נאום ב"וועדה המקבילה" של עצרת או"ם

17.10.1947

 

רקע היסטורי

פרשת העדות היהודית לפני הוועדה המיוחדת של או"ם נסתיימה בהופעה רבת רושם של ד"ר חיים וייצמן בסמכותו האישית.¹

כל מהלך חקירתה של הוועדה בארץ לבש, בעיקרו של דבר, צורה של מגע מתמיד בינה לבין הסוכנות היהודית. הוועד הערבי העליון החליט לא להופיע לפני הוועדה ולא לשתף פעולה עימה. טעמו ונימוקו היו, כי או"ם היה חייב להציב בסדר-יום העצרת את עניין ביטול המנדט ומתן עצמאות לארץ כמות-שהיא, ללא כל קשר עם בעיית הפליטים היהודים או עם איזה שיקול אחר, וכי, על-כל-פנים, עניינם של ערביי ארץ-ישראל ברור ואינו יכול להוסיף ולשמש נושא לחקירות. עמדה נוקשה זו של אי-שיתוף פעולה, אשר הערבים ניסוה לא פעם בהצלחה כלפי שלטון המנדט, לא הכבידה הפעם אלא הקלה על מוסד בינלאומי את ההיענות לצד היהודי ששיתף פעולה, וכן היה הדבר גם בשלבים הבאים של הדיון. אכן, לפני צאת הוועדה לאירופה היא נסעה לבירות ושמעה שם את נציגי מדינות ערב.

בהתייעצויות הפנימיות הראשונות של הוועדה בירושלים נתגלתה מייד אותה הסכנה של התפוררות דעות ואוזלת יד כללית נוכח הסבך-ללא-מוצא, אשר בה תלה תקוותו משרד החוץ הבריטי. תביעתה הרשמית של הסוכנות היהודית, להכריז על ארץ-ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, לא נתקבלה על הדעת נוכח עובדת קיומו של רוב ערבי כבד. העמידה הנוקשה על תוכנית רבתי זו איימה להביא את הוועדה לידי שלילה גמורה של העמדה היהודית ואי-מציאת מוצא כלשהו מן הסבך.

כדי למנוע פורענות חמורה זו, להכשיל מזימות אויבים ולפתוח פתח תקווה לישועת היישוב והעם היהודי בשעת גורל, נעשה מאמץ מחושב ומסועף, בהתאם למדיניות שכבר הוכרז עליה, להציג לפני חברי הוועדה כתכלית מעשית את דבר הקמתה של מדינה יהודית בחלק גדול ככל האפשר של הארץ. תוכנית זו של חלוקה הפיחה בלב חברי הוועדה את האמונה, כי יש שכר לפעולתם, העלתה את מחשבת הוועדה על פסים של חתירה לפתרון חיובי ויצרה ציר אשר רוב הוועדה יכול להתלכד סביבו.

יתרונה הראשון והמכריע של התוכנית בעיני הוועדה היה בנכונותו המובטחת מראש של צד אחד, לפחות, לשתף פעולה בהגשמתה. הטכסיס הערבי הבדוק החטיא את מטרתו : כוחו היה יפה נוכח מימשל המנדט, שיכול לצאת ידי חובה בשב-ואל-תעשה; הוא נכשל לגבי מוסד או"ם, שראה עצמו נתבע לְקום ועשֶה – שאחריותו וכבודו חייבוהו להציע פתרון.

מאמץ זה, להביא את הוועדה לידי המלצה על מדינה יהודית, ויהי בארץ-ישראל מחולקת, להשיג למדינה שטח רחב ולחזק יסודות ריבונתה, החל בירושלים ונמשך בז'נווה, שם התיישבה הוועדה על מדוכת הדין-וחשבון במחצית השנייה של יולי ²,1947 שלוחה אחת של הוועדה ביקרה במחנות העקירים וחזרה לז'נווה מזועזעת ממראה עיניה וממשמע אוזניה. באותם הימים הגיעה לשיאה העלילה ההיסטורית הכבירה של ההעפלה: התחוללה הדרמה של "יציאת אירופה תש"ז". ["אקסודוס"] באונייה זו נעשה הניסיון להעלות לארץ בבת-אחת 4,500 מעפילים מן המחנות. האונייה הגיעה לארץ ביום הפלגת הוועדה לאירופה – 19 ביולי 1947 – לאחר קרב שערכה עליה בים משחתת בריטית, בו נפלו קורבנות משני הצדדים. בנמל חיפה היו יושב-ראש הוועדה ושניים מחבריה עדי ראייה מוכי פלצות למחזה האימים של העברת המעפילים בכוח מספינתם לשלוש אוניות בריטיות, ושילוחם האכזרי מהארץ. הדי שלביה הבאים של המערכה הוסיפו להגיע לוועדה בז'נווה: הניסיון שעלה בתוהו להוריד את המעפילים במרסי, השטת האוניות להמבורג והחזרת הפליטים למחנות בגרמניה, לגודל הזדעזעותו של כל העולם הנאור (כעבור זמן שבו כולם לארץ באוניות מעפילים חדשות ונכלאו בקפריסין).

פרשת המגע עם חברי הוועדה בז'נווה הייתה רצופה תנודות ותהפוכות, מעלות ומורדות. גורלם של עקרונות מרחיקים לכת, של חלקי ארץ שלמים ושל סמכויות מכריעות, היה משתנה מיום ליום. גיבושים ופירודים היו נוצרים חליפות. בסופו של דבר הגיעה הוועדה לאחדות דעות גמורה לגבי כמה הנחות כלליות, אבל ביחס לפתרון הבעייה היא נתפלגה לרוב של שמונה ולמיעוט של שלושה (הודו, יוגוסלביה ופרס).

בין י"א המסקנות שנתקבלו פה-אחד היו העיקריות: כי בהקדם האפשרי יש לחסל את המנדט ולהעניק לארץ עצמאות, כי עד לעצמאות הכרחית תקופת מעבר קצרה, בה תנהל את הארץ ותכשיר אותה לעצמאות רשות ממונה מטעם או"ם, וכי בכל משטר-שהוא חייבת הארץ כולה להוות אחדות כלכלית.

מכאן ואילך נתחלקו הדעות כלעיל. בדוּח המיעוט הוצע משטר פדרלי במסגרת של מדינת ארץ-ישראל יחידה. דוּח הרוב קיבל את עיקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות עם צמידותן במסגרת של אחדות כלכלית. ביסוד המלצותיו הונחו הכרת היהודים כאומה, קבלת הכרחיותה של העלייה היהודית, וההבנה כי לא תיתכן עלייה אלא בשלטון יהודי ריבוני. פרט לירושלים על סביבתה, שהוועדה קבעה לה משטר בינלאומי, היא הציעה לחלק את הארץ ביחס של 62 אחוז למדינה היהודית ו-38 אחוז למדינה הערבית.

דוּח הוועדה נתפרסם ב-3 בספטמבר. ימים אחדים לפני-כן הוא נמסר לנציגי הסוכנות היהודית. ההרצאה עליו לפני הוועד הפועל הציוני, שנתכנס ב-25 באוגוסט בציריך, עשתה רושם עמוק. עם כל המגרעות החמורות שלקתה בהן התוכנית - מסירת ירושלים כולה לשלטון בינלאומי, אי-כלילת רוב הגליל בתחום המדינה, ריסוק שטחה לאזורים נפרדים, מפותלי-גבולות, הנוגעים זה בזה רק ב"נקודות הצטלבות", וכפיפת הריבונות הכלכלית לאחדות כפויה – היא הופיעה כבשורה ממשית ומלהיבה ליציאה ממחנק הספר הלבן למרחבי החרות, לחידוש עצמאות ישראל באישור המוסד הבינלאומי העליון ולתנופה גדולה של עלייה ובניין. הויכוח הפנימי בעד ונגד החלוקה נסתיים, והתנועה כולה התאזרה להפיק את מיטב הברכה מהמיפנה הכביר ולהיכון לקיומו של לוח המועדים לשלבי העברת השלטון וכינון העצמאות, אשר נקבע בדוּח הרוב של הוועדה.

ב-16 בספטמבר נפתח הכנס הסדיר של העצרת השנייה, אשר לפניו הובא הדין-וחשבון. החלה מערכה מתוחה ורבת חזיתות להשגת אישור הדוּח על-ידי רוב העצרת, שנמשכה כחודשים וחצי. במישרים התנהלה המערכה בעיקר בוועדה המקבילה (ועדת ad hoc – מקבילה לוועדה המדינית ושווה לה במעמדה), ובוועדת המישנה שלה, אך בהיקפה הכללי הייתה נטושה בשני מעגלים נוספים : מעגל העצרת כולה על כל חברי המשלחות שהשתתפו בה בניו-יורק, והמעגל הגדול של אומות וממשלותיהן ברחבי תבל.

נציגי הסוכנות היהודית פעלו בלי הרף במעגל הצר, והעם היהודי כולו, על כל ארגוניו, ומוסדותיו ואישיו, התלכד מסביב לדגל ציון והתייצב במעגל החוויה העולמית הרחבה, שחבק את כדור הארץ. לא הייתה לתנועת השחרור היהודית מערכה כה דרוכה ונמרצת ולא הופגנה אחדות פעילה כזו של העם היהודי – כבימים הגדולים ההם.

עד מהרה התברר ערכו המכריע של דוּח הוועדה. ההמלצה שנתקבלה פה-אחד בדבר סיומו המהיר של משטר המנדט, שיבשה לחלוטין את חשבונו של משרד החוץ הבריטי וחייבה אותו לשידוד מערכות גמור. בווין נוכח לדעת, כי יש כל הסיכויים להצטרפות רוב גדול באו"ם לאישור המסקנה המאוחדת הזאת של נציגי אחת-עשרה מדינות, בכללן שתיים שהינן חברות ותיקות ומכובדות ביותר בקרב חבר האומות הבריטי. כיון שהקיץ ממילא הקץ על שלטונה, הזדרזה אנגליה להכריז ביוזמתה שלה, כי מנוי וגמור עימה לחסל את המנדט ולפנות את ארץ-ישראל. הווה אומר, הכרעה גורלית זו נפלה, לבסוף, לא במערכות המאבק בארץ, אלא בזירת ההיאבקות המדינית באו"ם. היא יצרה חלל ריק אשר חייב את או"ם למלאו תוכן חדש. אילמלא נוצר חלל זה באותו שלב, הייתה כל ההשתלשלות המדינית מאז ואילך שונה בתכלית מזו שחלה למעשה. אשר למילוי החלל, שוב חרץ דוּח ועדת או"ם את הדין – וכאן מילא את התפקיד המכריע דוח הרוב.

כשם שתוכנית החלוקה שימשה מלט שליכד את רוב הוועדה לחטיבה אחת, כן שימש דוּח הרוב, שהמליץ על חלוקה, אמצעי לגיבוש רוב בעצרת – לא רק לשם העניין עצמו, אלא גם מחוסר מוצא אחר. תהליך זה נתגלה למן הימים הראשונים של הדיון בדוח מסביב לשולחן הוועדה המקבילה, אם גם לא היה בתחילה שום ביטחון כי בסופו של דבר ייווצר בעצרת הרוב הדרוש של שני שלישים.

ב-26 בספטמבר הודיע שר המושבות הבריטי קריץ'-ג'ונס בישיבת הוועדה המקבילה בלייק-סכסס, כי הוא מוסמך להכריז "בכל החגיגיות" על החלטת ממשלתו להסתלק מארץ-ישראל, לסיים את המנדט בהקדם ולהוציא מהארץ את מנגנונה המינהלי ואת כוחותיה הצבאיים. כן הצהיר, כי ממשלתו לא תיתן ידה לאכיפת שום הסדר שלא יסכימו עליו גם היהודים וגם הערבים, וכי אם לא יהיה הפתרון מוסכם בין שני הצדדים, יהיה על או"ם להקים רשות שתקבל על עצמה את הגשמתו.

גם הפעם הוזמנו אל שולחן הוועדה נציגי הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון. בעוד שהיושב ראשון במשלחת הסוכנות היה יחיד, נציגם של ערביי ארץ-ישראל היה אחד מחבורה שלמה – שישה נציגי מדינות ערביות, שהיו כבר אז חברות לאו"ם, ולימינם נציגי מדינות מוסלמיות לא-ערביות אחדות. הנציגים הערבים יצרו חזית מלוכדת, אשר בנאומים ארוכים, שחזרו ונישנו, הרעישו בלי הרף את דוח הוועדה, את יהודי ארץ-ישראל, את העם היהודי. מגדל עוז לחזית הערבית שימש נציג פקיסטן סר מוחמד זפרוללה חאן, שנתגלה כמשפטן מזהיר, כווכחן שנון ביותר וכדברן שופע ללא לאות.

העמדה היהודית – של נכונות להשלים עם תוכנית הרוב של הוועדה המיוחדת – הוצגה בוועדה המקבילה בנאומי ד"ר א.ה.סילבר וד"ר חיים וייצמן, אשר כל אחד לפי דרכו עשה רושם חזק, ההתקפה הערבית חייבה תגובה מפורטת יותר [מפי מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים משה שרת]:

 

*   *   *

 

אדוני היושב-ראש וחברים נכבדים של הוועדה,

הסוכנות היהודית לארץ-ישראל מופיעה לפניכם כגוף המייצג את יהודי כל ארצות תבל המאורגנים להגן על העניין שיש בארץ-ישראל לעם היהודי בכללותו. היא מדברת בשם המון בית-ישראל הנמצא כבר בארץ-ישראל, אבל להבדיל מן הוועד הערבי העליון, אין היקף נציגותה מצומצם בתחומי אותה ארץ, אלא הוא משתרע על-פני העולם כולו.

 

העם היהודי לבדד ובחוץ

ואף-על-פי-כן, ידה של הסוכנות היהודית על התחתונה לעומת הגוף הערבי המופיע פה כיריב לה. רק אנו בלבד מייצגים את העם היהודי כלפי 57 האומות הנאספות כאן. לא כן ערביי ארץ-ישראל. להם אחים בקרבכם, אשר עימם הם קשורים בקשרים אמיצים ביותר של קירבת משפחה ותמימות-דעים. אומנם, כמה וכמה נציגים הביעו במהלך הויכוח תמיכה בצידקת תביעתנו. הננו אסירי תודה עמוקה להם, אף-על-פי שבטבע הדברים לא יכול איש מהם להזדהות עם העניין היהודי כאילו היה זה עניינו שלו. אבל כשקמו נציגי המדינות הערביות והשמיעו קולם, רובם פעמיים ושלוש פעמים, נאמרו דבריהם במלוא הזעם והלהט של בעל-דין ישיר. שעות ארוכות ורבות מספור נשמע מפיהם קולם של ערביי ארץ-ישראל עצמם. אנו, הנציגים היהודים, ישבנו פה מחרישים נוכח ההרעשה הבלתי-פוסקת, שלכאורה לא הייתה עשויה כלל להסתיים, אשר כולה התקפה מדינית וסילוף עובדתי, באין לאל ידינו להדוף האשמות, להכחיש כזבים, להוקיע טענות חסרות-שחר שאין להן כל שייכות לעניין, שעה שהללו נשפכו הלוך והישפך יום אחר יום. אנו מוקירים את ההזדמנות שניתנה לנו עכשיו לשאת דברנו לאחר גמר הויכוח, אבל שומה עלינו להפנות תשומת-לב לאי-השוויון בין האפשרויות הקיימות בשביל ההתקפה מזה וההתגוננות מזה, אי-שוויון שאינו פרי זדון אלא תוצאה ישירה של הליקוי במעמדנו.

בעצם, אדוני היושב-ראש, הפרש מעמד זה בין מייצגי העניין הערבי והעניין היהודי בוועדה הזאת – הבולט עוד יותר בעצרת, אשר דלתותיה נעולות לפנינו לגמרי – יש בו כדי להדגיש ביתר שאת את מלוא היקפה ועיקר משמעותה של הבעיה העומדת לפני האומות המאוחדות. ואלו שתי נקודות-המוקד של הבעיה: הראשונה, כי ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בה יש לעם היהודי סיכוי להגיע אל המנוחה והנחלה על יסוד שוויון המעמד הלאומי עם יתר האומות העצמאיות; והשנייה, כי ערביי ארץ-ישראל אינם עם בפני עצמו, אלא הם רק שבריר של חטיבה גדולה הרבה יותר, שמובטחות בידיה לחלוטין בעלותה לשטחים עצומים, והנאתה מעצמאות ומריבונות מלאה.

 

שאלה שכבר הוכרעה

 

בעיה זו אינה חדשה. עמדו לפניה ללא רתיעה המנצחים במלחמת-העולם הראשונה. הם הלכו בעקבות אנגליה, שפירסמה את הצהרת בלפור מזה ונתנה הבטחות לערבים מזה. הם נתנו דעתם על ההשלמה ההדדית והמזיגה של שתי מגמות בהסדר המזרח-תיכוני: פתיחת הסיכוי להקמת קהילייה יהודית בארץ-ישראל וסלילת הדרך לעצמאות ערבית בארצות אחרות, ששוחררו מעול הקיסרות העותמאנית. תקביל זה השתקף ברור במיסמכים הבינלאומיים שבאו לעולם באותו זמן: מטרת המנדטים שנוסחו בשביל סוריה ועיראק הייתה להכין ארצות אלו לעצמאות, ואילו מטרתו הראשית של המנדט הארץ-ישראלי הייתה לסייע להקמת הבית הלאומי היהודי.

בוועדה הזאת נעשה ניסיון לשלול כל תוקף מן החלק הראשון של ההסדר – זה שחל על ארץ-ישראל – ולעומת זה להרחיב את תוקפו של החלק השני, למען יכלול גם את ארץ-ישראל. הנציג המלומד של פקיסטן כיבד את הוועדה בתצוגה עזת רושם של בקיאות מופלגת בפרשת ההבטחות שניתנו לערבים ובעמדת מקבליהן כלפי הצהרת בלפור. לדידו, התנגד המלך חוסיין להצהרה ללא כל פשרה. הוא אמר לוועדה, כי במאמר שפירסם המלך המנוח בביטאונו הרשמי, במכה בירתו, הוא קרא לערבים לקדם את פני היהודים בברכה לא רק בארץ-ישראל אלא בכל ארצות-ערב. והוא היקשה: כלום יבואו היהודים עכשיו לטעון, כי המלך חוסיין הסכים להקמת בית יהודי לאומי בסוריה או בעיראק רק משום שאמר כי הם יהיו ברוכים בבואם לאותן הארצות?

שאלה זו, כפי שהוצגה, יש בה היגיון לפי ההנחה שעליה הושתתה, אבל ההנחה עצמה כוזבת, ולכן אין השאלה מתעוררת כלל.

הנציג המלומד של פקיסטן תפס מרובה בהביאו דברים מפי חוסיין המלך. מונח פה לפני תצלום של אותו מאמר ראוי לציון, כפי שנתפרסם בעיתון "אל-קיבלה", ואין אני מוצא בו רמז כלשהו לרעיון, כי יש לקדם בברכה את פניהם של יהודים שיבואו להתיישב בארצות ערביות. להיפך, העלייה היהודית מוצגת באותו מאמר כחזיון ארץ-ישראלי גרידא – ועם זה כחזיון חיובי בהחלט.

ואלה דברי המלך המנוח: "עיקר שורשו (של אותו חיזיון) אי-אפשר שנעלם מעיני אלה המחוננים בראייה לעומקם של דברים; הם יודעים כי הארץ ההיא (כלומר ארץ-ישראל) היא מולדת קדושה ואהובה לבניה הקמאים" (בערבית: אבנאיהי אל-אצליין). ובמקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על "שיבת הגולים האלה למולדתם", המביאה לדעתו ברכה רבה לשכניהם הערבים.

בנו של המלך חוסיין, פייצל הדגול, תחילה אמיר ואחרי-כן אף הוא מלך, נקט לשון מפורשת עוד יותר בסומכו ידיו על הצהרת בלפור. בהסכם המפורסם שהוא עשה עם ד"ר וייצמן ב-3 בינואר 1919 מדובר כסדר על המדינה הערבית³ ועל ארץ-ישראל כקיימות זו בצד זו, בלי שתהא השנייה בשום פנים כלולה בראשונה. ההסכם מחייב אמצעים שיהיו מכוונים "לעורר ולעודד עליית יהודים לארץ-ישראל בהיקף רחב, ולהחיש ככל האפשר את התיישבותם של העולים היהודים על הקרקע". בהסתייגות שבשולי ההסכם הִתנה פייצל, כי הוא יראה הסכם זה כמחייב רק אם התביעות שיש לו לגבי ארצות שמחוץ לארץ-ישראל יתגשמו במלואן. נוכחותם של שישה נציגים ערביים באולם הזה היא ראיה חותכת באיזו מידה מלאה נתקיים עכשיו התנאי ההוא.

נציג פקיסטן הוסיף ובישר לוועדה, כי בהופיעו לפני ועידת השלום בפריס תבע פייצל את סוריה כולה, ובכלל זה גם ארץ-ישראל. לפי גירסתו, אלה היו דברי פייצל לפני הוועדה: "בכלל זה גם ארץ-ישראל". אבל בדוּח הרישמי על הופעתו של פייצל לפני מועצת החמישה⁴ ב 6 בפברואר 1919, נאמר: "את עניין ארץ-ישראל, משום אופייה הכלל-עולמי, הוא סילק הצידה לשם עיונם המשותף של כל הצדדים המעוניינים. פרט ליוצא זה מן הכלל הוא דרש אחת עצמאותם של השטחים הערביים המפורטים בתזכירו".

ראויה לציון העובדה, כי ימים אחדים לאחר-מכן, ב-13 בפברואר, קיבלה מועצת החמישה משלחת סורית, ובה ראש ממשלת סוריה כיום, ג'מיל מרדם ביי. המשלחת תבעה את כלילת ארץ-ישראל בסוריה כמחוז בעל שלטון עצמי, אבל קידמה בברכה את התיישבותם של יהודים בארץ-ישראל, והצהירה בפה מלא כי "אם הם יהוו שם את הרוב, להם יהיה השלטון".

ויכוח זה בדבר העמדת הדברים על דיוקם ההיסטורי, אדוני היושב-ראש, איננו פלפול סרק. גם אין נודע לקביעת האמת ההיסטורית בעניין זה ערך עיוני בלבד. העובדות שהדגשתי יש להן קשר ישיר עם הפלוגתה הקיימת עכשיו ועם בעיית פתרונה הסופי. הן מוכיחות, כי בשעה היסטורית גדולה עשויים היו חזון נועז, וראיית התחייבותה של אנגליה כמוחלטת, להביא את המנהיגים הערביים לידי הסכמה כי אפשר ליישב את השאיפות המדיניות של הערבים עם שאיפותיהם של היהודים. הם חזו את העתיד במושגים של התאמה הדדית ולא של השתלטות חד-צדדית.

נושא אחר לניתוח היסטורי ומשפטי, החיוני לעניין שלפנינו, הוא בעיית תוקפו הבינלאומי של ההסדר שנבע ממלחמת-העולם הראשונה.

כאן בא שוב נציג פקיסטן, כמליץ רב-כישרון לעמדתם של הערבים, וניסה לטשטש את הבעיה ולהאפיל עליה על-ידי טענות המלאות פירכות כרימון בדבר טיב ההבטחות שניתנו למלך חוסיין, ותוקפם של כל מיני מיסמכי עזר ופירוש, שאחדים מהם, כגון איגרת הוגארת,⁵ הועלו מעפר ופורסמו רשמית בפעם הראשונה כעבור 22 שנה מיום נתינתם – כאשר ניגשה הממשלה הבריטית לחטט ולפשפש אחרי חומר מיסמכי כלשהו כדי להצדיק לאחר מעשה את השינוי שחל במדיניותה. אבל שום מידה גדושה של התפלפלות משפטנית אין בכוחה לערער את סמכותו העליונה והמכרעת של המנדט הארץ-ישראלי. הבטחותיו של מק-מהון ואיגרתו של הוגארת הן לכל המוטב מיסמכים המסדירים את היחסים בין בריטניה הגדולה לבין שושלת ערבית מסויימת. הן לא זכו מעולם לאישור בינלאומי. לעומת זה, המנדט הארץ-ישראלי היה "כתב ברית גלוי, שנכרת בגלוי"⁶ בין 52 אומות שהיוו אז את חבר הלאומים, והוא נתאשר פומבית על-ידי ארצות-הברית.⁷ כידוע היטב, נשתבצה הצהרת בלפור בתוך גוף המנדט, ונהפכה על-ידי כך אף היא למיסמך בינלאומי. המנדט הכיר בקשרו ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל; הוא חייב להקים מחדש את הבית הלאומי היהודי; הוא כלל התחייבות כלפי העם היהודי על מתן הקלות מיוחדות לעלייתו ולהתיישבותו בכל חלקי הארץ, בהגבלה אחת ויחידה – כי לא יורע על-ידי כך מצבם של התושבים הקיימים.

והנה, לפי סעיף 80 של מגילת האומות המאוחדות, הרי המנדט הוא חוק לאומות המאוחדות כל עוד לא הוחלף בפסק-הלכה מוסמך אחר. משלחות המדינות הערביות ידעו היטב את המשמעות והכוונה של סעיף ⁸,80 אבל מאמציהן הנמרצים למנוע את קבלתו בסן-פרנסיסקו העלו חרס.

למעשה, לא פחות מ-47 מתוך 57 המדינות החברות עכשיו באו"ם היו כלולות בחבר הלאומים בשעתו. מצרים ועיראק נמנו עם ה-47. נציג מצרים הצהיר בכנס המיוחד של העצרת, כי בשעה שהצטרפה ארצו לחבר הלאומים היא הביעה הסתייגות בעניין המנדט הארץ-ישראלי. עיון מדוקדק ברשומות חבר הלאומים לא גילה סימן כלשהו להסתייגות כזאת. עיראק הצהירה בהצטרפה לחבר הלאומים, כי מלא תמלא את כל ההתחייבויות הכרוכות בחברות לחבר הלאומים; הצהרה זו ודאי שכללה כיבוד המנדט הארץ-ישראלי.

 

יש זוכים מן ההפקר

בהסתמכם על זכות הבעלות, טענו נציג פקיסטן ונציגים אחרים כי ארץ-ישראל לא הייתה קניינה של בריטניה הגדולה, ולכן לא הייתה לה שום זכות להבטיחה ליהודים. אבל, אם משום כך, הרי גם סוריה ועיראק לא היו שייכות לאנגליה, ואף-על-פי-כן נתקבלו הבטחותיה לגביהן כמחייבות. כן נשמעה הטענה, כי הערבים נלחמו לימין בעלי-הברית במלחמת-העולם הראשונה, אבל גם היהודים נלחמו – גדודי המתנדבים שלהם באו מאנגליה, מארצות-הברית, מקנדה, מארגנטינה, אף מתוך ארץ-ישראל עצמה, לקחת חלק בשחרור הארץ. עובדה ניצחת היא, כי לערביי ארץ-ישראל עצמם לא היה כל חלק בלחימה. בסופו של חשבון הרי המאמצים, הקורבנות והניצחון הסופי של צבאות בעלי-הברית הוא שהביא לידי שחרורן של ארץ-ישראל והארצות הערביות. לניצחון הזה חבות את קיומן רוב מדינות-ערב העצמאיות כיום. אם הן מקבלות את ברכת העצמאות, שנשרה לתוך חיקן כנשור תאנה בשלה, עליהן לקבל על עצמן את מחירה. ההתחייבות להעניק לערבים עצמאות בשטחים נרחבים, ולהפריש את ארץ-ישראל לעם היהודי, היו חלקים בלתי-נפרדים, כאברים מן החי, של אותו ההסדר המלחמתי הכולל.

וכשם שעצמאותן של ארצות-ערב הוקנתה להן על-ידי בעלי-הברית במלחמת-העולם הראשונה, כך גם ניצחונם של בעלי הברית במלחמת-העולם השנייה הוא שהציל את העצמאות הזאת מסכנת שקיעתה מחדש עקב השיעבוד הנאצי-גרמני, ומפורענות הצפתה על-ידי היישבנות הפשיסטית-איטלקית, לאותו ניצחון שני שבימינו לא תרמו מדינות-ערב ולא-כלום. אף אחת מהן לא נלחמה, ורובן הצטרפו למלחמה רק ברגע האחרון, לאחר שנסתיימו הקרבות למעשה, אך ורק כדי לזכות בחברות לאו"ם.

הראש המכובד של המשלחת העיראקית השמיע פה שתי הצהרות מפתיעות, שגילו צפונות: ראשית, כי ב-1942 הציעה עיראק לשלוח צבא למערכה בצפון-אפריקה; ושנית, כי אותה הצעה נדחתה משום התערבותה של הסוכנות היהודית. יורשה-נא לי להגיד, אדוני היושב-ראש, כי במקרה הייתי אחראי במשך כל תקופת המלחמה למגעים ולשיתוף הפעולה של הסוכנות היהודית עם שלטונות הצבא הבריטיים, אך על הצעתה זו של עיראק שמעתי פה בפעם הראשונה. מכל-מקום, אם יש לקבל את שני חלקי ההצהרה העיראקית כאמיתיים במידה שווה, הרי העובדה כי הסיפא היא דמיונית וחסרת שחר במידה כה בולטת, מוכרחה לעורר ספקות רציניים לגבי דיוקה של הרישא.

הקיבוץ היחיד במזרח התיכון שהשתתף באמת במלחמה, ועשה זאת בלב ונפש, הוא היישוב היהודי בארץ-ישראל. תרומתו המובהקת למאמץ המלחמה של בעלי-הברית באה על שכרה על-ידי הטלת משטר על ארץ-ישראל, שדן את היהודים ניצולי הטרגדיה האירופית לסבל לא-יתואר. אבל המדינות הערביות, אשר קצרו בלי לזרוע, עומדות עכשיו מחופרות מאחורי המגילה ומסתמכות עליה כעל חומה בצורה נגד שאיפת היהודים למקום במשפחת אומות העולם. הנציג הסורי דגל פה "בעקרונות המגילה אשר מיליונים מסרו עליהם את נפשם" – והוא לא חלה ולא הרגיש שום מבוכה עקב העובדה, כי לא היה אף סורי אחד – אף לא אחד – בקרב המיליונים שנפלו חללים במלחמת-העולם.

 

ניתי מגילה ונחזי

וכאן שוב נחלץ בכישרון רב לעזרת מדינות-ערב הנציג המלומד של פקיסטן, ובכוח גיבוב מופלג של מובאות ביקש להציב את המגילה כמחסום בל-יעבור להקמת מדינה יהודית אפילו בחלקה של ארץ-ישראל. אבל הסתמכות על המגילה אינה זכות מונופולין של הצד הערבי. הכל תלוי במיהותו של המסתמך ובמטרת ההסתמכות. הנה הדיבור המתחיל של המגילה:

"אנו עמי האומות המאוחדות, חדורי החלטה נחרצת להציל את הדורות הבאים ממארת המלחמה, אשר פעמים בימי חיינו גרמה צער לא-יתואר למין האנושי" וכו'.

 

אדוני היושב-ראש,

אנו פונים לוועדה הזאת בקריאה להסכים, כי "מארת המלחמה" היה משמעה בשביל העם היהודי השמדה סיטונית, וכי ה"צער לא-יתואר למין האנושי" מקיף את הייסורים הנמשכים והולכים של מאות אלפי הניצולים. אנו מאמינים, כי אין דרך יעילה להציל את הדורות הבאים של העם היהודי ממארת ההשמדה ומצער הנדודים-ללא-בית בלתי אם על-ידי הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. זוהי החלטתנו הנחרצת ואנו דוגלים במגילה כמשען לה.

להלן באה הכרזה המאשרת מחדש את "האמונה בזכויות אנוש היסודיות, בכבודה ובערכה של אישיות האדם, בשוויון הזכויות של הגברים והנשים ושל כל האומות, כגדולות כקטנות". וכאן שוב, אדוני היושב-ראש, אנו תובעים את תחולתו של העיקרון המגילתי על בעייתו של העם היהודי. אנו מאמינים כי כבודו וערכו של היהודי כאדם אי-אפשר להם לבוא על מלוא ביטויים – וגם ייבצר מהיהודים, כגברים כנשים, להגיע לשוויון זכויות עם אחרים – אלא אם כן יוצג העם אשר הם בניו על בסיס של שוויון גמור עם יתר העמים – הווה אומר, אם יובטח קיומו הלאומי ותינתן לו האפשרות, לפחות בפינה אחת ויחידה על-פני כדור הארץ אשר הוא יכול לראותה כשלו, ליהנות מהכבוד ומההגנה היעילה הניתנים על-ידי הקוממיות הממלכתית.

יתר על כן, אנו מאמינים כי יהודי ארץ-ישראל הם כבר אומה, הראויה והזכאית לשוויון זכויות עם אומות אחרות, כגדולות כקטנות.

כל זה בטרם הגענו לסעיף א' של המגילה, אשר נפל במיוחד קורבן למלאכת ההסתמכות. מה הם הכתובים המכריעים שבאותו סעיף? אנו טוענים, כי גם על הבעיה שלנו חל הכתוב "להביא, בדרכי שלום ובהתאם לעקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי, לידי התאמתם או יישובם של סיכסוכים בינלאומיים או של מצבים העלולים לגרום להפרת השלום". ובוודאי שאנו מסתמכים על "עיקרון שוויון הזכויות וההגנה העצמית של העמים". אנו טוענים כי הננו עם, וכעם הננו זכאים להגדרה עצמית. אנו מוכנים לתאם את זכותנו להגדרה עצמית עם זכותם של אחרים, אך התיאום חייב להיות הדדי. אין אנו מוכנים לוותר על זכותנו, או להסכים כי זכותם של אחרים עדיפה משלנו. ואם יבוא מישהו להטיל ספק בזכותנו להופיע כעם, תהיה תשובתנו כי גם זכות זו היא נושא להגדרה עצמית ולא להכתבה מבחוץ. קיצורו של דבר, אין אנו מוצאים במגילה דבר המערער את תוקף תביעתנו. אנו מוצאים בה דברים רבים לחיזוקה. לדידנו אין להעלות על הדעת, כי הצדק והשוויון המקודשים במגילה יהיו מיועדים למין האנושי כולו מלבד ישראל; כי רק בשביל העם היהודי לא יימצא מקום בבניין העולמי שהוקם על החורבות והקברים של המלחמה האחרונה; כי העם היהודי יהא נדון להמשיך בחייו כמקודם – כנודד חסר בית, משולח לנוע ולנוד על-פני כדור הארץ.

 

עובדות היסטוריות החורצות גורל

מתוך עקיבות הראויה למטרה נעלה יותר, החזיקו הנציגים הערבים בשיטתם וקיבלו על עצמם להכחיש את דבר היות היהודים עם, או דבר היות להם כעם קשר כלשהו עם ארץ-ישראל. אף כאן אין להימנע מהסתמכות קצרה על דברי הימים. מוסכם ומקובל, כי מקשורים היסטוריים של העבר בלבד אינם יכולים להכריע בפתרון בעיה מדינית יוקדת של היום. אבל חשוב להעריך נכונה את השפעת ההיסטוריה על המציאות בת זמננו – יען תודעה היסטורית מולידה רצון לאומי; הרצון הלאומי מניע המוני אדם לפעולה; הפעולה מביאה לידי יצירת עובדות; ואילו עובדות מדיניות מחוללות בעיות בינלאומיות. השתלשלות זו אי-אפשר להפסיקה ואי-אפשר לעמוד בפניה.

לכן חיונית ההבנה, כי הקשר בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל הוא העובדה המרכזית של המצב כולו. כאן הובאו נתונים כרונולוגיים, רובם כוזבים, להוכיח את האַנפין ההיסטוריים של הטענה הערבית. אבל אין להגיע להערכה נכונה של הבעיה מתוך הסתמכות על הכרונולוגיה בלבד. העובדות האורגניות של ההיסטוריה הן הקובעות כאן. העם היהודי נולד בארץ-ישראל ודמותו עוצבה בה. הארץ לא הולידה שום עם אחר, לא לפני-כן ולא מאז. לא אמת כי כל היהודים עזבו את ארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה. הם נותרו על אדמתם מיושבים בהמוניהם והחזיקו מעמד עד המאה השביעית – על אף הרדיפות והגירושים ולמרות הדיכוי האכזרי של המרידות. כן לא אמת, כי היהודים פנו עורף לארץ מכורתם. מאמציהם לשוב ולהיאחז בה לא חדלו מעולם. השלב הנוכחי בשיבת ציון, אשר נפתח בסוף שנות השבעים, אינו אלא חוליה אחרונה בשלשלת. הציונות לא התחילה עם מתן הצהרת בלפור. ההצהרה היא פרי הציונות ולא שורשה. רעיון המדינה היהודית איננו שיגיון-טירוף זה מקרוב צץ. זהו החלום שליוה את פרשת ייסורי העם היהודי מאז ומקדם, זהו חזונם של היהודים בכל הדורות, זוהי משאת הנפש הממשית שפעמה בלב ראשוני החלוצים, אשר שבו ונאחזו בארץ לפני שבעים שנה. גם פגעי מצבו של העם היהודי בתפוצותיו, גם התקנה שבאה להמציא להם הציונות, הם ילידי ההיסטוריה – ואת הבעיה כולה אין להבין מחוץ למסגרתה.

אדוני היושב-ראש, כזב הוא וחוסר שחר כאחד לבוא ולטעון, כי יהודי אירופה אינם יהודים כלל, אלא צאצאים הם של שבט מונגולי. לשם סימוכין לסברת הבאי זו תמכו הדוברים הערבים יתדותיהם כמה פעמים באנציקלופדיה היהודית, ואפילו הזמינו את חברי הוועדה לעיין בכרך מסויים של האנציקלופדיה המצוי בספריה. אם יטריחו עצמם חברי הוועדה לעשות זאת, ימצאו כי טענה עובדתית זו, כביכול, של הנציגים הערבים, אינה מבוססת יותר משאר טענותיהם. היא אינה אמת, פשוטו כמשמעו. ערך ה"כוזרים" בכרך הרביעי של אותה אנציקלופדיה אין בו אף מילה אחת שאפשר להסיק ממנה, כי דרום-רוסיה הוא צור מחצבתה של היהדות האירופית, לאמיתו של דבר, נאמר בכרך כי לאחר שהוכנעה ממלכת הכוזרים על-ידי הרוסים, נשאר רובם הגדול בארץ מכורתם - רצונו לומר, הם לא היגרו צפונה או מערבה. כל המחקרים מגיעים לידי המסקנה, כי מקורה של יהדות מזרח-אירופה הוא באירופה המערבית והמרכזית ולא בדרומית-המזרחית.

אולם כל הדיון המדעי, כביכול, במקורותיו הגזעיים של העם היהודי, אינו מעלה ואינו מוריד כלל ועיקר. המדיניות חייבת לטפל בעובדות חיות ולא בסברות שאינן מוליכות לשום תכלית. שאלת מוצאם של היהודים לא הטרידה אף כלשהו את היטלר והמופתי כאשר גזרו עליהם כליה. לדידם הם היו יהודים ותו לא, והם שלחו אותם למוות בלי לחקור בעברם. גם אין היהודים עצמם מתרשמים ביותר מתגליותיהם של אחרים לגבי מיהותם האמיתית, כביכול, הבאות תמיד לסייע לכוונתם העויינת של בעלי התגליות, כל עוד תודעתם ומצוקתם של היהודים עצמם ויחס העולם אליהם עומדים בעינם. הן ברור כי לא יהיה כל טעם, למשל, לחקור במוצאם הגזעי של אחדים מהנציגים הערבים המסובים פה, כל עוד תודעתם אומרת להם כי הם ערבים וכל עוד הם פועלים בתוקף תודעה זו. זכותם היא. ראוי לדוברים הערבים, לפחות מבחינה זו, לקבל את דינן של עובדות היסטוריות ופסיכולוגיות כחלק מהרקע המדיני של הבעיה, שאינו עשוי להשתנות, ולזנוח אחת לתמיד את כל דברי ההבל האלה על בעיית המוצא ושלשלת היוחסין.

אבל כאן נסוגים הערבים לקו-התקפה שני, ומנסים כוחם בקביעת הבחנה שלא הייתה ולא נבראה – בין היהדות והציונות. הציונים המאורגנים, הם טוענים, אינם אלא מיעוט קטן ואילו רוב היהודים אינם ציונים. הם נזקקים פה לתחבולה המקובלת של סילוף סטטיסטי כפול: תחילה הם נוקבים מספר נמוך ללא שחר לגבי חבריה של תנועה, ואחרי-כן הם מחשבים את האחוז שמהווה מספר זה מסך-הכל, אשר בו כלולים גם נשיהם וילדיהם של החברים. תמיהני כמה חברים רשומים ומשלמי מס היו לארגון הסורי המכונה "הגוש הלאומי" בכל שנות קיומו. זה עניין סתום, ואף-על-פי-כן תבע ה"גוש" תמיד כי יכירו בו את הנציגות הבלעדית של העם הסורי.

משונה הדבר, מה זעומה היא מידת ההבנה אשר קבוצה של מנהיגי תנועה לאומית, כגון זו שאנו אנוסים לעמוד איתה פה בקשרי מלחמה, מואילה לגלות כלפי המקום המרכזי שתופסת תנועה לאומית אחרת בחיי עם אחר. הציונות היא תמצית החיים הלאומיים והמאבק הלאומי של העם היהודי. אין פועל בחיים היהודיים מקור של רצון לאומי ומרץ לאומי, מוקד של פעילות לאומית יוצרת, מחוץ לתחומי התנועה הציונית, שהיא התנועה היהודית המרוכזת מסביב לארץ-ישראל. אין תנועה זו אלא העם היהודי המאורגן למאבק על עתידו. יש המוני יהודים שהינם ציונים בליבם אם גם לא בשמם. יש אך מעטים המתנגדים לציונות בפועל. פרסום דוח הרוב⁹ הביא לידי הפגנה אדירה של אחדות יהודית בעולם כולו. ארגונים יהודיים בארצות-הברית, בני אסכולות פוליטיות מנוגדות, נזעקו כולם לתמיכה בתביעתה של הסוכנות היהודית להקמת מדינה לאלתר. הציונות מקובלת כיום בעולם כולו כגורם מדיני מכריע בחיי העם היהודי. גם אין בלבנו שום ספק, אדוני היושב-ראש, לגבי הטיפוס היהודי המעורר אליו יחס של כבוד מצד פטריוטים אמיתיים בכל אומה ולשון, בכלל זה גם בקרב עמי-ערב.

 

כל הפוסל-במומו פוסל

האשמה אחת שנזרקה כלפינו בוועדה הזאת לא אנסה לסתור, יען היא סותרת את עצמה. כוונתי להאשמה כי הציונות זהה ברוחה ובשיטתה עם הנאציזם. בפנותי אל הנציגים העיראקי והסורי, שהשמיעו לעז זה אשר אין בו שום ברכה לבעליו, אומר רק זאת: לא אנו נכחנו לפני המלחמה כאורחי כבוד בכינוסי נירנברג, גם לא אנו נעצרנו בימי המלחמה כבעלי-בריתם של הנאצים; תורנו להיעצר על-ידי המימשל הבריטי הגיע מאוחר יותר, לאחר שעזרנו להכריע את האויב.

נושא אחר שהנציגים הערבים מוסיפים לדוש בו למרות כל ההפרכות המכריעות ואשר, שוב, מוטב להם להקשיב לעצה טובה ולמשוך ידיהם ממנו – הרי זו טענה אשר הבה אקרא לה "הטענה הספרדית". אם ראויה להתקבל תביעתם של היהודים לארץ-ישראל, לאחר פירוד כה ממושך שחל בין העם לבין הארץ, מדוע לא תוכר זכותם של הערבים לשוב לספרד? ובכלל, לאיזה תוהו-ובוהו יוחזר העולם כולה אם אחיזתו של איזה עם באיזו ארץ, אי-אז בימי קדם, תתחיל לשמש עקרון מנחה לקביעת זכות הריבונות בימינו?

היקש זה הוא לא רק חסר שחר, אלא הוא מחטיא לגמרי את מטרתו ומוכיח את ההיפך הגמור. אין הוא בא אלא להדגיש ביתר שאת את יחידותו של חיזיון היסטורי זה, אשר שמו זיקת העם היהודי לארץ-ישראל. המספרות אימהות ערביות אי-שם בעולם לילדיהן על תפארת קדומים של הערבים בספרד? המציתות הן בליבותיהם את הכיסופים לשוב לשם? היש חוגים של נוער ערבי, הלומדים את הגיאוגרפיה של ספרד, השרים את שיריה, המתאמנים במלאכות המועילות לאותה ארץ לשם הגירה אליה? הראה העולם בזמן מן הזמנים אוניות מלאות ערבים בני-בלי-בית, החותרים נואשות על אף כל המכשולים העצומים להגיע לחופי ספרד? שאלת התביעה הערבית על ספרד אינה מתעוררת, משום שבהעדר כל צורך מעשי אין קיימת כלל זיקה נפשית של עמי ערב לספרד. הסיבה היא כי הערבים כולם יושבים בארצותיהם וחיים בביתם, בעוד שהיהודים עדיין נאבקים על זכותם לחזור לנחלתם.

כיוון שהגעתי לפרשה זו של היקשים מסולפים, יורשה-נא לי לחזור לאותו נאום מפתיע – הראשון – שנשא פה נציג פקיסטן. סר מוחמד זפרוללה חאן נהג נדיבות לב רבה לגבי השימוש בשיטת גזירה-שווה ביחס לארצו. הוא מאס בה רק כשהיא פגעה בארצו. הוא ערך הקבלה בין היתומים היהודים במחנות אירופה לבין הקורבנות הצעירים של המאורעות הטרגיים שהתרחשו זה לא כבר בפקיסטן. הוא עמד על כמה צדדים שווים, אבל השמיט לגמרי מהשוואתו את ההבדל היסודי ביותר: ילדי פקיסטן, עם כל מצוקתם, הריהם בביתם, בתוך ארצם ובקרב עמם, ואילו הילדים היהודים באירופה הם נטולי בית לא רק פשוטו כמשמעו, אלא במובן היסטורי עמוק יותר.

גזירה-שווה שנייה דרש נציג פקיסטן בין מעמד היהודים בארץ-ישראל ומעמד הבריטים בהודו. טענתו הייתה, כי אם תביעת היהודים בארץ-ישראל מבוססת על התועלת שהם הביאו ליישוב הערבי, כי אז יש ממש אותה מידת תוקף לתביעת הבריטים להישאר בהודו. ההשתמעות הייתה ברורה מאליה: כשם שהבריטים יוצאים עכשיו את הודו, כך גם על היהודים לצאת. השוואה זו אונסת באופן החותך ביותר עמדות דוקרות עיניים. דרוש טווח ארוך לאין שיעור של דמיון, כדי לקרב השוואה כזאת אל המציאות. האומה הבריטית הייתה צריכה להיוולד בהודו, להיעקר ממנה בכוח הזרוע, להישאר נטולת שורשים בכל ארץ אחרת ולהיות נכספת תמיד – בכוח הקשר הנפשי המתמיד – לשוב למכורתה. האנגלים שבאו להודו היו חייבים לבוא לא כמישנים למלך, כפקידים גבוהים וכקציני צבא, אלא כעובדי אדמה, כסוללי דרכים וכפועלי בתי-חרושת. היה מוטל עליהם לעמול בזיעת אפיהם תחת קרני השמש הלוהטת, לגאול במו ידיהם הערומות שטחי קרקע עזובים משממת חול, סלע וביצה, לגדל את ילדיהם על-מנת שיישארו בהודו ויעבדו בה ולנטוע עצים שיצלו עליהם. רק אז היה להשוואה זו טעם.

למעשה, אדוני היושב-ראש, מעולם לא ביססנו את תביעתנו על הברכה שהבאנו לאחרים. אין אנו רואים את עצמנו חייבים להשפיע ברכה על מישהו. ההתחייבות היחידה שאנו מקבלים על עצמנו היא לא להרע את מצבם של המתיישבים הקיימים. אין אנו מיסיונרים או פילנתרופים. אנו באים לאותה ארץ לבקש בה את ישועתנו – אם גם אנו מעוניינים מאוד לעזור לשכנינו ומרוצים מאוד כשהדבר עולה בידינו. עם זה, הברכה שאנו מביאים תוך כדי תהליך גאולתנו העצמית היא עובדה ניצחת, שכל המשקיפים מודים בה, כאוהדים כעוינים, אם בחפץ לב או כאילו כפאם שד, ובכללם גם נציג פקיסטן בעצמו ובכבודו. יתר על כן, ברכה זו היא לא פרי התכוונות מיוחדת, אלא תוצאה מוכרחת של התהליך. הסיבה פשוטה. אי-אפשר לך לשפוך לתוך ארץ כמות גדולה של יוזמה, כושר מעשה וחריצות כפיים, מדע והון, בלי שהעושר החדש שאתה יוצר יסתנן לסביבתך ובלי שהמופת שאתה מראה לא יעורר אחרים לצאת בעקבותיך. אין אתה יכול לבלום את נחשול הרווחה; סופו להציף את השטח הכלכלי כולו. ומכיוון שתהליך זה הוא בלתי-נמנע, הריהו מוכרח להימשך גם להבא – שכן, בתכלית הפשטות, אי-אפשר לעשות את העבודה הזאת אחרת. יותר שאתה מביא יהודים, יותר שאתה עושה עבודת בניין – יותר ויותר הולכות ומתרחבות גם אפשרויות המחיה והקידמה בשביל שכניך. זהו טבע הדברים ואין לשנותו.

 

שוב בעיות עבודה וקרקע וטענת הנישול

הרבה הותרע פה על העובדה, כי המפעלים היהודיים מעסיקים בדרך כלל פועלים יהודים. זהו בהחלט המצב ואין זה כלל מענייני להפריז בהדגשת העובדה, כי לעומת כל יהודי יחיד המועסק כעובד שכיר במשק הערבי יש לפחות 100 ערבים – לא 10 ולא 20 ולא 50 אלא 100! – המועסקים על-ידי יהודים. לא זה העיקר. אמת המידה העיקרית לבחינת ערכו של מפעל הבניין היהודי בשביל האוכלוסייה הערבית איננה במספר הערבים המועסקים על-ידי יהודים, אלא בתנועת הנפח הכללי של התעסוקה הערבית – אם הוא מתרחב או מצטמצם עקב המפעל הזה. והנה, אחת המגמות הבולטות ביותר בחייה הכלכליים של ארץ-ישראל היא הגידול המתמיד של התעסוקה הערבית בד-בבד עם התקדמות הפיתוח היהודי. מלבד היות טענתנו זו מוכחת על-ידי ראיות ישירות חותכות, הריהי מתאמתת, ראשית, על-ידי ריבויה העצום של האוכלוסייה הערבית, המלווה בעלייה מתמדת של רמת חייה; שנית, על-ידי היות הריבוי הזה גדול באזורי ההתיישבות היהודית מבחלקים אחרים של הארץ; ושלישית, על-ידי העדר כל הגירה ערבית מארץ-ישראל, ולעומת זה על-ידי זרימת עבודה זולה לארץ-ישראל מן הארצות השכנות.

כאשר חייתי לפני ארבעים שנה בכפר ערבי בהרים שבין ירושלים ושכם, היו רבים מהכפריים בעלי היוזמה שבאותה סביבה מהגרים לאמריקה, בעוד שרבים מן הנותרים היו הולכים ברגל בעת הקציר לעבר-הירדן להשתכר שכר נוסף למחייתם. עכשיו אין יציאה ערבית לאמריקה, ואשר לעבר-הירדן, אנו עדים לתהליך הפוך: אנשי עבר-הירדן באים לארץ-ישראל לבקש עבודה, ואילו הארץ-ישראלים חדלו לנדוד. אם תשאלו היום את אנשי הכפרים באותה סביבה, הרחוקה מכל התיישבות יהודית, מה הדבר שיש בו כדי להסביר את השינוי, יגידו לכם כי עכשיו מרובה יותר העבודה בארץ ושכרה גבוה יותר. ואם תוסיפו לשאול מדוע, תהיה התשובה: "בגלל היהודים". הכְּבידה כלפי אזורי רווחה גבוהה יותר היא חיזיון בלתי-נמנע בחיים הכלכליים. הבעיה בשביל המדינה היהודית תהיה כיצד להשתלט על הסתננותם של פועלים נמוכי-שכר מבחוץ, ולא מה לעשות לערבים המובטלים בתוך הארץ. אבל, חוזרים וטוענים המתקיפים, "הן היהודים מנשלים את הערבים מן הקרקע". לפי הכרתו המפורשת של נציג פקיסטן, ילך ויגבר תהליך זה במדינה היהודית. "כלום אין עומדים לרשותם של היהודים אמצעי כסף בלתי-מוגבלים? כלום אין כל הקרקעות היהודיים קניין לאומי? כלום אין חל על היהודים איסור להעסיק פועלים ערבים כלשהם?" וכך מצטייר לעינינו חזון בלהות של המוני ערבים מנושלים ומובטלים, הזורמים מהמדינה היהודית לחפש עבודה בארצות רחוקות. אבל עיקרו של עניין הוא שאין מתנהל שום נישול. להיפך, עם התקדמותה הכללית של החקלאות נעשים האיכרים הערבים מושרשים בקרקע הארץ יותר ולא פחות. נכסיהם באדמת הארץ, בדמות בתים בנויים כהלכה, עצים נטועים להצל, מטעים מניבי פרי, בהמות עבודה וכלי עבודה, הולכים ורבים. היפוכו המפתיע של התהליך הכלכלי לא יעלה על הדעת לאור הניסיון המובהק של העבר. התמונה המסולפת שהוצגה כאן מעידה או על תדרוך מטעה או על גילוי פנים שלא כהלכה בתהליכים הפועלים למעשה.

קודם כל, רק פחות ממחצית הקרקעות היהודיים הם קניין לאומי. השאר הוא רכוש פרטי. לגבי הקרקע הלאומי העיקרון הוא לא רק עבודה עברית, אלא, בדרך כלל, עבודה עצמית. פירושו של דבר, כל העבודה נעשית על-ידי המתיישבים עצמם בלי שיזדקקו לפועלים שכירים – אשר על כן אין מתעוררת כלל בעיית העסקתם של ערבים. בקרקע הפרטי, ובייחוד בפרדסי ההדרים, .שבהם העבודה השכירה היא הכלל, מועסקים ערבים לאלפים. אבל עיקר השאלה הוא בממדי רכישת הקרקע על-ידי יהודים. עם כל אוצרות הממון האגדיים שהיהודים חולשים עליהם, ועם כל ההקלות שהם נהנו מהן לכאורה במשטר המנדט – לא במשטר הספר הלבן – הם הצליחו עד כה לרכוש פחות מ-7 אחוזים של אדמת הארץ. חלק גדול של האדמה שנרכשה על-ידי היהודים לא הוצא כלל ממעגל החקלאות הערבית. אדמה זו נפסלה לכתחילה כצחיחה, והייתה טעונה הכשרה שעלתה בדמים מרובים. היא מהווה כיום הוספת נקייה לאוצרותיה החקלאיים של הארץ.

מצד שני, קרקעות מסויימים, שהיו קודם מחוץ לתחום כדאיות העיבוד, התחילו הערבים עצמם מעבדים אותם כדי ליהנות מהביקוש המוגבר למוצרים חקלאיים שנוצר על-ידי השוק העירוני היהודי ובעזרת ההון שהופק ברובו ממקורות יהודים, אם במישרין או בעקיפין. ההפסד הנקי הכולל לחקלאות הערבית בשטח-קרקע היה אפוא קטן בהרבה מכפי שנדמה, והפסדו של שטח זה יצא בשכר הפריון המוגדל – ולא רק כיסה השכר את ההפסד אלא העדיף עליו – והכול עקב הקידמה החקלאית הכללית, אשר באה במידה רבה הודות ליוזמה היהודית. שטח הקרקע בלבד לעולם אינו הגורם המכריע בקביעת רמתה של רווחה חקלאית. אופן השימוש בקרקע חשוב ממש כגודל השטח, אם לא חשוב יותר ממנו. המעבר ממשק בעל למשק שלחין, למשל, משמעו גידול כפול פי-חמישה לגבי ערך היבול וענפי התעסוקה. לגבי הקרקע, כמו לגבי העבודה, אבן הבוחן היא אם מספרם הכללי של החקלאים הערבים גדל או קטן ואם רמתם הכלכלית הממוצעת עלתה או ירדה. לפי שתי אמות מידה אלו, מִתאמת היַעַל המבורך של ההתיישבות היהודית לגבי החקלאות הערבית. אותו מעשה בערבים שנושלו מאדמתם עקב רכישתה בידי היהודים, ויצאו לשוטט על-פני הארץ בחוסר כל, הוא סיפור בדים שהומצא לצורך מדיני. סיפור זה הוכחש על-ידי חקירות רישמיות ואין לו שמץ ראיה להסתמך עליו. הזרם המתמיד של פועלים ערבים מהאזורים הערביים הטהורים, ומחוץ לארץ-ישראל אל האזורים אשר יושבו בחלקם על-ידי היהודים על אדמה שנרכשה מידי ערבים, הוא הוכחה לסתור את העלילה ההיא. אלה שמכרו עודפי קרקע השקיעו את הפדיון בפיתוח הנותר. הפדיון עלה וכן גבר הביקוש לידים עובדות – כוונתי לידים עובדות של ערבים.

היה זה עיקרון בל-יעבור במדיניות רכישת הקרקע היהודית לא להפקיר ללא קרקע כל ערבי שעיבד קודם את הקרקע שנרכש. אנו מקפידים להבטיח כי האריסים, אם אין מנוס מעקירתם, ייקלטו בחקלאות במקום אחר. איכרים בעלי קרקע דואגים לעצמם וכמעט לעולם אינם מוכרים את כל נחלתם. גם אין אנו מעוניינים לקנות קרקע מבעלים זעירים, בגלל פיצול החלקות. אנו קונים רק מאלה שיש להם עודף למכור, ואנו קונים רק את העודף.

העובדה כי ההתיישבות החקלאית היהודית לא רק לא נישלה חקלאים ערבים, אלא סייעה להעלאת רמת חייהם, יש לה שורשים בתהליך משולש: ראשית, הכשרתו של קרקע שנחשב בתחילה לבלתי-פָּליח; שנית, הגילוי והניצול של אוצרות מים חדשים; שלישית, הכנסת גידולים חדשים עדיפי-ערך למשק החקלאי. זוהי התשובה לתהייתו של נציג פקיסטן – כיצד ייושבו עולים יהודים על הקרקע בלי לדחוק רגליהם של ערבים.

בקצת מקרים נרכשו שטחי קרקע מבעלי אחוזות גדולות והאריסים הועברו למקום אחר. לא היה אף מקרה אחד שבו נעלם מעל המפה כפר של איכרים בעלי קרקע. בעמק החוף הוקמו מאה וחמישים כפרים יהודים. אף כפר ערבי אחד לא נעלם. כולם נהנים כעת מרווחה גדולה מזו שידעו קודם. כולם עכשיו מרובי אוכלוסים משהיו.

המצב כולו משובש כיום על-ידי הגשמתו של חוק הקרקע הגזעי, האוסר על הערבים למכור ועלינו לקנות קרקע במרבית שטחה של ארץ-ישראל. חוק זה הוא כריחיים על צוואר ההתיישבות היהודית והפיתוח החקלאי הערבי כאחד. במדינה היהודית לא זו בלבד שטובת הערבים עצמם לא למכור את אדמתם עד תום תפעל לפחות באותו תוקף כפי שפעלה קודם, אלא השלטונות היהודים, דווקא משום שיישאו באחריות ישירה יותר, ינהגו יתר קפדנות בקיום עקרונותיהם. מבחינה זו, כמו לגבי אנפין אחרים של יחס המדינה היהודית למיעוטה הערבי, לא אבוא לשחר אמון ביתרון מוסריותם של היהודים. אין אנו מתיימרים ביתרון כזה. כל מה שארשה לעצמי לציין, בכל העניוות, הריהו כי מותר לסמוך על היהודים שיעריכו בתבונה את טובת עצמם. הן חיה נחיה בבית זכוכית לאחר קום המדינה היהודית, כשעינם של שכנינו פקוחה עלינו בחשדנות חריפה ורבים מתחקים עלינו מרחוק בערנות רבה. גם יהיו לנו בני תערובות משלנו, אם מותר לי להתבטא כך, בארצות קרובות ורחוקות. יתר על כן, נהיה מעוניינים ביותר ברווחתם של הערבים לטובתנו, לבל יחתרו תחת רמת חיינו, אלא להיפך, ישמשו לקוחות טובים למוצרינו התעשייתיים. אין זו רק מדיניותנו המוצהרת. יהיה זה עניין של אינטרס עצמי ישיר בשבילנו לשקוד על העלאת רמת החיים הערבית לכדי רמתנו שלנו.

מעל לכל, חשוב לזכור כי רוב שטחה הקרקעי של הארץ – 18 מיליון דונם מתוך השטח הכולל של 26 מיליון – מוגדר כיום כבלתי-פליח, ללא כל ברכה לאלוהים ולאדם. אין לערבים שום תמריץ לפתח את חלקה הגדול של שממה עצומת ממדים זו. אם לא יותן ליהודים חופש הניסוי וההכשרה, כי אז אותם מרחבים גדולים – פזורים על-פני כל הארץ אבל מרוכזים בייחוד כאזורים מסויימים – יישארו לדורות, אם לא לעולמים, בקיפאונם הקיים. נציג פקיסטן עירער חמורות על הצעת רוב הוועדה לכלול בתחום המדינה היהודית המוצעת את אזור הנגב – משום שזהו שטח שכולו או בעיקרו ערבי. אבל הנגב מכיל 45% משטחה של ארץ-ישראל ורק פחות מ-5% מאוכלוסייתה. אפשר  לקרוא לנגב אזור שכולו ערבי גם אילו רק 100 ערבים שוטטו על-פני מרחביו. הברירה לגבי הנגב היא בין כלילתו במדינה היהודית ופיתוחו הנמרץ על-ידי השקיה לטובת יהודים וערבים כאחד – לבין השארתו בשממתו.

 

אמצאה מלאכותית או כורח חיים?

פה מקום עמי להזכיר דופי משונה אחד שנתן במפעלנו נציגה של מצרים, באומרו כי כל מה שאנו עושים בארץ-ישראל הריהו מלאכותי. תמה אני מה משמעו של מונח זה בפיו ואיזה רושם נתכוון לעשות עלינו על-ידי השימוש בו. לכו ואמרו לילדינו שנולדו בארץ כי הם מלאכותיים! אימרו זאת לעצים שנטענו, לשדות שגאלנו מהשממה, לבתי-החרושת בהם אנו עובדים. נסו נא לבטל כמלאכותיים את מיתקן האשלג על ים-המלח או את בית הכוח על הירדן. במובן זה גם סכר אסואן במצרים הוא מלאכותי. וכן מפעל עמק טנסי. ולמעשה כזוהי כל התרבות המפוארת של היבשת האמריקנית הזאת, שכן כולה היא פרי הגירה.

אילו ניתנה לעם היהודי אפשרות הוגנת, הן מבחינת הזמן והן מבחינת ההקלות המינהליות, לבצע תוכנית עלייה והתיישבות רחבת מידות לפי רוחו האמיתית של המנדט, כי אז כל שטחה של ארץ-ישראל המערבית – לאחר הפרדת עבר-הירדן שנכלל לכתחילה בתחום הצהרת בלפור – היה נהפך בעתיד לא רחוק לדבר שאנו קוראים לו מדינה יהודית, זאת אומרת מדינה עצמאית בעלת רוב יהודי, הפתוחה לקבל עולים יהודים. הסוכנות היהודית תקיפה בדעתה, כי זהו הדבר שהעם היהודי היה זכאי לתבוע ולצפות לו ואשר במסגרתם של תנאים מדיניים נוחים היה ניתן להתגשם. אבל האישור הבינלאומי והביצוע המעשי של תוכנית כזו בשלב זה נתקלו במעצורים אשר יש להודות בחומרתם. המכשולים לא היו חמורים עד ללא יכולת להתגבר עליהם אילו התמידה המעצמה בעלת המנדט במילוי משימתה במשך כל התקופה הזאת. אבל מעילת בעלת-המנדט בהתחייבותה, שבאה לידי ביטוי ב"ספר הלבן" של 1939; סירובה להחזיר את הדברים לקדמתם אחרי גמר המלחמה; והעדר תחליף נראה לעין למשטר המנדט הקיים – בעצם, למשטר המנדט הקודם – שהיה מאפשר את המשכה של עלייה והתיישבות רחבה בארץ-ישראל בלתי-מחולקת למשך כמה שנים – כל אלה העמידו את הסוכנות היהודית בפני הכורח המכריע לבקש קפיצת דרך לעצמאות.

דרך זו נתחייבה על-ידי צרכים יהודיים מכריעים הן בארץ-ישראל והן באירופה. בארץ-ישראל חרג העם היהודי בגידולו ממסגרת האפוטרופסות. הוא בגר והתחשל במבחנים ובחלאות של המהומות הערביות מלפני המלחמה ושל המלחמה עצמה. מסביב לו זכתה ארץ אחרי ארץ בעצמאות, רק יהודי ארץ-ישראל, חדורי הכרה נוקבת כי אף הם היו לאומה, עדיין נשארו חסרים את סגולות העצמאות הממלכתית. המשטר המדיני והכלכלי, אשר בו נגזר עליהם לחיות, לא התאים עוד לריקמה הכללית שהקיפה אותם. נחיתותם ועמידתם ללא מגן נוצלו לרעתם. הם נוכחו לדעת, כי דבר הקמת המדינה היהודית הוא גם כורח דחוף, גם אפשרות מעשית לחלוטין.

לעומת זה, הטרגדיה של שארית הפליטה באירופה, בהצטרף אליה סירובו של שלטון המנדט להגדיל את מיכסת העלייה השרירותית והמקוצצת ללא כל יחס לצורכי השעה, יצרה מצב קשה מנשוא. גם מעמדן הרעוע של העדות היהודיות בארצות המזרח נהפך לשורש דאגה חמורה. הבעיה של המצאת ישועה לאלתר לקורבנותיהן של רדיפות עבר, ולמי שהופיעו כמועמדים לנפול קורבן לפורענויות הצפויות לעתיד, הוסיפו טעם של דחיפות לצורך בעצמאות.

אגב, אדוני היושב-ראש, אותו סיפור שהושמע פה כמה פעמים – ודאי מתוך תקווה כי החזרה עליו סגולה היא שישתמר בזיכרון – בדבר אותם שלושים אלף היהודים הכלואים בארץ-ישראל, המתפרצים לחזור לגרמניה ולאוסטריה ואין מניחים להם על-ידי איומים, אינו אלא כזב גמור ומוחלט. לא 30,000 ואף לא 10.000 ואפילו לא 3,000 או 1,000 לא נרשמו לחזור. זוהי בדותה מראשיתה ועד סופה. ההנחה כשלעצמה, כי על-ידי איומים ואלימות אפשר להחזיק בארץ-ישראל מספר כה רב של אנשים על-כורחם, היא הבל ורעות רוח.

הנציגים הערבים טרחו לעשות את עמדתם בשאלת העלייה, השלילית ללא פשרה, נוחה יותר לעיכול בשביל דעת הקהל הבינלאומית, ולכן ביקשו להפריד בין בעיית ארץ-ישראל לבין זו של היהודים שאין להם בית. ,יבוא הארגון הבינלאומי לענייני פליטים וידאג להללו", טענו הנציגים הערבים. מה כנה הצעה זו ניתן להעריך לפי העובדה, כי כפי שידוע לנו לא הצטרפה עוד אף אחת מהמדינות הערביות לארגון בינלאומי זה. פירושו של דבר, כולן נתנו יד לחבל בתיפקודו התקין, אבל כל בעיית הארגון למען הפליטים אינה מעלה ואינה מורידה כאן. ההפרדה שגורסים הערבים במקרה זה היא ממש כה מציאותית ומעשית כמו הטריז שהם מנסים לתקוע בין היהדות והציונות. העניינים אינם ניתנים להיות מנותקים זה מזה בחיים ובתחום המדיניות המעשית. העקירים היהודים מעיקים על בעיית ארץ-ישראל, ולחץ זה הוא גורם במדיניות הבינלאומית. העקירים היהודים והעם היהודי בארץ-ישראל תקיפים בדעתם, כי כניסתם של יהודים לארץ-ישראל היא דבר שבזכות ואין היא טעונה הסכמת הערבים.

הנציגה הנעלה של הודו¹⁰ אף היא אימצה לה את רעיון ההפרדה בין בעיות ארץ-ישראל מזה והעקירים היהודים מזה – כנראה על דרך של מפלט ניצוחי ממצוק מוסרי. היא קראה לכל הארצות לבוא בהצעות בדבר מספר הפליטים, אשר כל אחת מהן מוכנה לקלוט. אפשר בעיה זו חדשה בשבילה, ולכן אינה יודעת כי קריאות כאלו הופנו פעמים אין-ספור בעבר ונפלו על אוזניים אטומות – על-כל-פנים, לא זכו אלא לתגובה קלושה ביותר. גם ייתכן כי לא שמעה על רצונם העז והנמרץ של אנשים אלה ללכת לארץ-ישראל, ארץ אשר בה בלבד עתידים הם לחוש את עצמם כבני בית.

ברצוני להשתמש בהזדמנות זו, אדוני היושב-ראש, כדי להדגיש את הדחיפות החריפה של מתן הוראה להגדיל ללא כל דיחוי, ובשיעור ניכר, את ממדי העלייה לארץ-ישראל – אם הכוונה היא להקל את סבלם של המונים ולמנוע טרגדיות הדשות, כגון זו של האונייה "יציאת אירופה", מאורע אשר זיעזע ללא ספק את מצפונו של עולם, ואף-על-פי-כן עדיין לא העלה שום תקנה למצב.

 

הקורבנות הכרוכים בתוכנית החלוקה

מתוך התחשבות בכל השיקולים האלה, כורעת תחת משאם המצטבר, התייצבה הסוכנות היהודית מול הברירה אשר העמיד הדין-וחשבון של הוועדה המיוחדת של או"ם לארץ-ישראל.

המסקנות שהגענו אליהן צויינו בהופעתנו הראשונה.¹¹ רשמנו לפנינו את דחיית תוכניתנו שלנו; את ההמלצה שנתקבלה על-ידי הוועדה פה-אחד בדבר חיסולו של המנדט; את הצעת רוב הוועדה כי יש לחלק את ארץ-ישראל ולכונן בה שתי מדינות. בלב כבד, אבל מתוך הכרה מלאה באחריות ההיסטורית הכרוכה בצעד זה, החלטנו להקדיש לתוכנית זאת את עיוננו המלא.

הקורבנות הכרוכים בתוכנית החלוקה בשביל העם היהודי כבדים הם מכדי כל אפשרות להפריז בהערכתם. התוכנית מחייבת לוותר על קרוב למחצית הארץ, אשר לגאולת כולה היו מכוונות התפילות והתקוות של דורות כה רבים. כבר הודגש מה חריפה פגיעתה של הוצאת ירושלים מכלל המדינה היהודית בהרגשה היהודית ובעתיד היהודי. שטחים ואתרים אחרים עטורי הילה של זיכרונות קודש, מחוזות עתירי-הבטחה לעתיד, אפילו קבוצות שלמות של יישובים יהודיים המפגינים את ניצחון המאמץ החלוצי על מכשולים ללא גבול – אף הם נשארו מחוץ לתחום המדינה היהודית בתוכנית המוצעת. יש בידי הסוכנות היהודית להגיש הצעות מפורטות בדבר תיקוני גבול וכן לגבי צדדים אחרים של התוכנית. נוכח ההשפעה המרחיקה לכת של כל צד של התוכנית על עתידו של העם היהודי, בטוחה הסוכנות היהודית כי תינתן לה מלוא האפשרות להשמיע את טענותיה ולהגן עליהן בכל ועדת מישנה, או ועדות מישנה, אשר ועדה זו עשויה למנות.

קו-יסוד אחד של התוכנית אשר הנני להעיר עליו הוא האחדות הכלכלית המוצעת בה. עמדתנו כלפי הצעה מרחיקה לכת זו כבר הוסברה. אבל במהלך הויכוח מתחו אחדים מהדוברים הערבים ביקורת חריפה על רעיון האחדות הכלכלית, וייחסו בהקשר זה מזימות אפלות לסוכנות היהודית. הבה אבהיר אפוא כי אין אנו רואים בשום פנים את האחדות הכלכלית כהכרחית לשגשוגה של המדינה היהודית. להיפך, אחדות זו באה להטיל מעמסה כבדה על אוצרה והגבלה מסויימת על ריבונותה. עם אלה נהיה מוכנים להתפשר כדי להקל על הפתרון, אבל סיכויים רחוק מלהרנין את ליבנו. כמובן מאליו, הננו רואים כעניין חיוני את קשירתם של קשרים כלכליים אמיצים ביותר בין שתי המדינות, אבל אילו הונח העניין להכרעה לפי ראות עינינו, לא היינו מציעים הטלת אחדות כלכלית כפויה, אלא היינו מעדיפים מערכת הסכמים הדדיים חופשים.

אבל מטרה עיקרית להתקפה על תוכנית הרוב שימש ההסדר הטריטוריאלי, שלפיו מספר ניכר של ערבים נועד להיכלל במדינה היהודית.

כי ארץ-ישראל תישאר מאוכלסת יהודים וערבים – הרינו רואים כצו ההיסטוריה. כי כפרים ערביים ויהודיים מעורבים אלה באלה בקרב חלקי הארץ – הרי זו עובדה גשמית אשר אין לשנותה. לכן אי-אפשר כלל לעצב שטח של ממש בשביל המדינה היהודית בלי לכלול בתוכו מספר ניכר של ערבים. הסוכנות היהודית כבר הצהירה, כי היא רואה את השטח המוצע בשביל המדינה היהודית בדוח הרוב כמינימום הכרחי – כהצעת פשרה הכרוכה בקורבנות כבדים, אשר על קבלת פחות ממנה לא תהיה הנהלת הסוכנות מוכנה להמליץ לפני התנועה, אבל תהיה מוכנה להסתפק בה אם תוגשם. כיוון שכך, יורשה נא לי לנסות ולהבהיר את הברירות שהאומות המאוחדות עומדות עכשיו לפניהן.

      

מהי הברירה

נראה, כי חלה עכשיו התגבשות מכרעת של דעת קהל עולמית לטובת הענקת עצמאות לארץ-ישראל בהקדם. בעצם, יש לראות את הדבר כנגזר מראש. הכרזת מעצמת המנדט על החלטתה הנחושה לפנות את ארץ-ישראל במועד מוקדם אינה מניחה מקום לספק כלשהו בעניין זה. נמצא, כי דבר עצמאותה של הארץ הוא ודאות גמורה, והשאלה היחידה היא איזו צורה תלבש עצמאות זו. והנה, קיימות רק שתי אפשרויות לגבי צורת העצמאות – או מדינה אחידה או שתי מדינות נפרדות. הפיכת ארץ-ישראל למדינה עצמאית יחידה על יסוד ההרכב הקיים של אוכלוסייתה, יהיה פירושה כינון ארץ-ישראל כולה כמדינה ערבית והפקרת המיעוט היהודי לחסדו של הרוב הערבי. זהו פתרון שאינו פתרון כלל; הוא נדחה בתוקף על-ידי התנועה הציונית בתמיכתו המלאה של העם היהודי כולו. הוא נפסל בדין על-ידי דוח הרוב. הסיבות ברורות, אבל אפשר יהיה בזה עזר לאלה המעוניינים להגיע בעניין הנדון לכלל דעה שקולה, ללא משוא-פנים, אם אעיר כמה הערות על היתרונות והמגרעות של שתי האפשרויות.

וזוהי ההשוואה: ראשית, במקרה של מדינה אחידה יהיו 700,000 יהודים כלולים במדינה ערבית ; במקרה של חלוקה לפי קו דוח הרוב, יהיו כלולים במדינה היהודית בין 400,000 ו-500,000 ערבים – המספר המדויק יהיה בוודאי קרוב יותר למספר הראשון. שנית, במקרה הראשון תישלל זכות ההגדרה העצמית מכל העם היהודי שבארץ-ישראל; במקרה השני ייהנו מזכות ההגדרה העצמית שני שלישים מהיישוב הערבי. שלישית, במקרה הראשון ירגישו היהודים כי הם הוכנסו למלכודת מוות והם יגיבו בהתאם לכך; מכל מקום, הם ימצאו עצמם מחוצים ומעוכים תחת כובד משקלו של הרוב הערבי המכריע בארץ-ישראל, המוגבר על-ידי הגוש המוצק והעצום של האוכלוסייה הערבית בארצות הסמוכות, המאוחדות בחבר הערבי; במקרה השני, ימצא המיעוט הערבי במדינה היהודית ערובה יעילה ביותר לביטחונו בסהר המדינות הערביות העוטר את המדינה היהודית משלושה עברים. רביעית, במקרה הראשון, מיעוט מפותח ביותר במסורתו הדמוקרטית ועדיף במספרו ימצא עצמו כפוף ואנוס להסתגל לרוב בעל משטר כלכלי ומושגים חברתיים השונים בתכלית משלו; במקרה השני, מיעוט קטן יותר ימצא עצמו צמוד לרוב קדמני, אשר עניין חיוני יהיה לו לסייע למיעוט זה להתעלות עד לרמתן. חמישית, במקרה הראשון תיפסק לחלוטין כל עלייה יהודית לארץ ובעיית היהודים בני-בלי-בית באירופה תיתקע במבוי סתום ללא כל תקווה; במקרה השני, תמציא המדינה היהודית פתרון נרחב יותר ומהיר יותר לבעיה מזה שניתן להשיגו על-ידי צירוף כל יתר ההצעות המנסרות בעולם יחד; למעשה, הרינו משוכנעים כי היא תמציא פתרון שלם לבעיה. ואחרון אחרון: במקרה הראשון יהיה העם היהודי, המהווה מיעוט בכל ארץ בעולם, נדון למעמד של מיעוט נצחי גם בארץ-ישראל, ועל תקוותו היחידה להיחלץ ממארת גורל זו, לפחות בארץ-מכורתו, ייסתם הגולל; במקרה השני, לא יהיה היפוכו של דבר אלא זה שהעם הערבי, אשר מצבו מאושר לאין-שיעור מגורלם של כמה עמים אחרים, בהיות הרוב העצום של בניו מיושבים ברציפות בארצות הסמוכות זו לזו ונהנים מעצמאות מלאה, יכיל שבריר קטן שיהווה מיעוט ברצועת ארץ שכנה – מיעוט שיישאר מאוחד לצמיתות עם העם הזה כולו על-ידי קשרי כלכלה ותרבות רבים לאין-ספור.

 

מה שמותר בהודו, מדוע יהא אסור בארץ-ישראל?

המסקנה הנובעת מההשוואה הזאת ברורה מאליה ואינה טעונה ניסוח. נציגי ארצות-ערב ונציג פקיסטן הסתמכו חגיגית על זכויות הבעלות, הכיבוש, ההחזקה וההגדרה העצמית כדי לפסול את זכות העם היהודי למדינה משלו. הם מסרבים להכיר בפסק-ההלכה הבינלאומי אשר קבע לארץ-ישראל מעמד מיוחד במינו, כארץ המיועדת לא רק להכיל גם להבא את תושביה הערביים, אלא גם לשמש בית לאומי לעם היהודי. אבל הלא אין הם יכולים להעלים עין מהעובדה הניצחת, כי ארץ-ישראל ניתנת היום להתחלק באופן שהיהודים יהוו רוב בחלק גדול ממנה. מדוע לא יחולו על חלקה זה של ארץ-ישראל העקרונות הרמים ונישאים, שהללו דוגלים בהם לגבי כולה? ואילו אם הנחת היסוד היא – כפי שטען אחד הנציגים הערביים – כי אין רשות לחצות לשניים שטח מנדט אחד, כי אז הרי כל מעשה קריעתו של עבר-הירדן וכינונו כמדינה עצמאית היה בלתי-חוקי. ומדוע הדבר הכשר לפקיסטן לא יהיה כשר למדינה היהודית?

על קושיה זו יש לו, לנציג המכובד של פקיסטן, שתי תשובות: ראשית, כי המוסלמים ההודים יושבים בהודו מאז ומקדם, בעוד שהיהודים בארץ-ישראל אך מקרוב באו; ושנית, כי בהודו באה החלוקה על יסוד הסכם הדדי, בעוד שבארץ-ישראל היא נושא למחלוקת.

התשובה הראשונה אין בה כדי לעשות רושם רב על היהודים. אשר לשנייה, הערה קולעת מאוד הושמעה כאן על-ידי הנציג הדגול של קנדה. הוא אמר בצדק גמור, כי ההסכם כשלעצמו דרוש ממש באותה מידה בשביל המדינה האחידה כשם שהוא דרוש בשביל החלוקה. ברצוני להוסיף להערה זו את השאלה: ומה היה קורה אילולא גילתה הודו את התבונה המדינית שבהכרת זכותה של פקיסטן להפריד את עצמה? כלום תביעתם של היהודים להפרדה מפסידה משהו מתוקפה אך ורק משום שאותה תבונה מדינית אינה מנת-חלקם של הערבים? העלינו לקבל את דין רודנותו של העדר-התבונה?

ודאי שקיימת ועומדת בעיית היחסים בין המדינה היהודית לבין המדינות הערביות השכנות. היהודים מעוניינים להתרכז בארצם ולא להתפזר בארצות אחרות. לכן, משתוקם המדינה שתניח את דעתם של היהודים, היא תכבד את גבולותיה. אבל נראה כי כל דבר הבל עשוי לסבר את האוזן אם חוזרים עליו ללא שיעור. מתוך הקשבה לנציגים הערבים אפשר היה להגיע לידי מסקנה כי הבעיה הניצבת לפני העולם אינה כיצד להמציא בשטח פעוט חוף מיבטחים לנודד מדורי דורות, אלא כיצד להגן על המרחב העצום וכביר-הכוח של המזרח התיכון כולו מפני סכנת הפלישה העלולה להיפתח, כביכול, מאותה פינה זעירה.

 

השלום בוא יבוא

אדוני היושב-ראש,

הסוכנות היהודית נתעודדה מאוד מההצהרות שנשמעו כאן מפי הנציגים המכובדים של ארצות-הברית של אמריקה ושל ברית הקהיליות הסוציאליסטיות הסובייטיות, וכן מהודעותיהם של נציגים דגולים אחרים. לגבי מספר נקודות יסוד כולם דיברו בלשון אחת, והודעותיהם סימנו צעד חשוב לקראת כינונה של המדינה היהודית. בייחוד מעודד סיכוי ההסכם בשאלת ארץ-ישראל בין שתי המעצמות האדירות הראשיות.

הצהרתו של נציגה המכובד של הממלכה המאוחדת מיום אתמול ספק פתחה ספק לא פתחה פתח כלשהו, אשר נאומו הקודם, לפי הרושם, כמעט סגר.¹² ממשלת הממלכה המאוחדת יש לה עכשיו הזדמנות יחידה לתת יד לסיומו המכובד של פרק בהיסטוריה, אשר נפתח מצידה ברוב אצילות על-ידי הצהרת בלפור. המרירות שהצטברה בשנים האחרונות יכולה להישכח במידה רבה אם הם ישתמשו בשעת הכושר. אבל סיכויי שיתוף הפעולה הבריטי בהגשמת הפתרון, שממליצות עליו שתי המעצמות האדירות האחרות, עודם מוקדרים על-ידי אי-הבהירות השוררת, ולעת עתה לא הופגו החששות הכבדים לרעה הצפויה.

בעיית אכיפת החלטתו של ארגון האומות המאוחדות היא ללא ספק בעיה רצינית. אנו מעוניינים מאוד לסייע לפתרון הבעיה הזאת, ולכשתתכנס ועדת המישנה נביא לפניה את הצעותינו המעשיות. כאן אסתפק רק בהערה אחת: הקושי המעשי והסיבוכים הבינלאומיים העלולים להתעורר עקב הסדר מדיני חדש בארץ-ישראל יהיו קטנים יותר, וחמורים פחות, אם תתקבל החלטה על-ידי עצרת או"ם, מאשר אם לא תתקבל. יען אל-נא יניח מישהו, כי במקרה שלא תתקבל החלטה בעצרת אפשר יהיה לאתר את התסבוכת. ארצות קרובות ורחוקות עלולות אז להסתחף לתוך המערבולת אגב התרת כל רצועה. אם מנוי וגמור עם אנגליה להסתלק ויהי מה, ואין החלטתה זו משולבת בנוהל שיוחלט עליו באומות המאוחדות, כי אז ייווצר חלל ריק. סיכוי זה מגביר את דחיפות הבעיה ומחמיר את אחריות האומות המאוחדות להבטחת פתרונה במלוא היעילות ולמועד הנכון. בשבילנו זהו עניין של שמירה ראשונית על קיומנו – להיכון לקראת אפשרות של חלל ריק הן מבחינת המינהל והן מבחינת ההגנה. אנו תפילה, כי במקרה כזה תימנע ההתנגשות, אבל חובתנו לעמוד הכן לקראת כל פורענות. אנו סבורים כי עמוד נעמוד.

רוחם ואפילו לשונם של רוב נאומי הנציגים הערבים מכבידות עלי את הפנייה הישירה אליהם. אבל הבה ניתן כולנו את דעתנו על האנשים הפשוטים בארץ-ישראל, כערבים כיהודים. הבה נחשוב על האנשים הפשוטים ברחבי המזרח התיכון. נשווה-נא לנגד עינינו את אלה הפוגשים איש את רעהו בשדות, שפים זה את זה צד בכתף ברכבות, סוחרים זה עם זה, או לפחות משתוקקים לסחור זה עם זה. ביסודו של דבר, מעוניינים כולם כאחד באותם העניינים. כולם מבקשים לחם ועבודה, תנאי חיים טובים יותר, בתים מתוקנים, בתי-ספר לילדיהם, תחבורה משופרת. בטבע הדברים כולם חפצים לראות בשגשוג תרבויותיהם ובעצמאותם וביטחונם של עמיהם, כשהם נהנים מהאושר ומהכבוד אשר רק חיי חרות ואזרחות נאורה יכולים להעניק להם. כיום נטושה המערכה. שוררים פחד ואיבה. אבל מתחת לאלה יש גאות של הרגשה אנושית משותפת המוכרחה לבוא על ביטויה.

היהודי השב למכורתו מאמין בכל להט נפשו כי הוא שייך לאותה ארץ ולאותו חלק של עולם. הוא יליד-בית החוזר למעונו. הוא יודע כי יש לו מקום שם. הוא הוכיח זאת. אין הוא נוטל מקום ממישהו. הוא נותן. עליו עוד ללמוד הרבה, אבל הוא יכול כבר עכשיו גם ללמד משהו. רצונו בשוויון – לא יותר מזה ולא פחות מזה - באותו הסיכוי, באותו המעמד. שכניו כולם בעלי מדינות. מן ההכרח שתהא גם לו מדינה – מדינתו היהודית שלו. שום כוח בעולם לא יעקור מלבו את האהבה לציון. שם דבר לא יחניק בלבו את הכמיהה לחרות בארצו. אם יקופח - לא ייכנע. אבל אדיר חפצו בשלום. הוא יודע כי יש יום והוא יובן ויקובל כשווה. הוא מתפלל כי לא ירחק היום הזה.

 

הערות

1.      ד"ר חיים וייצמן התפטר מנשיאות ההסתדרות הציונית בקונגרס הציוני הכ"ב.

2.      תיאור חי ומלא של כל פרשת " הועדה המיוחדת של האו"ם לארץ ישראל"

(UNSCOP) והמערכת בעצרת שבאה בעקבותיה ימצא הקורא בספרו של דוד הורוביץ " בשליחות מדינה נולדת", הוצאת שוקן, תשי"ב(354 עמ').

3.      כוונת פייצל הייתה למדינה ערבית אחת שתקיף את סוריה, לבנון ועיראק, ואולי גם את עבר-הירדן.

4.      ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן.

5.      קומנדר ד.ג. הוגארת, מאנשי המשרד הערבי בקהיר, נצטווה בינואר 1918 לשלוח שדר לשריף (אחר-כך מלך) חוסיין, בו אישר את תמיכת אנגליה ברעיון של אחדות ערבית ומיעט את דמות מדיניותה הציונית.

6.      כביטויו של הנשיא וילסון בסעיף-הראשון לתוכנית השלום שלו בת י"ד הסעיפים.

7.      שלא השתתפה בחבר-הלאומים.

8.      סעיף 80 של מגילת האו"ם, שנתקבלה בועידת-היסוד בסן–פרנצסיקו, מבטיח כי שום דבר הנאמר בה לא יפגע בזכויותיהם הקיימות של עמים.

9.      של ועדת האו"ם לארץ ישראל.

10.  גב' ויג'איה לאקשמי פנדיט, אחותו של ג'. נהרו.

11.  נאומו של ד"ר א.ה. סילבר לפני הועדה ביום 2 באוקטובר.

12.  בנאומו הראשון לפני הועדה המקבילה ב-26 בספטמבר, הצהיר שר-המושבות הבריטי קריץ' ג'ונס, כי ממשלתו לא תיקח על עצמה אכיפה וסדר שלא יהיה מקובל על שני הצדדים, ואילו בנאומו השני, ב-16 באוקטובר, נקט לשון שהניחה פתח פתוח לסיועה של אנגליה בביצוע תוכנית החלוקה  ולשיתוף-פעולה מצידה עם האו"ם בתקופת המעבר.לבסוף נתגבשה אצל הממשלה הבריטית עמדה אשר שללה כל סיוע כזה ודגלה באחריות-יחיד של מימשל המנדט לשלטון בארץ עד יומו האחרון.

 

לפרק הבא