יום ו', 1/3/1957
הכותרת הראשית ב"הארץ" אופיינית לנטייה לראות הרהורי לב כעובדות. הכותרת מכריזה: "הסכם עם ארה"ב על הנסיגה - המצרים לא ישובו לעזה". ככה, פסקנית ונחרצות! איך תוכל ארה"ב להבטיח כי לא ישובו? כלום בידה הדבר? אלא כך רצוי לנו והרינו משכנעים את עצמנו. למעשה אין ולא תוכל להיות התחייבות כזו. מה המצב?
יוזמה צרפתית הפשירה את הקיפאון בוושינגטון ופתחה פתח למוצא מן המצר. עכשיו ברור כי העניינים הגיעו לידי משבר גמור ואלמלא התערבות הצרפתים היה המו"מ בינינו לבין ארה"ב מעלה חרס, הסכסוך עם אייזנהאור היה מחריף לאין שיעור והדרך לעונשין [סנקציות (בידי האו"ם)] הייתה סלולה - אם גם אני מחזיק כל הזמן בדעתי כי לא יוחלט על עונשין, אבל די לנו בהחלטה סופית של גינוי [בעצרת] כדי להחמיר מצבנו לאין שיעור ובין השאר להעמיד בסכנה את אספקת הנפט מפרס ואולי בכלל. עיקרו של המשבר היה נעוץ בתנאי שהיצגנו כי העצרת תחליט על אי-החזרת המצרים לעזה ובסירובה של ארה"ב לקבל תנאי זה רשמית ולהשיג על כך החלטה מפורשת של העצרת - אם משום הסתייגויות מדיניות או פשוט מחמת חוסר היכולת לגייס רוב של שני שלישים להחלטה כזו על אפם של הסובייטים והאסיינים. במצב זה באו הצרפתים והציעו לעקוף את עצרת או"ם - יותר נכון, לא להיזקק להחלטות מצידה אלא להסתפק במסירת הצהרות בתוכה על ידי מספר מדינות שיהוו התחייבות מוסרית כלפינו (על אי-החזרת המצרים לרצועה, קיום חופש השיט וכו'), כזו שתשמש לנו פיתחון-פה לסגת הן מחופי סיני הן מהרצועה. מבלי שכל הבניין המורכב הזה יופיע לפרטיו בעיתונות, מכריזה זו על הסכם שכבר הושג, כאילו, על נסיגתנו תמורת הבטחות מסוימות. לפי זה אנו עומדים סוף סוף על סף של מוצא ומחדש מתעוררת השאלה של מאזן סיני - מה הרווחנו ומה הפסדנו ומהו חשבון השכר נגד ההפסד. אך לעומת ההסכם שמאחורי הכותל בינינו לבין ארה"ב, זאת אומרת בינינו לבין או"ם, מתלקח כנראה ריב חריף בתוך המחנה. "חרות" מקדשת מלחמה, אחה"ע מאיימת לפרוש מהקואליציה, מפ"ם כנראה החליטה לא להישאר בלי אחה"ע והריהי עושה צדקה מכורח ומתנבאת אף היא "נגד נסיגה". ב"ג נתון, איפוא, באמת בין המצרים.
שוב עסקתי בהגהות ספרי ובהכנת חומר ל"דבר" בשביל השבועיים הקרובים. מלבד יצר המחברים הפועם בי עכשיו במלוא התנופה הרי תוספת 100 ל"י לשבוע הוא תמריץ שאין לכחדו.
בדרכנו לעין-חרוד התעכבנו אני וצפורה במלון "השרון" והפעם היינו שנינו אורחיו של [אלי] קירשנר לארוחת הצהריים. בארוחה אתמול החל והיום נמשך הוויכוח בין משפחת קירשנר לביני בשאלת הצעתו של אותו אימפרסריו אמריקני. הקירשנרים טענו לא במעט כוח שכנוע כי הופעה בארה"ב לשם מחזור הרצאות בשכר הוא עניין כשר וישר והכסף שישולם לי אזכה בו בדין, בכוח שכלי ועמלי ושמי הטוב. מדוע לא תהיה עצמאי יותר מבחינה כספית ופחות תלוי במפלגתך, טען אלי. מדוע נאה עיסוק זה לצ'רצ'יל ולאטלי ואינו נאה לך, היקשו הבנות. נשארתי בשלי אם כי עלי להודות שכוחי לא נמצא יפה לשכנע אנשי שיחי בצקת עמדתי.
יצאנו מ"השרון" ב-3.20 וב-4.40 הגענו לעין-חרוד - כתמיד, במכונית של ש"ב, שהייתה שוטפת ומגַמֵאת כביש.
צפורה סיפרה על חייל צעיר, נער מסוריה, אשר אספה מהכביש למכונית בדרכה לת"א. גילה מידה מפתיעה של צלילות דעת ושכל ישר לגבי מצבנו המדיני. אמר: הן אנו תלויים בעולם כולו - איך זה קוממנו את כל העולם נגדנו? אומרים כי אנו צריכים להיות מוכנים לסבול ולסבול, אבל הן לכל סבל יש גבול!
בעין-חרוד היינו אורחיהם של [אליעזר] סלוצקין ובלומה בדירתם הצנועה והנוחה. בעוד אור נסענו עם סלוצקין ו[שלמה] לביא לסייר את עין-חרוד החדשה ["איחוד"] במעלה הגבעה. אל אלוהים, איזה אמצעים עצומים נדרשו להשקעה בבנייני משק חדשים אלה ובבניית הנקודה כולה אך ורק עקב פירוד הלבבות! ולעומת זה, אם כבר נגזר להיבדל ולהקים משק חדש, על שום מה באה ההתעקשות שנמשכה שנים וגרמה ייסורי גיהינום להישאר דווקא במקום הישן ולהוציא מתוכו את היריבים?
גיבורת ביקורנו הייתה עבריה כרמי, שכן היא שהזמינתני בשם ועדת התרבות ולה נעניתי.
השתתפנו בטכס קבלת השבת במעון הנוער ושמענו נאום נדיר בחן ובדייקנות של ביטויו מפי המורה [חיים] שיפרוני לכבודו של האורח. הנואם השכיל לסיים בהזכרת משה כרמי וידידותי איתו.
בסיור ראינו את חדר האוכל החדש בבניינו - בניין עצום ומורכב מאוד, כנראה עתיד להיות משוכלל ביותר, שיעלה בלי ספק כסף תועפות. לעת עתה סועדים שני הפלגים בחדר האוכל הישן, זה מעבר מזה וזה מעבר מזה ואין מלכות נוגעת בחברתה, אלא המעבר חוצץ ביניהם והם רואים אלה את אלה מרחוק ואינם ניגשים זה אל זה. בכל זאת שמענו כי מאחר שנפתרה הבעיה ונקבע ההסדר שופרו במקצת יחסי אנוש והחלו אומרים שלום איש לרעהו אגב פגישה. בינתיים עברה הנהגת המשק בשני האגפים לידי הדור הצעיר והללו, מפליא הדבר, פחות מסוכסכים ביניהם מהזקנים. אגב, עניין זה של תפיסת רסן ההנהלה על ידי הצעירים אינו כה פשוט. הם אנשי עבודה מצוינים, חקלאים מלידה, מכונאים יעילים ביותר וכו', אבל לוקים בחוסר התמצאות בענייני כספים וגם משקיותם צולעת משום צרוּת ההיקף וחוסר ניסיון בחיים.
רק ב-9.35 בערב החלה ההרצאה [על "ישראל באסיה"]. חדר האוכל היה מלא המוני אדם - כל עין חרוד "שלנו", רבים משל הקיבוץ המאוחד, רבים מגבע ומכפר יחזקאל ו"משלחות" ממשקים אחרים בסביבה, ותיקים וצעירים. הארגון היה בידי המועצה האזורית של המפלגה. שמואליק סבוראי ישב ראש והרביץ נאום פתיחה. דיברתי שלוש שעות תמימות - עד 12.30. גם פה גוללתי יריעה רחבה מאוד ולא חסתי על שומעי שבכללותם החזיקו מעמד למופת ובלעו כל מילה. מדי חושבי כי אני מנצל את הקשב לרעה ומאריך יתר על המידה הייתי נתקל בפינה זו או זו בפנים כה ערים ודרוכים שקיבלתי [מהם] מעין זריקת עידוד והתגברתי להמשיך. אף על פי כן, חיים שבא רכוב על אופנוע מחמדיה ביקרני קשה על האריכות המופרזת של ההרצאה, שחלקה האחרון, לדבריו, לא היה בנוי ומלוכד כהלכה.
אחרי ההרצאה הייתה המסיבה הבלתי נמנעת בבית-הספר ושוחחנו עד קרוב לשתיים.
לביא לא שמע את ההרצאה. פוקדות אותו תכופות התקפות לב והוא נוהג זהירות בעצמו. היה בהרצאה נוער רב, הן בני המקום הן חבורות הכשרה ונוער עולה - נערים ונערות כהי פנים למכביר, אשר ספק אם הבינו דברי לאשורם. בין המאזינים היה נער קטן בן י"ד אבל מאוד קַטנוּן, נכדו של [איש העלייה השנייה] צבי ש"ץ [נהרג עם י"ח ברנר במאורעות 1921], אף הוא שמו צבי, בנה של רנה [ש"ץ-וכטנברגר], שהייתה תינוקת ב"קבוצת תלפיות" ["קומונה" של אנשי העלייה השנייה בי-ם, בראשות נח נפתולסקי, שישבה במנזר יווני ב"מושבה הגרמנית"].
