חלק ראשון - פרק 3: מההסתדרות המצומצמת ל"אחדות העבודה"
שם הפרק  חלק ראשון - פרק 3: מההסתדרות המצומצמת ל"אחדות העבודה"


חלק ראשון: עיצוב השקפת עולמו של משה שרת

 

 

פרק 3: מההסתדרות המצומצמת ל"אחדות העבודה"

 

גורם חשוב בעיצוב השקפת עולמו של משה שרת הייתה אותה חבורה שהשתייך אליה יחד עם אישים כגון אליהו גולומב, דב הוז, יעקב כבשה: "ההסתדרות המצומצמת".

שרת עצמו העיד לא פעם על החשיבות שהייתה לאותה חבורה בעיצוב השקפת עולמו. כותב שרת:

״השני בשורת הגורמים הרוחניים שעיצבו את אופי חיי וקבעו דרכי בחיים הייתה אותה התנועה שקמה בקרב קבוצה קטנה של גומרי הגימנסיה התל-אביב,ית בשנת תרע״ג.[1]

בפרק הזה נתייחס לחלקו של משה שרת בגיבוש החבורה שדובר עליה, לחלקם של חברי הקבוצה ודעותיהם בגיבוש הרעיונות של שרת ולדרכה של הקבוצה לקראת הצטרפותה לתנועת "אחדות העבודה" בשנת 1919.

 

3.1. ראשית דרכו של משה שרת בגימנסיה "הרצליה"


כשמשפחת שרתוק עזבה את עין סיניה, בשנת 1919 ועברה לשכונה של תל אביב החדשה ״אחוזת בית״, התעוררה שאלת חינוך הבנים והבנות. באותה שנה עשתה הגימנסיה "הרצליה" את צעדיה הראשונים בתחום החינוך.

הגימנסיה העמידה בפניה מטרות רבות ובין היתר יצירת דור חדש בעל תודעה לאומית:

"חדור אהבת ארץ-ישראל ונכון לקריאה לשרת את הלאום המתעורר".[2]

משה שרת התקבל לכיתה העליונה של המחזור הראשון. אביו, יעקב שרתוק, השתתף כחבר בוועד הציבורי לפיקוח על הגימנסיה.[3]

מהר מאוד הפכה הגימנסיה להיות למרכז של תל-אביב, החדשה. היא משכה את תשומת לבם של אישים רבים בא"י ומחוצה לה.

יחד עם משה שרת התקבל לגימנסיה גם מי שעתיד להיות חברו ושותף פוליטי במשך שנים רבות, אליהו גולומב.[4] החל מאותה שנה, 1909, עשו שני האישים, שרת וגולומב, דרך ארוכה במערכת הפוליטית של היישוב היהודי. מהגימנסיה דרך ההסתדרות המצומצמת לעבר תפקידים מרכזים בחיי היישוב.[5]

 

3.2. הקמת ההסתדרות המצומצמת

 

בשנת 1913 נוסדה ההסתדרות המצומצמת על רקע ״משבר הזהות"[6] של קבוצה מבין יוצאי המחזור הראשון של הגימנסיה. בין מייסדיה היו אליהו גולומב, משה שרת ודוב הוז. בהתייחסו לאותו משבר כותב ש. שור:

"ביסודו של 'משבר הזהות' היו מתחי תקופת המעבר שבה עוצבה אישיותם הפוליטית, והקונפליקט שנוצר בין החינוך האליטיסטי לקראת הייעוד של 'אינטליגנציה עברית חדשה' בעלת דימויים פרופסיונליים לבין הנסיבות החברתיות של התקופה, שחייבו יוזמות וכושר מנהיגות בתחומים שונים".[7]

חברי הקבוצה היו

בין המובילים במאבק על השלטת השפה העברית ביישוב החדש;

בין פעילי קבוצת-ההגנה אשר נקראה "הקבוצה היפואית";

בין האנשים ששמרו על תל-אביב, העזובה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונקראו "קבוצת הנשארים";

בין הפעילים למען רכישת נשק והברחתו

ובין היוזמים העיקריים של תנועת ההתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי. הם גם לקחו חלק בדיון על הקמתם של הגדודים העבריים.[8] באירוע הזה ובאירועים נוספים היה לחברי ההסתדרות המצומצמת תפקיד מרכזי.[9]

תהליך הקמת "ההסתדרות המצומצמת״ של בוגרי הגימנסיה יצר את האפשרות למילוי חלל רעיוני ופוליטי אשר היה קיים אצל תלמידי גימנסיה "הרצליה".[10]

בניגוד לאופי הציוני הכללי של הגימנסיה מבחינה פוליטית, נטתה הקבוצה שעמדה בראש "ההסתדרות המצומצמת" ובמיוחד אליהו גולומב, לחוגי הפועלים.[11] באותן השנים כתב אחד העם על התפקיד המרכזי של החינוך העברי בגיבוש המרכז הרוחני בא"י.[12] הוא לא האמין באפשרות של היווצרות שכבה של עובדי חקלאות עבריים.[13]

"ההסתדרות המצומצמת" קמה בין היתר כביטוי של מרד מצד קבוצות נוער נגד השקפותיו של אחד העם, אשר השפיע רבות על חלק לא מבוטל של מורי הגימנסיה "הרצליה".[14]

משה שרת תיאר את תהליך הקמת הארגון, ועל כך כתב:

"זה היה ארבע שנים לאחר פגישתנו הראשונה, בתחילת 1913. אז עמדנו על סף הגמר. לפנינו היו בחינות הבגרות ואחריהן הדרור, החיים! העתיד נראה כה ברור והדרך סלולה... הגימנסיה התנוססה אז כנזר היצירה היישובית, כפאר המפעל הציוני... לנו היה ברור, כי העברי החדש... אלה היינו אנחנו. באוזנינו שיננו השכם והערב: 'עיני כל ישראל אליכם נשואות'... הייתה הרגשת ייעוד, אבל היא רפרפה על פני המציאות הלאומית ללא כל התעמקות בה... הדרך נראתה סלולה. היה ברור כמושכל ראשון שאחרי בית-הספר התיכון צריך לבוא בית-הספר הגבוה... הברירה הייתה בין פריס וברלין, בין וינה, ברן וג׳נבה, בין הנדסה לרפואה, בין משפטים לפילוסופיה. היה קבוע במסמרות שיש ללמוד, "להשתלם", על מנת לחזור ולמלא תפקיד בעבודת הבניין... עם התקרב הגמר החלה תסיסה: במה נאמת אנו... את התקווה שתולים בנו?... והנה פתאום נשמע קול נגיד ומצווה: עצור! לא זה הדרך. נעשה מאמץ נועז ונמרץ להפוך את המליצה לממשות, את הזכות לחובה.[15]

בוגרים אלה, חברי "ההסתדרות המצומצמת" לא היו שונים מתלמידים אחרים בגימנסיה ״הרצליה״, פרט לחלק קטן מהם אשר בחופשות השתלב בשמירה או בעבודה במושבות בא״י.[16]

שאול אביגור (מאירוב), בוגר הגימנסיה, טען ביחס לאותה חבורה:

״התחלנו אז מרגישים ניגוד שבין הפראזה - התמימה והנלבבת... לבין הצרכים העמוקים של התקומה העברית".[17]

בין המטרות שחברי ההסתדרות המצומצמת קבעו לעצמם היו:

"ליצור חוג של עובדים מסורים לעבודה הציונית".[18] כחלק מתקנון הקבוצה נדרש: "מסירות מוחלטת ומשמעת חזקה בעבודה" ובין היתר גם השפעה על כיוון חיי החברים ועזרה הדדית תוך דגש על "החשאיות כלפי חוץ בנוגע לקיום ההסתדרות ולחייה הפנימיים".[19]

 

3.3. חלוקת הקבוצה בין קושטא לכנרת

 

חבורת צעירים זאת החליטה על שליחת חברי הקבוצה לעבודות נחוצות מבחינה לאומית תוך ניסיון להשפיע על חוגים רחבים ועידוד הפצת הרעיונות של ההסתדרות.[20] בתקנון שדובר עליו נקבע שרק אותם צעירים שעבורם תחיית העם היהודי בארצו ובשפתו היא "הדרך היחידה לקיומו",[21] יוכלו להיות חברי הקבוצה.

המקצועות ש״ההסתדרות" חשבה כמרכזיים היו: עבודה חקלאית-חלוצית ופעילות בתחום המדיני והמשפטי, תוך מתן לגיטימציה לעיסוקים רעיוניים יחד עם העבודה החקלאית.[22]

חברי ההסתדרות המצומצמת החלו להגשים את מטרותיהם בשני כיוונים:

עבודה חקלאית בדגניה

ולימודי מדינה ומשפט בקושטא.

אך הקבוצה, לא הצליחה להגשים את רעיונותיה זמן ממושך. עם התחלת מלחמת העולם הראשונה הפכה למסגרת התייחסות, כשהמסלול החלוצי-התיישבותי היה לדרך מיוחדת ויוקרתית עבור תלמידי הגימנסיה וחלק מצעירי היישוב החדש.

בוויכוח על כיווני הפעילות ובהחלטה על קושטא וכינרת יש סימנים של חלוקה אשר הייתה קיימת כבר לפני גיבושה של האגודה.

חלק מהצעירים העבירו את החופשות שלהם בעבודה ובשמירה

וחלק שני, ביניהם היה משה שרת, ניצלו את החופשה בין היתר ללימוד השפה הערבית, כפי שכותב שרת:

"לא מנטייה בלשנית בלבד, אלא בתוספת הכרה מדינית ברורה".[23]

כשקמה "ההסתדרות המצומצמת" נתנו אלה שדגלו בפעולה מדינית את דעתם על שני כיווני הכשרה: קושטא וקהיר. בסופו של דבר נפלה ההחלטה על קושטא.[24] ארבעה חברי הקבוצה וביניהם משה שרת נסעו לקושטא להמשיך את לימודיהם האקדמאיים.[25]

ההחלטה ללכת לקושטא הייתה קשורה לדיון שהתנהל באותן השנים ביישוב היהודי בקשר להתעתמנות. הוויכוח היה בין אלה שהאמינו שהאימפריה העותמאנית תמשיך לשלוט בא״י ובין אלה שקבעו שימי האימפריה ספורים. הראשונים טענו שיש להגיע לשיתוף פעולה עם האימפריה תוך ניסיון להשיג מעמד שווה למעמד של מיעוטים אחרים במטרה לקדם את האינטרסים של היישוב. הקבוצה השנייה ביקשה לחפש תמיכה במקורות אחרים מחוץ לאימפריה.[26]

לאלה שתמכו באוריינטציה העותמאנית היה ברור שעל היהודים להתעתמן ולדרוש את א"י ליהודים בתור עותמאנים. רוב חברי ההסתדרות המצומצמת קיבלו דעה זו. מכאן הרעיון של חלוקת עבודה בין עבודה חקלאית ומדינית כשהעבודה המדינית נעשית למען להגיע למעמד במדינה העותמאנית.[27]

יחד עם האוריינטציה העותמאנית, האמינו גם בקבוצה שהערבים יקבלו אוטונומיה מדינית במסגרת האימפריה העותמאנית. מכאן הרעיונות לשלוח חברי הקבוצה ללמוד ערבית במצרים ובביירות, למען להכיר את השכנים הערבים.[28]

בזמן המלחמה התלבטו בין הנאמנות לאימפריה העותמאנית לבין הצורך להחזיק בארץ כוח-הגנה לשמירה על היישוב. כפיתרון התחלקה הקבוצה בין אלה שהתגייסו לצבא התורכי ובין אלה שנשארו בארץ ועסקו בצורכי ביטחון של היישוב, דוגמת אליהו גולומב.[29]

משה שרת, להבדיל מאליהו גולומב, תמך בהתעתמנות ולא רק החליט ללכת ללמוד בקושטא, אלא גם התגייס לצבא התורכי ושירת בו עד סוף מלחמת העולם הראשונה.[30]

יש לראות במניעים של משה שרת קשר לא רק לאוריינטציה שלו כלפי תורכיה אלא גם ביטוי לרצונו להכשיר את עצמו לתפקיד מדיני:

"בתנאי הממשל התורכי ששרר אז בארץ, מתוך התחשבות בשאלות השכנים הערבים".[31]

גישתו של שרת באותה תקופה באה לביטוי לא רק בדיונים אשר התקיימו בתוך המסגרת של ההסתדרות המצומצמת אלא גם בהתכתבות הענפה שניהל עם משפחתו בארץ בתקופת הלימודים, אשר נמשכו רק כשנה וגם בתקופת המלחמה בה שירת בצבא התורכי. במכתבים אלה אנו יכולים להבחין ברצונו של שרת להעמיק לא רק בלימוד השפה הערבית אלא גם בהבנת העולם הערבי ובעיותיו.[32] מחומר זה אפשר ללמוד כי בעוד שדרכו של שרת הייתה ברורה, לא כך היה לגבי חבריו בארץ. זאת הייתה תקופה בה התלבטו ביחס להצטרפות למסגרת ההתיישבותית והמפלגתית מתוך תנועת הפועלים.[33]

עם התחלת המלחמה משה שרת היה בארץ במסגרת חופשת לימודים. באותם הימים היה מצבו של היישוב היהודי קשה כתוצאה מהגבלות שונות אשר הטיל השלטון העותמאני. משה שרת, אליהו גולומב וחברים נוספים מתוך ההסתדרות המצומצמת התגייסו למבצעים שונים כגון אספקת שירותים לאוכלוסייה, חלוקת מזון וכו׳. לאחר זמן לא רב התחילו השלטונות העותמאנים בגיוס של אזרחים תורכים ושל יהודים בתוכם. ביניהם היה משה שרת.

מתוך ההתכתבות של משה שרת עם משפחתו אפשר ללמוד לא רק על התפקידים שהוטלו עליו אלא גם על הקשיים אשר נתקל בהם. שרת שימש כמתורגמן במסגרת יחידות אשר עברו ממקום למקום בא"י ובסוריה. הוא הרגיש מבודד מבחינה תרבותית וחברתית. בכל זאת המשיך בתפקידו עד סיום המלחמה.[34]

 

3.4. לקראת הקמת "אחדות העבודה"

 

חברי ההסתדרות המצומצמת היו בין הראשונים שהצטרפו ל"אחדות העבודה". משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ויצחק אולשן הגיעו במסגרת "אחדות העבודה" למקומות מרכזיים בהגנה, בהסתדרות העובדים ובתנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי על א״י.

עם סיום המלחמה חזר משה שרת לארץ והשתתף בפגישות הכנה לקראת הקמתה של מפלגת "אחדות העבודה", אשר קמה בשנת 1919 כתוצאה של איחוד בין החוגים הבלתי מפלגתיים ומפלגת "פועלי ציון״. הוא הופיע כנציג של חבריו מהגימנסיה.[35] על התהליך שהביא להצטרפותם ל"אחדות העבודה" כתב משה שרת:

"כשנפגשנו שוב לאחר המלחמה נפגשנו ב״אחדות העבודה״. החבורה שלנו נתכנסה פעם על גבעת חול בתל-אביב, וסיכמה את הדרך שעברה. הייתה לנו הרגשה שהגענו למחוז חפצנו. להט היצירה שיקד ב"אחדות העבודה", חתירתה לגדולות, ערותה והעזתה המדינית, עוז רוחה וחירות מחשבתה שָבו את לבותינו ושיכרו אותנו. דומה היה שכל רחשי לבנו הסמויים מצאו בה את ביטויים, את תיקונם. אמרנו לעצמנו: "ההסתדרות המצומצמת" מילאה את שליחותה. המפנה שחוללה בחיינו, המסלול שהעלתה אותנו עליו, הרוח שהפיחה בנו, הביאונו עד הלום. תפסנו את מקומנו במערכות התנועה".[36]

כשאנו בודקים את סיבות הצטרפותם של חברי ההסתדרות המצומצמת ל"אחדות העבודה", יש לראות את אותו תהליך על רקע החוויות הקשות שעברו על היישוב בזמן המלחמה.[37] שרת, גולומב, הוז וחבריהם האמינו שעליהם להתגייס לאותה מסגרת אשר תעמיד בראש שאיפותיה את ביסוסו של היישוב והגנתו. חשוב לזכור שאחד הדברים שאפיינו את השקפתם הציונית של אנשי "ההסתדרות המצומצמת" הייתה שאיפתם להרחבת ממדי המפעל הציוני ורצונם לחתור להרחבה וביסוס של עצמאות היישוב בכל התחומים.[38] מטרות "אחדות העבודה" בדבר מקומה של תנועת העבודה בתנועה הציונית ותפקידו המרכזי של מעמד הפועלים בתהליך בניין הארץ היו קרובות להשקפתם של אנשי "ההסתדרות המצומצמת".[39]

בנוסף למניעים האלה אשר להם גוון רעיוני, היו סיבות אחרות אשר עודדו את חברי ההסתדרות המצומצמת" להצטרף ל"אחדות העבודה". ביניהן יש לראות את היחס החיובי של "אחדות העבודה" לנושא הגדודים העבריים ואת היחס המיוחד שהיה לחלק מאנשי ״ההסתדרות המצומצמת" לברל כצנלסון.[40] שיקול נוסף היה אמונתם שתנועת "אחדות העבודה" תעמוד במרכז בניין היישוב. לעומת כל אלה אין לראות בהצטרפותם ל"אחדות העבודה" ביטוי של הזדהות עם הרעיונות הסוציאליסטיים של התנועה. נכון שיכולתם לנהל דיון עקרוני או אידיאולוגי לא נפלה מזו של חברים מרכזיים אחרים. אולם דאגתם העיקרית הייתה: המעשה למען פיתוח היישוב והתנועה הציונית ולא הדיון הרעיוני והעקרוני. יש להניח שהיה קשר בין הרעיונות לשרת את האומה אשר מופיעים בתקנון של "ההסתדרות המצומצמת״ ובין התגייסותם ל"אחדות העבודה" תוך רצונם לעמוד במרכז ההכרעות של התנועה הציונית והיישוב. אליהו גולומב כתב באותם הימים:

"בזמן כזה אין המילה הנאמרת העיקר. בזמן כזה המעשה הוא הביטוי הנכון. התעמקות, חיטוט פנימי והערכה עמוקה ושלמה באים אך אחרי תקופת המעשים, בזמן שיש כבר ממה לצרף את חשבון הנפש. אין זאת אומרת, כמובן, שאין אנו צריכים לחשוב על דרכנו. להיפך, דרכנו ברורה לנו מתוך כל הוכחות ההיגיון, אבל דברינו נאמרו בצורה שאינה יפה למדי ואם לא העמידו את השאלה על מרום גובהה, אין זה אלא עדות נגדנו בתור אישים, והמעשה ידבר בעדו״.[41]

דברים אלה מעידים על חוסר שימת דגש על הבירור הרעיוני בהקשר לציונות ומקומו של העם היהודי. משה שרת וחבריו נהגו לפי גישה פרגמטית והאמינו שהדברים החשובים שיש להתמסר אליהם הם בניין היישוב, פיתוח הבסיס הכלכלי שלו ויצירת מסגרת מגן אשר תבטיח את קיומו.

משה שרת חזר לארץ ב-1918 בזמן שאליהו גולומב ודב הוז פעלו בענייני ההגנה. אז התגייס שרת לעבודה במזכירות של "ועד הצירים״. עיקר פעולותיו של הגוף הזה היה לייצג את היישוב בפני השלטון הבריטי תוך הכנת הבסיס למען קליטתם של יהודים בארץ. משה שרת פעל בנושא הקשור למגעים עם ערבים ורכישת קרקעות.[42]

"אחדות העבודה" הייתה עבור משה שרת לא רק מסגרת לעשייה פוליטית והשתלבות. במערכות הפוליטיות של היישוב ושל ההסתדרות הציונית, אלא גם מקום בו רכש מושגים פוליטיים אשר ליוו אותו לאורך כל השנים. מתוך התייחסות ל"אחדות העבודה" כתב משה שרת:

"כשם שיש בתוכנו אנשים אשר בחלקם עלה ליצור את "אחדות העבודה" (ברל כצנלסון, בן-גוריון), כך יש בתוכנו כאלה אשר "אחדות העבודה" יצרה אותם, העלתה אותם על דרך, פתחה בפניהם עתיד. לא מתוך הכרה שכלית בלבד, ולא רק בדחיפת מציאות החיים הצטרפו אנשים ל"אחדות העבודה", אלא מתוך שהתאהבו בה, התאהבו בציונות אשר "אחדות העבודה" חידשה את זוהרה, התאהבו בסוציאליזם העברי הארצישראלי אשר את דגלו היא הרימה. סוד הקסם של "אחדות העבודה", אשר משך לתנועת הפועלים כוחות חדשים, אשר גרף לתוכה שכבות נוער, היה ההכרזה הגדולה על תביעות הבעלות של תנועת פועלי ארץ-ישראל על עתיד האומה ועתיד הארץ. הכרזה על רחבות ההיקף של שדה הכיבוש אשר לפי הפועל, העבודה והארגון, העלייה וההתיישבות, ההגנה והפעולה הפוליטית, התרבות והספרות וחינוך הנוער."[43]

ההנחה של חיבור זה היא שהתפישות הפוליטיות של "ההסתדרות המצומצמת" ושל "אחדות העבודה" השפיעו על מעשיו של משה שרת ועל תוכן השקפותיו, בפעילותו המדינית ביישוב ובמדינה וכיוונו במידה רבה את דרכו והתנהגותו, במאבקים הגורליים וביחסו לשאלות מדיניות כגון השאלה הערבית. במסגרת "ההסתדרות המצומצמת" נקבע בפעם הראשונה שעל שרת ללכת במסלול של הכשרה מדינית תוך התייחסות למציאות הערבית. בין אותה חבורה של צעירים דן שרת והתלבט בשאלות הקשורות לעתיד המפעל הציוני לנוכח קיומה של הקהילה הערבית בא"י. יחד עם חבריו מ"ההסתדרות המצומצמת" החליט שרת להשתתף בהקמת תנועת "אחדות העבודה" תוך גיבוש של השקפות חברתיות ומדיניות שונות מאלה של אישים אחרים בתנועה, כגון בן-גוריון.

הצטרפותו של משה שרת לתנועת ״אחדות העבודה״ ופעילותו בה היו צעדים חיוניים בתהליך הכשרתו כמדינאי. שם קיבל שרת את העידוד והתמיכה בהליכתו ללימודים בלונדון. במסגרת לימודים אלה קלט שרת מושגים חדשים אשר אפשרו לו לגבש באופן סופי את רעיונותיו ביחס לשאלה הערבית. על הלימודים בלונדון כגורם מעצב את השקפותיו של שרת נדון בפרק הבא.

 

הערות:



[1] שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 237.

[2] שפר, אצולה, עמ' 157. להבנת תולדות הגימנסיה "הרצליה" ומקומה ביישוב, ראה: ברוך בן יהודה, סיפורה של הגימנסיה הרצליה, תל-אביב,  1970(להלן: בן יהודה).

[3] שרת, יומן אישי, ז', 1985; גולומב, ב', עמ' 413; שפר, אצולה, עמ' 157; ראה גם: חיבורו של חברו וידיד של יעקב שרתוק, מרדכי בן הלל הכהן, שם. האחרון היה אבא של דוד הכהן חברו של משה שרת, תלמיד גימנסיה "הרצליה", אשר במשך השנים הפך לאיש מרכזי בתנועת העבודה ולשותף להשקפתו של משה שרת על הנושא ערבי.

[4] משה שרת על אליהו גולומב, מתוך חביון עוז, א', תל-אביב, 1950 (להלן: גולומב, ב׳). נושא מיוחד לניתוח הוא היחסים, הידידות וההזדהות בין אליהו גולומב ומשה שרת, שני האישים יחד עם דב הוז ראו את עצמם לא רק כקרובי משפחה (היו גיסים) אלא גם גיבשו ביניהם מסגרת התייחסות והתייעצות ביחס להחלטות מדיניות ואישיות. דברים אלה גם אושרו על ידי קרובי המשפחה בראיונות שערך הכותב וגם באו לביטוי בשורה ארוכה של מסמכים, מכתבים וחיבורים שונים אשר מהווים בסיס למחקר הנוכחי. בין היתר כביטוי של אותה ערכה הדדית ראה: מכתבו של משה שרת אל ברל  כצנלסון 29/1/1931 שמור באצ״מ תיק 245/66 A.

[5] כפי שנאמר בהערה 4, הייתה הזדהות גדולה בין השקפתו של משה שרת לזו, ולשל גולומב. תיאור של אותה הזדהות ושל חלק מהדרך המשותפת ראה: גולומב, א', עמ׳ 7-15; שרת, אורות שכבו, שם, עמ׳ 13-25.

[6] ראה: שמעון שור, מציונות כללית לתנועת הפועלים מתוך: שורשים, א', עורך שלמה דרך, מכון טבנקין, הקיבוץ המאוחד, תשל״ט, עמ׳ 336 (להלן: שור, שורשים).

[7] שם, שם.

[8] הגדוד העברי בנוסף לחשיבותו כמסגרת ביטחונית, הפך גם למסגרת אשר בתוכה התאחדו הזרמים הפועליים שהפכו לרוב. על השתלבותם של חלק מאנשי ההסתדרות המצומצמת בגדוד העברי ראה: יגאל עילם, הגדודים העבריים, משרד הביטחון, 1973. ראה גם: גולומב, חביון עוז, א' ו-ב'; ראה גם: שמעון שור, ההסתדרות המצומצמת, קבוצת אינטליגנציה ארצישראלית צעירה בפוליטיקה היישובית בתקופת העלייה השנייה, עבודת מ״א, הוגשה לאוניברסיטת תל-אביב, יולי 1974 (להלן: שור, הסתדרות).

[9] שם, עמ׳ 1.

[10] גולומב, א׳, 8-9.

[11] שם, שם. שור, שורשים, עמ׳ 338.

[12] אחד העם במאמר ״סך הכל״, ראה באחד העם, על פרשת דרכים, כרך ד׳, תר"ץ, עמ' ק״ס. יש גם להתייחס לדברי ביקורת של אליהו גולומב על מאמרו של אחד העם ראה: גולומב, א', שם.

[13] אחד העם, שם, עמ' קס״ז.

[14] ראה: בן יהודה, עמ' 105-108 וגם עמ׳ 427-430.

[15] שרת בגולומב, א', עמ' 8-9.

[16] שם, שם.

[17] שאול אביגור, מתוך גולומב, א׳, עמ׳ 30-31.

[18] גולומב, א', עמ' 137.

[19] שם, שם.

[20] שם, שם.

[21] שם, שם.

[22] יעקב כְּבַשְנֶה עצמון, מתוך גולומב, א', עמ׳ 21.

[23] שרת מתוך גולומב, א', עמ' 11. יש להניח שלימוד השפה ערבית תפש אצל משה שרת מקום מרכזי. על אחד המורים שלו ראה: יהושע יעקב, העיתונות הערבית הפלסטינית בתקופת השלטון העותמאני 1908-1918, ירושלים, תשל"ה (ערבית).

[24] שרת, שם.

[25] שפר, אצולה, עמ' 166.

[26] לפי עדותו של צבי שוורץ, איש ההסתדרות המצומצמת, בראיון עם המחבר, פברואר 1987.

[27] שור, הסתדרות, עמ׳ 34.

[28] צבי שוורץ, שם, ראה גם: שור, שם.

[29] ראה: שאול אביגור, שם.

[30] ראה שרת בגולומב, א', עמ׳ 12.

[31] יעקב כבשנה עצמון בגולומב, א׳, עמ׳ 21.

[32] ראה מכתב של משה שרת אל משפחתו אשר נשלח מאודסה בי"ט תשרי, שנת 1913, שמור אצל משפחת שרת.

[33] ראה התכתבות עם המשפחה במשך אותה שנה שמשה שרת למד בקושטא ובזמן השירות הצבאי בצבא תורכי. שמור אצל משפחת שרת.

[34] צבי שוורץ, שם.

[35] שפר, אצולה, עמ׳ 172.

[36] שרת בגולומב, א׳, עמ' 12. כל הקבוצה עברה את אותו תהליך. היו חברי הקבוצה אשר התקרבו יותר למפלגת הפועל הצעיר כנגד מפלגת פועלי ציון, ראה למשל; יצחק אולשן, דין ודברים, תל-אביב, 1978, עמ׳ 22-33 (להלן: אולשן). מקור נוסף: דוד הכהן, עת לספר, תל-אביב, 1974, עמ' 13-27 (להלן: הכהן).

[37] ראה: שפר, אצולה, עמ׳ 170, וגם יוסף גורני: אחדות העבודה, 1930-1919, תל-אביב, 1973.

[38] ראה תקנון ההסתדרות המצומצמת בגולומב, א', עמ' 137.

[39] שם, שם.

[40] עדה גולומב באנחנו וברל, מתוך: על ברל כצנלסון, זיכרונות ודברי ברכה, מרדכי שניר (עורך), תש"ב, עמ׳ 40-42.

[41] גולומב, א׳, עמ׳ 143.

[42] ראה כעדות על פעילותו של משה שרת בוועד הצירים: אצ״מ, תיק 18/119/4 L.

[43] ראה בקונטרס, כרך י"ט, גיליון שע״ב, 23/4/1929.

 

העתקת קישור