יום ה',  14/3/1957

 

זה יומי האחרון בפריס הפעם, יום גדוש מיבצעים ציבוריים ומדיניים ותהפוכות אישיות.

בעיתונות בשורת איוב חדשה. ידידנו [ראלף] באנץ' [סגן מזכ"ל האו"ם] בשיחתו עם נאצר במצרים, הסכים כי יחודש השלטון האזרחי המצרי ברצועת עזה. כששאלוהו עיתונאים מתי תחול העברת השלטון לידי מצרים ענה כי אין כאן אפילו בעיה של העברה, שכן כבי"ל איננו רשות אזרחית כלל ולא נטל מעיקרא את השלטון לידיו. הנוהל שננקט בפורט סעיד עם צאת חילות אנגליה וצרפת הוא שיופעל גם ב"רצועה". בדיוק מה ששיערתי ואמרתי במפורש - אין כבי"ל מרות אזרחית, אין "הרצועה" יכולה להתקיים בלי מרות אזרחית, או"ם לא יאלתר עצמו כמרות אזרחית אך ורק למען "הרצועה", ברגע שישראל יוצאת נוצר חלל ריק אשר רק מצרים יכולה למלאו - אין כאן רישעות או דבקות המזכ"ל בדקדוקי משפטנות, אלא כורח גמור של השתלשלות העניינים, וחובה הייתה לראות כל זאת מראש.

עוד בעיתונות כי ב"ג הותקף על ידי שאילתה של יגאל אלון בכנסת וענה כי הממשלה נוקטת לעת עתה באמצעים של פעולה מדינית נגד סכנת שיבתם של השלטונות המצריים לעזה, אך אם יהיה צורך תנקוט פעולה של ממש ואז לא תמסור על כך הודעה מראש. אבל מה פירוש פעולה של ממש כשברצועת עזה ניצב כבי"ל? פעולה צבאית נגד או"ם? הנוסחאות הנושנות הולכות ונישנות אבל אין הן הולמות את המציאות החדשה!

הזמנתי אלי את מיכאל גולדמן, בנו של נחום, הלומד בפריס לימודי המזרח. בחור נעים, עודנו דבק ב"שומר הצעיר", אם כי מאורעות הונגריה עירערו כנראה את אמונתו.

קראתי אלי את אביבה נג'ר ורשמתי מפיה כמה ביטויים צרפתים בשביל הנאום שעלי לשאת היום. כל שאר שעות הבוקר עסקתי באריזת החפצים בעוד מועד.

את הנאום נשאתי בארוחת צהריים מטעם "המילווה" שנערכה ב-Centre Inter-allie. זהו מסמר ביקורי בפריס הפעם, הופעתי הציבורית היחידה, בלתי פומבית משום אופיו של מיפעל "המילווה" כאן, הנערך ברישיון הממשלה על פי תנאי מפורש שלא יינתן לו כל פירסום. בזכות הנאום היחיד הזה משלמת הנהלת "המילווה" את הוצאותי בפריס והודות לכך ניתן לי להתאכסן במלון "רפאל" שלי.

נכחו כשישים איש, בכללם רק שלוש נשים, מסולתה ושמנה של החברה היהודית העשירה - בנקאים, בעלי תעשייה וסתם אנשי ממון. המארח היה שגריר ישראל. ישבתי לימינו ואילו לשמאלו היה מיושב ידידי גי דה רוטשילד. גי זה, בן סורר וילד-תפנוקים, משעבר את גיל החמישים נמלך פתאום להתאהב באיזו בחורה צעירה, אף היא מבית רוטשילד ואף כי נוצרייה, ולמענה נטש את אליכס אשתו, התרבותית והאצילה, אשר רק לפני שנה שנתיים היה מאוהב בה לכאורה "עד לאוזניים". אליכס זו פרשה לאיזו פינה בסביבות פריס ובנה דוד עמה - אותו הנער דוד אשר רק לפני כשנה וחצי נזדמנתי לחגיגת בר מצווה שלו כאן בפריס ואז דומה כי לא היה קץ לאושרו המשפחתי של גי ולגאוותו על בנו ועל רעייתו. ראיתי עכשיו את פניו והנה קדרו ונמתחו, כולו פקעת עצבים, שפתיו קמוצות וחמוצות, בקושי ותוך אונס עצמו הוא מסנן מתוכן בת צחוק מעושה, הנעלמת כהרף עין. כנראה היטב לקה בהרס מנוחתו הנפשית עקב המשבר הזה אשר חולל על עצמו.

לימיני ישבה האישה העשירה והתקיפה והשגיונית מאדאם אלפר, ציונית ותיקה ונדיבה, שהרבתה דיבור וסיפרה רבות על עצמה, תולדותיה ומיפעלותיה. הארוחה הייתה כשרה ודמתה לארוחות מעין אלו שבארה"ב, אשר עיקרן מנה של דגים. יעקב פתח בברכה קצרה למסובים ולי, בהרימו על נס את הרישיון החדש שהושג להפיץ בצרפת שטרי "מילווה" בסך כולל של שלושה מיליונים דולר, לאחר שהמַפָּק הראשון של מיליון דולר נמכר כולו. נזכרתי כיצד התעקש מונטור "לזרוק בפני ממשלת צרפת" אותו רישיון צר עין של מיליון אחד בלבד ובאיזה מאמצים מנעתי בעדו מלבצע מחשבת כסל וטירוף זו. אחרי יעקב הגיע תורי. הנאום הצרפתי יצא מאומץ ולא חלק - אומנם הצלחתי לבטא אשר רציתי, אך לא היגעתי לתנופה של דיבור חופשי ורהוט ונוכחתי שוב עד כמה דיבורי הצרפתי, ובייחוד ברבים, הוא עניין של מזל וגם של הרגל. את מחזור הנאומים סיים גי.

מיהרתי לברוח ממסיבה זו ורק אחר כך שמעתי מפי יעקב כי השומעים היו מרוצים מהנאום ואחדים גם שיבחוהו באוזניו. הסתלקתי עם משה גלי ונסעתי לבקר בביתו כדי לראות את מזכירתי לשעבר עליזה כשהיא אם על בנים. דומה כי רק תמול שלשום השאנוה - לאחר שהתגברתי על צרות שהיו לה עקב היותה זקוקה לחליצה, ולאחר ש"נחלצה" עקב היות משה גלי כהן אשר "חלוצה" אינה מותרת לו. יש לה שני בנים שבאו תכופים זה אחר זה ושניהם מחמדים.

משם למלון. המתין לי יוסף גולן לקחתני לביתו לשם פגישה עם בועבד [המרוקני]. היה זה יום של קצב חשמלי. בועבד הוא כנראה החבר האירופי ביותר של ממשלת מרוקו העצמאית. הוא שר האוצר והפיתוח והעבודה ומסחר ותעשייה – למעשה כל השרים הכלכליים גלולים ומקופלים באיש אחד. כולו ספוג תרבות צרפתית, אם גם דובר ערבית כהלכה. עושה רושם מאוד נעים - לא רק של בן תרבות אלא גם של אדם הגון. לכתחילה פותֵיתי לפגישה איתו בהנמקה כי הוא שביקש לראותי. רק בנוסענו למקום המיפגש גילה לי ג'ו גולן כי יד יהודי מרוקני באמצע - טולדנו שמו - אשר בא וסיפר כי חשקה נפש בועבד להכירני פנים, אך יש מקום לחשד כי היפוכו של דבר סיפר טולדנו לבועבד. מכל מקום היה בועבד מוכן לבוא לבית מלוני ורק משנודע לו כי באותו בית מלון מתגוררים עכשיו שניים מבני הסולטן [של מרוקו] ביקש להועיד את הפגישה לדירה פרטית. אך כשנפגשנו לא נהג ב. כמי שיזם את השיחה - לא פתח ולא הירבה דיבור אלא רק גילה רצון לשמוע ולקלוט והסתפק בתגובות קצרות.

ברור כי קידמתי בברכה את עצמאותה של מרוקו ואיחלתי לה מיטב ההתקדמות והרווחה. עד מהרה עברתי לעוקץ הבעיה וערכתי התקפה חזיתית על נאצר. אם פני מרוקו לשיקום ולהתעצמות של ממש, הריהי מעוניינת ביציבות ובשלום ולכן אל לה לנהוג אדישות לערעור השלום ושיבוש היציבות ופתיחת פתח לנרגנויות אימפריאליסטיות ממזרח וממערב הנשקפים מהריב הישראלי-ערבי אשר קולר המשך קיומו תלוי בראש וראשונה בצווארו של רודן מצרים. יש להקים גיבוש של עמדות ממשלתיות ויחס דעת הקהל בארצות אסיה ואפריקה נגד מדיניותו השלילית העקשנית של נאצר - לא למען ישראל אלא למען היציבות והשלום. בועבד ענה כי ברור כבר לנאצר כי לא יוכל ליזום כל מיני תעלולים תוך ביטחון כי מדינות ערביות אחרות יתמכו בו בעיוורון. מבחינה זו חל שינוי ביחס כלפיו, על כל פנים במרוקו אין מוכנים לחתום מראש על כל עמדה שינקוט. לעומת זה אין לצפות ממרוקו כי תנקוט קו פעיל נגד נאצר ובעד שלום עם ישראל, שכן עדיין היא שקועה בתסבוכות שבינה ובין צרפת וכל מירצה מוכרח להיות מכוון לפיתרון בעיותיה הישירות. זה היה עיקר השיחה - והשאר פיתוחים ופירוטים ודיבורים מסביב. סיפרתי לבועבד משהו על המגעים שהיו לי עם נאצר ועל האכזבה האישית העמוקה והכאובה ביותר שנחלתי מגילוי פרצופו האמיתי במרוצת הזמן. דומני כי התוצאה הממשית היחידה משיחה זו הייתה ההיכרות ואפשר נתלוותה אליה מידת-מה של התחבבות הדדית.

מביתו של ג'ו, שוב במכוניתו, לבית השגריר היוגוסלבי. פגישה זו עם בבלר נסתדרה על הצד היותר טוב. גם רציתי לראותו - באתי לידי מסקנה כי כדאי לי לעשות ניסיון זה לאחר שיחותי עם פניקאר ועם בלומל - וגם הייתי מעוניין להסב את הדברים לידי יציאת ההזמנה לפגישה ממנו. בדיוק כך יצא. בבוקר טילפנתי לשגרירות. הוא טרם בא. אמרתי למזכירתו כי אני פלוני-אלמוני, עובר אורח בפריס ולא היה ברצוני אלא לאמר לשגריר שלום בטלפון. אמרה כי אך יבוא השגריר למשרדו תקשרו איתי. כעבור זמן מה צילצל הטלפון ובבלר היה המדבר. הביע שמחה עצומה למשמע קולי והצהיר כי הוא מוכרח לראותי - מתי אני פנוי? אמרתי כי אץ לי דרכי - אני נוסע היום ללונדון - אך אוכל לגשת אליו לחצי שעה. אמר: "בלית ברירה יהי לחצי שעה!".

פתח בהמטרת שאלות: מה באמת אירע אצלכם? מדוע פתחתם בהתקפה על מצרים? הן זה היה מעשה תוקפנות גלוי! ומה הקשר בינו לבין פעולת אנגליה וצרפת? עניתי לפי הנוסחה שנשתגרה בפי בהודו. האמין או לא האמין - על כל פנים למראית עין קיבל את הגירסה, אך הוסיף וטען כי זו הייתה תוקפנות. שאלתי אם הוא סבור כי שרשרת בלתי פוסקת של התקפות ופריצות מצד כנופיות מזוינות הנשלחות עמוק לתוך שטחה של מדינה שכנה לזרוע רצח וחבלה, להלך אימים על אוכלוסייה שלווה, לרסק תחבורה ולעשות את החיים לגיהינום - אינה בגדר תוקפנות, אלא רק תגובה צבאית עליה היא בלבד לתוקפנות תיחשב. ענה כי אני צודק בהחלט, ברור לו כי מצרים אשמה בתוקפנות מצדה, אך מה לעשות ולפי פירושה הטכני של מגילת או"ם יש להבחין בין סתם התנפלויות לבין עבירת גבול מצד צבא סדיר, והוא כיושב ראש מועצת הביטחון לשעבר יודע כי המועצה נקטה תמיד הבחנה זו. אמרתי כי כנראה מתחייב לאור הניסיון הממאיר פירוש אחר של הוראות "המגילה" ונוהג אחר מצד מועב"ט. אמר: "אפשר צדקתָ". אמרתי כי אנו משתוממים ומתמרמרים על יחס יוגוסלביה אלינו, טיטו גינה אותנו נמרצות - עשה זאת בחריפות בלתי רגילה, ללא כל גילוי של התחשבות מה בסכנה שנשקפה לביטחוננו; ואילו בוועידת בומביי - הוא, בבלר, היה חסר לי שם לאחר שיחד "עשינו" את ועידת רנגון - נתגלה מצד שליחי יוגוסלביה יחס של איבה זדונית, ממש ירדו לחיינו וביקשו לשתות את דמנו. הוא נדהם או העמיד פנים כנדהם ושאל: "האומנם התייחסו חברי אליכם ביתר חריפות מאומות אסיה?" אמרתי: "בהחלט", וסיפרתי כיצד התריעו חבריו על כל נטייה מצד חברי הוועידה האסיינים להמתיק דין ישראל ולנסח החלטה שישראל תוכל להתפשר איתה. אמרתי כי זעם זה מצד היוגוסלבים ויציאתם מגדרם להרשעת ישראל נשאר בלתי מובן לחלוטין.

מזה עברתי לבעיית עתיד יחסינו. אמרתי כי בדברי כאיש פרטי לחלוטין אני סבור כי טיטו חייב לנקוט עכשיו שתי פעולות, אחת כלפי נאצר ואחת כלפי ישראל. עליו להשמיע באוזני נאצר דברים שאינם משתמעים לשתי פנים. דווקא העובדה, כי בעיצומו של המשבר - נוכח התקפת אנגליה וצרפת על מצרים - נקט טיטו עמדה של תמיכה בלתי מסויגת בנאצר, נותנת לו עכשיו זכות ותוקף מוסרי לעשות איתו חשבון צדק. הוא חייב לאמר לו עכשיו בדברים כדורבנות כי אין זה כלל מעניינה של יוגוסלביה לראות בשוויון נפש כיצד הריב במזה"ת משמש פירצה הקוראת לגנב - שורש פורה הסתבכויות והתפוצצויות וסכנות לשלום העולמי ועילה להתערבות סובייטית מזה ואמריקנית מזה. יוגוסלביה עצמה נתונה בסכנה, היא גם מדינה ים-תיכונית, ובנפשה הדבר כי ישררו באותה פינת-תבל שקט וביטחון. אין היא מוכנה להתפשר עם המצב הקיים שביסודו הוא פרי הסרבנות הערבית לעשות שלום. אשר לישראל, הרי דווקא הגינוי החריף של אי-ציות ישראל להחלטות או"ם מחייב הבעת קורת רוח כלפי ישראל על אשר לבסוף צייתה להחלטות - וזה בניגוד לזרמים חזקים בדעת הקהל הישראלית ותוך סיכון מעמד הממשלה. בהחלט מתחייבת עכשיו יוזמה מצד טיטו לאמר מילה של פיוס כלפי ישראל אשר תסייע לחיסול הקרע שנוצר ולהתקנת יחסי ידידות מחדש. אמרתי כי לא איכפת לי אם בבלר ידווח ברוח זו לבלגרד - במידה שהבעת דעתי חשובה בעיניו. אמר בהתעוררות כי בהחלט ידווח.

אז שאל אם נחום גולדמן נמנה על ידידי וכן אם צעדים שהוא נוקט נעשים על דעת עצמו או על דעת ממשלת ישראל. מעשה שהיה כך היה. זמן קצר לפני הפלישה הישראלית לסיני פנה אליו גולדמן בהיותו בפריס וביקש להשיג בשבילו הזמנה מטיטו לביקור בבלגרד. הסביר כי כוונתו להציע לטיטו כי ינקוט יוזמה בתיווך בין ישראל ומצרים לקשירת מו"מ של שלום ביניהם. הוא, בבלר, העביר את הפנייה הזאת למשרד החוץ בבלגרד. כעבור זמן קצר נתקבלה תשובה שלילית. הצעת גולדמן הפתיעה את הממשלה היוגוסלבית. הדבר נראה לה כפסול לחלוטין - מה? לאחר ביקור טיטו במצרים וכשנאצר עומד לבקר בבלגרד הם יזמינו אישיות יהודית כה דגולה כנשיא ההסתדרות הציונית? לא היה לגמרי מעניינם לעשות צעד כזה ולעורר מרקחה של שמועות וחשדות-שווא. הוא נתבקש להשיב פני גולדמן באיזו תואנה של מה-בכך - טיטו מצטער, הוא עסוק מאוד בשבועות הקרובים, תוכניתו מלאה וכו', אבל לי הוא מוכן לספר את האמת לאמיתה. אך כל זה אינו העיקר. העיקר הוא כי כעבור זמן קצר ביותר באה הפלישה הישראלית וטיטו התרתח מאוד. הוא ראה כאן מזימה מקיאבליאנית. היה ברור לו כדבר המובן מאליו כי גולדמן פעל בשליחותו של ב"ג. כיוון שכך נסתבר אצלו כי כוונת ב"ג הייתה להשלותו - לעשות עליו רושם כי פני ישראל אך לשלום בעוד שלמעשה הוא זמם כבר אז מלחמה. הנחה זו של טיטו אפשר מסבירה את חריפות תגובתו על הפעולה הישראלית.

אמרתי כי נחום גולדמן הוא ידידי האישי ואני מכירו היטב זה שנים רבות. הוא נאמן לישראל ואין כוונתו אלא לסייע לה. עם זה הוא מסוגל בהחלט לפעול על דעת עצמו מבלי לשאול פי איש וגם עשה זאת לא פעם בעבר. הוא יוצא לגשש - לנסות דברים בכה ובכה - והיה אם יוצא מזה משהו הריהו מדווח, וָלא - אין הוא רואה טעם לספר איזה ניסיון עשה. אני בטוח כי כך קרה גם הפעם. אומנם אני שומע את הסיפור כולו זו הפעם הראשונה אך ברור לי כי ב"ג לא שלח את גולדמן לטיטו. לכל היותר - אני אומר זאת רק בדרך השערה - ייתכן כי גולדמן שאל את ב"ג אם לא כדאי לנסות ולהפעיל את השפעת טיטו על נאצר למען השלום וב"ג אמר אולי כי זה רעיון לא רע. אני מוכן לברר נקודה זו בשובי לירושלים ולהודיעו אישית. מכל מקום יש להוציא מלב טיטו את חשד-השווא כי היה כאן מצד ממשלת ישראל ניסיון כלשהו של גניבת דעת כלפיו. על הפעולה בסיני הוחלט בירושלים נוכה הצטרפות נסיבות מאיימות בימים האחרונים ממש. סמי מכאן כל מקיאבליזם.

היה לי רושם כי דעתו של בבלר נחה מהסבר זה. על כל פנים הבטיח להעביר גם אותו לבלגרד. בזה נסתיימה מחצית השעה - אפשר ארכו הדברים כדי ארבעים דקה - והיה עלי למהר חזרה למלון.

כולי הייתי דרוך לצאת ב-6.30 לאורלי על מנת לפגוש את מטוס "אל על" שהיה מיועד להגיע ב-7 ולהביא לפריס את צפורה - כדי להמריא איתה יחד ללונדון כעבור שלושת רבעי שעה. זימנתי למלון ל-6.15 את בלה למען תיסע איתי לאורלי ותבלה שם שעה קלה בחברת בת דודתה. באתי למלון ומצאתי את בלה - אך מצאתי גם שדר מהשגרירות כי עלי לטלפן לשם מייד. טילפנתי ונתבשרתי כי המטוס של "אל על" נתאחר - טרם יָצָא מרומא ואין לדעת בדיוק מתי יֵצֵא. הרי לך תקלה מרגיזה! מה אעשה עכשיו? האשב בחיבוק ידיים ואמתין - מי יודע כמה זמן - או אטוס ללונדון לבדי. החלטתי לא לחכות. לפני צאתי מהארץ היה בתוכניתי לסיים פעולותי בפריס ביום ד' ואז הוסכם ביני לבין צפורה כי אטוס מייד ללונדון וניפגש שם. היא מתעתדת לשהות בלונדון כשבועיים, בעוד שימי שם ספורים - שלושה או ארבעה, ולכן חשוב לי לאין ערוך כל יום! רק כשנקבעה ארוחת הצהריים של "המילווה" ליום ה' – יום בו מגיעה צפורה לפריס - נדברנו כי נטוס מפה יחד. עתה שהופרה תוכנית זו אין לי אלא לנהוג לפי העיקרון שקבענו מראש. יש מטוס ללונדון בשמונה - עלי לתפוס אותו.

ניגשתי בחיפזון לסיום האריזה וכאן אירע תקר מזעזע. הדרכון איננו! אל אלוהים, היכן הוא - כיצד נעלם, לאן נתקע? מייד נפתחו עצבנית כל המגרות בזו אחר זו - אין בהן ולא כלום. פישפוש בכל מיני פינות העלה חרס. צלל הדרכון או פרח והתנדף, או נגנב או נסחב בטעות על ידי מישהו - הכלל, איננו וחסל! מה לעשות? שומו שמים! אותה שעה כבר הורדו המזוודות הכבדות למטה. שמא נתקע הדרכון בכיסה של אחת החליפות הארוזות? מהר, מהר, יחזירו-נא את המיטען כולו למעלה! בא השוער עמוס מזוודות, נושף בכבדות ותמה לדעת מה אירע. הוגד לו והתפלץ. באה החדרנית, נאמר גם לה ותתחלחל. החלו שני אלה בחיפוש מחודש - שוב פתיחת מגרות, ורביצה על הריצפה להסתכל מתחת למיטה, והצצה פה והצצה שם - ללא הועיל. בינתיים פיתחתי את המזוודות וסתרתי את הבניין המדוקדק שבניתי בעמל כה רב בבוקר ופרעתי כל משטר וסדר ועקרתי חליפה אחר חליפה ופיזרתין ופישפשתי בכיסים ותקעתי ידי לפינה זו ולפינה זו בכל מזוודה והפכתי חפצים על פניהם ועשיתי שמות - הכל לשווא, אין עצה ואין תבונה, הדרכון איננו כי לקחו אלוהים! [ר' בראשית, ה' 24] אך הלא זכור אזכור באופן המובהק ביותר כיצד הביאה את הדרכון הגברת הזקנה שבמשרד למטה, סגור בתוך מעטפה, והניחתו על אותו שולחן והסתלקה וכיצד נטלתי את המעטפה ופתחתיה והוצאתי את הדרכון והנחתיו - אבי שבשמים, איפה הנחתיו? ודאי על המכתבה - שוב פתיחת מגרות וחיפוש ומישוש ופישפוש בעיתונים שנותרו - אפס ואַין. האומנם נגרף הדרכון עם איזה עיתון ישן לתוך סל הניירות. החדרנית! מתי הורק הסל? היכן הניירות שהוצאו מתוכו? אהה, הניירות אינם כבר - נלקחו, נשרפו, נשמדו, אינם! - הייתי כמטורף, התרוצצתי בחדר בחרון אין אונים, קודם כל על עצמי, שנית על אנשי המלון, שלישית על העולם כולו. את המטוס של שמונה כבר החמצתי - בינתיים שוב ידיעה כי "אל על" עודנו ברומא - המטוס הקרוב ללונדון ממריא באחת-עשרה, כבר הפסדתי שלוש שעות מהזמן הקצוץ שיש לי לבלות עם הילדים, הן כבר טילפנו לשגרירות בלונדון כי אבוא בשמונה (זמן לונדון), עכשיו יש שוב לטלפן כי איחרתי - איזה בלבול, איזה מירוט עצבים, והכל על לא דבר. אבל אֵי הדרכון, לכל השדים והרוחות?! פתאום נכנסת החדרנית הנאמנה שלי, מכירתי משנים, פניה חיוורות כסיד ובידה - הדרכון!!! גם שמחה וששון, גם תדהמה ומבוכה. איפה היה, היכן נמצא? בחדר השירות, בתוך ארונו של החדרן, חבוי מתחת לאיזו חבילה. משהובעה השערה שמא נשר הדרכון לסל, אמרה לעצמה: החדרן הריק את הסל, אם מצא בו דרכון, חזקה שהרימו, היה עליו להחזירו, שמא הצפינו לעת מצוא? הלכה בשקט וערכה חיפוש מדוקדק בארונו של החדרן - ותמצאנו. הידד לאשת החיל! אבל החדרן איו? קיראו לו ונשמע פשר דבר! איננו החדרן, הלך לביתו בארבע – רק מחר תתברר התעלומה.

יעקב צור אשר בא ב-6.30 ללוותני לאורלי היה עד לכל המחזה. הוא ובלה נטלו חלק פעיל מאוד בחיפושים. עתה שהכל בא על מקומו בשלום - פרט לשלוש השעות שאבדו ואשר אין להשיבן - התעשת יעקב וגייס לעזרתו את הפילוסופיה ואמר: "מה בנוגע לארוחת ערב?" שלח את המכונית להביא את ורה ונסענו שלושתנו למסעדה הרוסית הקרויה "יאר". בלה נפטרה לביתה - לא נגזר לה לראות את צפורה הפעם. אכלנו לתיאבון מעדני צארים: חמיצה בשמנת עם תופין-בשר חם, וצלי בשר נתון על שיפודים, ופרפראות. גילגלנו את הזמן בשיחות חולין עד שהגיעה שעתי; ליווני ונפרדנו בחמימות והמראתי.

ראיתי מלמעלה את "עיר האורות" בכל ברק נוגהה הלילי, בכל מרחביית רשת קווי פנסיה הזוהרים לתוך האפלה, "שתי וערב ובאלכסון". אחר כך פחתו האורות עד שהושלך מחשך למטה ואז החלו צצים אשכולות-פנסים בודדים לציון יישובים קטנים בין פריס והחוף ואחר כך נשתררה מאפליה גמורה, ללמדך כי הננו מעל ללה-מאנש, ושוב הופיעו צרורות של אורים לבשר את ערי החוף של אנגליה ובטרם פניתי כה וכה, כתום השעה, הרינו מנמיכים, ואני בולע רוקי והולך, וכבר נגזר להדק החגורות, והמטוס צונח מטה מטה, והנה הקירטוע הרגיל תוך הנגיעה בקרקע, והרינו מתגלגלים על פני אדמת אנגליה.

פגשוני קובי ורנה ויורם וגרשון [אבנר, יועץ שגרירות ישראל] וזאב [ש"ק, מזכיר ראשון בשגרירות]. יורם עודנו כה קטן וכחוש וחיוור - רק עיניו השחורות יוקדות. עמד בכל תוקף על זכותו לפגוש את סבא - לא הועיל שום שידול, מיאן להירדם ונסע בשעה כה מאוחרת לנמל האוויר. רנה יפהפייה משהייתה, רק פניה החווירו ונתרזו קמעה. קובי כשהיה, הוסיף בגרות וארשת-מרץ. הנהג ג'י פגשני כידיד ותיק. נסענו חמשתנו, עם הילד, דרך ארוכה ישר לבית הילדים בהמפסטיד, בין סוויס-קוטג' לבין בלסייז-פארק, הכל מקומות מוכרים ורחובות שגורים. משבאנו עלו איתנו גרשון וזאב ושתינו תה והייתי מספר ומושך, כביטויו של הזז. אחר כך פרשו השניים לבתיהם ואיוותר עם בני ועם כלתי והתחלתי לגלות להם צפונות לא ידעון וסיפרתי על השערורייה של גבעת חיים וישיבת ועדת החוץ והביטחון של המפלגה והופעתי בכנסת והרחבתי והמשכתי על הנעשה בארץ בכלל ועל סיבכי מעמדי ועוד ועוד - מה סיפרתי ומה לא סיפרתי - עד ששכבנו לישון ב-3.30 הנה זכיתי לראות את בני בלונדון עיר לימודי!