חלק ראשון - התמודדות

פרק רביעי - המלחמה נמשכת

מהסכמי שביתת-הנשק, שנחתמו בין ישראל ושכנותיה הערביות ב-1949 השתמע מעבר מהיר ממצב מלחמה למצב שלום. הם חייבו את הצדדים להפסיק בלא תנאים פעולות מלחמה כלשהן וחציית קווים למטרות עוינות, ולשים קץ להסגר על הספנות הישראלית בתעלת סואץ ובמְצָרים. אולם שכנותיה של ישראל המשיכו בלחימה מאחורי חומת הסכמי שביתת-הנשק. הן ראו בהסכמים הפסקה לצורך התאוששות ולא שלב מעבר לשלום. ככל שהגבירו את כוחן המדיני והצבאי כן פחתה נכונותן של מדינות ערב להשלים עם קיומה של ישראל. במקום לנהל איתה משא-ומתן על הסדר שלום סופי הגבירו את פעילותם העוינת נגדה:

הוסיפו לקיים הסגר ימי,

הידקו את החרם הכלכלי,

החריפו את מסע התעמולה

וסייעו בהחדרת מחבלים לשטחה.

עלייתו של גמאל עבדול נאצר לשלטון במצרים ומותו הטראגי של עבדאללה מלך ירדן, שניהל משא-ומתן חשאי על שלום עם ישראל, עוד הגבירו את המתיחות והחישו את הכנותיהם הצבאיות של שני הצדדים.

בתגובה על פשיטות המרצחים נקטו כוחות הביטחון פעולות תגמול נגד מטרות נבחרות מעבר לקו שביתת-הנשק. העיקרון נתקבל על דעת בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר הביטחון דאז. אלא שהשימוש בתרופה הזאת במנות מופרזות גרם באי-אלה מקרים נזק קשה לבעליה. בדרך כלל היה התגמול מביא

לתגובות שליליות בעולם,

מחזק את עמדתם המדינית של הערבים

ומעודד אותם להמשיך במסע האיבה נגד ישראל במשנה מרץ.

רוב הקשיים נבעו מפעולות בלתי-מחושבות די צורכן. לעתים חרג הביצוע מן ההיקף שתוכנן ולעתים התעלם העיתוי לחלוטין מהשפעת הפעולה על עניינים אזוריים בעלי חשיבות מיוחדת לישראל ולידידותיה. בהיותן מקומיות ומבודדות לא יכלו פעולות התגמול להשתיק את פעולות האיבה הערביות. אדרבה, הן הוסיפו יתרונות מדיניים לערבים.

חסידיה של מדיניות התגמול העלו שני נימוקים לזכותה. הם טענו,

שהשפעתה המרתיעה עשויה לצמצם את התקפות הטרור, והיא תיאלץ את הממשלות הערביות לשלול מן המחבלים את השימוש בשטחיהן.

מלבד זאת, טענו, נותנות פעולות התגמול פורקן לזעם האוכלוסייה, נימוק שאולי היה נכון במקרה של רצח מתועב במיוחד.

פעולות התגמול הביאו הקלה זמנית בלבד ותבעו לפעמים מחיר יקר מדי בחיי אנשינו. הן לא הצליחו להרתיע את ממשלות ערב מלסייע לטרור, כיוון שארגון האומות המאוחדות פטר אותן מגינוי בינלאומי, לא כל שכן מעונש. גם את המרצחים לא הרתיעו לזמן רב; תמיד חזרו והמשיכו במלאכתם הנתעבת.

במרוצת השנים התרבו התקפות המחבלים ופעולות התגמול לבשו לעתים ממדים של מבצעי מלחמה קטנים. למרות שהממשלה הכירה בעובדה, כי אין בכוחן של פעולות התגמול למגר את האלימות הערבית, עמד הרמטכ״ל דאז משה דיין על המשכת הפעולות והחרפתן. כוונתו הייתה, הסביר לאחר זמן, ליצור מצב, שיכריח את מדינות ערב להתייצב במערכה גלויה נגד ישראל. הוא גרס - ובן-גוריון היה שותף לדעתו - שהזמן פועל לטובת התעצמות הערבים. מדינות ערב לא תהססנה להפעיל את כוחן נגד ישראל כשתהיינה בטוחות בעליונותן הצבאית. משום כך צריך לערער את יציבותן ולהקדים תרופה למכה. דיין וחבריו במימסד הביטחוני טענו שכל פעולה, גלויה או חשאית, העשויה להאט את מהלך ההתעצמות הערבית היא צורך בלתי-נמנע למען ביצור ביטחונה של ישראל.

הערכות המטה הכללי הכריעו את הכף בדיוני הממשלה לא רק בעניינים צבאיים, אלא גם בקביעת מדיניות החוץ. בעיני צה״ל התחלק העולם לחמישה חלקים:

מדינות העימות הערביות, שעליהן ניתן להתגבר באמצעים צבאיים בלבד;

מדינות ידידותיות, שמהן אפשר לרכוש נשק ולקבל סיוע חומרי;

הגוש הסובייטי, שהוא בעל-ברית לאויב ומקור של סכנה מתמדת;

הקבוצה הגדולה של מדינות משניות או בלתי-מעורבות, שאין בהן שום תועלת מנקודת-ראות הצבא;

וישראל, שמוטל עליה להפגין עוצמה צבאית בלי הרף, לצבור כוח מכל מקור אפשרי, ובניתוח אחרון - לסמוך רק על עצמה.

דעתו של שרת על התועלת שבמדיניות הרמטכ״ל הייתה אחרת. הוא לא שלל את הצורך להפגין כוח מפעם לפעם, אך במקרים רבים התנגד לממדי הפעולה ולעיתויה. בדרך כלל חש, כפוליטיקאי מציאותי, שעליו להתפשר. הלחצים שהופעלו היו חזקים:

המצדדים בפעולה היו תקיפים בדעתם;

תשובותיהם לבעיות מטרידות היו חדות וחלקות;

טיעונם זכה לתמיכת בן-גוריון.

אשר לציבור הרחב, התגובה הצבאית הייתה מרשימה וסבירה יותר מניתוח מדיני מעודן. עבר זמן עד שנוכח שרת לדעת, שפעולות התגמול המחריפות והולכות לא היו מקריות, פרי שיקולים טאקטיים ומקומיים גרידא, אלא חלק מתוכנית, שמטרתה למחוץ את האיבה הערבית ולסיים את המלחמה הבלתי-גמורה בפעולה צבאית מכרעת כאשר ייווצרו תנאים בינלאומיים נוחים. משעמד על מטרתה העיקרית של מדיניות דיין נתחזקה התנגדותו לפעולות מסוימות. למורת-רוחו של בן-גוריון אף הצליח במקרים אחדים להטות את הקאבינט לצדו. שום ראש-ממשלה בשום מדינה אינו נהנה ממצב כזה; בן-גוריון לא היה יוצא דופן. וכך נולדה הסערה, שעתידה הייתה להפיל את שרת מכיסאו.

מעורבותי הפעילה הראשונה במדיניות התגמולים הייתה סמוך לשובי לירושלים בסתיו 1953, עם סיומה של תקופת שירות ארוכה בניו-יורק כחבר משלחתנו הקבועה באו״ם. שר החוץ הטיל עלי תפקיד של יועץ לענייני המזרח התיכון והאו״ם. על שולחני מצאתי תיק בציון ״דחוף וסודי״. הוא עסק באחד המפעלים המרהיבים ביותר של מדינת ישראל - בתוכנית המוביל הארצי. הגשמת המפעל נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד סוריה, לא משום שפגע בזכויות המים של קומץ חקלאים סורים שעל שפת הנהר, אלא משום שעתיד להרים תרומה חשובה לפיתוחה של מדינת ישראל. משקיפי האו״ם באזור נכנעו ללחציה של סוריה ודרשו הפסקה זמנית בעבודות.

שרת שימש אז כראש-ממשלה, לאחר שבן-גוריון יצא להתבודד בשדה-בוקר. פנחס לבון פעל כשר ביטחון. ב-12 באוקטובר זימן שרת את לבון וקבוצת יועצים לדיון במפעל. הרמטכ״ל, משה דיין, ניסה להכריע את הכף וציווה לחפור תעלת הטיה. ראש משקיפי האו״ם ראה בפעולה הזאת אתגר לסמכותו ודרש להפסיק. בעוד אנו דנים בנושא עם לבון נקראתי לטלפון. אחד מחברַי לעבודה מסר לי, כי נודע לו שצפויה אותו לילה פעולת תגמול גדולה נגד כפר ערבי בצד הירדני של קו שביתת-הנשק. העברתי לשרת פתק בשאלה אם אישר את הפעולה. במקום להשיב לי קם וביקש מלבון לסור עמו לחדר צדדי. כעבור זמן קצר חזרו שניהם. לבון נראה אדיש, ופני שרת היו כאפר. הוא מיהר לנעול את הישיבה וביקשני להישאר עמו.

״הידיעה שקיבלת היא נכונה״, אמר בקול רועד ובמתיחות. לבון אישר את הפעולה. שרת שאל אותו באיזה רשות החליט בעניין אחראי כזה בלי לדבר עם ראש-הממשלה בפועל. לבון השיב לו מניה וביה, שהתייעץ עם בן-גוריון. שרת דרש מלבון שיבטל את הפעולה. לבון סירב, בהסתמכו על האישור שקיבל לדבריו מבן-גוריון. הוא הוסיף שמאז 1950 היו 421 נפגעים מידי מסתננים מבסיסים בירדן. המעשה האחרון של רצח אם וילדיה במושב סמוך לגבול אסור שיעבור ללא עונש. שרת היה מזועזע, לא רק מן הפגיעה בסמכותו, אלא מפני שחשב, כי הפעולה תגרום לישראל נזק רב. הצעתי לו שיברר אצל בן-גוריון אם נכונה הטענה שבפי שר הביטחון בפועל, ואם יהיה צורך בכך - שינסה לשכנע אותו. אותו ערב ניסה שרת להתקשר עם בן-גוריון בטלפון - לשווא. איש לא ידע היכן הוא וכיצד למצוא אותו.

למחרת בבוקר היה זה מתפקידי העצוב למסור לשרת את תוצאות הפשיטה על קיביה. יותר משישים אזרחים, רובם נשים וילדים, מצאו את מותם תחת הריסות הבתים שפוצצו. אריאל שרון פיקד על הפעולה. משה דיין טען, שמסיבות בלתי-צפויות חרגה הפעולה מממדיה ומספר הנפגעים עלה על המשוער. בן-גוריון הודיע, שלא נתן את הסכמתו לפעולה. וכך נטמן הזרע לפרשת לבון, מן המשברים הפנימיים החמורים ביותר שפקדו את המדינה.

אותו בוקר כתבתי תזכיר קצר לשר החוץ על מהלך הדברים לפני הפעולה ועמדתי על ההדים הצפויים בעולם על כישלון התיאום הבינמשרדי ועל הסחף בערכי המוסר. מצאתי שבנסיבות אלה אינני מסוגל למלא את התפקידים שהטיל עלי שר החוץ וביקשתי לשחרר אותי מהם. תגובת שרת הייתה מיידית ונמרצת. הוא החזיר לי את התזכיר בציון ״נכון״, ליד כל סעיף וסעיף, פרט לאחרון, שבצדו כתב - ״שטות - הבקשה נדחית״.

ימים אחדים לאחר-מכן שלח לי מחדר הממשלה פתק לאמור:

״התכונן לנסיעה הלילה. חכה לי במשרד״.

הממשלה החליטה לשגר לניו-יורק את דיין ואותי, כדי שנסייע לאבא אבן בהצגת פרשת קיביה לפני מועצת הביטחון. בטיסתנו הארוכה לא הצלחתי להוציא מפי דיין הסבר מדוע נשתבשו הדברים בקיביה. בישיבתנו הראשונה עם אבן וחברי משלחת בכירים ניתח דיין את הרקע לפעולה, אמר שפשיטות הפדאיין עשו את ההסלמה בתגובותינו לבלתי-נמנעת וכי מעגל האלימות יצית בסופו של דבר מלחמה ממש. פשיטות הטרור היזומות מצד ממשלות ערב היו לדעתו שלב-ביניים ולא תחליף למלחמה כוללת, שהן מוכנות לחדש ברגע שייראה להן. על ישראל להקדים אותן. אני הסתפקתי בחזרה על הדברים שאמרתי לשרת לפני צאתנו. עלינו לבסס את טיעוננו על מצב הלוחמה שמקיימות ממשלות ערב ועל ניצולו בזמנים ובאמצעים לפי בחירתן. הלוחמה היא דרך דו-סטרית, וצד אחד אינו יכול לכפות על משנהו כללי תנועה הרצויים רק לו. מכאן התקריות החוזרות ונשנות. ישראל מצטערת בכל לב על אובדן חיי אדם. קיום התנאים של הסכמי שביתת-הנשק, ובייחוד סיום מצב המלחמה והפיכתו לשלום בר-קיימא, הם בלבד ישימו קץ לשרשרת הטראגית של תקריות דמים.

אבן הגן על מדיניותה הצבאית של ישראל בנאום מזהיר, בהיגיון חותך ובטיעון משכנע, אף שבעצמו היה רחוק מלהשתכנע בתבונתם המדינית והמוסרית של מעשי תגמול מופלגים. האופקים שצייר דיין בלשון בוטה כל כך העמיקו את ספקותיו וחששותיו. מועצת הביטחון לא הייתה שונה ממוסדות האו״ם האחרים. כושר-דיבור מחונן אין ביכולתו, על אף ההתפעלות שהוא מעורר, להטות את הזרם הבינלאומי מאפיקו הקבוע. הוויכוח הממושך נסתיים בהחלטת גינוי לפעולת ישראל, החלטה שהומתקה בביקורת על ירדן בשל הפרות הסכם שביתת-הנשק. לא היה בה משום אפתעה, פרט להימנעותה של ברית-המועצות, החברה היחידה במועצה, שלא הצביעה בעדה. נעם לנו גילוי-התחשבות זה מצד הסובייטים וייחסנו אותו לעובדה, שרק שבועות אחדים קודם לכן חידשה בריה״מ את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, שנותקו כתגמול על תגובתה החריפה של ישראל לדברי הנאצה נגד היהודים בפרשת ״קשר הרופאים״, אשר בוים במוסקבה עם שקיעתו של סטאלין. ומלבד זאת, הממשלה הסובייטית לא רחשה חיבה יתרה לממלכת ירדן, שהייתה קשורה קשר אמיץ עם בריטניה.

חריפות התגובה באו״ם על פעולת קיביה עודדה את ארגוני הטרור ותומכיהם המדיניים להרבות בהתקפות על ישראל ולהרחיבן; ואילו את ישראל לא הרתיעה החלטת האו״ם מלהמשיך במדיניות התגמול. ככל שהרבה האו״ם לחַזר אחר מדינות ערב כן הרגישה ישראל מבודדת יותר, הסיכויים להסדר שלום נתמעטו וסכנת המלחמה גברה. מָשבי המלחמה הקרה לא פסחו על המזרח התיכון, מפאת קרבתו לאירופה וחשיבותו האסטרטגית. במקום לצנן את הרוחות באזור הם שלהבו אותן.

בריטניה מסתלקת ממצרים

ארצות-הברית פתחה במאמצים למשוך לצדה את המשטר החדש, שכונן נאצר במצרים. היא התכוונה לעשות את מצרים לאבן-הפינה במערכת הגנה אזורית הקשורה לארגון ההגנה הצפון-אטלנטי, לנאט״ו. משנכשלה בניסיון זה כוננה את ״ברית בגדאד״ והקימה את ״הנדבך הצפוני״, שאמור היה להגן על עורפן של תורכיה ואיראן ולחסום את הדרך בפני חדירה סובייטית למזרח התיכון. אולם לנאצר היה סדר עדיפויות שונה. מטרתו הראשונה הייתה לשים קץ לנוכחותה הצבאית של בריטניה על אדמת מצרים. פוסטר דאלס הוסיף נופך אמריקני ללחץ, שהפעיל המשטר החדש של מצרים. מזכיר המדינה תמך בדרישת מצרים, שבריטניה תמסור לידיה את כל המתקנים הצבאיים שהחזיקה, בעיקר באזור תעלת סואץ. כדי להקל על ההתקרבות הציעה מחלקת המדינה, ברוב נדיבותה, להוסיף על המקח נתח משטחה של ישראל. נאצר חשק בדרום הנגב; הוא רצה ברצף יבשתי בין מצרים וירדן, כדי לקדם את שאיפותיו הפאן-ערביות. התוכנית עוררה, כצפוי, התנגדות נחרצת בישראל והגבירה את חשדותיה לגבי מה שעתיד לקרות אחרי יציאת הבריטים ממצרים.

שתי אסכולות קמו אז בישראל.

האחת - של צה״ל - ראתה בהסכם הפינוי אסון ללא תקנה והציעה לסכל אותו בהתערבות דיפלומטית או ״בכל דרך אחרת״. בזאת התכוונו אנשי הצבא והמודיעין לפעולות בלתי-שגרתיות, שטיבן לא הוגדר בבירור. בצה״ל חשבו, שביטחון המדינה מחייב גורם זר המרחיק את מצרים ממגע ישיר עם ישראל. לפיכך העדיפו את המשך הנוכחות הצבאית הבריטית באזור התעלה. לימים, לאחר מבצע סיני, מילא כוח החירום של האו״ם את התפקיד הזה, ולאחר מלחמת יום-הכיפורים נתחדש תפקידו של כוח זה כחלק מהסכם הפרדת הכוחות.

דעת המומחים לענייני ערב במשרד החוץ הייתה, שנאצר, משישיג את המטרה, שהייתה שאיפתן המרכזית של כל ממשלות מצרים מראשית המאה הנוכחית - סילוק הבריטים - יעדיף לנקוט מדיניות של ״מצרים תחילה״ ויהיה פתוח יותר לרעיון של משא-ומתן עם ישראל. כל התנגדות ישראלית לחוזה הפינוי, שנדונה לכישלון, עלולה לסכל סיכוי קלוש זה להסדר שלום עם מצרים.

הוויכוח בין שתי האסכולות הגיע לשיאו ועם זאת לא היה ברור מהי עמדתו של בן-גוריון. הוא אומנם ישב בשדה-בוקר, אך לא פרש מענייני המדינה. חבריו במפלגה וראשי המימסד הביטחוני הוסיפו לעדכן אותו ולהתייעץ עמו בכל הבעיות החשובות, אך אין הוכחות, שצידד עם דעה זו או אחרת בחודשיה הראשונים של שנת 1954.

אותה שעה כבר התרגלו הממונים על מדיניות החוץ להתפשר עם העמדות של צמרת צה״ל. אולם בכמה וכמה מקרים לא תוֹאם הביצוע בין שתי זרועות הממשלה, ואפילו המידע על מה שעשתה כל אחת מהן לא היה הדדי. שעה ששגרירינו בלונדון ובוושינגטון הביעו באוזני הממשלות דאגה מפני הנזק העלול לצמוח מן הפינוי לביטחונה של ישראל, היו נציגים אחרים מקיימים מגעים עם שליחים של נאצר, כדי להבטיח לו שישראל מבינה לשאיפותיו ומעוניינת במו״מ עמו על הסדר שלום. הסתירה לא נבעה מדו-פרצופיות מאקיאוולית, אלא מן הפשרה בין שתי השקפות, שאין ליישב ביניהן. ניסינו לרכוב על שני סוסים בעת ובעונה אחת - ונפלנו בין שניהם.

המשפט בקאהיר

היה עוד סוס שהשתתף במירוץ, ושנעלם מעינינו - אגף המודיעין הצבאי. לאנשי הביטחון לא הייתה סבלנות רבה לתהליך הדיפלומטי האטי. במקרה הטוב ראו בו פתיחה להפעלת כוח, לא תחליף לה. הצרה מתחילה כאשר הם חורגים מתחום ההתמצאות המקצועית והמרות האזרחית ומנסים לפתור מצבים בינלאומיים מורכבים בקפנדריות צבאיות. במקרה הנידון שלטה במימסד הביטחוני הדעה, כפי שהוצגה על-ידי ראש אמ״ן אלוף-משנה בנימין גיבלי, שהמשא-ומתן הבריטי-המצרי אסור שיצליח. ניהלנו איתו ויכוחים ערים, שבהם הוכיח את כישרונו הטכסיסי, אך הסתיר היטב את תכנונו המבצעי. השר הממונה עליו פנחס לבון, שקיבל את תיק הביטחון בממשלת שרת, הפתיע את חבריו במהירות שבה נהפך ממנהיג פועלים מתון לאקטיביסט מושבע. בלא כל בדיקה יסודית של המצב היה רואה בכל זעזוע פנימי במדינה ערבית -

יהא זה הדחת הגנראל נגיב על-ידי הקולונל נאצר

או הפלתו של אדיב שישקלי בסוריה -

שעת-כושר להתערבות צבאית ישראלית. דומה היה, שהוא עומד במירוץ נואש של אקטיביזם עם הרמטכ״ל ועוזריו. היה זה מירוץ בין כוחות לא שווים. דיין עתיד להדביק או לנטוש אותו.

אלא שבאמצע הקיץ נפסק לפתע המירוץ לקול רעם עמום שהגיע מקאהיר. האות נקלט רק באוזניהם של יודעי דבר; הוא בישר רעות, והם מיהרו לתפוס מחסה. סדרת התפוצצויות מסתוריות בכמה בניינים, שהיו בהם מוסדות בריטיים או אמריקניים. נתפס צעיר כשהוא בורח מאולם קולנוע גדוש ובכיסו מתקן תבערה. המשטרה אסרה מייד קבוצת צעירים יהודים והאשימה אותם בהשתייכות לרשת ריגול וחבלה המופעלת על-ידי המודיעין הצבאי הישראלי. על-פי הנחיותיו של אלוף-משנה גיבלי הוכשרו לבצע ברגע מסוים פעולות חבלה, שהיה בהן לדעתו כדי לנפץ את המשא-ומתן בין בריטניה ומצרים. הייתה זאת, כמובן, איוולת ממדרגה ראשונה.

הפיצוצים במצרים הפעילו בישראל שרשרת תגובות מרעישות. תחילה הייתה הרעידה תת-קרקעית, בקרב הצמרת הביטחונית בלבד. שר הביטחון, הרמטכ״ל, ואחרון אחרון חשוב - ראש המודיעין העדיפו להעלים מראש-הממשלה שרת את אשר ידעו על הפרשה. לבון וגיבלי נקטו מייד פעולה, כדי למנוע הדים למאסרים ולטשטש את עקבות האחראים להם. יותר מחודשיים ימים הצליחו יחד עם הרמטכ״ל להעלים מראש ממשלתם כל ידיעה על האסון בקאהיר.

כממונה על ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הייתי מקבל כל בוקר תמצית של שידורים ערביים. ב-5 באוקטובר מצאתי על שולחני בולטין מדהים משידורי ראדיו קאהיר. דובר בו על מאסר אנשים חברי רשת חבלה ישראלית. היה זה סיפור מפורט, אף נאמר, שהאנשים יועמדו למשפט בקרוב, ונדף ממנו ריח של אמינות ולא של תעמולה בעלמא. התייעצתי עם חברַי במחלקה. הם בדקו את הנוסח במקור הערבי והתרשמו כמוני. הבאתי את הבולטין לשרת בצירוף הערכתנו, ושאלתי אותו גלויות אם ידע משהו על העניין. הוא השיב בשלילה, ללא היסוס. ואז הרהר קצת ופסק שהסיפור בדוי, פעולות מסוג זה פשוט אי-אפשר לצוות עליהן, שלא בידיעת ראש-הממשלה; ואילו הייתה זאת תקלה היו מודיעים לו מייד.

כיוון שלא ידעתי יותר ממה שנאמר בשידור לא ראיתי טעם לחלוק על דבריו ורק הצעתי, שיבדוק את אמיתות הדבר אצל שר הביטחון. הוא בדק והתפלץ.

היה זה סיפור מוזר של אשליה מדינית, קלקלה מוסרית, התרופפות שלטונית וכישלון מקצועי. שרת קבע מייד, שהצלת הצעירים שהותעו על-ידי מפקדיהם קודמת לכל, ואילו החקירה באחריות למעשה תידָחה לפי שעה. כל הערה בלתי-זהירה, כל דליפה לעיתונות, עלולה לחתום את גורל הנאשמים. התקווה היחידה להצלה תלויה בשיתוף-פעולה הדוק ביותר

בין המעטים במשרד החוץ, שידעו את הסוד

ובין המטפלים בעניין במשרד הביטחון.

ראש-הממשלה הטיל עלי לתאם את מאמצי ההצלה. החלטנו להפעיל את כל הקשרים עם אישים ומוסדות, שהיו מסוגלים להשפיע על נאצר - חברי פרלאמנט בריטים, נציגי כנסיות, ארגונים להגנה על זכויות האדם וממשלות ידידותיות - ואלה עשו כמיטב יכולתם בקאהיר. באמצעות אנשי-המגע שלנו ניסינו לשכנע את נשיא מצרים בכנות כוונותינו הטובות כלפי שאיפתו לשחרר את ארצו מעול זרים.

המגעים התכופים הרחיבו את אפיק התקשורת הסודי בין שתי הממשלות. דובר על שני נושאים:

טיב היחסים שבין שתי המדינות בעתיד,

וגורל האסירים

נאצר נמנע בעקביות מלקשור בין השניים.

בנושא הראשון אמר, שהוא מצדד בתהליך מוּדרג של השלמה

ובשני השמיע הבטחות חוזרות ונשנות, אך לאמיתו של דבר בלתי-מחייבות, למתן פסק-דין מתון.

המגעים ההדדיים הגיעו לשיאם בסוף דצמבר 1954 באיגרת משרת ובתשובה מנאצר, שתיהן בלתי-רשמיות, כתובות במכונה על נייר חלק ומלוּוֹת דברי הסבר בעל-פה, שהגיעו לידינו בפאריס באמצעות נציג אישי של נאצר. ב-21 בדצמבר כתב שרת:

״אני מוצא סיפוק רב בכך, שרצונך בפתרון בדרכי שלום לבעיות השנויות במחלוקת בין מצרים וישראל. בייחוד מקדם אני בברכה את נכונותך לשקול אמצעים לשיפור המצב ולהפחתת המתיחויות הקיימות. אנו מצדנו משתוקקים לשתף פעולה במאמצים המכוונים לתכלית זו.

רבים בתוכנו מתפעלים מן האידיאליזם האמיץ והדבקות במטרה שגילית ומאחלים לך את מלוא ההצלחה בהשגת שחרורה של ארץ הנילוס משרידיו האחרונים של שלטון זר ובפתיחת תקופה של התחדשות חברתית ורווחה חומרית להמוני העם.

אנו סבורים כי פניך לשלום ולקדמה, וכי אתה מכיר ויודע את התלות ההדדית שבין שתי אלו. מטעם זה אנו מצפים בדריכות לראיה מוחשית יותר, שאתה וחבריך מכשירים את הקרקע להסדר עם ישראל על-ידי הכשרת דעת-הקהל בארצכם להכיר בחשיבותו החיונית של השלום במזרח התיכון.

יש שני נושאים שהטיפול בהם עשוי להשפיע השפעה מכרעת על מהלך היחסים בין ארצותינו.

קודם כל, קיום חופש השיט בתעלת סואץ אל ישראל וממנה יעלה בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים ויתקבל בברכה על-ידי קהיליית העמים.

שנית, עומדת לפנינו הבעיה הדחופה של המשפט המתקיים עתה בקאהיר.

אינני יכול להדגיש די הצורך את חומרת העניין המוטל על כף המאזניים. מקווה אני בכל לב, שלא יוצא גזר-דין מוות כדרישת התביעה הכללית. גזר דין כזה, אם יוצא, יוליד בהכרח משבר חמור, ילבה מחדש את המרירות והמריבה, ויסכל את מאמצינו לכיבוש יצרים ולהנהיג את עמינו בנתיבות השלום.

אנו מצפים לכך שחוכמה מדינית לטווח ארוך תגבר על שיקולי הרגע לטובת המטרה המשותפת, מניח אני, לשני הצדדים - הסדר בין מצרים וישראל ומצב של שלום ורגיעה באזור כולו.

מקווה אני, שמסר זה, שאני מעביר אליך מעל להמולת המאבק ברוח כנה של חתירה לשלום וידידות, יזכה לתשובה אוהדת מצדך״.

נאצר השיב כעבור עשרה ימים בשדר בלתי-חתום, לאמור:

״קיבלתי את מכתבך מ-21 בדצמבר. ביקשתי משליחי המיוחד למסור תשובה בעל-פה לשאלות שהעלית במכתביך. שמח אני, שאתה מכיר במאמצים שנעשו מצדנו להביא את יחסינו לידי פתרון של שלום. אני מקווה שמאמצים דומים ייעשו מצדכם, כך שיינתן לנו להגשים את המטרה שאנו רוצים בה לטובת שתי הארצות״.

לאחר שמסר לידינו את האיגרת הסתומה קרא השליח מן הכתב את התשובות המפורטות. מצרים, אמר, מעוניינת שישרור שקט בגבול, והיא נוקטת אמצעים להבטחת השקט. היא מצפה לצעדים מקבילים מצד ישראל. המצב הקיים ביחסים שבין שתי הארצות אינו מאפשר מגעים בדרג גבוה יותר. השעה אינה כשרה לכך. השליח הוסמך לקיים מגע עם נציגי ישראל גם להבא. פעולות ישראל נגד חתימת החוזה האנגלו-מצרי, ובפרט הדברים שנתגלו במשפט קאהיר, העכירו את האווירה בין שתי המדינות. אי-אפשר לדבר על סידורים מעשיים למעבר ספינות ישראליות בתעלת סואץ לפני שתפוג המתיחות הנוכחית. ממשלת מצרים אינה יכולה להתערב במשפט בקאהיר, המתנהל תוך הקפדה על נהלים הוגנים. לנאשמים ניתן כל הסעד המשפטי שביקשו. דעתו האישית של השליח הייתה, שפסקי-דין של מוות לא יוצאו לפועל.

התשובה הייתה דוגמה אופיינית לשיטת ההתחמקות, שנאצר השכיל במרוצת השנים לפתח לדרגת אמנות. הוא היה מתקדם למטרה שקבע לעצמו בכמה מסלולים, ולא כולם הובילו בכיוון אחד דווקא. את נימת דבריו היה מסגל תמיד לאוזן השומע. בשעת הצורך הטעים את נכונותו - האמיתית או המדומה, על כך ישפוט ההיסטוריון - לכונן יחסי שלום עם ישראל, אבל היה נמנע מכל מעשה מחייב. תירוצים של עיתוי לא-מתאים וציפיות למחוות חד-צדדיות היו עמודי-התווך של שיטתו. עם זאת היה נוקט צעדים מעשיים לקדם את מטרתו האמיתית, כינון הגמוניה מצרית תחת הנהגתו בעולם הערבי ובעולם השלישי. בסתר דיבר על כוונות שלום כלפי ישראל ובגלוי תמך בהגברת פשיטות הפדאיין לשטחנו. הוא דיבר על הרפיית ההסגר הימי ולמעשה הידק אותו בתעלת סואץ ואף הרחיבו למפרץ אילת. שעה שביקש תמיכה אמריקנית במו״מ שניהל עם בריטניה פנה בחשאי לברית-המועצות בבקשת סיוע צבאי.