חלק רביעי - התפייסות

פרק שלושים ושישה - השלום

אחרי כל לחימה הייתה הדיפלומטיה הישראלית מתמקדת

בביצור הפסקת-האש,

בחיפוש אחרי סיוע כלכלי להקלת הנטל שהותירה הלחימה,

בהשגת נשק לחידוש המלאי שנידלדל

ובשיגור יונים לתור את הארץ המוצפת ולמצוא מדרך רגל.

לבסוף, כעבור שלושים שנה, חזרה יונה ממצרים ובפיה, לראשונה, עלה זית. היסטוריוני העתיד יחקרו מה גרם לנסיגת המים, כשם שתיאולוגים ומדעני טבע עדיין מתווכחים בשאלה מה הביא לקריעת ים-סוף.

כשניצח בגין בבחירות לכנסת במאי 1977 פנה בקריאה אל מנהיגי מדינות ערב השכנות להיפגש עמו בבירותיהם, או בירושלים, או בכל מקום שירצו, כדי לדון סוף סוף בהסכם שלום. אולם כזאת עשו גם כל ראשי הממשלה שקדמו לו, בלא שהצליחו להעלות אף הד אחד מעברו השני של העמק. הרעיון לא היה חדש; הוא היה עיקר תמציתה של מדיניות החוץ הישראלית. אולם, כדי שיוכל הזרע לנבוט היה צריך ליפול על קרקע פורייה ברגע המתאים. הכישלונות והנזקים שהביא למצרים הסכסוך בן שלושים השנה הכשירו את הקרקע, ועם עלייתה של ממשלה חדשה בישראל בא הרגע המתאים. השאלה

אם בגין התכוון מלכתחילה ליותר מאשר רטוריקה שגרתית,

או אם באמת נפעם סאדאת מחזון השלום עלי אדמות,

אינה מעלה ואינה מורידה. העובדה שחברו יחד מצוקות ואילוצים, תמריצים ותקוות, יוזמות ותשובות, היא שהולידה תנאים נוחים לשלום.

הכוחות שהיטו את הזרם היו צירוף של דחפים שליליים וחיוביים. בקרב שכנינו שררה דאגה עמוקה לגבי כוונותיה הסופיות של הממשלה החדשה, אשר רקעה הלוחמני והאידיאולוגיה האקטיביסטית שלה הילכו עליהם אימים. סאדאת גמר אומר לגאול את השטחים שאיבדה מצרים ב-1967, אך הוא ידע שהדבר יעלה בידו רק בדרך מדינית. הוא הבין, שקיים צורך עליון, לנוכח הסכנה הגוברת של התפשטות הכוח הסובייטי במזרח התיכון, לחסל נקודות התלקחות אפשריות. הוא התאמץ להשיג סיוע רב מארצות-הברית להקלת מצוקתה הכלכלית והחברתית של מצרים וגם הכיר לדעת, שוועידה המחפשת פתרון שלום כולל לא תביא ברכה לצרכיה הלאומיים של מצרים ולא תקדם את תהליך השלום, אלא רק את ענייניה של ברית-המועצות.

הגורמים שהמריצו את בגין לעלות על דרך השלום לא היו מורכבים פחות מזה.

העם בישראל נכסף לשלום בכל מאודו;

הממשלה חששה פן תעשה ממשלת ארצות-הברית יד אחת עם ברית-המועצות בפתרון המשליט ריבונות ערבית על הגדה המערבית;

בגין הניח - כמוהו כדיין לפניו - שהחזרת סיני למצרים תבטיח לישראל את המשך השליטה ביהודה ושומרון וסיפוחן בסופו של דבר לשטחה הריבוני של ישראל;

הוא קיווה, שכינון השלום עם מצרים ישפיע על מדינות ערביות אחרות ללכת בעקבותיה, או לפחות יפחית את יכולתן לאסור מלחמה;

ואחרון אחרון חשוב, עז היה רצונו להכתיר את פרשת חייו, הגדושה מאבק ומלחמה, בהשגת השלום.

ירושלים, נקודת-המפנה

כשנפגשו בגין וסאדאת בירושלים ידעו שניהם לאן הם רוצים להגיע, אך לא כיצד מגיעים לשם. כשדרכו רגליהם על אדמת השלום הביטו בנוף בתמיהה. לאחר פגישת ההכנה, שהתקיימה במארוקו בין שר החוץ משה דיין וסגן ראש ממשלת מצרים חסן אל תוהמי, היה לכל אחד מהם מושג כללי מה יוכל להשיג אצל זולתו אך לא היה ברור לו מה מניעיו ויעדיו הסופיים של הצד השני. עוד לא נתחוור להם מה יכלול ההסכם שבדעתם להשיג.

האם תסתפק מצרים בנסיגת ישראל מסיני, או תדרוש בפירוש שישראל גם תוותר על שליטתה בגדה המערבית?

האם סאדאת משלם מס-שפתים ל״זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני״, או שמא תהיה חתימת חוזה השלום מותנית בסיכוי להגשים את הזכויות הללו הלכה למעשה?

הבהרת השאלות האלה הביאה לפיתולים הגדולים במהלך המשא-ומתן והאריכה אותו הרבה יותר מששיערו.

ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 הפתיע את וושינגטון לא פחות מאשר את כל שאר בירות העולם, לרבות ירושלים. בסוף ספטמבר אומנם סיפר דיין לנשיא קארטר באורח פרטי על פגישתו הסודית עם סגן ראש ממשלת מצרים, שנערכה שבועיים קודם לכן, אבל איש מהם לא חזה את הצעד הנועז שיעשה סאדאת כעבור חודשיים. נדרשו למימשל ימים אחדים כדי להתאושש מתדהמתו הראשונה, משום שהעריך כי הסכנות הכרוכות בהעזתו של סאדאת גדולות מסיכויי ההצלחה. אולם עובדות מוגמרות יוצרות תנופה מעצמן, בימי שלום כבימי מלחמה. מגיבים עליהן בהתנגדות או בוויתור. לא התקבל על הדעת, שממשלת ארצות-הברית תוכל להתנגד ליוזמת שלום ערבית הנפתחת באומץ ובהפגנתיות כזאת, אפילו סטתה היוזמה מכל תסריט שערכה וושינגטון אי-פעם. עם זאת לא היה סביר לחשוב, שארצות-הברית תעמוד מן הצד כמשקיף נוכח ההתפתחויות הכבירות. אפילו הייתה מעדיפה שלא להיות מעורבת לא היו מניחות לה מצרים וישראל לעמוד מן הצד. סאדאת ציפה לתמיכה פעילה מוושינגטון; שני הצדדים היו זקוקים לה, כדי להתגבר על המכשולים הרבים, שהיו זרועים בדרך המשא-ומתן.

במהלך השיחות הפכה ארצות-הברית ממשתתף בעל-כורחו למתווך פעיל, ובסופו של דבר לפוסק עליון. שאלה פתוחה היא אם הצדדים היו מגיעים אי-פעם להסכם השלום אלמלא התערבותה הנמרצת של אמריקה. בלהט ההתרגשות הראשונה של הפגישה בירושלים האמין בגין, יותר מסאדאת, שמצא נתיב קצר לשלום, שאינו מצריך הליכה דרך וושינגטון. דבר זה יכול היה לקרות אילו העניקו שני הצדדים זה לזה בהתחלה מה שהיו מוכנים לוותר עליו בסופו של המיקוח. אולם עד מהרה התברר, שההשפעה האמריקנית נחוצה עד מאוד. להשגת השלום, לצמיחתו וליכולתו להתקיים הייתה נחוצה תמיכה אמריקנית מתמדת. אין זה מקרה שהשיחות הישירות בירושלים, באיסמעיליה ובקאהיר לא הביאו לידי הסכם, ואילו המשא-ומתן בקמפ דייוויד ובוושינגטון הוכתר בהצלחה.

בתהליך הממושך והמייגע של עשיית השלום היה שר החוץ ראש ומנהיג הצוות הישראלי. משה דיין פעל בתנופה ובאטיות לסירוגין, מתקדם ונעצר, חוכך בין פשרות מפתיעות והתעקשויות תמוהות. אף שדיין ועזר וייצמן, שני המתדיינים הראשיים, נהגו מיוקרה רבה, עצר בהם בגין שלא ימהרו. שלא כמשלחת המצרית, אשר דבקה בהוראות שבידיה, הצטיין הצוות הישראלי בגמישות ובמקוריות. ההוראות שבידם לא היו מחמירות ואת תגובותיה של ירושלים למהלכיהם לא ניתן תמיד לחזות מראש. דיין ניהל את השיחות מתוך התרחקות, כדרכו. מטרתו האסטרטגית - כינון השלום - הייתה גלויה, אך צעדיו הטאקטיים היו כספר החתום. במהלכיו היה מקדים בדרך כלל את ראש-הממשלה ואת הקאבינט כולו, ולעתים קרובות נתקל בהתנגדות מצדם כשניסה לעשות קיצורי-דרך. אם ההתנגדות הייתה קשה מדי, היה נסוג או משפיע על המתווכים האמריקניים שייטלו יוזמה.

משרד החוץ כשלעצמו מילא תפקיד שולי בלבד במשא-ומתן, חרף העובדה, שבמשך שלושים שנה התכונן וטרח לקראת היום, שבו יישבו נציגים ערבים וישראלים וידונו בעשיית שלום. מאז מלחמת ששת הימים עסקו המחלקות הממונות על תכנון, מדיניות ומשפט בהכנת הצעות-פתרון לכל היבטיו של הסכסוך. התוכניות עסקו במגוון רחב של נושאים,

מבעיות טריטוריאליות ועד לסידורי ביטחון הדדיים,

ממפעלי פיתוח משותפים ועד ליישוב בעיית הפליטים,

מחופש השיט ועד לכינון תחבורה יבשתית ואווירית.

תוכניות אלה זכו לשימוש מזערי במשא-ומתן, לא מפני שנמצאו לקויות בחסר, אלא מפני שנשארו בתיקי המשרד בלא שיגעו בהן.

ואף על-פי כן זכתה אחת התוכניות האלה לראות אור. הייתה זו הצעת הסכם השלום שהכינונו ב-1971 ושעסקה בכל הבעיות התלויות ועומדות פרט להתוויית הגבולות הסופיים וסידורי הביטחון. בהזדמנויות שונות - לאחרונה בעת כינוסה של ועידת ג׳נבה בסוף  1973- המלצנו שמסמך זה ישמש כנקודת-מוצא להצעותיה של ישראל. לימים אימץ דיין את הרעיון והגיש את הטיוטה למחלקת המדינה קודם למגעיו הראשונים עם שליחו של סאדאת, אף שהנוסח הסופי של ההסכם הישראלי-המצרי שונה בתכלית מטיוטתנו הראשונה היא הועילה בכך, ששימשה כבסיס וקו-הנחיה למשא-ומתן. היחידה מכל מחלקות משרד החוץ (פרט לשירותים הטכניים ולצוות האישי של השר), שהייתה מעורבת בפועל בתהליך השלום - ובלא הפסק - הייתה המחלקה המשפטית. בראשה עמד ד״ר מאיר רוזן, משפטן מוכשר ותקיף בדעתו, שהצטיין בבקיאותו בים התקדימים ובכושרו לסתום חורים ולגלות פגמים בסעיפים למיניהם.

במהלך המשא-ומתן היו לי שתי שיחות עם דיין, האחת מייד לאחר ביקורו של סאדאת בירושלים והשנייה כעבור חודשים אחדים. בשיחתנו הראשונה שאלתיו אם הוא מאמין, שסאדאת מוכן לחתום הסכם שלום בלא פתרון מוסכם לבעיה הפלשתינית וחרף עמדת שאר מדינות ערב. דיין הודה, שבעיית הפלשתינים עלולה להוות מעצור, אך הוא לא חשב שסאדאת יעשה מזה מכשול, שאין לעבור אותו. ועד היכן יתחשב סאדאת בסירובן של שאר מדינות ערב? דבר זה תלוי בעיקר בעמדת ערב הסעודית. דיין הניח שהשפעת וושינגטון בריאד חזקה במידה מספקת, כדי לשכנע אותה שלא תגרום צרות לסאדאת. ואז שאל אותי מה דעתי בנידון.

דעתי הייתה, שמצרים לא תתכחש ל״זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני״. היא תדרוש שישראל תכיר בהן בצורה כלשהי, אך לא תרחיק לכת עד כדי התנאת כריתת השלום בתוכנית מפורטת להגשמת הזכויות לאלתר. ״הצהרת כוונות״ מצד ישראל, המכירה בתוקפה של ההחלטה 242 גם לגבי הגדה המערבית ועזה ובזכות תושביהן להשתתף בקביעת מעמדם של השטחים בעתיד, הצהרה כזאת עשויה להיות המינימום ההכרחי בשלב הנוכחי. התנגדותן של שאר מדינות ערב לא תרתיע את סאדאת, אך הוא יסתייע בה בהתמקחות עם ישראל. הפחד מפני יסודות ערביים רדיקאליים ישפיע על עמדת השושלת הסעודית יותר מאשר ידידותה עם ארצות-הברית.

המלקחיים הסובייטיים

כשנפגשנו שנית בסוף מרס 1978, ערב פרישתי מן השירות, עמד המשא-ומתן עם מצרים במבוי סתום. עמדות שני הצדדים בנושא הפלשתיני היו מנוגדות לחלוטין. אותו אביב דחתה ממשלת ישראל כדברי כפירה את הנוסח שהסכימה לראותו כמדיניות מחייבת בסתיו, בקמפ דייוויד. דיין שאל אותי אם אני מאמין בכנות כוונותיו של סאדאת. עניתי שאני ממליץ לכבד את יוזמתו האמיצה ואת כוונות השלום המוצהרות שלו, ולחשוד בו עד שייתן הוכחה משכנעת, שהוא מוכן להגשים את השלום במהלכי פיוס הדדיים.

שאלתיו מה יהיה עכשיו.

״מניין לי לדעת״, המהם דיין כשהוא מתנדנד בכורסתו. ״אינני יודע אפילו כמה זמן עוד אשב בכורסה הזאת״.

מכוח כמה נדנודים מחוכמים הצליח להחזיק בה עוד שנה וחצי. כשהתפטר בנובמבר 1979 הגיעו הדיונים בין ישראל ומצרים בעניין מתן האוטונומיה המלאה לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, כאמור בהסכם קמפ דייוויד, לקיפאון גמור. משנוכח דיין שהנחתו המקורית - הסכמה לשליטת ישראל ביהודה, שומרון ועזה תמורת החזרת סיני למצרים - נכשלה, ירד מהבמה.

היה ברור שדיין אינו מעוניין לדבר על המשא-ומתן לשלום שנעצר. הוא השמיע כמה מילים ידידותיות בקשר לפרישתי, ורמז שהוא עצמו נכסף לאותו מצב של יציאה מעבדות לחירות. הצעתי שנקדיש את השעה שהקציב לשיחתנו האחרונה לדיון בכמה היבטים נרחבים יותר של התמורות האסטרטגיות הפוקדות את האזור. הממשלה, פתחתי ואמרתי, שקועה ראשה ורובה בבעיות הדוחקות של הסכסוך הערבי-הישראלי ונראה שאינה מקדישה תשומת-לב מספקת לתמורות, שחלות ביחסי הכוחות במזרח התיכון. אפשר שנודעת להן חשיבות מכרעת לגבי עתידה של ישראל יותר מבעיות רבות אחרות המטרידות את הממשלה כיום. טבעי הדבר שממשלות מעוניינות יותר בעובדות ממשיות מאשר באפשרויות, אך באזורנו שתי אלה קרובות להתלכד למציאות חדשה המסוכנת לישראל יותר מהסכסוך הערבי-הישראלי כשלעצמו.

״הנדבך הצפוני״, זה שפוסטר דאלס הקים אותו ב-1955, כדי להגן על אזור ההשפעה המערבי במזרח התיכון מפני הסגת-גבול סובייטית ולתמוך בקו ההגנה של נאט״ו בדרום-מזרח, התמוטט כליל. הרוסים דילגו מעליו והתבססו בהתחלה במצרים של נאצר, הדלת האחורית למזרח התיכון, השער לאפריקה, וחולית הקשר הימי בין אירופה ואסיה. במשך עשרים שנה היו קשרי מצרים עם הסובייטים הגורם הקובע את כיוון הסכסוך הערבי-הישראלי, עד שהבחין סאדאת בסכנה ומנע מברית-המועצות את השימוש באדמת מצרים כקרש-קפיצה להתפשטות נוספת. הכלים שבחרה לה האסטרטגיה הסובייטית להגשמת תוכניתה הגדולה היו בני-חילוף, הוא הדין הבסיס שממנו הפעילה את מהלכי החדירה. אולם הכיוון נקבע וטוּוַח מראש. אחד היעדים הראשיים של ברית-המועצות במזרח התיכון הוגדר עוד בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ במילים

״הרחבת ההשפעה הסובייטית בכיוון המפרץ הפרסי״.

במונחים של ימינו פירוש הדבר יצירת יכולת סובייטית להפריע למעבר הנפט ממקורות התפוקה העיקריים שלו במזרח התיכון למרכזי הצריכה באירופה, יפאן וארצות-הברית. בדרך המעבר נמצאות שתי נקודות רגישות - קרן אפריקה ומְצַר הורמוז, עם דרום-תימן כתחנת-מעבר. לאורך הקו הזה עסוקה ברית-המועצות בהקמת הנדבך הדרומי שלה.

דיין הכיר את המצב בים סוף ואת התערבותה של ברית-המועצות במלחמה בין סומאליה ואתיופיה בשיגור נשק, יועצים, וחיילים קובנים הפועלים מכוחה. אולם מְצַר הורמוז היה ארץ לא-נודעת לשר החוץ. הוא ביקשני להצביע עליו במפה הגדולה שעל אחד מכותלי חדרו. דיין נעץ במקום מבט סקרני ושאל מה הדבר המיוחד שבו. הסברתי, שדרך נתיב המים הצר הזה עובר כמעט כל הנפט המופק באזור המפרץ הפרסי. כל חמש-עשרה דקות עוברת במצר מְכָלית טעונה. מי ששולט במְצַר שולט בזרימת הנפט מן המפרץ. זהו עורק החיים של העולם המערבי, ופורענויות הצפויות בעתיד באזור תתמקדנה בנקודה הזאת. בעוד שנה או שנתיים תהיינה עיני העולם מופנות למצר הורמוז, בעוד שמצרי טיראן יישכחו מלב.

דיין שאל כיצד כל זה משפיע על ישראל. מניתי השלכות מספר:

התקדמות סובייטית באזור תַּפֵר את המאזן האסטרטגי העולמי;

ארצות-הברית ובעלות-בריתה תגברנה את המאמצים לחזק את קשריהן עם העולם הערבי והמוסלמי ותלחצנה על ישראל לעשות ויתורים נוספים כדי להשלים בהקדם את ההסכם עם מצרים;

הפיכה באיראן תשפיע על אספקת הנפט לעולם המערבי, וקודם כל על אספקתו לישראל.

אולם ברית-המועצות מתקדמת לא רק בדרום האזור, אלא גם במבואותיו הצפוניים. עיראק, שהייתה פעם עמוד-התווך של ברית בגדאד, קשורה כעת לברית-המועצות, שנעשתה ספק הנשק הראשי שלה. השפעתם המדינית והצבאית של הסובייטים בסוריה הולכת וגוברת. נוכחות כוחות סוריים בלבנון ושינויים אפשריים בצפון איראן עשויים להביא להרחבת אזור ההשפעה הסובייטי מהים הכספי ועד לחוף הים התיכון, קצת צפונה מגבול ישראל-לבנון. הנדבכים בדרום ובצפון מהווים שתי זרועות של מלקחיים אדירות הנערכות להבטיח את העליונות הרוסית במזרח התיכון ובאזור המפרץ הפרסי. סיכויי האסטרטגיה הזאת תלויים בגורמים שונים:

יציבותה הפנימית של איראן;

התפתחות היחסים בין הסובייטים והערבים;

מידת המחויבות האמריקנית לביטחון ישראל;

יחסי מצרים וישראל בעתיד;

מצבה הפנימי והחיצוני של ישראל;

ועל הכל, כיצד יעריך הפולטיביורו את נחרצותה של ארצות-הברית להתנגד להגשמת התוכנית הסובייטית הגדולה.

דיין הודה לי על הסקירה. התרומה היחידה, שהוא יכול להרים לשיפור המצב היא, להתמיד במשא-ומתן עם מצרים. אם יצליח המשא-ומתן, רק סאדאת ובגין יודעים.

שלום: מסע הנמשך כל החיים

מנימה זו של אי-ודאות נפרדתי משירות החוץ. שלושים שנה חלפו מן היום שנכנסתי לראשונה לבית הקטן על שפת ימה של תל-אביב, שקראנו לו בגאווה ״משרד החוץ של מדינת ישראל״; והמלחמה הייתה אז צפויה בכל רגע. בצאתי עתה מהמשכן הנעים, אך הזמני לפי שעה, של המשרד בירושלים, עדיין היו עננים מקדירים את שמי ישראל, אבל השלום הלך וקרב.

היה זה בשבילי מסע ארוך, מאומץ, מרגש, מלהיב, ולעתים משעשע. עולה בזיכרוני מקרה קטן משכבר הימים. באוגוסט 1953 נמסר ב״ניו-יורק טיימס״ שנתמניתי לתפקיד חדש בירושלים,

״להכין תוכניות מפורטות ליישוב כמה חילוקי-דעות שיש לישראל עם הערבים, לקראת היום שבו יסתמן השלום. מקורות ישראליים סבורים, שמשרד החוץ רוצה להיות מוכן ליום שבו יתגשם השלום בין ישראל וארצות ערב״.

ביום שבו נתפרסמו הדברים פגש אותי בחדר הנציגים באו״ם ידידי ושכני באולם הישיבות שארל מאליק, שגרירה של לבנון ולימים שר החוץ שלה.

״ברכותי הלבביות על המינוי החדש״, קרא בפנים צוהלות ולחץ את ידי בחוזקה לעיני עמיתיו הערבים המתפלצים. ״בר-מזל אתה שהצלחת לסדר לעצמך כל כך מהר עבודה נעימה ושקטה לכל החיים״.

אכן, החיפוש אחר השלום היה תפקיד לכל החיים. אף שרוב הזמן הסתירו ברקי המלחמה את חזון השלום, מעולם לא סר מעינינו. כשהגעתי לסוף מסעי כבר הסתמן השלום בבירור. עברה עוד שנה אחת של משא-ומתן מאומץ והחוזה נחתם כדת וכדין על המדשאה הדרומית של הבית הלבן.

התהליך שארך 30 שנה הגיע כעבור חודש לסיומו הפורמאלי, כשנפגשו נציגי מצרים וישראל והחליפו ביניהם את מסמכי האשרור בתחנת האתראה האמריקנית שבלב סיני. היה זה הטקס המוזר ביותר, שהשתתפתי בו אי-פעם. מגרש החניה של המתחם האמריקני הפך לכיכר-מסדרים. הייתה שם בימה, שעליה עמדו הנציגים ומולה יציעים למוזמנים ממצרים, מישראל ומארצות-הברית, שעמדו לחזות באירוע.

בשעה היעודה התייצבו במקום תזמורת צה״ל ותזמורת הצבא המצרית ואחריהן הגיעו משמרות הכבוד. הם נערכו לפני האורחים - ציבור מעורב של חברי כנסת ומועצת העם המצרית, קציני-צבא ופקידי ממשלה. בפעם הראשונה ניצבו חיילים מצרים וישראלים שכם אל שכם. היה זה מראה ללא תקדים, עדות חיה לאבסורדיות המלחמה. דור שלם עמדו זה מול זה בקרב. כעת עמדו יחדיו להצדיע לשלום.

הדיפלומטים החליפו ביניהם את מסמכי השלום. התזמורות ניגנו את ההמנונים הלאומיים. הדגלים הועלו לראשי התרנים. והמדבר הדהד לקול התשואות. הלילה ירד על מדבר סיני. כשעלה השחר דעכו מדורות המלחמה. מצרים וישראל הגיעו ליעד - לשלום.