חלק שני - התבססות

פרק תשיעי - באסיה

שלא כיחסיה עם מדינות אפריקה החדשה, שהתפתחו בתנופה על-פי דגם אחיד פחות או יותר, צמחו קשרי ישראל עם אסיה בהדרגה ולאט. ישראל, היושבת בקצה המערבי של היבשת, הייתה רחוקה מאוד בעיניהם של עמי קדמת אסיה. התנ״ך, על תוכנו ההיסטורי והדתי, לא היה משמעותי לגביהם יותר מספרים אחרים העוסקים במיתוס ובפילוסופיה של תרבויות עתיקות. תקומת העם היהודי בימינו מתוך אפרה של שואת אירופה עוררה רק הדים קלושים באסיה הרחוקה, שהייתה נתונה בתהליך התאוששות מן הניסיון הטראומטי שעבר עליה עצמה לא מכבר: הכיבוש היפאני, מוראות מלחמת האזרחים בסין, והזוועה הגרעינית שירדה על הירושימה ונגסאקי. דעתם הייתה נתונה למלחמות השחרור של אינדונסיה ווייטנאם ולא הייתה פנויה למאבק במזרח התיכון.

המדינה האסיאנית הראשונה שכוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל הייתה יפאן. יפאן חדלה למלא תפקיד של ממש בעולם לאחר תבוסתה במלחמה. היא רצתה למחוק את השם הרע שיצא לה, כשותפתו של היטלר וכאויבת המעצמות שהגנו על התרבות האנושית מפניו והרעיון לרכוש את ידידות העם היהודי, קורבנו העיקרי של הנאציזם, כאמצעי העשוי לקדם את שיקומה המוסרי, כנראה מצא מסילות אל לבה של יפאן. אולם המרחק ההיסטורי והפסיכולוגי המפריד בין שתי המדינות ומיעוט קשרי המסחר והתרבות ביניהן עיכבו את צמיחתם של יחסים הדוקים. עם זאת עודדה את המגעים ביניהן סקרנות גוברת לגבי רקען ואורחות חייהן השונים. לאחר שהצטרפה לארגון האומות המאוחדות נקטה יפאן עמדה של נייטראליות אוהדת כלפי ישראל. היא נטתה להתאים את מדיניותה הזהירה לזו של ארצות-הברית ושותפותיה האירופיות, אלא שבדרך כלל פיגרה צעד או שניים אחריהן. לגבי ישראל הייתה יפאן עמדת-תצפית דיפלומטית חשובה, ומלבד זאת היה ערך רב לעצם דריסת-הרגל בארץ זו, שהייתה עתידה לכבוש מחדש עמדה בכירה באסיה ובכלכלת העולם.

בשנים שלאחר מכן נרקמו יחסים עם תאילנד, בורמה, דרום-קוריאה, הפיליפינים וקמבודיה - בעיקר בזכות הסיוע הטכני, שהושיטה ישראל למדינות אלה, ובפרט לבורמה, בשיגור מומחים רבים לסייע בביצוע תוכניות פיתוח והשקאה, ובהכשרה מקצועית שניתנה בארץ למשתלמים רבים מאותן הארצות.

מטרתה המרכזית, והקשה ביותר, של הדיפלומטיה הישראלית באסיה הייתה הודו, שהתמידה בהסתייגותה כלפי ישראל כל השנים - בימי מהאטמה גאנדי, פנדיט נהרו ואינדירה גאנדי כאחד. אף שהכירה במדינת ישראל בשנת 1950 לא מיהרה לכונן איתה יחסים דיפלומטיים. כמספר הבטחותיה תכפו גם התחמקויותיה. כשהתחיל מבצע סיני נמצא במקרה משה שרת בדלהי והתכונן לפגישה עם נהרו. הוא עמד יפה במשימה הקשה, הצדקת פעולה צבאית, שהוא אישית שלל אותה בתכלית. באותן נסיבות מצא נהרו, שהוא רשאי למתוח ביקורת קשה על מדיניות ישראל בכלל ועל המבצע בפרט. הוא שכח, שהודו עצמה אחזה בנשק, כאשר האינטרסים שלה בקאשמיר הועמדו בסכנה, התעלמה מהחלטות האו״ם, שקראו ליישוב הסכסוך בדרכי שלום, ואפילו נטלה חלק פעיל בגירוש מיליוני פליטים פקיסטאניים, והטיף מוסר לישראל על תוקפנותה כביכול ועל קשיחותה לגורל הפליטים הערבים. שרת החזיר לו תשובה כהלכה, אולם נהרו הוסיף להתנכר לישראל.

ב-1961 יצאתי בשליחות הממשלה לוועידה השנתית של ארגון הבריאות העולמי, שהתקיימה בדלהי. אף על-פי שהישגי ישראל ברפואה היו מן המפורסמות, ואפילו הוזכרו על-ידי שר הבריאות הסובייטי בנאומו לפני הוועידה, נשללה מאיתנו עד אז הזכות להיבחר לוועד הפועל של הארגון. במשרד החוץ חשבו, שהוועידה בדלהי פותחת פתח להתגבר על החרם הזה שיזמו הערבים. גם חשבו, שביקורי אולי יתרום לחידוש המגעים עם ממשלת הודו. פרט לפגישות קבועות עם נציגי הודו באו״ם, לשיחות מקריות עם אחותו של נהרו וחילופי-דברים קשים עם קרישנה מנון, איש סודו של ראש ממשלת הודו, לא נערך ולא התנהל שום דו-שיח רשמי בעל משמעות בין שתי המדינות כל אותן השנים. הקונסוליה הישראלית הקטנה, שישבה בבומביי ועסקה רק בענייני עלייה ומסחר ובעבודת הסברה מוגבלת, הייתה מטבע מיקומה והגדרת תפקידיה משוללת גישה למוקדי המדיניות בדלהי.

לקשמי מנון, סגנית שר החוץ, נענתה ברצון לבקשתנו להיפגש עמה. יחסה לישראל היה אוהד והיא הודתה בצדקת כמה מטענותינו ובתועלת שבהצעותינו כיצד להוציא את יחסי הודו-ישראל מקיפאונם. עם זאת הדגישה, שרק נהרו יוכל לנקוט פעולה חיובית בנידון. סיכמנו שניפגש שנית במהלך השבוע. יום או יומיים לאחר מכן הפתיע אותי מזכירו הפרטי של נהרו בהזמנה לפגישה עם ראש-הממשלה. הוא פנה אלי, בנימוס הודי מופתי מתובל בקורטוב של סגנון בריטי רשמי –

״היואיל הוד מעלתו להתראות עם ראש-הממשלה״.

איזו שאלה! התשובה הייתה מובנה מאליה והמועד נקבע.

הפגישה התקיימה ביום שבו גילה נהרו בפרלאמנט, שכוחות סיניים פלשו לשטח הודו בהרי ההימליה. הוא פתח את הראיון, אחרי החלפת דברי נימוס מקובלים, בהתייחסות לשיחתי עם לקשמי מנון. היא דיווחה לו על השיחה, והוא רצה לשמוע במישרין מה דעתנו על המצב הבינלאומי. הוא נתרווח בכיסאו מאחורי שולחן עצום דמוי-פרסה, ועליו אגרטל דק עם ורד אדום יחיד. בצמצמו את עפעפיו כדי סדק צר אותת לי נהרו בתנועת יד, שאני יכול להתחיל. פתחתי בסקירת הזירה הבינלאומית. למתיחות הקיימת בעולם יש שני מוקדים:

האחד במרכז אפריקה, מקום שההפיכה בקונגו הבלגית לשעבר גררה התערבות מבחוץ, לרבות מן הגוש הסובייטי;

המוקד השני הוא בהודו-סין והוא הולך ומתפשט לאזור הגבול שבין הודו וסין.

המזרח התיכון, המקשר בין אפריקה ואסיה, הוא בלתי-יציב כשלעצמו וגדוש מתח פנימי; כל התלקחות חדשה בו עלולה להחריף את המצב בשני אזורי המתיחות האחרים. יריבות גוברת בין שתי מעצמות-העל במזרח התיכון עלולה להצית תבערה, שתתפשט אל מעבר לגבולות האזור. על שני המוקדים באפריקה ובאסיה אפשר להשתלט כל עוד הם מבודדים זה מזה; אך אם תפרוץ אש במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה בעת ובעונה אחת עלולות הדלקות המקומיות להתחבר ולהקיף בים של להבות שטחים עצומים באסיה, שבהם מתנגשות שאיפות הסובייטים באינטרסים חיוניים של העולם המערבי. קורבנותיה של התנגשות כזאת, ואחת היא מה יהיו תוצאותיה, יהיו המוני-העם במקומות ההם. לפיכך, המשכתי, חובתה הראשונה של מדיניות נבונה היא לסייע להשקיט את ״מערב אסיה״ המונח גיאוגרפי השגור בפי ההודים לגבי המזרח התיכון.

נהרו השיב לאחר הרהור קצר. ידוע לו שהבעיה קשה ורחוקה מכל פתרון. הוא חזר ובדק בשיחותיו עם מנהיגים ערבים, ובייחוד עם נאצר, אם קיימת אפשרות כלשהי של השלמה עם ישראל, אבל תמיד נתקל בחומת פלדה. שוב ושוב אמרו לו הערבים, שטרם הגיעה השעה להסדר. כל מנהיג ערבי שיהיה מוכן להסדר שלום עם ישראל, אמרו, יירצח. את הדברים האלה אמר נהרו בחיוך דק של אירוניה, לאות אי-אמון או בוז לתירוץ שניתן לו.

הסיבה האמיתית לסירובם של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל, אמרתי, היא התמיכה הבלתי-מסויגת שהסובייטים תומכים בהם. דבר זה נטע בהם את האמונה, שמוסקבה תספק להם כוח צבאי ומדיני מספיק כדי להכחיד את ישראל. זהו חשבון מוטעה ומסוכן, משום שטמונים בו זרעי מלחמות חדשות ותבוסות חדשות לערבים. המצב בעולם, והסכנות הטמונות במזרח התיכון עצמו, מחייבים את כל המדינות שוחרות השלום לתרום את חלקן להפחתת המתיחות באזור ולעודד את המדינות הערביות לנקוט מדיניות, שתהיה נוחה להסדר שלום. מובן מאליו, שהצדדים לסכסוך חייבים לעשות את עיקר המאמץ, אבל ככל שיקדימו המדינות המקיימות קשרים הדוקים עם העולם הערבי לתקן את יחסיהן עם ישראל כן יקל על הממשלות הערביות לעשות כמותן.

הרמז הברור עורר תגובה מיידית. נהרו הזדקף בכיסאו ואמר כמעט בקול מצווה: ״חזור על זה, בבקשה״. חזרתי על דברי והוא שקע בתנוחתו המנומנמת. כעבור דקה של שתיקה אמר:

״כוונתך לומר, שהודו צריכה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל?״

אמרתי לו, שנושא זה לא נכלל בהוראות שבידי, שכן כל מה שיכלה ישראל לומר בנידון כבר נאמר, וכל מה שהודו צריכה לעשות היא יודעת מהו. כל טיעונינו ידועים לו, וכל נימוקיו שלו להשהיית ההחלטה שהגיעה שעתה כבר מזמן, רשומים אצלנו. אך האיש חשב אחרת.

״אני מקווה שתרשה לי לומר משהו בנידון זה״, מיהר להגיב בנימה חריפה כלשהו. ״מי אני, שראש ממשלת הודו צריך לבקש ממני רשות להביע את דעתו״, עניתי.

לאחר גינוני הקדמה אלה השמיע נהרו את דבריו. הודו, אמר, הכירה במדינת ישראל בשנת 1950, ונכון הדבר, שהייתה צריכה לכונן יחסים דיפלומטיים באותה שעה. יש בהודו אהדה לישראל. אנשים רבים מתעניינים מאוד בהישגיה. כמובן, יש להודו קשרים היסטוריים עם הערבים, קשרים שנתהדקו בשנים האחרונות. הצרה היא, שקיימת התנגדות ערבית חריפה לרעיון הקמת יחסים דיפלומטיים בין שתי ארצותינו. הקיצור, היה זה הפזמון ההודי הישן.

לא ציפיתי שראש ממשלת הודו יחזור בו מעמדתו, אבל חשתי שאין לעבור בשתיקה על הטיעון השגרתי. אמרתי, איפוא, שישראל הייתה מעריכה מאוד כינון יחסים תקינים עם הודו, אבל היא מסתדרת לא רע גם בלעדיהם. אנו מקיימים קשרים דיפלומטיים עם שבעים מדינות בכל חמש היבשות. המפה הדיפלומטית של ישראל משתרעת מגאנה עד מדגסקר, ממאלי ועד קפריסין. נהרו העיר, שאכן שם לב להצלחתנו הניכרת במדינות החדשות, אך הודה שלא ידע עד כמה התרחבה מסכת יחסינו וגם התפלא במקצת לשמוע שהיא כוללת את קפריסין. סיפרתי לו כיצד עמדה קפריסין הקטנה, השכנה הידידותית הקרובה ביותר לישראל מבחינה גיאוגרפית, נגד איומי הערבים להטיל עליה חרם דיפלומטי, וגם יכלה להם, וכתוצאה מכך יכולה קפריסין להיות גאה על כך שהיא מארחת שגרירויות של כל ארצות המזרח התיכון - ארצות ערב וישראל גם יחד.

כאן קרא נהרו בכעס בלתי-מוסווה:

״איזו רשות יש לערבים לאיים על מדינה עצמאית בחרם דיפלומאטי?״ הופתעתי מגילוי זה של זעם צודק, והערתי מצדי ״באמת, איזו רשות יש להם לאיים על מישהו בכלל?״

תגובתו של נהרו הייתה עשויה להתמיה כל אדם המורגל בחשיבה עקבית. כאן נתקלתי בפעם הראשונה באותה דו-ערכיות נוקשה, שלדעת יודעי דבר הייתה המפתח להבנת מחשבתו ומדיניותו של נהרו. נראה היה כאילו מחשבתו בנויה שתי קומות, שאין ביניהן קשר. כשדובר בקפריסין הרחוקה, מדינה קטנטונת שמספר תושביה כחצי מיליון, היה נהרו מלא הערצה לעוז-הרוח שגילתה ודגל בהגנת המוסר הבינלאומי. אבל כשנגע הדבר להודו, תת-יבשת בפני עצמה, העדיף התחמקות על אומץ-לב ושיקולי תועלת על קדושת עקרונות.

בעוד אני תוהה על הניגוד העגום הזה השמיע ראש ממשלת הודו כמה מחמאות ידידותיות על חשבון הישגיה הטכנולוגיים והמדעיים של ישראל ופעולתה המרשימה בשדה הסיוע הטכני. הוא הסכים, שהודו וישראל צריכות להגביר את שיתוף-הפעולה ביניהן בתחומים אלה ושיבח את הצלחתם של המומחים הישראלים, שפיתחו מקורות מים במדבר ראג׳יסטאן. הוא הוסיף ואמר, שלא רק בעיותיה הרבות של הודו מציקות לו, אלא גם העובדה, שסובלים מהן המוני אדם רבים כל כך.

״כל תרופה שאנו באים להשתמש בה״, אמר, ״צריכה להתחלק לחצי מיליארד מנות״.

אנחתו של נהרו על צרת עמו נשמעה כנה ומרגשת, אולם מחמאותיו לישראל היו דברי נימוס בעלמא, והסכמתו לשתף פעולה איתה נשארה בבחינת המחאה ללא כיסוי.

מוועידת ארגון הבריאות העולמי לא חזרנו בידיים ריקות. ישראל הצליחה להיבחר לוועד הפועל של הארגון, אלא שנציגה חזר הביתה חולה בדלקת-ריאות. הרופאים, שאבחנו במחלה וירוס הודי עקשני, היו יעילים יותר מן הדיפלומטים. הם החזירו אותי לאיתני כעבור שבועות אחדים, אך יחסינו עם הודו נשארו חלושים עד היום הזה.