יום ב', 25/2/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ב', 25/2/1957

 

 

יום ב',  25/2/1957

 

אחד המסמרים בעיתוני הבוקר - חקירת עמוס בן-גוריון במשפטו נגד "שורת המתנדבים". שמחתי לראות כי הבחור החזיק מעמד בהיחקרו על ידי [שמואל] תמיר והשיב על כל השאלות בשקט ובכבוד.

בבוקר טילפנתי לשאול להימלך בדעתו אם עלי לנסוע ללוויית אבנר. הוא פסק לחומרה. טילפנתי לברקאי כי אבוא. כעבור זמן טילפן מזכיר הסיעה בכנסת להזהיר כי היום תתקיים הצבעה "מתוחה" מאוד [על פינוי סיני], לרגל עמדת אחה"ע ומפ"ם [נגד מדיניות הממשלה], ועלי לבוא לישיבה ויהי מה. מתי? ב-4.30. איך אעשה זאת כשהלוויה ב-3.30? אך אולי לא כצעקתה. עדיין יש שני נואמים לסיום הוויכוח ואחר כך ישיב ב"ג. בינתיים שאלתי את ארתור אם יש כבר דוח מאבא על שיחתו עם דאלס, שנתקיימה אמש, ולפי ידיעות ראשונות בעיתונות כאילו נתנה תוצאות חיוביות - על כל פנים פתח תקווה חדש. הדוח טרם הגיע ותמהתי כיצד יוכל ב"ג לענות בכנסת ולקבוע מסמרות חדשים בטרם שמע בדיוק מה אירע בשיחה בוושינגטון. הן הוא כבר מתלבט כהוגן כדי להיחלץ מהמסמרות הקודמים שנקבעו בהחלטות הכנסת - מדוע ייכנס עכשיו להתחייבות על מינימום חדש אשר לא ברור אם יוכל להחזיק בו? בינתיים, אם תידחה תשובת ב"ג לשעה-שעתיים תוך המתנה למיברק, יהיה סיפק בידי לרדת לת"א ולחזור.

בצהריים בא ארתור ובידו מברק ראשון שנתקבל מאבא על השיחה. לפיו המצב too good to be true [טוב משיוכל להיות אמת]. ב"ג סיכם עמדתו האחרונה לגבי מיפרץ שלמה בחמישה תנאים:

א) ארה"ב תתחייב להשיט אוניותיה, כולל מכליות נפט, לאילת ומאילת;

ב) ארה"ב תכריז פומבית כי ישראל תצדק בהגינה בכוח על שיט שלה במפרץ, אם יופרע בכוח;

ג) ארה"ב תסכים כי ההגדרה passage  innocent [מעבר בתום לב] כוללת גם אוניות מלחמה ישראליות;

ד) אם ייבצר להשיג בעצרת החלטה על הצבת כבי"ל בחוף המיפרץ, ישלח או"ם כלי שיט צבאיים שלו לסייר במיפרץ ובמצרים;

ה) ארה"ב תמריץ מדינות אחרות לצאת בעקבותיה לגבי א'-ב' ולהסכים ליתר הסעיפים.

הסטייה כאן מהחלטות הכנסת היא בוויתור על "ערובות ממשיות" לחופש שיט כתנאי בל יעבור להוצאת צה"ל - אלא אם כן תפורש קבלת התנאים דלעיל כערובה ממשית. אשר לרצועת עזה ההוראה לאבא הייתה לעמוד על הפרדה בין בעיה זו לבין עניין המצרים, על התחייבות כי בשום פנים לא תחזור מצרים לרצועה, צבאית או אזרחית, רשמית או בהסוואה; על הסתפקות לעת עתה ביציאת צה"ל, זאת אומרת על התפשרות עם השארת המינהל הישראלי לפי שעה; על משלוח ועדת או"ם לבירור גורל הרצועה. הסטייה כאן בוויתור על החזקת ישראל ברצועה על מנת ש"תהיה אחראית בכוחות עצמה לביטחון הפנימי והחיצוני של הרצועה".

והנה לפי דוח אבא קיבל דאלס את חמשת התנאים וכן את עקרון ההפרדה בין הדבקים. אשר לגוף עניין הרצועה היפנה את אבא למזכ"ל.

אם כל הדברים האלה הם גם אמת גם אמונה – הרי מסתמן מוצא מכובד מאוד מן הסבך. אך ספק בידי. דאלס הוא טכססן ותעתען. לא ייפלא ממנו לפרש אחר כך את הסכמתו פירושים מפולפלים כאוות נפשו. אומנם דוּבַּר על ניסוח זיכרון דברים. נראה אם יעמוד בהסכמתו כשיגיעו הדברים לקביעת מסמרות בכתב. וגם עמדת המזכ"ל והיתלות דאלס באישורו משאירים פתח רחב לסיבוכים.

בין זה לזה קיבלתי ותיק אחד, מנחם ניימן שמו, ממשפחת ניימן המפורסמת אשר בעקרון, לשעבר פקיד בעיריית ירושלים וראש ועד העובדים בה, פרש כבר מהשירות עקב גילו וגויס על ידי המפלגה לריכוז העניינים בעיר החדשה בית-שמש. מאחר שנעתרתי להפצרת גיורא לשמש מופת לחברי כנסת אחרים ולקבל עלי להיות פטרון לאחת העיירות החדשות - ובחרתי בבית-שמש משום קירבתה לירושלים - חיכיתי כל הזמן בחרדה להופעת בעל השטר, והנה בוא בא. ובכן הידיעה נתקבלה בהתלהבות, זוהי בשורה גדולה לו ולמקום, הוא עמד כבר להתפטר אך עכשיו החליט להישאר על משמרתו, המקום קשה אך מעניין, יש סיכויים אבל צריך רק לדרבן ולדחוף ומי כמוני וכו'. נדברנו כי ניפגש לאחר שובי מאירופה ואתחיל ללמוד את העניינים. אמרתי לצפורה כי נכנסנו לעסק ביש חדש.

הגיעני מכתב מלוטי ניקולס מלונדון. יושבת אישה במרחקים ודואגת למשה שרת. מה עולה על דעתה? לסדר לו נסיעה לארה"ב לשם מסע של הרצאות ששכרן בצידן. חושבת ועושה. פונה אל אימפרסריו אחד דגול ממכריה, וילפריד ואן-ויק שמו, ושואלת אותו אם הוא מוכן להזמין את מ"ש למחזור של הרצאות. הלה עונה מייד ולוטי הצידקנית מצרפת העתק ממכתבו. ההזמנה היא כי אבוא לארה"ב לשמונה שבועות, מוטב בתחילת 1958 אך אפשר גם בסתיו 1957, על מנת שארצה תוך פרק זמן זה 25 הרצאות. שכרי בעד אלו - 10.000 דולר (זאת אומרת 400 ד' להרצאה!). הוצאות נסיעה בארה"ב, חשבונות המלון ודמי העמילות והפירסום - על חשבונו. עלי אני לשאת בהוצאות הטיסה לארה"ב וחזרה, בתשלומים בעד ארוחות (?), מוניות וכיו"ב. אם אסכים לדחוס לתוך אותו פרק זמן עוד 5 הרצאות, אקבל 3,000 דולר נוספים (ז"א 600 ד' להרצאה). ובכן נניח כי אקבל עלי 30 הרצאות (4-3 הרצאות לשבוע, לגמרי לא נורא), ואוציא 2,000 דולר על הנסיעה ו-1,000 דולר לשאר ירקות, הריני חוזר עם 11,000 דולר טבין ותקילין ונקיין! לוטי מלאה תקווה כי אקבל את ההזמנה. אין היא משערת כלל עד כמה כל התוכנית אינה באה בחשבון בשום פנים ואופן. איש ציבור כמוני פתאום יופיע בערי ארה"ב כמרצה שכיר!

בא ישורון שיף, שפמו הולך לפניו, "להשתעות", כדבריו. גונב אליו כי תמיר עומד להזמינו כעד [במשפט עמוס ב"ג - "השורה"] איך ינהג? עובדה היא כי היו מקרים שנסגרו תיקים תוך התחשבות באישים. היודה? הוא נוטה לכחד. אמרתי כי אם יאשר את העובדה של סגירת תיקים, לא חשוב מה הייתה ההצדקה, יתקבל רושם כי הוא מוקיע את המשטרה לגנאי. אבל אז יתהה הציבור: הן הוא התפטר מהמשטרה לא תוך מחאה מוסרית על איזו קלקלה, אלא עקב סיבות אישיות; אם כן הדבר, מה היה אילו נשאר במשטרה ונקרא להעיד? היה מתברר כי הוא עצמו ידו במעל זה של סגירת תיקים!

ישורון נוטש עכשיו את תפקידו השני לאחר התפטרותו מהמשטרה. נקעה נפשו מהמישרה שקיבל אצל יוסף יעקבסון - פעם ביקש לספר לי על השערוריות שנתקל בהן באותו עולם של יוזמה פרטית ולא נפניתי - ונעשה מנהל לאחת החברות המחפשות נפט. עכשיו הוא מנהל חברת הצינור החדש לאילת. שאל אותי לסיכוייו המדיניים של מפעל זה והסברתי לו את הנעלמים.

ב-1.15 יצאתי לת"א. נסעתי ישר אל שאול לבדוק כמה פרטים והערכות לגבי זליק. משם קפיצה לדירתי ומשם לבית המורה. כאן הונחה הגוויה, הוצב מישמר כבוד של חברי "ההגנה", המוני אנשי שורה עברו על פניה ונשארו מצטופפים ברחוב ללוויה, בשורה ישבו בני המשפחה - האלמנה, שני הבנים, אחות וכו'. אחד הבנים הוא בדיוק בבואה של זליק כפי שהיה לפני עשרים-שלושים שנה. עם הוצאת הגווייה החוצה ולאחר תפילה ראשונה ואמירת "קדיש" אמרתי את דברי. משזזה הלוויה לקראת בית העירייה פניתי לרחוב צדדי, מצאתי את המכונית ונסענו ישר לירושלים.

אספנו מהכביש שתי חיילות - אחת גמלונית, ממש מבנות הנפילים, ספרדייה, ואחת זעירונת וחמודה, בת תימן. בדרך נכנסנו לשיחה וסיפרתי להן על "עלילות עקביה" של [יהודה] בורלא [רומן שגיבורו ורקעו יהודים-ספרדיים] ועל "יעיש" של [חיים] הזז [רומן שגיבורו ורקעו יהודים-תימניים] מעולם לא שמעו שמות הסופרים והספרים.

הגעתי לירושלים ב-5.15 וניגשתי לכנסת. התברר כי כל החיפזון היה פרי בהלת שווא – הישיבה "הגורלית" נדחתה ל-8 בערב. כן התברר כי שוב אין הישיבה גורלית כלל, שכן הושגה פשרה בקואליציה והרוב אשר חישב להתפורר התלכד מחדש.

בבית מצאתי את יהודית הרמן שבאה להתייעץ אם לקבל עליה תפקיד של מזכירה ב"בית ברל".

בא פנחס ספיר על פי בקשתי להדריכני לקראת הרצאותי למען "המילווה" בפריס. סיפר הרבה דברים מעניינים ומעודדים על פעולת השיכון, הרחבת החקלאות, מטעי הדר חדשים, שיקום ענף הכותנה, התקדמות נוספת בהשקיה, המשך פיתוח התעשייה, גידול היצוא, תגבורת הצי המסחרי ועוד ועוד. סיים כדרכו בהצהרה חגיגית כי הוא לרשותי תמיד. היה באיזו ישיבה, אך משהגיעה שעת המועדה איתי קם והלך ואמר: אצל מ"ש עלי לדייק כאילו היה רה"מ. והוסיף: תמיד אתייחס אליך כאילו היית רה"מ. הוא יוצא מחר עם דוד הכהן לגאנה לרגל ההכרזה על עצמאותה.

אחרי ארוחת ערב עם מלכה [היינמן] שלנו, החוזרת למגינת לבה אל בעלה בגרמניה, נסעתי עם צפורה לכנסת. הישיבה לא נפתחה במועדה - חיכו לב"ג אשר בושש לבוא. בינתיים קיימתי את המועדה שלי עם פנחס לבון. הציע לי רשמית כי אתייצב בראש "עם עובד". המפעל הרוס עד היסוד ויש להקימו מחדש. כל מה שנעשה עד כה היה פינוי ההריסות. עכשיו הגיעה השעה לגשת למלאכת הבניין. שם ההוצאה בשוק הספרים הוא בשפל המדרגה. הגירעון עצום - קרוב לרבע מיליון ל"י. ואין לדעת אם זהו כולו או שמא יש עוד חובות אשר טרם התגלו. את הכל יש ליצור עכשיו מחדש יש מאין - מערכת, הנהלה, ריכוז סופרים וכו'. הכרחית סמכות גבוהה. מורשת [היוזם והמייסד] ברל [כצנלסון] מחייבת. האפשרויות לעתיד כבירות. סופרים כהלקין והזז, מששמעו כי יש סיכוי להעמידני בראש ההוצאה, נתלהבו. נאמרו עוד ועוד דברים ואי-אפשר היה להתכחש לכוח השיכנוע שבהם. למעשה כבר נתתי הסכמתי בחצי פה לברקת - לא הייתה לי ברירה אלא לחזור ולתת הסכמתי בפה מלא ללבון. ראיתי כי לא אוכל לסרב להכניס צווארי בעול זה. אמרתי כי אקבל עלי את המשימה לשנה אחת כניסיון. עם זה הייתי מלא היסוסים - נוכח כובד המעמסה המצטברת על שכמי: ענייני "בית ברל" והוראה בו, הרצאות ברחבי הארץ, טיפול בעניינים מעניינים שונים במפלגה, הכנת ספרים שלי לדפוס וכו' וכו'. ונוסף עוד הרהור מטריד. תפסתי את עצמי בשינוי עמדה: הן קבעתי לעצמי כלל לא לקבל עלי שום תפקיד של קבע שכרוכה בו אחריות רשמית - והנה לא עמדתי במיבחן. ניסיתי ללמד היתר לעצמי תוך גזרה שווה עם ראשות ועדות [של מרכז מפא"י] שכבר הסכמתי לשמש בה – ועדת "בית ברל", ועדת העיתונות, ועדה לענייני ערבים ועוד.

סוף סוף בא ב"ג ואז הואיל שפרינצק לרדת ולפתוח את הישיבה. הבית היה מלא וכן היציע. שררה מתיחות ניכרת. הכל היו סבורים כי אחרוני הרשומים לוויכוח ויתרו על זכותם והישיבה תתחיל בנאום התשובה של רה"מ. והנה לא היא. רשות הדיבור ניתנה ל[זלמן] בן-יעקב [אגו"י] שפתח בקריאת נאום נימלץ מעל הנייר - שיגרה נדושה וסרת כל טעם. הכנסת כולה רגשה בין לגלוג והתמרמרות. המתח התפרק ונעלם. אחרי בן-יעקב עלה על הדוכן [ישראל] רוקח - אחד הנואמים המשעממים ביותר שבכנסת ואחריו הוכרז [מרדכי] נורוק. סאת הסבלנות הוגדשה והחלה יציאה. אף אני יצאתי, קראתי את גיורא מהיציע ושאלתי בדבר ישיבת [ועדת] חוץ וביטחון [של מפא"י] לשמיעת גילוי-דעתי. אמר שכבר גמר כמעט עם ב"ג על תחילת השבוע הבא, אך בינתיים חלה אצל "הזקן" התפוצצות שהפריעה לו לקבוע את הסידור סופית. מה קרה? התברר כי אבן עבר על ההוראות שקיבל לגבי עזה. ב"ג גרס הוצאת צה"ל, השארת הרצועה בידינו על המינהל האזרחי והמשטרה, ובמצב זה הזמנת ועדת או"ם למו"מ איתנו על גורל הרצועה. מה עשה אבא? הודיע לדאלס כי אנו מוכנים להוציא כוחותינו על מנת שיכנסו כוחות או"ם ואז תבוא ועדה. היפוך זה של היוצרות פירושו הפקרת העמדה כלפי חוץ והתפוצצות מרעישה בפנים. ב"ג אובד עצות - משתולל בחרון אין-אונים. יתכחש לאבן - אזי זהו פיצוץ המו"מ והבטחת עונשין. יקבל עליו את הדין - כי אז חסל סדר הקואליציה והריהו נוחל כישלון בעיני הציבור. טילפן לניו-יורק ופגע בגולדה. זו אמרה כי גם היא גרסה את עמדתנו לפי נוסח ב"ג, אך אבן הבין אחרת ולאחר שהציע מה שהציע אין לסגת מזה בשום פנים. תיארתי לעצמי נוסח דיבורה של גולדה. הן ב"ג פסח עליה וכמעט התעלם מקיומה בניו-יורק - ועתה מה לו כי ילין עליה עקב בלבול שנפל בינו לבין שגרירו? אשר לישיבת ועדת חו"ב אמרתי לגיורא כי הישיבה מוכרחה להיקרא לפני צאתי להולנד, אחת היא אם ינכח בה ב"ג או לא. כשם שדיבר עלי בגבעת חיים שלא בפני כך הנני רשאי להגיב בהיעדרו ויסיק הוא את המסקנות.

דקות מספר לאחר שחזרתי לאולם הכנסת נקרא ב"ג לדבר. התפלמס עם [יעקב] מרידור ויגאל אלון. הדגיש מחדש אי-חזרת מצרים לרצועה כתנאי בל יעבור ואילו לגבי המצרים זרק בפעם הראשונה את הרעיון של הכרה מצד אומות העולם בזכות ישראל להגן על השיט שלה בכוח אם יופרע - כאחת הערובות האפשריות.

הוגשו ארבע הצעות לסיכום הוויכוח. שלוש - "חרות", "כלליים" ומק"י - נידחו. הצעת הקואליציה נתקבלה ברוב של שלושה רבעים. הצעת "הכלליים" דרשה לאשר מחדש החלטות 23 בינואר ותו לא. נוסח הקואליציה חייב המשך המו"מ "ברוח החלטות ינואר". כאשר נכנסתי אחר כך עם צפורה למיזנון נתברר לי מפי אידוב כהן כי נוסח זה של "ברוח" הוא הוא הפשרה שהושגה - אתמול התנגד ב"ג בתוקף לנוסח זה, שמשתמע ממנו עמידה על מינהל ישראלי, ואילו היום נכנע למפ"ם ולאחה"ע. המסקנה מזה היא כי כנראה נוכח לדעת משיחות אבן בוושינגטון כי אין סיכוי להגיע לידי הסכם עם ארה"ב. הווה אומר, המצב רע בתכלית.

בבואי הביתה קבעתי סופית עם שמשון עינבל, בהשתתפות צפורה, את צבעי כריכת הספר "אורות שכבו", גם הסכמנו על אישור ציור העטיפה שהוצע על ידי "עם עובד".

טילפנתי לוולטר לברר פשר הסבך החדש. הוא התברר כשהתקבל המברק המפורט של אבן על שיחתו עם דאלס, אשר טרם ראיתיו. המשבר באמת רציני מאוד. ב"ג נתפס בין הפטיש והסדן. הוא היה מוכן לכנס את הממשלה עוד הלילה. אנשי משה"ח מנסים לשכנעו כי משתי הרעות הנשקפות מזה ומזה - שברון המו"מ עם ארה"ב הוא הרע ברובו. כל הצרה, לדעת וולטר, היא כי אבא לא קיבל מב"ג שום הוראות בכתב. כל השיחות נשארו תורה שבעל פה. אך אבא עצמו התקשר בלבו עם מהלכים שקבע לעצמו עוד בניו-יורק. כנראה לא כל אלה הורצו ברור, ואם הורצו, לא כולם נשללו במפורש על ידי ב"ג, או נשללו ואבא לא התרשם מהחלטיות השלילה - בקיצור חל בלבול. אמרתי כי להלכה יתרון ההיגיון הוא לצד אבא. איך ייתכן כי צה"ל יצא את הרצועה וישאירה במצב של חלל ריק? עם צאת צבא אחד מוכרח מייד להיכנס צבא אחר, שאם לא כן הופכת הרצועה מייד לתוהו ובוהו. אומנם תשובת ב"ג ברורה: נשארת שם המשטרה. אבל רק אנו בפנים מבינים כי משטרה זו אינה אלא צבא מוסווה. זאת אי-אפשר להגיד בפומבי, ואם יוגד הדבר - הרי נהפך דבר הוצאת צה"ל לקלס. אבל העיקר הוא שלא ההגיוניות קובעת כאן אלא העמדה המוסמכת, גם אם אין היא נראית כהגיונית.

כתבתי יומן עד שעה מאוחרת. פער היומן רחוק מלהיסתם, אך לפחות נעצר גידולו.

חלף הרהור בראשי ואחר כך גם צפורה אמרה אותו דבר: לאחר שדבר פגישתי הלילית עם אוברי התפרסם ב"מעריב", שמא יתלה ב"ג בצווארי את קולר סטייתו מההוראות שניתנו לו? המאיש כב"ג ייפלא חשד כזה?

 

העתקת קישור