חלק ראשון - התמודדות פרק חמישי - במדרון
נאצר הכזיב את ציפיותיהם של מתווכים רבים וחשובים, שחשבו כי הצליחו
להוציא מפיו הבטחה לחוס על חיי הנאשמים בקאהיר. שניים נידונו למוות והאחרים לעונשי
מאסר כבדים. התליות זיעזעו את המתווכים, הממו את דעת-הקהל בעולם, הלמו בממשלת
ישראל והרתיחו את הציבור בארץ, שלא ידע מה מסתתר מאחורי האסון. אנשים שביקשו הסבר
מנאצר לא השתכנעו מתשובותיו. הוא טען, שנסיבות בלתי-צפויות כבלו את ידיו, וכי
תלייתם של שבעה אנשי ״האחים המוסלמים״, שנמצאו אשמים בקשר נגד הממשלה מנעה אותו
מלחון את שני היהודים. הדברים שאירעו בעקבות האסון בקאהיר קבעו את גורלה של ממשלת שרת שעמדה
בשנתה השנייה, וגם האחרונה, והובילו להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. המבצע המודיעיני
הכושל והחרפת פעולות-האיבה המצריות הרחיבו את פער החשדנות ההדדית והגבירו את
הרגישות אצל שני הצדדים. בפברואר 1955,
לאחר שחדרה חוליית מחבלים מרצועת עזה עמוק לשטח ישראל, ביקש משה דיין אישור לפעולת
תגמול נגד מאחזים מבוצרים באזור עזה. ביודעו שהרוחות בצבא סוערות בגלל פרשת קאהיר
הורה ראש-הממשלה לרמטכ״ל לנהוג באיפוק ולצמצם את מספר הנפגעים הערבים עד למינימום.
הפעולה בוצעה ב-28 בפברואר. לכוחות המצריים היו שמונים וחמישה נפגעים, בהם ארבעים
חיילים הרוגים. הפעולה נערכה ימים אחדים לאחר שנאצר הודיע על התנגדותו הנמרצת לברית
בגדאד, שאך זה נחתמה. משעבר הזעזוע הראשון הטיח המנהיג המצרי נגד ישראל, שעשתה מה
שעשתה בשליחות האימפריאליזם המערבי. לא היה שמץ של אמת בהאשמה זאת. בארץ לא הייתה
אז אפילו אישיות אחת, שהקדישה קורטוב של מחשבה להיבטים הרחבים של הפעולה. לא הייתה
זו הפעם הראשונה ולא האחרונה, שהחלטות על פעולה צבאית נתקבלו תוך התעלמות גמורה
מהשלכותיהן האפשריות על התפתחויות בינלאומיות הנוגעות לישראל. בדרך כלל עוברות כשתי יממות עד שתגובה עולמית חמורה חודרת לתודעתם של
מנהיגי ישראל ומתחילה להדאיג את הציבור בארץ. בגלל המצב שאנו נתונים בו אנו נוטים
להקים סביבנו חומת-מגן פסיכולוגית. אבל כשנפרצת החומה הזאת גואה ההתנצחות ומציפה
את הארץ כולה. מצבו של לבון נעשה ללא נשוא. לא די שהעלים את העסק הביש מידיעת ראש-הממשלה,
אלא גם הסתבך במעגל של האשמות הדדיות עם ראש אמ״ן בשאלת האחריות להוראה לפתוח
במבצע. לבון הכחיש, שהסמיך את גיבלי לשגר את האות המוסכם. מסקנותיה של ועדת-חקירה
בראשות נשיא בית-הדין העליון לא היו חד-משמעיות. הרמטכ״ל, משה דיין, ומנכ״ל משרד הביטחון,
שמעון פרס, תבעו בתוקף את התפטרותו של לבון. חברים בכירים במפלגת העבודה השלטת קָבלו
באוזני שרת, שהפילוג בצמרת הביטחונית פוגע ברוח הצבא ומסכן את סיכויי המפלגה
בבחירות המתקרבות. גולדה מאיר וחבריה המליצו בפה מלא להחזיר את בן-גוריון כמועמד
האפשרי היחיד״ לתיק שר הביטחון. הם הפצירו בו, שיעזוב את שדה בוקר ויצטרף לממשלת
שרת. שרת ובן-גוריון הסכימו להצעה, לאור הדילמה הקשה, שהממשלה, המפלגה וצה״ל נקלעו
לתוכה. יום לפני שניתן פרסום להסכמתו של בן-גוריון עידכן שרת את וולטר איתן,
מנכ״ל משרד החוץ דאז, ואותי בפרטי ההתפתחויות האחרונות. בקול שקט אך מתוח הסביר,
שצעד זה הוא המוצא היחיד ממשבר לבון; ואז, בשלווה גמורה, הוסיף: ״אתם מבינים,
ידידי, שזה קץ הקריירה המדינית שלי״. ניסינו להניא אותו ממחשבות נוגות אלה. לימים
התברר שחושו לא הטעה אותו. בנובמבר אותה שנה, 1955,
החזיר שרת את ראשות הממשלה לידי בן-גוריון. אולם פיטוריו של לבון והתפטרותו של שרת לא שמו קץ לפרשה, שהוסיפה למרר
את החיים הציבוריים בארץ במשך שנים. היא פגעה ברקמתה המוסרית, הרעילה יחסים בקרב ההנהגה הפוליטית, הפרה את האחדות במפלגת העבודה, הטילה צל כבד על דרכי המימשל, הניעה את בן-גוריון להתחפר בעמדה אופוזיציונית מרה ותרמה בסופו של דבר למפלתה של מפלגת העבודה. הסתעפויותיה הבינלאומיות של פרשת קאהיר אף הן היו קשות. באיגרתו לנאצר
הזהיר שרת - ״גזר-דין מוות ילבה מחדש את המריבה״ - וכך אומנם היה. אחרי התליות הלך
המצב ונידרדר. שנה קודם לכן נוצרו מגעים ישירים בין ישראל ומצרים. אף שלא הניבו
תוצאות מדיניות של ממש היו בכל זאת חוליה חשובה לחילופי דעות בין שתי המדינות
העוינות. אחרי פעולת התגמול בעזה ניתקה קאהיר את המגעים האלה כליל. ניסינו לכונן
קשרים אחרים באמצעות צד שלישי. וושינגטון העבירה לקאהיר את הצעותיה של ישראל בדבר
קיום שיחות על צעדים משותפים להפחתת המתיחות בגבול, אולם מצרים העדיפה את המשך
ההסתננויות לישראל על קיום שיחות עם נציגיה. מראשית 1954
ניסתה ממשלת ארצות-הברית לארגן שיחות כאלה ואף נעשו הכנות לפתיחתן בחודש אפריל.
אולם בגלל תקריות-גבול, שנסתיימו בהפגזה כבדה על עזה זמן קצר לפני מועד הפגישה,
ביטלה מצרים את השתתפותה. בד בבד עם תקריות-הגבול, שנעשו שכיחות וחמורות יותר בקיץ 1955, נעשה ניסיון חדש לכונן מגע ישיר בין נאצר ושרת. הפעם הייתה מצרים
היוזמת. ביולי אותה השנה פנו השגריר המצרי בוושינגטון, אחמד חוסיין, ושר החוץ
המצרי מחמוד פאוזי אל אלמור ג׳קסון, אחד האישים בארגון ״הידידים״ האמריקני (״הקווייקרים״),
וביקשו ממנו שיסייע לכינון מגעים בין ממשלות מצרים וישראל ויבקר בשתי הארצות לצורך
זה. הם הטעימו, שהשעה נוחה להסדר עם ישראל וכי הסיכויים טובים. בלי היסוס נתנו שרת
ובן-גוריון את הסכמתם לשליחות המוצעת. ג׳קסון הגיע לירושלים באמצע אוגוסט ושניהם
הדגישו בפניו את רצונה של ישראל להקים מגעים כפתיחה למשא-ומתן על הסדר שלום. בן-גוריון
דיבר בהתלהבות על חידוש תפארתו של המזרח התיכון בזכות יחסי השלום בין עם ישראל
והעם המצרי והוסיף, שאילו נפגשו מנהיגי שתי המדינות פנים אל פנים היו פותרים את כל
הבעיות השנויות במחלוקת בפחות מיום אחד. לאור תמיכתה של ישראל והצהרותיה, שאדיר חפצה להגיע להסכם שלום עם
מצרים המשיך ג׳קסון לקאהיר. שעות אחדות לאחר צאתו נודע לנו, שמתכננים פעולת-תגמול
ברצועת עזה לאותו לילה. שרת טילפן ליעקב הרצוג, מיועציו הקרובים, ואלי, שנבוא אליו
מייד. הוא התהלך בחדר כנמר בכלוב. מזמן לזמן התריס: ״אי-אפשר, זאת תהיה תרמית, חייבים לעצור את זה״. הצענו שיטלפן אל שר הביטחון, שאולי אינו מודע לסמיכות הפרשיות
האומללה. שרת סירב. הוא לא יכול לדבר עם בן-גוריון, הוא ידחה אותו. הוא ביקש אותנו
שנלך לראות את הזקן, ואנו קיבלנו על עצמנו את השליחות העדינה באי-רצון. עדיין הייתה
תקווה. בן-גוריון העריך את הרצוג, ואני סמכתי על חוש ההגינות של בן-גוריון ועל
תבונתו המדינית. בן-גוריון התגורר אז בבית-מלון, לא רחוק מביתו של שרת. מצאנו אותו
בחדרו הקטן, שכוב על מיטתו מחמת כאבים במותניים. הוא עמד מייד על חומרת המצב, הרים
את שפופרת הטלפון והורה לנחמיה ארגוב, שלישו הצבאי, שיודיע לדיין על ביטול הפעולה.
כעבור שעה קלה טילפן נחמיה מתל-אביב, שדיין כבר יצא למוצב הפיקוד הקדמי. בן-גוריון
הציע שישיגו את דיין בדרך ויגידו לו להתקשר עמו. נחמיה טען, שאין זו דרך טובה. היא
תקים רעש מיותר, תעורר ניחושים לא-מוצדקים, ומסתמא גם תרגיז את דיין. בן-גוריון
האזין בסבלנות לשלישו הנאמן ואמר לו בשקט: ״נחמיה, עשה לי טובה. אם אינך עייף מדי, סע בעצמך לנקודת-הזינוק ליד
רצועת עזה, אמור לדיין בשמי לבטל את המבצע ומסור לו את הסיבות להחלטתי. אם הכוחות
כבר חצו את הקווים ופתחו בפעולה, אל יעשה דבר העלול לסכן אותם״. נחמיה עשה את המוטל עליו. דיין ביטל את המבצע ולמחרת היום, לאחר שנודע
על התערבותו של שרת, הגיש לבן-גוריון את התפטרותו. נוכח משבר בלתי-צפוי זה כינס
שרת את בן-גוריון, את הרמטכ״ל וחברי-ממשלה בכירים לישיבת-חירום. הוא ביקש את הרצוג
ואותי שנשתתף בה. שרת קיווה, שבן-גוריון יפתח את השיחה הבלתי-נעימה בהסבר לדיין,
שאין מקום לפעולה שתכנן, שהוא, שר הביטחון, שותף לדעתו של ראש-הממשלה בדבר הצורך
לבטל אותה ונושא במלוא האחריות לביטול הפקודות שהוצאו. אך בן-גוריון שתק והניח
לשרת לשאת לבדו בכל נטל הוויכוח. דיין העלה טיעון נמרץ בזכות מדיניות התגמול
כאמצעי היעיל היחיד לבלימת גל התוקפנות הערבית. הוא אמר, שביטול הפקודות פגע
במוראל של צה״ל. שרת ניסה לפייסו. חזר והסביר את התנאים המיוחדים שהניעו אותו
להתערב, והבטיח שיהיה מוכן לאשר פעולות תגמול אם תהיינה מוצדקות לאור הנסיבות.
דיין עמד על שלו: את נאצר יש ללמד לקח, הוא איש-צבא ומסוגל להבין זאת. שליחויות של
דיפלומטיה ורצון טוב כדרך להשיבו למוטב אין בהן תועלת. כדי לסיים את הוויכוח העקר ביקש בן-גוריון מדיין שיספר על תוכנית
הפעולה נגד חאן-יונס. דיין, כעוס, ניסה להתחמק. הוא טען שמוקדם מדי למסור פרטים.
הכוחות שרוכזו בלילה הקודם חזרו לבסיסיהם. ומה פתאום להוט כל כך משרד החוץ אחר
פעולה צבאית? הוא, דיין, אינו מוכן לסכן חיי אדם רק כדי להתגבר על מצב בלתי-נעים.
הנוכחים הוסיפו להפציר בו ולשדל אותו. כעבור ימים אחדים פקד דיין המפויס לבצע פעולת-תגמול
מאסיבית על היעד המבוצר היטב בחאן-יונס. אלמור ג׳קסון חזר בינתיים משיחותיו עם נאצר והתכונן לשוב לקאהיר. הוא
אמור היה להביא איגרת משרת. אולם לאחר מבצע חאן-יונס, שהסב לערבים מספר רב של
אבידות, חש שרת שאין מערבבים דם ודיו. במקום איגרת קיבל איפוא ג׳קסון מאיתנו תדריך
מפורט לקראת פגישתו השנייה עם נאצר ועם שר החוץ מחמוד פאוזי. הצעתנו העיקרית הייתה
לערוך מייד פגישה בין נציגי שני הצדדים, בדרג גבוה, לשם דיון באמצעים לקיום הפסקת-אש
מלאה ובת-קיימא. הוספנו כי החלפת שבויים, לרבות נדוני משפט קאהיר, תסייע להשקטת
האווירה. חזרנו על נכונותה של ישראל לבחון כל אפשרות של הסדר מלא או חלקי עם מצרים
וחידשנו את ההצעה, שכבר נידונה בשעתה עם מצרים, לסיים כצעד ראשון את מצב הלוחמה
כפי שקבעה מועצת הביטחון עוד בשנת 1951.
בקשר לכך הצענו סידורים מעשיים למעבר חופשי של ספינות ישראליות בתעלת סואץ, כך שלא
תיפגע יוקרתה של מצרים ולא ייגרע מזכויותיה של ישראל. כל הפרעה לספנות הישראלית
לאילת וממנה דרך מצרי טיראן חייבת להיפסק. ולבסוף, על שני הצדדים להפסיק כל תעמולה
עוינת, כהכנה לנירמול היחסים ביניהם. בשיחותיו עם השליח האמריקני טען נאצר, שהפעולה הישראלית בפברואר נגד
כוחותיו בעזה הייתה נקודת-מפנה. עד לאותו מעשה היה סבור, שניתן להשלים בין
האינטרסים והשאיפות של שתי הארצות, בתנאי שישראל תעשה את הוויתורים הדרושים. אולם
הזעזוע של התקפת עזה פקח את עיניו. כעת הוא רואה, שיש למצרים עסק עם יריב חזק,
ופיקוד הצבא תובע ממנו להגדיל את כוחה הצבאי של מצרים. נאצר הודיע לאלמור ג׳קסון,
שההצעה שהביא כבר נידונה בעבר בין משלחת ישראלית בראשותי ובין שליחו המיוחד. תקרית
עזה הביאה את הדיון לסיום מר. הוא מסכים להחזרת השקט לאורך קו שביתת-הנשק, אבל
אינו יכול להסכים לפגישה בדרג גבוה. לאמיתו של דבר, אמר נאצר, כבר ציווה להימנע
זמנית מכל התקפה אל מעבר לקו עזה. לנו נודע ממקורות מוסמכים, שבו בזמן הורה ראש
לשכתו ואיש סודו של נאצר לקצין-הקישור המצרי בבסיסי המחבלים בירדן להגביר את
פשיטות המחבלים לישראל מגבולה המזרחי. נאצר הצהיר, שהוא מסכים עקרונית לחילופי
שבויים ואסירים אחרים - אך למעשה הוחזרו השבויים רק כעבור שנתיים, לאחר מבצע סיני,
ואילו אסירי משפט קאהיר נאלצו להמתין לשחרורם שתים-עשרה שנים נוספות, עד לאחר
מלחמת ששת הימים. אף ששלושת ביקוריו בירושלים ובקאהיר הכזיבו חשב אלמור ג׳קסון, כי
סייעו לעצור בעד הידרדרות נוספת. כשחזר לוושינגטון המליץ לפני מחלקת המדינה,
שהנשיא אייזנהאואר בעצמו יפתח בתהליך של תיווך ויזמין את שני ראשי הממשלות, בזה
אחר זה, לשיחות בבית הלבן. הנשיא אימץ את ההצעה אולם בשינוי מה; כעבור חודשים
אחדים שיגר את רוברט אנדרסון כשליחו האישי בשליחות סודית ביותר למצרים ולישראל. עסקת-הנשק הצ׳כית זמן קצר לאחר שובו של ג׳קסון לארצות-הברית הפתיע נאצר את העולם בהודעה
על עסקת-הנשק הגדולה שחתם עם צ׳כוסלובקיה. מדינה זו פעלה במקום ברית-המועצות,
שבאותה עת ניהלה לא רק את מלחמותיה אלא גם את עסקות-הנשק שלה באמצעות שליחים.
ההתפתחות הבלתי-צפויה עוררה דאגה חמורה בישראל והערכה אסטרטגית חדשה בבירות העולם
העיקריות. גם לאלמור ג׳קסון היה הרהור שני באשר למניעים, שהביאו את שר החוץ המצרי
ואת שגרירו בוושינגטון להזמין אותו בראשית הקיץ לשליחות התיווך. הוא הגיע למסקנה,
שרצו להניא את נאצר מלהיכנס לעסקה הגורלית עם הסובייטים. לדעתם הייתה רק דרך אחת
למנוע זאת, והיא השגת נשק אמריקני למצרים. אולם הם גם ידעו, כי בלעדי שינוי יסודי
ביחסי מצרים עם ישראל לא תיאות וושינגטון לסייע. עסקת-הנשק הייתה ההפתעה הראשונה של נאצר. במשך הזמן שכלל את שיטתו
בהוסיפו ניסיון על העזה. ב-1956
הלאים את תעלת סואץ בלא אזהרה מוקדמת. ב-1967
גירש את כוח החירום של האו״ם מסיני לקראת ריכוז צבאו על גבולה הדרומי של ישראל.
שנתיים לאחר מכן פתח במלחמת ההתשה לאורך התעלה; וב-1970
הפתיע את העולם במותו הפתאומי. יורשו, הנשיא אנואר סאדאת, שכלל את אמנות ההפתעה
עוד יותר בסלקו ב-1972, בלא אזהרה מוקדמת, את היועצים הצבאיים הרוסים,
כעבור שנה הנחית על ישראל מכה פתאומית וחמש שנים לאחר מכן הדהים את העולם כולו
בטיסתו הנועזת לירושלים. אולם גם ההפתעה הפתאומית ביותר צריכה הכנה. אם אפשר בכלל להצביע על מפנה
במזרח התיכון הרי לא פעולת עזה מפברואר 1955
חוללה אותו, אלא ועידת באנדונג מאפריל אותה שנה. היה זה המפגש העולמי הראשון של
מדינות, שהתאספו בסימן אי-הזדהות, והייתה זו הופעתו הראשונה של נאצר על הבימה העולמית.
התנגדותן של ארצות ערב מנעה את השתתפותה של ישראל בוועידה. בבאנדונג נפגש נאצר עם
ראש ממשלת סין העממית צ׳ו אן לאי, וזה הציע לו את עזרתו בהשגת נשק מברית-המועצות -
הצעה שנראית מוזרה לאור יחסי סין וברית-המועצות בימינו, אבל בשעתה הייתה דווקא
מעשית מאוד. כשחזר נאצר לקאהיר התייצב לפניו השגריר הסובייטי ופתח במשא-ומתן,
שהסתיים כעבור חודשים אחדים בעסקת הנשק הצ׳כית. ההזרמה הפתאומית והכבדה של נשק סובייטי משוכלל למצרים פגעה בישראל
כמכת חשמל. המרווח הביטחוני שלנו היה צר כתמיד, כוח-האדם עמד על שיעור של אחד
לעשרים-וחמישה לעומת מדינות ערב, ומקורות האספקה שלנו ומשאבינו היו מצומצמים באותה
מידה. גם בתנאים הנוחים ביותר היה חימושו של צה״ל אחד לשלושה לטובת שכניה. והנה
זרם נשק חדש למצרים והוסיף ממד חדש לחוסר-האיזון המסוכן. באוקטובר 1957
ניתח פרופסור באוניברסיטת הארווארד, שהתפרסם בחיבוריו המקוריים על אסטרטגיה
ודיפלומטיה בימינו, את הגורמים שהציתו את משבר הסואץ ומבצע סיני שנה לפני כן.
בהרצאתו במכון מחקר יוקרתי בניו-יורק אמר ד״ר הנרי קיסינג׳ר: ״כשנודע דבר עסקת הנשק הסובייטית הייתי במקרה בוושינגטון. המלצתי אז
לדאוג להפסקת העסקה בכל מחיר - אפילו על-ידי הפעלת כוח. היה ברור שכניסת נשק
סובייטי למצרים תאלץ את ישראל לנקוט פעולה, משום שמדינה כישראל, שאסור לה להפסיד
אף קרב אחד, ואשר שטחה עלול להיקרע לשניים עקב תבוסה אחת, לא תרשה שאיום עליה
ייהפך לעובדה. מדינה, שהמרווח הביטחוני לעצם קיומה צר כל כך, תשתדל להקדים התקפה
מזוינת עליה״. אולם שיקולים כאלה היו זרים למעצבי המדיניות של ארה״ב, מדינה המוקפת
אוקיינוסים גדולים, השוכנת לבטח באחת היבשות הפוריות והעשירות ביותר בעולם והמוגנת
על-ידי כוחות חומריים וצבאיים אדירים. תוך התעלמות מן האיום הנשקף מהזרמת הנשק
הסובייטי לאזור רווי חומר-נפץ המשיכה ממשלת ארצות-הברית במדיניות של אי-אספקת נשק
לצדדים היריבים במזרח התיכון. במצב זה נאלצה ישראל יותר מתמיד להכפיל ולשלש את מאמציה בתחום הרכש.
שבועות אחדים לאחר פרסום ההודעה על עסקת הנשק הסובייטית-המצרית עמדה להתכנס
בג׳נבה ועידת שרי החוץ של ארבע המעצמות הגדולות. עלה בדעתי שוועידה זו היא
הזדמנות טובה להשיח את דאגתנו, והצעתי שמשה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ, ישתדל
להיפגש ולשוחח עם ארבעת השרים אחד אחד. לא קיווינו, כמובן, שנקבל בו במקום
התחייבויות משלושת שרי החוץ המערביים, או שנצליח לשכנע את מר מולוטוב, שיתקן את
המדיניות הסובייטית. אולם חשבנו, שנסיעת ראש ממשלת ישראל לוועידת ג׳נבה תעמיד את
דעת-הקהל בעולם על מצבנו הקשה ואולי תביא לשיקול חדש - ואפילו אוהד - בשלוש הבירות
המערביות ולאיפוק כלשהו במוסקבה. שרת מילא את השליחות הזאת בתנופה רבה, כדרכו.
בדרך לג׳נבה נפגש בפאריס עם ראש ממשלת צרפת אדגאר פור, וזה הבטיח למכור לישראל
טייסת של מטוסי-סילון מסוג ״מיסטר״. מעודדים מפריצת-דרך זו המשכנו לג׳נבה. שרת
הופיע בראש פמליה גדולה של שגרירי ישראל בארבע המדינות המשתתפות בוועידה בליווי
יועצים ומומחים. קשה לדעת אם פלישתנו הדיפלומטית הרשימה את שרי-החוץ, אך לא היה
ספק, שעוררה סקרנות רבה אצל אנשי התקשורת הרבים. הכיסוי הנרחב והידידותי, שזכתה לו
משלחתנו לא תאם במדויק את ההישגים שהשיגה. פיניי, שר החוץ של צרפת, הסתפק
בדיבורים כלליים מאחר שהבעיה העיקרית, אספקת נשק לישראל, כבר נדונה בשיחת שרת עם
ראש ממשלתו אדגאר פור. מקמילן הבריטי הקשיב אך התחמק מתשובה ברורה. הוא לא
רצה שענייני המזרח התיכון יעסיקו את הוועידה, שהתכנסה לדיון בבעיות אירופיות. מולוטוב פסק, שאספקת הנשק אינה נוגעת לישראל. כל רצונה
של ברית-המועצות לסייע למצרים להתגונן מפני מזימותיהן של המעצמות האימפריאליסטיות.
לישראל לא נשקפת סכנה ואין לה סיבה לדאוג. חד וחלק. פוסטר דאלס היה ער למשמעויות הכרוכות בזרימה
מאסיבית של נשק סובייטי למדינה ערבית שוחרת מלחמה, אך הוא סירב לדון על כך עם
עמיתו הסובייטי. צעד כזה היה נותן, לדעתו, גושפנקה אמריקנית לשאיפות הסובייטיות
במזרח התיכון, שארצות-הברית מסרבת להכיר בהן. הנימוק שלו היה מפוקפק, אם לדבר
בלשון המעטה, והתבונה המדינית שמאחוריו הולידה אסון, כפי שהוכח כעבור פחות משנה.
משלא נתקלה בשום התנגדות אמריקנית רצינית לניסיונה לחדור למצרים החישה בריה״מ את
צעדיה והרחיבה את מעורבותה, עד שהעמידה את ישראל במצב הכן וגם הזעיקה את ארצות-הברית
ובעלות-בריתה. בדבר אחד בכל זאת השתכנע דאלס בג׳נבה, והוא שתביעותיה של ישראל
לקבלת נשק אכן מוצדקות. הוא גם הבין, שסילוקו של שרת בידיים ריקות עוד ידרבן את
השותפות הסובייטית-הערבית ויביא את ישראל לידי מעשה ייאוש. על כן הזמין את שרת
לבקר בוושינגטון בדצמבר לדיון מפורט בצרכיה של ישראל. בינתיים תעבד מחלקת המדינה
הערכה חדשה של המצב. הביקור בג׳נבה היה שליחותו האחרונה של שרת בתפקיד ראש-הממשלה. בהיעדרו
השלים בן-גוריון את הרכב ממשלתו ומינה את שרת כשר החוץ שלו. הקרע בן-גוריון-שרת בינתיים הועתק מוקד המתיחות מרצועת עזה לגבול עם סוריה. סוריה החליטה,
שהגיע תורה להפעיל את כוחותיה ומעמדות מבוצרות ברמת הגולן התחילה להפגיז יישובים ישראליים
מפעם לפעם ולשבש את הדיג בכנרת. יתר על כן, הם הסיתו כפריים סוריים לחצות את הגבול
ולדוג בלא רשות ובניגוד להסכם שביתת-הנשק. לאחר שהתעלמו מאזהרות חוזרות ונשנות מצד
ישראל אישר בן-גוריון פעולת הרתעה נגד מוצבים סוריים ליד הכנרת. עיתוי הפעולה
וממדיה היו קטלניים. יותר משבעים סורים נהרגו. לנו היו שישה הרוגים ומספר רב יותר
של פצועים ונעדרים. עוצמת הפעולה קוממה את דעת-הקהל בעולם. ממשלת ארצות-הברית דחתה
את מתן תשובתה לבקשת ישראל לנשק, שהגיש אז שרת למינהל האמריקני בוושינגטון. הוא
חזר לירושלים מתוסכל וזועם. אבא אבן הגן על עמדת ישראל לפני מליאה סוערת במועצת הביטחון,
בנאום מזהיר כדרכו, אך בלב כבד יותר מאי-פעם. גם הסנגוריה המבריקה ביותר לא יכלה
למנוע גינוי חמור ובלתי-מאוזן של הפעולה הישראלית שהייתה מוגזמת ולא בעתה. שרת דיווח על שליחותו לג׳נבה ולוושינגטון בישיבת הוועדה המדינית של
מפלגת העבודה בירושלים. האווירה בישיבה הייתה כבדה כעופרת. הוא הפליג בתיאור
מדוקדק של כל צעד בשליחותו וכשדיבר על השפעתה הקטלנית של פעולת הכנרת, ״אפילו השטן לא יכול היה לבחור עיתוי גרוע מזה״ הדגיש בקול מורם. בן-גוריון ישב בין מזכירו המדיני יצחק נבון וביני
באחת הפינות. הוא דחה את הזמנת היו״ר להתיישב ליד שולחן הנשיאות. כששמע את המלה ״שטן״
יוצאת מפי שרת הזדעזע כאילו פגע בו כדור, אך מייד שב ונשען לאחור בלי להוציא הגה.
ראיתי בחוש עד כמה הכאיבה לו המילה. הקהל עצר את נשימתו, כאילו ראה לוליין מועד
בדרכו על החבל המתוח. שרת המשיך בדבריו כמו לא חש דבר. כשסיים הציע יו״ר הישיבה לבן-גוריון את רשות הדיבור. בן-גוריון לא
נענה. חברי הוועדה המדינית התפזרו בשתיקה קודרת, ואני הלכתי הביתה בהרגשה כבדה
שהשותפות הרופפת בין בן-גוריון ושרת הגיעה לנקודת-משבר חמורה. שליחות אנדרסון כעבור ימים אחדים, ב-2
בינואר 1956, סקר בן-גוריון את מצב הביטחון בנאום בכנסת: ״מחובתי להודיע לכנסת על הסכנה החמורה הכרוכה בזרימת משלוחי נשק
סובייטי למצרים. אין לי עניין במניעיהם של ספקי הנשק. מה שמעניין אותי הוא מטרתם
של מקבליו שאין לטעות בה. ב-16 באוקטובר 1955
אמר נאצר בעצמו לעורך ה״ניו יורק פוסט״, שהוא לוחם לא בישראל בלבד, אלא גם ביהדות
הבינלאומית ובהון היהודי. זרם הנשק הסובייטי והבריטי נותן לאיומים אלה משמעות מיידית ומסוכנת, ואנו
נתחייב בנפשנו אם נתעלם מהם. אבל נוכל להחזיק מעמד אם נתכונן לבאות ונגייס את כל
כוחנו כדי להקדים את המכה״. האזהרה הייתה ברורה. הסכנה הנשקפת ממצרים, שחימושה גובר והולך, תאלץ
את ישראל לנקוט פעולת-מנע. אותו חודש אישר הנשיא אייזנהאואר את הצעת מזכיר המדינה
לטפל במשבר המחריף בין ישראל ומצרים בדרג הגבוה והישיר ביותר. הוא מינה את רוברט
אנדרסון מטכסס, מזכיר הימייה ושר האוצר לשעבר, כשליחו האישי. הוא צייד את אנדרסון
במכתב-המלצה לשני ראשי הממשלות והטיל עליו להכשיר את הקרקע למשא-ומתן על הסדר
שלום. סודיות מוחלטת הייתה תנאי הכרחי להצלחת השליחות. רק קומץ אנשים במשרד
ראש הממשלה ובמשרד החוץ ידע עליה. בן-גוריון ושרת ניהלו את השיחות. עלי הוטל להכין
מסמכי רקע ותזכירים על המדיניות המוצעת. ״תיק נאצר״ הכיל סיכומים מן המגעים והמשא-ומתן, שהתנהלו עם מצרים מאז 1949, תמצית שיחות עם מנהיגים מצריים, סיקור ניסיוננו העצוב למנוע את פסקי-הדין הקטלניים במשפט קאהיר, המלצות ביחס לניהול המשא-ומתן ותוכנו, העתקי האיגרות, שהוחלפו בין ראשי ממשלות ישראל ומצרים ודיוקן של גמאל עבדול נאצר האיש, מטרותיו ושיטותיו. בתמצית נתקבל דיוקן כדלקמן: אופיו של נאצר נושא חותם קונספירטיבי מובהק, פרי התקופה הארוכה של
פעילותו המדינית במחתרת. משקלו המדיני גדל מאוד לאחר הופעתו הראשונה על הבימה
הבינלאומית בוועידת באנדונג, שבה רכש ניסיון בענייני חוץ ועמדה אישית. הצלחתו
הגיעה לשיא עם ביצוע עסקת הנשק הצ׳כית, שהעלתה את קרנו במדינות ערב והקנתה לו מעמד
של אישיות בינלאומית שיש להתחשב בה. הטאקטיקה המדינית של נאצר מורכבת וגמישה. הוא מיטלטל ממתינות
לקיצוניות על-פי שיקול קר. במאבקו נגד בריטניה ובמלחמתו בישראל הפעיל לסירוגין
מתינות וקיצוניות, אלימות ופיוס בהתאם לצרכים הטאקטיים של הרגע. הכוח שהוא מוכן
להפעיל מותאם למטרה המיידית העומדת לנגד עיניו. הוא משתדל להימנע ממבחני-כוח שאינו
מוכן להם. שיטתו היא לדרוש מקדמה על כל מעשה שהוא מתבקש לעשות, והוא נמנע
בזהירות מלתת התחייבות מפורשת לתמורה. בדרך כלל הוא מנסח את הבטחותיו בדרך בלתי-מחייבת:
״אם תפסיק לעשות זה וזה, ואם תיתן לי דבר זה וזה, אהיה מסוגל יותר לעשות מה שאתה
מצפה שאעשה״. יש לו כישרון נדיר להמציא תירוצים כשהוא נדרש למלא את התחייבויותיו.
שיטתו להתחמק מהתחייבויות היא ערמומית להפליא. הדרך הנכונה לעסוק עמו היא להעמיד
את הבטחותיו, בין גדולות ובין קטנות, במבחן הביצוע. רוברט אנדרסון הגיע מקאהיר ב-23
בינואר 1956 ודיווח על פגישותיו עם נאצר, שנערכו בחשכת הלילה ובסודי סודות.
המנהיג המצרי הציג לפניו את גרסתו שלו על המאורעות, שהביאו למתיחות הקיימת ושאילצו
אותו לבקש עזרה מברית-המועצות. הוא חזר על טענתו, שפעולת ה-28
בפברואר היא שהפעילה את שרשרת התגובות. הוא אינו רוחש איבה לארצות-הברית, אבל הוא מתנגד לברית בגדאד, שיזמו
הבריטים, כדי לחתור תחת עצמאות הערבים. ביסודו של דבר אין לו התנגדות להסדר עם ישראל, אבל לשם כך יש צורך
להחזיר תחילה את השקט לאורך גבולותיה עם כל שכנותיה הערביות. הוא מוכן לסייע במאמץ
להשיג זאת, אולם מצרים אינה אחראית רק לגורל ארצה בלבד, אלא יש לה גם מחויבות
למאבקם וביטחונם של הערבים כולם. חייב להימצא פתרון סביר לעניין הפליטים הפלשתינאים, וזאת לאו דווקא על-ידי
החזרתם בהמון למקומות מוצאם, אלא במתן חופש הבחירה. ירושלים איננה עומדת בראש דאגותיו של נאצר. לדעתו זו בעיה הנוגעת
לירדן ולישראל והחלוקה הטריטוריאלית הקיימת עדיפה על בינאום העיר. אולם למצרים צורך חיוני ברצף טריטוריאלי עם ירדן, המנותקת עתה על-ידי
הנגב הישראלי. בלי הקמת רצף כזה תחת ריבונות ערבית, הווה אומר מצרית - קשר
טריטוריאלי בין אפריקה ואסיה - לא ייתכן הסדר עם ישראל, היא חייבת לוותר על הנגב,
או לפחות על חלק גדול ממנו. כל שאר הבעיות הן שניות במעלה. בסיכום ביקש נאצר מאנדרסון, שימסור לבן-גוריון כי אינו רוצה בפעולות
איבה נוספות. הוא מוכן לשקול הטלת עונש על האחראים לפעולות כאלה, ואפילו לפרסם
הודעה בנידון. ניסיון העבר לימד את מנהיגי ישראל, שלא לקבל הבטחות כלליות מפי נאצר
כפשוטן. במשך השיחות עם אנדרסון ניסו בן-גוריון ושרת לבחון את העניינים לעומקם. ראשית,
אמר בן-גוריון, נשאלת השאלה החשובה אם רוצה נאצר להתייצב לצד הגוש הסובייטי. מצרים
עלולה להיות מפתח לכיבוש אפריקה על-ידי הסובייטים, והרוסים, כידוע, רצו מאז ומתמיד
לחדור ליבשת אפריקה. כעת הם יושבים במצרים. בין שנאצר רוצה בזאת ובין שאינו רוצה,
הוא מאפשר את חדירתם לסודאן ולסוריה. הוא ודאי סבור שהוא מנצל את הסובייטים
לתועלתו שלו, אבל לאמיתו של דבר הוא משרת אותם. מובן שישראל מוכנה לכרות שלום עם
מצרים, ואילו היה יכול להיפגש עם נאצר היה מציע לו הסדר שיקסום לו. אולם יש ליצור יסוד
מינימלי של אמון. תנאי מוקדם הכרחי הוא קיום מגעים ישירים בין שני הצדדים - אם לא
בין ראשי הממשלות, לפחות באמצעות נציגים מוסמכים אחרים לפי שעה. הצעד הראשון צריך
להיות הפסקת כל התקריות לאורך קווי הפסקת-האש. בסופו של דבר, כשביקש אנדרסון, בביקורו השלישי בקאהיר, תשובה בעניין
פגישה בין נציגי מצרים וישראל, הציע נאצר שהמשא-ומתן יתקיים אך ורק באמצעות ארצות-הברית;
אין מקום לפגישות ישירות. במשך החודשיים שבילה השליח המיוחד במסעות בין קאהיר
וירושלים לא הצליח להוציא מנאצר התחייבות בכתב לקיים את הפסקת-האש ואת הוראות הסכם
שביתת-הנשק. בשיחותיהם עם אנדרסון הדגישו בן-גוריון ושרת חזור ושוב, שנאצר גם נמנע
מלתת הוכחה ממשית לכוונות השלום שלו וגם ממשיך בגלוי בהכנותיו הצבאיות ומוסיף
לצבור נשק סובייטי רב המיועד להתקפה על ישראל, בשעה שתהיה נוחה לו. נאצר הסביר
לשליחו של נשיא ארצות-הברית, שלחצים פנימיים וחיצוניים מונעים אותו מלפתוח במשא-ומתן
על שלום, אבל אותם הכוחות עצמם עלולים גם לדחוף אותו למלחמה בישראל, אפילו בניגוד
לרצונו. יהיה זה חוסר-אחריות מצדם של מנהיגי ישראל אם יתעלמו מן האפשרות, שנאצר
מנסה להרוויח זמן לביצוע מזימותיו - שהוא מעמיד פנים כשוחר שלום כל עוד אינו מוכן
למלחמה. לפיכך - טענו בן-גוריון ושרת - המשך מניעתו של נשק אמריקני מישראל מחריף
את המצב לאין שיעור ומקרב את היום, שבו תנצל מצרים את אי-השוויון בחימוש בינה ובין
ישראל ותַפנה נגדה את נשקה החדש בניסיון להנחית עליה מהלומה, שעלולה לסכן את עצם
קיומה. בשיחותיו הליליות עם השליח היה אומר נאצר שרצונו בשלום, אבל לאור היום היו
שופרות התעמולה שלו מתנבאים השכם והערב לחורבנה של ישראל. ב-14 בפברואר, בעוד שליחות אנדרסון נמשכת, אבל אינה מגלה כל סימן של
התקדמות, נתן בן-גוריון ביטוי לחששותיה של ישראל באיגרת לנשיא אייזנהאואר: ״שום ממשלה האחראית לגורלו ולקיומו של עמה אינה יכולה להתייחס בשוויון-נפש
לצבירת כמות נשק ענקית על-ידי מדינה שכנה העומדת בתוקף על קיומו של מצב מלחמה איתה,
ולהימנע מלעשות כל מאמץ לרכוש נשק לעצמה, אם לא בכמות דומה הרי לפחות מטיב דומה... ישראל המסוגלת להגן על עצמה - ישראל שלא ניתן להחריבה - ישראל כזאת
יכולה לקרב את בוא השלום... לכן אני פונה אליך, אדוני הנשיא, בבקשה שלא תעמיד את ישראל במצב של
יכולת בלתי-מספקת להגן על עצמה, הגנה שרק נשק ממעצמה גדולה יכול להעניקה, וכי
ארצות-הברית תספק לישראל נשק הדרוש לה, כדי למנוע או להדוף התקפה״. הנוסח החמור ״למנוע התקפה״ עתיד היה להתגלות במובנו המבצעי כעבור זמן
לא רב. הנשיא השיב ביום 27
בפברואר תשובה, שכולה אומרת רצון טוב בעלמא והתחמקות מרגיזה מגופו של עניין: ״קראתי מתוך אהדה את דבריך על צורכי ישראל בנשק. בקשתך זוכה בתשומת-הלב
הקפדנית ביותר לאור הצורך להבטיח את שלומה של ישראל וגם ליצור מצב, שיסייע על הצד
הטוב ביותר להשכנת השלום באזור״. התשובה הייתה מאכזבת לא פחות מטכסיסי ההתחמקות של נאצר, בשיחות שניהל
אנדרסון. הישיבה האחרונה שהייתה לו עם בן-גוריון התקיימה ב-9
במרס. על אף שידוליה של אמריקה דחה נאצר את כל ההצעות המעשיות שהוגשו לו לשיפור
המצב המסוכן: לא יהיו מגעים ישירים בשום דרך ובשום צורה; שום התחייבות חדשה להקפיד על מילוי ההוראות שבהסכם שביתת-הנשק; שום אמצעים מוסכמים להפסקת תקריות הגבול. הוא השמיע רק הבטחות כלליות ובלתי-מחייבות והצהרות על כוונות שלום -
דברים שהקפיד להסתיר אותם מאוזני בני-עמו. אלה היו התוצאות היחידות של שליחות,
שהושקעו בה יוקרת נשיא ארצות-הברית, כישרונותיו האישיים של רוברט אנדרסון והרבה
מחשבה, תקווה ונכונות לפשרה מצד מנהיגי ישראל. במקום לקרב את הצדדים היריבים למשא-ומתן
הרחיבה השליחות את הפער ביניהם. בדברי הפרידה משליח השלום השמיע בן-גוריון נימת אזעקה: ״לאחר שתגיש לנשיא את הדו״ח שלך, אם ישיב בשלילה על בקשתנו לנשק, או
שלא נקבל ממנו כל תשובה, נדע שמוטלת עלינו רק חובה אחת: לדאוג לביטחוננו. שום
שיקול אחר לא יעמוד לפני עינינו. אנו נחזק את רוח עמנו, נבצר את יישובינו, נבנה
מקלטים בערים, ונעשה כל מה שביכולתנו. אם נקבל עזרה, מוטב. אולם עלינו להיות
מוכנים להתגונן בלי עזרה מבחוץ... נאצר ימצא שהוא חופשי לעשות כרצונו. תהיה לו סיבה מספקת לצאת למלחמה.
ואנו, אם נגזר עלינו להילחם, נילחם בחירוף נפש. נקדיש את כל מרצנו כדי להכשיר את
העם לעמידה בפני נאצר וכל ה׳מיגים׳ שלו״. וכך נסתיימה באווירה של קדרות וחששות שליחות של שלום שנפתחה ברוח
נדיבה ביותר והתנהלה במרב הטאקט, התבונה והדביקות. |
