"הזדקפתי מוסרית" - 15-23/2/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  "הזדקפתי מוסרית" - 15-23/2/1957

 


"הזדקפתי מוסרית" 


[במשך חודשיים, מ-24.12.1956 ועד 23.2.1957 לא כתב מ"ש יומן. ראשי הפרקים שרשם בתקופה זו בקיצור נמרץ מובאים להלן רק ככל שמשמעותם בעלת ערך כלשהו. לנוחות הקוראים חולקו ראשי הפרקים לפי חודשים. להלן ראשי הפרקים מ-23-15 לפברואר 1957:]

 

 

 

15-23/2/1957

 

 

יום ו',  15.2.1957

בבוקר [שלמה] גרודזנסקי, במפלגה, אחה"צ לטבריה [הרצאה על אסיה ב]בית זרע.

 

יום שבת,  16.2.1957

אחה"צ - בית שאן [להרצאה על אסיה] -מעוז-חמדיה; מברק מקובי.

 

יום א',  17.2.1957

אחה"צ לאשדות [יעקב להרצאה על אסיה], חזרתי ב-2, שכבתי ב-3, מכתב לקובי, עם חנה זמר – נגמר.

[העתק המכתב ליעקב שרת (בידי צפורה שרת) נשמר בתיק צמוד ליומן ומובא להלן:]

 

קובי,                                                                                                    17.2.57

 

אני מבין היטב לרוחך ומתאר לעצמי את התמרמרותך וזעמך. אני מעריך מאוד את מחשבתך העצמאית והנוקבת ואת היצר החיובי המפעם בך להתבטא ברבים. עם זה אני בטוח כי הריתוק, הבדידות והניתוק אינם מסייעים לך לראות את הדברים נכוחה ומביאים אותך לידי מסקנות ופעולות אשר ספק רב אם היית גורסן אילו חיית עמנו כאן.

גם אני בהיותי יחידי בירכתי אסיה עת התחוללו פה המאורעות המזעזעים בניתי לי הנחות וגיבשתי גישות ומסקנות אשר רק בשובי נוכחתי - לא כי אינן נכונות - אלא כי הן נעדרות כל מגע ממשי עם קרקע המציאות.

אתה מתעלם משתי עובדות יסוד - או גם אם אינך מתעלם מהן הרי אין אתה מביאן בחשבון כראוי.

ראשית, כי עמך היושב בציון מזוהה כולו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הזדהות נפשית עמוקה עם מסע סיני. הוא בטוח בצידקתו ובנכונותו, וגם אחרי כל האכזבות - ביעילותו המדינית והביטחונית של מיבצע זה.

שנית, כי העם הזה עודנו עומד במערכה כבדה והוא מרגיש בכל נימי נפשו כי אחדות לאומית גמורה במערכה זו היא עכשיו צו מוסרי עליון וצורך מדיני מוחלט.

כל הבא למתוח ביקורת ולעורר הרהורי חרטה בשלב זה נדון קולו, מבחינת המדיניות המעשית, להיות קול קורא במדבר. במידה שימצאו דבריו מסילות ללבותיהם של בני העם, יהיה יַעֲלָם לזרוע מבוכה במחנה ולשבור גבו במערכה. יתר על כן, כיוון שתהיה לדברים תהודה בחוץ, הוא ייאשם בנתינת נשק בידי משנאים ובנעיצת סכין בגב האומה. בסיכומו של דבר, הוא לא ישבור אלא יישבר, לא יפסול אלא ייפסל.

יש רגעים ומעמדים בחייו של עם, שבהם אומרת התבונה כי מוטב לטעות עם הכלל מלצדוק בלעדיו.

אבל גם אני לידי כך לא הגעתי. אני נתון ימים אלה תחת לחץ נמרץ ומאוחד של כמה ידידים טובים ונאמנים - הטובים והנאמנים ביותר שיש לי - כארתור לוריא ויעקב הרצוג במשרד החוץ, כגיורא יוספטל, יונה כסה ודוד [הכהן] במפלגה ובכנסת - כי אצא מהפרישות המדינית שגזרתי על עצמי; אפסיק את דומייתי ואופיע בשער-בת-רבים - כמובן, לימין מדיניות הממשלה.

הם טוענים - אחת היא מה הייתה השקפתי על מסע סיני וכל הכרוך בו אילו ניתנה לי האפשרות להכריע בו מלכתחילה; הנה עכשיו אין לי אלא לנקוט עמדתי כלפי תוצאותיו בדיעבד. נניח כי אני שולל הרפתקה זו מעיקרא, אבל היא קמה והייתה ואת הנעשה אין להשיב ועכשיו המדינה במצוקה ויש לחלצה וגם מצווה להפיק ממה שקרה את מלוא התועלת האפשרית. האומנם אעמוד מנגד לעת כזאת ואנהג "ברוגז" ואי-שיתוף? ומה יהיה עלי ועל מעמדי בציבור לעתיד לבוא אם בשעת משבר כזו אאסוף ידי ואיאלם?

ויש מוסיפים: הן הולך ונוצר הרושם כי אני שמח לאידה של ממשלת ישראל על כי נכנסה לסבך ממאיר שאין מוצא ממנו אלא תוך נסיגה מחפירה; האם אני נותן דעתי כיצד מוכרח רושם זה להיות לרועץ לשמי ולערער, אם לא להרוס, את סמכותי המוסרית?

אינני נענה. שתיקתי נמשכת. אני מוסיף אומנם להרצות על אסיה. אני עושה זאת בחוגים סגורים וללא פרסום. ההרצאות הן לכאורה "עובדתיות" גרידא - הסברת הרקע המדיני באסיה ומדוע היו התגובות [שם] כפי שהיו. אני נשמר מהסקת מסקנות לגבי מדיניותנו - איני מותח ביקורת ובוודאי שאיני מתריע. אבל סיפור המעשה והניתוח המלווה אותו עושים את שלהם. הם "פוקחים עיניים", מעוררים מחשבה וגורמים לחקרי לב. האנשים יוצאים קודרים ועמוסי דאגה.

אבל בפומבי אינני מופיע - לא בעל פה ולא בכתב. החברים הדורשים ממני הזדהות עם המדיניות הקיימת לאחר מעשה יוצאים ממני בפחי נפש - אני מסרב לעשות שקר בנפשי. הם טוענים כי שתיקתי מעידה כמאה עדים על עמדתי בשביל נבוני דבר - אדרבה, תעיד. אבל לא פחות איתנה דעתי כי אסור לי לעת כזאת לגלות את עמדתי האמיתית ברבים ובמפורש, מהטעמים שהזכרתי. אם אצא לדרך זו מובטחת לי בה התאבדות מדינית. ייתכן כי נגזר עלי ממילא קץ לפעולתי המדינית, אך השכל הישר והחוש הבריא מחייבים לא להביאו לעולם בידיים.

והנה אתה גורס אחרת - גם לדידי ועל כל פנים לדידך. קשה לי להתווכח איתך - ולא רק משום שנבצר ממני להגיע למיצוי הדברים בכתב, אלא בעיקר מפני שנקודות המוצא ומישורי ההסתכלות וזוויות הראייה שלנו אינם עולים בד בבד, כיוון שאני בפנים ואתה בחוץ.

כאן אני מגיע לעוקצו של עניין - המאמר ששלחת ל"הארץ". יש לך כל היסוד השכלי והזכות האזרחית לכתוב כאשר כתבת ולהגיש דבריך לפרסום, אך מבלי לשים עצמי כשופט עליך, כשלעצמי הנני מוכרח לשלול לדידך את ההצדקה המוסרית הזאת. הצדקה מוסרית למעשה כזה הייתה קמה לך אילו עשית אותו בהיותך פה איתנו, רואה את העניינים במלוא היקפם וסבכיהם מן המרכז, ולא מבחוץ או מהצד. האמינה לי כי גם אילולא הייתי אביך, אלא נניח הייתי חבר נאמן לך, ולאו דווקא קשיש ומנוסה ממך, הייתי מייעץ לך ומדבר על לבך בכל לשון כי תכבוש את יצרך ותיכלא את דבריך עד שובך לארץ, ואפילו תביא התאפקות זו לידי הרגשה של קיפוח והחמצה.

אבל אביך אנוכי ולשווא ננסה להתעלם מהדבר, גם אתה וגם אני. ידעתי כי "יחס" זה שבינינו יוצר בעיות, בשבילי ובשבילך כאחד. את הבעיות האלה עלינו להתאמץ לפתור על ידי טיכוס עצה משותף. לא תצמח שום ברכה - להיפך, יצמח נזק חמור - מכל ניסיון ליצור עובדות מוגמרות תוך בריחה מהבעיה. היא תרדוף ותתנקם.

צא וחשוב מה היו התוצאות אילו נתפרסם מאמרך זה. אומנם ספק בידי אם היה [גרשום] שוקן מפרסמו גם אילמלא בקשת העיכוב, תוך שיקולים פטריוטיים וציבוריים רציניים ביותר, דווקא כמי שרואה עצמו עורך אחראי של עיתון רציני. אבל אילו פירסם היה עושה זאת לא רק לשם קיום מצוות חופש הוויכוח והדפוס, אלא גם משום "הסנסציה" שבדבר. ואחת היא מה היו שיקוליו-הוא במתן פרסום לדברים, אין כל ספק לגבי הסנסציה שהדבר היה מעורר ברחבי הציבור. הקוראים לא היו רואים במאמר אך ורק ביטוי של השקפה מקורית וכּוֹפרנית (אינני מוצא תקביל הולם למילה האנגלית iconoclastic) מצד איש צעיר ועצמאי, אלא אנשים מחוגים שונים, בפגישתם איש עם רעהו, היו שואלים: הקראת ב"הארץ" את המאמר של בנו של שרת? ויש שהיו מקדימים ושואלים: האומנם זהו בנו של שרת שכותב כך? ובעיקרו של דבר היו תמהים ומהם גם נהנים: מה תאמר כיצד בנו של שרת מרביץ ב"זקן"?

ומה הייתה התוצאה? הדבר היה נהפך לשערורייה. לא היה סוף לרכילות וללעז שהיו מציפים את העיתונות הניקלה. גם "מעריב", "הבוקר" ו"למרחב" לא היו טומנים ידם. אבל גם אנשים הגונים ומיושבים בדעתם - ופרט לחוג צר מאוד של ידידים קרובים, כל השיכבה הפעילה של המפלגה - היו רואים בך את שליחי ועושה דברי (אותו בחור ממולח ב"מעריב" היה יכול "לרשום" [במדור "קראתי - רשמתי"]: "יעקב שרת הוא כלי שרת בידי משה שרת"). ועל כל פנים, גם אלה שלא היו תולים את הקולר בצווארי היו גורסים כי כאן קם בן להתעבר על ריב אביו ולתבוע את עלבונו. בין כך וכך גם דמותי וגם הופעתך היו מסתלפות בהתרשמות הציבור.

ההתמרמרות על סילוף זה לא הייתה מועילה. תביעתך הצודקת לעצמאות המחשבה ולחירות הביטוי לא הייתה מעלה או מורידה. ההשתייכות המשפחתית הייתה קובעת גורל. הן עובדה היא כי ברחבי המחנה, מקצה עד קצה, לא נשמע קול כזה זולת קולך. מי פתי ויאמין כי אין זה אלא מקרה? עמך ישראל חשדנים בני חשדנים גם כשהכל כשר וישר. אין חלקם עם התמימים לדחות את החשד כשהוא "מתבקש".

והדברים לא היו מצטמצמים בתחום של רושם מסולף. אני מתחלחל כשאני מנסה לשוות לנגד עיני עד היכן היו מגיעים. היה נפתח הסכר להרעלה ממארת ביותר של האווירה הציבורית נגדי, ושליחי מצווה היו מזדרזים להבאישך. בדרך כלל אין להירתע מפני תעלוליהם של נירגנים. אך במקרה זה היו לחישותיהם מוצאות אוזניים קשובות בכל חוג. והעיקר הוא כי גם ללא השפעה נלוזה התגובה הכנה והעצמאית של ישרי לב ומוח הייתה שלילית לחלוטין. בסופו של דבר היה מתגבש משפט גנאי חמור ביותר על שנינו.

ושוב, אני הייתי נאשם בטכסיס מגונה ביותר, כי מבלי שאעז להשמיע קולי ברמה ולשאת באחריות ישירה להכרזה על עמדתי ברבים, שיסיתי ביריבי - או באיש ריבי - את בני, או השריתי עליו את השקפותי, ועל כל פנים בחרתי להסתתר מאחורי גבו.

ושוב ושוב, שום זעם פנימי או ניסיון של הכחשה כלפי חוץ לא היו מרגילים כמלוא נימה. זוהי התוצאה הגזורה, הבלתי נמנעת, ואותה יש לראות מראש. בחיי ציבור, וביחסי אנוש בכלל, לא הכוונה קובעת, אלא הרושם. כל התבונה היא לחזות מראש את הרושם המוכרח, ולפיו לבחון את המעשים.

אני כותב מתוך מאמץ להשביח את סערת רוחי ולהשמיע באוזניך רק דברים שקטים ושקולים. כולי דאבון לב על כל מה שנסתבך ונשתבש וגם התנוון בחיי המדינה ובקרב המפלגה ואין גבול וביטוי למועקה הנפשית שאינה מרפה ממני אף לרגע. ובמיוחד אני מתייסר עכשיו על מה שעלי להשמיע באוזניך כדי לבלום אותך מלבטא באוזני אחרים את האמת הצורבת בלבך.

אבל תבין - ואיככה תוכל לא להבין - כי הגורל קשר את שנינו זה לזה בקשר בל יינתק. ואילו נתגלגלו הדברים אחרת ונעשינו צהובים זה לזה - כי אז החרשתי. אבל הן אנו לא רק אב ובן אלא אנשים אחים. זהו אושרי הגדול אשר אין ערוך לו, זו משענתי הרוחנית והמוסרית הנאמנה בנתיב ייסורי. הידוק זה מחייב שיתוף והתחשבות ואת ההגבלות הנובעות ממנו יש לקבל באהבה.

במלוא הכרתי הצלולה הברקתי לך כי עיכוב פרסומו של המאמר מנע אסון.

ועוד על אחת עלי לעמוד, והיא הופעת דבריך ב"הארץ" דווקא. ידעתי כי תאמר: הן "דבר" היה דן את מאמרך לגניזה, וכבר נתנסית. אבל תן נא דעתך מה פירוש הופעת מאמרך הראשון לאחר תקופה ממושכת של אי-פרסום דבריך בעיתונות, המאמר הראשון שלך על נושא מדיני וציבורי כללי שהינו כיום מוקד ההתלבטות, המאמר הראשון שאתה שולח מחוץ לארץ - מה פירוש פרסומו של מאמר כזה בעיתון זר, מחוץ לתחום, מעבר למחנה. הן גם בזה יש הפגנה, ואם גם שבע תצהיר כי לא נתכוונת לה, שוב זה יהיה הרושם הברור ויעלו יהיה מוחץ. תהיה בזה שליחת ספר כריתות למפלגה, התייצבות מנגד, הוצאת עצמך מהכלל. האומנם שקלת את כל התוצאות הנובעות מצעדך זה? אין אתה יכול להמיט על עצמך תוצאות אלו בהסח הדעת, אין אתה יכול לגרום לי את ההתמוטטות הזאת - על כל פנים בטרם נדברנו וביררנו היטב בינינו את עתיד דרכנו המשותפת. גם צד זה של העניין הוא מכלל ה"אסון" שנזכר במברקי.

ועתה נותר לי רק להסביר לך מה קרה. הרציתי על "ישראל באסיה" בבית הספר לפיקוד ומטה. לאחר ההרצאה ניגשו אלי מוסיק ותמיק - להרצאה זו הוזמנו גם הנשים [של מדריכי פו"מ] - ובין השאר סיפרו לי כי קיבלו מכתב ממך, ובו כלולה הודעה תמוהה כי שלחת מאמר ל"הארץ" והרצת להרי העתק ממנו. עד כמה שהבינותי לא הוזהרו מקבלי המכתב לא למסור דבר מתוכנו לי. בשובי בלילה לתל-אביב מצאתי את הרי ישן. שאלתי את עדה אם קיבל הנער מכתב ממך. אמרה הן ושאלה מניין לי. הבינותי כי לא הייתי מיועד לדעת. למחרת טילפנתי להרי ושאלתיו פשר דבר. לא הייתה לו ברירה אלא לאשר כי העתק המאמר בידו. הוסיף כי ממכתבך לא ברור עדיין אם כבר נשלח המאמר לתעודתו - מסתבר כי עודך שוהה לשלחו ואם תשלחנו - תודיע. אך הנה בידי מוסיק הודעה ברורה כי המאמר נשלח. שאלתי את הרי אם המאמר מתייחס למשהו שהופיע ב"הארץ" - כי אז יש הצדקה למשלוח התגובה לאותו עיתון. אמר לאו. שאלתיו אם המאמר חתום. אמר הן. שאלתיו מה עיקר תוכנו ותימצת לי בשני פסוקים. לא ביקשתי לראות את הכתוב. הוא עצמו אמר כי חכך בדעתו לשלוח לך מברק נגד פרסום הדברים. אמרתי לו כי אם זוהי הרגשתו עליו לעשות זאת ואולי ישאל את מוסיק אם זוהי גם דעתו, כי אז יצרף חתימתו. אבל הוספתי כי הפנייה אליך היא לשווא אם בינתיים נתקבל המאמר ב"הארץ" והעיתון יפרסמו. הרגשתי כי אנו עומדים כאן שנינו על עברי פי פחת - אני ביודעים ואתה אולי בלא יודעים, משום הריחוק ומשום אי-הראייה - ולכן עת לעשות. אמרתי להרי לטלפן ל"הארץ", לשאול אם נתקבל המאמר ולבקש עיכוב פרסומו מפני שהדבר עודנו טעון התייעצות. נתברר כי אכן הגיע המאמר ומזכיר המערכת נענה לבקשה. ממילא מובן כי הרי לא שאל אם המערכת מצדה מוכנה להדפיס את המאמר - נקודה זו נשארה איפוא סתומה. אלה תולדות הפרשה בקצה זה.

ארכו הדברים וספק אם יש לי מה להוסיף בכתב. אני רואה עכשיו אות מהשמים בהזדמנות שניתנה לי במפתיע לבקר בלונדון ולראותך פנים. עכשיו לא ברור אם גם אימא תהיה איתי. מכל מקום עליך להמתין עד שניפגש,

 

                 אבא

 

יום ב',  18.2.1957

"אוהלו", החלטתי על [היעדרות? מ] חו"ב [ועדת חוץ וביטחון של מפא"ין (לשעבר "המדינית")ן כל עוד לא תידון בה פרשת "גבעת חיים"?], לא יכולתי לישון.

 

יום ג',  19.2.1957

נסיעה לי-ם, [הסוציאליסטים ה]הולנדים מתפוצצים [בציפייה לתשובה על בוא מ"ש לוועידתם], מכתב לב"ג.

[מכתב מ"ש לדב"ג] שנכתב ביום הקודם, נמצא בארכיון ב"ג שבארכיון צה"ל והועתק באדיבותו:]

 

לבן-גוריון שלום,                                                                                  18.2.57

 

מייד לאחר שקיבלתי את מכתבך, שבו מסרת לידיעתי קטע מסויים מדבריך במועצת "האיחוד" בגבעת-חיים - ועלי להחזיק לך טובה על מסירת הדברים, במלואם וכלשונם - שמעתי כי חלית ונפלת למשכב. לא רציתי להטרידך כל עוד אינך בקו הבריאות, אך עתה שחזרת לעבודתך התקינה הינני להודיעך כי פניתי ליוספטל וביקשתיו לדאוג כי תינתן לי אפשרות להגיב על דבריך על ידי הודעה בוועדת חוץ וביטחון של המפלגה.

 

                 משה שרת

 

 [בתיק צמוד ליומן נמצא פתק תשובה מאת דב"ג, והוא מובא להלן:]

 

למ. שרת - שלום רב,                                                                           ירושלים, 19.2.57

 

אני, אולי יותר מכל איש אחר, אשמח אם תגיב על דברי בכל מסיבה שתבחר בעצמך. יש דברים שמוטב להשמיעם מאשר להשתיקם, ואם אתה סבור שבמרכז האיחוד אמרתי דברים לא נכונים או לא חבריים, יש לך הזכות והחובה להגיד את דברך.

 

                 בב"ח,  ד. בן-גוריון

 

הזמנה ל[ישיבת ועדת] חוץ וביטחון - [של מרכז מפא"י - החלטתי כי] לא אלך, סיפרתי לציפורה על החלטתי.

טלפון מארתור, סיכוני בוא אבא [אבן ארצה], מה המחשבות, החדשות - ועדה ודחיית העצרת, ממש ילדותי!

[מיילס] שרובר לתה, דוד בא לפני [נסיעתו ל]גאנה. [קיבלתי על עצמי] בוררות [בין] ברכה [ו"דבר"], [דוד] ניסה להגן על ב"ג, שאול בא - [אמרתי לו כי] איני הולך [לישיבת ועדת חו"ב, אני] מוכן לסבול הכל - רק לא שקר.

ארוחת ערב ב[מלון ה]"נשיא" (רבע מיליון), עם גיורא על ישיבה בשבוע הבא, תוצאות הישיבה, שוב למיטה ב-2.

 

יום ד',  20.2.1957

בטלפון אשכול על "בונדס", עם יעקב בטלפון - מחר [ב]כנסת הודעה מוכנה [של רה"מ דב"ג על אי-קבלת דרישת נשיא ארה"ב אייזנהאור לנסיגת צה"ל ממפרץ שלמה ומרצועת עזה], אז למה [הוזמן] אבא [ארצה]?

לת"א עם שמשון [עינבל], ברקת על שלמה גרודזנסקי.

עם יעקב - איזן מישדר ב-3.30, שבר אחרון, משבר משולש לאבא, [וביניהם המשבר] העצמי [הוא] החמור [מכל] - הביא עצמו לידי משבר, לכן גולדה המליצה [על בואו?], הייתי נוסע לפוגשו [בלוד] אילולא [נסעה שמה גולדה], [הייתי] טרף למחשבות - [הוא, א"א] עמי במערכה - ואני?

מכתב ל[יהודה] בורלא.

[מכתב מ"ש לי"ב נמצא בארכיון "גנזים" והועתק באדיבותו:]

 

לידידי היקר והנעלה ר' יהודה בורלא שלום וברכת כל טוב,                                  20.2.57

 

רק בימים אלה נזדמן לי לקרוא לראשונה את "עלילות עקביה" שלך [במהדורת הספרייה לעם של ע"ע במלאות 70 למחבר, 1957] והנני מחזיק לך טובה מרובה על התענוג הרוחני שזיכיתנו בו. סיפור זה הוא כליל השלמות והתפארת מכמה בחינות. יש בו מזיגה מופלאה של עלילה מרתקת עם הלך-נפש המעורר התרגשות עמוקה. דומני כי מקוריותך כמספר הגיעה בו לשיאה.

יש לי כמה שאלות לשאול אותך על גופו של הסיפור ועל כמה יסודות שבו, אבל אניח זאת לעת מצוא - עד שניפגש פעם שוב פנים אל פנים.

בינתיים אנא שא לי אם ארהיב עוז בנפשי להעיר אוזניך על כמה פליטות קולמוס שנתקלתי בהן אגב קריאה. איני יכול להשתחרר מנוהג טורדני שדבק בי לסמן בשולי העמוד כל שורה שנראה לי בה משהו מוקשה מפאת הסגנון או שימוש הלשון או הכתיב - או שיש בה סתם טעות דפוס - ועתה שסיימתי את קריאת הספר מה אעשה בכל הציונים הללו אם לא אביאם לפני בעל הדבר עצמו?

אני רושם את הערותי על גיליון נפרד [לא נמצא] כדי לא להעיב אף כלשהו את האור הרב שהישרה עלי הספר ולא לפגום בתודה העמוקה שאני חייב לך עליו.

 

                 שלך בכל לב - משה שרת

 

[י"ב השיב למ"ש במכתב מ-25.2.57, שנמצא בתיקי מ"ש בארכיון הציוני; לאחר פתיחה ("לאיש נעלה בעמיו ומפואר ומושלם בנעמיו/ בהיר מבט ומחשבה/ ושליט בדעת רחבה/ בלשונות עמים/ ונימוסי לאומים/ הלא הוא ידיד יקר לי ונכבד עלי משה שרת/ שמו בתולדות עמו לתהילה יחרת") מודה הסופר למ"ש על מכתבו ואחר שהוא מעלה תמיהה ("כיצד קרה, שלא הגיע ספרי זה ["עלילות עקביה"] לידך, אלא שמונה עשרה שנה להופיעו לראשונה! אבל יש מקרים משונים בעולם והלוואי והיו רק כאלה וכאלה בחיינו."), נדרש י"ב לתיקוני מ"ש ובייחוד לגבי שיבושי המילים התורכיות בספר ("בשבועה שכך שמעתין! תורכית לא למדתי כלל."), ומסיים: "וחבל שלא קראת את הספר לפני המהדורה העממית, שאז הייתי מתקן כל המילים התורכיות ואותן ההערות הצודקות".]

 

יום ה',  21.2.1957

ענייני "בית ברל", יהודה ארז - שוב ספר יואל [בראנד], פרסום ספרי על המסע [באסיה]. הוחלט על [כינוס ה]כנסת, ביטול הרצאתי לעורכי דין, מברקת על שלמה ג', אחה"צ לי-ם, אוברי רדף אחרי ואני אחריו, ישיבות הממשלה כל היום, כנסת ב-9, נאום ב"ג.

בלילה אוברי, שכבנו ב-3.30

 

יום ו',  22.2.1957

קמנו 6.30, יצאנו 7.30, עם שורר על "דבר", לארוחת ערב אצל דודיק, אח"כ אצל הלקין.

 

יום שבת,  23.2.1957

ארוחת ערב אצל ארתור, עם חנה זמר - ב"ג במצר, החלטות הכנסת [על פינוי סיני], אחה"ע מאיימת [לפרוש מהקואליציה, אם יוסג צה"ל מסיני].

 

העתקת קישור