|
פרק 24 - במערכה על הנגב סקירה במועצת המדינה הזמנית תל-אביב, 11 בינואר 1949
רקע היסטורי
המערכה בוועדה המדינית של העצרת ובמועצת הביטחון נמשכה במשולב, כששני הגופים יושבים בפריס. החלטת המועצה מ-4 בנובמבר בדבר נסיגת כוחות צה"ל, והימנעות ישראל מלציית לה, יצרו מתיחות רבה סביב עמדת ישראל בחוגי מועצת הביטחון. המועצה בחרה בוועדה רבת משקל בהרכבה, ותפקידה היה לקבוע את האמצעים שיש לאחוז בהם כלפי הצד שלא ימלא אחרי הוראת הנסיגה – הייתה זו למעשה ועדת עונשין. משרד החוץ והנציגות הישראלית כלפי או"ם עמלו הרבה להפיג מתיחות זו בלי להקריב עמדה חיונית. ניתן להם להסתייע בשתי עובדות: ראשית, הוראתו של המתווך בפועל עצמו, כי אין חובת הנסיגה חלה על כוחות הביטחון הקבועים בנקודות היישוב שבנגב והמיועדים להגנתם; שנית, כי אין החלטת 4 בנובמבר מתירה במפורש, ומכל מקום אינה מחייבת, החזרת הכוחות המצריים לעמדותיהם הקודמות. הם הוסיפו וטענו, תוך הרחבת מושג הגנת היישובים, אשר "הוכשר" על-ידי המתווך-בפועל, כי הרשות שניתנה לכוחות המגן להישאר בעמדותיהם חייבת לחול גם על הכוחות הניידים באותו מרחב. דין-ודברים זה נימשך כמה ימים, ובינתיים הצליחו נציגי ישראל במועצת הביטחון לעשות בקרב חבריה נפשות לרעיון חדש. מלכתחילה ראתה ישראל את ההפוגה כהסדר ביניים, אשר לא נועד להאריך ימים. הדעת לא סבלה את ההנחה, כי נגזר על המדינה לחיות זמן בלתי-מוגבל במשטר ארעי, אשר הקפיא את קווי הגבול במצבם המקרי עם הפסקת הקרבות, חייב ערנות מתמדת והמשך הגיוס המלא, שלל מהציבור כל הרגשה של יציבות, ולפי הרושם מילא את הארץ משקיפי או"ם לאין-ספור. משהוברר כי אין סיכוי למשא-ומתן על שלום של קבע, נתעוררה המחשבה על יצירת שלב-מעבר בין ההפוגה והשלום בצורת הסכם שביתת-נשק. ברעיון זה נראו כמה יתרונות: ראשית, הדבר יחייב משא-ומתן ישיר בין הצדדים; שנית, הוא עשוי להביא לידי התוויית גבולות יציבים יותר, שייקבעו על דעת שני הצדדים; שלישית, מבחינה טכסיסית יהיה זה מוצא חיובי מהמצר שהוכנס לתוכו עניין הגבולות בנגב עקב עמדתה השלילית והנסגנית של מועצת הביטחון; ורביעית, קבלת העיקרון של משא-ומתן הדדי על שביתת-נשק עשויה ממילא לדחות, לפי שעה, את הדיון על גבולות ישראל ולסייע להסרת ההתנקשות בנגב מעל סדר-היום. עם זה, לא הניחה המשלחת הישראלית כי המדינות הערביות ייענו לקריאה וייכנסו למשא-ומתן רישמי עם ישראל על שביתת-נשק. אך מכיוון שישראל נמצאה כבר, לכאורה, מרדנית כלפי מועצת הביטחון לרגל החלטתה מ-4 בנובמבר, ראתה המשלחת ברכה, למען איזון החשבון והחלשת הלחץ על ישראל, בהשגת החלטה שנייה מאת מועצת הביטחון, אשר כלפיה ודאי יופיעו כמרדנים הממשלות הערביות, ואשר דבר קבלתה בפה מלא ובלב שלם על-ידי ישראל ימתיק את התנגשותה עם ההחלטה הראשונה. ב-15 בנובמבר 1948 הגיש נציג קנדה במועצת הביטחון, הגנרל מק-נוֹטוֹן, בתמיכת נציגי בלגיה וצרפת, טיוטת החלטה הקובעת, כי "למען סלק את הסכנה המאיימת על השלום בארץ-ישראל, וכדי להקל על המעבר מההפוגה הנוכחית לשלום של קבע, יש להנהיג שביתת-נשק בכל גיזרות הארץ". ההצעה זכתה בתמיכה נלבבת מצד נציג ארצות-הברית, פרופ' גֶ'סוֹפּ. הסעיף הקנדי המובא לעיל נכלל כלשונו בהחלטה שנתקבלה בישיבת המועצה למחרת היום, ואשר תבעה מהצדדים המעורבים בסכסוך "לחתור ללא דיחוי להסכם – אם במשא-ומתן ישיר או באמצעות המתווך-בפועל – לשם הנהגת שביתת-הנשק". מיפנה זה נתן אפשרות לממשלת ישראל לענות במשותף על שתי ההחלטות של מועצת הביטחון-מ-4 ומ-16בנובמבר – בלי להתנגש חזיתית עם הראשונה. תשובה זו, שחוברה במשרד החוץ בארץ והומצאה לנשיא מועצת הביטחון בפריס ב-19 בנובמבר, תרמה הרבה להפגת המתיחות על-ידי גילוי רצון טוב לכבד את החלטות או"ם, תוך עמידה על ענייניה החיוניים של ישראל. החלטת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר 1948 נטלה הרבה מעוקץ הוויכוח על דוּח ברנדוט בוועדה המדינית. בסופו של דבר, התרכזה הוועדה רק בנקודות אחדות מהדין-וחשבון, בכלל זה יצירת גוף חדש לטיפול ב"שאלת ארץ-ישראל", הלא היא ועדת הפיוס. נעשה ניסיון להנחיל לוועדה זו את כל מורשת ברנדוט. המשלחת הבריטית הציעה לתת לוועדה הנחיה לנהוג לפי דוּח המתווך. אחרים הציעו להוסיף הוראה, כי על הוועדה לנהוג גם לפי החלטת כ"ט בנובמבר. שני סעיפי ההחלטה, אשר כרכו את שתי ההצעות האלו יחד, נדחו – אחד בשוויון-קולות (23:23) ואחד ברוב קטן (22:25). לא נתקררה דעתם של חסידי כ"ט בנובמבר; הם הציעו לחייב את הוועדה להתבסס אך ורק על החלטת העצרת; אבל גם הצעה זו נדחתה - ברוב גדול הרבה יותר (13:24). בכל שלושת המקרים רבו הנמנעים. תוצאות אלו היו מאלפות, הן לחיוב הן לשלילה. ב-11 בדצמבר 1948 סיימה העצרת השלישית את בחינת הדין-וחשבון של המתווך בקבלת החלטה, אשר הדבר הבולט בה ביותר הוא העדר כל זכר לדין-וחשבון עצמו. אבל תוכנו של מיסמך זה נתן בהחלטה אותות. נכללו בה: בחירת ועדת פיוס בת שלושה, אשר תירש כמה מתפקידי המתווך ותסייע למשא-ומתן על שלום של קבע, "שיתנהל עם הוועדה או במישרים"; כינון משטר בינלאומי לירושלים ולסביבתה; מתן רשות השיבה לבתיהם, "במועד המעשי הקרוב ביותר", לאותם פליטים הרוצים בזאת והמוכנים לחיות בשלום עם שכניהם. המלצות המתווך בדבר קריעת הנגב מישראל, ואופן הטיפול בשטחיה הערביים של ארץ-ישראל המערבית - נגנזו. ערב ההכרעה הזאת נטשה המשלחת האמריקנית סופית את עמדתה הקודמת. בישיבת מליאת העצרת, שהצביעה על ההחלטה בשאלת ארץ-ישראל, הופיע בשם ארצות-הברית ג'ון פ.דאלס, שהדגיש את שלושת היסודות העיקריים של ההחלטה: חתירה להסדר בדרכי שלום ובעזרת ועדת הפיוס; מעמד בינלאומי לירושלים והגנת המקומות הקדושים; החזרת הפליטים ויישובם מחדש. הוא הודיע, כי בשלב מסויים חייבה אומנם משלחת ארצות-הברית קביעת מסמרות מראש לגבי העקרונות שינחו את ועדת הפיוס בפעולתה - ואף אומנם הכילו הטיוטות הקודמות של נוסח ההחלטה, שהוגשו לוועדה המדינית, המלצות מפורטות בעניין הגבולות ובדבר עתידה של "פלשתינה הערבית" – אך המלצות אלו הושמטו, בעיקר משום שהן נתקלו בהתנגדותם של תומכי הערבים מזה (משום שלא הרחיקו לכת למדי) וישראל מזה (משום שהרחיקו לכת יותר מדי), ולכן הגיעה המשלחת האמריקנית לידי מסקנה, כי מוטב לסתום ולא לפרש ולהניח לבעיה זו להיפתר בדרך של פשרה בין הצדדים. רק בשני עניינים, הוסיף ג'.פ. דאלס, חייבים להכריע שיקולים בינלאומיים: החתירה להסדר בדרכי שלום ולא על-ידי חידוש המלחמה, וקביעת סידורים בשביל העיר ירושלים והמקומות הקדושים. ועדת הפיוס הורכבה מנציגי ארצות-הברית, צרפת ותורכיה. פרשת פעולותיה הייתה רצופה, בדרך כלל, כוונות טובות שלא הגיעו לידי הגשמה. לעומת זה, הניחה החלטת העצרת מ-11 בדצמבר 1948, כמיסמך מדיני בפני עצמו, כמה אבני נגף בדרכה של ישראל, ומדיניות החוץ שלה עדיין חוזרת ונתקלת בהן. דבר קבלת ישראל לאו"ם לא נסתייע באותו שלב. הבקשה למזכיר הכללי הוגשה כדת ב-29 בנובמבר 1948 והועברה למועצת הביטחון. בישיבת המועצה ב-2 בדצמבר תמכו נציגי ארצות-הברית מזה, וברית-המועצות מזה, בבקשתה של ישראל. הנציג האמריקני פיליפ ג'סופ נשא בהזדמנות זו נאום חם ביותר לטובת ישראל. בהתאם לנוהל הקבוע הועברה הבקשה לוועדה מיוחדת של המועצה לבירור. ראש הוועדה דיווח לנשיא המועצה, כי רוב הוועדה לא מצא שיש בידה ידיעות מספיקות כדי מסקנה ברורה, בייחוד "כיוון שהעצרת עצמה טרם הגיעה למסקנה סופית בשאלת ארץ-ישראל בכללותה". הוא הוסיף, כי אומנם נציגי ברית-המועצות ואוקראינה לא ראו טעם לעכב את קבלת ישראל, אך הנציג הסורי הביע התנגדותו לכך. שוב נערך דיון במועצה, ובהצבעה שנערכה בסופו לא הצטרף רוב של שבעה בעד קבלת ישראל. ארצות-הברית וברית-המועצות היו בתוך המיעוט של חמישה. העצרת ננעלה ב-12 בדצמבר. כעבור עשרה ימים נפל דבר בישראל. משהוברר כי מצרים מסרבת להיענות לקריאת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר, החליטה ממשלת ישראל כי אין להניח למדינה הראשה בין אויבותיה ליהנות משני עולמות - גם להחזיק בשטחי ארץ לא-לה לאורך החוף ובמרחבי דרום הנגב, גם להימנע מלהסדיר את מעמדה על-ידי כריתת הסכם של שביתת-נשק בהתאם להחלטת המוסד המוסמך של או"ם. השלמה עם השתמטות מצרים משביתת-נשק הייתה סותמת את הגולל על התקווה להגיע להסדר כזה גם עם מדינות ערב אחרות. מצד שני, להתפשר עם החזקת מצרים בשטחים של ישראל ללא שביתת-נשק, או בכלל עם משטר רעוע של הפוגה לאורך-ימים ולאורך כל הגבולות, היה משמעו להמשיך לזמן בלתי-מוגבל במצב מתמיד של כוננות, המוצץ את לשד הארץ ומחבל בכל אפשרות של חיים תקינים. ב-22 בדצמבר פתח צה"ל במיבצע "חורב". על שלביה ותוצאותיה של עלילה צבאית רבת-תנופה זו, אשר באה לבער כליל את הפולש המצרי ממחציתה הדרומית של המדינה, ואף עקרה אותו ממנה פרט לרצועת עזה, עליה ועל כל האירועים שהשתלשלו ממנה - עד לסיום הקרבות ב-6 בינואר 1949 ועד להבעת נכונותה של מצרים לבוא במשא-ומתן עם ישראל על שביתת-נשק - מסופר בפרק זה. * * * חברי המועצה, מתחילת המלחמה התנהלה מדיניות מלחמתנו בקו כפול: קודם-כל, אימוץ כל הכוחות להדיפת הפלישה ולחיסולה ולהשגת הכרעה לטובתנו בכוח הנשק; בו-בזמן, גם נכונות מתמדת לשלום ולמשא-ומתן על שלום. החתירה לשלום, שהייתה בשבילנו עיקרון יסודי במשך כל תקופת המלחמה, גם מתוך התחשבות במעמדנו הבינלאומי וגם לאור החזון המלווה את מפעלנו בארץ על יחסי-שלום ושכנות טובה ושיתוף-פעולה עם העולם הערבי הסובב אותנו, נהפכה בזמן האחרון לצו מכריע: ראשית, ההישגים הכבירים שהשגנו בשדה-המערכה במשך כל התקופה הזאת, ושעלו לאין שיעור על כל מה שפיללנו ועל מה ששיער העולם לגבי יכולתנו; שנית, העול העצום של הוצאות המלחמה הרובץ עלינו; ושלישית, ההכרח לכוון עכשיו את כל עוצמת כוחנו הכלכלי והארגוני לקליטת העלייה – כל אלה יחד הביאו את הממשלה לידי הכרה, כי עליה לחתור בכל הכוחות לחיסול המלחמה ולהקמת שלום יציב בינינו ובין המדינות הלוחמות בנו. מובן מאליו, שצו זה חל רק במידה שהדבר ניתן לנו ובמידה שאינו פוגע בביטחוננו ובעתידנו. מגע ישיר עם עבר-הירדן
נכונות לשלום פירושה נכונות למשא-ומתן עם כל אחד ואחד מן הגורמים הלוחמים בנו מקרב הארצות השכנות. על יסוד העיקרון הזה התחילו מגעים בינינו ובין שלטונות עבר-הירדן. היו גישושים מצידנו ומצידם לגבי אפשרות של משא-ומתן על שביתת-נשק. רצוני לציין, כי ראשיתה של פרשת הגישושים הזאת נעוצה לא בתיווכו של מנגנון המתווך מטעם או"ם, כי אם במגע ישיר. הדבר לא נתפרסם בשעתו, ואולי כדאי לעמוד עכשיו על פרט זה. ודאי זוכרת מועצת המדינה הזמנית, ובייחוד יזכרו זאת חברינו הירושלמיים, עד איזה משבר הגענו לגבי המצב בהר הצופים לאחר שבמשך כמה וכמה שבועות לא יכלה שיירה לעבור מן העיר אל ההר, ומצב אנשינו שם היה בכי רע. מלאי המזון אזל, גם המים פחתו עד לדרגה מסוכנת; לא הייתה כל אפשרות להחליף את האנשים, שהרגישו עצמם מופקרים ועזובים לנפשם, היו נתונים בדיכאון ועמדו על סף הייאוש. ידם של אנשי או"ם קצרה מהשפיע על ממשלת עבר-הירדן, כי תכבד את חתימתה על ההסכם.1 מפקד "הלגיון" בירושלים הודיע, כי אינו רואה את עצמו קשור לאותו הסכם והוא רוצה לשאת-ולתת על הסכם חדש. סירבנו לנהל עמו משא-ומתן על הסכם חדש, כל עוד אינו מקיים את הישן. בינתיים באה פעולתנו המוצלחת נגד המצרים, לאחר שסירבו להישמע לצו של או"ם ולהניח לשיירות שלנו לעבור דרומה. לאחר שפעולה זו נסתיימה בניצחוננו המכריע, אמרנו לנסות מזלנו בפנייה ישירה לממשלת עבר-הירדן. נשלח מברק מפריס לראש ממשלת עבר-הירדן ברבת-עמון, חתום בידי מנהל המחלקה למזרח התיכון של משרד החוץ, ובו נאמר, כי הוא מתבקש להביא לתשומת-לב ממשלתו, שאם הם לא יכבדו את ההסכם - נראה עצמנו חופשים לפעול. לא אכנס עתה לצד הצבאי של העניין. רצוני רק לומר, כי יכולתנו היעילה לבצע פעולה צבאית במקום ההוא הייתה מוגבלת מאוד מאוד. לא רצינו להפקיר מייד לשחיטה את אנשי המשמר בהר הצופים. אמרנו במברק, כי אנחנו מתפלאים שהם אינם מכבדים את חתימתם, ורמזנו שאם ינהגו כך, הרי גם סופם יהיה מר. על זה באה מייד תשובה במברק מרבת-עמון לפריס, על-פי אותו מען שנקבע במברקנו, ובו הצהרה חגיגית כי הם דוחים את ההאשמה שאין הם מקיימים את ההתחייבות, וכי ניתנה הוראה מפורשת לנציגם בירושלים למלא אחר ההסכם הקודם. למחרת בבוקר חל בירושלים שינוי מפתיע בעמדת מפקד הלגיון, ואנשי או"ם לא יכלו להסביר לעצמם כיצד קרה הדבר, כיון שלא הודענו להם על פנייתנו הישירה מפריס. באותו בוקר הודיע מפקד הלגיון לאנשי או"ם, כי הוא חוזר בו מעמדתו הקודמת; אינו רוצה במשא-ומתן על הסכם חדש, אלא הוא מוכן למלא אחרי ההסכם הקודם. למחרת היום עברו שתי שיירותינו, ומאז מתנהל העניין פחות או יותר כשורה. זאת הייתה חוליה ראשונה בשלשלת המגעים בינינו. מגעים אלה נמשכו עד לפני ימים אחדים. אינני יודע אם נכון הרושם, כי עכשיו חל עיכוב בדבר לרגל התערבות האנגלים. עוד אעמוד על כל הפרשה הזאת בהיקף רחב יותר. לעת עתה, לא יצאו המגעים האלה מכלל השאלה אם יש לנהל משא-ומתן על שביתת-נשק. ועדיין אי-אפשר לומר כי הגענו למשא-ומתן ממש על שביתת-נשק, אך התקרבנו לכך כמה צעדים. לפני זמן-מה היה לנו מגע ראשון גם עם לבנון, שעד היום לא היה לו המשך. שם נוצר מעין שיתוק, לפי שהם דורשים מאיתנו כי קודם נפנה את הכפרים שכבשנו באזור הספר, ואילו אנו דורשים, כי הם יפתחו, או לפחות יודיעו כי הם נכונים לפתוח, במשא-ומתן על שביתת-נשק לפני שנוכל לדון על פינוי הכפרים. עכשיו יש רושם, כי בהשפעת המיפנה שחל מצד מצרים באה תזוזה גם מצד לבנון, וייתכן שיתקבל הנוסח שהצענו כי המשא-ומתן יתחיל בעת ובעונה אחת על שביתת-נשק ועל פינוי הכפרים. גם כאן גרסנו אותה הצמידות שגרסנו לגבי המצרים. מצרים מוכנה להפסקת אש ולמשא-ומתן
המיפנה הרציני ביותר בחזית השלום בא מצד הממשלה המצרית. ביום ד' שעבר, ב-5 בחודש, קיבלנו הודעה ממטה או"ם בחיפה, כי הם קיבלו הודעה ממשרד המתווך בניו-יורק, שקיבל הודעה מנציגו בקהיר, שקיבל הודעה מאת ממשלת מצרים, האומרת שאם אנחנו נפסיק את האש, תהיה ממשלת מצרים מוכנה להיכנס מייד למשא-ומתן עם נציגי ממשלת ישראל על הגשמת ההחלטות של מועצת הביטחון מ-4 בנובמבר ומ-16 בו. כדי להבין את מהותו של המיפנה הזה, יש לחזור קצת אחורנית. למען שלמות הסקירה, וכדי להכשיר את הקרקע לבירור יעיל, אסקור בקצרה את השתלשלות-העניינים שהביאתנו עד הלום. המועצה זוכרת היטב את החלטת 4 בנובמבר ואת תשובתנו עליה. התשובה ההיא, שבחלק מהעיתונות בארץ צויינה לגנאי ככניעה וכנסיגה, וכן הלאה, נתקבלה לפי מהותה בחוגי האומות המאוחדות כמעט כסירוב גמור להיענות להחלטה, אך סירוב שנתנסח בחוכמה. אני יכול לומר זאת ללא כל יוהרה, כיון שלא השתתפתי בניסוח – הייתי אז בפריס ואילו המלאכה נעשתה פה. מאז נכנסנו לשלב של מתיחות לגבי מועצת הביטחון, ובינתיים שוב חלה התחדדות בעמדת אנגליה כלפינו וגברו חתירותיה הפעילות תחת מעמדנו. שוב עמדנו על עיקר מגמתה של המדיניות הבריטית לגבי מדינת ישראל. בשלב הנוכחי, לאחר שנוכחו לדעת, כי לא יוכלו, על-כל-פנים לעת עתה, להכרית כליל את קיומה של מדינת ישראל, כיונו את כל מאמציהם לצמצם אותה צמצום חריף בשטח. וזאת הייתה לא רק שאלה "כמותית" בשבילם – להקטין את שטחה של מדינת ישראל אחת היא לאיזה צד ובאיזה כיוון – כי אם הייתה לעיניהם מטרה גיאופוליטית ואסטרטגית מסויימת, והיא לקרוע מאיתנו את הנגב, או לפחות את חלקו העיקרי של הנגב הדרומי. לכתחילה היו סבורים כי מטרה זו תושג על-ידי הפלישה הערבית לארץ, שבעקבותיה יחולק שטחה של מדינת ישראל בין מדינות-ערב, ואז מצרים ועבר-הירדן יחלקו ביניהן את הנגב. משנכשלה המזימה הזאת, ניסו להשיג אותה המטרה באמצעים מדיניים, על-ידי דין-וחשבון של ברנדוט ועל-ידי הטיית רוב העצרת לאישורו. משנכשלה גם תוכנית זו, על-כל-פנים בתחום העצרת, ריכזו את מאמציהם בהשגת הרכב מתאים של הוועדה המפשרת, על-מנת שהוועדה תחדש את המאמץ לעשות את עניין קריעת הנגב מאיתנו – ושוב, לפחות את קריעת חלקו הדרומי – לנקודה יסודית בתוכנית התיווך בינינו לבין הערבים. חשש להתערבות אנגליה במלחמה
אך מהלך המאורעות פתח לפניהם פתח להשיג את מבוקשם בדרך חדשה, שוב בדרך צבאית, אבל הפעם לאו-דווקא על-ידי שליח, אם צבא מצרים או הלגיון הערבי, כי אם בכבודם ובעצמם, על-ידי התערבות צבאית ישירה. וכך עלי לקבוע, כי השלב החדש שאנו עומדים בו כיום הוא שלב של איום בריטי בהתערבות צבאית ישירה בסכסוך הארצישראלי, איום המלווה תכונה מעשית מצד אנגליה לאפשרות של התערבות כזאת. אומנם, ייתכן כי תכונה זו אינה מכוונת אלא לחזק את האיום, אך כיוון מדיניות החוץ של הממשלה הנוכחית באנגליה, והיצרים הלוהטים במשרד החוץ ומסביב לאישיותו של שר-החוץ הבריטי הנוכחי, אינם מצדיקים שום אשליה מצידנו, כי הדברים אינם אלא איומים מן השפה ולחוץ. אנחנו עדים גם לתורה מדינית חדשה, שאנגליה מרביצה אותה בגורמים שונים העומדים בקשר איתה וגם בחוגי האומות המאוחדות, תורה המכוונת להתרת הרצועה של משמעת האומות המאוחדות מעל אנגליה. הדבר מתבטא בהדגשת העובדה, כי החוזים שכרתה אנגליה עם מדינות-ערב קדמו להחלטות שנתקבלו באומות המאוחדות, ולכן יש להניח כי כאשר החליטו מוסדות או"ם מה שהחליטו, הם עשו זאת ביודעים, שיש לאנגליה התחייבויות קודמות בעניינים אלה, ולכן אין החלטות אלו מפקיעות את ההתחייבויות. הדברים באו עד משבר מדיני, שאיים ליהפך למשבר צבאי במהלך המערכה האחרונה שלנו בנגב. אמרתי, כי עם מתן תשובתנו על החלטת 4 בנובמבר נכנסנו לשלב של מתיחות גוברת והולכת ביחסינו עם מועצת הביטחון. ואלה היו השלבים הנוספים בהתפתחות המתיחות הזאת: קודם-כל, באה התחלת הקרבות מצידנו, לאחר שהמצרים סירבו להיכנס או נמנעו מלהיכנס למשא-ומחן על שביתת-הנשק. מצאנו נוסחה להצדיק את הפעולה הזאת, אך הרושם הברור בארצות-הברית ובדעת הקהל בעולם, וכן בחוגי או"ם, בין ידידים ובין אויבים, היה כי כאן נעשתה פעולה קרבית יזומה על-ידינו. השלב הבא הגיע כשנתכנסה מועצת הביטחון וב-29 בדצמבר גזרה על שני הצדדים להפסיק את האש מייד. הקרבות היו אז בעצם מהלכם, ועדיין היינו רחוקים מלהשיג את מטרתנו. המשכנו בקרבות על אף הצו המפורש של מועצת הביטחון. זה העלה בהרבה את המתיחות. שלב נוסף בעליית המתיחות בא כשעברנו תוך מהלך הקרבות לא רק את גבול מדינת ישראל בנגב, אלא גם את גבול ארץ-ישראל, וחדרנו לתחומה של מצרים. אחרי שלבי-מתיחות אלה היינו מצוּוים לעקוב לא רק מהבחינה המדינית עקרונית של מעמדנו כלפי ארגון האומות המאוחדות והחובה – המוסרית או המשפטית – המוטלת עלינו למלא אחרי הוראותיו. מבחינה זו נקטנו קו כפול: עשינו הרבה על דעת עצמנו, תוך התעלמות מהוראות או"ם, אך נשמרנו ככל האפשר מלעבור אל הקצה ההפוך של התגרות בסמכותו והמריה גלויה ומפורשת של הוראותיו. אבל, בו-בזמן, היינו חייבים לעקוב אחר התפתחות העניינים גם מבחינה אחרת: באיזו מידה מתירים הצעדים שלנו את הרצועה לאנגליה, ונותנים לה פתחון-פה לעבור לצורות גלויות יותר ותוקפניות יותר של מלחמה נגדנו? מתחילת המערכה שלנו, אם מותר לי לדבר בשם הנהלת הסוכנות היהודית, אשר ראש הממשלה ואני וחברים אחרים היינו חבריה בתקופת המערכה נגד "הספר הלבן", היה נקוט בידינו קו יסודי: לא לגרות, עד כמה שאפשר, את השלטון הבריטי למלחמה חזיתית נגד היישוב היהודי, מתוך שימוש בכל עוצמתו הצבאית. ידענו, כי אם יגיעו הדברים לידי התמודדות-כוחות כזאת בין בריטניה ובינינו – ידנו תהיה על התחתונה, ולא הייתה השאלה מי יצדק ומי לא יצדק במערכה, אלא מי יזכה ומי יפסיד. קו זה היה נר לרגלינו גם בימי מלחמת ישראל וערב. אמרנו: אנחנו נלחמים בערב מפני שהוכרחנו להילחם, גם מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים, מתוך תקווה כי המספר היעיל של לוחמינו יגדל וגם נשקנו ירבה. אבל גם לאחר שהתחלנו לנצח ידענו, כי אם ייכנס לתוך המערכה הכוח הבריטי – צבא אירופי סדיר במלוא תחמושתו ועוצמתה – רעה תהיה נגד פנינו. יש מערכות ששום עם הלוחם על חירותו ועל עתידו לא יירתע מפניהן, אבל חשבנו כי התבונה מחייבת שלא נגרה אויב כזה יתר על המידה, ולא נביא עלינו במו ידינו את הניסיון הזה של עמידה בשיא המערכה מול עדיפות-כוחות כה עצומה. צה"ל נכנס לסיני ויצא
לאחר שהצלחנו לגרש את הפולש מן החלק המרכזי של הנגב ולהגיע עד הגבול המצרי, המשכנו ברדיפה אחריו עד לעומק מסויים בתוך שטחה של מצרים: עד תחנת הגבול המצרי שממול לתחנת הגבול הארצישראלי ובמרחק ממנה. תחנת הגבול הארצישראלי היא עוֹג'ה אֶל-חַפיר (לימים ניצנה). תחנת הגבול המצרי היא אבו-עַגֵילה, והיא רחוקה כ-35–40 ק"מ מהגבול. מהנקודה ההיא פנינו צפונה-מערבה – ומשמעו של דבר הוא כי לא רק התפשטנו על-פני מרחב גדול יותר בתחומה של מצרים, אלא העמקנו יותר לתוכו. הגענו לסביבות אל-עריש. נדמה לי כי לא אטעה אם אומר, שכבר אז הייתה זהירות רבה מצד המטה הכללי שלנו שלא להעמיק יותר מדי, אלא לבלום את תנופת הכיבוש שלנו באדמת מצרים, בעיקר מתוך חשש יסודי זה: פן נתנגש עם כוח בריטי. אומנם ההתנגשות הצבאית נמנעה באותו שלב, אבל באה תגובה מצד אותו אויב-שבכוח, והתגובה הייתה חריפה למדי. היא הופנתה כלפי ממשלת ארצות-הברית כדי לגייס אותה ללחץ עלינו. ואז פנתה אלינו ממשלת ארצות-הברית על-ידי הנציג שלה כאן בתל-אביב, והודיעה לנו כי הממשלה הבריטית הודיעה להם, שהיא רואה בדאגה חמורה את כניסתנו לתחום מצרים, ואם לא ניסוג, היא תהיה נאלצת לפעול בהתאם לחוזה שבינה ובין מצרים. זהו עניין לחוקרי-דין לומר אם היא רשאית לפעול אך ורק כשמצרים דורשת זאת ממנה, סבורני, כי השאלה הזאת איננה ברורה כל-כך. על-כל-פנים, אם יש לאנגליה כוונה לפעול, לא ייבצר ממנה לפעול ואחר-כך לטעון שהיא מחוייבת על-פי החוזה ואינה מוכרחה להמתין עד שהשותף שלה ידרוש זאת ממנה. ובלי שהזדהתה ממשלת ארצות-הברית עם כל מה שנאמר בשם אנגליה – למשל, אנגליה התנתה את סידור העניין במילוי כל החלטות מועצת הביטחון על-ידינו, וזאת לא הייתה דרישת ממשלת ארצות-הברית – הסתפקה ממשלת ארצות-הברית בהבעת מישאלה נמרצת מאוד כי נוציא צבאנו ממצרים. אינני רוצה לחזור במפורט על המערכה המילולית שהייתה כאן. ענינו על התביעה של ממשלת ארצות-הברית באיגרת, בה טפחנו על פניה ובאמצעותה על פני ממשלת אנגליה, כמה וכמה עובדות מבחינת מהלך כל המלחמה ועמדת הממשלות האלה כלפי הפולשים, אך לגופו של עניין החלטנו להוציא את הצבא משם. מלכתחילה היה ברור לנו שלא נישאר שם לאורך ימים. וכאשר שקלנו אם כדאי לנו על-ידי החזקת צבאותינו עמוק בתוך ארץ מצרים להעמיד בניסיון את כוח כיבוש-היצר של הבריטים, וגם להסתכסך מבחינה מדינית ומבחינת היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית – החלטנו כי מוטב לנו להימנע מזה ולשמור על אותם הכיבושים שכבשנו בתחומה של ארץ-ישראל, שגם הם כיבושים מרחיקים לכת, לאחר שניקינו, כפי שכבר אמרתי, מהכוחות המצריים את כל השטח המרכזי של מרחב הנגב. המצרים נשארו פרושים לאורך רצועה צרה על החוף, רצועה צרה וקצרה מרפיח עד נקודה שמצפון לעזה, וכן נשארה חטיבה שלהם מוקפת על-ידי כוחותינו בפלוג'ה. לאחר שהוצאנו את כוחותינו מתחום מצרים, והודענו על כך לממשלת ארצות-הברית, פנתה היא אלינו בהודעה חדשה, שבה למעשה היא התנצלה על נוסח הפנייה הקודמת. זאת הייתה הודעה מלאה דברי הסברה והצטדקות, שהיו מכוונים לשכנע אותנו כי האיום הבריטי היה איום רציני ביותר, ושעל-כל-פנים כך ראתה אותו ממשלת ארצות-הברית. להם היה ברור, כי אנגליה עומדת לעשות שני דברים: ראשית, היא עומדת לעשות צעד מסויים, ולא נתפרש מהו הצעד; שנית, היא עומדת לחדש את הספקת הנשק לערבים. המפורש שבהודעה לגבי הדבר השני הפיץ אור על הסתום שלגבי הראשון. הסתבר, כי הכוונה הייתה לצעד תוקפני כלפינו, ומנוי וגמור היה עם ממשלת ארצות-הברית, כדי למנוע סיבוך רציני מאוד, לא להניח פתחון-פה לאנגלים לעשות זאת. לאחר-מכן נמשכו הקרבות, ואנחנו כיוונו את כוחותינו לפינת רפיח. אגב הקרבות שהתנהלו שם, ולשם ניהולם היעיל, נזקקנו שוב לעבור את הגבול – לחרוג מתחום ארץ-ישראל ולפעול בתחומה של מצרים. אומנם, חריגה זאת הייתה פחות מרחיקה לכת מהקודמת, אף-על-פי-כן, לאחר שכבר הודענו לממשלת ארצות-הברית כי סילקנו צבאנו ממצרים, נמצאנו שוב על אדמת מצרים הן בתנועה והן בעמדות שתפסנו. הגורמים שחוללו מיפנה במצרים
ובינתיים הגענו למועד התכנס ועדת מועצת הביטחון בניו-יורק ב 7-בחודש. התגובה לאי-הציות שלנו לצו של מועצת הביטחון להפסיק מייד את האש נועדה להגיע אז לידי ביטוי נמרץ ורשמי, שכן הוועדה הזאת הייתה חייבת לקבוע אם נתמלא הצו ובאיזו מידה נתמלא, או שמא לא נתמלא. דעת הממשלה הייתה שלא תהיה לנו ברירה אלא להפסיק את האש עד לאותו מועד, לפי אותו הקו שציינתי קודם, כדי שלא להסתבך בסכסוך חריף יותר מדי עם מועצת הביטחון, ולא להמרות פיה במפורש כשיש פקודה כה פשוטה וברורה כהפסקת-אש. אבל לא הגענו לכך הודות לפניית מצרים אלינו. גם שם פעלו שיקולים מסויימים, ומצרים פנתה והודיעה שאם נפסיק את האש היא תיכנס למשא-ומתן. לכן הודענו כי אנחנו מוכנים להפסיק את האש; ניתן לנו לעשות זאת מתוך קבלת תמורה חשובה מאוד בעד הפסקת האש - נכונות מצרים למשא-ומתן. בהודעת הנכונות הזאת חוללה מצרים מיפנה בעמדתה מכמה בחינות. עד אז הייתה עמדתה המוצהרת, כי אינה מוכנה בשום פנים לשאת-ולתת עם נציגי ממשלת ישראל; על-כל-פנים, זוהי הלשון המפורשת של ההודעה שנמסרה לנו על-ידי מנגנון או"ם כהודעה שהגיעה אליהם מקהיר. שנית, עמדתה הקודמת הייתה כי בשום פנים אין לקשור ולהצמיד יחד את החלטות 4 בנובמבר ו-16 בנובמבר; עלינו, קודם-כל, לציית להחלטת 4 בנובמבר ואז ייתכן לדבר על שביתת-נשק לפי החלטת 16 בנובמבר. עכשיו הודיעו, שהם מוכנים לשאת ולתת על שתי ההחלטות בעת ובעונה אחת. אם אנסה לנתח את הגורמים שהביאו את מצרים לידי מיפנה כזה, נדמה לי שלא אטעה אם אמנה חמישה: ראשית, תבוסת מצרים במלחמה בכלל; שנית, האבדות הקשות שסבלה מצרים בשלב האחרון של המערכה בשטח, באדם ובציוד; שלישית, הפגנת יכולתנו לחדור עמוק לתוך שטחה של מצרים – שאילמלא מורא אנגליה לא היה כוח רציני חוצץ בין אבו-עגילה ובין הסואץ; רביעית, פחד אנגליה שנפל על מצרים – האיום שלה להפעיל את החוזה האנגלי-המצרי שמצרים סולדת בו; נראה, שגם מצרים חששה פן תתערב אנגליה בלי להזדקק דווקא לדרישת מצרים מאיתה, ודבר זה היה עשוי להעמיד את מצרים מחדש במצב של שעבוד צבאי לאנגליה, והיא רצתה למנוע מצב זה ויהי מה; חמישית, הלחץ של ארצות-הברית על מצרים. הנקודה החמישית מחייבת פירוט. בהודעה השנייה שקיבלנו מאת ממשלת ארצות-הברית – אותה שכּיניתי הודעה של הסברה והצטדקות – הוגד לנו: אין זה נכון כי פנינו אך ורק אליכם, אלא פנינו באותה שעה גם למצרים. הם הודיעו, כי פנו ישר למלך ודרשו ממנו: א) לחדול מהתקפות כגון זו שהייתה על תל-אביב בים ועל ירושלים באוויר; ב) להגשים מייד את החלטת 16 בנובמבר של מועצת הביטחון; ג) להבין כי הגיעה השעה להקים את השלום בארץ-ישראל. הם הוסיפו, כי פנו גם לאנגליה ודרשו ממנה כי תדרוש אותם הדברים ממצרים. עלינו להבחין בין שני יסודות שהיו בעמדתה של אמריקה: ודאי שאמריקה נחרדה מאפשרות פלישה ישראלית למצרים הרבה יותר משנחרדה מהפלישה הערבית לארץ-ישראל. אך מצד שני חששה ארצות-הברית פן יינתן צידוק לאנגליה להתקיף אותנו ועל-ידי כך יורחב הסכסוך. החשש הזה לא היה כולו אך ורק מדאגה לישראל; ארצות-הברית דאגה גם לעצמה, שלא תעמוד היא בפני הברירה: להושיט לישראל עזרה צבאית או להפקיר את ישראל, ובלי ספק פעל כאן החשש פן כניסת אנגליה למלחמה תגרור אחריה כניסתם של גורמים אחרים למלחמה, ואז תעמוד אמריקה לפני ברירה חמורה עוד יותר, והיא רצתה להימנע מכל אלה. בינתיים קרה מה שקרה לגבי המטוסים הבריטיים.2 הודענו, כי אנו מקבלים עלינו להפסיק את האש. חל עיכוב ידוע עד שנדברו שני הצדדים עם המתווך באיזו שעה הם מוכנים לעשות ואת. בינתיים, באותו יום ממש, אם לפני הפסקת האש או מייד לאחריה, אירע המעשה במטוסים הבריטיים. מייד לאחר זה באה תלונה חדשה נגדנו מצד מצרים, נתמכת על-ידי האומות המאוחדות ומלווה בשאלה חדשה מצד ארצות-הברית: תלונה על הימצאות כוחותינו מחדש בתחום מצרים. ואף-על-פי שכבשנו את המקומות האלה במהלך הקרבות, שהתנהלו בקרבת הגבול, וסיימנו את הפעולה לשעה המדויקת של הפסקת האש, הרי כדי להימנע מהסתכסכות חדשה עם ארצות-הברית, ושוב כדי שלא לתת פתחון-פה נוסף לבריטים, וגם כדי להסיר אבן נגף מעל הדרך למשא-ומתן ולמנוע תואנת-שווא חדשה מצד מצרים שלא להיכנס במשא-ומתן, החלטנו להוציא צבאותינו מהנקודות ההן ולרכז את כולן מעבר מזה של גבול ארץ-ישראל באותה פינה. אבל כיוון שהונעו גלגלי המכונה של משרד-החוץ הבריטי, הם לא שותקו אלא תנועתם הלכה וגברה. מה קרה כאן? נשלחו מטוסי קרב לאזור הקרב כשהיה ברור, כי הם עלולים להסתבך בקרב, וקשה להניח, שהדבר לא הובא בחשבון מראש, ואם כך הדבר, כי אז חזקה על הבריטים שהיו מוכנים להסיק מסקנות מקרב זה. ידועים התמרונים של כוחות אנגליה בצפון אפריקה – תמרוני-נחיתה המכוונים לאפשרות של נחיתת צבא בחופיה של ארץ-ישראל. אנו שומעים גם על תמרוני הצי הבריטי, שהוכרז עליהם במזרח ים התיכון. כן שמענו על מצב הכן של הצי במלטה ובתחנות אחרות. ואחרון אחרון, באה נחיתת הצבא הבריטי בעבר-הירדן, בעקבה. הנחיתה הזאת הוצדקה הפעם כלפי העולם כתוצאה של בקשת ממשלת עבר-הירדן מאנגליה. ידוע לנו, כי היה לחץ מצד אנגליה על עבר-הירדן, ובוודאי לא היה קשה על-ידי לחץ קל לסחוט את הבקשה הזאת. לפי גירסה אחת גוייס לשם כך ראש הממשלה החדש של עיראק, נורי סעיד, חסיד שיתוף הפעולה עם אנגליה. לפנינו מערכה מדינית, שרצוננו ליטול בה יוזמה נגד אנגליה במועצת הביטחון. יש סברה בחוגי או"ם בניו-יורק, כי כינוס מועצת הביטחון אינו רצוי כרגע לאנגלים, שכן הוא עלול רק לבלום אותם. לכתחילה חשבו, כי בישיבה הראשונה של מועצת הביטחון בלייק-סכסס3 תהיה ידם על העליונה כיוון שיפתחו בהתקפה נגדנו ואנחנו נצטרך להתגונן, אך בינתיים נתחלפו היוצרות: הם הועמדו במצב של מתגוננים ואנחנו במצב של מתקיפים. לפיכך אין כינוס מועצת הביטחון עכשיו רצוי להם; הם מעדיפים להעמיד את מועצת הביטחון לפני עובדות, כשם שאנחנו העמדנו את מועצת הביטחון לפני עובדות וכשם שהערבים, בהתחלת המערכה, העמידו את מועצת הביטחון לפני עובדות. לכן באה הדרישה מצידנו לכינוס מועצת הביטחון, כדי לדון בפעולות אנגליה המכוונות להפרת השלום. אנו מסתמכים על משלוח מטוסים בריטיים לאזור הקרבות. אנו גורסים את העניין כנושא של התקפה מצידנו על אנגליה, ולא של התגוננות על שמוכרחים היינו לפעול נגד מטוסים אלה. כן אנו מתקיפים את אנגליה על נחיתת הצבא שלה בעקבה,-דבר שהוא הפרה מפורשת של תנאי ההפוגה המחייבים את כל המדינות – גם על משלוח נשק למדינות ערב ועוד. בכל אלה הגשנו חומר מוסמך, ואנו דורשים ממועצת הביטחון לבלום את אנגליה במסע התוקפנות שלה. פנינו גם לממשלת ארצות-הברית ואמרנו, כי לאחר שהיא פנתה אלינו ודרשה מאיתנו לגלות כיבוש היצר, וכדי להיענות לה ולהפגין בפועל את רצוננו לשלום ויתרנו על עמדות שכבשנו במהלך הקרבות – הרינו רשאים הפעם לדרוש מאנגליה כי תרסן את עצמה ותחדל מהדרך שהיא הולכת בה, המוכרחה להביא לידי אסונות חדשים. ברור, כי פניית מצרים בהצעה על שביתת-נשק באה לא בלבד שלא מתוך תיאום עם אנגליה, אלא על אפה ועל חמתה של אנגליה; ידוע לנו, כי נעשים מאמצים על-ידי האנגלים למנוע את מצרים מלהיכנס למשא-ומתן. את הקו של בווין לגבי שאלת השלום במזרח התיכון הייתי מגדיר כך: רצונו הוא כי השלום בין ישראל וערב יקום על-פי התנאים של אנגליה, או שלא יקום כלל; והוא מלא דאגה שמא יביא המשא-ומתן הנפרד בין מצרים ובינינו לידי קביעת עובדות, שתסתורנה את תוכניותיו הן לגבי מעמדה של ישראל כלפי מצרים והן לגבי מעמדה בנגב. לקראת משא-ומתן על שביתת-נשק
כרגע לא אוכל להביע שום ביטחון, כי המשא-ומתן עם מצרים יתחיל באמת. בהודעות הרדיו המצריות ששמענו היום מורגשת נעימה של הסתייגות ונסיגה. לפני יום-יומיים שמענו הודעות ברורות ומפורשות מפי השלטונות המצריים הגבוהים ביותר, שצילצלו באוזני כל השומעים כהודעות המסיימות את המלחמה: תוארה השתלשלות המלחמה וניתנה תודה לצבא המצרי, ונאמרו דברים ברורים על הבגד והמעל של השותפים למלחמה הזאת, והוסבר מדוע יש הכרח במשא-ומתן. כן נאמרו דברים ברורים על מטרות המלחמה של מצרים, שלא היו מטרות של כיבוש, אלא רק גילוי של הזדהות עם שאר המדינות הערביות, וסופר כיצד נעזבה מצרים לנפשה במהלך המלחמה. היום נשמעו נעימות חדשות ותואנות חדשות, שאנחנו כבשנו עמדות לאחר ההפוגה ושלא פינינו עמדות ידועות. אך בכל רגע יכולה להתקבל הודעה, כי נציגי מצרים יוצאים לרודוס, ולאחר שתתקבל הודעה כזאת, יצאו גם שליחינו לרודוס. לעת עתה יש לנו הודעה מהמתווך, כי עלינו לעמוד הכן לצאת לרודוס מחר, אבל כיוון שלא קיבלנו הודעה מפורשת כי המשלחת השנית יוצאת – עודנו במצב של המתנה. נקודת המוצא של הופעתנו במשא-ומתן זה תהיה: לדרוש את חיסול המלחמה, ולשם כך – את הוצאת הצבאות המצריים מתחומה של ארץ ישראל. קרוב לוודאי, שדבר זה לא יושג בשלב זה של משא-ומתן, אם כי ייתכן שהם עצמם אינם רוצים להחזיק צבאות בתחומים זרים. על-כל-פנים, לא נוכל להסתלק ממשא-ומתן, כדי לקבוע לפחות שביתת-נשק יציבה, שתשמש פתח למשא-ומתן על שלום. הם עלולים לפתוח את המשא-ומתן בדרישת מילוי החלטת 4 בנובמבר מצידנו. בנקודה זו עמדתנו ברורה, ואין בכוונתנו לשנות בה אף כקוצו של יוד. אנחנו לא נפנה את השטחים מצפון לנגב המרכזי, אשר כבשנו במהלך הקרבות הקודם. זה כולל את באר-שבע. לא נוותר במלוא נימה על חופש התנועה של כוחותינו בנגב, חופש תנועה שהוא עכשיו ממשי יותר ונערך במרחב גדול הרבה יותר משהיה בזמן קבלת ההחלטה; נסכים לשחרר את החטיבה הנצורה בפלוג'ה רק בהדרגה, שלב-שלב, במידה שיתקדם המשא-ומתן על שביתת הנשק. אלו הן נקודות-המוצא שלנו בכניסתנו למשא-ומתן ברודוס, אם אמנם יתחיל המשא-ומתן. העמדה כלפי מועצת הביטחון (הדברים שלהלן נאמרו בתשובה למתווכחים)
לגבי החלטת 4 בנובמבר יש שורה של עמדות קבועות במסמרות, שלא חלו ולא יחולו בהן שינויים. החלטת 4 בנובמבר איננה כתב חרטומים, אלא כתוב מפורש. בה נאמר: א) יציאת צבא ישראל מבאר-שבע. אמרנו "לא" ונאמר "לא". ב) בנגב לא יהיה לצבא ישראל חופש-פעולה כמו במקומות אחרים. גם על זה אמרנו "לא" ונאמר "לא". ג) שחרור החטיבה המצרית הנצורה בפלוג'ה. על זה אמרנו "כן" ואנחנו מוסיפים לומר "כן", אך לא סתם אלא בהדרגה ובמידה שיתקדם המשא-ומתן על שביתת-הנשק; לא יתחיל המשא-ומתן – לא יהיה שחרור, לא יתקדם המשא-ומתן – ייפסק השחרור; הדבר יעשה שלבים שלבים, לפי שלבי המשא-ומתן. הערות 1 מ-7 ביולי 1948, בדבר פירוז ההר, החזקה במוסדות היהודיים על-ידי משטרה והסדר השיירות. 2 ב-4 בינואר הופלו על-ידי צה"ל 5 מטוסי קרב בריטיים שהופיעו באזור המערכה עם מצרים. 3 לאחר שלפני כן ישבה המועצה באותה עונה בפריס.
|
|
|||||||||||
 | |||||||||||
|
|||||||||||
| |||||||||||
