חלק שני - התבססות

פרק עשירי - הקשרים שלא נקשרו עם סין

סין רחוקה מישראל בהיסטוריה ובתרבות כשם שהיא רחוקה ממנה גיאוגרפית. המגעים בין העם הסיני והעם היהודי היו מעטים ומקוטעים. סחר המשי אומנם חצה בזמנו את ארץ-ישראל וגם סוחרים יהודים נטלו בו חלק, אך הדבר לא שימש חוליה מקשרת חשובה בין שתי התרבויות. קהילות יהודיות קטנות, שהיו פזורות בעבר הרחוק ברחבי הקיסרות הענקית, נטמעו כליל במשך הזמן. יישוב יהודי חדש בסין נוצר במאה הנוכחית. בשנות העשרים, בעקבות המהפכה הבולשביקית, התיישבו כחמישה-עשר אלף יהודים מרוסיה בחרבין ובכמה ערים אחרות; ובשנות השלושים מצאו מקלט בשנחאי אלפי יהודים מגרמניה, שנמלטו מרדיפות הנאצים.

מכל מקום, ממשלת הקואומינטנג של סין נמנעה ב-1947 מלתמוך בהחלטת האו״ם על הקמת מדינה יהודית. סין עמדה אז בקרבות האחרונים והמכריעים של מלחמת האזרחים. אף שהממשלה הלאומנית איבדה את סין היבשתית, נותר לה מושבה באו״ם, יחד עם זכות הווטו במועצת הביטחון, בהיותה אחת מחמש החברות הקבועות במועצה. ממשלת צ׳יאנג קאי-שק בטאיוואן המשיכה להתנכר לישראל.

בניסיונה לאזן במקצת את מערכת יחסיה המסועפים עם המערב וקשריה הרופפים עם אסיה הסיקה ישראל, שהתמורות המפליגות בסין פתחו פתח לשינוי. בראשית שנת 1950 הכירה בממשלת הרפובליקה העממית של סין. אולם לפני הַספיקהּ להשלים צעד זה בכינון יחסים דיפלומטיים עם פקינג פרצה מלחמת קוריאה, שהקפיאה את מדיניותה של ישראל לגבי סין לשנים מספר. חוץ מפגישתו הקצרה של משה שרת עם נציגי הרפובליקה העממית באו״ם, אגב דיון על קוריאה, נמנעה ישראל מלפתח קשרים עם פקינג, אולם שר החוץ התכוון להביא את היחסים על תיקונם לאחר שתסתיים פרשת קוריאה.

שגרירנו בבורמה, דוד הכהן, ממנהיגיה הוותיקים של תנועת העבודה ואדם שופע מקוריות מרעננת במחשבה ובדיבור. האיץ בממשלה להחיש את כינון היחסים הדיפלומטיים עם סין. הוא נפגש עם צ׳ו אן-לאי בראנגון והשתכנע, שתשובת סין ליוזמה ישראלית תהיה חיובית. לעומתו יעץ ראובן שילוח, הציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, לנהוג זהירות כיוון שפצעי מלחמת קוריאה עדיין טריים וכואבים ודעת הקהל האמריקנית עלולה הייתה לראות בעין רעה כינון יחסים בין ישראל ומדינה, שהוקעה על-ידי האו״ם כתוקפן.

במושב התשיעי של עצרת האו״ם, כשנידון הנושא החוזר של ייצוג סין, הצביעה משלחת ישראל בפעם הראשונה נגד הצעה, שתמכה ברפובליקה העממית. בגלל השתדלנות האמריקנית בעניין הזה פירש אבן את ההוראות שקיבל מירושלים פירוש גמיש במקצת. בניסיון לצמצם את הנזק העלול לצמוח לישראל מהצבעה זו בפקינג הודיע דובר משרד החוץ, שהמשלחת

״לא הצביעה בהתאם לכוונה המקורית כפי שהוגדרה תחילה״.

הסתבר שההצבעה לא עשתה רושם מיוחד על פקינג, שכן ב-23 בספטמבר 1954, יומיים לאחר ההצבעה באו״ם, מסר שר החוץ צ׳ו אן-לאי לקונגרס הלאומי העממי כי

״מתקיימים מגעים לצורך הקמת יחסים תקינים עם אפגניסטן, כמו-כן בין סין וישראל״.

המקצוענים במשרד החוץ בירושלים חייבו את הצעד הזה. הממשלה נחלקה בדעותיה. היא לא העלתה את העניין על סדר היום, אלא הסתפקה בחוות-דעתה של ועדת השרים לענייני חוץ. שרת הציג לפני הוועדה את טיעוני השגרירויות בבורמה ובוושינגטון. הוא היה שותף לדעתו של דוד הכהן והמליץ בתוקף על הקמת יחסים דיפלומטיים, אולם נתקל בהתנגדות,

בייחוד מצד שר החינוך זלמן ארן, שחשש פן יקומם צעד זה את ארצות-הברית,

ומצד שר הביטחון פנחס לבון, שרצה להקניט את שרת.

הרוב בוועדה הצביע נגד המלצת שר החוץ, אבל ייפה את כוחו לחדש את המגעים עם פקינג.

שרת הורה לדוד הכהן לבדוק באמצעות עמיתו הסיני בראנגון אם תסכים ממשלת סין לביקור משלחת מסחרית מישראל. תשובתה החיובית של פקינג נתקבלה כעבור שלושה חודשים, ודוד הכהן נתמנה לעמוד בראש המשלחת. שבועיים לפני מועד הנסיעה טילגרף אבן מוושינגטון כי

״יחסים עם סין עשויים לחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואין לדחות את הקמתם. ממשלת ארצות-הברית תתפשר עם הצעד הזה. גם היא מחפשת דרך ליחסים עם פקינג. אני נוטה להצטער שניגשנו לעניין זה דרך יחסים מסחריים ולא דיפלומטיים״.

המשלחת הגיעה לפקינג בפברואר 1955 עם הוראות מפורשות, שלא להציע יחסים דיפלומטיים ולהשיב תשובה בלתי-מחייבת אם הסינים יעלו את הנושא. המשלחת קיימה שיחות מסחריות בעלות אופי כללי, ביקרה בכמה ערים, זכתה להכנסת אורחים מסורתית, החליפה עם מארחיה הצהרות של רצון טוב וחזרה עמוסה רשמים עמוקים אך בלא תוצאות של ממש.

דוד הכהן, בתמיכתו של דניאל לוין, ראש המחלקה האסיאנית במשרד החוץ, דרש בתוקף ליזום צעד מיידי להקמת יחסים דיפלומטיים. אולם שר החוץ הודיע לדניאל לוין רק זאת, שימסור לעמיתו במשרד החוץ בפקינג, כי ישראל תשמח לביקור-גומלין של משלחת מסחרית סינית. רק לאחר ועידת באנדונג באפריל 1955, שהשתתפות פקינג בלטה בה וישראל כלל לא הוזמנה אליה, החליט שרת להציע כינון יחסים דיפלומטיים בהקדם האפשרי. ב-29 באפריל 1955 העביר לוין את ההצעה במכתב רשמי למשרד החוץ בפקינג. כעבור חודש קיבל תשובה בלתי-מחייבת. בזה נסתיימה התחלה קצרה אך ידידותית, ונפתחה תקופה ארוכה של מדיניות סינית עוינת לישראל.

השינוי שחל במצב הבינלאומי היה הגורם העיקרי להתנגדותה הגוברת של פקינג לישראל. בוועידת באנדונג הונח היסוד למה שנקרא לאחר זמן ״העולם השלישי״. צ׳ו אן-לאי השתתף בוועידה; נכחו בה גם גמאל עבדול נאצר ומנהיגים ערבים אחרים. בבאנדונג גילתה הרפובליקה העממית של סין את פוטנציאל העולם הערבי כאמצעי מתסיס, ותמכה בהחלטה הפרו-ערבית שנתקבלה בוועידה. מאז ואילך נקטה סין בהתמדה קו אנטי-ישראלי חריף יותר ויותר. תשע שנים לאחר באנדונג, אגב ביקור בקאהיר בדצמבר 1964, הכריז צ׳ו אן-לאי:

״אנו מוכנים לעזור לעמים הערבים לכבוש מחדש את פלשתינה. אנו מסכימים לתת לכם כל דבר שתבקשו: נשק ומתנדבים״.

מאז ביקורה של המשלחת המסחרית ועד היום קיימת בישראל מחלוקת ערה בין פוליטיקאים, אנשי משרד החוץ ומומחים לענייני סין באשר לסיבות שגרמו להתפתחות המאכזבת ביחסינו עם סין. הרוב נוטים לתלות את הקולר בצוואר הממשלה על

שהיססה לנקוט מדיניות חד-משמעית,

החמיצה את ההזדמנות לכונן יחסים דיפלומטיים ב-1950 כשהכירה ברפובליקה העממית,

ולא נקטה יוזמה חדשה ב-1954.

הטענה שישראל שגתה בזהירות-יתר, אי אפשר לסתור אותה בקלות. היא נקטה פעולה לחצאין ושילמה עבור זאת את מלוא המחיר בלי להשיג תוצאה של ממש. אולם לאור ההתפתחויות הכלליות בעולם ספק רב הוא אם שנת 1955 אומנם הייתה שנת רצון לביצור יחסיה של ישראל עם הרפובליקה העממית של סין. אפילו נקטה אז ישראל צעד אמיץ יותר כבר היה מאוחר מדי.

משנדחו ניסיונות ההתקדמות שלה, ובהיותה טרודה בדאגות דחופות יותר, הורידה ישראל את התעניינותה בסין לדרגת עדיפות נמוכה. כל עוד הייתה ממשלת פקינג מנועה מלייצג את סין באו״ם לא הייתה קיימת נקודת מגע או חיכוך ישיר בין שתי המדינות. פעמיים פנה לוי אשכול אל ממשלת הרפובליקה העממית, בשנים 1963 ו-1965, בבקשה שתשקול מהדש את מדיניותה השלילית כלפי ישראל; אולם דבריו נפלו על אוזניים אטומות. פעם אחת בשנה הייתה מעסיקה את ירושלים לזמן-מה הבעיה החוזרת של ייצוג סין באו״ם, כשמשרד החוץ עמד לתדרך את משלחת ישראל בעצרת האו״ם כיצד לנהוג בהצבעה בסתיו. בדרך כלל נקטה המשלחת בקו של הימנעות, במקרים נדירים הצביעה לטובת פקינג. ההחלטה הייתה על-פי רוב פרי פשרה בין שיקולי תועלת מנוגדים:

לא להרגיז את פקינג יתר על המידה, אך לא לפגוע ביותר בוושינגטון;

לזכור כיצד עשויה טאיוואן להצביע בעניינים חיוניים לישראל, ולמחות נגד תמיכתה של סין העממית בארגוני הטרור הערבים:

ועם כל זאת, לא להתרחק יתר על המידה מידידי ישראל במחנה הבלתי-מזדהים ובאגף המערב-אירופי התומך ברפובליקה העממית.

ובכלל, כיצד יכלה ישראל להצביע בעד גירוש מדינה חברה מארגון האומות שעה שאויביה זוממים לסלק גם אותה? ומאידך, כיצד יכלה להתעלם מעובדות המציאות?

הפשרה המשתמעת מאליה הייתה, ייצוג שווה של טאיוואן ופקינג; אלא שלרעיון זה היה חיסרון בולט - הוא נדחה על-ידי שני הצדדים וגם לא התיישב עם מגילת האו״ם.

הבעיה הגיעה לשלב הכרעה במושב העצרת בספטמבר 1971. לאחר ביקורו של הנרי קיסינג׳ר בפקינג אותה שנה הפכה החלפת טאיוואן באו״ם על-ידי הרפובליקה העממית לעובדה שאין מנוס ממנה. ארצות-הברית ניהלה קרב התנגדות אחרון כדי לחפות על נסיגתה, וביקשה מידידיה התחשבות אוהדת ובמידה האפשרית - תמיכה בעמדתה. אבא אבן המליץ, שישראל תצביע בעד פקינג. הממשלה כולה תמכה בו, פרט לראש-הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון דיין. היה זה אחד המקרים הנדירים, שנתקבלה בממשלה החלטה שלא על דעתם ורצונם של גולדה ודיין, אלא על-פי המלצותיו של אבא אבן.

ימים אחדים לפני ההצבעה בניו-יורק ביקש דיין את הממשלה לשקול מחדש את החלטתה. היה זה מהלך בלתי-רגיל. ככלות הכל, לא הייתה לעניין חשיבות ראשונה במעלה. שרים יודעי-דבר הסבירו, כי דיין חש שנוצר תקדים נפסד כשהצביעה הממשלה בניגוד לדעתו ולדעת ראש-הממשלה. הממשלה דחתה את הערעור ואישרה מחדש את החלטתה. כשתפסו נציגי סין העממית את מקומם באו״ם שיגר אבן מברק ברכה לעמיתו בפקינג. המברק הוחזר בלוויית הערה: ״לא נמסר מפני היעדר קשרים״. עובדה היא שמצרים כוננה קשרי דואר עם ישראל לפני שסין חידשה את קשריה שלה.

לגבי הסכסוך הערבי-הישראלי נקט הצוות הסיני החדש באו״ם ריחוק מחושב.

הוא לא נטל חלק פעיל ביוזמות דיפלומטיות,

אך גם לא מנע אותן על-ידי הפעלת זכות הווטו.

כדי לעלות על הסובייטים ברטוריקה ולגרום נחת לקהל הערבי הסתפק הצוות הסיני בהשמעת נאומים שגרתיים נגד ישראל בכל הזדמנות.

הנציג הקבוע היה מנומס במגעו עם עמיתו הישראלי, גילה עניין במידע על ישראל ומדיניותה, אך היה אטום לכל רמז בדבר שיפור היחסים. ישראל נחשבה לרחוקה מדי מסין, ולא רק גיאוגרפית: היא הייתה רחוקה ממנה מאוד גם בממדים: נקודה זעירה על המפה, זעירה מכדי שייחסו לה חשיבות כלשהי. העולם הערבי, לעומת זאת, גדול, ומאחוריו עורף עצום באפריקה. שם, באפריקה, רצתה סין לבטל את ההשפעה הסובייטית המתרחבת.

[בספר יש המשך לפרק זה]