יום ו', 15/3/1957
המושל המצרי הגיע לעזה.
משרד החוץ הבריטי חזר לסורו: מלווין לויד בפרלמנט התנבא בסגנון נאומו של אידן בגילדהול - יש להביא את הערבים והישראלים לידי התפשרות על הגבולות.
פתאום צפורה בטלפון - מרומא! ובכן, המטוס של "אל על" טרם זז. מה קרה? צוהר התפוצץ בתאו של הטייס. טילפנו ללונדון להחיש חילוף. המתינו. הגיעה השימשה. לא התאימה. הבריקו ללוד ועכשיו ממתינים שוב. צפורה מוסיפה כי תקר זה ברומא הייתה בו אצבע אלוהים - היא הגיעה לרומא סכוּפה לגמרי, במצב של כיליון כוחות גמור. אלמלא הלילה שישנה אצל ג'וליה ששון, מרה הייתה אחריתה. עכשיו התאוששה קצת מתילאות ההעברה מדירה לדירה.
כיוון שאליהו אילת איננו - הוכרח לנסוע לשווייץ לריפוי דחוף - הועמדה מכוניתו לרשותי. נסעתי לשגרירות, ביקרתי בחדרים, שוחחתי עם אנשים. כאן גדוד שלם של מזכירותי הקודמות: ליליאן, שושנה סמדר, אלישבע, רותי [לדור]. לזו האחרונה אמרתי: את כבר שיא של יפהפייה, אל תיפי יותר! פגישה נרגשת ביותר הייתה לי עם צעירה [טריפון], חברתה של ללה החביבה עלי ביותר. אף היא יפתה מאוד. היא ובעלה [רפאל] חוזרים בקרוב לארץ - נראה כי הבחור הצליח בלימודיו. לבסוף הופיעה רותה [הלל] שלנו ונצמדה אלי בחמימות יתירה ובהתרגשות עמוקה. מהשגרירות נסעתי עם גיאורג פלטי לביתו וראיתי את חנה פראגר כאם לשני פעוטות, בן ובת,
שוב שני חמודים.
ארוחת צהריים אכלתי עם קובי ורנה ושוב סיפרתי וסיפרתי. לדידי לא היה ערוך לפגישה הזאת ומה טוב כי הקדמתי את צפורה ליום - זה נתן לי שהות נוספת לכסות שטחים הידועים לצפורה היטב ואשר בשביל קובי ורנה הם ארץ לא נודעת. רק נושא אחד השהיתי ל"טיפול משותף" שלי ושל צפורה או לפחות לטיפולי בנוכחות צפורה והוא המאמר שנשלח ל"הארץ" ובכלל בעיית חופש הביטוי של קובי. המאמר נסע כל הזמן עימדי אבל רק במטוס מפריס ללונדון קראתיו - והתחלחלתי. איני מעלה על הדעת כי שוקן היה מפרסם מאמר כזה, אבל אילו נכנסה בו רוח תזזית ופירסם, הייתה זו שערורייה מפוצצת אשר כל הארץ הייתה רועשת עליה ת"ק על ת"ק ושנינו גם יחד, גם אני גם בני, היינו נהרסים. קשה לשער ניגוד יותר משווע בין דעת יחיד זו לבין הלך הרוח השליט בארץ ללא מצָרים. המאמר כתוב בכישרון רב, אלמלא מידת הכיווץ שלוקה בה סגנונו הנוקב של קובי, המערפל לפעמים את ההשתמעות העמוקה של הדברים, הייתי אומר כי הדברים נכתבו בכישרון מזהיר. אבל חריפות ההוקעה וההרשעה עוברת כל גבול והיא עצמה עשויה לקומם ולהקניט תחת לשכנע ולהתקבל על הדעת, אפילו כמינות שיש ליחיד זכות עליה. ברור כי יהיה לי עם בני ויכוח כבד.
ביקרתי אצל "המשפחה" במטה הראשי שלהם בבייקר סטריט. בחדרו של ישראל זיו התאספו סיימון מרכס, טדי זיו ומרכוס זיו. שתו בצמא דברי על העניינים בארץ ועל מסעי באסיה. גילו חיבה רבה ויחס אישי עמוק. טדי פתח שוב במו"מ איתי על בואי בפברואר 1958 לפתיחת "המגבית" באנגליה, אך התברר כי ספק אם גם הפעם לא תוקדם הפתיחה לנובמבר 1957.
חטפתי ביקורים שאינם הכרחיים לצפורה. הייתי אצל לוטי ניקולס ובעלה ותירצתי ללוטי מדוע עם כל הכרת טובתי כלפיה אינני יכול להיענות להצעה שהיא השיגה בשבילי מידידה האימפרסריו.
חזרתי הביתה לארוחת ערב ושוב שוחחנו. בינתיים הגיעה ידיעה כי המטוס של "אל על" המריא סוף סוף מרומא ויגיע לאורלי אחר חצות. כיוון שרדף אחרי יוסף סגל [עסקן ציוני עשיר] עוד בהיותי בפריס והמשיך ברדיפתו בלונדון, ניגשתי אליהם ומצאתי חוג נוצץ טיפוסי, כולם יהודים כמובן, רוסים וגרמנים והונגרים וגם קצת אנגלים, ולפניהם יושב פסנתרן שמוצאו מדרום-אפריקה ומנעים נגינות. מבית סגל יצאתי לנסוע לנמל התעופה - לפינת רחוב מסוימת ניגש ג'ו עם קובי ונסענו. צפורה הגיעה בשלום והייתה נאה מאוד בהופעתה ונחמדה שלא כרגיל - העייפות לא ניכרה בה כמעט. כשבאנו הביתה ישבנו לשתות תה ולשוחח - שוב עד 2.30.
