יום ג',  26/2/1957

אחרי כמה ימים של מזג אוויר נאה ומרנין - שוב סגריר כבד, גשם שוטף וקור חודר עצמות.

בא צלם לערוך שורה של תצלומים משנינו לקראת הביקור באוסטרליה.

עניתי ללוטי ניקולס כי למגינת לבה של צפורה עלי לוותר על 10,000 דולר.

מתברר כי אמש בחצות נתקיימה באמת ישיבת הממשלה והבוקר נתכנסה מחדש. בכל בוקר ובכל ערב, אומר ארתור, חלה תפנית של 180 מעלות. נראה כי המשבר הפנימי בשל הסכמת אבא לכניסת כבי"ל לעזה הוא בשיאו.

בינתיים הולך ומתגבש הנוהג כי הממשלה כולה - corpore in - מנהלת את מדיניות החוץ ומנצחת על כל שלב ושלב שבה, עד לניסוח הוראות לשגרירים וקביעת לשון ההצהרות של שר החוץ.

לתה ז'יל מוֹק [מנהיג צרפתי סוציאליסטי (יהודי), לשעבר סגן רה"מ ושר הביטחון] ורעייתו. אני לו "president le monsieur" [אדוני הנשיא[ והוא לי "monsie president le". היה מאוד חביב וידידותי, חזר והדגיש כמה פעמים כי הוא שביקש לראותי - משמע שהפגישה איתי לא נכללה בתוכנית הרשמית - אך מצידי לא הייתי חופשי בשיחה, וזה לא משום מתיחות כלשהי ביני לבינו דווקא, אלא מחמת מצבי הכללי.

לפנות ערב נסעתי לת"א ואחרי ארוחת ערב חטופה קפצתי לפתח תקווה, להרצאתי ה-31 על אסיה במועדון המפלגה. האולם היה דחוס מעבר לכל גבול של יכולת קליטתו. ישבו איש על ברכי רעהו ורבים עמדו - וזה לאחר שהכניסה הייתה "רק למוזמנים". שוב נתקבלתי בנאום ברכה חם ולבבי ביותר על ידי היושב ראש. דיברתי ארוכות - שעתיים ושלושת רבעי שעה - אך איש בקהל לא נע ולא זע והקשב היה כל הזמן בשיא הדריכות. תנופת הדיבור ויצר ההסברה אצלי אינם מראים לעת עתה כל סימן של התרופפות. מפני נמיכות הדוכן הוכרחתי לדבר במעומד והמאמץ התיש כוחי.