פרק שלושים וחמישה - במשרד החוץ
מזהה  146
שם הספר  319 בסוד לאומים
מספר פרק  11.
שם הפרק  פרק שלושים וחמישה - במשרד החוץ

 

 

חלק רביעי - התפייסות

 

 

פרק שלושים וחמישה - במשרד החוץ

 

 

בשיחה שהייתה לי ב-1961 עם פנדיט נהרו נשאלתי כיצד מצליחה ישראל, שאוכלוסייתה אינה אלא החלק המאתיים מזו של הודו, למצוא אנשים מתאימים לעמוד בראש נציגויות כה רבות בארצות חוץ, ואילו משרד החוץ בהודו עדיין מתלבט בבעיה זאת. אין הדבר קל גם לממשלת ישראל, אמרתי, אבל ברגע שממשלתו תודיע על נכונותה לקבל שגריר ישראלי תושב בדלהי יהיה לנו מבחר של מועמדים טובים. ראש-ממשלת הודו התעלם מהערת-אגב זו והוסיף לחקור כיצד ישראל מגייסת ומאמנת את עובדי שירות החוץ שלה.

הוא התפלא לשמוע, שלא מעטים משגרירי ישראל ״השתלמו״ בקיבוצים ולא באולפנים מקצועיים לדיפלומטים. האיש הבא מאחורי המחרשה, המכיר את רזי הכלכלה החקלאית המודרנית, היודע להתהלך עם שכניו הערבים ולשאת ולתת עם בנקאים זהירים ועם ביורוקרטים נוקשים, ואשר גם חונן בתבונה טבעית ובתרבות אנוש - אדם כזה מתאים להיות שגריר לא פחות מדיפלומט שגדל באוניברסיטה אכסקלוסיבית. הטובים ביותר שבינינו ממזגים ברקעם סגולות משני בתי-אולפנא אלה גם יחד. הם מעורים בחיי הארץ, הם עמלו ולחמו למענה, גדלו וקנו ניסיון במאבקה לעצמאות, וגם ספגו מתרבויותיהם של עמים אחרים כשם שלמדו לדעת ולחוש את תולדות עמם. רובם רכשו חיש מהר את הליטוש המקצועי כנדרש, ואילו אחרים נשארו כמות שהם, יהלומים טבעיים מצודדי-לב בדרכם שלהם.

כמנהל כללי של משרד החוץ התנסיתי לעתים קרובות ב״עצות ידידותיות״ מפי פטרונים פוליטיים המבקשים משרת שגריר נוחה לאחד מבני-חסותם. המועמדים ייצגו קשת רחבה, אך לא תמיד ססגונית, של הנוף הפוליטי בארץ,

מאנשים שנכשלו בבחירות לכנסת

ועד לאלופים רבי-זכויות שפרשו מן השירות,

מעסקנים מיותרים

ועד לחברי ״הגנה״ ותיקים.

לא קל היה להתגונן מפני פלישת גורמי לחץ פוליטיים לשירות החוץ, אך תמיד השתדלנו לצאת בכבוד מפשרות, שלא היה מנוס מהן.

על אף המכשלה הנצחית של תקציב זעום, שלא עמד בשום יחס למשימות המוטלות על משרד החוץ, על אף המחסור בעזרי משרד נאותים, ועל אף תנאי העבודה הגרועים לאין ערוך לעומת שירותי החוץ בארצות אחרות, תיפקד המשרד ברמה גבוהה של יעילות. רמת האחריות, המסירות והבקיאות בקרב עובדי המשרד עוררה התפעלות בקרב שירותי חוץ אחרים, בכירים ועשירים מאיתנו מבחינת האמצעים והוותק.

כשפרשתי מתפקיד המנכ״ל בתחילת 1972 היו לנו קרוב לתשעים נציגויות דיפלומטיות וקונסולריות בארצות חוץ. בבואו להעריך את עבודת המשרד בתחום הזה כתב השר אבא אבן בנובמבר 1971 את הדברים הבאים:

״מאז 1967 היה טיפוח קשרי החוץ על ידי משרדנו, בנסיבות שהחמירו מאוד, תפקיד קשה כפי שלא היה מעולם. אך עובדה היא, שהיום, לאחר שנים של מתיחות וחרף מכשולים רבים, ישראל לא זו בלבד שאיננה מבודדת או מנודה, כפי ששאפו אויביה שתהיה, אלא היא מקיימת ברחבי תבל רשת רחבה של יחסים ממשיים ופוריים.

אתה מילאת תפקיד חשוב במאמצים שנשאו את הפרי הזה - בניהול יעיל של עבודת המשרד, בהכנסת חידושים ארגוניים, בהכשרת עובדים חדשים ומוסמכים, ועל הכל - במחשבה מדינית צלולה, שהייתה נכס בעל משמעות בעיצוב מדיניותה של ישראל״.

 

עיצוב המדיניות

 

מה שאבא אבן כינה בנדיבות ״מחשבה מדינית צלולה״ לא הייתה לו השפעה רבה על עיצוב מדיניות החוץ שלנו. מדיניות זו הושפעה משטף האירועים יותר מאשר ממחשבה יזומה, ויישומה היה בגדר מניעת תאונות יותר מאשר תכנון תחבורתי. המנהל הכללי מסוגל היה, מעמדת התצפית שלו ובזכות המידע העשיר שזרם אליו, פחות או יותר לחזות התנגשויות אפשריות ולהזהיר מפניהן. לא תמיד נתקבלה אזהרתו ברצון, בפרט אצל אלה שנתפסו בנהיגה מסוכנת.

למדנו לדעת שבמציאות אין מדיניות החוץ נקבעת על-ידי בעלי מחשבה צלולה ומתכננים עמקנים, אלא היא בחירה בין עדיפויות: תגובה לאירועים; שאיפות והזדמנויות; החלטות והימנעות מקבלת החלטות; דבקות בערכים מוסריים והתחשבות בבעיות פנים. מדיניות חוץ מחייבת נָווטים עירניים ומוכשרים. עליהם לדעת את הכיוון הנכון, להכיר את הזרמים ולעמוד על עוצמת הרוחות, כדי להגיע בשלום ליעדם.

ישראל, שלרגליה פעורה תמיד תהום המלחמה, נאלצת להעמיד בראש עדיפויותיה את צורכי ההגנה. הגישה למקורות נשק והמאמץ להבטיח את אספקתו ללא הפרעה, אלה היו אחד היעדים העיקריים של מדיניות החוץ והביטחון שלה. יותר מכל גורם אחר קבע יעד זה את התנהגותה בזירה הבינלאומית ואת אופים של מאבקיה הפנימיים, הגלויים והסמויים כאחד. משרד החוץ פעל על יסוד ההנחה, שמדיניות רכש מוצלחת תלויה במידה רבה באופיה של מערכת היחסים הכללית, שישראל מקיימת עם המדינה הספקית. במדינות כארצות-הברית ובריטניה, ובמידה פחותה מהן צרפת, שבהן נודעת לרגשי הציבור ולדעות הפרלאמנט השפעה רבה על החלטות הממשלה, היה צורך חיוני לטפח בציבור הרחב אהדה לצרכיה ושאיפותיה של ישראל, בצד ההבנה בין הממשלות לענייניהן ההדדיים.

דבר זה הצריך הכנה שיטתית ולפעמים ויתור על פעולות המכבידות על היחסים. המימסד הביטחוני, שנתון ללחץ הצרכים הדחופים ועלול לפעמים לשכוח שפעולות צבאיות מעוררות הדים בזירה הבינלאומית, גילה תכופות קוצר-רוח מדרך הפעולה של משרד החוץ. בעיניו נראתה דרך זו מסורבלת; הוא חיפש קיצורי-דרך משלו, ובכך גרם לפעמים לא רק חיכוך בין משרדים, אלא גם מבוכה בין ממשלות, לרעת העניין שעמד לנגד עיניהם של שני הצדדים.

בתקופת כהונתי כמנהל כללי השתדלתי לקבוע, במישור המקצועי, יחסי עבודה הדוקים עם הצבא. חנן בר-און, ראש לשכתי המהימן, החביב והעירני, תרם במיוחד להעלאת רמת האמון ושיתוף-הפעולה בין משרדי החוץ והביטחון. נאלצנו להישען יותר על כושר שכנוע סבלני מאשר על משקל הסמכות של משרדנו, שכן התותחים הכבדים נמצאו בצד השני ובדרך כלל הייתה ידו על העליונה כשחילוקי-הדעות נמסרו להכרעת ראש-הממשלה.

 

חלקו של ראש-הממשלה בענייני חוץ

 

דבר מובן מאליו הוא, שראש-הממשלה מטביע את חותמו על מדיניות החוץ והביטחון של המדינה. עד למלחמת ששת הימים, להוציא הפסקה קצרה ב-1955, החזיקו ראשי הממשלה בתיק הביטחון, ואילו מעורבותם הישירה בניהול ענייני החוץ הייתה תלויה במידת התעניינותם האישית, באישיותו של שר החוץ, בכושר המקצועי והמוניטין שיצאו לצמרת משרד החוץ, בנסיבות הבינלאומיות ובמשברים בלתי-צפויים - ואצלנו היו אלה האחרונים הרוב המכריע.

בן-גוריון נהג להקדיש תשומת-לב רק לעניינים שהיו חשובים מאוד בעיניו. את דעותיו של משה שרת, אף שהיו שונות משלו לעתים קרובות, היה מחשיב, ולו רק משום מעמדו של שרת בממשלה ובמפלגה ומכיוון שלא נרתע מלגייס קולות נגד תוכניות מבצעיות של בן-גוריון. אף שהייתה זו התנהגות יוצאת-דופן השלים בן-גוריון עם המצב, עד שהגיע למסקנה, שהשפעת שר החוץ שלו עלולה להכשיל את מדיניותו העיקרית ואת יעדו הצבאי באותו זמן - מיגור הפוטנציאל ההתקפי של הצבא המצרי המצויד בנשק סובייטי. בשלב זה אילץ את שרת להתפטר.

בן-גוריון נמנע מלהתערב בעבודת יום-יום של משרד החוץ וביוזמות שנקט בתחומים שנראו בעיניו כשוליים למטרותיו המרכזיות. בימיו התמקדה מדיניות החוץ שלנו באו״ם. בן-גוריון לא התרשם הרבה מן המתרחש בארגון האומות המאוחדות. הוא התייחס אליו בביטול,

בין שסייע למאבקה של ישראל להכרה בינלאומית, כפי שהיה בשנים שלפני הכרזת העצמאות ומייד לאחריה,

ובין שהכביד על מצבה בין האומות.

רק בנסיבות יוצאות מן הכלל היה מוותר על פעולה בשכנוע גדול מצד שר החוץ, בתמיכת שרים שהיו שותפים לדעתו, ובתוספת אזהרה מפורשת מוושינגטון.

בן-גוריון לא היה אדיש כלל לעמדות שנקטו המעצמות הגדולות במצב מסוים: אדרבה, הן השפיעו רבות על החלטותיו. מבצע ״קדש״ לא זו בלבד

שחיזק בו את הסירוב לצאת לפעולה שנתקלת בהתנגדותן של ארצות-הברית וברית-המועצות גם יחד,

הוא גם גרם לו שיתנגד לכל פעולת-מנע צבאית, ותהא מוצדקת ככל שתהיה, שאינה מלווה לפחות הבנה בשתיקה מצד ארצות-הברית.

האיש שעשה כה רבות לטיפוח ביטחונה העצמי של המדינה ולחיסונה בפני לחצים הקפיד להפליא על גבולות הכוח שעומד לרשותה. בתחום הגבולות האלה היה מוכן לפעול בהעזה - ולעתים בהעזה גדולה יותר ממה שחבריו בממשלה היו רוצים, ומעצמות ידידותיות היו מוכנות, להשלים עמה. יותר מכל מדינאי אחר תוסס ובעל מעוף ניחן בן-גוריון בכושר ובכוח לרדת מגבהים מסחררים של התעלות ולנחות נחיתה רכה על הקרקע הקשה של המציאות הבינלאומית.

יורשו של בן-גוריון, לוי אשכול, היה אדם שעמד בשתי רגליו על הקרקע - עובד-אדמה בלבו, כלכלן מניסיונו וריאליסטן מטבעו. הוא לא נתפס להמראות דראמטיות אל הספֵירות הלא-נודעות של מדיניות החוץ. יותר מכל ראש-ממשלה אחר לפניו ואחריו סמך על המיומנות המקצועית, על המוניטין הבינלאומיים והניסיון של שר החוץ שלו ועל כושרו המקצועי של צוות משרד החוץ. תקופת כהונתו הייתה תור הזהב של אבא אבן. ראש-הממשלה רחש כבוד לעצתו, תמך בו בפועל נגד ביקורת בממשלה, הניח לו מרחב וחופש פעולה רב ונמנע מלהתערב בעבודת משרדו.

במאמציו לייעל את אמצעי הביקורת והאיזון שבתהליך קבלת ההחלטות היה אשכול מוכן להנהיג חידושים ולקיים בקביעות דיון בבעיות שוטפות של ביטחון ומדיניות חוץ. הוא נהג פחות כפוסק אחרון ויותר כמשכין שלום המגשר בין נקודות-מבט שונות או בוחר מתוכן כיד הפיקחות והשכל הישר הטובה עליו.

הוא שמח בשמחת הניצחון ב-1967 אך לא השתכר ממנו. בשטחים שנפלו לידינו ראה מטבע שיש להמירו בשלום. לא חלפו אלא עשרה ימים מסיום הלחימה ואשכול העביר בממשלתו - שמנחם בגין היה חבר בולט בה - הצעות שלום שכללו, בכפוף לערבויות מסוימות, נסיגת כוחות צה״ל מסיני ומרמת הגולן. מדינות ערב התעלמו מן ההצעות, וממשלת ישראל צמצמה אותן כעבור זמן. בנובמבר 1968 גילה אשכול לכתב ״ניוזוויק״, שהוא מוכן לוויתורים מרחיקי-לכת גם בגדה המערבית. הידיעה עוררה סערה באגף הימני של הממשלה וזכתה להגנה מגומגמת מצד אנשי מפלגתו בתוכה.

כעבור חודשים אחדים הלך אשכול לעולמו, בלב דווי. הוא ידע שקיפאון דיפלומטי ממושך עלול להביא להתחדשות הקרבות בכוח הרסני יותר, ובתוצאות חמורות יותר מכל המלחמות הקודמות. אולם כוחו לא עמד לו ללכד את ממשלתו סביב תוכנית פשרה מציאותית, שתזכה לתמיכת ארצות-הברית ותקסום לארצות ערב השכנות. אם יישוב-הדעת, הבנת האדם, תפיסת המציאות ונדיבות-רוח הן מסגולותיו של משכין שלום, הרי לוי אשכול היה משכין שלום מטבעו. מכל מקום, בימיו התנהלה מדיניות החוץ בצורה רציונלית ככל שניתן הדבר לנוכח מגבלותיה של ממשלה המורכבת מיסודות שונים.

גולדה מאיר נקראה לחזור לחיים הפוליטיים, כדי למלא את מקומו של אשכול. עלייתה לראשות הממשלה בגיל שבעים לא הייתה הפתעה גמורה ליודעי דבר במפלגתה. מזה חודשים אחדים רמזו לה כמה מידידיה הקרובים מבעלי ההשפעה במפלגה שהם רואים בה מועמדת לרשת את מקומו של לוי אשכול החולה. לפסגת השלטון הגיעה חדורה יראת-כבוד מפני עוצם האחריות, גאווה על שנבחרה לכך והחלטה לכתוב בדרך משלה דף בתולדות העם היהודי.

כאשר כיהנה כשרת חוץ בממשלת בן-גוריון הייתה פטורה מלנסח מדיניות חוץ. ראש-הממשלה קבע את כללי היסוד ויזם את ההחלטות החשובות. עליה היה מוטל להציג את המדיניות בזירה הבינלאומית ולהגן עליה. מתוך הסתמכות על תחושת ההיסטוריה של בן-גוריון, על האינטואיציה שלו ושיפוטו המדיני דבקה בקווי המדיניות שלו בפשטנות רגשית ובמעשיות בוטה. בהיותה חדורה אמונה איתנה בצדקת העניין שהיא מגינה עליו לא נזקקה לטיעונים דקים ומלוטשים וגם חסרה סבלנות להם. לגביה היו רק שני צדדים לעניין - הצודק והבלתי-צודק; היו רק שני סוגים בזירה המדינית - ידידי ישראל ואויבי ישראל. גישתה לבעיות הייתה פונקציונלית. השתלשלותם של מאורעות והשלכותיהם על העתיד לא עניינו אותה במיוחד. היא רצתה לדעת מה צריך לעשות, ולאו דווקא מה יכול לקרות. ניתוח בעיות היה בעיניה תרגיל אינטלקטואלי מעניין, אך תועלתו המעשית קטנה.

כראש-הממשלה הוסיפה גולדה לגלות עניין בעבודתו של משרד החוץ, בייחוד משום שענייני הביטחון הופקדו בידיו של שר תקיף. דיין אינו מן האנשים, שמתירים בקלות התערבות בסמכותם. מערכת יחסיו עם גולדה הייתה אמביוואלנטית. גולדה התרשמה מתושייתו, מתעוזתו ומקוריותו, אך חששה מפני אי-החדירות שבמחשבותיו, שהיה מסווה אותה תכופות בגילוי-לב מדומה, ומן ההפתעה שבמהלכיו, שהיה נוקט תכופות על-פי דחף רגעי.

גולדה מאיר הכירה היטב את העובדים הבכירים של משרד החוץ ואת דרך חשיבתם ופעולתם. היא כיבדה את כישוריהם והתייחסה בהערכה לצורת עבודתם. אך מעולם, הייתה אומרת גם כשעמדה בראש המשרד, לא חשה בו בנוח ממש. דיפלומטיה במובן הנכון של המילה לא הלמה את סגנון עבודתה ולא את שיטת עבודתה. התדריך המוכן בקפידה, הנאום המלוטש, המשא-ומתן המחוכם, השיקול לגבי כל מרכיבי הנושא, הסיכום המנוסח בדייקנות - כל אלה היו זרים לרוחה. מה שנראה בעיני אדמונד בורק כתמצית אמנות הדיפלומטיה,

״לוותר בחן על מה שאין עוד בכוחך למנוע״,

נשמע באוזניה כתבוסנות חלושה ולא כמימרה מחוכמת. הדבקות העקשנית במושגים, אפילו הם מפגרים מאוד אחרי המציאות, הייתה תפיסת המנהיגות שלה. היא העניקה לה כוח התנגדות בלתי-רגיל - תכונה חיונית לעם הנתון במצר - אך גרעה מגמישותה כשנדרשה לסגל את המדיניות לנסיבות משתנות.

גולדה הקדישה תשומת-לב מיוחדת לשני תחומים עיקריים:

קשרי המדינה עם התפוצה היהודית,

ויחסיה עם ארצות-הברית.

במובנים רבים היו שני התחומים קשורים זה בזה. הקשר ההדוק עם התפוצה היה בעיני גולדה היסוד הרוחני של הקיום היהודי, ואילו היא אישית סימלה בעיני המוני יהודים את המציאות החיה של ישראל.

קשר הגומלין בין ישראל וארצות-הברית היה עניין קצת יותר מורכב.

ראשית, קיים שוני עצום בממדים בין השתיים בכל התחומים; שוני בצרכים ובשאיפות, שוני במדיניות החוץ ובעדיפויות. מה שהיה בעיני ישראל סכנה מיידית וחמורה ביותר, נראה בארצות-הברית כסערה חולפת. מה שישראל ראתה כהכרח לעמוד על זכותה בכוח הנשק ביטלה אמריקה כתגובה פזיזה ומוטעית. אולם מעבר לחילוקי-הדעות שנתעוררו לפעמים נשארו כל המימשלים נאמנים למחויבותה של ארצות-הברית כלפי צרכיה הקיומיים של ישראל. גולדה מאיר הייתה מודעת היטב למרכזיות שביחסינו עם ארצות-הברית. עם כל תקיפותה בהגנה על עמדותינו ידעה כיצד לוותר, כאשר חילוקי-הדעות התקרבו לנקודת סכנה.

כראש-הממשלה העדיפה גולדה לנהל בעצמה את מדיניותה האמריקנית כמעט על כל היבטיה, לעתים קרובות אפילו עד לפרטי הפרטים. אין זאת אומרת שעשתה הכל לבדה. היא נמלכה הרבה במקורביה בממשלה ובמפלגה, והיא התייעצה עם שר החוץ - בלי לשעות לעצתו ובלי להפקיד בידו את ביצוע החלטותיה תמיד. היא קיימה קווי-תקשורת ישירים עם השגרירות בוושינגטון, העבירה הוראות לשגריר במישרין וקיבלה ממנו את דיווחיו והערכותיו באורח אישי ולעתים גם בלעדי. נוהג זה לא רק גרע מהשפעתו של שר החוץ על תהליך עיצוב המדיניות, אלא גם שלל מן השגרירות בוושינגטון את ההדרכה המקצועית הסדירה, הדרושה לתפקודה הנכון של שגרירות בתחומי אחריותה המרובים.

עליית יורשה של גולדה מאיר, רב-אלוף יצחק רבין, הייתה חידוש גמור בחייה המדיניים של ישראל. הוא היה ראש-הממשלה הראשון מילידי הארץ, והראשון שעלה משורות הצבא ולא משורות ותיקי המפלגה. הוא היה הראשון שנבחר לאחר התמודדות במפלגה ולא מתוך הסכם בין אנשי הצמרת בלבד, כמקובל. מינויו סימן סטייה ביודעים מנהלים פוליטיים מיושנים. תלו בו תקוות גדולות שיציל את מפלגת העבודה הדוויה מירידה נוספת.

הרכב ממשלתו של רבין שיקף את מערך הכוחות במפלגה, יותר מאשר את בחירתו האישית, תופעה שאיננה נדירה במדינה אשר בה לא רק הממשלות, אלא גם המפלגות הן קואליציות. אולם לגבי שני תיקים הכריעה העדפתו האישית.

הוא לא כלל את דיין בממשלתו,

ובמקום אבא אבן מינה את יגאל אלון לתפקיד שר החוץ.

ראש-הממשלה החדש עבר התמחות נמרצת ביחסי חוץ כאשר שירת כשגריר בארצות-הברית. אך טבעי היה הדבר, שדעותיו על ענייני העולם תהיינה מושפעות מהפרספקטיבה של אמריקה וממדיה. הוא היה משוכנע, שעתידה של ישראל קשור ברצונה הטוב ובעוצמתה של ארצות-הברית. יחסיו עם משרד החוץ בתקופת כהונתו כשגריר היו רחוקים מלהניח את הדעת.

בכהונתו כראש-ממשלה השתנה יחסו בנידון. יגאל אלון, שר החוץ החדש, היה מפקדו במלחמת העצמאות ומילא תפקיד חשוב במינויו לראשות הממשלה. ככל ראש-ממשלה הקדיש רבין תשומת-לב רבה לקווי מדיניות החוץ, אך הוא מיעט להתערב ישירות בניהולה. שמחה דיניץ בוושינגטון עמד במגע ישיר עם משרד החוץ.

עליונותו של רבין בענייני החוץ הוגבלה במקצת מכוח ההשפעה, שהפעיל שר הביטחון שמעון פרס על ההחלטות המדיניות. בהתרכזותו הבלעדית-כמעט ביחסי ישראל-ארצות-הברית, ובראש וראשונה במאמצי התיווך של הנרי קיסינג׳ר, נתן ליגאל אלון יד חופשית בניהול עבודת המשרד באירופה, באמריקה הלטינית, באו״ם ובניסיונות להחזיר לישראל עמדות שאבדו לה במדינות המתפתחות.

להבדיל מאלון, שמטבעו נטה לאקטיביזם גם ביחסי חוץ, גילה רבין הססנות ופחות יוזמה. הוא הקדיש מחשבה רבה לניתוח ענייני העולם, אך פחות מזה לגיבוש תהליכים לפעולה. הוא דבק בדעה, שצריך להרוויח זמן, וקיווה שהנסיבות המשתנות יועילו לישראל יותר מיוזמותיה שלה עצמה.

בלוח המדיני שלו היו שתי עונות –

השנים שלפני הבחירות באמריקה,

והשנים שלאחר הבחירות.

במחזור בן ארבע השנים של מדיניות הפנים האמריקנית היו שתי שנים בלתי-פעילות ביסודן, שבהן הייתה ישראל מבוטחת פחות או יותר מפני יוזמות אמריקניות קשות - שנת הבחירות עצמה ושנת ההתארגנות של המימשל החדש. לפי תורת הריתמוס של רבין מן החוכמה המדינית היא לעבור בשלום את שתי השנים הפעילות והמסוכנות בכוח, עד שהתקרבות מסע הבחירות הבא תאט או תבלום יוזמות בלתי-רצויות. אלא שענייני העולם אינם מתנהלים בקצב סדיר כמצעד צבאי. ד׳ישראלי אמר פעם:

״הדבר שמצפים לו מתרחש לעתים רחוקות; בדרך כלל מתרחש הדבר שמצפים לו פחות מכל״.

בראשית 1977 ציפתה הממשלה, שמימשל קארטר החדש יימָנע מיוזמות חדשות בעניין המזרח התיכון במשך תקופת ההרצה שלו. אך כשנפגש רבין עם הנשיא החדש במרס מצא שהוא מוכן ומזומן להזיז עניינים:

את ועידת ג׳נבה,

את ההכרה בזכויות הפלשתינים,

את הנסיגה משטחים מוחזקים,

וכריתת שלום סופי וכולל בין ישראל ושכנותיה.

אולם מפלגת העבודה גם ציפתה, בעת שהקדימה את הבחירות לכנסת בשישה חודשים, שהבוחרים יחזירו אותה לשלטון. קרה הדבר שלא שיעורוהו - מנחם בגין, חלוש, אך חי וקיים, ניצח את יורשו של רבין, שמעון פרס הנמרץ והרענן.

כלום הייתה זו יד המקרה או תופעה מדינית בעלת משמעות, שבשנת 1977 ירדו מן הבמה שלוש מפלגות מנהיגות –

מפלגת הקונגרס בהודו,

המפלגה הסוציאליסטית בשבדיה

ומפלגת העבודה בישראל –

לאחר שהחזיקו בשלטון ברציפות שלושים שנה ומעלה? ואולי הנהיגה החברה הדמוקרטית גיל פרישה למפלגות בשלטון?

 

ממשלה חדשה

 

כשחזרנו מלונדון באפריל 1977, זו הפעם החמישית לאחר תקופת שירות ארוכה בחוץ לארץ, נותרה לי עוד שנה אחת להשלמת שלושים שנות שירות ולממשלה - חודש אחד לסיום כהונתה.

דופק המדינה פעם בקצב מהיר כל כך, שניתנה לי רק שהות קצרה ל״פריקת לחץ״ ולהסתגלות. משרד החוץ, כרגיל בתקופת בחירות, היה מיותם ופעילותו הצטמקה לשגרה. אחת היא מה תוצאות הבחירות, חילופי שר החוץ היו צפויים ממילא. בחילופי-הגברי אחרי התפטרותו של רבין היה אמור אלון לקבל את תיק הביטחון בממשלתו של פרס, ואבן היה אמור לחזור למשרד החוץ.

בעשור השנים האחרון נוצר בארץ קשר חזק בין פוליטיקה ושמות אישים המעורבים בה. באותם ימי ערב-בחירות הייתה דעתו של הציבור נתונה יותר לניחושים באשר לסיכוייהם של מועמדים לתפקידי שרים מאשר לתוצאות הבחירות כשלעצמן. מן הנמנע היה להשתתף באירוע חברתי כלשהו בלי להישאל מה חושבים עובדי משרד החוץ על שובו הצפוי של אבן לראשות המשרד. בדרך כלל הייתי נמנע מלדבר על כך, אך ימים אחדים לפני הבחירות לא יכולתי להשתמט משאלה מכוונת מפי ידידי הוותיק וחבר הממשלה גדעון האוזנר. העליתי את הסברה, שאבא אבן לא יחזור לתפקידו הקודם משום ששר החוץ הבא יהיה משה דיין. האוזנר שאל אותי על סמך מה אני מעלה תחזית מוזרה כזאת. פשוט מאוד, עניתי, משום שמשה דיין רוצה להיות שר החוץ, וזו סיבה מספקת לאדם כמוהו שינצל או ייצור הזדמנות להשיג את מבוקשו. אם לא ישיג זאת מפרס הוא לא יהסס לחצות את הקו ולקבל את המשרה מבגין.

דיין גמר אומר לחזור לבמה הציבורית משום שלא רצה לסיים את סיפור חייו בסימן מלחמת יום-הכיפורים. הוא רצה לטהר את תדמיתו ולחתום את הקריירה שלו בנימה חיובית. בגין נתן לו את ההזדמנות לכך. ביוני קיבל דיין את משרד החוץ. עשיתי אז בשליחות לארצות-הברית. ניצחונו של בגין בבחירות המם את מעריציו ואת מתנגדיו במידה שווה. אלה הראשונים נסחפו בנחשול של ציפיות, האחרים - בדאגות עמוקות, ושני המחנות גם יחד נדהמו ממינויו של דיין. בשובי ארצה ביולי התייצבתי לפני שר החוץ החדש. היכרתיו קרוב לארבעים שנה - כבן קיבוץ שכן, כמפקד ב״הגנה״, כרמטכ״ל, כפוליטיקאי טירון, וכשר ממשלה ותיק ורגיל - בשיא השפעתו תחת בן-גוריון, ובשנות גלותו הפוליטית. אך מעולם לא סרתי לפקודתו.

היו בינינו ותיקים, תחת הרושם הראשון של תוצאות הבחירות, שחשבו על פרישה. לא יכולנו לשער, שנצליח להסתגל לסגנונה ולדרך מחשבתה של הממשלה החדשה שלא הורגלנו בהם. אולם לאחר שיקול דעת חשנו, שהתפטרות אולי תתפרש כהפגנה מדינית, דבר המנוגד למסורת האַ-פוליטית של שירותנו הציבורי. היא עלולה הייתה להתקבל כזלזול בתהליך הדמוקרטי, שבו נבחרה הממשלה החדשה.

דיווחתי לדיין על רשמָי מביקורי בארצות-הברית. הנשיא החדש יחתור במרץ להחיות את ועידת ג׳נבה על יסוד ההחלטה 242 וידרוש דיון בכל הבעיות התלויות ועומדות, בהשתתפות כל הצדדים לסכסוך, לרבות הפלשתינים. הוא ינסה לשתף פעולה עם ברית-המועצות בפתרון הבעיות. הציבור היהודי מיטלטל בין אי-ודאות לגבי מדיניותו העתידה של בגין וחששות מפני גישתו הבסיסית של קארטר לענייני ישראל, אך תמיכתו בישראל איתנה כתמיד.

הודעתי לשר החדש על פגישות חשאיות, שקיימתי בלונדון עם נציגי מדינות שאינן מקיימות יחסים עמנו. העליתי כמה רעיונות כיצד למנוע את כינוסה מחדש של ועידת ג׳נבה העקרה, וזאת על-ידי נקיטת יוזמה ישירה וסודית כלפי מצרים. דיין האזין בפנים קפואות. רעיונות אחרים שהעליתי, על דרכים לרענן את עבודת הסגל, שסבל בחודשים האחרונים מתת-תעסוקה ומתזונה אינטלקטואלית לקויה, גם הם לא הניבו תגובה ניכרת. דיין לא נטה לדו-שיח. היה ברור שהוא יסתיר את מחשבותיו בתפקידו החדש, ואולי אפילו יותר מתמיד, שכן ההימור היה גבוה יותר והמסלול חדש בשבילו.

 

חמישה שרי חוץ בחיפוש אחר השלום

 

מאז שהוקם משרד החוץ עמדו בראשו חמישה שרים, ארבעה גברים ואישה אחת. עבדתי במחיצתם במשך שלושים שנה. הם היו שונים זה מזה ככל שחמישה בני-אדם יכולים להיות שונים: ברקעם, בחינוכם, במזגם, בתכונותיהם ובכושרם הרוחני. כולם כאחד, שורשיהם הרעיוניים היו נעוצים בתנועת העבודה, אך זרמיה השונים של התנועה עיצבו לכל אחד מהם דיוקן מדיני משלו. כולם תאמו במשהו את דמות השר המושלם לענייני חוץ שמצייר טאלייראן, ואיש מהם לא היה בלא פגם. וכך אומר טאלייראן:

״צריך שתהיה לו הסגולה להיראות גלוי-לב בעוד שהוא חתום; עליו להסתיר הסתייגות מאחורי קלילות; שיחתו צריכה להיות פשוטה, מגוונת, מפתיעה, תמיד טבעית, ופעמים תמימה; כללו של דבר, אסור לו לחדול אף לרגע אחד ביממה להיות שר לענייני חוץ. ואולם כל הסגולות האלה, ככל שהן נדירות, לא די בהן אם אין עליהן חותם של תום-לב כערובה הדרושה להן כמעט תמיד. דיפלומטיה איננה חוכמת ההונאה והדו-פרצופיות. אם דרוש תום לב בעניין כלשהו, הוא נדרש מעל לכל בהסכמים מדיניים, שכן הוא מקנה להם תוקף ועמידות. תום-לב לעולם אינו מתיר הונאה, אך הוא מאפשר הסתייגות; וההסתייגות מיוחדת בכך, שהיא מוסיפה ביטחון״.

משה שרת היה מאמין גדול בתום-לב ובשלמות;

יגאל אלון היה איש השיחה הטבעית וקלילות ההליכות;

גולדה מאיר הייתה נראית גלוית-לב, בעוד שידעה להסתיר דברים;

אבא אבן היה שר החוץ בכל עשרים וארבע שעות היממה;

ומשה דיין היה האיש החתום.

אילו התמזגו סגולותיהם יחד היו עולות על דרישות השלמות הקפדניות ביותר של טאלייראן.

עם כל השוני בתכונותיהם נדרש משרי החוץ הישראלים כולם להתמודד עם אותם האתגרים ואותן המשימות. הדגש והעדיפויות השתנו מפעם לפעם, אך היעדים העיקריים נשארו בעינם:

להבטיח את מקומה של ישראל בסביבה עוינת ולהקל את מצוקתה;

להדוף התקפות אויב ולחזק את כוח המגן של המדינה;

להמציא תמורה לבידודה האזורי באמצעות רשת חובקת-עולם של קשרים הדדיים פוריים;

ולהגשים את יעודה הלאומי העליון של המדינה, הלא הוא מתן מקלט פיסי, תרבותי וחברתי ליהודים במולדתם העתיקה והמחודשת.

מדינת ישראל העניקה עדיפות גבוהה לבעיות יהודיות ספציפיות. נציגינו נקטו צעדים נמרצים אצל ממשלות ובמעמדים בינלאומיים

למען חופש ההגירה ליהודים ונגד מכשולים שנערמו בדרכם;

בעניין רדיפת יהודים ואפלייתם מטעמי גזע;

ובעניין גילויי ניאו-נאציות וקיפוח זכויות אדם וחירויות דת בכל מקום שהוא.

היו גם מקרים, שהמדינה עמדה לפני ברירה קשה בין האינטרס הישראלי המובהק ובין האחריות הכלל-יהודית. מקרה אחד בולט אירע במלחמת ההתשה. לידי צה״ל נפלו כמה טייסים מצרים. השלטונות הצבאיים בקאהיר היו מעוניינים מאוד בהחזרת שניים או שלושה מהם, שהיו קרובי משפחה של אישים רמי-מעלה. ממקורות האו״ם גילו לנו, שממשלת מצרים מוכנה להרשות את יציאתם של חמש מאות יהודים תמורת החזרת הטייסים. היו אצלנו כאלה שתמכו בהצעת החליפין בנימוק, שחובת צה״ל אינה רק להגן על המדינה, אלא גם להציל יהודים מכף ממשלות עוינות. עוד טענו - כאילו חזו מראש את מבצע אנטבה - שאילו הייתה קבוצת יהודים נחשפת לסכנת מוות הייתה הממשלה חייבת ללא היסוס לצוות על חיל האוויר שייחלץ להצלתה; אף על-פי כן דחתה ראש-הממשלה את ההצעה. רק כשהסתיימה הלחימה ב-1970 הוחלפו הטייסים המצרים בשבויים ישראלים.

תהא זו טעות להסיק מן ההחלטה המיוחדת במקרה הזה, שבמדיניותה של המדינה היהודית שלט העיקרון ״ישראל קודמת לכל״. אומנם היו מקרים שנתגלתה קרתנות צרת אופק, דבר שניתן להבינו לאור הלחצים העצומים שהמדינה הייתה חשופה להם. אולם אחריות כלל-יהודית ומושגים יהודיים היו בהחלט מניעי היסוד, שהנחו את קובעי ההחלטות בישראל. חרף כל הציניות וחשבון הכדאיות השוררים בעולם השתדלו לקיים ערכי מוסר בניהול המדיניות ולשמור אמונים למורשה הרוחנית שלנו, שחלק גדול מן האנושות הנאורה שותף לה מאז ומתמיד.

אולם המציאות, שהמדינה היהודית עמדה בפניה בשלושים שנותיה הראשונות, דמתה אך מעט לעקרונות שבמגילת האו״ם ולחזון הנביאים. איבתם של שכניה, אדישות העולם וזכר סבלו של העם היהודי תרמו לעיצוב אופיה הלאומי ומדיניותה של ישראל לא פחות מאשר עיקרי אמונתה. גיבושה הלאומי, תחושת היעד שלה, תעוזתה הפיסית, כושרה להתלכד בשעת סכנה, המצוקות שבלבה פנימה והתלהבותה היוצרת צמחו במידה לא קטנה מן החיוניות שבעם ומתגובתו לסבלות העבר וללחצי ההווה. האיבה הערבית, שזממה להחניק את האומה בעודה באבה, למעשה החישה את צמיחת כוחה, הוסיפה לה גמישות, חיזקה בה את נחישות ההחלטה והולידה את חוסנה ואת ליכודה הלאומי.

מחזוריות של מלחמה והפסקת-אש קבעה את קצב המדיניות הישראלית. המלחמות הסתיימו בניצחונות צבאיים, אך לא בתוצאות מדיניות מכריעות. כוחה המדיני של ישראל פיגר אחר עוצמתה הצבאית. זריזותה הדיפלומטית לא הדביקה את מהירות מהלכיה הצבאיים. התערבות הדיפלומטיה הבינלאומית הצליחה ברוב המקרים להביא לסיום הלחימה, אך לא עלה בידה לשים קץ אחת ולתמיד למצב המלחמה הממושך. מאמצי הקהילייה הבינלאומית לשכנע את הצדדים הלוחמים לפתוח במשא-ומתן משמעותי לשלום היו פושרים ובלתי-יעילים. ההזדמנויות לכינון השלום, שהולידו תוצאות הלחימה, הוחמצו, משום שממשלות ערב האמינו, שמלחמה אבודה אינה אלא נסיגה זמנית, שאפשר לתקנה בסיבוב הלחימה הבא. בעיניהן היו הפסקת-האש ואפילו שביתת-הנשק הפורמלית רק הפסקות קצרות במלחמה עד חורמה.

 

העתקת קישור