בית הורי אבות אבותי אבי ז״ל
חלם את חלום שבות-ציון מנעוריו וקיווה וחתר לעלות לארץ ולהעלות עמו את בני משפחתו. אך הקשר
הנפשי של אבות משפחתנו (מצד אבי) ובני משפחת אבי לארץ-ישראל והחתירה להגיע אליה
ולהשתקע בה, לא החלו עמו. הראשון שהגיע לארץ לשבת בה ולמות בה (משמע, הראשון אשר לי ידוע עליו) -
היה הרב מאיר שלום הכהן קרליצר אבי סבו של אבי. ועל שום-מה נקרא קרליצר? על שם
העיירה קרליץ (בפלך מינסק שברוסיה הלבנה) שבה נולד. המעט שהגיע
לידיעתי עליו, הוא שהיה גדול בתורה ובקי בדקדוק הלשון העברית. שנים ארוכות שימש
כראש-ישיבה בווילנה, ואחר-כך כרב באלו מעיירות ליטא. בשנת תקצ״ז (1837) - כנראה, בערוב ימיו - עלה לארץ עם אשתו יכנה. הם השתקעו
בירושלים, קרוב לוודאי - בעיר העתיקה. הוא, הרב, עסק בתורה והיא הייתה המפרנסת, על-ידי
שטרחה בהכנת יין לקידוש ולהבדלה. הרב מאיר
שלום הכהן נפטר בסיון תקצ״ט (1839) והובא למנוחות בהר-הזיתים. קברו לא נתגלה, אולם דבר פטירתו
ותאריכה רשום בדף הראשון של פנקס החברה קדישא בירושלים. והוא הפנקס העתיק ביותר
ששרד. תאריך
פטירתה של רעייתו יכנה לא נודע לי. אני
סבור, ששמו של
הרב מאיר - מונח ביסוד שם משפחתנו מאירוֹב. אז הוטלה ברוסיה החובה לקרוא שם לכל
משפחה. ואכן בניו של הרב כבר נודעו בשם המשפחה מאירוֹב. משפחתנו
הייתה משפחת ״מתנגדים״ מדורי דורות. לפי תאריך עלייתו של הרב מאיר שלום הכהן לארץ,
1837, סביר להניח
שהייתה שלובה בעליית ה״מתנגדים״, הקרויה עליית ״הפרושים״, עלייה שנתכוונה להתחרות
בעליית החסידים שקדמה לה. אלה האחרונים, משמע הפרושים, החלו מתרכזים בירושלים,
בחתרם להפוך את עיר-הקודש למרכז המתנגדים כנגד מרכזי החסידים שבגליל (בטבריה
ובצפת). למן פטירת
הרב מאיר שלום הכהן ניתק המגע של אבות משפחתנו עם הארץ עד שנת 1897. בסוף שנה זו ביקרה בארץ אחותו של אבי, שרה (אחר-כך שרה עזריהו),
וזה דבר ביקורה. שרה הייתה
אז כבת 26. אחותה
הצעירה ממנה, יכנה, חלתה קשה בריאותיה והרופאים ייעצו שהייה באקלים חם ונוח. שקלו
במשפחה להיכן תיסע ואופייני הדבר שנמנו וגמרו כי תיסע לארץ-ישראל. הדבר היה בראשית
ההתיישבות החדשה, והארץ רחוקה, נידחת ופרועה, והיישוב היהודי - ברובו היישוב
״הישן״ - זעיר והחיים דלים. ואף-על-פי-כן הוחלט על נסיעה לארץ, והמדובר באישה
צעירה ובודדת. ואכן נסעה
יכנה לארץ ושהתה כאן חודשים מספר ביפו. לבסוף נתקפה יכנה במלריה קשה והיה הכרח
להחזירה בבהילות אל משפחתה ברוסיה. מעניין, שהמשימה הוטלה לא על אבי, שהיה קשיש
משרה אחותו בשנים מספר, כי אם על שרה. היא הפליגה לארץ, ירדה ביפו, ביקרה במושבות
ראשון לציון ורחובות, ולאחר מסע הרפתקאות חזרה עם אחותה החולה לרוסיה. הביקור הקצר
בארץ השאיר בשרה רושם כביר. כעבור זמן
קצר נפטרה יכנה. אך השאיפה לעלות לארץ לא נתנה לשרה מנוח. ב-1901 נישאה שרה ליוסף אוֹזרקוֹבסקי, אף הוא ציוני מנעוריו.
הלה כבר שהה בארץ קודם לכן, כשנה וחצי (בשנים 1892-1894), והיה פועל חקלאי במושבות יהודה. ב-1905 עלה יוסף אוזרקובסקי (אח״כ - עזריהו) לארץ לשמש כמורה בבית-הספר
ברחובות וכעבור זמן הצטרפה אליו שרה אשתו (עם בנם בן השלוש) וגם היא דבקה במלאכת
ההוראה ונודעה כמורה מחוננת. אחר-כך טרחה הרבה בעסקי ציבור, ובעיקר בתנועה להשגת
שיווי זכויות לנשים. יוסף
עזריהו נודע בארץ - לימים - כמורה חשוב, מחנך, מנהל בתי-ספר, עמל בענייני חינוך,
ולבסוף כמפקח על בתי-ספר. ב-1909 היו שרה ויוסף במתנחלים הראשונים באחוזת-בית, אחר-כך תל-אביב,
ובנו את ביתם ברחוב אחד-העם. כעבור שנה
או שנתיים (לא עלה בידי לקבוע התאריך), עלו לארץ אביה ואמה של שרה (והם גם הורי
אבי), לאחר שחיסלו את רכושם בעיר-מגוריהם דווינסק (דינבורג) שבלטביה, ואף הם בנו
להם בית קטן - בית אבנים, כמקובל בימים ההם - ברחוב גרוזנברג 12 שבתל-אביב הנבנית והולכת. זה היה אחד הבתים הראשונים ברחוב, שבו
התגוררו לאחר זמן, במשך שנים ארוכות, גם הורי. בתרע״ב (1912) בין פסח לשבועות עלינו לארץ, אמי ז״ל, אחותי צפורה ז״ל ואני,
וכעבור שנה בתרע״ג (1913)
עלה לארץ והצטרף אלינו אבי ז״ל. אבי אבי, יהודה
ליב הכהן מאירוב, נולד בדווינסק שבלטביה (עתה דאוגופילס) בג׳ בתשרי תר״ל (1869). אביו (סבי) שמריהו היה יהודי טוב-לב מפשוטי-עם, חוכר טחנת-קמח,
אוהב עבודה וכל מלאכה צולחת בידיו. תכונה זו, תבונת-כפיים, הנחיל גם לאבא. אמו
(סבתי) בלומה הייתה אישה פיקחת ומפוכחת, נאת-מראה ושתלטנית, ולא הצטיינה בטוב-לב. סבו של אבי
(אבי-אביו), אהרון שאול זליג מאירוב, שהיה גדול בתורה ובמעשי-חסד, שימש כרב
בדווינסק. מפורסם היה ברבים בשם ״דער פרוז׳ינר״, כי מהעיירה פרוז׳אני הוזמן לשבת
על כיסא הרבנות בדווינסק. הוא חיבר חיבורים תורניים, ואבי ז״ל טרח הרבה בהוצאתם
לאור. ואכן הוציא כרך אחד, ״מגן שאול״, ועוד שרדו אחריו כתבים הרבה, שלא ראו אור.
ניסיתי לעיין ב״מגן שאול״ ולבושתי לא הבנתי בו דבר וחצי דבר. בנערותו
למד אבי בחדר, הושפע הרבה מסבו והיה מרבה לספר לי, מתוך געגועים, איך ישב על ברכיו
ושתה בצמא את דבריו. דומה שגם הסב חיבב הרבה את נכדו זה. לימים שכרו לאבי מלמדים
ומורים, שאבא היה מספר בשבחם, ואלה היו באים לבית הוריו ומלמדים אותו תורת וגמרא. ברבות
הימים נתפס הנער והבחור למשכילוּת והיה מתמיד בקריאת העיתון העברי ״הצפירה״,
והספרות המשכילית היפה והמדעית והמאספים הכרסתניים שיצאו לאור באותו זמן. המאספים
ודברי הספרות האלה וכתבי אברהם מאפו ופרץ סמולנסקין הם שגדשו את אצטבאות ספרייתו
של אבא גם בארץ, נוסף על ספרי הדורות האחרונים ה״מודרניים״. הספרים הנערצים
והחביבים על אבא, שהיו מונחים תדיר על שולחנו, היו ״אהבת ציון״ למאפו ו״התועה
בדרכי החיים״ לסמולנסקין. דומה שבית-הוריו, אף
שהיה מסורתי ודתי, לא ניסה לחסום את דרכו של אבא-הנער אל ספרי ההשכלה. לא שמעתי
מפיו על מאבק עם הוריו בנושא זה. כשבגר אבא,
לא הקפיד עוד על קיום מצוות הדת ולא ניסה לכפות אותן עלי, ואף לא ראה לנכון (ועכשיו
אני מצטער על כך) להרגיל אותי בהן. בחגים, ולפרקים גם בשבתות, התפלל בבתי-כנסת, אך
היה רחוק מאדיקות. ואולם כבר
מנעוריו (עוד לפני הופעת הרצל) דבק אבא בחיבת-ציון, ואחר-כך בציונות. דבק ממש, בכל
חום לבו התם ובכל נפשו ומאודו. ב-1895, בהיותו בן 26, נשא אבי לאישה את אמי פרידה מאירוביץ, ניסה להתפרנס מרפואת-שיניים.
מ-1899 ועד 1902 למד רפואת שיניים, ובסוף 1903 הוסמך כמרפא-שיניים, דנטיסט בלעז. ואולם בריפוי שיניים עסק רק
מפקידה לפקידה ובינתיים שלח ידיו בעסקי פרקמטיה שונים ומשונים ולרוב ללא כל הצלחה.
כי בענייני העולם הזה היה בעל-הזיות ובנה ארמונות באוויר, ועיסוקיו המסחריים
נסתיימו רובם ככולם בכישלון. אמי
המפוכחת לא העלימה את יחסה הסקפטי ליוזמותיו המסחריות. וכשגדלנו, אנו הילדים, לא
היססה לכנות באוזנינו את אבא ״מנחם-מנדל בעל-החלומות״, קשה לי אף למנות את כל
ניסיונותיו המגוונים של אבא לשלוח ידיו במסחר. מבעד לערפלי זיכרוני עולים: ניסיונו
לייצר ולהפיץ מין אבקה לבנה לצורכי אפייה - וכן דירתנו במוהילוב עוטה כולה דוק לבן
של אותה אבקת-קסמים; ניסיונו לעסוק במסחר בכלי-נגינה; התפתותו לשמש כסוכן לחברות
שונות ומשונות, וכו׳ וכו׳. אך ברוסיה עסק על-פי-רוב במסחר בתבואות, וללא כל הצלחה
של ממש. עד עתה
איני משיג מדוע לא נעגן לריפוי שיניים. המלאכה דווקא צלחה בידיו. אימא הייתה משננת
תדיר, שהוא ניחן ב״יד קלה״ - הן בריפוי והן בעקירת-שיניים. וכך, עד זקנה מופלגת -
גם כשכבר נמנע מלעקור-שיניים - טרח בדייקנות ובמסירות, ובהצלחה ממשית, בריפוי
שיניים. אך רוחו נשאתו לכיוונים אחרים ורחוקים ולא התמיד במקצוע, לא ברוסיה ולא
בארץ. ב-1903 נדדה משפחתנו מן הצפון אל הדרום והשתקעה במוהילוב שבפודוליה
(אוקראינה). ביתנו
במוהילוב היה אחד הבתים הספורים בעיר, שבהם שלט להט ציוני אמיתי. אבי התם הקפיד
לקיים את מצוות הציונות קלות כחמוּרוֹת: הפצת מניות
הבנק הציוני (״הקולוניאל-בנק״), הפצת בולי
הקק״ל; איסוף
תרומות בערבי יום הכיפורים. בכל אלה לא
חס על זמנו, כיתת רגליו ללא סוף, לא חס על ממונו המעט וכתב מכתבים אין ספור - חרף
לגלוגה הגלוי של אמי. כל ימי חייו הייתה אחת מחולשותיו של אבי כתיבת מכתבים, הן
בעסקי ציבור וציונות והן בקשר לניסיונותיו המסחריים, כמאמרה של אמי: ״שש להעשיר
את קופת הפוֹסטה, שמן-הסתם תעשה הון בגינוֹ״. קומץ
הציונים שבעיר היה ללעג ולקלס בפי אנשי-המעשה, ״החכמים והנבונים״, שראו בציונים
בטלנים ומבלי עולם ורואים חלומות באספמיה. אבא לא שעה להם וללגלוגם. לימים נתברר,
שדווקא אבא התם חש, כביכול, באינסטינקט נכון, יותר מהאחרים את הצפון בחיק העתיד,
ועמל וטרח בעסקי ציונות כנמלה שקדנית וחתר בעקשנות להעלות את משפחתו ואת עצמו לארץ
תקוותיו וחלומותיו. אכן היה אבא ״ציוני ללא תקנה״, כפי שכיניתיו ברבות הימים. אבא,
שמטבעו היה רך - ואף רכרוכי - היה קשה כצור באשר לשאיפותיו הציוניות ובחתירתו
לארץ. אימא, שאופייה היה מוצק יותר לא ראתה עצמה ציונית ולא תמכה כלל ברצונו של
אבא לעלות. אך בעניין זה נאלצה ׳להיכנע, ובסופו של חשבון ברבות הימים הודתה, שאכן
הוא-הוא שראה את הנולד, ולא היא. אבא הקפיד להעניק
לי מילדותי חינוך עברי מודרני-ציוני לפי השגות הימים ההם. טובי המורים שבעיר נשכרו
לבוא לביתנו, כדי ללמדני עברית, ודווקא בטרם אצא לבית הספר הכללי-הגויי, שכן מקובל
היה על אבי ששעת הלימודים שלפנות-בוקר היא הטובה ביותר לקליטה והוא הקפיד ששעה זו
תוקדש לעברית ולעברית בלבד. זכורים לי לטובה מורַי הטובים והיקרים ורטה ואחר-כך
טברסקי, שכיתתו רגליהם לדירתנו פעמים בטרם אור ובבקרי חורף קרים ומושלגים. הם-הם
שהורוני את לשוננו בשיטת ״עברית בעברית״. כעבור שנים רבות - בראשית שנות החמישים -
טרחתי להגיע אל ורטה בביקורי בארצות-הברית. האיש הנלבב הזה, הציוני בכל לבו ונפשו,
לא זכה, בתהפוכות גורלו, להגיע לארץ תקוותיו, וטרגי ממש היה לראותו בפילדלפיה
שבאמריקה, כשבני ביתו ואף אשתו אינם שומעים מילה עברית. בי נטע ורטה, מימי ילדותי,
את ידיעת הלשון ואת אהבת הלשון ואהבת ציון תמה ולימדני לדקלם ולשיר משירי ציון של
אותם הימים, שהיו שגורים בפי שנים ארוכות. הנערים
והבחורים שבעיר ובסביבתה, שראו את עתידם בארץ, הסתופפו בביתנו ובגן עצי-הפרי הנרחב
שמאחוריו ורבים מהם אכן הגיעו ועלו לארץ. ואולם אבי
זה, שכה שקד להנחיל לי את ידיעת העברית ואת להטו הציוני, לא עשה דבר וחצי דבר, כדי
להקנות את אלה לצפורה אחותי הבכירה. כאלה היו מושגיו. כשהגענו לארץ ב-1912, אמי, אחותי, ואני, והיא (אחותי) כבת 16, לא ידעה מילה עברית. במוהילוב למדה בגימנסיה לבנות ללא כל זיקה
לעניין יהודי, לעברית ואף לא ליידיש. יידיש,
שהייתה מכונה בפינו ז׳רגון, הייתה פסולה ומזולזלת לטעמו של אבא (לא של אימא),
כאמרת-הכנף המפורסמת של מ. אוסישקין באותם הימים: ״או עברית או רוסית״. ואימא
דווקא חיבבה מאוד את היידיש ונהנתה הרבה מקריאת כתבי שלום עליכם במקורם. אבא שקד
שבביתנו יהיו מצויים דברי-דפוס בעברית. אני זוכר יפה את גיליונות העיתון ״הצפירה״,
״העולם״ (שבועון ההסתדרות הציונית) ואף את חוברות ״השילוח״. הייתי קורא נאמן של
סיפורי חוואג׳ה מוסה (משה סמילנסקי), ומאותם הימים זכור לי סיפורו על גיבור רחובות
בשנותיה הראשונות: חוואג׳ה נזאר (לימים קולונל אליעזר מרגולין). ברצון היה אבא
משאיל דברי-דפוס אלה לשומעי העברית שבקרב הנערים והבחורים - שוחרי ציון. בחגי ישראל
נערכו בעיר מפקידה לפקידה נשפים ציוניים גלויים או מוסווים למחצה (מחשש עינא בישא
של הרשות), ובהם הציגו חובבים מחזות ציוניים-לאומיים תמימים, דוקלמו דקלומים
בעברית ורוסית ואף הושמעו נאומים. אבא היה תמיד בין היוזמים אירועים אלה. וזכורני,
שגם אמי המסויגת והסקפטית הביעה הסכמה ואפילו התלהבות עצורה. בתרע״ב (1912), בין פסח לשבועות, עלינו, כאמור, אמי, אחותי צפורה ואני לארץ. לא
היינו חלוצי המשפחה; קדמו לנו כאן אחותו של אבי שרה וכן הורי אבא שהקדימונו בשנים
מספר. בתרע״ג (1913) עלה גם אבי
לארץ תקוותיו. קשים,
נפתלים ופעמים מרים היו חיי אבא בארץ. עסקי פרקמטיה שניסה לשלוח ידו בהם נכשלו,
ובריפוי שיניים עסק רק באקראי. בסוף קיץ
תרע״ד (אוגוסט 1914) נסעה אמי
לרוסיה לבקר אצל הוריה. פרצה מלחמת-העולם ואימא נתקעה בניכר ונותקה מאיתנו למשך שש
שנים. היא חזרה לארץ באביב תר״פ (1920)., בפסח תרע״ז (1917) גורשה האוכלוסייה היהודית מיפו ומתל-אביב בפקודת השלטון התורכי
הצורר ואבא עם הוריו הזקנים עקרו לחיפה - מקום מגורי שרה ובעלה יוסף עזריהו -
ושכרו להם דירה קטנה בשכונה הגרמנית. אני, שלא רציתי להכביד על אבי וקרובי, פניתי
למושבות השומרון לבקש עבודה, וצפורה אחותי ניסתה להתפרנס מעבודה במושבות יהודה.
קשים, קשים מאוד, היו חיי אבא בחיפה. הוא ניסה לעבוד בסלילת כביש בשכונת הרצליה
(על מדרון הכרמל), שהייתה בשלבי בניינה הראשונים, אך העבודה לא הייתה לפי כוחו וגם
לא לרוחו. הוריו הרבו לחלות. ביקרתיו לעתים: הייתי מגיע אליו ברגל - מהלך שמונה שעות -
מזיכרון-יעקב, מקום-עבודתי. במחצית 1918 פניתי לגליל
לבקש עבודה. עם כיבוש הגליל בידי האנגלים
(ובלשון הימים ההם: שחרור הגליל), חזרו אבא ואמו הישישה לתל-אביב (אביו, סבי, נפטר
בחיפה) והשתקעו בבית-הוריו ברחוב גרוזנברג. ב-1920 חזרה,
כאמור, אימא מרוסיה. אך משפחתנו שוב לא נתלכדה, ונשאירה מפוצלת: אבא ואימא בתל-אביב,
אני בכנרת (בעבודה חקלאית ובעסקי ה״הגנה״) וצפורה תחילה בכנרת ואחר-כך באירופה, שם
נישאה למשה שרתוק (אח״כ שרת). אבא ניסח שוב לשלוח ידו בעסקים
שונים ושוב ללא הצלחה. הוא בנה בית-מידות בחצר, לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות וכל
בסיסם הכלכלי של הורי, שהיה רעוע בלאו הכי, נהרס. בימי הרעה בילה אבא חודשים אחדים
בקבוצת כנרת, ניסה לסייע בהנהלת החשבונות ולא נקלט. רוחו הייתה נכאה מאוד, ורק
נכדיו (ילדי שרה וילדי) הפיגו לפרקים את עיצבונו. בכנרת קנה לעצמו כמה ידידים מבין
ותיקיה, ולאחר שחזר לתל-אביב היה מרבה להזכיר אותם לטובה ולשאול לשלומם. אני נחלצתי לזמן-מה לתל-אביב לעזור
להורים, עד שהצליחה אימא לשקם את בית-המשפחה באחרית מאמציה, בזכות החלטתה הנחרצת
ומרצה הנחוש וכוח-התמדתה. תחילה עברו ההורים לגור בדירה שכורה בבת-ים ואחר-כך
הקימה אימא - במה שחסכה מעצמה ומשכרה הצנוע בעבודתה ב״ויצו״ - את בית-ההורים
בחולון, ברחוב חומה ומגדל (עתה רחוב הרצפלד) 41. שם, בבית
הזה, דרו אמי ואבי משנת 1936 ועד פטירתם. בחולון עסק אבא שנים ארוכות בריפוי
שיניים וכן טרח בעסקי ציבור - מובן, שלא על מנת לקבל פרס. הוא ייסד קופת גמילות-חסדים
הקרויה על שמו, והמוסד הגיש ומגיש עזרה לזקוקים לו עד היום, (ואלה הוקירו וחיבבו
את אבא מאוד). וכן טרח הרבה
באיסוף תרומות לקרן-הקיימת-לישראל, שבה דבק מימי היווסדה. אך פרנסת הבית ואחזקתו
היו בידיה האמונות של אימא, שלאחר הניסיונות המרים שנתנסתה בחייה, שלטה בענייני
הבית ביד חרוצה, בחסכנות וברמה, ולא הניחה לאבי להתערב בהם. אבא נאלץ להשלים ברוח
נכאה ובמורת-רוח מוסתרת ולפרקים גם גלויה. וכשהיה אבא מתרתח לפרקים ומתמרד,
כביכול, הייתה אימא פולטת (לעתים גם בנוכחות ילדיה) מתוך התאפקות וסרקזם ודווקא
ברוסית: ״פְּרוֹבינילאס, קְרוֹבְנוֹ, פרובינילאס״ (״אשמתי, תהום אשמתי״). אבא שקדן היה, חשש מהוצאת זמנו
לריק, וכל עתותיו הפנויות היה משקיע בקריאה או בלימוד צרפתית ואנגלית - ללגלוגה
הגלוי של;אימא. ״אֶט גייט שוין דער פראנצויז״ (הנה הולך הצרפתי), הייתה
פולטת כשהיה אבא מחזיק בספר-הלימוד הצרפתי המיושן והמרופט. אף כי לא התקדם כלל
בלימוד הלשונות, לא משו ספרי-הלימוד מידיו. זכורני, עוד בהיותי נער, כשהייתי
מפריעו לפרקים, כאורח הילדים, מתלמודו בשאלות או בדרך אחרת, היה מפליט לעומתי מתוך
רוגזה שבחיבה בהברה אשכנזית: ״ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את
הרבים״. במובן ידוע היה אבי בערוב ימיו
מאושר, ראה, כביכול, עולמו בחייו. עיקרי תקוותיו וחלומותיו נתגשמו: הוקמה מדינת ישראל; הוא עצמו מכובד על תושבי חולון
הוותיקים; בתו - אשתו של משה שרת, שאבא
העריצו מאוד - הייתה, כביכול, במרכז האירועים במדינה הנבנית והנאבקת; ובנו - ואבא היה משוכנע בזאת בלי
דעת כל פרטים - שקוע כל-כולו בצורכי ציבור נכבדים. אבא חיבר חוברת תמימה ונלבבת בשם
״הגדה לחג העצמאות״, ובה צירף יחד קטעים שבחר מן הספרות ומן העיתונות על האירוע.
הוא טרח הרבה בהוצאת ההגדה לאור ובהפצתה, והכל, כמובן, מפרוטותיו שחסך. אבא חי את
חיי הארץ בכל נפשו התמה. חיי הארץ וחייו האישיים חד היו, והוא הצטער, ואף הזיל
דמעות, על כל גילוי שהיה שלילי או נפסד בעיניו, ומאושר היה, מאושר כילד, לכל גילוי
חיובי, לכל התקדמות. הניגודים בין ד׳ בן-גוריון (שהעריצו מאוד) למשה שרת פצעו את
לבו, וכן אירועים אחרים. ברם, המדינה ״שלו״ התפתחה והתעצמה,
וחולון גדלה וצמחה לעיניו. לעולם לא אשכח את הנהרה על פניו, כשהיה משקיף מבעד
לחלון ביתו וצופה בלהקות הילדים האצים לגנים ולבתי-הספר וילקוטיהם עמהם. עיניו
הזקנות, הטובות, היו מתלחלחות מרִגשה. הנה כי כן מתגשמים היקרים שבתקוותיו
וחלומותיו. נפילתו של גור בני (ז״ל) במלחמת-הקוממיות
הכתה אותו מכה קשה, אך הוא ניסה להתאושש, מתוך הכרתו שאף כך, בקורבנות כבדים
ויקרים, יכבוש עמנו את עצמאותו וחירותו. אך לא אשכח את מראהו, מהלך שחוח, נפוּל ואַבל
על קבר נכדו בכנרת, ובשנים הראשונות שלאחר נפילתו - אף במקום שכרע בהרי סג׳רה. נחמה פורתא מצא בנכדיו ובניניו. בו׳ בשבט תשכ״ג (2.1.1963)
נפטר אבא לאחר מחלה ממושכת בבית-החולים ״אסף הרופא״, שבצריפין. עוד בשוכבו על מיטת
חוליו, שממנה לא קם, התעניין התעניינות ערה ומפתיעה במתרחש ובמתחדש בארץ. במה
התעניין? בשלושה נושאים שהטרידוהו ביותר בשנותיו האחרונות: המצב הביטחוני, בעיות
המים וחינוך הדור הצעיר. כך סיים את מעגל חייו, שחי אותם בתום. כבן 94
היה במותו, ומנוחתו בכנרת - ליד חוף הים, במדרון הפונה מזרחה. בערוב ימיו
שוחח עמי פעמים מספר על מקום קבורתו. הוא רצה מאוד להיקבר בבית-הקברות של חולון -
העיר שהיה מראשוני תושביה ודר בה 27 שנים.
השבתי, שאת רצונו, כמובן מאליו, אכבד, אך אני מקום מנוחתי יהיה בבית-העלמין
שבכנרת. אם כך, קיבל והשלים - אומנם לא על-נקלה - שכאן יהיה גם מקום מנוחתו הוא. אמי בתשכ״ג (1963)
נפטר אבי ז״ל. כשעמדנו להיפרד מגל האבנים שעל קברו קראה אמי, כמעט הכריזה בקול רם,
שלא יעבור זמן רב וגם היא תשכב לצדו. והנה, כעבור חמש שנים הבאנו גם
אותה לקבורה. וזאת, לאחר שתכננה בפרטי-פרטים את צורת הקבר ואת צורת המצבה המשותפת
לה ולבעלה. גם טבלת-השיש אשר על המצבה היא טבלת-שיש עתיקת-יומין, ששימשה בבית-הורי
עשרות שנים. ואמי עמדה בתוקף על כך, שדווקא טבלת-השיש הזאת היא שתיקָבע על קברם
המשותף. לפי שגרת-הלשון נאמר, אולי, שאמי
נפטרה בשיבה טובה. ואכן כך הדבר מבחינת הגיל: אמי נפטרה בהיותה בת תשעים ושלוש
ויותר; אך שגרת-לשון זו מבטאת רק מעט מעצם חייה ומאמת חייה - אלה היו מורכבים
וכאובים הרבה יותר משיש בה כדי לבטא. לאחר שנפטרה, קיבלתי מכתבי-תנחומים רבים;
באחד מהם כתב מי שכתב, שהוא משתתף נאמנה באבלי על שמתה עלי ״אַ-ידישע מאמע״. אכן הייתה אמי אם יהודייה, אך
הביטוי הזה רק חושף עד כמה לא הכירהּ האיש שכתב אותו מכתב; כי לא זה היה עצם
מהותה. ובדברי על אמי אתאמץ ואקפיד מאוד
שלא להפריז אפילו כחוט השערה, כי אין דבר שהיה זר לרוחה של אמי מאשר הפרזות, דברי
להג, שגרת לשון או מליצות. אישיות חזקה הייתה אמי; גאה מאוד בתוך-תוכה, גאה עד כדי
שלא לגלות את גאוותה הפנימית ברבים. לא היה לה כל צורך בכך. אמיצה הייתה, בלתי-נכנעת,
עצמאית, פיקחית ומפוכחת, אך רבת-סבל ואפילו עלבון. אמי נולדה בשנת 1874
בעיר יעקובשטאט, על גדות הדווינה המערבית שבלטביה. הוריה היו סוחרי-בדים, ואביה,
אם אין זיכרוני מטעה אותי, שלח ידו גם בעסקי ביטוח. משפחה יהודית מהמעמד הבינוני, לא עשירה. בבית
היו ילדים הרבה, בנים ובנות. נשתמרה באימא גאוות מה על מוצאה
מקרב סוחרים מהוגנים וישרים. ״וויר שטאמען פון קאופסלייטא״ הייתה מקפידה לומר
בגרמנית, בשמץ הומור. אימא זכרה את השנים הראשונות של ימי ילדותה. היא ניחנה בחוש הומור (הומור חודר
ונפלא, שגלש לפעמים גם לסרקאזם) והייתה מספרת על מלחמת רוסיה-תורכיה, שפרצה בהיותה
ילדה קטנה - בשנים 1877-1878. בבית-הוריה היה מתקבל אחד העיתונים הספורים שהגיעו ליעקובשטאט,
עיתון יהודי שאיני זוכר את שמו. אמי (הילדה) הייתה מתחבאת מתחת לשולחן הגדול,
כשהיו מתכנסים בבית יקירי-קרתא, גומעים תה ומתווכחים על החדשות. כאורח יהודים היו
נחלקים לשתי כיתות יריבות - לפטריוטים של תורכיה ולפטריוטים של רוסיה, והיא הייתה
מתכרבלת בין רגלי אביה, מתחת לשולחן ומקשיבה רב קשב. לימים הייתה מספרת: ״מהאַט
זיך געריסן פאַר די נעז״ - משמע, הכיתות הנִצות - הפטריוטים התורכים מזה והרוסים
מזה - היו מתכתשות עד חורמה. כזאת וכזאת זכרה וסיפרה, מתוך לגלוג וקריצת-עין
ורמיזות כלפי מלחמות היהודים שבימינו. חוש ההומור החריף והמבורך לא עזָבה
כל שנות חייה הארוכות, ועד ערוב ימיה, אבי ז״ל לא ידע כלל הומור מהו, והיה מכנה את
אמי ״די אַפלאכערקע״ - משמע, המלגלגת, השמה אנשים ומעשים לצחוק. ועוד זכרה בבהירות ומתוך רחמים את
מראה השבויים התורכים האומללים והרעבים, שנשבו באותה מלחמה בידי הרוסים וקצתם
נקלעו אף ליעקובשטאט הרחוקה, עיר מגוריה; ומתארת הייתה בפרטי-פרטים את מראם
המזווע, כשהם עטופים בשיירי בגדיהם המרופטים וחסרי-הכפתורים (השובים הרוסים הקפידו
לתלוש את כפתורי בגדיהם לבל ינסו להימלט). את חינוכה קיבלה אמי בבית-ספר עממי,
שלשון הלימוד בו הייתה גרמנית. אף כי השלטון היה רוסי, היה בית-הספר גרמני בלשונו
וברוחו, כי בלטביה התגוררו משכבר הימים גרמנים רבים, מהם אנשי אצולה ובעלי קרקעות.
אימא רכשה לה בבית-הספר הזה גם הרגלים טובים רבים: הקפדה על סדר ודיוק, על ניקיון
הבית ועל ניקיון בגדיה. כל אלה דבקו בה - אם בזכות בית-הספר ואף בזכות בית-הוריה -
מכל-מקום דבקו בה עד סוף ימיה. ואגב, עד סוף ימיה נהגה לתבל שיחתה בממרות מעופפות
בגרמנית: ממרות שגורות, מהן חכמות ומהן תפלות, ובדירתה היו רקומות על המפות
והמפיות כתובות בגרמנית מאותם הימים. בספרייתה היו כתבי היינה, גיתה ושילר ושאר
גדולי הספרות הגרמנית הקלסית, והיא הייתה מעיינת בהם בהנאה בשעות טובות. אימא זכרה
לטובה את בית-הספר גם בשל שיעורי ההתעמלות שהיו נהוגים בו, שבהם הצטיינה, לפי
דבריה, בזריזות גופה הגמיש, שנשתמרה בה שנים רבות. אך ״Alt ist Kalt״ (״זקנה היא
קור״) הייתה חוזרת ומשננת לעת זקנה. החינוך היהודי שספגה אמי היה קלוש
עד מאוד. ההורים היו יהודים מסורתיים, אך, לפי אורח הימים ההם, לא הנחילו לבתם
כמעט כלום בשטח זה ואני מניח שכך גם לבנות האחרות. אחרי גמר בית-הספר, והיא נערה
מחוננת וכישרונית, שאפה אמי בכל לבה, בכל נימי נפשה להמשיך בלימודים, ובזאת ראתה
חזות הכל. היא ערגה לאור ההשכלה, שאפה להתקדם ולהגיע ליכולת לעמוד ברשות עצמה, ולא
ניתן לה הדבר. משפטים קדומים של בית-ההורים ואחר-כך של בעלה, של אבי, ניצבו כמחסום
בדרכה. ועד נשימתה האחרונה צרב בה העלבון על כך. היא לא מחלה להם והייתה חוזרת
וקובלת מרה, עד כמה גרמו לה עוול בכך, שלא ניתן לה ללכת בדרכה ולהמשיך בלימודיה.
ועם שיחסה להוריה היה נלבב והיא רחשה להם אהבה רבה ואף הערצה, והייתה נכונה לכל קורבן
למענם - מעולם לא סלחה להם את העוול הזה, את הפגיעה הזאת שפגעו בה, אך ורק משום
שנולדה אישה. בשנת 1895 נישאה לאבא,
וחייה עם הוריו, ובייחוד עם חמותה, לא היו
חלקים כלל וכלל. אבי היה הוזה ורחוק מעולם המעשה,
וכל עול אחזקת הבית וההקפדה על הניקיון וחינוך הילדים נפלו עליה. היא לא ויתרה על
ניהול הוגן ותרבותי של הבית גם בימים הרעים ביותר מבחינה כלכלית - והיו ימים רעים
כאלה למשפחתנו, את הבית ניהלה באחריות, בחיסכון עד כדי חסכנות, ושקדה שהבית לא
יירד לעולם לדרגת ניוון של דלות - ואנחנו היינו על גבול זה, גם ברוסיה וגם אחרי-כן
בארץ. ב-1903 עקרה משפחתנו מלטביה ונדדה
לדרום, למוהילוב שבפודוליה, על נהר דנייסטר. אבי היה, כפי שכבר סיפרתי, ציוני
שבציונים משחר נעוריו. אמי לא הייתה ציונית: היא לא הייתה אנטי-ציונית, אך הדגישה
תדיר שאינה ציונית. היא ראתה עצמה כיהודייה גאה, בעלת הכרה לאומית, וטרחה בעיר
מגורינו בצורכי הציבור היהודי ובמפעלים סוציאליים וחינוכיים למען דלת העם היהודית.
אך תמיד הדגישה, משום-מה, את אדישותה (ואת נייטרליותה) כלפי הציונות. וכבר אמרתי
ששורשיה בתרבות היהודית היו רופפים. איני זוכר את אימא הולכת לבית-הכנסת, לא
ברוסיה ולא בארץ; וכל מה שקנתה לעצמה בתחום היהדות קנתה רק אחרי כן, בארץ. עברית
לא שמעה כלל ברוסיה, ורק בארץ, קנתה לה ברבות הימים, ידיעה בסיסית בלשון. אימא
הרבתה לשלב בשיחתה ממרות ופתגמים עממיים ביידיש. לעת זקנה הייתה חוזרת על חרוז,
שמן-הסתם קלטה אי-פעם: ״ווּ געפינט מען א פאַר פערד און ואַגן די יונגע יאַרען צו
דעריאַגען?״ (״היכן ימצאו זוג סוסים וקרון, כדי לאוץ ולהדביק את שנות הנעורים?״).
וכן ממרות רוסיות לרוב, ושוב בנושא הזקנה, שהטריד אותה מאוד: ״״נָא סְייֶם בְּייֶד אָדין אוֹטְבֶט - סְטָרוֹסְט״ (״שבע מכות
ותירוץ אחד להן - זקנה״), וכן: ״סְטָרוֹסְט נְייֶה רַדוֹסְט״, (״זקנה אינה כלל וכלל שמחה״). ״אימא, אימא, מה חסר לך״, הייתי
פונה אליה ושואל כשהייתה רוחה עגומה וקודרת. "Jugend Elixier" הייתה
משיבה בגרמנית. משמע, ״סם הנעורים״. - ולעתים הייתה סונטת בעצמה, כביכול, ופולטת
ברמז כלפי עצמה: ״אלטע זאכעך (חפצים ישנים). ועד סוף ימיה הייתה מדברת בי
כ״בילד שלה״. והנה אפיזודה שרשמתיה לפנים,
להדגיש עד מה הייתה אימא אמיצה וגאה בעמה. ״התגוררנו בדרום, ובעקבות התסיסה
המהפכנית של השנים 1903-1905 הציף נחשול של פרעות את יישובי היהודים ברוסיה. שמץ מן החרדה
שאחזה גם ביהודי מוהילוב מדמדם בזיכרוני. בעיר מגורינו חששו לפרעות באחד מימי אֵידיהם
של הגויים בשנת 1905. הבוגרים
התלחשו בפנים דאוגות וניסו להעלים חרדתם מהקטנים. משפחתנו התגוררה בפרבר מרוחק ליד
דרך שהוליכה לקסרקטיני הצבא שמחוץ לעיר. סביבנו גויים-נוצרים, ובפרבר - רק משפחות
יהודיות ספורות. אותו יום-פחדים היה יום-חורף נאה, יום-שמש. אני זוכרו יפה עד היום
הזה. תריסי ביתנו הוגפו, וכן כמובן, הדלתות. מבעד לחרכי התריסים צפינו בתהלוכה
הדתית המתנהלת בדרך שלפני חצר-הבית: תהלוכה, על צלביה, על דגליה, על סמליה ועל
צלמית - ובראשה כמרים עוטים בגדי-כהונתם
המהודרים. בעקבותיה צעדה יחידת חיילים נושאי רובים מכודנים הנוצצים בשמש, ותזמורת
צבאית מלווה אותם. חששנו להפגנה פטריוטית של ההמונים וכן לפרעות ביהודים, כאורח
הימים ההם. עד כמה שאזכור לא נפל אז דבר של ממש, לא בפרברנו ולא בעיר, אך זכר
החרדה ההיא שרט שרטת עמוקה בלבי והוא שמור עמי עד היום״. וכאן אני מגיע אל סיפור המעשה
שלשמו ציטטתי את הקטע: ״לימים נודע לי כי שכנינו הנוצרים,
שכנים טובי-לב, הציעו להורי להציב איקונין ולתלות צלב על פתח בית-מגוריהם - סגולה נגד הפורעים. אמי הגאה
והאמיצה דחתה באדיבות, אך נחרצוֹת את ההצעה הנדיבה הזאת. והן בבית הצפוי לפרעות היו
ילדיה הקטנים. התנהגות זו אופיינית לאימא״. כפי שכבר סיפרתי, היה אבי ציוני
וחתר להעלות את משפחתו לארץ, ובעניין זה היה חזק כצור. אבי, שהיה רכרוכי באופיו
לעומת אמי, היה בנושא זה עקשן ותקיף, וב-1912 שלח את אימא;
את אחותי צפורה ואותי לארץ, חרף התנגדותה של אמי, שרק בקושי רב השלימה עם
ה״הרפתקה״ הזאת, ולמרות התנגדותם של הוריה. ב-1913 הוא בא
בעקבותינו, ידיעותי בעברית היו מספיקות ובלי קושי נתקבלתי לגימנסיה ״הרצליה״ ומייד
נקלטתי בה; לא כך צפורה אחותי, שחבלי קליטתה היו קשים וממושכים יותר. ב-1914, עם סוף שנת
הלימודים בגימנסיה ולפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, נסעה אימא לרוסיה לבקר את
הוריה, שהתגעגעה עליהם מאוד והיא ״נתקעה״ שם עד 1920, עד לאחר
סיום המלחמה, שש שנים תמימות. נפשה יצאה, כמובן, אל ילדיה בארץ ודרך להגיע אין.
נפל לידי צרור של מכתבים, שהריצה לוועד האודיסאי ולדוד זכאי (אז דוכוביצקי), שיחד
עמו ובאותה האונייה נסעה בזמנו לרוסיה. דוד זכאי שימש כמורה בבאר-טוביה (קסטינה - בימים
ההם); ב-1914 נסע גם הוא
לבקר את הוריו או את קרוביו ברוסיה. נהוג היה בימים ההם, שתלמידים אשר נשלחו לארץ
ללמוד, היו נוסעים בימי חופשת-הקיץ לרוסיה לבקר את הוריהם, ודוד זכאי הופקד להיות
מעין משגיח ומפקח עליהם באונייה עד הגיעם לנמל אודיסה. דוד זכאי הוא שהמציא לידי
את המכתבים שכתבה אליו אימא, כשחיפשה בשנים 1914, 1915, וגם בראשית 1916 דרך כלשהי
לחזור לארץ, והדרך לא נמצאה. וכל ימי חייה (- ועד אחרית ימיה -) הציקה לאמי
ההרגשה, שלא מילאה, כביכול, את חובתה כלפי ילדיה בשלמות והייתה מנותקת מהם בשנים
הקובעות בחייהם. באותן השנתיים שבהן הייתה אימא
עמנו בארץ, לפני פרוץ המלחמה, כלומר מ-1912 ועד 1914, מצאה דרך לפרנס את משפחתה על-ידי החזקת פנסיונרים - תלמידים ששהו
בארץ, כדי ללמוד בגימנסיה ״הרצליה״. את ביתה כלכלה בכבוד ובניקיון מופתי, כפי
שידעה לעשות תמיד - חסכה מפיה, אך לא מפי הילדים ועשתה בחריצות מופלאה בכל מלאכות
הבית. ברוסיה נתנסתה בכל אֵימי המלחמה והמנוסה עם הוריה מקו החזית. אמה מתה לנגד
עיניה ואת אביה, שאהבה בכל נפשה, נאלצה לנטוש - ולהפקיד, בצאתה לחזור לארץ (ב-1920) מתוך שברון-לב, בידי אחת מאחיותיה. כל ימי שהותה ברוסיה טיפלה אימא
בהוריה במסירות עילאית. והנה כשחזרה אימא לארץ, ב-1920, כבר מצאה את ילדיה אנשים בוגרים: אני הייתי חבר קבוצת כנרת (הדבר
היה כבר אחרי ימי תל-חי); וצפורה אחותי הייתה גם היא בכנרת בקבוצת-הפועלות. זכור
לי, שלא ידענו את היום המדויק שבו תגיע אימא לנמל יפו. אצנו לתל-אביב וציפינו לה
בנמל יפו, והיא לא הגיעה למועד. יום עבודה היה אז יקר מאוד בעיני ואסור היה
להחמיצו. נחפזתי, איפוא, וחזרתי לכנרת, וכעבור ימים ספורים הגיעה אימא ומצאה בתל-אביב
את אבא ואת צפורה, והם לא פגשוה - (מחוסר ידיעה) - בנמל. אחר-כך סיפרה אימא, שמצאה
את צפורה כשהיא מסיידת את דירת אבא בתל-אביב והיא ושמלתה - כולן כתמי-סיד. וכשהגיעה לכנרת ראתה לפתע עגלה
עמוסת אלומות תבואה מתקרבת ומייד הכירה אותי כשאני יושב במרומי העגלה ונוהג
בבהמות. כאמור, היו הימים לאחר ימי תל-חי, וכשסוּפרה לאימא הפרשה וחלקי בה, נתמלט
מפיה, שהנה מצאה, כביכול, את בנה האובד (ובלשונה, ביידיש: מצאה ״אַ געפוּנענעם
אינגעלע״). ומשפחתנו כולה לא התלכדה שוב. אני דבקתי בכנרת והלכתי בדרכי, צפורה עבדה זמן-מה בכנרת ואחר-כך יצאה לאירופה
ונישאה למשה שרתוק (לימים שרת), ושוב נפל על אימא כל הטורח של משק-הבית, כשילדיה במרחקים או בנכר, והיא ממשיכה מתוך
רגש אחריות, את חיי השגרה, אך אינה מוצאת בהם סיפוק ולבה בל עמה. אבא חזר ושלח ידו במיני עסקים
פורחים באוויר: בנה בית קומות וסופו שהסתבך בחובות ללא מוצא. הבית וכל הרכוש המעט
נמכר לנושים, ושוב נפל העול של החזקת הבית על אימא. ואז נתגלתה אמי בכל כוחה
ותושייתה. היא ״הפשילה שרווליה״, נכנסה לעבוד ב״ויצו״, בענף כלכלת-הבית שבמחלקת
ההדרכה והתמידה בעבודה זו 17 שנה; ואחרי-כן,
לאחר הפסקה, עוד שנים אחדות. עד היום נערץ שמה בפי חניכות רבות וידידות ששימשו
במחיצתה ב״ויצו״. באחרית חסכונותיה ומאמציה בנתה את הבית בחולון. והיא לבדה עשתה
זאת. כאשר מלאו 17 שנה לעבודתה
ב״ויצו״, והיא אז בת 66, החליטה שמן
הדין לפרוש. תמיד הדגישה שוב ושוב, שחייב אדם לדעת מתי לפרוש, ולפי ביטויה שלה:
״חייב אדם לנטוש את הכיסא בטרם ייטוש הכיסא, אותו״. ואכן פרשה אימא
ושום שידולים והפצרות לא הועילו. ואולם, ענף העבודה, שניצחה עליו ב״ויצו״, כמעט
התמוטט בהיעדרה, ולהפצרת ידידותיה חזרה לזמן מה, עד שמלאו לה 70 שנה - בשנת 1944 - ואז פרשה סופית וחזרה והסתגרה בביתה בחולון. משנת 1936 ועד שנתה
האחרונה - כלומר, 31 שנה -
התגוררו היא ואבי (עד לפטירתו) בבית הזה. היא טרחה להחזיק את הבית כתקנו וטיפלה
בנטיעות ובפרחים שבחצר. באהבה רבה עישבה, עדרה סביב עצי-הפרי שנטעה, ועשתה כל
מלאכה, גם זו שהייתה למעלה מכוחותיה. הייתה מרימה את ידיה המגוידות, הגרומות
והמצומקות וקוראת רוסית בהומור ובחצי-רצינות: ״דָא זְדְרַאבְסְטְוויוּת מוֹזוֹליסְטִיֶה רוּקי״ (״הידד לידיים המיובלות״). יום אחד טרחה לתלות במו ידיה את
הווילונות, על-גבי החלונות; וכשטיפסה ועלתה על כיסא, נפלה ונחבלה. כשהגעתי מבוהל
אליה וראיתיה חבולה וכאובה, התרתחתי: מדוע, מדוע לא ביקשה ממני או ממישהו אחר
לעשות את המלאכה! לא עצרתי ברוחי ופלטתי מילות התרסה. ואימא רק הביטה בי וחייכה,
מתוך שתיקה, את חיוכה החכם. נשתתקתי גם אני. אין בכוחי לתאר מה היה בשבילה הבית
הזה, שבו שיקעה מה ששיקעה. היא השתוקקה, מובן, שמישהו מבניה או מנכדיה יירש את
הבית וידור בו. אך גם זה היה מוטל בספק גדול והוסיף פצע על פצעיה. כה קשורה הייתה
לבית, שקשה היה לנתק אותה ממנו. כשהייתה מזדמנת לפרקים למקום אחר, אי-אפשר היה
לשכנעה ללון מחוץ לבית והיא הקפידה ותבעה להחזירה אל ״מתחת לגג שלה״, כשהיא משננת
בהברה האשכנזית את הפסוק: ״אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה״. וכמה מלבב היה מראיה
בטרחה באהבה בבית ובגינתו. לאחר שנפטר אבא, היינו מקפידים
לעלות ביום-השנה לקברו בכנרת, ואימא הייתה נלווית אלינו כל זמן שהיה הדבר לפי
כוחה. ואולם לא עלה בידינו לאלץ אותה ללון בכנרת, וחייבים היינו להחזירה עוד באותו
לילה לביתה בחולון. היא השתוקקה וקיוותה לסיים את חייה בביתה ועל-גבי יצועה - וגם
דבר זה לא נסתייע. כל ימיה חתרה אימא להיות עצמאית
ועומדת ברשות עצמה. כשנסעתי פעם לחוץ-לארץ וגם אחותי צפורה נעדרה, דומני, מן הארץ,
הצמדתי אליה אישה נבונה ומשכלת, אשר תגור עמה בביתה ותשים עין עליה. אימא לא נשאה
זאת ופיטרה את האישה. כל ימיה שאפה אימא, כפתה על עצמה,
לא להכביד עלינו, על ילדיה. ואולם בחודשים האחרונים לחייה לא הניחה לנו: תבעה לחלץ
אותה מבתי-החולים, שבהם שהתה כאחד-עשר חודש, ולהחזיר אותה לביתה. שנתה האחרונה
הייתה קשה מאוד. בחודשים הראשונים הייתה קוראת קצת, ונפשה נקלעה בין הרצון שאנחנו,
ילדיה ונכדיה, נשהה לידה ובין אי-רצונה להכביד עלינו. החודשים האחרונים, שבהם לא
יכלה כמעט לקרוא, היו כבדים מנשוא: ישבה קודרת ומשועממת, ולבה מר עליה בציפייה
לביקורינו, וסירבה משום-מה בתקיפות להקשיב לשידורי הרדיו. בחודשים שבהם עוד הייתה
מסוגלת לקרוא ניסיתי להגיש לה ספרים, ששיערתי כי ייקחו את לבה. במשך השנים כבשה
לעצמה את ידיעת העברית, ועתה, כך נדמה לי, כבר חשבה בעברית. הגשתי לה, איפוא, את
ספרי משה סמילנסקי על תולדות היישוב, ואלה היו לרוחה; הבאתי לפניה את ספרי יאני
אבידוב והם הניחו את דעתה. רציתי לבדר אותה והגשתי לה מספרי שלום עליכם, בתרגומו
של ברקוביץ; אך באלה כבר לא מצאה עניין. היא חייתה עם זיכרונותיה, עם עלבונה ועם
זיכרון יקיריה, וחיוך לא עלה על שפתיה, אלא בשעה שביקרוה נכדיה וניניה. היא לא
השלימה בשום פנים עם ההכרח לנדוד מבית-חולים לבית-חולים ותבעה בתוקף להחזירה לביתה
שבחולון, ואנו קצרה ידינו מהעניק לה מחוץ לבתי-החולים את הטיפול שהייתה זקוקה לו.
בימיה האחרונים שמענו מפיה דברים מרים ומדכדכים. ולא פעם הפליטה ברוסית: ״סְבֶט וֶליק, דָא נְייֶקוּדָה דּבַטְסְיָה״ (״גדול הוא העולם, ומקלט להימלט
אליו - אין״). שרה ואני נמצאנו עמה בבית-המרפא
כשהוציאה את נשמתה, ושרה הייתה ליד מיטתה ממש, ומשהובהלתי אליה, סגרה בנוכחותי את
עיניה. אמי הייתה אישה חכמה, פיקחת
ומפוכחת, ולא הרבתה דברים. אך כל מה שאמרה היה לו משקל. ידידתנו ר.ס. הייתה אומרת,
שפיה מפיק דברי חוכמה. היא שנאה - יותר מכך, שיקצה - דברי להג ופטפוט. וכשהגיעו
לאוזניה או כשקראה דברי להג הייתה פורצת בביטויים חריפים, ״משמידים״, בלשונה העוקצנית
והחדה - ״דער איד איז אַ פלוֹידער זאק״(הלה הוא שק של פטפוט) או: ״פון ווייניגער
וואַרט וערט מען ניט בדלות״ (החוסך במילה אינו מתדלדל בשל כך). הייתה בה חוכמה רבה ביחסה אל
ילדיה: אהבה אותם אהבת אם חכמה וידעה מתי להתערב ומתי לחדול; וכשראתה דבר שלא נראה
לה וחשה דחף להתערב, הייתה עוצרת את עצמה, חוסמת את פיה ופולטת: ״מאַמע, מיש זיך
ניט״ (אימא, אל תתערבי). מימי ילדותי לא הרימה עלי יד וגם
לא זכור לי שהרימה עלי קול. אבא ז״ל, אכן הרים עלי יד (אני זוכרו לטובה, איך עובדה
היא שהרים עלי ידו) - לפחות פעם אחת. איני זוכר על מה ולמה, אך העלבון על כך צרב
בי עת ארוכה. אבל אימא - לא. הייתה בה תרבות שורשית. אך די היה לחלוטין שתביט עלי
במבטה הנחרץ. רק פעמים ספורות כמעט יצאה מן הכלים, בדברה אלי, והתפרצויות אלה אף
הן היו אופייניות לאימא. אנחנו, שרה ואני, נישאנו, כאורח
רבים מבני חוגנו בימים ההם, ללא חופה וקידושין. אימא לא סלחה ולא השלימה עם זאת.
אני, לפי תפישתי ״האפיקורסית״ באותם הימים, ראיתי את כל העניין של חופה וקידושין
כנוהג שאבד עליו כלח. הן גמור היה עמי והבטחתי-נדרתי לשרה להיות נאמן לה ואף היא
אהבה אותי אהבה עזה. וכי זקוקה הברית שבינינו לחופה וקידושין? אך הדבר לא נתקבל על
דעתה של אימא, והיא לחצה ואנסה אותי כמעט. שרה נטתה לזאת מלכתחילה. נאלצנו, איפוא,
ללכת לרב ולערוך חופה וקידושין כדת וכדין. אמי לא הייתה דתית ובוודאי שהייתה רחוקה
מאדיקות, אך כך מנהגו של עולם מימים ימימה, וכך יש לנהוג. ואני מניח - מותר לומר,
מוֹדה - שהצדק היה עמה. ועוד מקרה. עמדתי לפני ניתוח. לא
רציתי לגרום חרדה מיותרת להורים ולא סיפרתי להם בטרם נעשה הניתוח. אימא לא סלחה לי
זאת ימים רבים. היא לא נשאה שיפגע בה מי. יום אחד,
והיא טרם סיגלה לעצמה את הדיבור העברי, פנתה ברוסית בשאלה כלשהי בתחנת-הרכבת בלוד
לאדם שהכירה בו שהוא מיוצאי רוסיה. הלה, שלימים נעשה אישיות מפורסמת בארץ, היה
״קנאי לעברית״, הפנה לה כתף סוררת וסירב להשיב. אימא זכרה זאת ונטרה איבה לאותו
אדם עשרות שנים, והייתה חוזרת לאותה ״תקרית״, כשהיו מזכירים לפניה אותו עסקן
מפורסם - ופניה מכורכמים. היא הייתה קוראת עיתונים וספרים מתוך הבחנה, וכשהייתה נתקלת בדברי הבל הייתה מתריסה:
״הללו משחיתים נייר לשווא״ וברוסית: ״בּוּמָגוֹמָרָטֶלי״. הימים היו
ימי הקיצוב במצרכים ואימא הייתה מוסיפה בהומור הטיפוסי שלה: ״אה, מי ייתן ומסרו לידי את הפיקוח
על הנייר, חזקה עלי שהייתי מקפידה שלא יכתבו דברי הבל ולא ישחיתו נייר לריק״. היא העריצה הערצה רבה, הערצה
אמיתית אישים גדולים. לא הייתה אדם פוליטי, אך התמצאה יפה במתרחש גם בארץ וגם
בעולם. את וינסטון צ׳רצ׳יל בימי גדולתו, בימי המלחמה, העריצה הערצה אדירה, וכן את
בן-גוריון בימי גדולתו, ואת ויצמן. ולעומת אלה, הייתה מבטלת תכלית הביטול רבים
שנחשבו ל״חשובים״ ועושה מהם עפר ואפר בלשונה השנונה, שלא ידעה רחם. הצו שהדריך אותה, כמדומה, בחייה
היה בעיקר רגש-אחריות עילאי כלפי בני משפחתה, כלפי ילדיה; ורגש אחריות זה אף גבר
אולי על שיקולים ונטיות-לב אחרים. כשנפל אבי למשכב ואושפז בבית-החולים,
שממנו לא יצא עוד, בילתה אימא שעות ארוכות, ימים שלמים, ליד מיטתו. אך קרה, שדווקא
באותו לילה, שבו נפח אבי את נשמתו לא נמצאה משום-מה לידו. הכאב - וביתר דיוק, רגש
האשמה - על כך שלא הייתה ליד אבא ברגעיו האחרונים ליווה אותה ימים רבים והיא לא
חדלה להזכיר זאת ולייסר עצמה על כך. ובכל מה שעשתה, הייתה עושה עבודה
תמה, בניקיון, בשלמות, כמיטב יכולתה. וטורחת הייתה לעשות הכל במו ידיה, גם
כשהמלאכה הייתה מעל לכוחותיה. וכשראתה מי שעושה מלאכתו רמייה הייתה מתרתחת-מתגעשת
ונכונה ״לטרוף אותו״. קפדנית הייתה בקטנות כבגדולות. ואם הבטחתי לה משהו, חייב
הייתי לקיים במועד ובשלמות. בתקופת-חייה האחרונה השכירה חדר
לעיריית חולון. זה היה מעין עובר למשכן-האמנות של העירייה, השוכן עתה בבית המשופץ
של הורינו. ועיריית חולון - ואין כוונתי לדבר בה סרה - לא הייתה מקפידה תמיד לשלם
את שכר-הדירה ביום הנקוב בחוזה. אימא הייתה יוצאת מכליה. ימים אחדים לפני יום הפירעון הקפידה
לשאול אם כבר שילמה העירייה את המגיע ממנה, ואם טרם שילמה, חלילה, הייתה יורדת
לחיי שאזכיר ואטלפן למי שיש לטלפן, והייתה מדברת בחריקת שיניים: הייתכן שמוסד
בעירייה לא יקפיד לכבד את התחייבותו ולשלם במועד? יחסה להוריה היה נפלא ומיוחד. עד
סוף ימיה הקפידה להדליק נר-נשמה בימי-השנה למות הוריה, וכן לזכר סביה וסבותיה מצד
אביה ומצד אמה. כל התצלומים של הוריה והורי הוריה היו תמיד לנגד עיניה. בתוך-תוכה חשה - ונכון חשה - שהיו
בה כוחות גדולים מאלה שבאו לגילוי בחייה ובמעשיה. וזה היה היסוד הטרגי שבחייה.
לעתים היה לה צורך לבטא עצמה בכתב ואף ניסתה בכך. כאשר נפל בננו גור התאבלה עליו
עמוקות ואף רשמה שורות נלבבות לזכרו. כשנפטר משה שרת ניסתה לרשום לזכרו מילים
פשוטות היוצאות מן הלב. אימא ידעה פחות או יותר מה היו
עיסוקי בתקופת המחתרת. לאמיתו של דבר ידעה הרבה יותר משגילתה כלפי חוץ. מעולם לא שָאלה
שְאלה מיותרת: לאן אני נוסע, במה אני טורח. לא הטרידה ולא גילתה כלפי חוץ כל גילוי
של סקרנות או של חרדה מופגנת. הבינה והשלימה עם כך, שמן-הסתם חייב בנה לקיים את
המוטל עליו. כשהוחלט להקים תחנת-אלחוט חשאית בקומה העליונה של ביתה - והרי ידוע
היה שאני מטפל בעסקי מחתרת - לא היה צריך להחליף עמה אף מילה מיותרת אחת של שכנוע.
אנשי ההגנה אמרו שזה דרוש, והיא מסרה את המדור העליון בדירתה לתחנת-האלחוט ללא
אומר ודברים. אימא כיבדה מאוד את היותי חבר
בקבוצה חקלאית, אך באורח-החיים הקבוצתי לא האמינה ולא נמנעה מלעקוץ אלו תופעות
בחיי הקבוצה, שעינה החדה הבחינה בהן בביקוריה הנדירים. אך בסוף ימיה, בשוכבה על
ערש דווי, הרבתה לבקש, ואף להפציר ולהציק, להביאה לבלות את שארית ימיה בכנרת. ולא
היה ברור אז, ולא ברור לי גם עתה, מדוע דבק בה רעיון זה. אולי השתוקקה לבלות את
שארית ימיה לא הרתק מקבריהם של בעלה ונכדה גור. בחודשים האחרונים לחייה - במידה
שקראה או שמעה על המשא-ומתן לאיחוד מפלגות הפועלים, גילתה ערוּת לנושא, ובסגנונה
המיוחד הייתה שואלת: ״נו, וואַס הערט זיך מיט דעם שידוך״ (מה חדש מכוח השידוך),
ואני הייתי מנסה להסביר לה. ההומור החריף שלה היה נפלא ולא עזָבה.
היא ידעה לראות, עינה הייתה פקוחה לחולשותיהם של בני-אדם, לצדדים הנלעגים של
ההתהדרות, של דיבור גבוהה-גבוהה, של הפטפוט והלהג. והיא ידעה להצליף ללא רחם כיד
לשונה הצלפנית. ההגינות הקפדנית הייתה נר לרגליה.
על כל פרוטה ציבורית שמרה מכל משמר. כשעבדה ב״ויצו״ ומישהו נזקק לשוחח שיחה
טלפונית במכשיר שעל שולחנה, הקפידה לגבות מראש את דמי השיחה, ולא נשאה פנים לאיש,
וכמובן גם לא לילדיה. חיים קשים לימדוה להיות חסכנית,
ואכן הייתה חסכנית - אך לא בענייני צדקה. כשהבחינה שילדיה אינם חסכנים לפי מושגיה,
הייתה מתרה: ״קינדער, געלט איז בלאטע, אבער בלאטע איז ניט קיין געלט״ (ילדים, אכן
כסף משוּל לדומן-חוצות, אך דומן-חוצות אינו כסף). אך שוב, לא בענייני צדקה.
כשהייתה מקבלת ממוסד-צדקה מהוגן בקשה להרים תרומה, הייתה מקפידה לתרום. אחרי שנפטר
אבא (שבין שאר מעשיו הטובים הוא כונן וניהל בחולון קופת גמילות-חסדים), הקפידה אימא
לתרום את תרומתה השנתית לקופה, עם שהתייחסה בזלזול-מה לעיסוקיו ״הבנקאיים״ של אבא
בימי חייו. וכששהתה בבתי-חולים, והיו מגיעים מכתבים מכל קצות הארץ, ממוסדות שונים,
בבקשת תרומות, הייתה מזרזת אותי לתרום במועד. באלה לא הייתה חסכנית ובוודאי שלא
הייתה קמצנית. אמי נפטרה בא׳ בכסלו תשכ״ח (3.12.1967).
הבית שהקימה אמי ושבו התגוררו הורי
משנת 1936 ועד שנפטרו, נמכר במחיר סמלי לעיריית חולון וכיום שוכן בו המשכן לאמנות של העירייה
ושמו ״בית מאירוב״. במשכן קבוע שלט ובו נאמר: בבית הזה גרו: ד״ר יהודה מאירוב ז״ל, תרצ״ז-תשכ״ג, נפטר בן 94. פרידה מאירוב ז״ל, תרצ״ז-תשכ״ח, נפטרה בת 93. מראשוני המתיישבים בקריית-עבודה - חולון. מנוחתם בכנרת. |
