יום ב', 11/2/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ב', 11/2/1957

 

 

[במשך חודשיים, מ-24.12.1956 ועד 23.2.1957 לא כתב מ"ש יומן. ראשי הפרקים שרשם בתקופה זו בקיצור נמרץ מובאים להלן רק ככל שמשמעותם בעלת ערך כלשהו. לנוחות הקוראים חולקו ראשי הפרקים לפי חודשים. להלן ראשי הפרקים מ-11 לפברואר 1957:]

 

 

יום ב',  11/2/1957

 

רוב היום מכתב לללה [לניו-יורק].

פנחס [ספיר] אצלי, אצל גרנות, [שאלני?] איך היית מצביע [בממשלה, אילו הייתי חברה, בדיון על מערכת סיני?] אני על שקר והרפתקה, נגמרתי, הוא [ספיר?] מוחה, חשב כי אני במרה שחורה, יצא מרוצה.

על [האיום באו"ם לנקוט] סנקציות [נגד ישראל] - מדוע חשבתי כי לא יחמירו [עם ישראל] - בין כה וכה [אין?] הבדל בין מה שאין נותנים לבין מה שלוקחים, בערב בכנסת, עם דוד על [בעיות שליחותו ל]גאנה, [שלמה] גרודזנסקי, עד אחר חצות מכתב לללה.

 

[המכתב נשתמר ומובא להלן בהשמטות קלות:]

 

לאהובת נפשי יחידת חיי שלומות שגיאים וברכות מאליפות!                                     11.2.57

 

מכתבך פותח בעניין הנוגע לי במיוחד. אמת נכון הדבר כי דוד [הכהן] הספיק להגיע [מניו-יורק] בזמן ולומר את דברו ואין צריך ראיה כי הוא באמת חבר טוב (פרט זה חיוני הפעם, יען אסתמך עליו בהמשך דברי). אבל גם ארתור [לוריא] הוא חבר טוב והוא הקדים את דוד ואף הוא השמיע באוזני עירעורים כבדי משקל על נסיעתי [בשליחות "המגבית" לארה"ב] - ואף על פי כן לא ביטלתי את התוכנית גם לאחר דברי שניהם. מדוע? מפני שכל טעמי התנגדותם נבעו משיקולים הנוגעים למעמדי האישי, אבל יש מצבים - ואולי מותר לי להוסיף כי יש גם אנשים - שלדידם אין שיקולי המעמד האישי מכריעים כשיש כנגדם שיקולי אחריות ציבורית שהינם כבדי משקל מהראשונים. במקרה שלפנינו הכריעו בשלב הראשון שני שיקולים, והם

ראשית, כי פציתי פי לראשי "המגבית" - נתתי להם דיבור של התחייבות - ולא עצרתי כוח להפר הבטחה,

ושנית, כי הקושי הכרוך עכשיו בקליטת העלייה החדשה - ממזרח אירופה וממצרים - הוא כה חמור ולעומת זה מניעת המשבר דווקא בקליטתה של עלייה זו היא כה חשובה, הן כלכלית והן מדינית, שלא ראיתי היתר לעצמי לא לתרום חלקי למאמץ גיוס האמצעים.

אם כן הדבר, מדוע בכל זאת ביטלתי את הנסיעה ברגע האחרון? מפני נימוקים הנוגעים לא למעמד אישי כי אם ליכולת אישית או נפשית. לכתחילה, כאשר חזרתי מירכתי אסיה, היה מנוי וגמור עימדי להיחלץ מההתחייבות כלפי "מגבית" ארה"ב. שיערתי מראש כי המשבר הבינלאומי שלתוכו נקלענו יעמוד עדיין בעיצומו; כי ההתעניינות הציבורית והמתח המדיני יהיו מרוכזים אך ורק בו; כי הימנעותי מלעשות סוגיה זו לנושא עיקרי של הופעותי הפומביות - כל שכן השתמטותי מלגעת בה בכלל - תעשה רושם משונה ביותר, תאכזב ותזרע מבוכה; כי לא אוכל בשום פנים "לנגן" על נושא זה את "התקליט הממשלתי" ולעומת זה יהיה אסון אם אנסה לחלוק או להסתייג; כי בנסיבות אלה תצא הופעתי מחובלת ונתונה בסד, נעדרת כל להט ותנופה ומגלה ברבים היעדר שכנוע פנימי; כי מוטב לי איפוא לא לדבר כלל מלדבר כך, הווה אומר מוטב לי לא לנסוע. זו הייתה סיבת סירובי הראשון, ולא החשש פן יקופח מעמדי או ייפגע כבודי. אבל קמה מרקחה - תאניה ואניה בניו-יורק ולחץ נמרץ ואכזרי בירושלים - שָתו עלי יוספטל, אשכול, טדי, דובקין ונוספו עליהם שליחים מארה"ב - גולדמן, שרמן, הַמֶר. אחת מטענותיהם העיקריות הייתה כי עד שתגיע שעתי לצאת לארה"ב תישוך הסערה המדינית וממילא יועתק מרכז הכובד מחזית חוץ לחזית פנים, זאת אומרת מקוטב או"ם לקוטב העלייה, והרי על נושא זה אוכל לדבר במלוא התנופה והמחץ ומי כמוני לעורר לב הציבור על בעיה יוקדת זו, ואילו מטיפול במכשלת סיני ועזה אהיה פטור.

על יסוד הנחה זו נתתי הסכמתי בשנייה והנחה זו היא שהתבדתה. מהלך העניינים הביא לידי התלקחות חדשה בזירה הבינלאומית דווקא לקראת מועד בואי לניו-יורק ונעשה ברור - טדי היה הראשון להזהירני על כך - כי לא אוכל בשום פנים להימנע מלצלול לתוך המערבולת המדינית מייד בהגיעי לארה"ב, ואם אין בדעתי לעשות זאת כי אז מוטב לי לא לנסוע. נוסף לכך חל שינוי בתוכניותיה של גולדה והתברר כי בבואי לניו-יורק אמצאנה שם וייווצרו מצבים בלתי-אנושיים בהחלט. כל הנסיבות והסיכויים האלה חברו יחד ונתחדדו כמה ימים לאחר השיחה שהייתה לי עם דוד בשובו; משנתגבשה החזות החדשה הוברר לי כי לנגד פני פורענות אשר בשום פנים לא אוכל לעמוד בה ואז החלטתי מה שהחלטתי על דעת עצמי בלבד והודעתי את הדבר לכל הנוגעים בו כעניין שנחרץ ונחתך דינו ואין עליו עוררין.

אני מספר לך ולגדעון את השתלשלות הפרשה הכאובה אך ורק למען הבהירות - לא באתי אלא להעמיד עובדות על אמיתן ולהגדיר את המניעים הנפשיים שפעלו אצלי, בשלב ראשון לשלילה ובשלב שני לחיוב ובשלב שלישי ואחרון שוב לשלילה, והפעם כהכרעה סופית.

ואשר לעניין נסיעתה של אימא אליכם. אני מניח כי שמחתם למברק המודיע כי היא מוכנה לבוא גם בגפה, אך ודאי תמהתם על אפשרות זו, כי הכסף מאין יימצא? ובכן לא אלמן ישראל! למחרת היום שבו נפל מיָדי הפור לבלתי נסוע, בשעה מוקדמת בבוקר, טילפן טדי לאימא ואמר כי משהירהר בהחלטתי נתברר לו כי אחת מתוצאות הלוואי שלה היא שלילת האפשרות ממנה לנסוע בעונה זו לניו-יורק, אשר על כן הוא מודיע לה כי יש לאל ידו להמציא לה כרטיס טיסה חינם אין כסף הלוך וחזור. להכרת טובתנו לא היה קץ וגבול ומאוד הערכנו ואפילו הערצנו את דוק החושים של טדי וערוּת נפשו ונכונותו לעמוד בפרץ ללא כל זירוז והמרצה.

אך יש בסידור שהציע טדי משהו הנוגע לתאריך הנסיעה. אילו זו הייתה המניעה היחידה לקבלת התאריך שהיצעתם אפשר היינו מטכסים עצה ומוצאים דרך להתגבר עליה, אך קיים מכשול אחר שהוא מבחינה זו חותך.

כנראה לא נזדמן לאימא לכתוב לכם את הצפוי לנו באביב זה לשנת 1957. אנו נוסעים לאוסטרליה. כן, לאוסטרליה ולניו-זילנד. יארכו הדברים לספר פרשת השתלשלותה של נסיעה זו, שהיא פרק בפני עצמו. העיקר הוא כי זוהי תוכנית קבועה במסמרות. ההזמנה היא מההסתדרות הציונית, למעשה מהיהדות כולה, בכל מסעותי לא כללתי עד כה חלק תבל זה וכן לא ביקר שם עד כה מישהו מאנשי השם במדינה, השליחות אינה כרוכה באותן בעיות ותקלות שהיו צפויות לי בארה"ב או באנגליה, ולכן הסכמתי ומנוי וגמור עימדי לקיים. אימא כלולה בהזמנה באופן המפורש והמכובד ביותר. את התאריכים אין לשנות. עלי להופיע בפתיחת "המגבית" בסידניי ביום העצמאות החל השנה ב-6 במאי. את טיסתנו חזרה נעשה על פני הפיליפינים וחלומי הוא להפסיק את הטיסה לשבוע במנילה ולקחת את אימא לפינת פלא אחת, באגיו שמה, אחד מנופי הקסם של המזרח הרחוק. יתר על כן, אנו עומדים על סף דירתנו החדשה, שאליה נעבור בוודאי בסוף חודש זה. המלאכה שם בשלבי סיום ועדיין תהיה שם עבודה רבה לאחר שנעבור. ועכשיו נפל דבר חדש! אכפה עלי המפלגה ואילצתני לטוס בשליחותה להולנד בסוף השבוע הראשון של מרס, כשליח מכובד של המפלגה לוועידה הסוציאליסטית דהתם. לא אפרט את השיקולים המניעים את מפלגתנו להחשיב לעת כזאת את המפלגה ההולנדית ואת הקשרים איתה, אף לא את הנימוקים שחייבוני להיענות למפלגה דווקא במקרה זה. במצבנו כיום, ובייחוד נוכח הפרץ שניבעה בינינו לבין מפלגת העבודה הבריטית עקב מסע סיני, וכן משום שלא רצוי לנו להסתגר בתחום הידידות המבודדת עם המפלגה הצרפתית בלבד, יש מישנה ערך ליחסים ההדוקים הקיימים בינינו לבין חברינו ההולנדים ומצווה לטפח יחסים אלה ביתר שאת דווקא עכשיו משהתחייב הדבר בכל זמן בעבר. ואשר לי עצמי, התקשיתי לסרב גם הפעם, פן איראה כשולל כל שיתוף פעולה להכעיס.

מה עניין טיסת אבא להאג לטיסת אימא לניו-יורק? אם נסוע אסע להולנד, איככה אוכל להימנע מביקור, ולו חטוף, באנגליה? המרחק מאמסטרדם ללונדון הוא רק קצת יותר משעה אחת של טיס!

והנה גם אימא היה מנוי וגמור עמה לסור ללונדון אם בדרכה לניו-יורק או בדרך שובה משם, ואם כן הדבר, כלום לא כדאי לנו לתאם את נסיעותינו כדי להבטיח את שהותנו בלונדון עם הילדים יחד, ולא זה לחוד וזו לחוד?

אבל זוהי מערכת שיקולים חד-צדדית בהחלט. הבעיה היא עכשיו להתאים את טיוטת הלוח שלנו עם הלוח שלכם. כאן חסר לנו "התאריך הקובע" - יום הופעת היצור החדש. אין אימא דרוכה כלל וכלל להגיע לנ"י דווקא לפני המאורע. בכל גילוי הלב, אנו מבינים היטב כי נטיית לבך היא לחיות את היום הזה עם גדעון בלבד וכי כזוהי גם מישאלתו. בכגון אלה קובע רצונם של ההורים, ובראש וראשונה רצונה של האם היולדת. אבל בהנחה כי הלידה תחול באמצעיתו של מרס איננו סבורים - על כל פנים אין זה נראה לי כהגיוני - כי ההבדל בין ראיית התינוק כשהוא בן ימים אחדים או שבוע לבין ראייתו בן שלושה או ארבעה שבועות הוא כה מכריע עד שמותר להניח לו, להפרש זה, לגזור את הברירה בין קיום הביקור בכלל לבין ביטולו לחלוטין. הילד הוא אומנם בראשית הכל ובאחרית הכל ילדם של הוריו. אבל הוא גם - אומנם רק גם אבל בכל זאת גם - נכדם של הסבים. מילא סבא מוותר מראש, ואם בלב שבור, על ההיכרות עמו קרוב לבואו לעולם. אבל סבתא שאני.

וכאן עלי לפתוח פרק חדש. הן ייתכן כי ייוולד בן. זהו כיום 50% של הסיכויים, ואזי תתקיים ברית. זהו מאורע גדול במשפחה ושמחה רבה. אנו בדרך כלל לא פונקנו בכמו אלה. בחתונת קובי לא היינו [נערכה בעת שמ"ש שהה בניו-יורק עם צ"ש, הבת יעל והבן חיים בשנת 1947 לרגל המאבק באו"ם לקראת ההחלטה על חלוקת א"י]. מועד זה כאילו נעקר מחיינו. אך לפחות נכחנו בבריתו של יורם. גם בחתונתך [שנערכה בקליוולנד] לא היינו. שוב נשאר חלל ריק בחוויה ובזיכרון.

 

[אחר נישואי יעל וגדעון כתב עליהם מ"ש מכתב שחלקו העוסק במאורע משובץ פה:]

 

ילדים יקרים,                                                                                       3.9.51

 

חלפו חודשים מאז היה האות בקליוולנד אבל רחוק אני עדיין מלהסתגל ל"מצב החדש". יום יום עלי להזכיר לעצמי ולהסתגל מחדש למחשבה כי בתי יחידתי לא עוד נתונה ברשות יחיד שלי אלא היא נחלצה מזרועותי והפקיעה עצמה מד' אמות חיי ויצאה לרשות שכולה שלה ונכנסה לשותפות חדשה המכרעת עשרת מונים בתוכנה האנושי ובחיוב המוסרי שבה כנגד שותפותה עימדי. אל נא תזלזלו וחלילה לכם לגלות פנים שלא כהלכה בסירוב הנפשי הזה שלי לקבל את הדין על נקלה. אני מאחל גם לכם בכל לבי - לאמיתו של דבר זהו מיטב איחולי לכם בעומדכם עדיין על סף חייכם המשותפים - כי לא תסכינו במהרה עם אורח חייכם החדש, אלא תראוהו יום-יום ושעה-שעה כחידוש מופלא, כמעשה בראשית המתחדש בכל רגע.

לפני כמה שבועות שאלתני פתאום איזו גברת קשקשנית באחת המסיבות - מהו סוד אי-הזדקנותי. מבלי להרהר הרבה הפלטתי: הסוד הוא כי איני מתרגל לחיי אלא טועם בהם יום יום את טעם החידוש. לאחר מעשה חשבתי ומצאתי כי אותה גברת זכתה מן ההפקר באמת גדולה שהייתה נצורה בלבי. אפשר מוזרה תצלצל באוזניכם ההתוודות הזאת, אבל האמת היא כי לא הסכנתי עם שום תמורה והתגלות חדשה שזכיתי לה בימי חיי - לא עם עלייתי לארץ ולא עם פלא התאזרחותי בלשון העברית ולא עם כל עלילת הבניין והגידול שהתחוללה בארץ לעיני תוך ארבעים וחמש שנות מגורי בה; גם לא עם נישואי ושותפות חיי העמוקה ולא עם הופעת כל אחד מילדי; על אחת כמה וכמה לא עם נס המדינה מזה ופלא הולדת יורם מזה. כל אלה נוצצים לעיני בברק חידושם יום יום, כאילו אך זה ובאורח פלא נתגלו לעיני וכאילו במקרה של נס, בזכותו של מזל מיוחד, מצאתים.

אכן יש גם צד שני למטבע יקר זה. גם לאסונות הנוראים שמצאוני לא הסתגלתי ולבי בוכה יום יום על אבדה שבאתני כביום היותה. נדמה לי כי בסירוב העקשני הזה לטשטש את החדש, המהפכני, המזעזע שכל תמורה יסודית בחיים טמון שורש היחס הער, הסוער, הרציני, העמוק, לנכסי החיים - הווה אומר בו טמון סוד האושר.

איני זוכר מי מחכמי אומות העולם אמר: החירות משולה לאהבה - על כל אחת מהן יש להילחם ובכל אחת מהן יש לזכות יום יום מחדש.

זוהי תפילתי עליכם - כי לעולם, לעולם, לא ייהפכו חייכם לשיגרה ולדבר של חולין, כי תמיד תעמדו המומים ומוכי סנוורים משיפעת הזוהר הבוקעת מהם וכי תבינו לעשותם מכשיר לכיבוש ערכים גדולים ומסגרת לתוכן מתחדש תמיד.

אם פילוסופיה היא זו או לא איני יודע - אבל זוהי אמת חיי, אשר היא בלבד הצילתני עד היום ואני מאמין כי תצילני עד יומי האחרון מסכנת ניוון, השתקעות בדברים של מה-בכך, הסתגרות בפינה צרה אשר אין פוקדת אותה רוח מרעננת ומטהרת.

כך אני גורס את התפילה היהודית הנפלאה: "ואת רוח קודשך אל תיקח ממנו".

אמרתי את אשר בלבי ושאו נא לי אם הכבדתי עליכם. זיכרו נא כי חיים קלים וחיים טובים וחשובים הם לרוב תרתי סתרי.

היינו בבריתו של אמיר [גידרון]. הברית של אילן [גידרון] נערכה בביתנו. האומנם כה זרה ומוזרה המחשבה כי מאוד נתגעגע ונערוג להשתתף בבריתו של בנך ובנו של גדעון? הנה לפני כשבועיים פנתה אלי אם יולדה - אולי תזכריה, הייתה טלפונאית בסוכנות, אחר כך חיילת ב-ATS, לימים הסתבכה עם שבוי איטלקי, סוף שנחלצה מהסבך ונישאה לבחור מצויין בצבא הקבע ועכשיו היא יולדת בן אחר בן; ובכן פנתה וביקשה והפצירה כי אהיה סנדק לנימול. נעניתי וסינדקתי והייתי ברכה. ברור כי שנים רבות ישונן באוזני הילד המיסכן מי ומי היה סנדקו. כל זה לחוד ורק אגב אורחא ואינו חל על ילדך, סָבוּתי לא תיפגם כמלוא נימה גם אם לא אהיה סנדקו - ואני מקווה נאמנה להיות סבא לו או לה שנים רבות וטובות! ידעתי מראש כי לא אזכה להחזיקו בזרועותי באותו יום ואני מקבל את הדין. אבל מדוע מוכרח גם חלקה של אימא - במקרה זה הן בזכות עצמה הן כנציגתי - להיות מקופח?

חשבנו ממילא להציע - בטרם נתקבל מכתבך ולפני שקפץ עלי עניין הנסיעה להולנד, שעליו הוחלט רק לפני שלושה ימים - כי אם ייוולד בן תטוס אימא 4-3 ימים לאחר הולדתו על מנת להיות בברית. מתברר שהמחשבה על הברית לא העסיקה את דעתכם כלל מבחינה זו. ושוב, לכם ההכרעה.

ועתה, מכיוון שמכתב זה נתארך ונתמשך ממילא, אבקש רשות לגעת בבעיה אשר שימשה נושא לחילופי דברים בעבר, בעיה העלולה להתעורר מחדש לרגל דברים שנאמרו גם במכתבי הפעם, בעיה אשר היה ברצוני מאז לאמר בה כמה מילים. כוונתי לבעיית ההתערבות - או אי-ההתערבות - ולבעיית קיומה - או היעדרה - של הזכות להעיר הערות.

זכורני שקיבלתי פעם מכתב ממך, בו העתרת עלי שבחים אשר יקרו לי מאוד, על עצות שנתתי לך והערות שראיתי להשמיע באוזנייך במכתבי אשר עליו ענית. והיה שם משפט מעין זה: אומנם הייתה זו התערבות ואף על פי כן, וכו'. כאמור, מאוד הוקרתי את התרשמותך החיובית מדברי - יען מלבד היותי אב לך, האוהב אותך, על כל יישותך, כמדומה לו מעבר לכל גבול של יכולת נפשית לאהוב, הריני, לגמרי במקרה, מעריך מאוד את כישרונותיך ומכבד את שכלך, אבל הבין לא יכולתי מה כאן עניין ההתערבות ומדוע בכלל צריכה להתעורר בעיה כזאת.

מקובל עלי כי בחברה של זמננו זכאים כל בני האדם המבוגרים להיות בני חורין זה מזה ושווים במעמד זה לזה וכי עקרונות אלה של חירות ושל שוויון חלים גם על בני משפחה אחת ומכריעים בסופו של חשבון נגד כל הזיקות הנובעות מיחסי משפחה. עם זה ברור לי וגלוי וידוע לכל כי בחברה של זמננו פועלות זיקות מכריעות הכופפות את חיינו למשטר מורכב ומסועף מאוד של "התערבות הדדית". אנשים בני חורין ושווי-מעמד חיים לא בנפרד ובמבודל אלא במקובץ ובמלוכד. אין להם קיום ולא ייתכנו ביניהם שום קשרים חברתיים - אשר בלעדיהם שוב אין החיים אפשריים בכלל - מבלי ש"יתערבו" במידה זו או אחרת איש בענייני רעהו ומבלי שישפיעו, במעט או בהרבה, איש על חיי רעהו. כל אלה הם מושכלות ראשונים שאינם צריכים ראיה. די לחשוב רק רגע קט על מהותה של המדינה בימינו, או מאותה בחינה על מהותו של כל ארגון אחר הפועל בחיינו, אם מרחבי או תיפקודי, אם רצוני או כפוי, כדי לראות מייד ובעליל לאלו ממדים מרחיקי לכת מגיעה "ההתערבות ההדדית" הזאת ובאיזה קצב נמרץ היא פועלת. משטר זה מטיל, כמובן, הגבלות חמורות על חירותו של כל פרט אבל - מה משונה הדבר לכאורה - דווקא הוא המסייע, בתנאי חיינו המורכבים, להתגלותה של אישיות האדם במלוא עושרה ויכולתה.

ואין הדבר מצטמצם בתחומי המסגרות הארגוניות אשר ההשתייכות אליהן והכפיפות להן היא ברוב המקרים חובה ולא רשות, ואשר אין האדם יכול להפקיע עצמו ממרותן כשם שאינו יכול לקפוץ מתוך עורו. אותו משטר, או אולי מוטב לאמר נוהג, של התערבות הדדית מתפשט על פני כל תחומי החיים הנתונים כליל לרשותו של הפרט או לרשותם של מערכות יחסי אנוש הנוצרים תוך הפעלת הפרט את זכותו הראשונית לחירות ולשוויון.

הנה טבוע בלב האדם יצר התקרבות לאנשים כרוחו - ההתחברות, ההתרועעות, ההתיידדות, ההתאהבות, ההתקשרות, אם ארעית או לכל ימי החיים. מה משטר היחסים המתרקם בין חברים, בין ידידים, בין רעים, בין נאהבים, בין בני משפחה אחת? הם מתערבים איש בחיי רעהו על כל צעד ושעל - ודאי, בדרגות שונות, לפי דרגת היחסים שביניהם, אבל ההבדלים בין צורות ההתערבות וטווחיה הם לרוב הפרשים של דרגה ולא של מהות.

הנה אשובה נא לאותה נקודה שציינתי בפתח מכתבי ואמרתי כי עוד אשוב אליה. דוד הוא חבר וידיד שלי. וגם ארתור חבר וידיד. דווקא משום זה הם לימדו היתר לעצמם להעיר לי כי נסיעתי לארה"ב בשלב זה תהיה מישגה, ואם רק אפשר עלי לחזור בי מהתחייבותי. הם ניסו להשפיע עלי, על ידי מאמץ של שכנוע, להניא אותי מצעד מסויים. הם "התערבו" בחיי.

אל אלוהים, מה היה גורלי אילמלא שימשתי כל ימי חיי ללא הפוגה מטרה או יעד להתערבותם של אחרים, נושא להערותיהם ולביקורתם? אנה הייתי בא אילמלא "התערבותו" של אבי, לאסוני רק עד היותי לבן י"ח, ולאחר מותו התערבותם של אליהו ודב ואחר כך של ברל ורבים אחרים, בכלל זה התערבותה של המפלגה על כל מידרך כף רגל? האומנם נתקפחה על ידי כך חירותי או נידלדלה אישיותי? להיפך, אילו שכנתי לבדד והתהלכתי יחידי הן הייתי במידה הרבה יותר גדולה קורבן לכל מקרה עיוור, כדור משחק לכל רוח לא מצויה, נכנע לכל יצר חולף ונכשל בכל חשבון פזיז ומוטעה. ודאי היו מקרים, ולרוב רציניים ביותר, שבהם עמדתי על דעתי נגד דעת אחרים, לפעמים יחידי נגד דעת רבים, אבל דווקא משטר ההתערבות הוא שסייע לי לגבש את הכרתי העצמית תוך התנגשות עם הכרת אחרים אשר לחצה הופעל כנגדי, עד שבסופו של חשבון יצא הפסד ההתערבות בשכר התחשלות חירותי.

ואין החשבון מתמַצֶה רק בהתערבותם של אישים שהזכרתי ואחרים כמותם, שהיו גם דגולים גם קרובים אלי ביותר; הוא כולל גם תהליך בלתי פוסק של עצות והערות שהופנו כלפי על ידי חברים רבים, קרובים ורחוקים, גם אנשים מן השורה ובעלי ביקורת למיניהם, בדפוס ובעל פה ובכתב.

ואם תמצאי לאמר כי מאיש כמוני אין להביא ראיה, שכן זה גורלם של כל אנשי ציבור - אזי תצדקי במידה מסויימת, אך בשום אופן לא לגמרי. יען ראשית, ההערות שספגתי ושעודני סופג עד היום לא התייחסו רק לעמדתי הציבורית או שליטתי במדיניות או במינהל אלא חלו גם על אורח חיי, התנהגותי האישית, יחסי לבני אדם, הליכותי, מיזגי ואפילו אופן דיבורי; ושנית, כל "אדם פרטי" הוא במידת מה "איש ציבור" והביקורת הנמתחת עליו מתייחסת כמעט תמיד ליחסו אל בני אדם אחרים.

הוא הדין - ואף קל וחומר - ביחסי משפחה. זוהי חטיבה אנושית שהינה לא רק "אגודה לאהבה הדדית" אלא גם "אגודה לערבות הדדית" ובהיותה משמשת בשני תפקידים אלה הריהי גם "אגודה להתערבות הדדית". מדוע לא יעיר אב לבנו או בן לאביו, אח לאחותו ואחות לאחיה, אם לבתה ובת לאמה? ומדוע לא ינהג בתוכם העיקרון של יתרון מסויים לגיל ולניסיון, הנוהג בחברה האנושית כולה - לא כמשהו המחייב תמיד ציות, אך כמשהו הראוי בהחלט להתחשבות ושאין לפוגשו דווקא ומראש בתרעומת? כלום משום שבני משפחה ברוב המקרים אוהבים יותר איש את רעהו בהשוואה לסתם בני חברה אחת - חרדים יותר איש לגורל רעהו, עומדים הכן יותר לעזור איש לרעהו בצרה - כלום משום קירבת-יתר זו עליהם להיזהר יותר ממתן עצה והדרכה ומהבעת ביקורת והשמעת הערות איש לרעהו? זהירות ביחסי אדם מתחייבת תמיד. אפילו ביחסים בין בעל לאשתו, ולהיפך, שהם בדרך כלל היחסים הנפשיים הקרובים והמאיצים ביותר מכל מערכות היחסים המתקשרים בין בני אדם עלי אדמות - קיימים שיקולים של טקט, כיבוש יצר, זהירות מלפגוע על לא דבר, כבוד הדדי, התחשבות בשגיונות ובנטיות מיוחדות, שמירת החירות האישית ועוד ועוד, וכל אלה מחייבים עדינות נפש, כושר התאפקות, הקפדה על טון ועל לשון וכו' וכו'. אבל אוי ואבוי לאותו סגנון יחסים אשר הזהירות מלפגוע מזה או חריפות התגובה על מה שנראה כפגיעה מזה מביאות לידי גזירה עצמית של התאפקות מכל הערה, השתקה שיטתית של כל ביקורת ותרעומת; אפילו הימנעות מהבעת כל מישאלה. כל כללי הנוהג האלה יכולים להשתרר מתוך כוונות נעלות ביותר לשמור על תקינות היחסים בין בני המשפחה ולקיים בה אווירה שקטה ונוחה. אך פרט למקרים שבהן הוכיח הניסיון המר כי זהו הרע במיעוטו (למשל, לאחר הרבה ניסיונות מרים ביותר החלטתי להימנע בביקורי אצל הדוד ולודיה המנוח מכל נגיעה בנושא ציבורי או מדיני כלשהו, וזה משום שמבחינה חברתית הוא היה שחור משחור, וכל ויכוח איתו על נושא כזה היה הופך לגיהינום) - פרט למקרים קיצוניים כאלה קיימת בעיה רצינית מה עדיף ממה - התהלכות תמידית על בהונות הרגליים מחשש להרעים ולהרגיז וכתוצאה מזה התרודדות חיי המשפחה והתרוקנותם מכל תוכן חי ומפרה, או מאמץ להגיע לסובלנות הדדית לא תוך השתקה אלא תוך הבעה ועל ידי כך חיזוק קשרי הנפש של בני המשפחה והעשרת תוכן חייה המשותפים.

משהו מעין זה ביקשתי להשמיע באוזנייך זה כבר ולא נסתייע בידי. הפעם, כיוון שממילא נגעתי בעניינים דקים והרחבתי דיבור עליהם, אמרתי אפרע חוב זה שחבתי לעצמי. אפשר לא בכל קלעתי למטרה, אפשר חיסרתי וייתרתי, ומכל מקום הארכתי למעלה מכל מידה ואף חידדתי דברים על לא דבר. על כל אלה - איתך התבונה והסליחה.

אנו שותפים מראש לאושרכם הגדול ומייחלים לו יומם ולילה. הציפייה הזאת היא עכשיו ריננת חיינו, אשר יש בהם עכשיו לא מעט קדרות. ואשר לשם, נראה לי מאוד י ו ת ם ואיני חושש לדמיון [ליורם (שרת)]. אדרבה. כל רחשי לבי לכם.

 

                  אבא

 

העתקת קישור