בדרך-ארץ רב - בעיקר, אולי, בזכות המדים של ״הוד מלכותו״. לא פעם חלפה-הבזיקה מחשבה במוחי: מה מוזרים דרכי ההיסטוריה של עמנו; הנה אני, שליח ארץ-ישראל החלוצית, שליח ה״הגנה״, מהלך בין אחי המוכים, הנדכאים והאומללים בגלות המרה הזאת ונוחל דרך-ארץ וכבוד דווקא בזכות המדים הבריטיים. גם אלה מספיחי תהפוכות הגורל היהודי.

מגמת הדיכוי וההטמעה של השלטון ניכרה והודגשה בתוכניות הלימודים בבתי-הספר. שוחחתי עם המורים והמנהלים וביקרתי באלו כיתות בשעות השיעורים. באחת הכיתות מצאתי את הילדים רכונים על מחברות-הציור שלהם ושוקדים לצייר את פני המלך הינוקא פייסל השני. תמונות המלך והעוצר עבד אל-איללה פיארו את קירות הכיתות ואת חדרי המורים והמנהלים. ללימודים העבריים, לימודי דת, תפילה ופרקי תורה, הוקדשו, לפי מה שנמסר לי, רק שעה אחת או שעתיים בשבוע. ואולם לימוד הפירוש לתורה היה אסור באיסור חמור, כשם שאסורה הייתה על התלמיד הקריאה בתורה שלא בשעת הלימוד הרשמית. באחד מבתי-הספר שאלתי את המנהל למצב העברית, ולא אשכח את המענה שהפליט, כשהוא מפוחד ומבוהל: ״הרחק מן הכיעור״! איני משוכנע שהבין על דיוקו את מה שפלט, אולם למראה תדהמתי למשמע דבריו נחפז להסביר, שדיבור עברי כאן כרוך בסכנת-נפשות.

את הצופים היהודים מצאתי במדים עיראקיים לאומיים ומולעטים את תורת הלאומיות העיראקית, הצרופה, הרברבנית. ואף-על-פי-כן, ראיתי סביבי, ברגעי ההפסקות, מאות ואלפי ילדים יהודים - אומנם דוברי ערבית בעגה העיראקית, אך רוגשים, מתרוצצים ומשתובבים כדרכם של ילדים, ועיניהם ניצתות ובורקות למראה חייל ארץ-ישראלי לובש מדי-צבא. רגשי רחמים גדולים עָברוני, רגשי רחמים, אהבה והזדהות וחובה לשקוד ולעמול למענם ולחתור להושיעם.

בבגדד התקיימו עדיין בימים ההם קלוּבים יהודיים אחדים. סרתי, איפוא, לאחד מהם - מועדון סגור, אקסקלוסיבי, של יהודים עשירים ששמו ״איל-זורה״ (״הביקור״). הרצפה והקירות היו רפודים מרבדים כבדים ויקרים, את הקירות פיארו תמונות ראשי המדינה, המלך הינוקא והעוצר. רהיטים מפוארים וכיסאות כבדים מרופדים השלימו את המראה, והדגימו ימי-פאר חולפים. האורות באולם היו מעומעמים. מצאתי בקלוב מבקרים אחדים, לבושי הדר, גומעים ספלי קפה בניחותא ומחליפים דברים בלחש כשהם זוקפים עיניים תמהות למראה חייל יהודי עוטה מדים בריטיים.

זכורני, שבהתהלכי בחוצות בגדד ובסמטאות השכונות היהודיות ולבי נקרע למראה ולמשמע השואה שבאה על בני-עמי, נזכרתי בבהירות בדברים שכתב ברל כצנלסון לאחר שהתהלך בחוצות ירושלים בימי פרעות תר״ף ואחריהן. כשחזרתי לארץ עיינתי שוב בקטע ההוא של ב.כ., שביטא בדיוק את אשר חשתי אני בבגדד, וכך כתב (בהשמטות מעטות):

״על קברותיהם החדשים של הרוגי מלכות - עמדתי אני, בן למשפחה הצעירה בישראל, משפחת דוחקי הקץ של פועלי א״י המלומדה בקברות קדושים ... וחשתי כי ברית חדשה כרותה בינינו, היישוב הצעיר שבצעירים, ובין היישוב הישן (בירושלים!), היודע אותנו רק מרחוק.

בימים שלאחר זה שוטטתי בין משכנות-יעקב שבעיר העתיקה (של ירושלים - כמובן) וראיתי את בחוריהם המשתתפים בהגנה, ראיתי את היהודים הקוראים ל׳ציוניסטים׳ לבוא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישות המברכים את אחיהם הרחוקים ... ואדע כי איזו פורענות חיצונית ובגידות פנימיות שלא יביא לנו יום מחר - נחתמה הברית״.

ועוד תחושה אדירה (תחושה יותר מהכרה) אחזה בי בעוצמה רבה: אין תקנה לקהילת בגדד ולכל התפוצה בעיראק, אלא בעקירת מהירה ככל האפשר לאדמת האבות, לארץ. וכל מה שיש בידינו לעשות בכיווּן זה יש לעשות, בהקדם האפשרי. ככל שירבה ויעצם היישוב היהודי בארץ, כן תגבר עוינותם של המוני בני ערב ועמה הסכנה לקהילות היהודים שם ולכל יהודי כפרט. ראיתי בעין עד מה קלע בן-ציון ישראלי, איש כנרת, ברושמו כבר בניסן תרצ״ד (מארס 1934), בעת סיוריו בעיראק בשליחות הסוכנות היהודית בדברי הסיכום לתזכירו:

״ ... הצורך הדחוף לעלייה לארץ גדול מאוד בגלות-ישמעאל זו ... נוסף לטעמה המר של גלות בכללה הם עלולים להיות מהראשונים אשר ישלמו בחייהם בעד מפעלנו בארץ״.

עם כל עוצמת המשימה - הרי חיסול גולה זו (ולא פחות מכך) היא המשימה (לא זכור לי אם בימים ההם כבר נקטנו מונח זה, אך בתוכנו דבקנו), וצבת ראשונה לכך - הקמת תנועה חלוצית שמטרותיה: התכוננות לעלייה לארץ, לימוד עברית ותולדות ישראל, הגנה ועלייה-העפלה בכל הדרכים.

שוחחתי שיחות ממושכות אם איתאח האב. העברית שלו הייתה רהוטה והדבר הקל, כמובן, על המגע עמו. הוא כבר היה אז בשנות-העמידה המאוחרות וניסיון-חיים עשיר היה מאחריו.

משה איתאח היה יליד חיפה (1893) וחניך ביה״ס ״אליאנס״. אחר-כך נשלח לפריס להמשיך את לימודיו בסמינר למורים של ״אליאנס״. במשך שנה כיהן כמורה בתוניס ואחר-כך נשלח לנהל את ביה״ס של ״אליאנס״ בבצרה שבדרום עיראק. כעבור שנים מספר ביקר בארץ, חזר לעיראק והשתקע בבגדד. כאן שלח ידו במסחר ואחר-כך שימש פקיד בכיר בהנהלת חברת-נפט בריטית. ובמשרד החברה אומנם נפגשתי עמו לראשונה. בבגדד עמד בראש ועדת החינוך של הקהילה והיה חבר בוועד הקהילה, פעיל ומעורב בענייניה. כל משפחת איתאח עלתה לארץ באפריל 1942, זמן קצר לאחר ביקורי בבגדד, והשתקעה בחיפה. האב משה איתאח נפטר ב-1953.

עשרות שנים התגורר משה איתאח בבגדד, שומר בהסתר בלבו ובלב בני משפחתו על הניצוץ הציוני. מפיו שמעתי רבות על חיי הקהילה, שהיה מעורב בהם והיה בקי בהם לפרטי-פרטיהם. הוא הרבה לספר על הנוער היהודי ועל חייו הדלים והשוממים, שהוא ממלט מהם את נפשו השוממה מאפס-מעשה חיובי בבתי-קפה ובמשחקי קלפים. כן סיפר על הפרעות, תוצאותיהן וספיחיהן.

משה איתאח הוא שהביאני במגע עם יוסוף אל-כביר, עורך-דין יהודי מגדולי המשפטנים שבמדינה, שהיה ממנסחי החוקה של הממלכה העיראקית החדשה. אדם משכיל ורחב אופקים. רווק, בגיל-העמידה בעל סמכות בקהילה היהודית - אך מקפיד על ריחוק-מה משגרת חייה ואינו נמנה עם חברי ועד הקהילה. שמעתי עליו כי הוא אדם גא, אמיץ, בעל רגש יהודי. הלכי-רוחו סקפטיים היו - גם מבחינה ציונית. וקשרים היו לו עם חוגי השלטון הגבוהים.

ביקרתיו בדירתו, שכללה גם את משרדו, שהתגורר בה עם אמו הקשישה. במשרדו הייתה ספרייה משפטית עשירה בשפה האנגלית. שוחחתי עמו שיחה ממושכת ונוקבת. כל דבריו חדורים היו עצב עמוק ובעצם ייאוש. הוא סיפר לי בפרוטרוט על חיי היהודים בעיראק, על מצב של ״אין תוחלת״, וכן העביר לידי דו״ח רשמי, שהוכן לפי הוראות השלטון, על פרעות ראשית יוני. התרשמתי מאוד מאישיותו ומייאושו. לציונות לא נכבש בימים ההם.

(אגב, לימים ניסה משה שרת להעלות את האיש לארץ, כדי לנצל את ניסיונו וידיעותיו הנרחבות בשטח הערבי והדבר לא נסתייע. לבסוף נותק הקשר עמו והאיש עקר מבגדד וסופו שהשתקע בפריס. עתה הוא מגלה עניין רב במתרחש בארץ וכבר ביקר בה פעמיים).

בימים הספורים שעמדו לרשותי בבגדד, ראיתי את עיקר תפקידי בקביעת הקשרים עם הצעירים, שהיו בעיני החוליה המקשרת לנוער היהודי, וכבר הזכרתי אחדים מהם לעיל. שמתי עיני בסלים חליפה, שהתרשמתי ממנו עמוקות בשיחות אחדות שקיימתי עמו, וכן נפגשתי לשיחות עם אחֶי עובדיה סחייק: שלמה ושאול.

עם סלים חליפה שוחחתי ארוכות, בהתהלכי עמו בחוצות בגדד ובסמטאותיה. לימים הסתבר, כי בניגוד להתרשמותי לא היה חבר בארגון ״שבאב אל-אינקאז״, אך היה מעורב עמהם. בימים ההם לא שמע עברית ושוחחנו בערבית: הוא בעגה העיראקית ואני - בארץ-ישראלית, והדבר הכביד, כמובן, על חופש השיחה. לימים הזכיר לי, כי בשיחה הראשונה עמו דרשתי ממנו במפגיע לשקוד על לימוד העברית.

שלמה ושאול סחייק ביקרוני, לפי הזמנתי, פעמים מספר בחדרי במלון. שלמה התקשה בדיבור העברי, אך שאול דיבר עברית רהוטה - שניהם היו משרידי חבורת ״אחיעבר״. שאול ניסה להסביר לי, כי חברי ״שבאב אל-אינקאז״ הם ״נערי בוסר״, כלשונו, כי אין לסמוך עליהם והתלהבותם היא בת-חלוף. מוטב היה, איפוא, לדעתו, לבסס את ראשית הקשרים על שרידי חבורת ״אחיעבר״. אך אני הייתי תקיף בדעתי וברצוני להתקשר דווקא עם צעירי ״שבאב אל-אינקאז״. לימים נתברר שצדק שאול סחייק, וראשית הפעולה בבגדד אכן נתבססה תודות לעמלם השקוד של השליחים שהגיעו בעקבותי, על שרידי חבורת ״אחיעבר״, וצעירי ״שבאב אל-אינקאז״ נספחו לתנועה החלוצית רק כעבור זמן.

לימים סיפרו לי שלמה ושאול, כי הופעתי במדי-צבא עשתה עליהם רושם עז, אך כשניסו, מתוך סקרנות, להציג לי שאלות מיותרות על החיל שאליו אני משתייך, הכירו בי, שהפכתי מסוגר יותר, מתוח וצונן - והניחו לי.

אגב, לא שכחתי לבקשם להמציא לי בשביל בני גור בולי-דואר עיראקיים משומשים, ואכן השיגו למעני חפיסה הגונה, וגור נהנה הנאה מרובה כשקיבל בולים אלה לאוסף שלו. בימים ההם היה אספן נלהב של בולים.

לאחר שקבעתי עם הבחורים המקומיים, שהזכרתים לעיל, את דרכי הקשר והבטחתי שבעקבותי יגיעו לבגדד שליחים מן הארץ, כשבפיהם מילת-הסיסמה ״גבריאל״, התחלנו מתכוננים לחזור לדמשק.

ואולם עוד נכונו לנו אלו ״תקרים״.

סמוך לצאתנו נטפל אלינו בבית-מלוננו איש .F.S.S (ביטחון-שדה) - יהודי נמוך קומה וצנום, שהתגלגל בדרך כלשהי לשירות ביטחוני בצבא הבריטי. נראה שעוררנו בו חשד-מה והוא החל לרחרח סביבנו ולהציג שאלות. בקושי רב נחלצנו ממנו, וגם כאן עמדו לנו פיקחותו וממוּלחוּתו של ״הסרג׳נט״. הלה קנה את אמונו של הבלש בהסיבו את השיחה לעניין בתי-הבושת בבגדד ומקומם המדויק. וזאת לאחר שפטר אותי ואת הקורפורל בלגלוג מופגן על שאנו, ״הבטלנים״, מתעניינים רק בבתי-כנסיות, אבל הוא, הסרג׳נט, דעתו נתונה לעניינים מוחשיים יותר - משמע, לתענוגות העולם הזה.

והתקר השני: כנהוג בעיסוקים קונספירטיביים בימים הטובים ההם, לא היה הקורפורל שמעון שינדל מוּדע כלל למטרת הנסיעה עד שהגענו לבגדד ממש. עם שהכירני מן הארץ וידע מי אני ומה עיסוקי, לא פנה אלי בכל שאלות שהן כל זמן הנסיעה. והנה גם הוא כמעט נקלע ל״עסק ביש״: נטפלו אליו אנשי .m.p ושאלוהו למטרת הביקור בבגדד, והשיב שבאנו לקנות חלקי-חילוף למכוניות היחידה. ואכן, לשם הסוואה רכשו הסרג׳נט והקורפורל קצת חלקי-חילוף באחד המחסנים בבגדד. כשהגיע הזמן להצטייד בבנזין, לקראת הנסיעה לדמשק, עצרו את שמעון שינדל לחקירה במוסד הצבאי להספקה (supply Depot). ייתכן שנראה חשוד בעיני החיילים ההודיים והקצין הממונה עליהם. אך ניירותיו נבדקו בדיקה יסודית ונמצאו כשרים, ולבסוף הועבר הנושא לבדיקתו של קצין בריטי בכיר וקשיש. דומה שהלה התקשר באלחוט עם בסיס הפלוגה בדמשק - וכשהוברר לו שהכל ״כשר וישר״, שוחרר שמעון שינדל, לאחר שהחזיקוהו במעצר שעה ארוכה ואף ניסו לקנטרו כמרגל (Spy).

ושוב אני בדרך הארוכה לדמשק.

כשחנינו בבית-קפה ללגימת ״קהווה״ בעיירה רמאדי, בשעות הערב המאוחרות, השיגנו סיור בריטי נע במכונית צבאית. אנשי הסיור בדקו בקפדנות את ניירותינו והם נמצאו ״בסדר גמור״. המשכנו, איפוא. בדרך המדבר סרנו למנוחה לקניון קטן בצדי מסלול הנסיעה, וגם כאן השיגנו סיור בריטי, שרחרח בניירותינו. ועוד זכור לי מדרכנו בחזרה לדמשק, שמחלתי הארורה לא הניחה לי גם תוך ה״הרפתקה העיראקית״. שעות רבצתי נפוח על-גבי המיטלטלים שבמכונית האצה לדרכה במדבר, עד שהונח לי.

סוף-סוף הגענו עייפים ויגעים לדמשק.

כאן לא השתהיתי הרבה. ישקה טרכטנברג החליט, שאת דרכנו לארץ נעשה ברכבת דמשק-צמח-חיפה. פנינו, איפוא, למחרת או למחרתיים, בשעות הבוקר, לתחנת-הרכבת של דמשק, שמלאה המון רב, ערבים וחיילים במדים בריטיים, ותפסנו את מקומותינו באחד הקרונות. הדרך מדמשק עד דרעא (אדרעי) מלאת עניין ונהדרת: חוצה מנהרות, חולפת על גשרים ומתפתלת למרגלות גבעות נישאות. לא יכולתי להמיש את עיני מהמראות האדירים. בדרכנו חלפנו לא הרחק ממפלי-המים של נהר הירמוק (בקרבת דרעא) ומשטחי הקרקע שהיו בבעלותה הפורמלית של פיק״א ושבהם סיירתי שנים אחדות קודם לכן מתוך תקווה (שנכזבה), שיחודש שם היישוב היהודי ואני ושרה אשתי ניטול בו חלק.

מדרעא ועד צמח הדרך רובה מישורית. ומצמח המשכנו הלאה, בכיווּן חיפה. ליד אשדות-יעקב קיימת הייתה בימים ההם מעין תחנת-ביניים קטנה והרכבת נתעכבה שם לרגעים מעטים. שם ירדתי כדי להגיע לאשדות ונפרדתי מישק׳ה טרכטנברג, שהמשיך דרכו לחיפה.

אל מי אפנה באשדות? כמובן, אל דירת חברי ורעי דוידק׳ה - הוא דוד נמרי. הייתי עדיין במדים, והמכרים שנתקלתי בהם בחצר לא הכירוני. עליתי לדירתו של דוידק׳ה. אותו לא מצאתי, אך פגשתי באשתו דבורה, שפקחה עיניים תמהות למראה שאול ״החייל״. היינו מכרים טובים, אך כמנהג הימים ההם לא הרבתה דבורה לשאול שאלות. אצלם החלפתי את ״בגדי המלכות״ בבגדים אזרחיים - בגדי-עבודה, שהעניקה לי דבורה. פרט פיקנטי-קומי במקצת זכור לי: במשך ״הקריירה״ החיילית שלי, שארכה בסך הכול כשבועיים ומחצית השבוע, נצמדתי כל-כך ל״בטלדרס״, התרגלתי כל-כך לראות עצמי חייל לכל דבר, ״התחייתי״ כביכול עם תפקידי - עד שחשתי כי נדרש ממני מאמץ-מה כדי להיפרד מ״הבטלדרס״, ונפרדתי ממנו בצער-מה.

מדירתה של דבורה יצאתי שוב כאיש ציווילי ולפנות-ערב הגעתי לכנרת. גור בני, שהיה אז כבן 11 שנה, פגשני בקריאת-הצהלה האופיינית לו ובחיבוקו האמיץ והוליכני אל שרה. אותה מצאתי עובדת בגן-הירק ממערב לבתי-המגורים. את רות׳ה בתי פגשתי בשעה מאוחרת יותר.

למחרת אצתי לתל-אביב וסיפרתי לחברי במוסד לעלייה ב׳, במרכז ה״הגנה״ ובמזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות את אשר ראיתי ושמעתי בנסיעתי. תיארתי בפרוטרוט את מצבה של יהדות עירק ועמדתי על ההכרח הדחוף המיידי לשגר שליחים בעלי כושר לגולה זו, כאשר הבטחתי וחזרתי והבטחתי לאנשי-הקשר בבגדד.

לא פסחתי, כמובן, על ברל כצנלסון. סרתי אליו, לדירתו אשר ברחוב מזא״ה, והוא, כמנהגו, חציו שכוב חציו יושב על ספתו המהוהה, שמע את אשר היה לי לספר; וכדרכו הקשיב רב-קשב, עקב בעיניו החיות והחכמות אחר איש-שיחו וחקר ודרש לפרטי-הפרטים חקירת שתי-וערב ממש.

והנה קטעים ממה שרשם ישראל גלילי ב-23.3.1942, לאחר ששמע את דברי:

״... יונתן (אחד מכינויי ב״הגנה״) חזר מבגדד. דבריו מעוררים ומסעירים. היהודים יושבים לפתחו של הר-געש. ... הארץ שורצת גיס חמישי - פשוטו כמשמעו. חבלות ברכבות המסיעות תחמושת לרוסיה. ביום נפילת סינגפור רבתה השמחה ברחובות. ילדים היכו בתופים. חילקו סוכריות. נורי סעיד יושב על תותחי הבריטים ... לפי יונתן יש אפשרויות גדולות. נוער שאפשר להצילו לעם, לציונות, לעברית. ושוב דרושים אנשים ... אחים (הכוונה ליהודי עיראק) הנתונים באימה. בארצות אלה הרי כבר נהוג משטר נאצי-ערבי ...״.

השליחים הראשונים שבאו לבגדד בעקבותי - במחצית השנייה של חודש אפריל 1942 - היו אנצו סירני (איש גבעת ברנר), שמריהו גוטמן (איש נען) ועזרא כדורי (מיוצאי עיראק, אז איש מעוז-חיים); ועמהם ובעקבותיהם רבים- רבים אחרים.

ואך טבעי הוא הדבר בפעילות מהפכנית מעין זו, שהיא לא התנהלה תמיד במעלה, בוודאי לא בקו ישר, ולא הלכה ״מחיל אל חיל״. אך למרות המכשולים, הפנימיים והחיצוניים, הקשיים, הנפתולים, המפלות והקורבנות - הלכה הפעולה וגברה והסתעפה בכל הכיוונים: הקמת גרעינים של תנועה חלוצית, לימוד העברית, הקמת תאי התגוננות ופריצת שבילים ודרכים לעלייה לארץ.

במשך שנת 1942 ובראשית 1943 ביקרתי בבגדד ובערים אחרות בעיראק עוד ארבע פעמים.

במכתבי מ-6.12.1942 לחברי ב״מוסד״ בעקבות אחד מביקורי - בדרכי לטהראן שבפרס - כבר ראיתי לעצמי רשות לכתוב בין השאר:

״... החודשים הקודמים לעבודת אהוד (כינויו של אנצו סירני) וחבריו נראים לי כחודשי הכנה והכרת המצב. נוכחתי שחברינו אלה שלחו שלוחות חשובות לשכבות השונות ביותר בעיר. דעתי היא, שיש לערוך עכשיו הסתערות כללית לכיבוש הנוער בעיר. הקרקע לכך הוכשרה ... כמה נסיבות מסייעות לנו. לשם כך יש הכרח להגדיל בהקדם האפשרי את מספר השליחים המתאימים ... מה שניתן להיעשות כיום - מי יודע אם ייתכן מחר, ואין להחמיץ. הכרחי להשיג לשם כך סכומים מיוחדים ...״.

והמכתב מסתיים בקטע מפסוקו של ח.נ. ביאליק: ״עבדו הרבה וקווּ״.

הפעולה גברה, איפוא, ועצמה, למרות הכל, והיא פשטה גם לקהילות עיראק האחרות, בצפון הארץ ובדרומה. ברם, אני כבר רחקתי אז מהפעולה השוטפת ורק עקבתי אחריה מרחוק, כי נפניתי לשטחי-פעילות אחרים - בהעפלה מפרס, מתורכיה ואחר-כך מאירופה.

ואולם גם בחלומותינו הנועזים ביותר לא העלינו על דעתנו, שחיסול גולת עיראק הוא בר-הישג בטווח-זמן כה קצר. והרי עובדה היסטורית היא: גולת-הכותרת של הקנה, שננעץ ב-1942, הייתה עליית ההמונים של יהודי עיראק במבצע ״עזרא ונחמיה״, מסוף מאי 1950 ועד ראשית 1952 - מבצע שהעלה את רוב-רובה של גולת עיראק (למעלה מ-100,000 איש) לארץ.

מכאן ואילך החלה הפרשה המורכבת והנפתלת של היקלטות המונים אלה בארץ. החלה ועוד לא תמה.