אחרית דבר

מאת העורך בנימין גפנר

בכל דרמה אנושית בנויה היטב, נעים גיבוריה מנקודת-המוצא אל נקודת-הסיום, בתכלית ברורה התואמת את אופיו ואת גורלו של כל אחד מהם במשחק העלילה. הבה ננסה לבדוק מה אירע להן, לדמויות ״השטן והנפש״ - בין העמוד הראשון לעמוד האחרון בדרמה שתוארה.

אוטו קומוי, איש תם-לב וסמל היושר, נע מראשות ההסתדרות הציונית בהונגריה - דרך עבודת הצלה ב״צלב האדום״ - אל מצולות הדאנובה, לשם הושלך בידי פאשיסטים הונגריים כשהוא נקוב-כדורים. הוא חי כל עוד היה קורבנו רצוי, ונלקח חמש דקות לפני הגאולה - כמשה על סף הארץ המובטחת.

שלום אופנבך, גזבר הוועדה, איש פשוט בתכלית, שעשה עבודה חשובה, אם כי נוכחותו אינה מורגשת כמעט בדו״חות הרשמיים, נע מכור מחצבתו הפולני אל אדמת גרמניה, בה הוטמן לאחר שאיבד את עצמו לדעת. אולי עמידה של שנים אחדות במרכז האירועים הגדולים טרף ובלבל את עולמו של האיש הפשוט. היה זה יותר מדי בשביל ״שוּלם״.

רז׳ה קאסטנר, האיש שעל קצות אצבעותיו הלולייניות עמד באוויר המבנה הקרוי ״ועדת עזרה והצלה״, גורלו היה אירוני עד כאב. הוא עמד פעמים אין-ספור מול מי שיכול היה לשולחו לאושוויץ בהינף אצבע קטנה, הוא החזיק מעמד - ונפל בתל-אביב. הוא זכה לראות בסוף המלחמה את הניצחון והתבוסה. נצחון של מי? תבוסה של מי? כאשר עבר קאסטנר, בלִווייתו של קולונל בכר, ממחנה ריכוז אחד למשנהו בימי היטלר האחרונים, וראה את הצללים שנותרו מיער היהדות המסועף, כלום אומנם האמין הוא שאלה הם המנצחים? אם כמה קצינים גרמניים הובאו למבחן בלתי נעים של חקירה ומשפט, כלום העידו ראשיהם בהירי-השיער ולחייהם הוורודות על תבוסה? רז׳ה קאסטנר לא היה טיפש. הוא ידע בדיוק מה היה תפקידם של בכר וקרומיי, האנשים שמילה אחת משלהם שילחה לחיים, שילחה למוות. עתה מילה קטנה של קאסטנר יכלה לחולל את הפלא. והוא לא עמד בפיתוי. כאשר צריך, יום יום, לטפח קשרים עם קציני ס.ס. גבוהים, כאשר צריך לתת לנאצים רשימה של אנשים ״מומלצים״, משהו קורה בלבו של אדם.

קאסטנר היה אדם מלא סתירות פנימיות. סתירות אלו הן שעזרו לו לשאת בתפקיד כראש ה״ועדה״. אך הן גם שעוררוהו להמליץ על פושעים נאציים.

יכול להיות שבעשותו זאת קאסטנר עבר את הגבול בנפשו.

יכול להיות שהוא הועלה קורבן לתחושת האשמה הקולקטיבית של העם היהודי, שלא היה מוכן לקבל את זכר אוזלת-ידו התהומית בימי השואה.

כי הכוחות שקמו מול קאסטנר בארץ לא היו הפליטים שהוא ״הפקיר״ בהונגריה, אלא כוחות צעירים, שצמחו בארץ על מסורת הגבורה של לח״י ואצ״ל, של פלמ״ח וצה״ל. בעיניהם היה רז׳ה קאסטנר סמל השתדלנות הגלותית, אשר גם ויתרה על כבוד-הגבורה וגם לא השיגה את כבוד-החיים. ואולי אף היה האיש בעיניהם תזכורת חיה, כי ביחס לשואה - גם העם במולדת לא עמד במבחן.

האנזי ויואל בראנד נשארו בחיים, והם מהלכים מזה 15 שנה כמחאה שותקת המזדקרת לעומתנו. הצל הקטלני של שיתוף פעולה עם הנאצים, אשר נלפת אל רז׳ה קאסטנר והפילוֹ חלל, צל זה מתיז את רסיסיו מסביב. יואל והאנזי בראנד מביטים בהווה במרירות-נפש של אנשים, שפועלם נשכח או הוכתם, אך ראשם זקוף אל מול פני ההיסטוריה היהודית.

רז׳ה קאסטנר שאף להבטיח את העתיד, את עתידו. עברו רב-הפעלים לא היה בעיניו אלא פרק, שבו הוא הוכיח את עצמו, בבחינת מוניטין שחבריו למפלגה יהיו מוכרחים לקחת בחשבון בשעת קביעת הקריירה שלו. אבל העבר לא הרשה שיהיה עתיד.

יואל והאנזי בראנד, לעומת זאת, ההווה שלהם הוא זכר העבר, העבר שתמיד יילך לפניהם. לא זיכרונות העבר הם טוֹוים בספר זה, אלא חזיונות ההווה המופיעים כל יום מחדש בפניהם. חריפים כביום היוולדם. לנו ייראו אולי לפרקים דבריהם פסקניים מדי, ״אוהבים״  או ״שונאים״ מדי, חסרי אותה חמלה אנושית אשר הפרספקטיבה של זמן לא הפיחה בהם, כי למענם אין פרספקטיבה של זמן. אל נא נדון אותם ברותחין, גם אם נתפסו להפרזה. טבעו של אדם שהוא צועק כשהוא נתון בכאבים, ולא אנו נהיה מודדי כאבם ושופטיהם.

״ועדת עזרה והצלה״ בבודאפשט - גוף שקם לא-קרוי ומינה עצמו לעזור ולהציל - מהווה, כך מאמינים בני הזוג בראנד, פרק גדול ועמוק בתולדות ישראל, שימצא את מקומו ביום מן הימים בספר ההיסטוריה. באותם ספרי היסטוריה שאנו רגילים להם, עם ״נכנע״ או ״לוחם״, ״מנצח״ או ״נכשל״ - הכל בתפנית חדה לכאן או לכאן. העם שהם ראוהו בהונגריה פרפר גם לכאן גם לכאן. הקרונות לאושוויץ, קולות הצעקה המרה לחוץ-לארץ, השיחות של גיזי פליישמן או רז׳ה קאסטנר, קורבנם של חנה סנש או פרץ גולדשטיין, איסוף ילדים חסרי אבות כביצים עזובות בקניהם, זיוף ניירות וחפירת בונקרים, גם השגיאות שנעשו – כן, גם השגיאות! והאנזי בראנד מזכירה אותן בפה מלא - לא היו כולם אלא אלף הריטוטים של גסיסה המתעקשת להיות. פועלם אינו מרי, ממש כשם שאין הוא השלמה עיוורת. זוהי התפתלות, לעתים חסרת-היגיון וחסרת-תוחלת, אך הגיונו של הפרפור ותוחלתו של המפרפר היו תמיד עמה.

ובכל זאת, דמות אחת חסרה הייתה לפתרון הדרמה: דמותו של השטן המשתרעת על פני דפים רבים בראשיתו של הספר, אך כאילו נמוגה במרוצת הדרך. מה קרה לו לשטן? היכן עונשו? מה מוסר-השכל לספר שנכתב? אם היה זה ספר עצוב מאוד, ספר אפור עם צעקות באפור-שחור, לו סיימנו אותו בהתנקשות בקאסטנר ובמשפטו של מנקס.

כאשר ישבו רז׳ה קאסטנר, יואל והאנזי בראנד בשווייץ, סיכמו את עברם ולא ידעו מה לעשות עם עתידם, היה אדולף אייכמן עצור במחנה שבויים אמריקני. מוחו שקד כיצד יאריך ימים אחרי הרס עולמו, כיצד יחזיק מעמד ״עד פרוץ המלחמה בין האמריקאים והרוסים״. ישב אייכמן במחנה השבויים האמריקני, ישב ושתק, ישב וחישב.

כאשר ביקר קאסטנר בפראנקפורט, וטיפל בענייני קרומיי, בכר והאחרים, היה אדולף אייכמן שרוי במרחק לא גדול ממנו. הוא חטב עצים ושאב מים ביערות צפון גרמניה, וכל אותה צמרמורת בגבם של קרומיי ובכר עוררה בו באייכמן, בוודאי, חיוך של עליונות, כאשר קרא על כך בעיתונים. ישב אייכמן ושתק, ישב וחישב, בהאמינו כי העולם אשר קם אחרי המלחמה הגדולה אינו סוג של עולם, שבו אין מקום לאדולף אייכמן.

כאשר התבוסס רז׳ה קאסטנר בדמו בחוצות תל-אביב, זכה השטן להוכחה סופית שהוא צודק: הוא הקים לו בית ברובע סן-פרנאנדו אשר בבואנוס-איירס ושתל בו גן עם עץ ליבנה. הוא גידל את בניו, כיאה לאב הדואג שילדיו לא יסורו מדרך הישר, ובשעות הפנאי סיפר להם אולי זיכרונות מנעוריו שלו.

״שב לידי, קלאוס, קח כיסא, דיטר. זה היה בבודאפשט. לא. בוינה ...״.

הוא הוליד בן זקונים, מחמל של חיים שעברו בתלאות. ריקארדו קלאמנט הפעוט, מזרע אוֹבּשטוּרמבּאנפירר אדולף אייכמן... ובגבור הגעגועים עליו, יכול היה להיוועד בבית קפה עם ידידים מימים עברו, תופת העושה גולה ורוקמת חלומות על עולם שישוב להזדרח בברק הכבשנים.,

העולם ה״נאור״, זה שנקנה במחיר 25 מיליון קורבנות בני כל הגזעים והאומות, סובל את קיומם, ושותק - כשם ששתק כאשר הללו היו בשיא גדולתם-טירופם. חיות-טרף קיבלו לפתע סטאטוס של ״פליטים מדיניים״, רוצחי ילדים ונשים - הילה של בורחים מכף עריצות, שהושמה על ראשם. והרי אייכמן מכיר את העולם: הוא רצה לתת ליואל בראנד מיליון יהודים, והעולם לא רצה לקבלם מידו.

על כן שורצים הם, גדולי אמני הג׳נוסייד, באמריקה הדרומית, בצלו של המשחרר הגדול סימון בּוֹליבר;

על כן חיים הם למאות אלפיהם בגרמניה, לעיניהם הגלויות של בני העם הגרמני שאיננו חולם להסגירם;

על כן נהנים הם מתהילה בארצות ערב - אותם האדונים הנורדיים בהירי-השיער, שבזמנו הואילו להקצות לעם הערבי את המקום האחרון בטבלת הערכין - לפני היהודים והכושים.

אם נחוצה הייתה ראיה חותכת יותר לטבעו של העולם, אשר יואל בראנד מאשימו, בדם לבו, בספר זה, סופקה ראיה זו על ידי ניצחונם האישי של פושעי המלחמה הנאציים בעולם הרחב, וכן על ידי הרעש הגדול שקם, כאשר נודע שאדולף אייכמן יובא בפני בית דין - שומו שמיים! - ישראלי.

וזה דבר סיומו של הספר, שהוא גם המערכה האחרונה בדרמת השטן והנפש: אייכמן בידי היהודים, והוא קטן מאוד ונכנע מאוד ו״משתף פעולה״ מאוד.