[במשך חודשיים, מ-24.12.1956 ועד 23.2.1957 לא כתב מ"ש יומן. ראשי הפרקים שרשם בתקופה זו בקיצור נמרץ מובאים להלן רק ככל שמשמעותם בעלת ערך כלשהו. לנוחות הקוראים חולקו ראשי הפרקים לפי חודשים. להלן ראשי הפרקים מ-14-12 לפברואר 1957:]

 

 

12-14/2/1957

 

 

יום ג',  12.2.1957

חליפת מכתבים פרטית, אחה"צ היווני לתה,ועדת תוכניות "בית ברל", [הרצאה על אסיה] בבי"ס קפלן.

 

[מכתב מיום זה ליעקב ורנה שרת בלונדון, מובא להלן:]

 

שלום כל המשפחה,                                                                              12.2.57

 

אני נוסע להולנד. הדבר בא עלי כחתף. אכפה עלי המפלגה ולא היה לי מנוס. מתקיימת שם בסוף השבוע הראשון של מרס ועידה שנתית של המפלגה הסוציאליסטית. פנו למפא"י וביקשו לשגר משלחת. בעל פה אמרו: אולי ב"ג? אולי שרת? היחסים איתם לעילא. דווקא לכן יש לטפחם. לעומת זה, הידידות המופגנת עם [הסוציאליסטים] הצרפתים מעיקה בהבלטת בדידותנו. הריב עם הבריטים אף הוא שיקול המחייב הידוק עם ההולנדים. בקיצור שתו עלי: אתה ואפסך עוד - ונעניתי. אמריא ב-6. אעשה בהאג ובאמסטרדם 10-9-8-7. בדעתי לשהות בפריס יומיים ו"לקפוץ" אליכם בערך ב-13. כתבתי לאליהו [אילת] ושאלתי אם ניתן לי לקיים ביקור פרטי בהחלט - ללא קבלת פנים, ללא מסיבות עיתונאים, ללא ישיבות, ואין צריך לומר ללא הופעות פומביות. בהנחה כי התשובה חיובית אבוא. אם שלילית - אצטער מאוד.

אינני כותב על עניינים בתקווה כי בכל זאת נתראה פנים.

קובי, אתה נוקב מאוד בניתוחיך, אך לוקה באי ראיית כל העובדות. אינך מביא בחשבון את הגיבוש העצום של דעת הקהל בארץ בעד סיני ועוד יותר נגד נסיגה - גיבוש מדכא מכמה בחינות, אך מחייב.

 

                  נשיקות לכולכם,  מאבא-סבא

 

יום ד',  13.2.1957

 [משה] תבור [בא] להיפרד, עם אלישיב על קשמיר, אחה"צ לת"א, בערב ל[הרצאה על אסיה ב]פו"מ, מאמר קובי [על ההיבטים השליליים של מלחמת סיני, ששלח ממקום לימודיו באוקספורד ל"הארץ" והעתקו להרי גולומב בלא להיוועץ כלשהו עם מ"ש; על פרשת המאמר [("כזה ראה וקדש?")] ראה להלן היומן ב-17 בחודש].

 

יום ה',  14.2.1957

במפלגה [על] ענייני "בית ברל" ותנועות נוער.

הגהות "דבר", עם לליק [הרי גולומב] על המאמר [של יעקב שרת], אצל גיורא על ב"ג, אכזבה מ"צרור ידיעות" [של משה"ח].

 

 

בית יעקב

 

יום ה',  14.2.1957 - המשך

 

[שיחה עם] דודה גוטה [על יעקב שרתוק;]

 

[ראשי הפרקים שרשם מ"ש באותה שיחה נרשמו על פתק נפרד בפנקס ראשי-הפרקים ומובאים להלן:]

 

[יהודה-ליב צ'רטוק בן משה-אליעזר בן דוד, אבי יעקב (הבכור), יוסף, זאב, אסתר וגוטה (בת הזקונים) היה] לא תורני ולא עם הארץ, [היה] חרד [אבל] במידה, [שָפְתוּ בבית] מיחם בשבת, [יהודה] פחד מ[אשתו] סבתא [יהודית בת דב קוסובסקי], היה דחוק תמיד.

חיפוש [ההורים] אחרי המלמדים המעולים ביותר [בשביל הבן הבכור יעקב], סוף סוף [מצאו] מלמד דגול שאכל [בביתם] חודש בשנה, [והיו לו] י"ב תלמידים.

אב ואם [יהודה ויהודית] - רבנות והשכלה [ האם באה ממשפחה דתית-חסידית; האב - ממשפחה משכילית-"מתנגדית"], ריב [בין ההורים] על [עתיד] הבן הבכור [האב צידד בלימודיו במכון טכנולוגי בוורשה, האם התנגדה, רצתה שיהיה רב], מסירות בלי גבול [אליו] מצד האם, [שהייתה] תקיפה וחכמה [אבל] הלב [של הבנים נהה] יותר אחרי האב; [האם] היא שפירנסה בתיווכים [ונעזרה בסתר באחיה העשיר, הדוד] ר' לייזר [במימון שכר המלמד - היא] שילמה [את] שכר [ה]לימוד; [הייתה] מוציאה כסף ממחבוא באצבעות קפואות ונותנת ליענקלה.

המכתב [ששלח יעקב לאביו אחר שהיה עד לפוגרום בוורשה בשנת 1881, והוא אז בן עשרים ואחת, על סף עלייתו ארצה כחבר ביל"ו] הלך מיד ליד ועשה רושם כביר בפינסק ובקרלין [עיירה סמוכה לפינסק שהתגדרה ב"חצר" חסידים נודעת].

אצילותו של סבא ותגרנותה של סבתה, [היא] חנפה לעשירים [ובכללם אחיה] ואילו הוא בז, [היו ביניהם] מריבות בלי סוף על רקע זה, [ובכלל היו] שונים תכלית שינוי.

[בהגיע] המכתב [של יעקב מוורשה] סבתה נרעשה ורגזה [ואילו] סבא היה מאושר וגאה; אותה זה דיכא [- היא הייתה] שכלתנית, [הוא היה בעל] נפש פיוטית ו[אילו היא הצטיינה ב]תכליתיות, [היא גרסה כי] אפשר להיכנע, להתרפס, להסיר כובע [לפני הזולת העשיר והחזק, ואילו] סבא לא יכול לסבול [זאת].

הערצת גוטה (הצעירה בי"ז [שנה מאחיה יעקב]) את אחיה, [היא] כיסתה תמונתו ומכתביו [מארץ-ישראל] בנשיקות ובדמעות, [תיאר לה איך] בתקופת אימונו [בחרטות, בי-ם] התגורר אצל הנגר [לפי סידור שסידר פטרון קבוצת ביל"ו בי-ם, י"מ פינס], אשתו [של אותו נגר הייתה] אופה, בליל ו' [הייתה] לשה בלילה [ובשומעו כי ה]תינוקת [שלה] בוכה [היה] אבא [יעקב] מטלטל את [ה]עריסה - מיטתו [עמדה] בפינה.

סבא חולם על א"י, פירותיה, סבתה זועפת ורוטנת - הנה למה הגיע יענקל'ה.

סבא משה אליעזר [היה] עסקן ציבורי מובהק ורב פעלים, מזה הייחוס.

המעשה ברייכל, חברת אסתר [אחות גוטה ויעקב], מפשוטי עם [ששודכה ליעקב], ב[שעת עריכת ה]"תנאים" אבא [היה] כאבל בין חתנים [שכן המשודכת לא נשאה חן בעיניו], מדוע נתבטלה החתונה? [אם הכלה גרמה לביטול בגלל שתי סיבות: בריאותו הרופפת של יעקב והעובדה שבארץ-ישראל, שאליה התעתד לחזור עם אשתו, "אין תפוחי-אדמה"].

ביקור אב"י [אליעזר בן-יהודה], [והבילויי"ם ד"ר חיים] חיסין, [נחמן] רוזובסקי, [וזאב (אחי שמעון)] דובנוב [בבית צ'רטוק בפינסק לפני שעקר חברם יעקב לאודסה ואח"כ לחרסון), אסיפת אינטליגנציה בבית, [הנוכחים] דיברו עברית, [אמרו לאחות יעקב הקטנה, שנכחה:] "גוטקה'לה שלאף זיך אויס" [ישני כאוות נפשך], [שמעה איך נשבעו:] "אם אשכחך" - [האומנם] חיסין היה אז בפינסק? כאילו בוטלה הקצאת הקרקע [ליעקב שרתוק, בגדרה] בהתערבות הברון?

[נפוצה] שימצה [על יעקב] כי [הוא] מצלצל בפעמון כנסייה ומכתב רימ"פ [יחיאל מיכאל פינס ידידו הנערץ של יעקב שרתוק (מירושלים, בעניין זה?)] הדוד יוסף "סייד" את המנאצת גפילטה פיש.

[קטעים מן המכתב של יעקב שרתוק לאביו תורגמו מיידיש לעברית בידי דוד זכאי, הובאו ב"דבר", 5.3.43, ורובם מועתקים כאן (הקטע שבו מגלה הכותב את החלטתו לעלות לאלתר לארץ-ישראל - כנראה הקטע האחרון - אבד ולא תורגם); על המכתב ראה "חיבת ציון" מאת ד"ר ב"צ דינבורג (דינור), "חברה", ת"א 1932, כרך א' פרק ט' "ביל"ו", ע' 61-57; המקור - בארכיון הציוני:]

 

אב יקר ונכבד,                                                                          ורשה, 12 בדצמבר 1881

 

אבא, אבא, מה אומלל אנוכי! כמה גדול ועמוק אסוני ולבי מלא ועובר על גדותיו ואין לי לפני מי להשיחו. משפחתי גדולה ובכל המשפחה הגדולה הזאת אין גם אחד אשר יבין לרוחי, אשר לפניו אשפוך שיחי ואחלק עימו את רעיונותי והרגשותי. --- ובכן רוצה אני, מוכרח אני, לשפוך שיחי לפני אבי. נחמה אחת אני מוצא לי - בכתיבה - ועל כן ארצה לפניך את ייסורי.

אבא, בנך הנני, אתה חינכתני, אולם אינך יודע אל נכון מי ומה אנוכי, אינך יודע אותי כאשר על האב לדעת על בנו. אין אני מאשים אותך, אני הוא האשם, כי מעולם לא הייתי גלוי לב לפניך ומעולם לא שיתפתי אותך במחשבותי העמוקות וברגשותי החמים והקדושים ביותר. אולם עלי לשים פעם קץ לדבר הזה, אם כי לא לעונג יהיה לך. להיפך, הוא יצער אותך ויכאיב, אולם אעשה זאת הפעם, כי רוצה אני שתכירני פעם, שתבין אותי ולא תטעה בי.

וכל מה שיש לי לאמר לך אפשר לי להביע בשתי מילים. שתי תיבות אלו הן "יהודי אנוכי" [מעלותוֹ ארצה ב-1882 קרא שרתוק את עצמו יעקב יהודי]. כן, יהודי אנוכי וליהודים אני מסור בלב ונפש. לבי מלא אהבה לעמי האומלל; ומחשבותי נתונות כולן לעָבָר היהודי, להווה שלו ולעתידו. נשמת אפי כולה - יהודים. עוד בהיותי במחלקה השישית החילותי לחשוב על המקצוע שאבור לי כדי שאחיה לא רק למען עצמי, למען כיס הזהב, אלא גם למען אחי ואחיותי.

ופתאום נוסדה "קרן עבודת האדמה". ואז החלטתי מהי המטרה שעלי לשאוף אליה. הם [השלטונות הרוסים] עשו את היהודים לקבצנים, סגרו אותם בליטא זו כעין האסירים בבית הסוהר. נתנו למעלה משני מיליונים יהודים אל בית סוהר אפל ומחניק ושללו מהם את הרשות לשבת בערים אחרות, ולא עוד אלא שאוסרים עליהם כל אמצעי קיום ישרים ונכוחים, כגון האיסור לקנות קרקע ולעובדו וכדומה. כמובן, נשארו ליהודים רק פרנסות רעות וארורות כגון מוכסנות, ריבית, חכירה ורוכלות - פרנסות המשחירות את חייהם, משחיתות את אופיים ומחמירות עליהם את מלחמת הקיום. הם מנצלים את האיכר כי אין להם אמצעי קיום והם עושים זאת מעוני ומרעב. אולם הממשלה אין דרכה לעיין בדבר מכל צדדיו משהוא נוגע ליהודים. זו אך שתיים היא יודעת לגבי היהודים: "לאסור ולעקור מן השורש". יהא שהיהודים אומנם מזיקים - ובכן הרבו להם זכויות, הניחו להם להתיישב בכל מקום שהוא, תנו להם אוויר לנשימה, למען יוכלו ויפנו אל פרנסות כשרות, אולם - הס מלהזכיר! ולא היא, אלא הולכים ומוסיפים איסורים על גבי איסורים, מחניקים עוד ועוד. שליחי הציבור שלנו בפטרבורג, משראו כי אין להשיג זכויות בשביל היהודים כדי להקל על חייהם, הלכו ויצרו את ה"קרן" לייסד בה על חשבוננו אנו מושבות יהודיות. אולם כדי לייסד מושבות יש צורך באגרונומים, ובכאלה אשר יעשו את מלאכתם לא למען בצע כסף אלא יהיו מלאי התלהבות לרעיון הנשגב של הצלת עמם מעוני, משיעבוד-עולמים, למען תראה הממשלה ותדע כי אין היהודים עם מושחת, כאשר בדו מליבם, וכי הם יודעים, אם אך יינתן להם, לחיות באמצעים כשרים, וכדי שלא יוסיפו לנקר עוד את עיני באי-כוחנו בבואם לבקש לזכויות, באומרם כי היהודים אינם ראויים לזכויות, כי עלוקות ונחשים הם (שמות-תואר אחרים אין בפיהם).

הנה משום מה החלטתי להיכנס אל האקדמיה לחקלאות במוסקווה, כדי שאוכל לשרת את עמי, עם ה' האומלל, כדי שאוכל לחיות למענם ואיתם בכל מאמצי כוחי. זכורני אבא, כי פעם אמרתי לך זאת, ואתה היית מאוד לא שבע-רצון מזה. יודע אני יפה, כי אדיר חפצך הוא לראות אותי מהנדס או טכנאי מאושר. אולם מה אעשה ואתה טעית בי, לא הבינות אותי. מה אעשה וכל אושרי הוא אך בחיים למען היהודים? הן אין אני יכול לאמר לדמי דום ולבי יהא אחר!

כל איש ואיש ומחשבותיו על האושר - זה מוצא אותו בכסף, וזה בכבוד וזה בתענוגות ובשם גדול, בעניינים רבים ושונים. לי אין כל אלה יכולים לתת אושר, אך בידיעה זו אושרי - שאני ממלא את החובה הקדושה ביותר המוטלת על כל איש - להיות שייך לעמו ולהועיל לו. נניח כי אני מתכונן להיות דוקטור, ודאי ארוחתי תהיה שמנה ולא יחסר לי כל, אולם האם אהיה מאושר? האם יהיה לחיי איזה עניין שהוא מלבד האכילה והשתייה? הא כיצד? מכל עבר וצד הודפים ומענים את אחי ואחיותי ואני אשב לי מן הצד, אעשה את עצמי כלא רואה וכלא-שומע ואמלא כיסי זהב!ו במה אשתיק את מצפוני? הלא יאכלני חיים!

ודאי תשיב לי ותאמר, כי אני לבדי הן לא אוכל לעזור ואני יחידי לא אשנה את סדר עולם. אכן זוהי תשובת שווא למצפון! ודאי אני לכשעצמי איני אלא טיפה מן הים, אולם הים כולו אינו אלא טיפין-טיפין, אילו סירבה כל טיפה וטיפה ללכת אל הים באומרה "וכי אני עצמי לבדי יכולה אני ועושה ים", כי אז היה הים חרב. כל איש ואיש מצווה ומחויב לעשות את המעט שניתן לו לעשות, ואז אפשר שיהיה נעשה דבר-מה גדול ונשגב. לולא החמיץ הדור הקודם מה שהחמיץ, לו היה נבון כדורנו אנו ולא באו עלינו כל הצרות הרבות האלו. הביטה, אבא, וראה מה היה לנו! מאז אפריל פורעים בנו, רוצחים אותנו, שורפים ומכים. רבבות נעשו קבצנים, בעלי מום, עד רעב הגיעו. והממשלה מהי עושה? בשעה ששדדו אותנו והיכו עשתה עצמה כלא רואה. ---

באודסה הולקו איכרים ואיתם יחד הילקו 155 יהודים. התדע בשל מה? על שום שלא נתנו לשדוד, על שום שהעזו לעמוד על נפשם ולהכות את האיכרים. --- הממשלה שהייתה בושה בפני המדינות האירופיות להוסיף אחרי כל השערוריות האלו גזירה על גזירות על היהודים - העמידה פנים כאילו אין היא אלא ממלאה את רצון העם. הממשלה יודעת יפה איך אוהבת אותנו החברה הרוסית הגסה והפחותה - ומה היא עושה? היא מוסרת אותנו לידיה של חברה זו.

המיניסטר שולח מכתב-חוזר לכל הפלכים ומצווה להושיב ועדות כדי לפתור את "שאלת היהודים" ואגב כך אומר המיניסטר במכתב החוזר דברים גלויים וברורים, כי היהודים הם עם מסוכן שיש לעוקרו מן השורש. רק מועצה כפרית אחת ויחידה, זו החרסונית, הביעה את דעתה, כי יש להרחיב את זכויותיהם של היהודים ואילו כל השאר ענו כולן פה אחד כי יש לקצץ את זכויות היהודים ולרדוף אותם עד חורמה; יש לגרש את היהודים מן הכפרים והערים (ולאן ילכו?), אין לתת ליהודים לבקר בבתי ספר ובאוניברסיטאות (רק לפני 5 שנים צעקו ואמרו, כי היהודים עם הולכי-חושך, שאינו מסוגל לדבר שבהשכלה וכי לעולם יישארו חשכים ובורים, ועתה אותה צעקה אלא בהיפוכה - היהודים תופסים את כל המקומות בבתי הספר ואין עצה אלא לגרשם!), לאסור על היהודים לחכור אחוזות ובתי יין וכדומה.

ומה יעשו היהודים הללו? וממה יתפרנסו? ומה יהיה בסופם? על כל אלה ענה המיניסטר איגאנטוב תשובה ברורה למדי: "רצוני כי בחילה תתקוף את היהודים" ("יָה חַצ'וּ צְ'טוֹבּי יֶבְרַים טוֹשנוֹ סְטַלוֹ"). כן, אבא, כל יהודי ויהודי מבין זאת עתה יפה ומי שאינו מבין מרגיש כי רוצים להיפטר מאיתנו. אולם מכיוון שאין לגרש שלושה מיליונים נפש במגלב, חונקים אותנו ומחניקים עד שתתקוף אותנו "בחילה" ונעזוב את כל אשר לנו ונברח מכאן אל אשר תשאינה עינינו, ובלבד להציל את חיינו ואת נפש עוללינו מעבדות עולמים!

כן, אבא, היהודים כבר מתחילים להרגיש את "הבחילה" וכבר בורחים מרוסיה לחפש אי-שם אוויר צח להשיב נפש - שא עיניך וראה מה היה לנו עתה! הממשלה אין היא רוצה כלל לחכות עד שתתקוף אותנו "הבחילה" ואנו נתחמק בעצמנו, אלא היא דופקת בנו למהר לשלחנו - מקיוב גורשו יהודים בפעם אחת 920 משפחה. אחדים נסתתרו בתוך בורות ביערות והפוליציה ערכה חיפוש וגילתה אותם עד אחד. תאר לך, אבא, תמונה זו - 920 משפחה, שהן לערך 3,700 נפש, זקן ונער, טף ונשים, מתקהלים יחד עם הרב ועומדים להתפלל אל אבינו שבשמים, אל רחום וחנון; אימהות אומללות שופכות דמעות על תינוקותיהן, שלא יגוועו ברעב, מבקשות על נפש הוריהם הזקנים, השחוחים והנדכאים, שלא יפלו בדרך; הורים מבקשים כי אלוהי ישראל, אל כביר כוח, ייתן עוז וכוח לילדיהם שלא יכרעו תחת העול הקשה...

תפילה מעין זו כבר נזדמן לו לקדוש-ברוך-הוא לשמוע מפי עם בחירו, אולם היה זה לפני 400 שנה בספרד! כן, אבא, כל אירופה עומדת עתה במאה ה-19 ואילו יהודי רוסיה מונים עתה את המאה ה-12 או ה-13, כי מה שעובר עתה על היהודים עבר עליהם אך בשנים הרחוקות ההן. שפכו את לבם יהודי אוֹרְיוֹל, את מר דמעותיהם, מקלם בידם ותרמילם על שכמם קמו ויצאו לדרך. שוטרים ואנשי צבא השגיחו כי לא יישאר מהם שריד ופליט, וכל החברה הרוסית יצאה מהעיר ללוות את המגורשים בחרפות ובצחוק... איזה תענוג היה המחזה הזה לחברה הרוסית האוריולית! משל לזאב בין עדר כבשים ליד הנהר; הכבשים מטילים עצמם מתוך פחד אל המים וטובעים ואילו הזאב לבו טוב עליו משמחה; כי על כן היהודים הם עם "ללא אמונה ומצפון", אין אלה בני אדם - חיות טורפות, עלוקות, נחשים, טפילים, אין לך דבר מאוס ורע בעולם שאינו משול ליהודים.

ומי הם המדברים כה על היהודים? הרוסים! אותם הרוסים, אשר רק לפני כאלף שנים נודע להם כי יש אל אחד בעולם, אשר אך לפני 800 שנה היה פֶּרוּן להם לאל, אלוהי נחושת אשר שפמו זהב - הרוסים הללו קוראים עתה אותנו "עם-ללא-אמונה", אותנו, העם הראשון אשר גילה את האמונה הקדושה באחדות הבורא, דבר שכל אירופה מודה בו, וקוראת לנו "מורי הדרך אל האמונה באלוהים". רוסים ויהודים! איך ידמו זה לזה שני העמים האלה! לפני 1500 שנה - מה היו אז היהודים ומה הרוסים?

היהודים היו יושבים בערים גדולות, בארמונות, בכרכים נהדרים, והרוסים נדדו על פני יערות ושדות, חיו במערות. היהודים כבר ידעו את המסחר, שלחו שיירות ביבשה ואוניות בים, ידעו להכין מטעמים והיו לובשים משי וזהב - והרוסים הלכו ערומים, אוכלים כל עשב-השדה כחיות הבר או אבר מן החי. ליהודים ממשלה כתיקונה: כתר מלכות וכתר כהונה, יודעי תורה ומלאכת מחשבת - ואילו הרוסים פראים, שולחים יד איש ברעהו; היהודים האמינו בד' אחד, והרוסים משתחווים לחזיז ורעם, לירח ולכוכבים, לפרון ואלוהי מסכה.

כל זה לפני 2000 או אלף שנה, ועתה, עתה אנו בגלות אצלם, עתה אנו הפראים, חיות-הבר, והם בני-מלכים. איום ונורא, מה הזמן וההיסטוריה עושים. הפיל היה ליתוש והיתוש לפיל! אוי מה היה לנו, ומה הגיע לנו! היכן ירושלים שלנו ובית המקדש, היכן מלכינו וכוהנינו? היכן נביאינו, מורינו, ומדריכינו היקרים? היכן מורנו הגדול שופטנו ומקונננו - ירמיהו הנביא?

עברה חנוכה חלף פורים - אינני מברך על נרות חנוכה, אינני שומע מקרא מגילה ואינני אומר "על הניסים" - אולם יודע אני יפה מאי חנוכה ומאי פורים. מכיר אני ויודע יפה את גיבורינו יהודה, שמעון יונתן המכבי (בניו של מתתיהו בן יוחנן הכהן הגדול), יודע אני יפה איך הצילו גיבורים גדולים אמיצי הלב האלה את מולדתנו, את בית מקדשנו, את חופשתנו. רואה אני היאך קורא מתתיהו הזקן אליו את שלושת בניו לפני מותו, מתאר לפניהם את מצב העם כי ברע הוא ומצווה עליהם לא לתת לעם ליפול בידי השונא - ואז הרים הגיבור הגדול  י ה ו ד ה  ה מ כ ב י  דגל ועליו כתוב: "ירושלים וחירות".

יהודים הבינו לאות הדגל, התאספו אל תחתיו, קמה תחייה מסביב, אזרו עוז ויצאו אל מול האויב וירושלים ניצולה. יהודה נופל חלל אולם העם לא נשאר לנפשו.  י ה ו ד ה  ה מ כ ב י  הניח אחריו את שני אחיו - שמעון ויוחנן. יהודה גיבור מלחמה היה ואילו אחיו גיבורים לעצה, ב"חוכמת הפוליטיקה". והנה מצילנו מרדכי הצדיק עם "שק ואפר".

האח, היהודים הבינו אז למצבם, הבינו לאות, וכל אחד ואחד לבש "שק ואפר" - אולם כל אלה היו ואינם עוד. עתה עבדים הננו, יורקים לנו בפנינו, רומסים ברגליים, רוצים למחות את שמנו מעל פני האדמה - ואיה אלוהינו? למה לא ישלח לנו ירמיהו הנביא לקונן להורות לנו את המעשה אשר עלינו לעשות? למה לא ישלח לנו יהודה המכבי לעמוד לימיננו ולהגן עלינו? למה לא ייתן לנו מרדכי הצדיק להצילנו מידי המן רבים שקמו עלינו לכלותנו?

מה? אין האלוהים רוצה להפליא את ניסיו כי חטאנו לו? כלום לא צורפנו דיינו, במה חטאנו מכל אומה ולשון? למה נתן לרוסים אישים גדולים כפטר הגדול, כיקטרינה הגדולה, שהוציאו אותם מבוץ הפראות ועשאום גוי גדול כזה? למה נתן לגרמנים איש גדול כביסמרק, אשר אסף אחד אחד את כל הגרמנים לעם אחד המושל עתה בכל אירופה, וכן צרפת וכן אנגליה?

אולם מה לי עמים אחרים, אשאל לאחי היהודים עצמם: מדוע אין כל היהודים באירופה בגלות? ושוב, מדוע נתן ליהודים בגרמניה "משה רבנו" שלישי (משה מנדלסון) אשר שינה את היהודים והוציאם מאפלה לאורה? מדוע יש להם ליהודי אנגליה משה מונטיפיורי? מדוע יש להם ליהודי צרפת איש כ[אדולף] כרמיה? אך אנו יהודי רוסיה הננו בגלות ולא עוד אלא שאנו אין לנו גם בא-כוח ראוי לעזור לנו.

אולם, אבא, המעשה הוא כך: ניסים לא היו, ולא התרחשו מעולם ולא יהיו ולא יתרחשו לעולם. כל דבר ודבר אינו תלוי אלא באנשים בלבדם וברוח הזמן. ---

חכמינו קבעו בכל תפילותינו וברכותינו את המילים "ירושלים", "בית המקדש", "משיח בן דוד", כדי שלא ייפול רוחנו, כדי שנזכור מה היינו לפנים ועם זיכרונות אלו נדום, אולם היהודים ירדו פלאים והם חדלו להבין את פירוש המילים ומובנן, ולא עוד אלא שהיהודים נשתבשו כל כך, עד שאין הם מרגישים כלל בגלות רוסיה - הנה התוכחה כולה, הנה האסון כולו!

עברה עלינו פעם גלות  ב ב ל - מה גלות הייתה זאת? היהודים חיו שם חיים מצויינים, כי היה להם חופש גמור. הנה היו להם דניאל וזרובבל שהגיעו לחצרות מלכים, אולם איזו קינה קוננו אבותינו, אלו דמעות שפכו, איזה שירי נהי שרו משוררים אז! מה הרעש? איכה נשתעבד עם ישראל לאחרים! ואילו היהודים בימינו רוחם נפלה כה וערכם ירד כה בעיני עצמם עד שאין הם מרגישים עוד במחנק שהם נתונים בו ובשומעם חרפתם כל היום ושמם המנואץ - ולא ינועו ולא יזועו והלב לא ירעד והדם לא יתרתח!

כשהרים  י ה ו ד ה  ה מ כ ב י  את הדגל, ונתאספו הכל סביבו; כשלבש מרדכי הצדיק שק והציע אפר עשו הכל כמותו - עתה אם יופיעו יהודה המכבי ומרדכי הצדיק - ואיש לא נע ולא זע!

כן, אבא, נתקיימה בנו נבואתו של עמוס "נפלה בתולת ישראל". ירדנו פלאים כאשר לא ירדנו בכל ימי היותנו, אולם מקווה אני ובטוח הנני כי המחצית השנייה של הפסוק לא תתקיים ולא תבוא. עמוס אמר: "נפלה בתולת ישראל ולא תוסיף קום" - אמת ונכון; נפלה יהודה אולם היא תוסיף קום! זו תקוותי הקדושה והחזקה ביותר! יבוא זמן (והוא איננו רחוק ביותר) ועם ישראל ייגאל גם מגלות רוסיה והוא יתנשא וירום ויגיע ויעלה בהשכלה, בעושר ובאופי על פני כל אירופה.

ביקונספלד ניבא הרבה על אנגליה ועל תורכיה וכל נבואותיו נתקיימו; והנה איש הפוליטיקה הגדול הזה ניבא על היהודים ואמר: "הם עתידים למשול על כל אירופה". הרוסים הפראים אינם יכולים לשכוח עד היום את הדברים האלה והם צוחקים להם צחוק פראים, אולם המלומדים הגדולים, כל הפרופסורים הגדולים (אפילו נוצרים) מודים בדברי ביקונספלד אלה.

הגלות שאנו חיים בה עתה היא נוראה ואיומה, אולם על כן תהיה זו גלות אחרונה! על היהודים רק להיזכר כי הם  י ה ו ד י ם  כי הם העם אשר בחר בו ה', אז יקומו ויעורו כענק המתרומם מעל רבצו. השווה את הדור היוצא לדור הבא, דור שלך לדורי אני - בדורך אתה שרר עוד ליל חושך על יהודי רוסיה, לא היה להם כל מושג מהשכלה, הם מאסו גם בלשונם שלהם, שבה ניתנה לנו התורה, מעוצם חושך וסנוורים ראו את לשון הקודש, היסוד של יהדותנו, כדבר של אפיקורסות ורמסו אותה ברגליה, ולעומת זאת את הבודדים שפנו להשכלה רדפו ככל שידם הגיעה וחשבו להם זאת למצווה, לקידוש השם.

והתוצאות? מחטטי הגמרא חיו בחושך ואפלה, ללא טעם וריח, כבהמות, והמשכילים? סופם היה רע יותר: רק אחד מני מאה בהם שנתברך באופי חזק והשיג הרבה בהשכלה, יכול היה להגיע לדרגה כזו, אשר תחת השנאה והרדיפות שנפגש בהם מצד אחיו, שילם להם באהבת אמת, באהבה עמוקה, ובמסירות, כגון הסופרים הטובים שלנו בעברית וברוסית: [מ"ל] ליליינבלום, [י"ל] גורדון, וכו' וכו'; אולם 99 למאה מהמשכילים לא יכלו נשוא - היהודים הרחיקו אותם מבינותם, ממשפחתם, והם החלו לחדור אל בין החברה הרוסית, שמעו שם כל דברי נאצה על היהודים והם הוכרחו להאמין בשנאה זו, אשר גם הם עצמם הוסיפו עליה - ובין כך ובין כך והמשכילים-למחצה החלו להתבייש במוצאם היהודי וברובם יצאו לשמד ונוספו על שונאי ישראל. הרי שהיהודים עצמם גידלו מאות משומדים צוררים כ[יעקב] בְּרֵפְמַן [1879-1825] - ירושה נהדרת מהדור הקודם! הוא חי כאילו כדי שתקויים נבואתו של ישעיה: "עמי, מהרסיך ומחרביך ממך יצאו".

עתה הביטה נא אל הדור הזה - החושך רפה הרבה, אביך ראה את ההשכלה כדבר מזיק, ואילו אתה רואה אותה דבר נחוץ ומועיל, וכן המשכילים של ימינו הם ממין אחר לגמרי: מהמשכילים של ימינו רק אחד ממאה הוא נבל המתבייש ביהדותו ומחניף לחברה הרוסית, על משומדים אין שומעים כלל כמעט, ואילו 99 למאה לומדים בדרך ההשכלה את היהדות האמיתית; המון העם מתחיל כבר להרגיש (בשכלו אינו משיג עוד, אולם מרגיש) כי מעמד המשכילים יציל אותו, כי הוא שלם עמו ואוהב אותו אהבת אחים וכי הוא משתדל להיטיב עמו; היהודי הפשוט מתחיל כבר להתייחס לאחיו המשכיל בכבוד ובאמון, כי אחיו המשכיל ראוי לכך, כי הוא מסור לו בגוף ובנפש.

אין אתה יכול לתאר לעצמך אלו פטריוטים יהודים ("אוהב עמו") נמצאים עתה בין צעירינו. כשעבר מר [פרץ] סמולנסקין (עורך "השחר") הקיץ דרך פטרבורג ומוסקווה ערכו לו סטודנטים יהודים "פאראדות" ונשאו אותו על כפיים. במוסקווה הגישו לו סטודנטים יהודים עט זהב עם כותרת זהב; הוא שעורר ביצירותיו את העם מתרדמתו. כשהחלו הפרעות ביהודים התאספו בפטרבורג 120 סטודנטים ובכו בדמעות שליש, כי הם מרגישים את הכאב הרבה יותר מאשר המון העם המוכה והשדוד; ההמון בכה מכאב, כי הוכה ושודד, אולם הסטודנטים בכו על כלל המצב בו נתונים היהודים, הם בכו על "ישראל שהיה למשיסה".

בכל האוניברסיטאות והאינסטיטוטים עשו הסטודנטים אגודות לעבוד למען היהודים, להקל על חייהם ולהוציאם מן החושך; באגודות חברים הרבה גם לא סטודנטים. אתה אולי תלעג לכך ותאמר, כי כל הסטודנטים הללו הם קבצנים ובלי כסף אין לעשות דבר - טעות, אבא! לא כסף יכול עתה להציל את היהודים, אלא ההשכלה, אלא אהבה אליהם יכולות להציל, ואלו ישנן בדור הצעיר! הדור הצעיר יכול להבינם את הפסוק: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". היהודים שראו פעם אור גדול אפשר להם כי יצאו שוב מאפלה לאור גדול; כי זרח עליהם פעם שמש, אפשר להם כי יצאו שוב מארץ צלמות, מרוסיה האפלה אל ארץ אור! ---

 

[על פרשת "המכתב" ושתי עליות אביו ארצה סיפר מ"ש בנאום שנשא ב-2.9.64 בטקס הכתרתו ל"אזרח כבוד של ירושלים" מטעם עיריית הבירה, במלאות לו שבעים; נאומו הוקלט ונשתמר, ומובא להלן בשלמות:]

 

בראש חודש תשרי תימלאנה חמישים ושמונה שנים ומחצית שנה מיום עלות משפחתי לארץ. לא עליית אבי - עליית משפחתי. ואני בתוך חמישים ושמונה שנים וחצי אלה עליתי לירושלים וישבתי בה ארבע פעמים.

עליתי לירושלים לשבת בה בשנת 1931, כאשר נקראתי לעמוד לימינו של חיים ארלוזורוב כמזכיר מדיני של הסוכנות היהודית. תקופה חדשה נפתחה אז ביחסים עם השלטון, בתאוצת קצב הבניין, בהתייצבות אדם חדש, יהודי חדש, ליד הגה המדיניות הציונית. אבל התגלגלו דברים ובאו שעות הכרעה, ונדדתי [ב-1947] למרחקים לעמוד [בארה"ב] בחזית רחוקה שבה הוכרע עתידנו, וכשחזרתי הייתה ירושלים נצורה וממשלת ישראל שכנה בקרייה של תל אביב, ואחרון היה משרד החוץ, המשרד שעמדתי בראשו, שהועבר לירושלים בסוף 1954 ואז עליתי לירושלים להשתקע בה בפעם הרביעית ואני מקווה נאמנה, בפעם האחרונה.

אבל קדמו לזה שתי עליות לירושלים. השנייה הייתה אף היא בפתח תקופה חדשה. עם גמר מלחמת העולם הראשונה, עם עבור השלטון בארץ מעותומני לבריטי, עם הנץ הבשורה הגדולה והישועה הגדולה של הצהרת בלפור, עליתי והתיישבתי בירושלים כאחד מעובדי ועד הצירים, ועבר עלי מה שעבר אז על ירושלים, והיו הפרעות הראשונות של פסח 1920 והייתי עם החודרים לעיר העתיקה להגן על היישוב היהודי שלה באפס-יד - באקדח או שני אקדחים על עשרה או חמישה עשר בחורים ובחורות. אבל אחר כך שוב נדדתי למרחקים, ללימודים [בלונדון]. ובשובי חזרתי לתל-אביב. חוזר אדם לתל-אביב ושואף לירושלים ובינתיים חולפות השנים (נכון, הדבר שסיפר פה ראש הממשלה, חברי מנוער לוי אשכול, כי כאשר ברל [כצנלסון] קרא לי להחיש את שובי [מאנגליה] כדי שאשתתף בייסוד "דבר", אמרתי לו: "אבל אתה מבין שעיתון יומי פירושו עיתון שיוצא יום יום בבוקר?" ושאלתי: "היש בתוככם איש אחד שהיה שותף להוצאת עיתון יומי?" והתברר שאין אף איש אחד, ואז הלכתי למערכת עיתון אנגלי בלונדון וביקשתי רשות, וזו ניתנה לי בכל האדיבות, וביליתי בבית ההוא עשרים וארבע שעות רצופות מבוקר עד בוקר, יום שלם ולילה שלם, כדי לראות מקרוב את מחזור חייו של עיתון בן-יומו מראשיתו עד סופו - זה היה כל הניסיון שהבאתי עימדי אז.

אבל הפעם הראשונה שעליתי לירושלים הייתה בסוף חודש תשרי, בשנת תרס"ה, כשישה חודשים לאחר בואנו לארץ. העלייה הייתה על פני ירושלים אבל לא לירושלים ממש. והיא לא הייתה למבואות ירושלים, אלא לפינה רחוקה למדי מירושלים [לכפר עין-סינְיָה], כה רחוקה, שכאשר דודתי היקרה [גוטה קטינסקי] כרעה בה ללדת, עד שרתמו את הסוסים לעגלה ועד שהגיעו באישון לילה לירושלים ועד שהעירו את [המיילדת] גברת יצחקי משנתה ועד שהביאו אותה לאותה פינה, חלפו למעלה מחמש שעות, ובינתיים התינוקת [ציונה קטינסקי-רבאו, ר' סיפרה "בתל אביב על החולות", מסדה, 1973] כבר פילחה את חלל האוויר בצעקותיה הבריאות. לאחר שעלתה לה כך - שהיא נולדה ללא כל עזרה רפואית - היא דאגה להינשא למיילד וכיום היא כבר סבתא בישראל... אבל גם קרה שם מקרה אסון - פועל עברי קטע את רגלו ליד הקרסול במסור מְכוני והסוסים היו אז בירושלים, ונשלח איש רכוב על חמור לעיירה הנוצרית רמאללה להביא עגלה והובאה העגלה והוסע האיש לירושלים, והוא כל הזמן שתת דם, וחלפו כשש שעות עד שקיבל עזרה רפואית ראשונה בהיותו פצוע פצע כה אנוש בזיו עלומיו. וגם היה מקרה שאחי הקטן, המלחין והמנצח ואיש העט והספר ואיש הלשון - הלוואי ואשתווה אליו - יהודה שרת, בהיותו בן שש שכב במיטתו ובאישון לילה היה אחוז עווית, והמשפחה עמדה מסביב למיטתו רועדת כולה וחיסרת-אונים ומייחלת לנס של הצלה - ללא רופא, ללא אחות, ללא חובש - משפחה יהודית יחידה בטבורם של הרי אפרים, במחצית הדרך מירושלים לשכם, בין הרים. אבל ההרפתקה הזאת, הנראית עכשיו כה תימהונית, כה משונה, כה נועזת - אני מודה ומתוודה ומעיד עלי את אחותי [עדה], היחידה משלוש אחיותנו, הזוכרת את הימים האלה היטב - כי לא ראינו את עצמנו כגיבורים ולא חשבנו שאנו מקריבים קורבנות, ולא חשנו כי חיינו תלויים לנו מנגד.

אומנם, גדלנו חמישה ילדים מגיל שלוש עד שלוש-עשרה, שנתיים ללא תורה וללא דרך ארץ במובנים המקובלים של מילים אלה; כסמל לתרבות הרחוקה הצלחנו להביא לשם פסנתר גדול מאוד - בעיה הייתה כיצד, כאשר העמיסו את הפסנתר על גמל מעברו האחד, מה להעמיס עליו מן העבר השני כדי ליצור שיווי משקל כלשהו.

 

[קטע מתוך העיתון "השקפה", בעריכת א' בן-יהודה, גיליון נ"ב מיום י"ד ניסן אלף תתל"ח (29 במרס, 1907), ששמר מ"ש ברשותו, משובץ פה:]

 

"עין סיניה" היא ישנה

 

אורח נקריתי בשבוע העבר לעין סיניה, אני ואיתי יחד שתי חברותי שהלכו לראות את חברתן שלא ראו זה כחצי שנה. הא' והג' שרתוק (יעקב יהודי) קיבלונו בשמחה רבה ומה מאוד התענגנו עליהם לראותם חיים חיים כפריים! ומה מאוד משך הטבע הנהדר במקום הזה לבנו! המעינות שמה רבים ויפים, אך שוממים ועזובים. אבל בכלל הטבע יפה מאוד וישפיע עלינו שלא יכולנו לגרוע ממנו עין. גם החיים שמה בסביב המשפחה העברית בכפר הערבי מעניינים מאוד. ילדים שהורגלו תמיד ללכת לבית הספר לגמנסיום, המה עתה חיים חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מפני שתי העבודות, עבודת האת ועבודה בעט, ועושים כאשר עשו אבותינו לפנים. הלא גם אני אוכל להיקרא כפרי ובתי איכרים רבים ביקרתי, אך חיים כאלה לא פגשתי. כל מיני ירק יש להם מעבודת כפיהם, בעוד אשר איכרים רבים במושבותינו צריכים לקנות את זה. עופותיהם רבים והמה מטילים להם ביצים, יונותיהם מתרבים מיום ליום, גם כבשים להם ומהם יקחו את חלבם עד לרוויה ויעשו ממנו גם חמאה וגבינה, ואת כל הדברים האלה כמעט שקשה למצוא גם אצל אחד מאיכרינו בא"י והם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לגשת לחיים אלה! דבר כזה יוכל לעשות רק איש כה' יעקב יהודי אשר כשמו כן הוא. מי ייתן וירבו כמוהו בארץ ישראל.

בזה אני הוגה את תודתי להנ"ל, ולבני משפחתו, על אשר פינו לי מקום בביתו לימים אחדים, ואומר אני לו "חזק ואמץ".

 

ב. בינה

 

אבל בכפר ההוא - אני שמעתי אחר כך שכאשר נהגים היו מובילים תיירים בדרך הכבושה שהייתה אז מירושלים לשכם, ג'נין, עפולה, ומשם לגליל, היו מראים על הכפר ואומרים: "פה נולד משה שרתוק". וכאשר הייתי נפגש לפעמים עם תיירים אלה והם היו אומרים לי: "ראינו את כפר מולדתך", הייתי אומר: "נכון, שם נולדתי מחדש!" והדבר חל על אחי ועל אחיותי. שם נולדנו מחדש. שם שתינו את מי הארץ מן המבוע, ישר. שם נשמנו את אווירת הארץ כמות שהיא, בקיצה ובחורפה - והנה אומרת פה דודתי: "זה היה תור הזהב של משפחתנו בארץ ישראל".

אבל כיצד הגענו למחשבה המשונה הזאת? התשובה על זה היא בעלייתו הראשונה של אבי יעקב שרתוק לארץ הזאת.

ובכן פה נאמרו דברים ואני בקושי כבשתי את יצרי הממאיר לתיקון טעויות כדי לא להתערב ולתקן פרט פה ושם. מורי ורבותי, כאשר הייתי ילד קטון בעיר בדרום רוסיה, חרסון שמה, המפה הראשונה שהושמה לפני הייתה מפת ארץ-ישראל, והעיר הראשונה שלמדתי להצביע עליה באצבע קטנה הייתה ירושלים. עוד בטרם הבינותי מפה מהי, עוד בטרם תפשתי עיר על מפה מה משמעה, ידעתי כי התמונה הזאת המצויה כאן לפני היא תמונת ארצי, והנקודה השחורה הזאת בטבורה של התמונה הזאת זאת היא עירי, ירושלים.

ובמושג שלי על העיר הזאת אגדה ומציאות, חלום וממשות של יום-יום, שימשו בערבוביה. בוודאי, לומדתי כי זו עיר קודש, עיר נצח, זוהי בירת ישראל בימי קדם והיא תשוב להיות בירתנו, אבל עם זה האיש שסיפר לי כל אלה, והאיש אשר בטרם הגעתי לשמוע מעשייה כלשהי ממעשיות הילדות, בטרם ידעתי קרוא וכתוב ידעתי מפיו כל מה שרק אפשר לספר לילד מתולדות ישראל והאיש הזה היה שם - זה לא סתם איזה חלום או אגדה - הוא ישב שם, הוא התהלך שם ברחובות, הוא עבד שם, הוא בילה שם את שנות עלומיו, וכל זה היה ממשי וחי לעיניך, רוטט למישוש אצבעותיך.

 

[ניסיונו של מ"ש לכתוב את ספרו המיוחל "אבי" נצטמצם בכתיבת טיוטת פתיחה קצרה, ולא היה לו המשך; פתיחה זו משובצת בשלמותה פה, שכן עניינה ילדות י' שרתוק:]

 

אבי יעקב שרתוק (כתיב זה של השם הרוסי צֶ'רטוֹק קיבל אבי מידי ידידו הקרוב אליעזר-בן יהודה, כאשר עלינו לארץ ב-1906. ברוסיה גרסנו בעירבוביה את הכתיבים טשרטוק או צ'רטוק. בן-יהודה מאס בתחליפים לאות הרוסית צ' וברצותו לשוות לשֵם אופי עברי בכתיב ובקרי הציע לאבי להסתפק באות שין ולהחליף את הטית בתו. שם זה נתקיים בידינו עד להולדת נכדי הבכור ב-1949, עת החלפנוהו בשם שרת, שהוצע לי זמן-מה לפני כן על ידי ידיד צעיר, יעקב מיבר, בן צפת), היה יליד פינסק. נולד בשנת תרכ"ב (1863) לאביו יהודה לייב ולאמו יהודית לבית קוסובסקי. סבי אף הוא נולד בפינסק, אבל סבתא יהודית הייתה מן העיירה יַנוֹבַה, אחת מבנותיה של פינסק, ומשום-מה התגאתה תמיד במוצאה זה.

אבי היה הבן הבכור במשפחה ועליו הייתה גאוותה - הן משום בכורתו והן משום יתרון כישרונותיו והשכלתו על פני אחיו. הייתה לו אחות ושמה אסתר, שנישאה לאחד בשם ליפשיץ, היגרה עימו לארצות הברית, העמידה בנים ובנות והלכה שם לעולמה. אחריה באו האחים יוסף וזאב. הראשון היגר אף הוא לאמריקה, הוליד ארבעה בנים ומת שם. השני עלה עימנו לארץ ב-1906, נפטר בתל-אביב ולו בן יחיד. בת הזקונים הייתה דודתי גוטה קטינסקי, השוכנת בתל-אביב ולה שלוש בנות.

נמצא שיש לי באמריקה תשעה בני-דוד "ראשונים" מצד אבי, ואם אוסיף עליהם שני בני-דוד מצד אמי ושלושה של רעייתי והיה מספרם ארבעה-עשר. ריבוי זה של שארי-בשר קרובים ב"עולם החדש" משמש תמיד בידי הוכחה ניצחת למקריות הרכבה של העלייה לארץ ומעלה על דעתי את המחשבה, המטרידה אותי ללא כל שחר, מה היו חלקי וגורלי אילו נתחלפו במשפחה יוצרות ההגירה אל מעבר לים.

אבי היה חלוש מילדותו. הירבה להשתעל ולכּוּחַ וסופו שלקה במחלת הקצרת, אשר בה מצא את קיצו. אמי עליה השלום, שדאגה תמיד לבריאותו וטיפלה בו כבילד, התריסה פעם בפעם כלפי חמותה: "במה האכלת את יעק'לה שלך כשהיה ילד, מה היה מזונו העיקרי?" על שאלה מתגרה זו אחת הייתה התשובה בפי סבתא: "קרוּפְּניק!" (גזור מקְרוּפָּה ברוסית, שמשמעה גריסין). רבות תהיתי על מונח זה ולא ידעתי פישרו - עד שנזדמן לי לקרוא את המונוגרפיה המבורכת של [חיים] צ'מרינסקי, "עיירתי מוטלה" ["דביר", 1951, 208 ע'] - אף היא מבנותיה של פינסק - ונתפענח לי הסוד. צ'מרינסקי זה, משכיל עברי מובהק, היה אידישיסט רוב ימיו וביטא כל הגיגי רוחו אך ורק ביידיש. על ערש דווי, עת חש כי זמנו קצוב, כתב פרק זיכרונותיו זה בעברית עסיסית להפליא, ועשאו בתוכנו ובלשונו וברוח אהבת ההווי העיירתי השפוכה עליו לפנינה ספרותית נדירה, שאותה תרם לאוצר-הנצח של מורשת העם. כל התאב עכשיו לדעת קרופניק זה מה טיבו וטעמו ולעמוד על כל פרטי מלאכת המחשבת שבהתקנתו - במאמר זה ימצא מבוקשו. אכן הוא יבוא על שכרו בקריאת המאמר כולו, מראשיתו ועד סופו.

בילדותו הלך אבי לחדר, אבל אם משום חולשת גופו או מפני התקוות שתלתה אמו בילד טיפוחיה, לא ארכו ימי לימודיו אלה, והחל הולך אצל מלמדים לשמוע לקח מפיהם ביחידות, או המלמדים באים הביתה לתת לו שיעורים פרטיים. משנות ילדותי נתערבבו אצלי סיפורים על לימודי אבי בילדותו - מהם על הליכתו בלילות חורף, פנס בידו והוא בוסס בבוץ העמוק והדשן שנשתבחו בו העיר פינסק וסביבותיה, ומהם על בוא המלמד לביתו בטרם שחר, ללמדו לאור הנר למען יכַלֶה את שיעורו לפני שיתחילו הלימודים בחדר.

התלמיד היה שוקד להכין את שיעורו בגמרא לפני בוא המורה ולשם כך היה מקדים לקום באישון לילה. לאור קו האור שהיה מסתנן מחדר המגורים לחדר המישכב הייתה סבתא מתעוררת משנתה ויוצאת לגרש את בנה הקט חזרה למיטתו, אך לא תמיד חפצה מצליח בידה. בית זקני היה סמוך לשפת הנהר פינה, אשר על שמו נקראת העיר פינסק. בימי הפשרת השלגים וגאות הנהר היו מימיו עולים על גדותיו ומשתפכים על פני שטחי החוף מעברים. המים היו פורצים לתוך הבית ומציפים את הרצפות. התחבורה בין חדר לחדר, בין המיטה והשולחן, בין הדלת והכירה, הייתה מובטחת על ידי קורות עץ עבות שהונחו בתוך המים לשמש מעבר לבני הבית. אף אל שולחן לימודיו היה אבי מגיע על פני קרש כזה. אבל בהופיע אמו בפתח ובהרעימה עליו בקולה, היה הנער מזדרז ומטפס על השולחן, מתבצר עליו כעל אי בלב ים ודוחף את הקרש ממנו והלאה, לבל תוכל אמו להגיע אליו ולסחבו בכוח. כך היה קורס על רגליו ליד כרך הש"ס ושוחק למישבתה של אמו - היא מאיימת עליו בתנופות ידיה ושופכת עליו קיתון של גערות בחרון אין אונים ואילו הוא, בלתי-פגיע לחלוטין, חוגג את ניצחון חסינותו.

ומעשה שהאריך פעם שבת על המסכת - ועדיין נתקל בסוגיה קשה - עד שנרדם. הנר, שהוצב על הספר ממש, הוסיף לדלוק עד שאזל והאש התחילה צורבת בדפים. נתרחש נס. הספר לא התלקח ולא עלה באש. הלהבה לא אחזה בשולחן ולא התפשטה בחדר, והבית כולו על המשפחה הישנה בו שנת ישרים ניצל משריפה. האש צרבה בדפים אחד אחד ואכלה בהם חור עגול ומאונך עד שהגיעה לכריכה העבה וכבתה מאליה.

אבי, יעקב שרתוק, יליד פינסק, סטודנט של האינסטיטוט הטכנולוגי בוורשה, על סף הצטרפות לתנועה המהפכנית הרוסית ב-1881, ראה במו עיניו איך הורגים יהודים בפרעות שעברו אז על פני תחום המושב ברוסיה. לאחר שהמהפכנים רצחו נפש את הצאר אלכסנדר השני, וכשעלה אל הכיסא הצאר אלכסנדר השלישי, נסתמנה עלותו על הכיסא בהיסטוריה שלנו על ידי נחשול של פרעות ושחיטות שעבר על פני רוסיה. הוא סיפר לנו כשהיינו ילדים קטנים - בלי לחוס על רגשותינו - איך הוא התהלך ברחוב במדי סטודנט, כך שאי-אפשר היה להבחין בו את היהודי, ואיך פתאום נפל לרגליו משהו, נפלה לפניו חבילה כבדה, ונשמע צחוק פרוע מגזוזטרה של הקומה השלישית, והוא הסתכל בצרור הזה וראה שזה תינוק שגולגלתו רוצצה אל אבני המירצפת לרגליו ולעיניו, ודמו ומוחו שופכו על פני האבנים. והוא, אבינו, היה אומר לנו כשהיינו בני שלוש וארבע וחמש ושש, כי המראה הזה החזיר אותו לעמו, כי המראה הזה עקר אותו מבית-ספר גבוה ושלח אותו לארץ-ישראל להיות עובד אדמה. הוא כתב אז מכתב לאביו בפינסק, שהתחיל במילים עבריות "אב יקר ואהוב" ומייד עבר לאידיש ואמר: "טאטע טאטע, איך בין דיין זון, אוֹבֶּער דוּ וֵייסט ניט וֶער איך בין. איך בין אַ ייד!" פירושו: "אבא אבא, אני בנך אבל אתה אינך יודע מי אני. אנוכי יהודי!" זו הייתה שיבת היהודי הצעיר שלא הלך לישיבה, שרק בילדותו היה ב"חדר", שגמר בית-ספר תיכון רוסי, ממשלתי, שהלך ללמוד בבית ספר גבוה, ששקע כולו בתרבות הרוסית, אף שהייתה לו גירסה דינקותא והוא שמר עליה. פה דור שלם דיבר, דור שלם שאג מפיו של הצעיר הזה, בהצהרה החגיגית הזאת: "אנוכי יהודי!"

והוא עבד בשדות מקווה ישראל (והיה שם בין חופרי קברו של קרל נטר). אבל בתוך קבוצת ביל"ו נתגבשה קבוצה שעלתה לירושלים, וההנחה שלה הייתה כי יש לדאוג לא רק למעמד החקלאי כי אם גם למעמד העובדים החרשתיים.

במקום שבו עכשיו המבוא למחנה יהודה, מאחורי בית גדול ומגושם מאוד - בשבילי סמל של עוול היסטורי - מסתתר עד היום מוצנע, בית קטן, בית אבנים בן קומה אחת [נהרס זה מכבר]. אז התנוסס על פתחו שלט, ועל השלט הזה היה כתוב, למעלה: "בית יעקב לכו ונלכה" - בית גדולה, יוד גדולה, למד גדולה, וו גדולה, ומתחת - "שיבת החרש והמסגר" (את השם הזה נתן רבי יחיאל מיכל פינס אשר זכיתי בעצמי להכירו). והייתה זו קבוצה שיתופית, קואופרטיב של בחורים אחדים. היה שם דוד יודילוביץ מראשון לציון, היה איש אחד [נחמן] רוזובסקי שמת בלוד. והיו עוד אחד או שניים - נדמה לי שהיה זאב דובנוב, אחיו של שמעון דובנוב ההיסטוריון [בתקופת קיומה השתייכו ל"שה"ו" בפרקי-זמן שונים: יעקב אזרחי (מוגילנסקי), שמשון בלקינד, מאיר יהודה ברוכוביץ', זאב דובנוב, יעקב שלמה חזנוב, דוד יודילוביץ, עוזר דב ליפשיץ, הלל (ואולי גם מיכאל) מינץ, נחמן רוזובסקי, יעקב שרתוק], והם היו יוצאים לכפרי הסביבה, ברגל או רכובים על חמור, קרדום תקוע באבנטם, והיו קונים זיתים שחדלו להניב מרוב אריכות ימים או ענפים של זיתים שיבשו, והיו גוזרים אותם לחתיכות ומביאים אותם לירושלים וחורטים מהם כל מיני תשמישי קדושה לבני דתות שונות, וכל מיני דברי זיכרון ומזה היו מתפרנסים. [ר' על הקבוצה ב"המושבה גדרה, השתלשלותה וקורותיה מראשית התייסדותה עד היום הזה" מאת דב אריאל (ליבוביץ) ב"לוח א"י, שימושי וספרותי לשנת התרס"א", א' מ' לונץ, י-ם, תר"ס].

 

[קטע מהרשימה "ביל"ו שבירושלים" מאת דוד יודילוביץ ("דואר היום", 15.7.32), המתאר את חיי קבוצת אנשי ביל"ו בי-ם, משובץ פה:]

 

ירושלים חגגה לפני כשבועיים את יובל החמישים לביל"ו. נאומים, משאות, זיכרונות, רעיונות, קצת פילוסופיה, אישים, מחמאות למי שצריך ואולי גם שלא צריך - על הכל זכרו, ורק ירושלים הבילויי"ת נשכחה, וכמובן גם הבילויי"ם הירושלמים.

ראש הבילויי"ם שבכל הארץ ישב בירושלים והוא האדון יחיאל מיכל פינס ז"ל. ולו חייבים אנו את יסוד המושבה הבילויי"ת גדרה. ובו בזמן שאדון פינס עם חבריו א' בן-יהודה וד"ר [וילהלם זאב] הרצברג [מנהל מקווה-ישראל ב-1877; ב-1879 עבר לי-ם לנהל את בית היתומים היהודי הראשון שם] והרב עזריאל הילדסהיימר מברלין ייסדו בירושלים את החברה החשאית "תחיית ישראל", השתקעו בירושלים שבעה חברים [של ביל"ו]: יעקב שרתוק, ולדימיר (זאב) דובנוב, נחמן רוזובסקי, הלל מינץ, שמשון בלקינד, דבורה סירוט ועבדכם דוד יודילוביץ, ו"תחיית ישראל" אספה את הבילויי"ם האלה אל קירבה בתור כוחות צעירים פעילים בעבודת התחייה.

פינס, בן-יהודה והרצברג היו תדיר מתוועדים ורוב שיחם והגיונם היו הבילויי"ם - ביל"ו של ירושלים, ביל" שבמקווה-ישראל וביל"ו שבראשון-לציון.

והבילויי"ם שבירושלים גרו ב"נחלת שבעה", באחד החדרים שבבית לייב לומזר, חדר די מרווח, ריק. ארבעה קירות ערומים. הרהיטים שלנו: מחצלת, שולחן, שני ספסלים ארוכים, ובתוך אחד הקירות ארבעה לוחות בתוך חלל, ששימש לנו גם ארון לבגדים וגם לארון ספרים לכל חמשתנו - השישי שלנו, מינץ, גר אצל פינס ואחר-כך לבדו, ודבורה סירוט בבית בן-יהודה.

על המחצלת היה מונח כר רבוע, וכל אחד מאיתנו היה מניח את ראשו - ורק את ראשו - על פאה אחת של הכר, באופן שעל הכר שכבו ארבעה ראשים והרגליים התפזרו לארבע רוחות הרצפה - של האחד לצפון, של השני הנגבה, של השלישי מזרחה ושל הרביעי מערבה. חסר כמובן מקום לחמישי.

ויהי החמישי נשאר יושב וכותב מאמר לעיתונו או מכתבים לקרוביו, שתי שעות, ואחר כך העיר את האחד מן ארבעת הישנים וישכב על מקומו, והמקיץ ישב לכתוב לעיתונו הוא, וככה השלישי עד האחרון. אחד [י' שרתוק] היה סופר "אודסקי ליסטוק", השני כתב לה"רסווט", השלישי ל"המליץ", "הצפירה" ו"המגיד", הרביעי [ז' דובנוב] כתב רפורטים ארוכים על עשרות עמודים לאחיו [שמעון] ההיסטוריקון, והחמישי היה מאושר שנתנו לו מנוחה, ויירדם.

להכין את ארוחת הצהריים התנדבה האישה האצילה דבורה בן-יהודה. היא האם המרוממה של בן-אב"י שלנו. הבן העברי הראשון שלנו היה אז בן שנה. ומי שלא ראה את דבורה בחדוות הנפש שנשקפת הייתה מתוך עיניה הכחולות בשעת הגשתה את הצלחת על השולחן לששת "הברוכים היושבים" (חמשת בחורי ביל"ו ובעלה נביא התחייה), לא ראה ששון לאומי חי של עם ששב לתחייה. פני דבורה קרנו כפני מלאך. זה לא היה אצלה הספקת מזונות, אלא שבעבודתה זו היא מקימה דור של תחייה לעמה, ללשונה ולארצה, ובחיי הצעירים האלה ובבריאותם תלוי קיום כל העתיד של עולמנו החדש.

וסעודת הערב היו הבילויי"ם סועדים במיסבאת "נחלת שבעה" היותר גדולה והיותר טובה, כלומר היחידה שהייתה בכל "נחלת שבעה" ואולי גם היחידה שבכל "מחוץ לעיר" - מלבד מלון קמיניץ שרק נפתח.

התפריט שלנו בכלל לא גדול. תה ולחם ולחם בתה. גם קרה לפעמים שאחד מאיתנו הכין מבעוד יום בעד מטליק (שני מיל) תפוחי-זהב כשלושים, ואז הייתה לנו ארוחת הערב אצל שלמה אודיסהר כסעודת שלמה בשעתה.

לימי החגים היו עולים אלינו אורחים מיפו וסביבותיה. ופינס חיבר לנו שיר: "חושו אחים חושו/ נרימה פעמינו/ טושו אחים טושו/ אל ארץ הורתנו/ לא לנו המנוחה/ לא לנו המרגוע" וכו'.

ויוצא מן הכלל היה במחננו חג ליל הפסח הראשון תרמ"ג [1883] - כ-20 בחור ובחורה ישבנו בהסבה וסיפרנו ביציאת מצרים על שולחן דבורה ואליעזר בן-יהודה. נהדר! מראה כהן היה נביא התחייה. ואחרי הסעודה יצאו כולם מ"נחלת שבעה" אל הרחוב יפו הגדול ובקול רם שרו בצלצול חזק את השיר "חושו אחים חושו". שיר שיצא מפי 20 בחורים אשר צעדו לכל רוחב הרחוב בקע את האוויר בעוצמה והרי יהודה ענו בהד: "חושו אחים חושו." ויתרגשו הלבבות, ותחממנה הנפשות, ויתלהב אחד מחמומי המוח, וישליך את כובעו ארצה כדרוויש אמיתי, ויצעק: "ארץ! ארץ! ארץ! קרוב לשנות אלפיים לא שמעה אוזנך לשון עברית והרי שבנו אליך ונחייך ונחבק עפרך!" והשליך עצמו ארצה וליחך את העפר ויזעק: "ארץ! ארץ! ארץ!"

והד הרי יהודה ענד לעומתו: "ארץ, ארץ, ארץ!"

 

קרה מה שקרה, היו כל מיני גלגולים, והם זרקו את אבי חזרה לרוסיה. מן השמים היה הדבר, כי שיבתו של אבי לרוסיה - עכשיו קוראים לזה "ירידה" - היה בה אות - היא שנתנה לאבי את האפשרות לשאת את אמי, ונתגלגלנו לחרסון וב-1906 עלינו.

כאשר עלינו אמר אבי כי לא רק יש לשוב לארץ, יש לשוב לאדמה, ופתאום נתברר [ליעקב שרתוק מפי חברו אליעזר בן יהודה מימי "שה"ו"] כי יש אחוזה אשר "בק" ערבי מבית אלחוסייני - דודו של המופתי הירושלמי [וידיד אב"י] - מחכיר אותה [לשנתיים לרגל צאתו לפריס], ואבי ראה את האחוזה הזאת ותישר בעיניו והעביר לשם את המשפחה - אנשים ונשים וטף, סבתא זקנה, פינסקאית מובהקת; והילדים הקטנים ואח נשוי ואחות נשואה [ומשפחותיהם].

פעם, כאשר הובילו אותי [הבריטים] בדרך ידועה [מתל-אביב למחנה המעצר לטרון] - לא נסעתי; הובילו אותי - אמרתי לעצמי: הלא את הדרך הזאת אבי היה הולך ברגל יום יום למקווה ישראל, לעבוד במעדר. האם הוא יכול לראות מראש, כי כעבור עשרות בשנים בנו יובל בדרך הזאת כאסיר? אמרתי: לא, בשום פנים, אבל אני שאלתי שאלה שנייה: אבל לו ראה זאת מראש, ההיה חושב שכדאי הדבר? אמרתי: הן, בהחלט - ראו את החיל שעשינו!

באתי למחנה, וראיתי בחורים, ואמרו: "עלינו לכנס מייד אספה ואתה צריך לנאום", ואני אמרתי להם: "מישהו מיואש? מישהו רוגז? מישהו אובדים עשתונותיו! מה קרה? אנחנו על אדמת ארצנו. אנחנו בתוך ארצנו. יש גורמים, יש שלטונות באים ושבים, אבל אנחנו נשארים פה!"

ככה לשער אז - כשהייתי נשלח עם מורי ורבי, הערבי אבו-עודה שלא ידע קרוא וכתוב, אחד ממורי הגדולים בחיים, אשר ממנו למדתי דיבור ערבי ומיבטא ערבי ודת ערבית ופולקלור ערבי וחוכמת חיים לאין שיעור בכלל - היינו נוסעים יחד בלילות לירושלים, להגיע באשמורת הבוקר להספיק אל השוק, כאשר אז, בפעם הראשונה בחיי התחלתי להגריס שיני בחצץ כדי לדבר אידיש בשוק של מאה שערים - שיעלה בדעת מישהו בתוכנו מה קרה בתוך עשרות השנים המועטות האלה? - איש לא יכול להעלות כל זאת בדעתו.

ולכן אי-אפשר כלל להגזים להפריז, ואני עכשיו מתבטל לגמרי, ומוחק את עצמי לגמרי מהמסיבה הזאת, ועוקר את עצמי מפי הנואמים שבירכוני בראשיתה, שהרי כל אחד מאיתנו במה נחשב הוא כפרט, כיחיד, מול הדבר הגדול והעצום שנפל בחיינו, בהיסטוריה העברית, בכל הווייתנו. ההשגחה עשתה אותנו לכלים, למכשירים, לגלגלים - לרגליים ולידיים - שעליהם הוטל לחולל את הדבר הזה. וכך אני פה עומד לפניכם ואינני יודע היספיק לי כוחי לגייס את כל הענווה הדרושה למעמד הזה. אני רוצה רק לאמר דבר אחד, ותסלחו על משפט זה שבסוגריים - הרבה הוגזם, הרבה הופרז, אבל במידה שפה ושם נאמרו גם מילים של אמת - ואיני רוצה לשלול את הזכות הזאת מאיש מחברי - אני רוצה לאמר: אי-אפשר כלל.להפריז את החלק שהיה באלה לאישה אחת ויחידה!

אבל אני כשלעצמי קטונתי מהחסד שגמלה עמי ההשגחה, שנולדתי על ברכיים אלה, שכך גודלתי, והובאתי לארץ, וזכיתי לראות את הגדולות והנצורות והנפלאות שהתחוללו לעיני ולעיני כולכם2!

 

[בכינוס משפחתי רבתי בביתו, שהתקיים במוצאי יום הענקת אזרחות הכבוד של י-ם לו, סיפר מ"ש ארוכות על התקופה הבילויי"ת של אביו יעקב ועל ימי ילדותו שלו בחרסון, והדברים מובאים במיקשור זה, ככל שנשתמרו על גבי סרט רשמקול:]

 

...אבינו היה חולה קצרת, והייתה לו התקפה, והוא לא יכול להחזיק מעמד בעבודה החקלאית [במקווה-ישראל] יחד עם זה גם הייתה דעה [בין הבילויי"ם] שהינה הם מניחים יסוד ליישוב החקלאי של הארץ אבל צריך לדאוג גם ליישוב העירוני - היהודים שישבו אז בערים כמעט לא עבדו אלא התפרנסו מצדקה - והבחורים האלה [אנשי ביל"ו], באו להוכיח כי הארץ היא לא רק של עבר אלא גם של עתיד, כלומר ארץ של עבודה, והעיקרון צריך להיות לחיות רק מיגיע כפיים, רק ממה שמשתכרים, ללא תמיכה משום מקום. והם אמרו: "טוב, התחלנו לעבד את האדמה - הם היו היהודים הראשונים שהחלו לעבד את האדמה; זה היה עוד לפני שנוסדה ראשון לציון - ואז קבוצה אחת שלהם [נתקראה "שיבת החרש והמסגר"] הלכה העירה [לירושלים] והיה שם בית קטן [במעלה רח' יפו, (ב"מגרש הארמני"), לא הרחק ממשטרת מחנה-יהודה] - איטה ילין, אשת דוד ילין, שהייתה אז נערה צעירה, כתבה לימים את זיכרונותיה ["לצאצאי", י-ם, תרצ"ח] ובספרה כללה [בע' 70] תמונה של אותו בית [ר' שם ע' 71 על חברי הקבוצה].

ומה קרה? הם היו עושים כל מיני מזכרות של ארץ הקודש מעץ זית, והיו שולחים אותן לאמריקה. והנה פתאום יצא באמריקה חוק שהגדיל את המכס על כל מיני מוצרים, ובכללם מוצרי עץ הזית הללו, וזה הרס להם את השוק האמריקני והם פשוט נשארו בלי מטה לחם. בינתיים יהודים הלכו לראשון לציון, והברון התחיל לתמוך בהם, אבל בשביל הבחורים האלה זה היה פסול, מפני שזו הייתה תמיכה, ובינתיים "חובבי ציון" התחילו לתמוך בבילויי"ם כדי לייסד את המושבה גדרה, והיו כאלה שלדידם גם זה היה פסול - בעלייה השנייה היה טיפוס כזה, אליעזר שוחט, שהתנגד לבניית בית החולים בפתח תקווה מאותה סיבה - והוא, אבא, מאשר לבקש עזרה מ"חובבי ציון" כדי להתיישב בגדרה, אמר לחזור לרוסיה, ובלבד לא לוותר על העיקרון. והוא בא ליפו, כדי לעלות על אונייה, ואז התחולל אצלו משבר. הוא הרגיש שאינו יכול לעזוב את הארץ, והוא כתב אז [ב-7.4.86] מכתב ל[י"ל] פינסקר [יו"ר הוועד המרכזי של "חובבי ציון"], ברוסית, וכאשר [אלתר] דרויאנוב הוציא כרך כתבים [לתולדות חיבת-ציון ויישוב א"י, א', אודסה - 1919, ע' 760-756] על פעולות "חיבת ציון" כלל בו את המכתב הזה [מסמך מס' 432], וכאשר מלאו שלושים שנה לבילויי"ם אני תירגמתי זאת לעברית וזה התפרסם ב"דבר" בתרגום שלי. נכון, מישהו אחר חשוב, תירגם את זה ואני ראיתי זאת ואמרתי ל[עורך "דבר] ברל [כצנלסון]: "גנוז את זה, אני אתרגם", וברל אמר: "מה אעשה עם אותו פלוני?" ואני אמרתי לו: "הוא יחשוב שזה הוא תירגם", ובאמת זה עבר בשקט גמור... וזה אני תירגמתי (יהודה: "זה היה ביובל לוועידת קטוביץ").

אז מה כתב אבא במכתב ההוא? הוא כתב כי הינה הוא החליט לנסוע [חזרה לרוסיה], אבל כאשר הגיע לנמל יפו, לעלות על אונייה, הוא הרגיש שזה למעלה מכוחותיו. הוא אינו יכול: "לא שאני חושב שאני הכרחי לארץ הזאת, אם אני לא אשוב, אחרי יבואו רבים. הרעיון הזה מוכרח להתגשם. יבואו יהודים רבים ויבנו את הארץ. לא שאני דרוש לה. אבל גיליתי שהארץ הזאת נחוצה לי". ואז הוא כתב: "אני עבד, אשר טעם חירות. איך אוכל לשוב לבית עבדים! ולכן אני מוותר על עקרונותי, ואני פושט ידי אליך ומבקש עזרה". המכתב התקבל בוועד "חובבי ציון" אודסה, והוא התכנס לישיבה והחליט לאשר לו התיישבות בגדרה. [חיים] חיסין כבר היה שם, ו[בתו] יהודית כבר נולדה, וחיסין לא ידע מה לעשות בה, ואז פתאום צלחה עליו הרוח והוא נכנס לאורווה, וגירש את החמור, ושם את התינוקת באבוס - זה היה עוד לפני שהוא חלם להיות רופא...

 

[להלן מכתב יעקב שרתוק לי"ל פינסקר, בתרגומו של מ"ש, נדפס ב"מוסף 'דבר' לשבתות ולחגים כ"ב, י"ד ניסן תרצ"ב (20.4.32), בגיליון שהוקדש ליובל "חיבת ציון" (ועידת קטוביץ נוב' 1884, שבה התאחדו אגודות "חובבי ציון" המקומיות ל"ייסוד (קרן) מזכרת משה מונטיפיורי בארץ הקדושה" ביוזמת י"ל פינסקר, מ"ל ליליינבלום ואחרים; קטע של המכתב נכלל במאמר אליהו גולומב "הבילו"י יעקב שרתוק (למלאות שלושים למותו)", "דבר" 5.3.43, נראה שבתרגומו:]

 

אדוני הדוקטור הנכבד!

 

כיוון שאין לי קשרים מיוחדים והכרות אישית עם חברי ועד "מזכרת משה", הריני נאלץ לפנות בבקשתי ישר אל כבודו כאל נשיא הוועד. באותה בקשה פונים אליו גם חברי הטובים, הבילויי"ם. דבר הבקשה הוא שתינתן לו נחלת שדה בגדרה *.

 

* בהערת העורך א' דרויאנוב למכתב י"ש ב"לתולדות חיבת ציון" נאמר: "בידינו נמצא מכתב של הגדרתים (אחד-עשר איש) מן כ"ט אדר שני תרמ"ו לד"ר פינסקר, אשר בו הם מבקשים כי ניתן לבעל המכתב חלק אדמה בגדרה, ובטוחים המה ב'ישרת לבבו (של פינסקר) כי לא ייתן למוט אוהבי הרעיון ולא יעזוב את האיש אשר שפך דמו עבורו זה ארבע שנים ויישאר על אדמת אבותיו, כי ברכה בו'."

 

עתה, שביטאתי את חפצי, הנני רואה צורך לבאר כיצד הגעתי למצב כזה, זאת אומרת להרצות את השתלשלות המסיבות שהניאוני לשעבר מהשתמש בזכותי להתיישבות בגדרה, והביאוני כיום להתייצב לפניו כמבקש. ---

 

[הפיסקה להלן, שהשמיט מ"ש בתרגום מכתב אביו ל"דבר", תורגמה בידי פרץ חן בשביל הוצאת "כתבים לתולדות חיבת-ציון ויישוב א"י א'" מחדש, כולו בעברית, ע"י המכון לחקר הציונות ע"ש ח' וייצמן, אוניב' ת"א, בעריכת שולמית לסקוב:]

 

לאחר שהצטרפתי לפני ארבע שנים ללישכה המרכזית של תנועת "ביל"ו" בחַארקוב יצאתי בעצמי ולבדי לארץ ישראל [ביוני-יולי 1882]. כעבור שבועות מספר הגיעה החבורה הראשונה של "ביל"ו" ויחד עמה התחלתי לעבוד במקווה-ישראל. שם עבדתי ארבעה חודשים. בזמן זה יצאו אחדים מן החבורה לירושלים ללמוד מלאכה. אני נמניתי עמם. עבדנו שנה בקירוב - שניים מתוכנו חזרו אל החבורה. נשארנו אני עם חברי רוזובסקי, שיחד עמו למדנו חרטות ויחד עמו פתחנו אז בית-מלאכה לחרטות בעזרתם וחסותם של מר פינס וד"ר [זאב] הרצברג [מחליפו של קרל נטר במקווה-ישראל ואח"כ מנהל בית יתומים שנפתח בי-ם מטעם יהודי גרמניה]. בתחילה פעל העסק בהצלחה מלאה. היו לנו הזמנות במידה מספקת ואף היינו צריכים תכופות לקנות סחורה מן המוכן בסכומים גדולים אצל בעלי מלאכה אחרים כדי למלא את ההזמנות הרבות ותוך כך עזרנו בתעמולתנו לאוּמנים יהודיים אחרים. לדאבוננו לא נמשך המצב מניח הדעת הזה של בית-המלאכה אלא שנה אחת. ההזמנות עם דמי הקדימה פסקו. בית-המלאכה נשאר ללא אמצעים והיינו אנוסים לקבל שותף בעל הון [יצחק משה כלב, חתנו של י"מ פינס] כדי שנוכל למלא את ההזמנות שנתקבלו אצלנו מכמה אגודות "חובבי ציון". המשכנו לעבוד עוד כשמונה חודשים; הכינונו מלאי גדול של סחורה; שלחנו לרוסיה וחיכינו לכסף; חיכינו עוד זמן מסויים - לשווא. כסף לא בא.* הגענו לאפיסת הכוחות ובית-המלאכה המשגשג שלנו, שקנה לו שם נאה כל כך בירושלים, הפסיק את קיומו. אך לא אמרנו נואש. בהתייעצות עם חברי רוזובסקי ומתוך הסכמה הדדית יצא הוא לרוסיה לקשור קשרים עם סוחרים ועם סוכנים בתקווה לחלץ את העסק מתלותו בנדיבים, להקנות לו אופי מסחרי טהור ולהעמידו על יסוד ריאלי יותר. לפתע האמיר התעריף למוצרים מעצי זית לגובה שעלה בהרבה על שווי הסחורה. לא היה עוד מקום לחשוב על הפעלת בית-המלאכה מחדש. רוזובסקי נשאר ברוסיה ואני נשארתי בירושלים בלי עסק ובלי עבודה.

 

* במכתב ששלח י"מ פינס לאר"ז (צדרבוים) בי"ז כסלו תרמ"ד ונדפס ב"המליץ" מס' 101, 1883 נאמר: "הסכומים ארבעים רו"כ (רובל כסף) וחמישה ועשרים רו"כ אשר שלחתם לי לתיתם לאשר נכון לפני, הראשון מהם קיבלתי ומסרתיו בהסכם הסופר הנכבד [אליעזר] בן-יהודה אל חברת שה"ו. שני מבניה [נ' רוזובסקי וי' שרתוק] חרטים העושים בעצי זית ואחד [דוד יודילוביץ] חרש סכינים, וזה להם יותר משנה עובדים עבודתם באמונה, ואין דורש ואין מבקש אחריהם זולת חוב"צ אשר בהערים אדעססא, ביאליסטוק, חארקאו, מאסקווא ומינסק אשר קנו מהם סחורות ידם במחיר 1330 פרנק; ומהריוח שמזה כללו הוצאות ארבעה אנשים כל ימי השנה, קנו להם עצים וכלי מלאכה, ועתה הם במצוקה גדולה כי אין להם במה לנהל את מלאכתם".

 

[המשך המכתב בתרגום מ"ש:]

 

בהיותי בירושלים לא חדלתי להימנות על חברי המפלגה אשר הרגשתי את עצמי קשור אליה קשר בל יינתק - שם ביל"ו היה נקרא על בית המלאכה שלי, תמיד נחשבתי במספר המתיישבים לעתיד, ובאספת קטוביץ נקרא שמי ברשימת הבילויי"ם. כשהחל עסק בית המלאכה להתערער לא פעם הזמינה אותי המפלגה אליה. מר [יהושע (אוֹבְסֵי)] ויסוצקי (הערת המתרגם: בא לא"י כשליחם של "חובבי ציון" אחרי ועידת קטוביץ) בבואו הנה הציע לי באמצעות מר [י"מ] פינס לקבל את מקומי בגדרה. אותה שעה היה מצבי עגום ביותר - בית המלאכה היה סגור, ישבתי באפס מעשה, כמעט בלי שום סיכויים למצוא לי עבודה, הולך ומכלה את הפרוטות האחרונות - ואף על פי כן לא מיהרתי להשתמש בהצעה. לא במעט גרם לסירובי זה קושי הפרידה עם ציון היקרה, אשר כבשה לא רק את רגשותי הלאומיים, אלא ריתקה אותי אליה במוסרות עוד יותר אמיצות - החיים בירושלים, במסיבת ידידי הגדולים ממני במניין ובחוכמה [י"מ פינס וא' בן-יהודה], היו לי בהם חילופים לקתדרה האוניברסיטאית אשר נטשתי ברוסיה; הם נתנו לי את השכלתי הגבוהה, הלאומית והכללית, הם עשאוני לבן ציון. טבעי הדבר שהחיים במחיצתם של אלה היו בעיני האושר הנעלה ביותר.

אולם הייתה כאן עוד סיבה אחת אשר הביאה אותי לידי אנינות יתרה לגבי קבלת הצעתם של מר ויסוצקי ושל חברי החביבים. ידוע הדבר באיזה מצב-רוח נסע הנוער העברי בראשונה לא"י. הרושם המזעזע, התפרצות נעורים, התמרמרות אצילה והכרת החוב העליון - אלה היו הכנפיים שהעיפו את חמומי המוח למרחקי המזרח. אולם עם השגת המטרה הקרובה ביותר, הַיְנוּ, כשהקופצים אל הים בעיניים עצומות הגיעו אל המולדת, החלו הרוחות להירגע. ברבות הימים פגה ההתלהבות הראשונה ובמקומה באה חמימות שקטה המחממת בנחת לב ושכל; רגשות יוקדים ודמיון משולהב הפכו להכרה; הגדול והנהדר נתחשלו והיו לאמת מדעית יבשה, אשר מבלי להסעיר את הלב מעמיקה היא עוד יותר להכות בו שורש, כובשת בכל כוח ההוכחה שלה ורוכשת לה את יראת הכבוד ואת תוקף האמונה. באחת, רק לאחר שהייתי ימים רבים במולדת היקרה החילותי להבין, הייתי אומר, לחוש אותה, להבין ולחוש את אהבתי אליה. ואז... אז ראיתי כי זקוק אני למולדת זו יותר משהיא זקוקה לי; יתר על כן, היא יכולה להתקיים ולחכות במנוחה לגאולתה גם בלי השתתפותי, ואילו קיומי-אני לא ייתכן מבלעדיה; בלי אדמת ישראל ומחוצה לה הינני לא כלום!

וכשהגעתי למסקנה זו, אשר נבעה ממעמקי הרגשתי, בושתי בפני עצמי. כי זה הדבר - למן היום הראשון לבואי ירושלימה [ללמוד חרטות-עץ]. קיבלתי את צרכי מקרנות של צדקה. אומר בפשטות: התפרנסתי מנדבות [י"מ פינס יוזם עליית חברי ביל"ו לי-ם, החזיק את אנשי "שיבת החרש והמסגר" שם בכספים שאספה החברה "תחיית ישראל" שהקים עם ד"ר ו"ז הרצברג למטרה זו]. לבושתי עלי להודות, כי באותו זמן גם לא הרגשתי ולא היכרתי מה שפלים ובלתי-הגונים הם חיי אלה, אף על פי שלא הסכנתי בהם. ביקוד ההתלהבות דימיתי את עצמי למושיע העם וקורבנו - האם דבר קל הוא לעמוד אל המחרטה עם תעודת הבגרות בכיס, לחיות חיי מחסור כאלה וכו' וכו'. והכל הן לטובת העם והמולדת - היהדות צריכה לשאת אותי על כפיים ולא רק להמציא אמצעים עלובים לקיום עלוב.

אולם מה התחולל בנפשי כשהבינותי את ערכה האמיתי של הארץ הקדושה למעני, כשהתחלתי מצר מקרב ליבי לא עלי, הנהנה מחירות ומחיים של תוכן בירושלים עצמה, אלא על חברי האובדים, הנמקים במחנק העבדות והאונס; כשהתחלתי מביט על חיים של עבודה ותבונה בא"י כעל מרום האושר הנופל בימינו רק בגורלם של יחידי סגולה. ובעד האושר העליון הזה שזכיתי לו עוד מוסיפים לי ומשלמים לי. האין זו פשיטת יד מחפירה? בתיעוב התחלתי מביט על עברי מוכה-הסנוורים. כאחרון ב"אוכלי החלוקה" [תושבי ה"כוללים" שחיו מחלוקת תרומות שנאספו למענם בחו"ל] הירושלמים הייתי בעיני... ו"אכילת חלוקה" מתועבת זו היא שמנעה בעדי מלהסתדר בגדרה. ראיתי כיצד מוסרים את חלקתי למי שנזדמן ראשונה ולא קמה בי רוח להתייצב בתור ולהושיט יד. נשארתי בירושלים ---[הפסוק החסר, בתרגום פ' חן: וחיי נעשו חיים ללא תקוות. אך כעבור זמן הסתדרתי בסוכנות אחת והייתי מאושר שזכיתי לחיות בירושלים ולהתפרנס מעבודתי עוד כתשעה חודשים.

 

[שתי מודעות שתוכנן מובא להלן, מתוך גיליונות "הצבי", ירושלים, בעריכת א' בן-יהודה, משנת תרמ"ה (1885), ששמר מ"ש ברשותו, מלמדות על מאמצי ההתפרנסות של י"ש:]

 

גרבים! זאקען [גרבים ביידיש]! ג'וראפיס [בלאדינו]!

 

טובים ויפים וחזקים הרבה יתר ממלאכת יד, עשויים במכונה חדשה, ויש בידי מינים שונים בזול גדול מאוד. מחיר כל זוג לאנשים גדולים שלשה גרוש ולנשים ארבעה. גם אקבל עלי המלאכה לבד אם בחפץ איש לתת החוטים. וגם לתקן אקבל במחיר מצער מאוד. לסוחרים הנחה הגונה.

 

יעקב יהודי. אצל הוטיל [מלון] ליפה קאמיניץ.

 

יש תחת ידי ספרים ממינים שונים, הלכה פלפול דרוש ופירושים, חקירה סִפורים מליצה ושיר, בלשונות שונות (גם בלשון יהודית אשכנזית ולדינו). והנני מוכן להשאילם לכל איש לביתו בשכר שני גרוש לחודש. ליתר תועלת להקוראים חתמתי על מה"ע [מכתבי העת] המגיד המליץ הצפירה העברי ועוד מ"ע בלשונות שונות, וכל חותם יוכל לבוא אל ביתי לקרוא אותם ולקחת ספרים ביום הראשון ויום השני ויום החמישי, מתשע שעות וחצי עד עשתי עשרה וחצי (בשעות תוגרמה) וביום השבת מהצהרים עד הערב. לפי רבות מספר החותמים כן אשתדל להרבות הספרים חדשים וגם ישנים הנוגעים לענייני היהודים: כל איש יוכל לחתום על זה בביתי, או בבית עורך  ה צ בי  [א' בן-הודה], ועל ידי מוכרי  ה צ ב י.  רשימת הספרים ומה"ע אשר אתי עתה רצופה להצבי גיליון זה.

 

יעקב יהודי, אצל הוטיל ליפה קאמיניץ.

 

עתה אבד לי מקום העבודה ואני נשארתי מחדש תלוי באוויר בירושלים בלי כל אפשרות חומרית של קיום.

נשאר לי מוצא אחד - לשוב לרוסיה. כבר קיבלתי את ההחלטה החותכת גורל, נפרדתי מכל היקר והקדוש לי בירושלים ונסעתי ליפו. אולם כשהגעתי למעשה עצמו, כשצריך היה לרדת לאונייה, רפו ידי. ברגע המכריע הרגשתי את כל אי-היכולת הפיסית להיפרד מארץ-ישראל. וכך, אובד עצות מהמלחמה הפנימית, הינני מושיט אליו את ידי ברטט ומתחנן לעזרה. מאות אחי נמקים בעבדות. אולם, אויה לי, הנני עבד אשר טעם את טעמה של חירות. מאות אחי חיים ללא אהבה את המולדת הקדושה, או רק מדמים בליבם שהם אוהבים אותה. אולם אני התאחיתי עם המולדת הזאת במשך ארבע השנים, וכיום הינני חטיבה אחת איתה. אם לא תישמע תחינתי ואהיה אנוס להיפרד ממנה - נשמתי תישאר כאן ואני אשא איתי לרוסיה רק את צילי אשר ינדוד ללא מטרה ובלי חפץ, אילם ואדיש לכל נוראות הגולה.

 

בקוצר רוח אחכה להכרעת גורלי.

מכבדו י' צ'רטוק (יהודי)

 

הערה בתחתית המכתב (ב"דבר"):

 

מכתב זה נכתב רוסית ונשלח מגדרה ביום ב' ניסן תרמ"ו (בהיות מחברו בן כ"ה). יעקב שרתוק היה הראשון מחברי ביל"ו שהגיע לארץ, בנוסעו דרך וינה וטרייסט, שבועות אחדים לפני הפלוגה הראשונה, שנסעה דרך אודסה וקושטא. לאחר עבודת ארבעה חודשים במקווה ישראל עברו אחדים מן ה"מפלגה" לירושלים, ללמוד מלאכות, ושרתוק בתוכם. כאן למד חרטות בעץ זית ויחד עם חברו רוזובסקי פתח בית מלאכה אשר נתמך בראשיתו ע"י פינס וד"ר הרצברג. בית מלאכה זה בא עד משבר ושרתוק נענה להפצרת חבריו לדרוש מ"חובבי ציון" את חלקו בהתיישבות של גדרה [כל החלקות בגדרה כבר היו תפוסות; החלקה שהוקצתה לבסוף לי"ש השתחררה בעזוב אחד המתיישבים - היו עליה קופצים רבים, אך הודות למאבקו של חיים חיסין זכה בה י"ש].

 

ובינתיים היה סיבוך. אבי חשב שהינה הוא הולך לגדרה, אבל הלא הוא בגפו, ואיך יכול אדם להיות איכר בלא אישה - הוא צריך לשאת אישה. זו הייתה "החלטה לאומית" - לא צורך של בחור להתקשר עם איזו נערה, אלא צורך לאומי. אבל כנראה שלא היו בנות מסביב, והוא החליט לנסוע לרוסיה על מנת למצוא שם בחורה.

[אחותי] הדודה גוטה הייתה אז נערה צעירה מאוד, והיא ידעה את הפרשה [של החיפוש אחר אישה]. אבא היה תלמיד ריאליסט, בוגר אותו בית-ספר תיכון בפינסק שכעבור שנים סיים אותו חיים וייצמן, והיו בחורות יהודיות בנות טובים, משכילות, שהיו מטיילות שם בגן העיר, והוא בא לפינסק וחזר על פתחיהן והציע את עצמו, והן אחת אחת, מילאו פיהן צחוק - הייתה שם משפחה מכובדת ושמה לוריא, והיו אחרות - אבל הבנות האלה מילאו פיהן צחוק; מה, דעתו נטרפה עליו? אחת כמותן תינשא לו כדי ללכת לאיזו פינה נידחת בעולם, מעבר להרי חושך על מנת שם להיות אשת איכר? והוא הלך ונחת דרגה. יש מכתב של חיסין אליו, ובו הפסוק: "כאשר אתה תבוא אלינו עם בחירת לבך", והוא היה בוש להופיע לפני חבריו כרווק. ולכן הוא ויתר, הסכים לשאת מי שלא תהיה אישה בעלת תרבות כשלו, ואז הוא הגיע לבחורה אחת, איני זוכר את המשפחה (עדה גולומב: "פייגלסון"), בחורה שהייתה תופרת וכמדומני שהייתה... מעשנת! וכנראה גם לא כל כך צעירה, והיא, לשם נישואים, הסכימה, והייתה תאניה ואניה בבית הוריו, כי אמו חשבה שהוא יהיה רב, ואביו דווקא היה בעד השכלה וחשב שיהיה מהנדס או רופא, והוא התפשר עם הליכתו לארץ. הסבתא, שהייתה פינסקאית מובהקת, לא התפשרה. היא מרדה. אבל שהוא יישא בחורה כזאת לאישה? זה היה למטה מהדרג שלהם! והיה אֵבֶל. אבל אבינו עמד על שלו, אלא שהוריה אמרו שלא יקום ולא יהיה, והם הכריחו אותה לבטל את "התנאים".

אבל אז בא המשבר. הוא תפס בראשו ואמר לעצמו: "מה, את הדבר הזה הייתי מוכן לעשות? זה המושג שלי על נישואים - כמתוך איזה חשבון, כאמצעי למטרה? איך יוכל לשאת כך את פניו אל חבריו? ואז הוא החליט כי הוא אינו חוזר.

 

[מתקופה זו של י"ש בפינסק נשתמרו כמה עדויות בכתב; להלן מכתב ששלח אליו לשם אברהם (מנחם) מנדל אוסישקין (סגן מזכיר אג' חובבי ציון במוסקבה, חבר ביל"ו שם בהיותו סטודנט להנדסה) ממוסקבה ב-22 באפריל 1887:]

 

אח יקר!

 

בימים האלה שלחה אגודתנו לפאריז סך 2,394 רובל בעד בני המושבה גדרה. בעד הכסף הזה יקנו להם שלושה-ארבעה בתים וגם מעט קרקע יקנו להם, באשר השליש מאדמת גדרה לא תיצלח לזריעה. מזה הינך רואה, כי יש תקווה להבילויי"ם לצאת למרחב ממצבם הנורא, על כן הנה איעצך כי תמהר לנסוע לארץ ישראל אף כי מצבך עתה לפי דעתך לא ייתן לך למלאות את רצונך זה (כאשר נודע לי זאת ממכתבך לה' [זאב] דובנוב), אך לפי דעתי אם תישאר עוד חודשים אחדים פה בארץ רוסיא אז אין גם תקווה לך לשוב לארץ אבותינו כאשר תוכל לראות מחבריך, אשר גם הם בעוזבם את ארץ הקודש דימו לשוב מהר אליה, אך אחרי כן מה היה סוף הדבר?!...

לתשובתך הנני מחכה בכיליון עיניים, אוהבך אף בלי מכירך,

 

א.מ. אוסישקין

 

ואז הוא טילגרף לחבר אחד שלו, שהתגלגל לאודסה, ושאל אותו אם הוא יוכל למצוא שם עבודה, וקיבל מברק בתשובה - זה תמיד אימא הייתה חוזרת ומספרת: "אודסה עיר גדולה לא תלך לאיבוד בו". ואז הוא בא לאודסה, ויצא לרחוב לחפש חדר, וראה דירה ובחלון מודעה שיש "חדר להשכיר עם כל הנוחיות", ונכנס ודפק, וראה והסכים על השכירה.

והינה במשפחה הזאת [משפחת לב] היו ארבע בנות, שתיים היו כבר בוגרות, אחת [הבכורה], הדודה סשה] אלכסנדרה, לימים אשת האגרונום ואיש ביל"ו אברהם זוסמן ואם המשורר עזרא זוסמן], גמרה את הגימנסיה, ופניה, אמנו, הייתה השנייה, והשתיים האחרות היו בעשר שנים יותר צעירות מהראשונות - רחל וסימה. בין שתי הראשונות היה מרחק קטן בגיל. הן למדו יחד ועשו כל מה שעשו יחד, והינה הוא נשא את פניה לאישה [השתיים אהבו את י"ש ומשבחר הוא בפניה החליט הזוג לעקור מאודסה לחרסון כדי למנוע חיכוך כלשהו בין האחיות (לימים נשמעה פניה אומרת ברוסית: "סַשֶנְקַה הייתה יותר יפה אבל אני מצאתי חן"); לפי אליהו גולומב ב"הבילו"י יעקב שרתוק" נבעה ההתיישבות בחרסון מהגליית י"ש לשם לשנה בגלל מאמר שהרגיז את השלטונות, שכתב בעיתון "אוֹדֶסְקִי ליסְטוֹק" אשר בו עבד לפרנסתו כעיתונאי בהתגוררו באודסה] וזה היה מן השמים, מפני שזו אמנו...

אבל כל הזמן הוא אכל את לבו על שבעצם הוא נטש את המערכה. ויצא ככה שהוא היה אחראי לזה שחיסין עזב [את גדרה ובשנייה את הארץ; ב-1905 עלה ח' חיסין בחמישית וסופית]. יש מכתב אליו של פניה [אשת חיים] חיסין, אחת משלוש הבילואיו"ת - היו שלוש [לפי סדר עלותן: דבורה סירוט, פ' חיסין, פניה בלקינד (אחות ישראל ואם אבשלום פיינברג)] - והיא כותבת לו [מגדרה], ברוסית: "ישנקה ישנקה, מהזמן שאתה עזבת אותנו העולם איננו עולם, החיים אינם חיים". אבל יש מכתב קודם של חיסין, ובו חיסין אומר שהוא מחכה לו בכיליון עיניים וכותב לו: "את החלקה שלך אני חרשתי, אני חרשתי אותה סתם [בלי לזרוע]. 'שגאג'" - יש מונח ערבית כזה.

 

אבינו השתהה בחו"ל, ובינתיים יהושע חנקין השתלט על החלקה הזאת - הוא חטף אותה. פשוט חטף. והיה דין ודברים, ויש מכתב של מ"ל ליליינבלום על זה: 'לנו אי צורך בחמסנים בגדרה". כמו חנקין וכדומה... וכאשר חזרנו בשנת 1906 [לדברי מ"ש, הושפעה גם עלייה זו של י"ש ע"י פרעות - הפעם גל 1903-6 שעבר בדרום אוקראינה ורוסיה ופגע באודסה ב-1905] הייתה מתיחות בין אבא ובין חנקין - עד שהם התחילו לדבר איש עם רעהו - אבא לא בא לתבוע את החלקה, אבל היה שלב כזה. והנה היה שלב שחיסין כותב לו: "כאשר אתה תבוא עם בחירת לבך תביא כל מה שתוכל, קח, וקבל, סחב, גנוב, גזול. מה? אל תשאל! סכינים ומזלגות וכפות וכפיות, צלחות תחתיות, כוסות, ספלים, ומזרנים וסדינים ושמיכות, כרים, ספות, חוטים מחטים, נרות גפרורים..." חיסין היה לץ גדול, בעל טמפרמנט כביר, הוא אחר כך, בשנים האחרונות שלו בארץ, היה הר-געש שכבה, אבל אני זוכר אותו כזה [ח"ח כתב נקרולוג על י"ש בשלושים למותו - ר' "הפועל הצעיר", 4.4.13]. אבל מהמכתב הזה אתה גם רואה את העוני המבהיל, את המחסור המחריד, שבו אנשים חיו אז.

ואבא ישב בחרסון, קודם היה עיתונאי, ובינתיים תירגם לרוסית את פלאוויוס, ולתרגם את פלאוויוס הוא החליט בהיותו בירושלים - היה שם איש תלמיד חכם שידע היטב יוונית, והוא סיפר איך הם היו יוצאים לטייל בלילות ירח והיו שוכבים בין הסלעים, והאיש היה קורא טקסטים ביוונית לאור הירח ומתרגם לרוסית באופן חופשי את טקיטוס ואת פלאוויוס - ואז הוא החליט לתרגם את פלאוויוס לרוסית - והוא כתב הקדמה לתרגום, ואיבד אותה, וכל ימיו אכל את לבו מפני שההקדמה השנייה לא יצאה כראשונה, אבל גם לורנס איבד את כל הכתב-יד של "שבעה עמודי חוכמה"... [הספר יצא לאור ב-1900 בסנט-פטרבורג והוקדש "לידידי הירושלמים הבלתי-נשכחים יחיאל-מיכל פינס ואליעזר בן יהודה"].

ובכן, כשהוא בא לחרסון הוא כל הזמן לא מצא לעצמו מנוח על שנטש את המערכה - אני לא די חקרתי בעניין זה את אמנו, וכשחקרתי אותה זיכרונה כבר היה חלש - וזה התבטא בעיקר בשני דברים. אנחנו חיינו בהרגשה שאנחנו פה באיזו תחנת מעבר. זה לא בית. זו לא ארץ שלנו ולא עיר שלנו ולא בית שלנו ולא כלום. אנחנו פה במקרה, באופן זמני.

 

[על תקופת ילדותו של מ"ש בחרסון נשתמרה העדות הבאה, והיא פתק שכתב מ"ש לדוד זכאי. לפי עדות ד"ז [ב"דבר", 29.6.66] אמר מ"ש בנאום באחת משנות חייו האחרונות כי חונך על שמעון דובנוב; על זה כתב לו ד"ז בפתק: "עם כל הכבוד אך עם כל האמת, אף הוא, דובנוב, שייך למשפחה הגדולה של יהודים גדולים שהניאו את לב העם מציון, מתחייתה ומעלייה אליה". על זה השיב לו מ"ש:]

 

אתה מספר לי! חונכתי הן על דובנוב ההיסטוריון והן על מלחמה בדובנוביזם, בתורת שווא וסלף. באומרי "חונכתי" כוונתי לפשוטו כמשמעו. עוד לפני עלותנו לארץ, שנתיים לפני כן, בהיותי בן תשע, כבר קראתי את כל דובנוב במהדורה ראשונה. ואשר למלחמה - בבתינו התגורר אחיו הבילוי"י (ולדימיר-זאב מרקוביץ') ידיד נפש של אבי. בארץ היה ציוני מדיני לוהט (יש מכתב שלו לאחיו שמעון, מיפו לאודסה, 1882 [על מות קרל נטר ומשמעותו החמורה לגבי הבילויי"ם], שיבנאלי הסתמך עליו בחיבורו [ר' "ספר הציונות", כרך שני - "תקופת חיבת ציון" ספר שני, בעריכת ש' יבנאלי, מוסד ביאליק ע"י "דביר", ת"א, תש"ד, ע' ל"ט (ועוד בספר זה על י' שרתוק בע' 252-3)], אבל משנתגלגל חזרה לרוסיה מָעַל באהבת נעוריו והזדהה עם אחיו. הידידות בין השניים עמדה בעינה, אך אבי נשאר נאמן לציון והם היו מתווכחים ורבים איש עם רעהו על עתיד העם היהודי בשצף קצף ובחימה שפוכה. הבית היה נהפך לחרדת אלוהים. אנו, הילדים, היינו מתעוררים משנתנו עד שאימא הייתה מפרידה ביניהם ומשלחת כל אחד לחדרו, ושנת שניהם נדדה.

 

[והדבר השני היה שהוא גמר אומר לא לשלוח את ילדיו לבתי-ספר רוסיים. והוא הוציא את הדבר הזה לפועל לגבי רבקה. רבקה, כשאנחנו נסענו מרוסיה לארץ, הייתה בת שלוש-עשרה. חברות שלה, כבר בנות עשר, היו בגימנסיות. הוא לא שלח אותה לבית-ספר. אימא, שהייתה מורה, לימדה אותה, והוא לימד אותה, אבל לילדה היה קשה מאוד. היו נערות שלבשו מדים חומים של בית-ספר, והיו שלבשו ירוקים, וכולי - והיא לא כלום. לא היה לה שום מעמד. זה היה מצב לא-נורמלי. חברותיה עלו למחלקה ראשונה ושנייה ושלישית - והיא לא כלום. היא הייתה מוכשרת מאוד, ידעה רוסית, כתבה היטב, דיקלמה נפלא, ניגנה, אבל הייתה בלי כל מסגרת, ובשום אופן אי-אפשר היה להכניע אותו בעניין זה. וככה משום-מה הוא חשב שיהיה גם איתי.

ביוזמתו של אבא נפתח בחרסון בית-ספר עברי שקרוי בימינו "בית ספר של יום". זה היה מעין "חדר מתוקן". והיה מזל עצום כפול - המנהלת של בית הספר הזה הייתה האישיות החינוכית הנפלאה ביותר שאני ראיתי בימי חיי. שמה היה אנה איסקובנה קוֹמַן, והיא הייתה גם המורה העיקרית לרוסית, והמזל הגדול השני, והוא היה עוד יותר גדול, היה שהמורה העברי הראשון שלי היה זאב סמילנסקי, אביו של יזהר, שאז כבר בא מארץ-ישראל. הוא היה פועל בחדרה, והוא חלה בקדחת ממארת, והרופאים אמרו לו שהוא מוכרח לאיזה זמן לעזוב את הארץ. הוא בא לרוסיה ומטרתו הייתה ללמוד איזה מקצוע. על כל פנים, אבי ייסד את בית הספר הזה עם עוד קבוצת אנשים, ציונים, וביה"ס נקרא על שם באק [?], שנקבר בחרסון (יש נאום של אבא על קברו, והנאום הזה רשום [במחברות יעקב שרתוק]) וזאב סמילנסקי לימד אותנו שנה.

והינה בית הספר הזה היה שולח מדי שנה בשנה את תלמידיו להיבחן לכניסה לגימנסיה, בלי כל תקווה שהתלמידים יתקבלו, אלא רק כדי שיקבלו ציונים וכדי להשקיט את האימהות (האבות היו, ציונים והאימהות היו על פי רוב יותר רוסיות בתרבותן, והן דאגו לרמת הלימודים, והמנהלת רצתה להוכיח להן איזה ציונים ישיגו התלמידים שלה). והיה מצב כזה - הלכנו לבחינות פעם אחת ופעם שנייה, ובפעם השנייה היינו בדרגה של מכינה בית (כלומר מה שקרוי אצלנו מכינה דלת), והיה ידוע שלא מתקבלים יהודים למכינה בית. יהודים התקבלו החל מכיתה אלף, ושם הם היו מתקבלים לפי המיכסה האחוזית - עשרה אחוזים. אבל למכינה בית לא התקבלו כלל - ההנחה הייתה שהילדים בגיל זה כה רכים וחשופים, פגיעים להשפעה ממארת של יהודים עד שאסור להביא אותם במגע איתם...

והנה אנחנו הולכים לבחינה, והיינו חבר "שודדים", באמת היינו חריפי מוח - הפכנו עולם! היה לי חבר, פיסקה לויט, ואני זוכר איך המורה הייתה כותבת שאלה בחשבון על הלוח והייתה מסתירה את מה שכתבה, ופיסקה היה רואה מה שרואה ועושה את כל פעולות החשבון האפשריות, ושעה שהיא הייתה פונה אל הכיתה כבר היה מרים את היד ואומר את הפיתרון... והנה, בבחינות של מכינה ב' אני מקבל "חמש עגולה" - חמש - הציון הגבוה ביותר - בכל המקצועות, והייתה ישיבה של המועצה הפדגוגית בגימנסיה, כולם רוסים, כמובן, ומישהו אמר - והם הסכימו עימו - "ילד כזה אי-אפשר לא לקבל". בינתיים היה לאבא איזה גן בשולי העיר, והיינו מבלים שם את הקיץ, והנה מגיעה אלינו שמועה מהעיר, שאני נתקבלתי לגימנסיה למכינה ב'. העיר הייתה כמרקחה. העיר - כלומר הציבור היהודי, כלומר כל האינטליגנציה. "מוסייצ'יק צ'רטוק נתקבל לגימנסיה!" לא היה תקדים לזה. זה היה דבר-מה מהפכני. ילד יהודי נתקבל למכינה ב'!

ואבא אמר "לא", הוא לא ייתן, הילד לא ילך לגימנסיה רוסית, ואז התחילו לבוא אנשים אל אימא, ועברה מתיחות נוראה בבית, היו באים אל אימא ואומרים - והיא הייתה מספרת זאת לרבקה ואני הייתי שומע: "מה זה, בעלך, טוב, הוא קנאי, 'פַנַטיק', זה ידוע. הוא ציוני, לאומי, וכולי, אבל הוא פה מספסר בעתידו של ילד. אם הוא נכנס עכשיו לבית-הספר, אז הוא כבר לומד וממשיך ללמוד הלאה באופן אבטומטי, וברור שהוא יקבל מדליה של זהב, ודרכו סלולה לאוניברסיטה, ובגלל איזה עיקרון לוותר על זה? מה הוא מועיל? ופה אבא פשוט נכנע. נכנע לאימא ולידידים וחברים.

ואצלנו בבית היה נהוג כך, שאנחנו לא כותבים בשבת. הוא, אבא, כתב בשבת. אנחנו לא היינו כותבים בשבת... ואנחנו נסענו בשבת, ואנחנו התפללנו, ועשינו הכל... הוא קבע לעצמו משטר ידוע - נניח, הוא לא היה בונה סוכה. לא היה לו זמן לזה. אבל הוא היה מביא ירק לשבועות. הוא היה עושה "קידוש", אבל לא היה עושה "הבדלה". פעם אחת היה אצלו איזה לבלר, מזכיר, בנו של שוחט, והוא ביקש רשות מאימא לקחת אותי ואת רבקה אליהם לשבת אחר הצהריים. היינו שם ונשארנו עד לפנות ערב. ופתאום אנחנו רואים שאביו של הבחור הזה לוקח איזה נר משונה, קלוע, ואיזה קופסה של בשמים, ומדליק, ועושה תפילה ואנחנו, אני ורבקה, היטב החלפנו מבטים, היה לנו מייד ברור מה יש פה - יש מנהג יהודי שהסתירו אותו מאיתנו! אותנו רימו! וצריך לעשות בעניין זה חשבון צדק... כמובן, לא לפני אחרים. התאפקנו, אבל כשבאנו הביתה פתחנו בהתקפה - מה זאת אומרת, איך זה הסתירו וכו'? ולא עזר שום דבר, והופיע הנר הקלוע והופיעה קופסת הבשמים וכל השאר - והייתה הבדלה.

הבית היה כשר. פעם היה אורח לארוחה, יהודי זקן. גומרים לאכול - ורואים שהוא מגמגם, מלחש איזה דבר. עוד פעם! אני ורבקה החלפנו מבטים, התאפקנו, אך רק האורח הלך אמרנו: "מה זה, מה הוא גימגם שם?" ואבא אמר: "ברכת המזון". "אז מדוע אנחנו לא עושים את זה?" אבא אמר: "אה, זה קצת ארוך". "מה זאת אומרת ארוך? ארוך. זה מיצווה? יהודים חייבים בזה? אז מה זה חשוב אם זה ארוך?" ואנחנו למדנו בעל פה את ברכת המזון, אני ורבקה, ולא נתנו להסיר את המפה, לא נתנו לנקות את הפירורים מהשולחן עד אשר בירכנו את ברכת המזון...

ובכן, אבא הלך לגימנסיה להתנות שאני לא אכתוב בשבת. והסכימו. המחנך של הכיתה היה איש קשיש, רשלן גדול, והוא הסכים. כאשר אני התחלתי ללכת לגימנסיה וראיתי את לוח השעות, חשכו עיני. שיעור הכתיבה התמה - זה היה מקצוע מיוחד ובעדו קיבלו ציון, והייתה לזה מחברת מיוחדת - חל בשבת. כולי הייתי דרוך ומשוריין לקרב. באה השבת הראשונה. נכנס המורה פעם ראשונה בשנת הלימודים. הוא הטיל את חיתיתו על כל הכיתה - ג'ינג'י כזה, עם שפם ארוך, יורד משני הצדדים, ועיני פלדה היו לו, עיניים בלתי מזהירות, קרות - נורא היה להביט עליו! והינה הוא כותב משפט על הלוח, וכל הילדים יושבים עם מחברות ומעתיקים, ואני יושב ואצלי ריק על השולחן, אין שום דבר ואיזה ילד אומר לי: "כתובו" ואני לא עושה דבר, והמורה שם לב ושואל: "מה קורה שם?" ועונים לו: "הוא לא כותב!" והוא שואל: "מי לא כותב?" "צ'רטוק!" - אומרים לו. "לא כותב?" והוא ניגש, ואני אומר לכם - לבי עמד מדפוק, הייתי אז בן תשע... והוא ניגש ואמר: "מדוע אתה לא כותב?" ואני קמתי ואמרתי: "מפני שהדת שלי אוסרת את זה". בשקט ולאט אמרתי. "נו אח - אמר הוא - אם הדת שלך אוסרת את זה, אני לא אעמוד בינך ובין האלוהים שלך, בעניינים כאלה אני לא אתערב... אבל, אתה תכתוב לי את זה - הערב תכתוב לי, ואתה ביום השני - ביום הראשון היה חופש - אתה תראה לי את זה". עוד פעמים אחדות, בשבתות, ניסו לשסות אותו בי, וחזרו וצעקו: "מדוע הוא לא כותב", "הוא לא כותב", אבל המורה אמר: "אתם שם הניחו לו. הוא בבית כותב יותר טוב מאשר כולכם!" ואני כמובן קיבלתי "חמש".

ככה עברה השנה הראשונה. מה קרה? הייתי יהודי יחיד בכיתה. שימעו נא, מה שהיה איתי בכיתה בהתחלה זה היה מעין מחנה הסגר. זה מה שהיה. אין כלל לשער. היה בכיתה עוד נער קראי אחד, ושנינו היינו פטורים מלימודי הדת הפרבוסלבית, אבל בתוך הכיתה הוא היה כרוסי. הוא לא נחשב כיהודי. הוא היה שייך לחברת הילדים הרוסים ואני הייתי הבודד. וקיבלתי מכות, פעם עמדתי בחצר - ואיתי לא שיחקו, עמדתי יחידי בגבי אל הקיר - ופתאום מהחלון למעלה הושטו שתי ידיים, ותפסו אותי כה, בבתי השחי, והרימו אותי למעלה. אלה היו תלמידי המחלקה השלישית, בריונים, וסגרו את החלון, מישהו שמר על הדלת - והתחילו להכות. פשוט התעללו. והיו קוראים אותי אל הלוח - אני חוזר ומוצא את המחברת מכוסה דיו, או מוצא שגנבו את ארוחת הבוקר שלי, ועוד דברים כאלה. עד אשר יום אחד, בשעת הכתבה רוסית, התיישב על ידי - כנראה שהנער שישב על ידי תמיד חלה ולא היה - נער אחר, אשר שימעו ותהילתו היו שהוא "הגיבור של הכיתה". וברור שהוא לא היה גאון גדול. והיו נערים רוסים שהיו תלמידים טובים, והם היו יושבים באופן שהשכן לא יוכל לראות. אני לא. ישבתי באופן שהוא יכול לראות כל מה שרצה. והוא על פי הביטחון שלי ידע שאני כותב נכון - והעתיק ממני כל דבר שלא היה בטוח בו. ויצא שהוא קיבל "טוב מאוד". ואז הוא, פעם בכיתה, לפני שהמורה נכנס לאיזה שיעור, קם ועמד על הספסל, ואמר לכיתה: "שימעו חבריא, כל מי שייגע בנער הזה יהיה לו עסק איתי!" והוא הראה אגרוף, והנערים הסתכלו באגרוף, ומאז אני נהפכתי בלשון ההיסטוריה היהודית ל"יהודי של חסות" - נהניתי מחסותו. ואז רווח לי ונוצר משטר חיים שאפשר היה איכשהו לסבול אותו.

והנה מתקרבת סוף השנה, וההנחה היא שבעוד שחברי - אותו ישקה גינזבורג, ופיסקה לויט, ופומקה בילוזובסקי ואחרים, שנבחנו יחד איתי ולא קיבלו "חמש עגולה" ולכן לא נתקבלו - ייבחנו עכשיו "מבחוץ" ויתחרו ביניהם, והם עשרים או עשרים וחמישה נבחנים יהודים, והם צריכים להתחרות על ארבעה מקומות, שכן בכיתה יש בערך ארבעים ושמונה מקומות, ומגיעים ליהודים חמישה, ואחד כבר ישנו - אני - הרי אני, ככה, "ברוח מלאה בכל המיפרשים" נכנס לכיתה ישירות. ככה הייתה ההנחה.

 

יום אחד אמי מוזמנת לגימנסיה. ומקבלים אותה באדיבות רבה. המחנך; שהיה בחור לא רע, ומאוד מאוד היה במצוקה, אמר: "את מבינה, גברת צ'רטוק, אומנם בנך הוא תלמיד שלנו, והוא גם תלמיד מצוין, אבל מכיוון שהוא יהודי זה לא יהיה צודק כלפי יהודים אחרים, אשר עליהם חלה בחינת-תחרות, אם הוא ככה ייכנס לכיתה - שמא יש בין היהודים שיבואו להיבחן מישהו טוב ממנו - ולכן לא נוכל להעביר אותו לכיתה הראשונה כמו שאנחנו מעבירים את כל תלמידי המכינה, אלא הוא צריך להיבחן בצד כל הנכנסים מבחוץ".

אמי שבה הביתה ממורמרת, נרגשת, נרגזת, אבל היא הייתה קודם כל מודאגת מאוד. ממה? מזה שאני במכינה בית הארורה הזאת שכחתי כל מה שאני ידעתי, כל מה שלמדתי בבית-הספר העברי. שכן מה פירוש בחינת-תחרות? כדי לתת אפשרות להתחרות מגביהים את הרמה. בבחינותי לכיתה הראשונה שאלו אותנו שאלות בדקדוק על דברים שלמדנו רק אחר כך, בסוף השנה. בכלל; במכינה בית לא למדו דקדוק באופן מסודר. אמי תפסה בראשה, וקודם כל היא רצה אל אנה איסקובנה, ואנה איסקובנה אמרה: "אנחנו נחלק בינינו את העבודה. אני אקח רוסית, את חשבון", וכולי. והן התחילו לעבוד עלי. אני זוכר, ישבנו פעם אני ואימא ביום שישי אחר הצהריים, והיה ספר חשבון עם מאה שאלות קשות מאוד - של אחד וֶרְשְצַגִין - ואנחנו עשינו שאלה אחר שאלה עד שירדה אפלה ואמרתי: "מַמַצְ'קה, יותר אי-אפשר לכתוב", ואז אימא אמרה: "נו טוב, אז נפסיק ונמשיך מחר בערב". ואני אמרתי: "לא, אני לא אמרתי שנפסיק. אמרתי שאי-אפשר לכתוב. נעשה בעל פה. ואנחנו ישבנו ופתרנו שישים ושבע שאלות - אני זוכר היטב - בעל-פה. היו שאלות קשות, שאלות שמתחילות ב"נניח"...

אני זוכר, כשנבחנתי ברוסית - לפני ישב המורה שלי, שידע בדיוק מה למדתי אצלו במכינה - והבוחן שואל אותי שאלות בדקדוק שמעולם לא למדתי שם. ואני עונה - וההוא שותק...

ואז קרה שבמקצוע אחד כמעט נכשלתי - המורה אנה איסקובנה הייתה תרבותית מאוד ודרשה מאיתנו בלי סוף לדעת דקלום ואיך לקרוא שיר, והיא הכינה איתי את הדיקלום לבחינה את השיר "מלך היער" של שילר, בתרגומו של ז'וקובסקי ["שר היער", בתרגומו של יעקב כהן]. וזו שירה גבוהה מאוד, וכששאלו אותי: "שיר לדיקלום הכינות?" אמרתי: "כן". "איזה?" "לֶסְנוֹי צאר..." ואז פונה המורה שעתיד היה ללמד אותי בכיתה הראשונה למורה של מכינה בית ואומר: "הוא כמדומני [תלמיד] שלנו..." והוא עונה: "כן". "אם כך - אומר הבוחן - שידקלם משהו מחומר הלימודים..." כלומר לא משהו מחוץ למסלול הגימנסיה, לא משהו אמנותי מדי... ואני על משלי קרילוב שלמדנו במכינה לא חזרתי, והנה הוא אומר: "השועל והכרם"...

מת לבי בקרבי. נשמתי פרחה. אבל אני אמרתי לעצמי, לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי: אם אני אזכור את המילה הראשונה - אני אזכור את כל השיר. נעשיתי מאמץ נמרץ של זיכרון להיזכר במילה הראשונה - וראיתי את המילה הראשונה. וזה נשפך כמים... אבל אחר כך נעשו חיים - פיסקה נכנס, וישקה נכנס, ופומקה נכנס והיינו חמישה יהודים.

נתנו לא רק ציונים. בסוף כל רבע נתנו את המספר הסידורי של כל תלמיד. התלמיד ידע שהוא, למשל, במקום השלושים ותשע. זה היה מעמדו החברתי. והיה תלמיד שעליו אמרו כולם: זה "התלמיד האחרון"... חמשת המקומות הראשונים היו משוריינים ליהודים. בינינו אנחנו התחלקנו בציונים. אם אני ברבע אחד הייתי ראשון, מדוע ישקה לא יהיה פעם ראשון? אז אהיה אני שני... להיות שני לישקה בכלל לא היה עלבון... זה היה בן אחיו של הפסל גינזבורג [איליה בן יעקב ג', יליד וילנה, בן-חסות של פ' אנטוקולסקי שלקחו אליו לפטרסבורג], בנו של הרב מטעם [של חרסון!] שבנדיטים אוקראינים הרגו אותו במלחמת-העולם הראשונה. אבל התלמידים הרוסים ידעו כי הדרגה הגבוהה ביותר שהם יכולים להגיע אליה זה להיות שישי, מפני שחמשת הראשונים זה בידי יהודים.

ומה קרה? "אל תשכח, אתה נער יהודי," זה היו משננים לנו יום יום, ואימא הייתה ראשונה שהייתה משננת זאת: "אל תשכח שאתה ילד יהודי". כל ערב הייתה בודקת בשבע עיניים את כל השיעורים שהייתי מכין, הייתה בודקת כל מקצוע ומקצוע. פעם אחת, בערב, כשכבר הייתי עייף, בדקה כך את כל המחברות שלי, לפי לוח השעות של יום המחרת, וכשהגיעה להיסטוריה שאלה: "התכוננת?" אמרתי: "אימא, קודם כל אני יודע, אבל זה נושא כזה, שלא ישאלו נער יהודי" "מדוע?" "זה תיקוני דת בימי פטר הגדול". ואז היא אמרה: "טיפשון שכמותך, דוּרַצ'וק! דווקא מפני שאתה יהודי אז הוא, המורה, יודע שאתה חושב שבתור יהודי אתה פטור מזה, ואז דווקא הוא ישאל אותך כדי להפיל אותך בפח!" - כך תמיד הזכירו לנו שאנחנו יהודים - ואני אמרתי: "אימא, את לא יודעת, עכשיו כבר סוף הרבע, מציגים כבר ציונים לרבע ואני כבר עניתי בשיעור הקודם, וקיבלתי את 'החמש' שלי. והמורה צריך לשאול עוד תלמידים, כדי להספיק לשאול את כולם עד סוף הרבע. והיא אומרת: "איזה פתי אתה. שוב אתה שוכח שאתה נער יהודי. הלא הוא יודע שאתה חושב שמכיוון שכבר שאלו אותך, ואין זמן, אתה כבר פטור - עכשיו דווקא הוא יתפוס אותך, בוא בוא, אין דבר, תתגבר על העייפות, על השינה. בוא נקרא, קרא בקול, קרא בקול, ועכשיו תחזור על זה במילים שלך" - ואני צריך לספר על התיקונים שעשה פטר הגדול בכנסייה הנוצרית, וכולי וכולי, והיא מתקנת אותי פה ושם, ולבסוף אומרת: "נו טוב, עכשיו הא לך כוס חלב, תן נשיקה ולך לישון".

ואני זוכר את המורה להיסטוריה הזה, שצורתו הייתה מאוד חמורה - הוא היה מורה רציני, בקיא בהיסטוריה, מורה טוב, הכיתה רעדה מפניו... הוא מעולם לא היה מרים קול. הוא היה לא רק משתיק, הוא היה מקפיא את הכיתה בעצם הופעתו. רק היה נראה בדלת - הכיתה הייתה קופאת. והנה הוא נכנס, הולך הלוך ושוב, ניגש לקתדרה, לוקח את היומן, והכיתה כולה עוקבת אחר עיניו, והעיניים יורדות למטה, למטה, למטה, והוא אומר: "צ'רטוק!" אני הייתי האחרון...

 

אני אומר לכם, הכיתה כולה נפסקה נשימתה. יש לפעמים דבר כזה - עניין של יושר, בלתי אמצעי, ראשוני, בראשיתי, שמתעורר אצל נערים. כולם זכרו איך בשיעור הקודם הוא שאל אותי לשם הציון של הרבע, ואיך אני עניתי, ואיך ידעתי מצוין וכולי, וכולם אמרו לעצמם שזה מעשה שיפלות - לאו-דווקא בגלל הנושא שהיה דתי ואני יהודי, אבל פשוט ככה. ואני זוכר איך אני קמתי - ברור היה לי שאני חיוור כמו הקיר - ואני התחלתי לענות, ואני עניתי, והוא מתהלך לו, וחוזר לדוכן שלו, וטובל את העט בדיו...

והיה נער רוסי, קטן כזה, נחמד, אינני זוכר את שמו, הוא ישב בספסל הראשון - אני ישבתי באחרון - והוא קם והציץ כדי לראות, והוא פישק את אצבעותיו והראה אחורנית - קיבלת חמש! והכיתה הייתה כולה כמרקחה ---

 

[בשנת 1924 או 1925, לבקשת יהודה שרת, ככל הנראה אחרי שפנה אליו יעקב יערי-פולסקין וביקשו להמציא לו את סיפור חיי יעקב שרתוק לקובץ שאמר להוציא, כתב מ"ש מלונדון את הדברים להלן, שנשתמרו במקורם בעיזבון עדה גולומב ונראה שנשתכחו ממ"ש:]

 

נולד בפינסק בשנת... את ילדותו בילה בחדר. בהיותו בן י"ג (כמדומני יותר) הכניסוהו הוריו אל בית הספר הריאלי שבעיר. את השכלתו העברית המשיך לקבל בעזרת מורים פרטיים. בהשפעת הספרות הרוסית של שנות ה-60 עזב את בית אביו מתוך שאיפה לעמוד ברשות עצמו. בתור תלמיד בית ספר ריאלי נדד מפינסק לרומְני, מרומני ליקטרינוסלב [דנייפרופטרובסק] ומשם חזר לפינסק. השתכר משיעורים פרטיים וחי כאחד מבני הדור אשר הסטודנטיוּת הייתה מתחילה להם בבית הספר התיכון. במשך השנים האלה רחק מן היהדות במובן הרוחני. מעייניו היו בספרות הרוסית והגרמנית. בשתי השפות האלו נקשר קשר חזק. בגרמנית אהב בייחוד לקרוא, וברוסית - לכתוב. אך אופיי הוא, כי את יומנו ניהל במשך השנים האלו על פי מסורת הילדות, בעברית.

בשנת 1881 בא לוורשה והתעתד להיכנס אל בית הספר הגבוה. הפרעות זיעזעוהו. הזיק היהודי שעמם בו - התלקח. מראה תינוק יהודי מושלך מגזוזטרת הדיוטה השלישית אל המירצפת חולל סערת מחשבות. הימים היו ימי הביניים בין ה"שאלה נכבדה" של בן-יהודה [מאמר בזכות עצמאות מדינית יהודית בא"י שפורסם בירחון "השחר"] וה"אבטואמנסיפציה" של פינסקר. ארץ-ישראל כבר נישאה על שפתיים. במוסקבה ובחרקוב התארגנו קבוצות סטודנטים אשר מהם נוצר ה"ביל"ו". על-ידי חליפת מכתבים נספח שרתוק אל ההסתדרות ויצא יחידי מליטא דרך וינה לארץ-ישראל, על מנת להדביק ביפו את קבוצת הבילויי"ם הראשונה שיצאה מאודסה דרך קושטא. וינה, אם-הדרך לעליית החלוצים שבזמננו, ראתה אז את החלוץ העברי הראשון העולה לארץ-ישראל לעבודה. הוא דיבר על התנועה החדשה לפני חברי מועצת הקהילה הווינאית ופגש, כמובן, אדישות וזלזול. את הימים המעטים ששהה בווינה בילה בקירבתו של בעל "השחר" פרץ סמולנסקין, מתוך שיחות ארוכות ונלהבות על העתידות.

קבוצת הבילויי"ם התעכבה בקושטא ושרתוק עלה על חוף יפו לפניהם. אחר בוא הקבוצה - החלו עובדים במקווה ישראל, בשנה האחרונה של קרל נטר. היו גרים בפרדסו של אנטון אַיוּבּ, באחת הסימטאות המסתעפות מדרך יפו - מקווה ישראל. העבודה הייתה בעיקר עידור; תנאיה - פרנק אחד ליום, הפסקה אחת לצהריים. כשעבר רוב הבילויי"ם לראשון ולגדרה בא שרתוק לגור בירושלים. חולשת גופו הקשתה עליו את ההתאחזות בעבודה חקלאית והוא עם חברים אחדים שמו פניהם אל העיר על מנת לעסוק במלאכה. אך בייחוד משכה אותו לירושלים האווירה הרוחנית החזקה שעמדה במסיבתם של יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה. הוא וחברו הבילוי"י רוזובסקי למדו את מלאכת החטבות ופתחו בשותפות בית מלאכה לתעשיית כלי זית בבית קטן על יד רחוב יפו, בקרבת מחנה יהודה, אשר בו נמצא עכשיו מלון "נוה שאנן". את השעות הפנויות מעבודתו היה מבלה בבתיהם של פינס ובן יהודה והיה מאזין לוויכוחיהם הסוערים, מבשרי הריב הגדול שהתגלע בזמן יותר מאוחר בין הציונות המדינית והרוחנית. "אלה היו אז עזרא ונחמיה" - היה אומר אחר כך. זיכרון הימים ההם היה לו לכוכב מאיר בכל חייו לאחר כך. הם עברו עליו מתוך התרוממות רוח בלתי פוסקת. ארץ-ישראל עם כל קירבתה המוחשית הייתה עוד עטופה הוד רומנטי. היא הייתה כשדה בור לפני ההתיישבות היהודית, הן מהבחינה הכלכלית, הן הרוחנית; ודווקא שיממתה זו היא שהתירה את כבלי המחשבה ונתנה לדמיון להמריא ולייצר עולמות בחזון. הוא קיבל מפינס את ההסתכלות ההיסטורית וההתעמקות ברוח היהדות, ומבן יהודה את ניצוץ הנבואה לתקומה מדינית. תחיית השפה העברית, אשר לגישושיה ולחבליה הראשונים היה שרתוק עד בימים ההם, מיזגה את היסודות האלה לחטיבה אורגנית אחת של השקפת עולם חיונית-לאומית. הדבר הזה הוא שעשה לעתיד את שרתוק ואת החושבים כמוהו ליותר שלם ופורה מאלה שהיו הרצליים בלבד או אחד-העמיים בלבד. לא מעט שגה שרתוק באותם הימים בחלומות על התקוממות מזויינת בארץ-ישראל ועל כיבושה בכוח, ואם כי היה לו העיקר של "לא בחיל" לייסוד מוסד בבניין השקפתו הציונית - ידע למזג עם זה עד ימיו האחרונים את הכרת הצורך בכוח עברי מזויין בארץ. לרגלי סיבות הכרוכות בשאלת חיי משפחה עזב שרתוק בשנת... את ארץ-ישראל וחזר לרוסיה. הוא התיישב תחילה באודסה ואחר כך עבר לחרסון. עסק בעיקר בעבודה עיתונאית וספרותית. מקצועו בעיתונות היה ענייני העירייה, כספים ומשפט. מעבודתו הספרותית יש להזכיר את התרגום לרוסית של הספר "מלחמות היהודים" של פלוויוס בלווית מבוא והערות רבות משלו. זה היה התרגום המודרני (החדיש) הראשון של פלוויוס לרוסית. בעקבותיו נתרגמו יתר ספרי פלוויוס על ידי אחרים. כמו כן פירסם שרתוק ברוסית חוברות אחדות על נושאים היסטוריים ולאומיים ומאמרים אחדים ב"בודושצ'נוסט" [כתב-עת יהודי רוסי של ש' גרוזנברג]. ההרצאות הרבות אשר הירצה במשך שנות עבודתו הציונית בחרסון על נושאים היסטוריים ולאומיים ועל שאלות תוכן הציונות, מוסדותיה הכספיים וגו' נשארו בכתובים. זמן ומרץ רב הקדיש שרתוק לעבודה הציונית בחרסון. הוא היה ראש הוועד המרכזי לאגודות הציוניות שבעיר והיה נחשב בה למחנך הדור. הוא לקח חלק אקטיבי בתנועת החינוך הלאומי והחייאת השפה העברית. ארץ-ישראל הייתה לו למקור רוח חיים בעבודתו. לא כרעיון מופשט עמדה לפניו, כי אם כדבר-מה חי וקיים, אשר נראה לו פעם ומאז שבה את לבו. באחד ממכתביו הוא כותב: "מה עלובים בעיני כל אותם הציונים המדברים על אהבתם לארץ ובעצמם לא ראוה. היאהב אדם אישה בטרם יראה אותה פנים אל פנים?"

שנים על שנים עברו עליו מתוך תוחלת ממושכה לשיבה. הפרעות דחקו את הקץ בניסן תרס"ו עלה שנית על חוף יפו, הפעם עם משפחתו, עם אמו ועם אחיו. הוא בא בהחלטה גמורה לחיות בארץ ישראל חיי כפר. בשנים האחרונות ברוסיה הוכרח לעסוק במסחר והדבר היה לו כסם מוות. בשום אופן לא רצה ללכת בדרך זו בארץ ישראל. לתימהון רבים מחבריו ומכריו עשה דבר מוזר. - חכר ממשפחת אלחוסייני את אחוזתם בכפר עין סינייה (יְשָנָה), 22 ק"מ צפונה לירושלים, על הכביש לשכם, והתיישב עם כל בני משפחתו בכפר הערבי, בלב גליל אשר עמד ועומד עוד כיום כגן נעול לפני התיישבותנו. החכירה נעשתה לעשר שנים, בתקווה כי כתום הזמן הזה ימכרו הבעלים את האחוזה.

הניסיון לא הצליח. המשפחה חסרה כוחות עובדים וניסיון חקלאי. נעשו התחלות שונות של תעשייה חקלאית אשר גררו הפסד אחרי הפסד. הושקעו סכומים בהשבחת הקרקע שהיו מחוץ לכל פרופורציה לעליית היבול בשנים הקרובות. העבודה הערבית הזולה התנקמה במשק על ידי הגניבות וההפקרות שבאו בעקבותיה. חיי משפחה עברית בודדה בכפר דל ורחוק שללו כל אפשרות של חינוך ילדים ועזרה רפואית. לאחר שתי שנים הוכרחה המשפחה לעזוב את הכפר. לאביה הייתה היציאה משבר קשה. הוא הרגיש, כי עוזב הוא עמדה חלוצית חשובה והגזירה לשוב לחיי העיר והמסחר דיכאתו מאוד.

בואו של שרתוק ליפו חל בתקופת הסגירה של בית חרושת שטיין ושותפיו, אשר הקימה בעיתה רעש בארץ. בתור אחד מבעלי המניות נבחר שרתוק לוועד ההנהלה הזמנית של בית החרושת ובגורלו עלה להסיק מתוך המון התעודות והחשבונות של המוסד את המסקנות בדבר סיבות המפלה. את המסקנות האלה, אשר נצטרפו בעיקר לכתב האשמה נגד הנהלת [הבנק הציוני] האפ"ק (לא איכפת לי אם ייכתב "נגד מנהל האפ"ק ז"ד לבונטין"), ערך בחוברת "הפנמה הארץ-ישראלית", אשר נכתבה על ידו רוסית ונתרגמה על ידי י"ח ברנר. החוברת מצאה הד בעיתונות שבארץ אך את מבוקשה לא השיגה. המחבר היה בטוח שאחרי פירסום החוברת ייקרא על-ידי הדירקטוריון של הבנק למשפט ציבורי על הוצאת עלילה, כי המשפט הזה יביא לידי חקירה ודרישה ביתר ענפי עבודותיו של הבנק העברי, אשר תוצאותיה תהיינה שינוי עיקרי בתוכנית ובשיטות העבודה של המוסד. אך הדירקטוריון של הבנק וחוגי העסקנים הרשמיים בארץ עברו על החוברת בשתיקה, ופרי ההתאמצות הנפשית שהייתה דרושה לשרתוק בכדי לצאת בהאשמה גלויה נגד מוסד, אשר בעצם היה יקר לו, היה רק מפח נפש.

עם התפתחות חיי הציבור ביפו ועם צמיחת תל אביב נמשך שרתוק אל העבודה הציבורית. הוא היה חבר ועד העיר, חבר ועד "חברה חדשה" [שכונה בצפון העיר, עכשיו רח' אלנבי], חבר הוועד המפקח ובא-כוחו בוועד הפדגוגי של הגימנסיה העברית ביפו, חבר הוועד המפקח ובא-כוחו בוועד הפדגוגי של בית הספר העירוני לבנות, חבר משפט השלום. לגימנסיה ולמשפט השלום הקדיש בייחוד הרבה מזמנו וממרצו עד לימי חייו האחרונים.

למרות היותו שקוע בשנים האחרונות בעבודה הציבורית לא היה לשרתוק "חוג" חוץ מחוג משפחתו. כשבא לארץ-ישראל בפעם השנייה מצא מידידיו הירושלמים את פינס - זקן וחלש, את בן-יהודה זר ורחוק, את חבריו הבילויי"ם עייפים ומלומדי צרות, מתלבטים באין מוצא בשאלות המשק הבנוי על עבודה זרה והבנים הנודדים למדינות הים. מן החדשות שנותרו בארץ - את תל-אביב העריך, אך לא חיבב. את תנועת העבודה הצעירה לא הבין עד עומקה, ולהתחלות הראשונות של התיישבות העובדים התייחס בפקפוק. אך הוא האמין בארץ ישראל ובעם השב אליה, בנצחָם ובניצחונם.

הוא מת ביום כ"ט אדר תרע"ב, בהיותו בן נ"ג.

אולי להוסיף: בתקיפת מחלת האסתמה אשר הציקה לו מילדותו.

 

ועכשיו:

 

1) כל זה נכתב בחטיפה. בהרצאות, בין הרצאות וברגעי פנאי-לא-פנאי חטופים. להעתיק ולעבד אינני יכול. תעשו אתם. תקן את הסיגנון אם תמצא לנחוץ. השמט משפטים אם יש דברים מיותרים. העבר את הכל בכור המצרף של אימא, כל מילה.

2) אני אחראי על כל פרט ושרטוט. ראיתי, או שמעתי, או "קיבלתי".

3) הדברים ארוכים, אם כי אינם מלאים. הפרצוף הרוחני חסר כמעט לגמרי. לכתוב ביתר קיצור וביתר מלאות - לא יכולתי. גם זה שכתבתי ממש פלא. אילו ידעת.

4) כל זה - עוד מחוץ לשאלה אם לתת לפולסקין. כשנתתי [לו] את התמונה [של י"ש] עשיתי זאת בלי חשק רב. אך זכורני שדיברתי עם אימא. אצלנו הן כך: אם מתפרסם דבר שאינו כשורה הרי זה צורם, ואם יוצא דבר-מה בדפוס ואבא נשכח פה, הרי זה מכאיב. השאלה חמורה עכשיו יותר, כיוון שברור לי שבספר יש בלוף (לא ראיתיו ואין פה לראותו, ואין זמן לחפש אותו). האיש שהייתי שואלו הוא ברל. האיש שראוי לשאלו בארץ-ישראל הוא יבניאלי. דווקא הוא. בקיצור, תתייעצו ותחליטו. אינני יכול לפסוק הלכה.

5) אין כאן רק עובדות ויש דווקא פרכוס באלה מקומות, אם כי פרכוס בלי כל התאמצות מצידי. כך דרך כתיבתי, להפליט מליצות זעיר שם. הכל אמת. ואין שום גוזמאות. להיפך, שמתי מחסום, לבל יפרוץ יותר מדי. אני עוד כולי חי בזה, די רק לנגוע - והמעיין מתגבר.

6) אם תחליטו לפרסם, ופולסקין יאמר שזה ארוך וצריך לקצר - תעשו אתה וגאולה את הקיצורים. חישבו את עצמכם לגדולים. בקיצורים - אל יהא קנה המידה למחוק כל מה שאינו שייך לאבא (כמו הפיסקה על ירושלים ועוד). לדברים יש גם ערך היסטורי. זה שברנר תרגם את "הפנמה" - גם זה פרט היסטורי.

 

[להשלמת סיפור חייו של יעקב שרתוק מובא להלן סוף רשימתו של אליהו גולומב, שנכתבה במלאות שלושים שנה למותו ("דבר", 5.3.43):]

 

במשך כל [19] השנים האלה [שעשה באודסה ובחרסון] התמכר שרתוק לחקר ההיסטוריה העברית, פירסם חוברות רוסיות על "מהות ההיסטוריה העברית", על "יוחנן בן זכאי", ועל "סודות חצר הורדוס", מחוץ להרצאות רבות בשאלות התרבות העברית ובשאלות ציוניות שוטפות. עבודתו המרכזית בתקופה זו הינה התרגום של "מלחמות היהודים" ליוסף פלאוויוס עם הקדמה והערות. עבודתו זו שימשה אז מעיין של חינוך להחזרת הנוער העברי-רוסי אל מקורות ההיסטוריה העברית. מספר זה ומהארתו של המתרגם ינקו גם רבים מאנשי העלייה לארץ, כי זה היה התרגום הראשון בשפה מובנת ליהודים במזרח אירופה. לעברית תורגם הספר רק עשרות שנים לאחר זה. אך עבודתו הציונית [היה מראשי הפעילים של "חובבי ציון", ציר באספות "חובבי ציון" והשתתף בפעולות הוועד האודסאי של האגודה], הספרותית והתרבותית לא סיפקה את רוחו. כל שנות היותו ברוסיה לא רפתה תשוקתו הלוהטת לעלות שוב לארץ-ישראל. הוא לא הבין לציונים המוצאים סיפוק באידיאה הציונית בלבד.

 

באחד ממכתביו בשנת 1900 הוא כותב:

 

"כמה עלובים בעיני המוני הציונים בני יומם, המעידים על עצמם והמדמים באמת כי הם אוהבים את ציון. אני מוצא נחמה בציונים אלה ומשתדל ללבות את ניצוץ אהבתם, ואולם איך אאמין לאהבתם אם הם יודעים את ציון מן השמיעה בלבד. האפשר לאהוב בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אישה, ולו גם יקרה, מבלי לראותה בעיניך? -- המולדת, ארץ אבות, כאישה האוהבת, תובעת מסירות עיוורת וקשר טבעי, אהבה ללא חשבון, ולא רק אהבה מתוך תכלית מכוונת או אפילו מתוך אידיאה --- קשר כזה ואהבה כזו למולדת תרגיש רק אם תראנה בעיניך, תהיה בחיקה, תחוש את קסמיה ותרגיש את ידה המלטפת".

 

אהבה זו לארץ לא פחתה אלא גדלה אצל שרתוק כל כמה שהשתרש יותר, הוא ומשפחתו, ברוסיה. הוא לא יכול להשלים עם הרעיון, שילדיו יתחנכו ויישארו בגולה. באותו מכתב הוא כותב: "אני עצמי אולי כבר אין לי תיקון, אר להשאיר את צאצאי, את משה, זה גֶלֶם-רוחי, בגוב האריות כאן, זיוועה תאחזני, בשוותי אפשרות כזו לנגד עיני". ואומנם, הוא אינו חדל לחתור לקראת שיבה לארץ. מכיוון שעבודתו העיתונאית והספרותית אינה מספקת לו את האמצעים למלא את תשוקת חייו, הוא פותח בית מלאכה ובית מסחר לצורכי כתיבה וזוכה לבסוף לעלות שוב הוא ומשפחתו, עם משפחות אחיו ואחותו ב-1905, ערב העלייה השנייה.

עם בואו מחדש לארץ נמשך שוב לירושלים. הפעם לא לעיר עצמה. בדרך בין ירושלים לשכם, בכפר עין-סיניה, הוא חוכר לעצמו, לאחיו ולגיסו אדמה, קונה עדרי צאן, מקים מחנה ובית בד ואומר לייסד את היישוב העברי הראשון בצפונה של ירושלים, בהרי אפרים.

שנתיים נאבקות משפחות שרתוק על קיום עברי תרבותי בסביבה שכולה ערבית, אך חוסר כל תנאים לקיומן ולחינוך ילדיהן מאלץ אותן לעזוב את הכפר הערבי. לבסוף מתיישבים השרתוקים ביפו ועם היווסד תל-אביב הם עוברים לגור בה. כאן מבלה שרתוק את שנות חייו האחרונות.

הגלגולים הרבים בחייו של שרתוק התישו לא במעט את מצב בריאותו, אך רוחו הסוערת לא ידעה מנוחה עד יומו האחרון. בפרק חיים זה הוא אוסר מלחמה נגד הנהלת "הבנק הציוני", המכשיל, לדעתו, את מאמצי התעשייה העברית בצעדיה הראשונים. והוא מפרסם [בתרגומו של י"ח ש ברנר] חוברת בשם "הַפַּנַמַה הארץ-ישראלית" [בשלהי 1909], שבה הוא חושף [כמי שנתמנה מנהל פירוקו] את גורמי התמוטטותו של בית החרושת [של ליאון שטיין] למתכת [ויציקה] הראשון בארץ [שבו השקיע מכספי בעלותו ב-1906]. מלחמה זו נגד הנהלת הבנק חייבה עוז רוח מיוחד מצד איש שהתפרנס על מסחר [בחומרי בניין - "האחים שרתוק את [דוד] איזמוז'יק"], אולם שרתוק ראה מלחמה זו כחובה ציונית וכחובה אנושית. [פולמוס בכתב בעקבות פרסום "הפנמה" בין מרדכי בן הלל הכהן (אבי דוד הכהן) שהיה זמן-מה מנהל ביהח"ר "שטיין", ובין י' שרתוק ר' בגיליונות "הפועל הצעיר" 12-7, ינ'-אפ' 1910]. האחריות להתפתחות הארץ והתביעה לצדק ולמשפט מניעות אותו להתייצב נגד אוחזי ההגה במוסדות, שנחשבו אז לתקיפים, וחורצי גורל של מפעלים רבים, פרטיים כציבוריים בארץ.

כניסתו זו לעולם התעשייה והמסחר, ועבודתו הפרטית והציבורית כשטח זה אינה מספקת אותו. הוא מוסר מזמנו ומכוחותיו לארגון החיים הציבוריים של יהודי תל-אביב, משתתף בוועד העיר ועוסק בהקמת המשפט הפנימי העברי, משפט השלום, אך את מיטב זמנו וכוחותיו הוא מקדיש לענייני חינוך ותרבות. בהם הוא משקיע את ניסיונו הציוני, החברתי והתרבותי - חבר-תמיד בוועד המפקח ובוועד הפדגוגי של הגימנסיה "הרצליה", נושא הרצאות בפני קהל התלמידים בימי חג ומועד, ובייחוד נחרתים דבריו בלב החברים הקרובים של ילדיו הגדולים רבקה ומשה, שזכו לשיחותיו הנוקבות והמחנכות.

מותו [בהתקף קצרת] החריד את תל-אביב ואבל המשפחה היה אבל היישוב. אולי הייתה זו נחמתו האחרונה, כי נתקיימה המישאלה שהביע באחד ממכתביו ברוסיה: "להשריש את משפחתי בארץ, להבטיח את המשך חיי רוחי בבני ובבנותי, ולמצוא מנוחה לעצמותי בתחומי המולדת, משאת נפשי כל הימים".

 

[רימוזים ליעקב שרתוק ר' ב"שבועת אמונים" מאת ש"י עגנון (כרך "עד הנה", הוצ' שוקן, תש"ח), פרק ט' ע' רל"ז, בתיאור בוריס היילפרין (ש"י עגנון התגורר בשעתו בסמוך לבית שרתוק בשכונת נווה שלום ביפו); ביומן אישי שהחל לכתוב בשנות מלחמת העולם הראשונה, ואשר את רובו ככולו השמיד, רשם מ"ש שורות מספר על אביו בתרשומת הפתיחה, וכנראה היחידה, ואותם בלבד שימר; שורות אלו נמצאו בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני, ומובאות להלן:]

 

על אבי איני צריך לדבר הרבה, כי כל כמה שאדבר לא אכלה את מחשבותי עליו. הוא יצרני עם כל השקפת עולמי, סכום רעיונותי והכרוֹתי עד היותר עמוקים וצרופים, יצרני בטבע ובחינוך. העינויים היותר נוראים שהתלבטתי מיום מותו ועד היום היו פירפורי רוחי באי-יכולתי להכריע מה הייתה דעתו בנוגע לאיזו שאלה שנתרחשה בעולמנו ושצריך הייתי להשיב עליה בעצמי, או בהרגישי צורך עז לדבר איתו על איזה עניין, להביע את דעתי לפניו ולבקש את הסכמתו. ועד היום כשאני קורא וחוזר וקורא בכתביו, מפשפש ובודק בפתקאות המקוטעות שהיה רושם בהם קטעי מחשבות אני מאזן כל ניב וכל ביטוי ורוצה למצוא רמז לאיזו דעה נסתרת, שאינה מובעת בפירוש אלא שממנה נובעת הדעה המובעת, ועל ידי כך רוצה אני להעשיר את אוצר ידיעותי על מחשבותיו ורעיונותיו הוא, הנעשים מייד למחשבותי ורעיונותי אני. וכשאני מדפדף באיזה ספר ופתאום נתקלות עיני באיזה סימן קריאה או שאלה, ולעיתים גם באיזו הערה ארוכה או קצרה, שדרכו היה לרושמן בשולי הגיליונות, דומה אני בעיני למי שמצא חמדה שהייתה גנוזה עד כה, ואני מזין את עיני בסימן השאלה או הקריאה ומתאמץ לרדת לסוף כוונתו, וכאשר עולה לי כי מחשבתו בנידון זה, שהיא חדשה עתה לגבי דידי, מתאימה למחשבה שהגעתי אליה בכוחות עצמי קודם לכן - אין לאושרי ערוך. זאת - על אבא.

 

[חיבור של גאולה שרתוק אחות מ"ש על עין סיניה ונטישתה, נכתב במחלקה ד' של הגימנסיה "הרצליה" (נראה שב-1916) וצויין ב"טוב מאוד" ע"י המורה י"ח ברנר, מובא רובו להלן (מקומו בע' 1966 בפרק זה, אלא שנחשף מחדש עם סגירת הכרך):]

 

בכפר עין סיניה

 

ימי ילדותי היותר יפים והנעימים עברו עלי בהיותי בכפר ערבי הקרוב לירושלים. הדבר היה זמן מה אחרי בוא משפחתנו מרוסיה. מאז ועד עתה עברו כ-8 שנים ובכ"ז כמו חיה עומדת לפני עין-סיניה על כל יופיה והדרה. הרי אפרים, שדות ירוקים, שדרות עצים, מעינות מים טהורים, ועל הכל - שמים נהדרים... אך תצא השמש וכבר יתעורר היקום ועל פני הכל ישכון רוח הבוקר בכפר, רעש המעין המפכה, קרקור התרנגולות, געיית הפרה, צהלת הסוסים וצלצלי חליל הרועים. כל זה משתפך יחד להמיה מעורפלה ונעימה. אז נצא גם אנו לפועלנו. אחי היו הולכים אל השדה או אל הטחנה, אחיותי היו מפקחות על הבית ואני הייתי ממלאה את סינורי זרעונים, יורדת החצרה ומפזרתם לתרנגולים, מתבוננת אל הפרות והעגלים בעין טובה, אם ח"ו לא חלה אחד מהם, כי אהבתים.

אך יותר מכל העדר אהבתי את העגל החברבר אשר זה עתה יצא לאוויר העולם, כי יפה היה ומה אהב לרקוד ולפזז. הייתי נפטרת מהעדר לכל היום, הולכת לשחק בגננו הגדול, אחר כך הייתי רצה אל המעין, ממלאה את כדי ממימיו הטהורים ומביאה אותם לארוחת הצהרים. ומה נעימה הייתה האכילה אחרי חצי יום עבודה, כמה צורך היה בה. אחרי הצהרים היו מתפזרים ובערב היו שבים כל גרי החצר, גם האדם גם הבהמה גם העוף ואז ישתתק רעש היום. עוד געיית פרה אחת, עוד קריאת תרנגול עקשן שקולו כקול גסיסה והכל נרדם, ונדמה כאילו לא ישוב עוד לתחייה. - - -

כך יעבור יום אחר יום וגלגל הכפר חוזר חלילה. ואני התאהבתי יותר ויותר בכפר, ויותר ויותר מצא חן בעיני. פעם התעוררתי משנתי לדברי השיחה שהייתה בין אבי ואמי: "ומה יהיה הסוף - אומרת אמי - הלעולם נשאר פה, הטחנה אינה מביאה רווח גדול וגם הילדים אינם לומדים". "אומנם כן - עונה אבי - וכבר החלטתי כי בעוד שבועות אחדים, כתום שנתיים מים בואנו הנה, נעזוב את עין-סיניה"...

כמוכת תימהון הייתי באותו רגע. מה, את עין-סיניה הנחמדה שלי נעזוב? לא, בוודאי רק חלומי מטעני ותו לא. ולמחרת, בצאתי אל השדה, שכחתי את כל הדברים המרים ששמעתי אמש ואהיה שמחה כבראשונה, מבלי דעת אשר קרובים הימים, קרובים מאוד, ואני אעזוב את המקום החביב הזה לבלי שוב אליו עוד.

אך הנה התאמת הדבר אשר רציתי להכחיש: פעם התעוררתי בלילה ואראה שהחדר הסמוך מואר. ירדתי ממיטתי ואכנס החדרה לראות את הנעשה שם ומה התפלאתי בראותי ארגזים אחדים פתוחים עומדים באמצע החדר. על השולחן מונחים דברים שונים אי מסודרים, ואמי ואחותי מסדרות את הלבנים ומניחות אותם בארגזים. שאלתי את אמי מה אלה, אך במקום תשובה, ראיתי דמעות בעיניה ובקול עצור מבכי ענתני: - נוסעים אנו מפה, נוסעים אנו ולא נשוב הנה...

וכל קנייננו אשר עשינו בעין-סיניה פחת מיום ליום. בימים האלה הייתי ניגשת אל כל טלה ואל כל עז, אל כל תרנגול ואל כל בר-אווז, מחליקתהו כאומרת לו: חיה בשלום חביבי! ומה מתכווץ היה לבי בשומעי את צעקותיהם ואת צריחותיהם. בצעקה הזו הייתי שומעת את יללת עין-סיניה כולה על צאתנו ממנה. ובשבת האחרונה הלכנו וניפרד מכל פינותיה היקרות, מכל הריה היפים, ומכל מעינותיה השלווים.

...ולמחרתו בבוקר כבר עמדה עגלה רתומה לסוסים - על יד ביתנו הבאה לקחתנו ירושלימה. ובעלותנו עליה הרגשנו יותר ויותר כמה קשה הפרידה ממנה. ורק אז ראינו מה קשורים היינו אליה עד עתה. והעגלה זזה ממקומה. הגיע הרגע האחרון למדרך כף רגלנו על אדמתה. ואיש מאיתנו לא הוציא הגה מפיו באותו הרגע, כי כל אחד היה שרוי בצער שלו, וכל רגשותיה המשותפים הובעו רק ע"י שירת פרידתנו.

כן הלכה העגלה והתרחקה ועין-סיניה הלכה וקטנה, פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב מבין ההרים עד כי לבסוף נעלמה מעינינו לגמרי, וכאילו לנצח בלעוה ההרים ולא נודע כי באה אל קרבם.

וכמה דלה הייתה ירושלים בעיני לעומת עין-סיניה, ובראותי את הסביבה שבה אני נמצאת נוכחתי כי בסביבה הזו אבלע גם אני, ובסביבה הזו אחיה תמיד ולכפר לא אשוב יותר. וגם עתה בזוכרי את עין-סיניה וכל חייה רגש געגועים יתגבר בי לשוב לאותו העבר המתוק והרחוק אשר זכרו כה יקר לי...

ולפני זמן-מה, בבַקר הבק, בעל עין-סיניה, בביתנו, הייתה שאלתי הראשונה על דבר עין-סיניה, ומה מרה הייתה תשובתו: עין-סיניה, ענני, עין-סיניה נעזבה, שדותיה חרבו, גנותיה יבשו, אוי לה שנפלה בידי עצל ועם-הארץ, בידי בן אחי ימח שמו; והערבים אף הם עזבוה - אחדים נסעו לאמריקה ואחדים נספו במגפה, שוממה היא עתה, עין סיניה...

ואנחה כבדה נאנחתי לשמע דבריו ולבי התכווץ. הה, עין-סיניה, היא מתה ואיננה עוד ובלבי הרגשתי כי יחד עם גסיסת חייה גסס עוד דבר מה, הלא המה ימי ילדוּתי.