פרק 25 - ישראל במשפחת אומות העולם - 11/5/1949
שם הספר  בשער האומות
שם הפרק  פרק 25 - ישראל במשפחת אומות העולם - 11/5/1949
כותרת משנה  ניו-יורק, נאום בכורה במליאת העצרת

בשער האומות

פרק 25 - ישראל במשפחת אומות העולם

נאום בכורה במליאת העצרת

ניו-יורק, 11 במאי 1949

 

רקע היסטורי

חידת הספינכס המצרי, שתַהה עליה המַרצה בסוף דבריו [בפרק הקודם] נפתרה בחיוב. למחרת היום, ב-12 בינואר 1949, נפתח באי רודוס המשא-ומתן על שביתת-נשק בין ישראל ומצרים.

המשא-ומתן הממושך התנהל בראשותו ובהשתתפותו הפעילה ביותר של המתווך- בפועל. ראש המשלחת הישראלית היה המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן, וחבריה – האלוף יגאל ידין (אז קצין המיבצעים הראשי של צה"ל ואחרי-כן רב אלוף וראש המטה הכללי), היועץ לעניינים מיוחדים במשרד החוץ ראובן שילוח (אחרי-כן ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון), ומנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ אליהו ששון (אחרי-כן ציר באנקרה ושגריר ברומא). ד"ר רלף באנץ', שהיה הכוח המניע העיקרי והרוח החיה במשא-ומתן זה, גילה בו – וכן בפרשיות המשא-ומתן שבאו לאחריו – כישרון בלתי-רגיל של התמצאות, גמישות שכלית מפתיעה, סבלנות ללא-גבול בשידול ובשכנוע, וגאוניות של ניסוח. המשלחת הישראלית יצאה בכבוד ובהצלחה מהניסיון הראשון שהיה למדינתה במשא- ומתן עם מדינה זרה – ודווקא על עניין קשה ומורכב, שהיו כרוכים בו יחד שיקולי ביטחון ומדיניות חיוניים ביותר. היא נתבעה למאמץ בלתי-פוסק של התגברות על טינות ומשפטים קדומים, ועם זה לעמידה תקיפה על ענייני יסוד. המשא-ומתן נסתיים בחתימת הסכם שביתת-הנשק בשם שתי הממשלות ב-24 בפברואר 1949.

אז פנה המתווך-בפועל בהזמנה לכל יתר המדינות הערביות הנוגעות בדבר ללכת בעקבות מצרים. עיראק מיאנה להיכנס למעגל המשא-ומתן על שביתת-נשק עם ישראל; היא העדיפה להוציא את כוחותיה מהארץ ולמסור את הגְזרות שהיו בחזקתה לידי עבר-הירדן. יתר המדינות נענו. לאמיתו של דבר, בעוד המשא-ומתן עם מצרים בעיצומו, פנו עבר-הירדן ולבנון אל המתווך-בפועל והביעו נכונותן להצטרף למשא-ומתן כדי לדון על שביתת-נשק במשותף עם מצרים, אבל ד"ר באנץ' דחה את ההצעה, בהעדיפו לטפל בשביתת-נשק עם כל מדינה ומדינה לחוד.

המשא-ומתן עם לבנון ועם עבר-הירדן נפתח בעת ובעונה אחת ב-1 במרס. מעון המשא-ומתן עם לבנון שימשה תחנת הגבול של ראש-הנקרה. בשם ישראל ניהלוהו היועץ המשפטי של משרד החוץ שבתאי רוזן, סגן-אלוף מרדכי מקלף (אף הוא רב-אלוף ורמטכ"ל לאחר-מכן) והיועץ לענייני הערבים במשרד ראש הממשלה יהושע פלמון (אחר-כך ממונה על ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ). חתימת הסכם שביתת-הנשק עם לבנון ב-23 במרס הייתה כרוכה בהוצאת כוחות ישראל מ-14 כפרים בלבנון, שנכבשו על-ידי צה"ל אגב שחרור הגליל.

המשא-ומתן עם עבר-הירדן התנהל רישמית ברודוס ובו-בזמן, באורח מקביל, אי-רישמית, במקום אחר. נציגי ישראל במשא-ומתן הרישמי היו ראובן שילוח (ראש המשלחת), והאלוף משה דיין (גם הוא רב-אלוף ורמטכ"ל כעבור שנים אחדות). את המשא-ומתן הבלתי-רשמי ניהלו בעיקר ולטר איתן ויגאל ידין, ובו לא השתתף נציג של או"ם. הושג הסדר, שלפיו לא התקדם הצבא של עבר-הירדן בכל מקום כדי לתפוס את העמדות שנטש צבא עיראק. על-ידי כך הצליחו נציגי ישראל להרחיב את שטת המדינה בכמה גזרות חיוניות: לכלול בתחום המדינה את הבקעה והכביש של ואדי ערה, להעתיק את הגבול מזרחה בשרון ולרכוש עמדות חשובות בסביבות ירושלים. ההסכם עם עבר-הירדן נחתם ב-3 באפריל 1949.

המשא-ומתן עם סוריה, שנפתח ב-5 באפריל, התנהל באוהל שהוקם בשטח הפקר בין מחניים ומשמר-הירדן. נציגי ישראל בו היו אלה שניהלו את המשא-ומתן עם לבנון. משא-ומתן זה היה הקשה והממושך ביותר, שכן פה נתבע צבא ערבי לפנות אזור ישראלי אשר בו הצליח להחזיק כל תקופת המלחמה. ההסכם עם סוריה נחתם ב-20 ביולי – רק לאחר שקיבלו הסורים את הדין והוציאו את כוחותיהם מאותו אזור, וזה הוכרז לפי ההסכם כמפורז.

בין פרשה לפרשה בתהליך כריתת הסכמי שביתת-הנשק, חלה הנפת הדגל הישראלי בקצה "הדרום הרחוק" של המדינה – באילת שעל חוף ים סוף. בימי המערכה המדינית על הנגב, שהתחוללה בעצרת, ציפתה משלחת ישראל בקוצר רוח לבשורת התקדמותו של צה"ל עד לאותה מטרה נכספת. העובדה, כי בימים ההם עדיין לא נהנתה ישראל משליטה ממשית ויעילה על כל מרחב הנגב הדרומי, הייתה נקודת תורפה במעמדה של ישראל באותה מערכה. ערגת ישראל כולה לאילת באה על סיפוקה ב-13 במרס 1949, לאחר כריתת הסכם שביתת-הנשק עם מצרים.

כשם שמבחינה מרחבית תקועה אילת כחודו של טריז בין שטחיהן של מצרים ועבר הירדן, כן מבחינה תאריכית חל כיבושה בין חתימות הסכמי שביתת-הנשק עם שתי ארצות אלו. קביעת קו הגבול עם מצרים על הנייר, בהסכם שביתת-הנשק שנחתם, קדמה לאחיזתה הממשית של ישראל באילת, ואילו יצירת העובדה הגשמית הזאת קדמה לקביעת קו שביתת-הנשק בהסכם החתום עם עבר-הירדן. הווה אומר, התקדמות צה"ל בואכה אילת נתאפשרה, או לפחות נעשתה קלה ובטוחה יותר, לאחר שהובטח האגף הימני שלה על-ידי ההסכם עם מצרים.

עם כלילת אילת בתחום ריבונות ישראל, הושלם עיצוב שטחה כפי שהוא קיים ועומד עד היום הזה. בסיכומו של דבר, חלקה של המדינה היהודית בשטחה הכולל של ארץ-ישראל המערבית, אשר לפי המלצת הוועדה המיוחדת של או"ם נועד להוות 62 אחוז, ואשר החלטת העצרת צימצמה אותו ל-55 אחוז, הוגדל עקב מלחמת הקוממיות והסכמי שביתת-הנשק וכיום הינו למעלה מ-80 אחוז.

כריתת הסכמי שביתת-הנשק נועדה לשמש פתח תקופה חדשה. בנכונות שהביעו מדינות ערב לשאת-ולחת עם ישראל, ובעניין המובהק שגילו להגיע להסכם עימה – לאחר שאך תמול-שלשום נשבעו למחות זיכרה מעל-פני האדמה – נסתמן המיפנה החד שחל בעמדתן. ממילא מובן, כי המיפנה הזה בא עקב תבוסתן הניצחת של מדינות אלו במלחמה, והפחד שתקף אותן מפני התפשטותה הנוספת של ישראל, אם לא יוצבו בפניה תריסים בעלי תוקף בינלאומי. לעומת זה, הייתה ישראל מעוניינת בשביתת-נשק לא רק משום העדינות והרגישות של מעמדה הבינלאומי, ולא בלבד כדי לחסל את הארעיות והמתיחות שבהפוגה, אלא מפני הכורח – אשר מיום ליום דחק יותר ויותר – להיפנות ולהתמסר לקליטת העלייה העצומה, שהחלה זורמת לארץ בלהט משיחי ובקצב מסחרר.

בברירה בין שלום של קבע לבין שביתת-נשק ללא מועד של סיום, הייתה שביתת-הנשק בשביל הערבים הרע במיעוטו ואילו בשביל ישראל - הסתפקות במועט.

עם זה, ייחסה ישראל חשיבות מכרעת לשני יסודות עיקריים של שביתת-הנשק, שהיו הצד השווה בכל ארבעת ההסכמים. בכולם באה, למעשה, לידי ביטוי מפורש ורישמי, עובדת ההודיה של המדינות הערביות החתומות עליהם בקיומה של מדינת ישראל. ניתן לומר, כי הייתה זו הכרה מפורשת של מדינות אלו בישראל.

כן נאמר בכל ארבעת ההסכמים, כי שביתת-הנשק נועדה לשמש שלב מעבר לשלום-של-קבע, ומזה השתמעה, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר 1948, חובת כל החתומים לחתור לקראת השלום בפועל.

לא ייפלא, כי עובדות אלו נתנו לרבים בישראל יסוד להנחה, כי מצד הערבים באה שביתת-הנשק לעולם לא רק כפרי כורח לסיים את המלחמה, אלא גם כפרי רצון להגיע לידי שלום, וכי אין זו אלא שאלה של זמן עד שיתלבש רצון זה במעשים. הנחה זו נכזבה. תהליך התנוונותו של משטר שביתת-הנשק הפך בשנים האחרונות מציאות מובהקת וממארת, שנרשמה על דפי התולדה באותיות של דם – הן של מגיני ישראל ותושביה, הן של בני הארצות השכנות – בלי שתחול התקדמות לקראת השלום.

אבל באותה תקופה הייתה הקמת משטר שביתת-הנשק עם כל המדינות הערביות שמסביב מעשה מדיני רב והישג כביר לישראל. בעיני העולם התבטא בו מעבר ישראל ממצב היולי למגובש ומרעוע ליציב. גבולות המדינה נקבעו אומנם לפי שעה רק כקווי שביתת-נשק, והצד שכנגד לא הכיר בהם כבגבולות הקובעים את תחום ריבונית ישראל, אבל התחייבות הצדדים לא לשנות קווים אלה בכוח, אלא רק על-פי הסכם, שיוותה להם אופי של קביעות לזמן בלתי-מוגבל. בעיני או"ם הייתה בזה התקדמות ניכרת לקראת תקינות בתנאי קיומה הבינלאומיים של ישראל ובמשטר יחסיה עם המדינות הסמוכות.

מכל הבחינות האלו, שימשה כריתת שלושת ההסכמים הראשונים של שביתת-נשק – והעובדה שכבר מתנהל משא-ומתן על ההסכם הרביעי – גורם מסייע רב ערך ליישור ההדורים לפני ישראל בבואה לשחר לה מחדש את החברות באו"ם. ישראל הגישה את בקשת החברות למועצת הביטחון באפריל 1949, והפעם זכתה הבקשה ברוב הדרוש. התנהל דיון על כשרות מועמדותה בוועדה המקבילה, ואבא אבן עמד שם בפרץ. הדיון לא הצטמצם במסגרת פורמאלית, כפי שהיה מקובל עד אז במקרים כאלה, אלא הפך לבחינת עמדותיה של ישראל בכל מערכת הבעיות התלויות ועומדות – גבולות, פליטים, ירושלים, תיווך או"ם וכו'. היה זה, למעשה, דיון מקיף ב"שאלת ארץ-ישראל" מחדש. התשובות שניתנו על-ידי נציג ישראל ירדו לעומקן של הסוגיות ומיזגו עמידה תקיפה על ענייניה החיוניים של ישראל עם גישה בינלאומית רחבה לבעיות העומדות על הפרק.

כינוס "ועידת לוזאן" באותו זמן על-ידי ועדת הפיוס, לשם ניסיון לברר את סיכויי השלום ולהתקדם לקראתו – ניסיון שלא נשא פרי – שימש בתחילה גורם מעכב לקידום בקשת ישראל, אך לבסוף סולק גם מעצור זה מהדרך על-ידי מגמת החתירה לשלום ושיתוף-פעולה עם או"ם, שנקטה ממשלת ישראל באותו מעמד.

תוספת תוקף לטענת ישראל, כי יש לראות בה אומה ככל האומות, יציבה במעמדה ומתוקנת בסדרי חייה, ניתנה על-ידי הבחירות לכנסת הראשונה בדצמבר 1948, שבעקבותיהן נתפרקה "מועצת המדינה הזמנית" והוקמה ממשלת ישראל, אשר אף היא לא נקראה עוד "זמנית".

ב-11 במאי 1949, שלושה ימים לפני מלאות שנה לישראל העצמאית, החליטה מליאת הכנס השני של העצרת השלישית לקבלה כחברה במשפחת העמים המכונסת באו"ם. בעד קבלת ישראל הצביעו 37 מדינות, נגדה 12, נמנעו 9. היה זה רוב של שלושה רבעים ועוד אחד. נציג הקהילייה הדומיניקנית שימש שושבין לישראל, וקידם פניה בנאום נלהב ונמלץ. נשיא העצרת, ד"ר אווט, קרא את ראש המשלחת הישראלית משה שרת לשאת, בהתאם למקובל, את נאום-בכורתו.

 

*   *   *

 

אדוני הנשיא וחברי הנציגים,

זהו רגע גדול למדינת ישראל. זהו רגע גדול לעם היהודי בעולם כולו. האחריות שהוא מטיל מעוררת יראת כבוד. החזות שהוא מגלה לעתיד לבוא היא מקור לרוממות רוח.

קבלת ישראל לעצרת הזאת היא הסיום לפרשת מעברו של עם מעילום-שם מדיני לזהות ברורה ומובהקת, מנחיתות דרגה למעמד של שוויון, מתפקיד של מחאה גרידא לאחריות פעילה, מגורל של מנודים לחברוּת מלאה במשפחת העמים.

 

בשורה וברכה לעם היהודי בתפוצותיו

במעמד היסטורי זה מכוונות מחשבותיי הראשונות לאחינו היהודים בכל קצווי תבל. מדינת ישראל אינה באה להטיל חובת משמעת על יהודים בארצות אחרות. כחטיבה ריבונית היא נשענת על נאמנותם של אזרחיה בלבד. היא לבדה אחראית למעשיה ולמדיניותה. אבל מעל הדוכן הבינלאומי הרם והנישא הזה שלוחים איחולינו היוקדים לכל בני העם היהודי באשר הם – לביטחונם, לקיומם המכובד, לשוויון זכויותיהם בכל אתר ואתר. ישראל חדורה הכרה עמוקה בשליחות המוטלת עליה בחיי העם היהודי. מדינתנו תשקוד על עילוי שמו של העם היהודי ותתאמץ להיות ראויה לאצילות המסורת היהודית. תעודתה הקדושה ביותר תהיה לשמור את שעריה פתוחים לפני כל היהודים הנזקקים לבית מכורה.

ועתה הנני חש צורך להביע תודה עמוקה לכל אותן האומות, אשר בשנים עברו, עת לא נשמע קולנו במועצות העולם, עמדו לימיננו והגנו מעל הבמה הבינלאומית, אם בחבר הלאומים או באומות המאוחדות, על זכויותיו ושאיפותיו של העם היהודי ועל תביעתו לקוממיות ממלכתית בארצו. זכות מיוחדת היא לי לתת ביטוי מעל הבמה הזאת לרגש-הכרת טובה עמוק וקיים לעד של העם היהודי לכל המדינות, אשר ביום 29 בנובמבר 1947 הרימו משלחותיהן את קולן לתמוך בהחלטה ההיסטורית, שחייבה הקמת מדינה יהודית, וכן לאלו אשר הצביעו היום בעד קבלת ישראל לעצרת הזאת. הנני מאושר לציין, כי 54 ממשלות, בכללן 45 שהנן חברות בעצרת הזאת, כבר הואילו להכיר במדינת ישראל.

 

השואה והבניין חוללו את עצמאות ישראל

אדוני הנשיא,

מדינת ישראל קמה יען הייתה לצורך עולם, כפי שאמר עליה תיאודור הרצל, אשר לפני 50 שנה חזה את תקומתה בראייתו הנבואית.

שתי מגמות היסטוריות הצטרפו יחד להביאה לעולם בימינו: השואה שהתחוללה באירופה והבניין שהוקם בציון.

בשום שלב מפרשת ייסוריו של העם היהודי לא הופגן דבר היות חייו תלויים מנגד ביתר טרגיות מבמלחמת-העולם האחרונה, בה הוכרעו לטבח שלושה מכל ארבעה יהודים באירופה, אחד מכל שלושה יהודים בעולם.

אל-נא יישכח, כי העצרת הגדולה הזאת מהווה במקורה ברית אנטי-נאצית, שנולדה מתוך מלחמה משותפת נגד כוח הרשע האפל ביותר אשר איים בזמן מן הזמנים לעכור את עתיד האנושות התרבותית. וכן ייזכר, כי במאבק האיתנים ברוך הניצחון, לקחו חלק מלא לא רק יהודי כל האומות בעלות הברית, אלא היישוב העברי בארץ-ישראל השתתף בו כאומה לוחמת.

ניצחון בעלי-הברית היה מחטיא את אחת ממטרותיו העיקריות – אם גם הייתה זו מטרה שלא הושגה בה בשעתה – ועקירת המארה העולמית בידי האומות המאוחדות לא הייתה שלמה, אילו כתום המלחמה נשאר העם היהודי בן-בלי-בית ללא ארץ משלו.

בארץ-אבותיהם עמלו היהודים רבות וקשות כדי להגיע למטרה הזאת. לעת סיום פרשת המנדט הם היו מדינה לכל דבר, זולת השם בלבד. הם תבעו את זכותם להגדרה עצמית. במסגרת המזרח התיכון, ההולך ומתעצם, בהגיע ארץ אחרי ארץ למעמד של ריבונות לאומית, הייתה שלילת העצמאות מהעם היהודי מהווה מום ממאיר ועוול משווע. בבוא שעת הגורל ידעו היהודים בארץ-ישראל, כי עצם דבר קיומם וחירותם, וכן הגשמת תקוות הדורות לתקומת העם העברי בארצו, הועמדו להכרעה. מההכרה הזאת נבעה יכולתם, מעטים מול רבים, להתגונן ולקיים את עצמאותם.

התקוממות המוסר האנושי עקב אסון אירופה והתבוננות נוקבת במציאותה המדינית של ארץ-ישראל באו כאחת על ביטויין בהחלטה ההיסטורית של העצרת. היה זה מעשה של אמונה, של צדק בינלאומי ושל מדינאות יוצרת. משנטתה העצרת את הקו, שוב לא סטתה ממנו. בשתי הזדמנויות, החרותות היטב בזיכרון, סירבה העצרת לאשר הצעות של נסיגה מאותה מדיניות, אשר היו שמות לאל את עצמאות ישראל או מחבלות בשטחה.1 בקבלה היום את ישראל כחברה בתוכה לא באה העצרת אלא לשים חותם אחרון על הגשמת רצונה.

העובדה, כי שילובה המהיר של מדינת ישראל במסכת הבינלאומית בא עקב החלטה מיוחדת ומחושבת של האומות המאוחדות, יש לה תוצאות מרחיקות לכת. הזיקה האמיצה של ישראל לאומות המאוחדות, עם טובתה המכרעת של ישראל עצמה, חוברות יחד להתוות את קו פעולתה בעניינים הבינלאומיים, והוא קו של נאמנות מלאה למגילת האומות המאוחדות והתמכרות לדבר השלום בעולם.

 

ישראל נושאת נפשה לשלום

רדיפת השלום היא יסוד נעלה במורשת העם היהודי. משאת הנפש של שלום אמת תדריך את מדינת ישראל בעיצוב היחסים בין המדינה לאזרחיה, בין אדם לחברו בתוכה, בינה לבין שכנותיה. ישראל עורגת לשלום הן לטובת עצמה והן מחרדתה לקיום העם היהודי. בהיותם מפוזרים ברחבי תבל סבלו היהודים במלחמת-העולם האחרונה לאין שיעור יותר מכל עם אחר. לפיכך אין בעולם אומה המשקיפה על סכנת מלחמת-עולם חדשה ביתר מורא מישראל. יתר על כן, השלום הוא סם חיים לקיומה של ישראל ותנאי מוכרח לגידולה ולהתפתחותה.

אנו נכנסים לזירה הבינלאומית כשסכסוך חמור מקדיר את שמיה, אף-על-פי שסימן טוב הוא, כי כניסתנו חלה בשעה אשר יש לקוות להתרופפות ניכרת של המתיחות ביחסי המעצמות עקב ההסכם בעניין ברלין, העומד להיכנס לתוקפו.2 כניסתנו למשפחת העמים היא כשלעצמה דבר שיש לראות בו אות תקווה. גם ארצות-הברית, גם ברית-המועצות, היו בין המדינות אשר הושיטו ידיהן לברך על בוא מדינת ישראל לעולם. בקרב המדינות שהכירו בישראל נכללים עכשיו כל חמשת החברים הקבועים של מועצת הביטחון. מצידה היא, ובמסגרת יכולתה הצנועה, מושיטה ישראל יד של ידידות נאמנה לכל האומות השוחרות שלום. ישראל מתחייבת לשיתוף פעולה עם כולן בשמירה ובהגנה על השלום והקידמה בעולם, בחסות האומות המאוחדות.

התחייבות זו הופכת קריאה כנה ונמרצת כלפי שכנינו הקרובים ביותר – מדינות ערב ויתר אומות המזרח התיכון. ישראל חדורה הכרה עמוקה בגורל המשותף המאחד אותה לעולמים עם כל הארצות האלו. משנקבעו אחת ולתמיד מקומנו ומעמדנו, אין לנו שאיפה רמה יותר, או משימה דחופה יותר, מלהגיע למערכת יחסים של שכנות טובה ושיתוף פעולה ידידותי עם העמים של חלק-תבל חיוני זה. בימי קדם ובימי הביניים מילא המזרח התיכון תפקיד דגול בקידמה האנושית. תרומתו לתרבות האדם הייתה בעלת חשיבות ניצחית. אף בתקופתנו-אנו יש לאל ידו של המזרח התיכון לתפוס את מקומו במצעד הגדול של ההתקדמות החדישה. משימה זו מחייבת שיתוף מאמצים וניסיון מצד כל העמים, להיות כל אחד מהם לומד ונהנה מהבניין והיצירה של חברו. ישראל נכספת לתרום את חלקה למפעל המשותף הזה.

אין אנו מכירים בשום סכסוך רציני בינינו לבין שכנינו, אשר אינו ניתן להתיישב כיום על-ידי משא-ומתן של שלום. הסכמי שביתת-הנשק, שנכרתו זה מקרוב בין ישראל מזה ובין מצרים, הלבנון ועבר-הירדן מזה, הסכמים אשר יוזמתו ותיווכו של או"ם כה הועילו להביאם לעולם, מחזקים את אמונתנו זו. חברוּת ישראל באומות המאוחדות, המכניסה את מדינתנו לכפיפה אחת עם שש מדינות ערביות, עשויה להקל על ההתקדמות לקראת הבנה הדדית. המלחמה שנאסרה על ישראל, וכל מה שבא בעקבותיה, שינו כמה יסודות בתוכנית ההסדר שהתכוונה אליה החלטת 1947. שינויים אלה אי-אפשר להם שלא ימצאו ביטוי בהסדר השלום העתיד לבוא. אין לראות שום סיבה הנעוצה בטבעם של הדברים, אשר בגללה לא יוכלו תיקונים כאלה, המבוססים על המציאות החדשה, להיות לנושא של הסכם כללי.

ממשלתי שמה היטב את ליבה לויכוחים שהתנהלו בוועדה המדינית המקבילה על שאלות ידועות, שעודן תלויות ועומדות בין ישראל ושכנותיה מזה, ובין ישראל והאומות המאוחדות מזה. מנוי וגמור עימנו להתמיד במאמצינו לסייע ליישובן המהיר ביותר של בעיות אלו על-ידי דיונים בין ישראל לבין המדינות השכנות ובעזרת האומות המאוחדות. על-כל-פנים, נתאמץ לקחת חלק חיובי ואחראי בכל ויכוח שיתנהל על הנושאים האלה בכנס הבא של העצרת.

השאלות המיוחדות, שנתעוררו עקב הקמת מדינת ישראל, לא הן בלבד יעסיקו את תשומת-ליבה של ממשלתי. מאמציה יהיו מכוונים לקליטת העלייה היהודית רחבת ההיקף המתנהלת עכשיו, אשר ממדיה הם ממדי קיבוץ גלויות ממש, ולפיתוח האפשרויות הגנוזות של הארץ לטובת כל תושביה.

ישראל יודעת היטב, כי העוני והבערות הם אויבים מושבעים לשלום של קיימא. מנוי וגמור עם ממשלת ישראל לפעול במלוא יכולתה כדי לעקור את שני הנגעים התאומים האלה, להעלות את רמת החיים והדעת של האדם הפשוט בלי הבדל גזע ודת, להבטיח זכויות שוות לכל, לקיים שוויון המעמד של הגבר והאישה, להרים קרן האיש העובד, להבטיח חופש היוזמה האישית והקיבוצית במסגרת המדינה המתקדמת, לערוב לחרות הדתית המלאה ולהמציא תוספת הוכחה כי דמוקרטיה אמיתית יכולה להגיע למלוא פעולתה למען טובת הכלל באסיה כמו בכל חלקי-תבל אחרים. אלו הן המטרות העיקריות, אשר ממשלת ישראל ועם ישראל יתמסרו להשגתן, אקרא פה מתוך נוסח התוכנית המדינית, שהשמיע ראש ממשלת ישראל באוזני הכנסת, ואשר על-פיה זכתה הממשלה הנוכחית באמונו של בית-המחוקקים:

 

מדיניות החוץ של ישראל תהיה מבוססת על העקרונות הבאים:

א. נאמנות לעקרונות המונחים ביסוד מגילת האומות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות-הברית וברית-המועצות.

ב. חתירה לקראת ברית יהודית-ערבית (שיתוף-פעולה כלכלי, חברתי ומדיני עם הארצות השכנות), במסגרת האומות המאוחדות, בלי שברית זו תהא מכוונת נגד מישהו באו"ם.

ג תמיכה בכל צעד המחזק את השלום, מבטיח זכויות האדם ושוויון העמים בעולם ומגביר את סמכותו וכושר פעולתו של או"ם.

ד. הבטחת זכות יציאה בכל ארץ ליהודים הרוצים להתנחל מחדש במולדתם ההיסטורית.

ה. שמירה יעילה על עצמאותה וריבונותה המלאה של מדינת ישראל.

 

האומה צעירה, אך העם קדמון

אדוני הנשיא וחברי הנציגים,

אותה מידה של השתתפות, שתיפול בחלקנו בכינוסי המוסדות של האומות המאוחדות, תהיה מוקדשת כליל לחיזוק השלום בעולם, לטיפוח אחוות העמים, להבטחת שוויון האדם וכבודו.

אנו אומה צעירה, אבל היננו עם עתיק יומין. אין אנו אלא מתחילים במלאכת המדיניות המעשית, אבל זכותנו ואחריותנו הן לשאוב מתוך אוצר עשיר ומגוון של ניסיון עולמי.

אנו נכנסים לתוך העצרת הזאת, המייצגת את התבונה הממלכתית המקובצת של העולם כולו, ברוח ענווה ומייחלים להדרכה ולהארה. אנו תקווה, כי בבואנו ללמוד את התורה החדשה, יעמדו לנו תורת הקדומים ושאיפת הדורות של העם היהודי.

ראוי להזכיר, כי ביום הקדוש ביותר שבלוח היהודי מתפללים בני עמנו לבוא היום בו ייעשו כל עמי הארצות אגודה אחת לשקוד על תקנת המין האנושי, וכי נביאי ישראל הם שהורישו לעולם כולו את חזון אחרית הימים, עת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

 

הערת מערכת: הפסוק מישעיהו ב 4, שבו סיים משה שרת את נאומו שנישא באנגלית, נאמר בעברית.

 

הערות

 

1    בעצרת שלא מן המניין, שהתכנסה באביב 1948, שבה לא נמצאה תמיכה מספקת ברעיון הנאמנות שהעלתה ארצות-הברית, ובעצרת הסדירה השלישית בחורף 1948, שבה נגנז הדוח של הרוזן ברנדוט לאחר שלא נמצאו תומכים רבים בהצעותיו לקצץ בשטחה של ישראל.

2         ההסגר הסובייטי על ברלין המערבית, שהחל בסוף יוני 1948 והגביר את המתיחות בין הגושים, נסתיים ב-12 במאי 1949.



לפרק הבא

חזרה לדף הבית
העתקת קישור