פרק 13 - במערכה נגד ה"נאמנות" - 27/4/1948
שם הספר  בשער האומות
שם הפרק  פרק 13 - במערכה נגד ה"נאמנות" - 27/4/1948
כותרת משנה  ניו-יורק, נאום בוועדה המדינית של העצרת

בשער האומות

פרק 13 - במערכה נגד הנאמנות

נאום בוועדה המדינית של העצרת

  ניו-יורק, 27 באפריל 1948

 

רקע היסטורי

ב-22 באפריל נשא ד"ר א.ה. סילבר נאום נמרץ נגד "מינכן" החדשה. הוויכוח נמשך ללא תכלית ברורה. בינתיים גוללו הערבים מחדש את כל יריעת שׂיטנתם. נציגים אחרים גילו חוסר התמצאות בעובדות שכבר נוצרו בארץ ואשר העמידו את המדינה היהודית "בדרך" לא כמליצה שהייתה שגורה שנים רבות, אלא הפעם בפועל ממש. היה צורך להדוף שוב את ההתקפה ולהבהיר את המצב.

 

*   *   *

 

אדוני היושב-ראש,

כנס זה נקרא כדי להקדיש עיון נוסף לשאלת עתיד השלטון בארץ-ישראל. ביטוי תמים זה – "עיון נוסף" – מבשר ברור את ביקורת הפתרון שכבר נתקבל. אף-על-פי שלא נעשה ניסיון לבטל רישמית את ההחלטה שקיבלה העצרת ב-29 בנובמבר 1947, הרי הסדר הנאמנות שהוצע כמוהו כהיפוכה הגמור. אותה החלטה נבעה מהכרת שתי עובדות יסוד: הראשונה, כי ארץ-ישראל בגרה לעצמאות; השנייה, כי בתוכה שוכנות שתי אומות. לפי זה פסקה העצרת כי יש ליצור בארץ-ישראל שתי מדינות עצמאיות, צמודות זו לזו על-ידי האחדות הכלכלית. עכשיו באה הצעת הנאמנות ומתעמרת במציאות משתי בחינות יסוד אלו. יש כאן ניסיון לאנוס את ארץ-ישראל לחזור ולתת צווארה בעול של אפוטרופסות זרה, ויש כאן התעלמות מהעובדה כי שני גויים מתרוצצים בקרב הארץ האחת.

 

תוכנית המציעה ליהודים להתחסל

מבחינתם של היהודים, ההצעה היא לגמרי לא מהעולם הזה. יען לא זו בלבד שנדרש מהיהודים לוותר על העצמאות ועל ההוויה הממלכתית שהעניקה להם ההחלטה, אלא הם מתבקשים להסתפק במעמד שאינו מעמד כלל. אחת היא מה תהא הנוסחה החוקתית שתינקט, הרי בלי אותם כלי המגן שחושלו בשביל היהודים במנדט, סופו של הרוב הערבי להביא את כוחו לידי ביטוי לרעתם. אף אחת מההוראות הבסיסיות של אותו מיסמך, שהיו מיועדות להבטיח את הבית הלאומי היהודי ולסייע להתפתחותו, אינה מופיעה בטיוטת הסכם הנאמנות שהוגשה על-ידי ארצות-הברית. הכרת הקשר של העם היהודי בעולם כולו עם ארץ-ישראל, על כל המסקנות הנובעות ממנה, נמחתה כליל והייתה כלא הייתה.

מעל לכל, זכותם של היהודים, כיהודים, לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה – פקע תוקפה. לשונה של הצעת ארצות-הברית בעניין העלייה בלבד די בה לפסול לחלוטין את התוכנית כולה בעיני העם היהודי. נראה, כי מתוך מאמץ להתגבר על המעצורים המכריעים האלה, העומדים בפני הסכמת היהודים למשטר הנאמנות, צייר פה הנציג המכובד של ארצות-הברית תמונה מרהיבה של תור הפריחה והקידמה הכלכלית אשר ייפתח בשביל ארץ-ישראל על-ידי אותו משטר – מפעלי השקיה גדולים, משיכת הון, פיתוח חקלאי וחרושתי ועוד כהנה וכהנה. המוּתר לי להזכיר, כי השגריר אוסטין ביקר פעם אחת בארצי? הייתה לו אז ההזדמנות להיווכח ממקור ראשון, כי קידמת ארץ-ישראל בימינו באה בעיקר הודות לעלייה יהודית רחבה ומתמדת, ליוזמה יהודית בונה ולהשקעה יוצרת של הון יהודי, אשר שאבו את כוחם והשראתם אך ורק ממקור אחד – מהתקווה להקים קהילייה יהודית חופשית. לשלול מהעם היהודי את הגשמת התקווה הזאת הרי זה להחניק את יוזמתו ולהצמית את קידמת הארץ. משטר של נאמנות והתקדמות כלכלית הם לגבי ארץ-ישראל דבר והיפוכו. אין אילן נושא פירות לאחר שנכרתו שורשיו.

החלטת העצרת, בחייבה את הקמתה של מדינה יהודית ולוּ רק בחלקה של ארץ-ישראל, באה להבטיח את הגשמת הרעיון היסודי של המנדט הארץ-ישראלי. היא ביקשה לבצע ב-1947, על רקע הנסיבות הקיימות, את הכוונה המקורית של הכרזת 1917. היא הייתה נאמנה למגמה היוצרת של ההיסטוריה היהודית החדשה – מגמה אשר שורשיה נעוצים בעצמאות היהודית הלאומית בימי קדם ובייסורי העם היהודי מדורי דורות. הצעת הנאמנות של ארצות-הברית מתעלמת מהעבר, מתנקשת במציאות של ההווה ומקדירה בעננים כבדים את אופק העתיד.

יהודי ארץ-ישראל והתנועה הציונית בעולם דחו את רעיון הנאמנות. הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי ליהודי ארץ-ישראל הכריזו על התנגדותם ללא-פשרה לכל הצעה אשר תמנע או תעכב את הקמת המדינה היהודית. לאמיתו של דבר, יש מקום לשאלה אם הניסיון לבקר מחדש או לסלק החלטה של העצרת אינו סותר את החוק הבינלאומי. הרבה נאמר על-ידי מתנגדי ההחלטה בשעתם על אופייה הבלתי-מחייב, כביכול, משום שלפי דקדוקי הדין אין היא אלא המלצה גרידא. כמובן, מושכל ראשון הוא, כי החלטותיה של העצרת בעניינים הנוגעים לריבונות הלאומית של המדינות החברות לאומות המאוחדות אינן אלא המלצות, אשר עם כל משקלן המוסרי והמדיני, אין להן אופי מחייב. אבל ההחלטה על ארץ-ישראל שונה מאלו במהותה. הבעיה שהובאה כאן להכרעת העצרת לא צמחה מתוך סכסוך בין שתי מדינות ריבוניות, אשר ביחס אליו אין העצרת יכולה לעשות יותר מאשר "להמליץ" על פתרון מסויים. הדבר שעמד להכרעה לגבי ארץ-ישראל הוא עתידו של שטח המהווה פיקדון בינלאומי, ולכן נתון לאחריותו הישירה של ארגון האומות המאוחדות. אין זה בגדר שיפוטו של שום חבר של או"ם, אלא אך ורק בגדר שיפוטן של האומות המאוחדות בכללותן, לקבוע את עתידו של אותו שטח – והחלטה כזו יש לה תוקף מחייב. יתר על-כן, לדעתנו יש רגליים לטענה כי שינוי החלטת 29 בנובמבר 1947, או ביטולה, לא יהיה מעשה חוקי. אותה החלטה העניקה ליהודי ארץ-ישראל מעמד של מדינה כשם שהעניקה מעמד כזה גם לרוב ערביי ארץ-ישראל. כל חטיבה לאומית רכשה בתוקף ההחלטה הזאת זכויות, אשר עכשיו אין לאנוס אותה לוותר עליהן. דבר רב-משמעות הוא, כי ההחלטה מתייחסת בכל סעיפיה לשתי המדינות בלשון שמשתמע ממנה כי הן כבר קיימות ועומדות. הבא עכשיו לסגת מההחלטה ולהטיל על ארץ-ישראל מחדש צורת-מה של פיקוח בינלאומי, הריהו כמנסה להעביר מן העולם, בכוחה של תחיקה גרידא, עובדה קיימת ועומדת.

 

אין להחזיר את גלגל התנופה

אבל יהיו ההיבטים המשפטיים של המצב אשר יהיו, לא ייתכן שום ספק לגבי המציאות המדינית אשר לפנינו. במשך שמונת החדשים – מאפריל ועד נובמבר – אשר בהם עסקו העצרת ומוסדותיה ללא הפסק ובמרץ רב בבעיית ארץ-ישראל, היה מעמדה המדיני של הארץ תלוי ועומד. אבל בשום אופן לא כזה היה המצב למן סוף נובמבר. קבלת ההחלטה עוררה תהליך של תמורות, אשר הלך וגבר משבוע לשבוע ואפילו מיום ליום ככל שהתקדם חיסולו של משטר המנדט. בעוד עצרת זו שלא-מן-המניין יושבת ומדיינת, אין המצב בארץ-ישראל קופא על שמריו. אם באופן שיטתי או ללא כל שיטה, הולכת תוכנית החלוקה ומתגשמת. לא עוד עומדת על הפרק שאלת הקמתו של שלטון מרכזי, אשר ינהל את שטח המדינה היהודית עם סיום המנדט ב-15 במאי. שלטון כזה כבר פועל והוא ממלא את החלל – המרחבי והתיפקוּדי – ההולך ונוצר עם התכווצות מימשל המנדט. בתהליך בניין ממשלתם אין היהודים שוקדים רק לקיים ולהפעיל את זכויותיהם שלפי החלטת העצרת; קו-פעולתם הנוכחי נגזר עליהם בכל תוקף על-ידי צורכי החיים עצמם.

וכן לא עוד עומדת על הפרק השאלה אם תוקם המיליציה של המדינה היהודית, מתי תוקם ובעזרת מי. המיליציה היהודית כבר קיימת ועומדת ונתונה בפעולה – היא עורכת קרבות יום יום. כפיית הנאמנות אינה עוד עניין של החלפת החלטה בהחלטה. הנאמנות תיאלץ להיאבק עם הגורמים המכריעים שהולידו את החלוקה למעשה, ואשר התפתחותם הואצה לאין שיעור על-ידי קבלת תוכנית החלוקה מצד העצרת.

כי תהליך הקמת המדינה היהודית הוכבד על לא דבר ולאין שיעור – דבר זה ידוע לכל ואינו טעון הסבר מפורט. כאשר הנציגים הדגולים מדברים פה על הגשמת ההחלטה בדרכי שלום כעל תקווה שלא נתקיימה, הם שוכחים, כנראה, כי החלטת העצרת נתקבלה על אף איומים בלתי-פוסקים להכשילה בכוח, וכי בעיית כוח בינלאומי אשר יבטיח את הגשמת ההחלטה נדונה באריכות רבה בכמה הזדמנויות, אבל שום כוח כזה לא הוקם – ולא משום שהוברר כי אין בו צורך, אלא משום שהקמתו הוכחה כבלתי-מעשית.

במשך הכנס הסדיר האחרון של העצרת ציינה הסוכנות היהודית, כי אם המהומות בארץ-ישראל ייבלמו, יוכלו היהודים להשתלט עליהן לבדם, אבל אם יפלשו לתוך הארץ כוחות מהמדינות השכנות, יהיה צורך בכוח בינלאומי, בראש וראשונה משום שפלישה כזאת תהווה מרד גלוי נגד סמכות האומות המאוחדות, ותהיה זו חובת האומות המאוחדות לדכאו. הדגשנו את היַעַל המרתיע שיהיה לעצם קיומו של כוח בינלאומי, שהרי אין כל סתירה בין ביצוע בדרכי שלום ובין מציאותו של כוח העומד הכן. להיפך, מושכל ראשון הוא של המדיניות הבינלאומית, כי נכונות להפעיל כוח הוא תנאי מוכרח לשמירת השלום. בו-בזמן הצהירה הסוכנות היהודית, כי אם מאיזו סיבה שהיא יתברר כי הקמתו של כוח בינלאומי אינה מעשית, יהיו היהודים מוכנים בכל מצב שהוא לשאת לבדם בנטל התגוננותם והגנת מדינתם, אבל במקרה זה הם יהיו זקוקים וראויים כאחד לעזרה בנשק.

                                                                                                                                                                                            

איך הופקר היישוב העברי

חששותינו, פן יפלשו לארץ כוחות מהארצות השכנות, נתקיימו. הפלישה מתארגנת וממומנת רישמית ופומבית על-ידי ממשלותיהן של המדינות הערביות, חברות החבר הערבי והאומות המאוחדות, בכוונה תחילה לחבל בתוכנית העצרת. מיסמכים שהגשנו למועצת הביטחון מכילים ראיות ניצחות המאמתות את טענתנו. פריצותיהן של עוצבות צבאיות מהארצות השכנות לארץ-ישראל נתרחשו בעצם הצהריים ולעיני השלטונות הבריטיים, הצבאיים והאזרחיים. חיל הים הבריטי המשיך בהטלת הסגר על חוף הים של ארץ-ישראל נגד העולים היהודים שהגיעו בלי אשרות, אבל גבולות היבשה בצפון, במזרח ובדרום, הופקרו לתוקפן. ובתוך הארץ הוכח, כי הכוחות הבריטיים או שאינם יכולים או שאינם רוצים להדביר את האלימות הערבית ולהגן על היישובים היהודיים מפני התקפות. לעיתים הם היו לעזר; לפעמים קרובות יותר הם קמו על היהודים המתגוננים; ברוב המקרים הם עמדו מנגד. ממשלת הממלכה המאוחדת הוסיפה לספק נשק למדינות הערביות בהתאם לחוזים הקיימים מתוך התעלמות מהתפקיד הפעיל שמילאו אלו בפלישה לארץ-ישראל. לעומת זה, שום עזרה בנשק לא ניתנה ליהודים והם נעזבו לנפשם. פניותיה של הסוכנות היהודית אל ממשלת ארצות-הברית, אשר הטילה איסור כללי על יצוא הנשק, לשם השגת הקלות לטובת
המגינים – הן על עצמם והן על החלטת העצרת – לא נשאו פרי. כזה היה גם גורל קריאתנו למועצת הביטחון, כי תכריז על מדיניות נשק בינלאומית להגנת הכרעה בינלאומית. מועצת הביטחון אפילו לא ראתה אפשרות לעצמה להכריז על הפלישה לארץ-ישראל כעל איום לשלום לפי הנאמר במגילה ובהחלטת העצרת על ארץ-ישראל.

מעודדים על-ידי אפס המעשה מצד מועצת הביטחון, ועל-ידי העדר כל עזרה צבאית ליהודים מצד האומות המאוחדות, הגבירו הממשלות הערביות והוועד הערבי העליון בארץ-ישראל את מסע האלימות שלהם. המפקדים הרברבנים של הכוח המכונה "חיל השחרור הערבי" הבטיחו לתומכיהם את שלל תל-אביב, הריסת כל היישובים היהודיים עד היסוד, וזריקת כל היהודים שייוותרו בחיים לתוך הים. ירושלים העברית מצאה את עצמה במצור. המימשל הניח לירושלים העתיקה – העיר שבתוך החומות – על כל קודשיה, לנפול בידי כנופיות ערביות שטופות בקנאות חשוכה. הקהילה היהודית הקטנה של העיר העתיקה חבה את הצלתה רק לעוז רוחם של מגיניה. מאת אלף יהודי ירושלים נותקו ממקורות מזון ומכל אספקה חיונית אחרת. תחבורתם עם העולם החיצון חובלה והופסקה על-ידי הכנופיות הערביות שהשתוללו מחוץ לעיר. ירושלים הופגזה בפעם הראשונה בתולדותיה.

 

אבל זרועו הושיעה לו

נוכח כל הנסיבות האלו קם העם היהודי היושב בארץ-ישראל כאיש אחד והתגייס למשימה העליונה של הגנת עצמו – הגנת חייו ורכושו, זכויותיו ועתידו. ארגון המגן של היישוב היהודי, ה"הגנה", יצא לפעולה גלויה. הוא גייס חברים חדשים, השביח את ארגונו, הגדיל את ציודו ככל שמצאה ידו. היה מוטל עליו לעמוד הכן על המשמר יומם ולילה בכל הערים והכפרים היהודיים, למעלה מ-300 במספר, בלי דעת היכן ואימתי יבחר האויב לרכז עדיפות כוחות מכרעת לשם התקפה קובעת גורל. עקב המצב הזה נמצא חלק גדול מכוח-האדם ומאוצר הציוד של כוח המגן היהודי רתוק לתפקידי הגנה מקומית. ממילא נאלצה ההגנה לעבור להתקפה שכנגד כדי לרתק את כוחות האויב, לקדם פני התקפות ולהלום בריכוזים המאיימים של הכוחות הזרים. מעל לכל, עמד הצורך המכריע לחלץ יישובים יהודיים מבודדים ולהושיע את ירושלים. עד היום נהדפה כל התקפה ערבית נגד יישוב יהודי איזה שהוא, ושום כפר או עמדת מגן לא פונו באיזה מקום-שהוא בכל הארץ. על-ידי זינוקים מוצלחים עלה במרוצת הזמן בידי ה"הגנה" לפזר את הכוחות המתקיפים ולהדוף את האויב חזרה לבסיסיו. ההגנה כבשה מישלטים ערביים, בכלל זה כפרים וראשי גבעות החולשים על הדרך הראשית לירושלים, ופתחה אותה מחדש לשיירות-מזון. למיבצע נועז זה נזקקה ההגנה לאחר שהוברר כי יש להסתלק מכל תקווה להניע את השלטונות הבריטיים להגן על הגישה לירושלים, וכי זוהי הדרך היחידה להציל את יהודי ירושלים ממוֹת-רעב. אבל המצב בתוך ירושלים נשאר חמור ביותר. הפרק המזעזע במיוחד בפרשת המצב השורר עכשיו בארץ הוא גורל בית-החולים הגדול של "הדסה" על הר הצופים, הסמוך למכללה העברית. השכונה הערבית (שיח' ג'ראח) המשתרעת משני עברי הכביש המוביל מבית-החולים העירה הפכה בידי המיפקדה הערבית למשלט מזויין אשר ממנו הותקפו כל השיירות היהודיות שעברו בכביש, בכללן גם הרפואיות. ב-13 באפריל קיבלה שיירה שהובילה חבר עובדים של בית החולים והמכללה הבטחה מהשלטונות הבריטיים, כי לא יאונה לה כל רע, ובכל-זאת עלתה על מוקשים שהתפוצצו תחתיה והותקפה באש מקלעים. 74 יהודים, רובם רופאים ואחיות, מורי המכללה ותלמידיה, הוכרעו לטבח ומהם שנשרפו למוות. אף-על-פי שהטבח נמשך שעות, לא נקפה אצבע היחידה של הצבא הבריטי שחנתה בקירבת מקום, בעוד שיחידת הגנה יהודית, אשר חשה לעזרה, עוכבה בדרכה לגיא ההריגה. לאחר אסון זה נמצא בית-החולים מנותק לגמרי. השלטונות הצבאיים הבריטיים פתחו במשא-ומתן – כן, במשא-ומתן! – עם הכנופיות המחופרות בשכונה הערבית למען ירשו להעביר מזון וציוד של בית-חולים. הערבים סירבו ודרשו את פינויו הגמור של בית-החולים, ואילו הבריטים לא נקטו שום פעולה, שוב לא הייתה ל"הגנה" ברירה אלא לפעול על דעת עצמה. במוצאי שבת, 24 באפריל, לאחר קרב עז, נעקרו הכנופיות הערביות משכונת שיח'-ג'ראח וכוחות ההגנה כבשוה. מיד התערב הצבא הבריטי ופתח בהפגזת העמדות היהודיות. כיום המצב באותה שכונה סתום וגורל בית-החולים תלוי על בלימה.

כשפינה הצבא הבריטי את חיפה, נכנסו לתוך העיר כוחות ההגנה כדי למנוע את נפילת החלק העיקרי של העיר, שנכלל לפי ההחלטה במדינה היהודית, בידי הכנופיות הערביות הזרות אשר כבר חדרו לתוך העיר ופתחו בהתקפות על היהודים.

בסופו של דבר, שברנו את הגל הראשון של התוקפנות הערבית, ועכשיו תלוי הדבר במידה רבה בתגובה הבינלאומית, אם יבוא גל שני או לא.

 

בור כרה ויחפרהו...

כשאני שומע את הדוברים הערבים מבכים מרה את גורלם של הערבים הארץ-ישראליים כקורבנות חפים מפשע של התקפות זדוניות ואכזריות שערכו עליהם, כביכול, היהודים – הנני נזכר בפתגם ערבי ישן-נושן: "דַרַבַּנֽי וַבַּכַּא, סַבַּקַנִי וַאשְתַכַּא", שפירושו: "הִיכָּני ובכה, הקדימני והתלונן". הערבים נפלו לתוך בור שידיהם חפרוהו – הם המיטו את האסון על עצמם במו ידיהם. אילולא ההתנפלות הסיטונית על היהודים שיזם הוועד הערבי העליון, ואשר הוגדל לממדיו הקיימים על-ידי המדינות הערביות, הייתה כיום ארץ-ישראל ארץ שלום ושלווה. ממורמרים עקב המפלה, ביקשו הנציגים הערביים מפלט בקיטרוגים מוגזמים ללא שיעור נגד היהודים. מה טיפוסי היה הדוּח שמסר כאן הציר הסורי בדבר המאורעות בחיפה. לפי ההודעה הרישמית שמסר במועצת הביטחון סיר אלכסנדר קדוגן, המתחילים בקרב בחיפה היו הערבים; הם התקיפו את היהודים ארבעה ימים בטרם פתחו היהודים בפעולה, אשר בתוצאותיה השתלטו על העיר. מספר הערבים שנפלו במיבצע זה, לפי מקורות בריטיים רישמיים, היה כמאה. לא קרה כאן דבר שיצדיק את השימוש במלה "שחיטה". אוסיף, כי קצין בריטי גבוה בחיפה, בתארו את המאורעות לפני נציג ידוע של עיתונות חוץ, שיבח את השטף והקלות של מיבצע ההגנה ואת ההקפדה המיוחדת שגילו לוחמיה לגבי שמירת חיי אדם.

הדוברים הערבים בוועדה הזאת סילפו גם את העובדות הנוגעות לפינויים של התושבים הערבים האזרחים. אין זו בשום פנים מדיניותם של היהודים לגרש את הערבים הארץ-ישראליים מעריהם ומכפריהם. להיפך, רצוננו וגם ענייננו הוא להוכיח כי ערבים יכולים לשכון לבטח בתוך המדינה היהודית. עוד לפני הקרב בחיפה החלה יציאת ערבים מהעיר בממדים גדולים, ומספר היוצאים הגיע לרבבות. הסיבה היא כי ליבם של אנשים אלה לא היה למלחמה והם לא רצו להסתבך בפורענות. על היציאה ההמונית שבאה לאחר-מכן הכריזו המפקדים הערבים בהפגנה צבאית – כשעינם האחת מכוונת לעולם הערבי ועינם השנייה פוזלת כלפי העצרת הזאת. בטבריה הוסכם על הפוגה בין היהודים והערבים המקומיים, אשר ארכה שבועות אחדים. היא הופרה על-ידי כוחות מזויינים שחדרו לעיר מבחוץ, וכשערכו היהודים התקפת-נגד, הייתה זו שוב המיפקדה הערבית שקראה לציבור לעזוב את העיר.

ביפו, הנמצאת מחוץ למדינה היהודית, התנהל לפני חודשיים משא-ומתן על הפוגה, אשר ערבים מקומיים יזמוהו. אבל הוטל על העיר פיקודו של קצין עיראקי, וזה ציווה מייד להפסיק את המשא-ומתן. כאשר הזהירו ראש העיר הערבי על התוצאות, ענה: "לא איכפת לי אם תיהרס יפו, ובלבד שנבטיח את חורבנה של תל-אביב". כך נתחדשו ההתקפות הערביות מיפו על תל-אביב. בעקבותיהן חודשו גם ההתקפות-שכנגד מצד היהודים, וגם כאן החלה מנוסת הערבים.

 

כיצד גרסו היהודים את ההפוגה

הבהרנו למועצת הביטחון, כי נקדם בברכה כנה ביותר את ההפוגה ובלבד שלא תהיה מעשה של אחיזת עיניים ולא תשמש מסווה להכנת תוקפנות נוספת וחריפה יותר. תנאיה של הפוגה אמיתית חייבים לכלול מניעה יעילה של חדירות מזויינות נוספות מבחוץ, וסילוקן של הכנופיות הזרות הנמצאות כבר בארץ. גם לא ייתכן, כי בתוקף ההפוגה ייפגעו זכויותינו לפי החלטת העצרת. בעצם, גם בטרם קיבלה מועצת הביטחון את ההחלטה על ההפוגה, הצענו להפסיק אש מייד לאחר שהצד שכנגד יעשה כן. אבל ההתקפות הערביות לא פסקו, ואם נדון לפי הידיעות המגיעות לאוזנינו על ועידות ושאר הכנות בבירות הערביות, הרינו חייבים לעמוד הכן לקראת מיבחנים חמורים עוד יותר. ראשי הממשלות של המדינות הערביות ומנהיגיהן הצבאיים עוסקים עכשיו בבדיקת תוצאותיו של גל-הפלישה הראשון, שהיה כישלון חרוץ, ומכינים שלב חדש של הרפתקתם הצבאית. כיוון שנכשלו הכוחות שהיו מורכבים מאנשי כנופיות מתנדבים, עם נופך-מה של קצינים סדירים, הרי עתה הם מתכוונים לשלוח אל מעבר לגבולות צבאות סדירים. זה זמן רב קיימת ועומדת תוכנית של פלישה לארץ-ישראל על-ידי צבאות ערב הסעודית ומצרים מדרום, עיראק ועבר-הירדן ממזרח, סוריה ולבנון מצפון – מסתבר, כדי לחלק בסופו של דבר את שלל השטחים הנכבשים בין שכנותיה של ארץ-ישראל. עיראק נתונה עכשיו בחבלי משבר כלכלי וכספי; לפי הידיעות היא משחרת עזרת חוץ דחופה; אך על אף קשייה הפנימיים היא מוכנה ומזומנה, לפי הידיעות, לשגר צבא סדיר לשם מיבצע התערבות ישיר וגלוי בארץ-ישראל.

אבל תפקיד חוד הרומח במסע זה של תוקפנות מיועד, כפי שאומרים, ללגיון הערבי, הלא הוא צבא עבר-הירדן. יחידות הלגיון הזה חונות זה כבר בארץ-ישראל כחלק מחיל המצב הבריטי. נוכחותן בארצנו הייתה איום מתמיד. בזמן האחרון גדל חלקן בתוקפנות הערבית. לפני ימים אחדים הובטחנו על-ידי נציג הממלכה המאוחדת במועצת הביטחון, כי הלגיון יסולק מארץ-ישראל לפני 15 במאי. אבל רק אתמול קראנו, כי נמל האוויר הראשי של ארץ-ישראל אשר בלוד, והוא כלול במדינה היהודית, ניתפס על-ידי הלגיון הערבי מייד עם יציאת הסגל הבריטי מתוכו. הוא הדבר שקרה בקסרקטי הצבא הבריטי בירושלים. בו-בזמן נתקבלו ידיעות, שלפיהן הצהיר מלך עבר-הירדן רשמית, כי צבאותיו יעלו בקרוב על ארץ-ישראל לכבוש אותה. נזקפת עכשיו לזכותו הכוונה להיכנס בעצמו ובכבודו לתוך ירושלים, כשהוא צועד בראש טור מורכב מיחידות של כל צבאות החבר הערבי, למען יוכתר שם כמלך פלשתינה.

 

נוכח איום הפלישה הגדולה

ברור כי יש ביכולתו של הלגיון להיכנס לארץ-ישראל – בין לפני 15 במאי ובין לאחר אותו תאריך – באותה הקלות והנוחות שבהן נכנסו לתוכה כוחות פולשים ערביים אחרים. ממשלת עבר-הירדן תהיה אז אחראית במשותף עם ממשלת הממלכה המאוחדת למצב מסוכן ביותר. אף-על-פי שממשלת עבר-הירדן מבקשת להתקבל לאומות המאוחדות, מסתבר כי היא רואה את עצמה חופשית להפר את המגילה בלי מורא של עונש כלשהו. ארגון האומות המאוחדות ודאי שלא תקצר ידו לעצור את הצעד המחוצף הזה, הבא לחולל מלחמה גלויה. אחריותה של ממשלת הממלכה המאוחדת אף היא אינה מוטלת בספק כלשהו. החוזה שבין אנגליה ועבר-הירדן, אשר חודש זה עתה, יוצר ברית צבאית מלאה בין שתי הארצות ומחייב הקמת מועצת הגנה משותפת. לפי החוזה מקבלת ממשלת עבר-הירדן מהממלכה המאוחדת תמיכה שנתית בסך 8 מיליוני לירות סטרלינג להחזקת הלגיון. מפקדו של הלגיון וקצינים בכירים אחרים בו מתמנים על-ידי הממשלה הבריטית. ממשלת עבר-הירדן אינה רשאית לפתוח במיבצעי התקפה מחוץ לתחומיה בלי להימלך תחילה בדעת בעל-בריתה. אנו שומעים, כי עם הוצאת כוחותיה מארץ-ישראל מתכוונת הממשלה הבריטית למסור לרשות "הלגיון" את כל הציוד המיבצעי הדרוש לו לשמונת החדשים הקרובים. אם תחולל עבר-הירדן מלחמה בארץ-ישראל, תישא הממשלה הבריטית באחריות לכך. ואם לא יועלה עניין זה כולו על סדר-יומה של הוועדה הזאת, ושל מועצת הביטחון, אזי אי-אפשר יהיה לומר כי ארגון האומות המאוחדות מטפל טיפול מציאותי במשבר הארץ-ישראלי.

עלי להבהיר, אדוני היושב-ראש, כי בעוד שאנו סבורים כי פלישה זו, המאיימת על ארץ-ישראל מצד הצבאות הסדירים של המדינות הערביות שמסביב לנו, מחייבת פעולה תקיפה מטעם האומות המאוחדות, הרי אנו בעצמנו עושים כל הכנה אפשרית לעמוד בפני השלב הבא של ההתקפה בכוחותינו שלנו. ודאי שאין אנו חושבים את "הלגיון הערבי" לכוח לא-ינוצח, ואנו מוכנים ומזומנים להיפגש עמו פנים אל פנים. כוחנו מוגבל, אבל אין דבר אשר לא יעשה עם, המכיר בעברו והמוקיר את עתידו, למען הגנת חייו וחירותו אם הוא אנוס לזאת. ידענו כי היעזר ניעזר על-ידי יהודים בעולם כולו, באשר הם שם. ככל עם אחר אנו מעריכים את ברכת השלום. אבל ככל אומה שוחרת חרות אין אנו מעלים את השלום מעל לכל ערך אחר בחיים. שלום הוא אמצעי למטרות נעלות יותר ולא מטרה בפני עצמה. יתר על כן, התנאים של הוועד הערבי העליון ושל החבר הערבי יביאו אותנו עד עברי פי תהום של כליה לאומית ואנושית. סיכוי זה ודאי שאין משמעו שלום.

3

 

הדברים חוזרים לעיקרם

ויכוח זה, אדוני היושב-ראש, הוא כבר בן שנים-עשר חודש, ואף-על-פי-כן הוא חוזר תמיד לשורשי הבעיה וליסודותיה העיקריים ביותר. הנה בא השליח הדגול של לבנון ועשה מאמץ אינטלקטואלי חדש לרדת לעומקה של הבעיה. אני מוקיר את יושר כוונתו, אבל אני דואב על המעצור השכלי או הנפשי אשר עליו הוא לא הצליח להתגבר. מעצור זה הוא הסירוב, מודע או בלתי-מודע, להודות כי מגיע ליהודים אותו דבר המקובל כזכות טבעית וראשונית לגבי כל עם ועם אשר תחת השמש, הזכות שהוא קונה לו עם הולדתו – והיא זכותו לארץ משלו, זכותו למרות גמורה על תנאי חייו, זכותו לשכן בתחומי ארצו את בניו ובנותיו במספר רב ככל שיוכל, זכותו למושב במשפחת האומות, וזכותו לתרום את תרומתו המיוחדת והמובהקת לאוצר המין האנושי בכל שדות היצירה. נציג לבנון מוכן להעניק לנו הרבה דברים: מלוא הזכויות האזרחיות והמדיניות, חרות דתית גמורה, אפשרות מלאה לפתח את שפתנו ותרבותנו העברית, וכן הלאה. הוא שולל מאיתנו רק דבר אחד – שוויון; ולא שוויון אישי – אותו הוא מוכן לתת – אלא שוויון קיבוצי, שוויון של מעמד לעם היהודי כלכל יתר העמים. כל עוד אינך יורד לעומקה של העובדה, כי העם היהודי כעם הוא בן-בלי-בית, וכי בתים ליחידים, ככל שיהיו בתי אושר ורווחה – אם אומנם הם כאלה – אין בהם תחליף לבית למען העם, אין אתה מתחיל לגעת בעיקר תוכנה של הבעיה היהודית ולכן לשווא תנסה להעלות לה פתרון.

[נציג לבנון] ד"ר [שרל] מאליךּ שוכח כנראה – או אפשר אינו שוכח כלל – כי כל אותם המנעמים וההנאות שהוא מוכן להשפיע עלינו במדינה הפלשתינאית שתוקם לפי מושגיו, הם כיום נחלת היהודים כיחידים בכל ארץ דמוקרטית וקדמנית. ואף-על-פי-כן, הערגה לציון בעינה עומדת, יען פה מבקשת לה נשמת העם את גאולתה ורק פה יכול גם גוף העם כחטיבה לאומית להגיע לתחייתו. ד"ר מאליךּ מבטיחנו, כי במדינה הפלשתינאית, בה יוותרו היהודים על תביעתם לזהות קיבוצית נפרדת, הם יהיו זכאים לשמש בכהונות הגבוהות ביותר, בכלל זה להופיע כשליחי המדינה הזאת לאומות המאוחדות. האם באמת הוא מדמה בנפשו, כי סיכוי זה הוא כה מפתיע בחידושו בהיסטוריה היהודית? היה היה זמן כאשר שר החוץ של הרייך הגרמני השני היה יהודי והוא הופיע באותו תפקיד במועצות הבינלאומיות הרמות ביותר. וכן לא היה זה לפני זמן כה רב, כשראש ממשלת צרפת היה יהודי – מדינאי אשר בתוקף מעמדו בחיי צרפת הוא עשוי להיקרא שוב בכל שעה לשאת באיצטלה זו. בתקופת העת החדשה היו תמיד יהודים בממשלותיה של בריטניה הגדולה. גם בארצות-הברית תפסו יהודים, ועודם תופסים, עמדות ממלכתיות מכובדות ביותר. אבל כל הכיבודים והגדולות הללו, אשר הנהנים מהם במישרים, ויהודים אחרים, היו בצדק כה גאים עליהם, לא קידמו את העם היהודי אף צעד אחד לקראת פתרון בעייתו כעם. רק ארץ משלו, אשר בתולדותיה יש לעם שורשים עמוקים, ואשר על עתידה יש לו שלטון ללא-עוררין – קיצורו של דבר, רק מדינה בארצו – יש בה פתרון לבעיה.

זהו הצד ההיסטורי של העניין. אבל מה על הצד המעשי, כפי שהוא נוגע כיום לשבע מאות אלף יהודי ארץ-ישראל ולאותם מאות האלפים, אשר מנוי וגמור עימם להתיישב בה? ד"ר מאליךּ פנה בקריאה אלינו, יהודי ארץ-ישראל, לחתור להשתלבות בסביבתנו הערבית ולזנוח כל תביעה ל"קיום נפרד". אם באומרו "השתלבות" הוא מתכוון כי נטפח יתר קירבה לסביבתנו, כי נלמד את לשונה ואת דרכי מחשבתה, כי נחשל חוליות חיבור בינינו ובין שכנינו הקרובים והרחוקים, אזי צודק הוא וזה הדבר אשר אנו שוקדים לעשותו. אבל אם כוונת ה"השתלבות" אשר בפיו כי עלינו לשאוף להתמסמסות בתוך סביבתנו, אזי הוא מבקש את הבלתי-אפשרי, ויתרה מזה, יש בזה עוול מצדו שכן הוא מבקש לעשות לנו דבר אשר אין הוא רוצה כי ייעשה לו. ארצו שלו, לבנון, שונה משאר ארצות קידמת אסיה הרבה פחות משאנו שונים משכנינו הערבים, ואף-על-פי-כן רואה העם הלבנוני את מעמדו המדיני העצמאי כתנאי חיוני להשתלבותו המתואמת בתוך העולם הערבי בכללו. בשבילנו אין קיימת השאלה של השתלבות בעולם הערבי, יען אין אנו ערבים ואיננו רוצים להיות ערבים. זהו עיקר טעמה של שיבתנו לארץ-ישראל – כי שם, ורק שם, יכולים אנו לחיות כיהודים ותו לא. אין אנו מנתקים את עצמנו מהעולם שמסביב לנו; אדרבה, אנו מעוניינים להיות קשורים אליו ומשותפים איתו במלוא הקירבה האפשרית. אבל אין אנו מוותרים על זהותנו הקיבוצית; להיפך, אנו שואפים לפתחה למלוא הגובה האפשרי, כשם שעושים שכנינו וכשם שעושות כל אומות העולם. אנו משוכנעים, כי עצם התהליך אשר הביא כל ארץ וארץ שמסביבנו לידי עצמאות נפרדת וריבונות לאומית, עושה את תביעתנו לקוממיות ממלכתית בלתי-ניתנת להפרכה. גס יודעים אנו, כי הננו כבר אומה וכי תהליך עלייתנו לדרגה של מדינה ריבונית בחלקה של ארץ-ישראל שהוקצה לנו, סופו שיוכל לכל מכשול העומד בדרכו.

ואין אנו מבססים את תביעתנו על עליונות תרבותית או כלכלית כלשהי. אבל באמת מתמיה הדבר כי אדם בעל שיעור-קומה אינטלקטואלי כד"ר מאליךּ יהא מעורר אותנו להסתגל לאורח החיים המאפיין את ארצות המזרח הערבי – אשר אחדות מהן מפגרות אחרינו כמה מאות שנים בחינוך, במיבנה חברתי ובהתפתחות כלכלית – ועם זה יהא שולל מאתנו שוויון של מעמד אפילו עם הנחשלות שבהן. ולא פחות מתמיה הדבר – אם אין זה יוצא-דופן וחסר כל שחר – כי ארצות-הברית תהא תומכת בתביעתן של חברות מפגרות אלו לריבונות ולחברות באומות המאוחדות, ובאותו זמן תהא דוגלת בתקופה נוספת של אפוטרופסות בשביל שני העמים של ארץ-ישראל.

               

האומנם כה קצרה דעתם מהבין?

כל שידוליו של ד"ר מאליךּ כלפינו יסודם, כנראה, בהנחה כי היהודים יכולים לקום יום אחד ולהחליט סתם בעלמא, כי מוטב להם לוותר על קיומם העצמאי ולהסתלק משאיפת הדורות לתקומת מדינתם. הוא מגלה מה רחוקים אפילו המוחות המפותחים ביותר בקרב הערבים מלהבין ולהעריך נכונה את כל מערכת המניעים ההיסטוריים וכל הצוּקוֹת והמצוּקוֹת הפועלות בחיים היהודיים. המחשבה, כי יכול עם להסתפק בתרבות שנתרוקנה מתוכנה ולחדול מלעמוד על זכותו למוסדות מדיניים חופשיים משלו, תיראה לגבי כל אומה אחרת בעולם כה מגוחכת עד שלא תיחשב ראויה לעיון רציני כלשהו. ארגון האומות המאוחדות עצמו משמש הוכחה ניצחת, כי מדינה ריבונית ועצמאית היא המסגרת התקינה היחידה לקיום לאומי – התא המובהק היחיד המרכיב את הריקמה הבינלאומית.

מובן מאליו, כי היה לאין שיעור קל יותר ליהודי ארץ-ישראל להגיע למעמד של מדינה אילמלא היה דבר הקמתה כרוך בכלילת 350,000 תושבים ערבים בתחומיה. אבל העובדה כי יישאר במדינה היהודית מיעוט ערבי כה ניכר אינה בשום פנים שערורייה מוסרית כזאת שיש להתפלץ ממנה, וגם מבחינה מעשית אין זה מהדברים שאין הדעת סובלת אותם, כמו שגרסו אחדים משולליה החריפים ביותר של תוכנית החלוקה. כפי שצויין פעמים רבות לאין-ספור, הן הצדק והן המעשיוּת הם מושגים יחסיים בזירה הבינלאומית של זמננו, המורכבת והמשולבת ביותר.

השאלה היא באיזה מקרה יהיו העוול והקושי המעשי גדולים יותר: אם פחות משליש ערביי ארץ-ישראל יושארו במדינה היהודית, כשהם מוקפים המוני אנשים בארצות השכנות, שהם עצמם ובשרם – ארצות אשר כולן, ובכלל זה המדינה הערבית הפלשתינאית החדשה, נהנות ממלוא הריבונות והעצמאות – או אם מספר כפול של יהודים יישאר במעמד מיעוט תמידי, מבודד לחלוטין, בתוך מדינה ערבית, בעוד שמהעם היהודי כולו נשלל מעמד המדינה לעולמים?

לכאורה, צירופה של אחדות כלכלית לתוכנית החלוקה היה ראוי להתקבל כערובה נוספת למיעוט הערבי – לאחר שכבר נתונות לו הערובות של זהות גיזעית עם האזור הערבי הרחב, סמיכותו הגיאוגרפית למדינות הערביות העצמאיות וטובתה של המדינה היהודית עצמה לנהוג בו במלוא ההוגנות האפשרית. ואף-על-פי-כן, חזר נציג לבנון על מישנתו של נציג פקיסטן הדגול, כי יש משהו חסר-שחר ויוצא-דופן ברעיון זה של אחדות כלכלית הצמודה להפרדה מדינית. לאמיתו של דבר, זהו אחד המושגים הקדמניים ביותר אשר הולידה המחשבה המדינית החדישה. בעניין זה ראוי לי להזכיר את הקטע הבא מנאומו של נציג הולנד בעצרת ב-26 בנובמבר 1947:

אנו משוכנעים, כי הקמת מדינה אחידה איננה הפיתרון הנאות אשר ראוי לאומות המאוחדות להטיף לו. מבחינה היסטורית עובדה היא, כי כמעט תמיד, בכל חלקי תבל שבהם נתגבש במהלך ההיסטוריה ניגוד בין עמים אשר הגורל זימנם יחד, לא הייתה תושייה בפתרון שחתר למדינה אחידה. לאחר מלחמות נפוליון צורפו בלגיה והולנד זו לזו במסגרת של מדינה אחידה. אף-על-פי שהיו בין שני עמים אלה קשרים ויחסים קרובים ביותר וגם עניינים משותפים . . . הגיעה מדינה זו עד מהרה לידי כישלון ונתפרקה. הניגודים שבין הערבים והיהודים כיום חריפים הרבה יותר מאלה שהיו בין הבלגים וההולנדים ב-1830. עכשיו חזרו ונתאחדו ארצות אלו, יחד עם לוקסמבורג, אבל לא איחוד מדיני אלא כלכלי . . . והדבר הקובע עכשיו הוא לא פירודנו המדיני אלא אחדותנו למטרות כלכליות . . . ההיסטוריה לימדה את שלוש ארצותינו לקח יקר-ערך, והוא כי יש לשמור על העצמאות ולצרף אליה אחדות למטרות חשובות, אבל מוגבלות. אנו מקפידים לפעול לפי לקח זה בכל הרצינות משום שאנו משוכנעים בעומק ליבנו, כי זוהי הדרך הטובה ביותר לחרות, לרווחה ולביטחון המיעוטים. אנו מאמינים בזה לא רק מפני שזוהי דרכנו המיוחדת, אלא גם מפני שזוהי דרך אנושית מאוד ודמוקרטית בעצם מהותה.

 

אבל ד"ר מאליךּ לא השכיל ללמוד את הלקח הזה והריהו שולל את שני העקרונות כאחד – הן את העצמאות המדינית הנפרדת והן את האחדות הכלכלית. הוא קורא את היהודים להתאבדות מדינית ועם זה הוא מניף מעל לראשם את איום החרם הכלכלי. מדהים היה לשמוע את נשיא המועצה החברתית והכלכלית של האומות המאוחדות מרים על נס "כזכות ריבונית" טכסיס זה של מלחמה כלכלית, אשר כל הוראה של המגילה, המחייבת שיתוף כלכלי ופעולה משותפת בין האומות בכלל, פוסלת אותו ממילא.

אם נחזור במיקשר זה לרעיון הנאמנות, לא נחטא בשום פירכה באומרנו כי תוכנית החלוקה עם האחדות הכלכלית מובילה דרך ההפרדה, בסופו של דבר, לידי הדרגה הגבוהה ביותר של אחדות העשויה להתגשם, בעוד שהנאמנות, על-ידי כפיית אחדות מלאכותית, מוכרחה להרחיב את התהום בין שני העמים ולעשותה לבסוף בלתי-ניתנת לגישור. יען במשטר של נאמנות, כמו במשטר של מנדט, יחתרו שני הצדדים לבוא על ביטויים על-ידי לחץ מתמיד על הגוף השלישי, כלומר על הנאמן, ומתוך כך הם ימשכו כל אחד לצידו ויחדדו את ניגודיהם, בעוד שבמשטר של חלוקה הם יהיו עומדים זה מול זה כשני שותפים שווים, נושאים במלוא העומס של אחריות ישירה ונדחפים על-ידי לחץ צורכיהם לקבל את דין ההדדיות ולהגיע לעמק השווה, הן בתוךד האחדות הכלכלית והן מחוצה לה.

אגב, נציגו של הוועד הערבי העליון ניסה שוב להתקיף את תוכנית החלוקה בנימוקים משפטיים, ותמך יתדותיו בהלכה שרירותית כי סיומו של המנדט יכול להביא רק לידי הפיכת שטח המנדט למדינה אחידה. והנה, לא זו בלבד שאין במנדט עצמו שמץ של ראיה וביסוס לתורה הזאת, אלא מהלך המאורעות הממשי אשר התפתח עד כה עקב חיסולם של המנדטים, יצר שני תקדימים כמשען לחלוקה: חבר הלאומים נתן לצרפת מנדט אחד לשטח הלוואנט, ואף-על-פי-כן מכיל אותו שטח שתי מדינות – סוריה ולבנון. המנדט הארץ-ישראלי עצמו הוא ראיה לדבר: היה הייה מנדט אחד לארץ-ישראל המערבית ולעבר-הירדן, אבל דבר היותו אחד לא מנע את חלוקתה הראשונה של ארץ-ישראל ואת הקמת עבר-הירדן כממלכה ערבית נפרדת. שום מוסד ערבי לאומי מעולם לא הרים קולו במחאה נגד הליך זה.

נציג לבנון סיים את דבריו בקריאה ליהודים להעמיד עצמם מול ברירה של
"או – או". אבל הדבר שהוא מציע ליהודים לבחור בו – ויתור העם כולו על עיקר משאת נפשו – הריהו קלוט מן הדמיון. ככל שיקדימו ד"ר מאליךּ וחבריו לנטוש הרהורי לב אלה, ולהודות במציאות של אומה יהודית, כן ייטב לכל הנוגעים בדבר. לפי זה, הערבים הם החייבים להעמיד את עצמם מול ברירה של "או – או", ולגבי דידם הבחירה החיובית היא מעשית בהחלט ואף מחייבת, מבחינה יחסית, קורבן מועט ביותר, אשר עתיד של שלום ושל יתר רווחה ישמש פיצוי רב לו: או שהערבים ימשיכו במערכה עקרה, אשר תבלע את מיטב מירצם בלי שיהיו לפניהם שום יעד חיובי או סיכוי לתוצאה סופית, אלא כל מזימתם תהיה להצמית את קיומו של עם קשה-עורף זה – של האומה היהודית – או שהם יכירו בזכותם של היהודים למדינה משלהם, זכות המבוססת על ההיסטוריה ועל עובדות זמננו, ואז יקבלו את ארץ-ישראל העברית כשותף שווה במפעל הגדול של תחיית המזרח התיכון.

הברירה היא בין ריב שיימשך לעד, ללא כל תכלית, לבין שלום שיבוא מייד ויישא פרי ברכה.

מעל לכל, אל-נא יישכח כי בהיסטוריה נודעו עד כה רק הוכחות מועטות לכוח החלטתם הנחוש של המונים, שעשו רושם חזק מזה שמחוללות שיירות הפליטים היהודים, אשר על אף כל סבל וסיכון, מוסיפים לחצות את הים בדרכם לארץ-ישראל. היעצרו בעדם ציי ערב?

 

כל המאמצים לגיבוש העצמאות

אדוני היושב-ראש,

לעולם לא נחדל להציע שלום לשכנינו ולהבטיח להם את התקשרותנו והשתתפותנו – ובלבד שתתקבל תביעתנו הראשונית לשוויון המעמד ויסופק צורכנו לגדול ולהתפתח בחלק סביר של ארץ-ישראל – החלק שהוקצה לנו בהחלטת העצרת. לא נקבל דבר זולת המדינה. לא נקבל דבר פחות מהשטח ההוא. אבל כמדינה בתחומי אותו שטח נתחייב חגיגית לכבד את גבולותיו ולמלא בהקפדה את ההתחייבות לקיום שוויון מלא של זכויות אזרחיות, דתיות ומדיניות לכל אזרחינו, ולשתף פעולה יעילה עם המדינות השכנות לנו בתוך כל מסגרת מאורגנת שיוסכם עליה לטובתם המשותפת של כל הצדדים.

ברית מבוססת על אי-תוקפנות הדדית ועל פעולה משותפת בתחומי הכלכלה והפיתוח תמצא בנו שותף נוח ביותר. אבל נקודת-המוצא חייבת להיות שוויון המעמד. תביעתנו למדינה טבועה בכבודנו העצמי האנושי הראשוני. חתירתנו אליה שואבת את כוחה מהברית הנצחית שבינינו ובין ארצנו, ומדורי דורות של גלות ורדיפות. שאיפתנו להשיגה עכשיו היא תוצאה ישירה מהשפעת המאורעות העולמיים על מעמדו של העם היהודי בארץ-ישראל וברחבי תבל.

כל אלה אשר עיניים להם לראות – בשבילם המדינה היהודית כבר קיימת ועומדת. שליטתנו הממשית בשטח המדינה היהודית היא מציאות ההולכת ומתפשטת מיום ליום. שלטונם של הערבים בשטח היהודי הוא עורבא פרח. ההתגבשות המלאה של המדינה היהודית וההכרה הבינלאומית בה אינן ניתנות להידחות לזמן רב. כל מאמצי העם היהודי מגוייסים עכשיו להבטיח את ההתגשמות הזאת.

 

 

לפרק הבא

חזרה לדף הבית
העתקת קישור