עלבון מוות בגבעת-חיים - 1-31/1/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  עלבון מוות בגבעת-חיים - 1-31/1/1957

 


עלבון מוות בגבעת-חיים

 

[במשך חודשיים, מ-24.12.1956 ועד 23.2.1957 לא כתב מ"ש יומן. ראשי הפרקים שרשם בתקופה זו בקיצור נמרץ מובאים להלן רק ככל שמשמעותם בעלת ערך כלשהו. לנוחות הקוראים חולקו ראשי הפרקים לפי חודשים. להלן ראשי הפרקים של ינואר 1957:]

 

 

1-31/1/1957

 

  

יום ג',  1.1.1957

עזבנו "השרון", יהודה סלוצקי, עם גיורא על "בית ברל", ארוחת צהריים אצל שאול, [ל]חולון - [ל]ירושלים, כנסת - ישיבת סיעה על אבטלה (פתק מאשכול, כנראה בעניין שליחות מ"ש לארה"ב; לא נמצא)], מאג"ם טלפון על הסיור [בסיני].

 

יום ד',  2.1.1957

לכנסת, עם [זאב] שרף - [הבהיר שרעיון ה]גימלה עורבא פרח, גרשון אבנר, אצל [גד] פרומקין.

 

יום ה',  3.1.1957

לת"א, ישראל בר - "דבר", הפועל הצעיר", "בית ברל"; שנער, אפי, מרכז [מפא"י] (ב"ג), גְמר הגהות.

 

יום ו',  4.1.1957

הסיור [בסיני].

 

יום שבת,  5.1.1957

לתה אנשים, לת"א - [למסיבה בשגרירות] בורמה.

 

יום א',  6.1.1957

גמר מסירת הגהות, אחה"צ [ש"ז] שרגאי [לשמיעת דוח על תחזיות עלייה], בערב אשכול, יעקב [הרצוג] (נאצר ל-TRI) מה הוחלט בממשלה [ביום זה היתווה נשיא ארה"ב אייזנהאור את תוכניתו למזה"ת - סיוע צבאי וכלכלי למדינות האזורן, התערבות צבאית בשעת צורך - שנתכנתה "דוקטרינת אייזנהאור"].

 

יום ב',  7.1.1957

צפורה לבית חולים, ועדת חוץ וביטחון, יולנד, איסר.

 

יום ג',  8.1.1957

אחה"צ בכנסת, [הרצאה על "ישראל באסיה" ב]"אגודת חוץ" ב"בית הלל", עם קריאת סקירות שבועיות [של משה"ח]

1) מקארתור במחמ"ד [אמר] אחרי [פעולת התגמול ב]ע'רנדל: רק שני גורמים עלולים להביא לאיחוד העולם הערבי - פעולה צבאית שמקורה מחוץ לאזור או פעולה צבאית ישראלית רחבת היקף, פעולות אלימות מחלישות יכולת ארה"ב לעזור לישראל;

2) אבני - רוגוב: שבחים להתאפקות ישראל, כוח בסואץ - מלחמה עולמית, הסתייגות מנאצר, מחייב מיפנה במדיניות בריה"מ;

3) גייטסקיל לאילת: אידן לא יוכל לצאת בכוח [נגד מצרים? בעד ישראל?] כי לא יוכל להישען על האופוזיציה.

 

יום ד',  9.1.1957

 "פוסט מורטם" [של מערכת סיני] – נסיגה, ארוחת צהריים עם נפתלי, גיורא נסיעה לנחלת [יהודה], ערב אצל טדי, מברקים על המרשילד, הזמנה ל"מדינית".

 

[ביום זה קיבל מ"ש את מכתב גדעון רפאל (משלחת ישראל באו"ם) המובא להלן וענה עליו במברק: המכתב והעתק המברק נמצאו בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתקו באדיבותו:]

 

לכבוד                                                                                               9.1.57

מר משה שרת

ירושלים

 

למשה היקר שלום רב,

 

אני כותב שורות אלו מתוך הנחה שאוברי הבריק לך בינתיים בקשר לתוכנית פעולתך כאן בשעת ביקורך הקרוב.

למעשה, הראשון שעורר השאלה היה ידידנו המשותף דוד הכהן. אך אינני יודע אם הגיע כבר ארצה לפני שמכתב זה ישיגך.

חבריך הנאמנים כאן רוצים שביקורך יצטיין בכבוד הראוי למשה שרת. מניסיונך אתה יודע שהאמריקנים בדרך כלל לא עומדים בראש הדוגלים במידות טובות. לכן צריך לנקוט מראש באותם הסידורים שיבטיחו הגישה הנכונה אליך ולביקורך.

משום כך לא כדאי שתצא למסע ברחבי ארה"ב, אלא תתרכז ב-5-4 הופעות מרכזיות בלבד, שיש לארגן כהפגנת חיבה והערצה של הציבור היהודי למ"ש, נוסף למטרתם של גיוס אמצעים ותמיכה למדינה. חוץ מזה יערוך אוברי מסיבה לכבודך בוושינגטון אליה יזמין גדולי הדור, ידידיך ומעריציך.

לא כדאי שתפקיר את עצמך בידי העיתונאים ועוד פחות כדאי שתיסע ממקום למקום למען "המגבית". אני בטוח שאם תתגשם התוכנית כפי שציינתי לעיל, אזי תהיה הצלחה גדולה לביקורך וגם באופן אישי תהיה מרוצה.

אני מקווה שתבין הצעתנו ברוח הידידותית שאנו רוחשים לך.

אני שמח מאוד לקראת פגישתנו כאן שתיתן לנו הזדמנות להחליף איתך דעות על הרבה בעיות בהן אנו מתלבטים.

כל טוב לך ולציפורה,

 

                   ולהתראות,

                   שלך גדעון [רפאל]

 

נ.ב. מקווה שקיבלת מכתבי מלפני כשבועיים.

 

 

לגדעון רפאל,                                                                                     9.1.57

 

תודה על מכתבך. נדרשתי מ"המגבית" להופיע באחת-עשרה ערים וסירבתי. היצעתי שלוש הופעות ולאחר מיקוח מייגע היסכמתי לחמש, כולל "וולדורף". קבעתי תנאי בל יעבור כי בשום מקום לא אופיע במסיבת עיתונאים או בראיון טלוויזיה. אין בדעתי בשום פנים לבקר בוושינגטון ועם כל תודתי לאבא גם זהו תנאי בל יעבור. כל הנסיעה מתקיימת למורת רוחי ותחת לחץ נמרץ. השיקולים שהכריעו בעדה היו: א) הבטחתי עוד בקיץ לבוא עכשיו, וביטול הנסיעה פירושו הכשלת חברים טובים העושים מאמץ קשה;

ב) הביטול יעורר כל מיני ניחושים העלולים להזיק בחוץ ובפנים;

ג) מצב מימון קליטת העלייה, הנתונה בגאות, חמור ביותר ומחייב כל עזרה אפשרית ואף אומנם כוונתי להתרכז אך ורק בנושא זה.

 

                 מ.ש.

 

יום ה',  10.1.1957

ב"ג בכנסת, מברק על דאלס (צידקוֹת גולדה), ד"ש מבומביי [הרצאה על "ישראל באסיה" ב]"אגודת ענייני חוץ" [בת"א], טלפון לחיים שורר.

 

יום ו',  11.1.1957

לעינת [להרצאה על "ישראל באסיה"].

 

יום שבת,  12.1.1957

לי-ם, הבית קר כקבר, ארן לא יבוא! אחה"צ [הרצאה על אסיה] ב[מועדון] "בארי".

ארתור, מהפך - [החלטתי על] ביטול הנסיעה [לארה"ב], [ב]טלפון – אשכול, גיורא, טדי, זאב שרף [ביקשוּ להניא מן ההחלטה], בלילה - יעקב [הרצוג] ותוכחתו [נגד ביטול הנסיעה].

 

יום א',  13.1.1957

אחמד עבדו, מברק לנחום [גולדמן], אחה"צ לחיפה [להרצאה על אסיה].

[העתק המברק נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתק באדיבותו:]

 

לנחום גולדמן, העתק לאבן,                                                                   13.1.57

 

צר לי מאוד לגרום לכולכם אכזבה, אך אינני רואה מנוס. התחדדות המצב המדיני והחשש למשבר חדש ורציני ביותר משנים תכלית שינוי את רקע ביקורי בארה"ב. חשבתי כי אוכל להימנע מטיפול בענייני חוץ ולהתרכז אך ורק בצורכי העלייה. נוכחתי כי במצב שנוצר תעשה שתיקתי המחושבת והתאמצותי להיות נחבא אל הכלים רושם משונה ומזיק, ואז יצא שכר הופעתי בהפסדה. כיוון שמצד אחד לא ייתכן כי אבוא ולא אתרום חלקי למערכה המדינית שתעמוד בוודאי בשיאה, ומצד אחר אין מצבי מאפשר זאת, נאלצתי לבוא לידי מסקנה כי בנסיבות הנתונות ביטול נסיעתי הוא הרע במיעוטו.

שובה של גולדה לארה"ב פותר את בעיית 2 בפברואר אם לא אבוא. הרבה יותר טיבעי ויעיל יהיה אם הנואם הראשי באותו מעמד חשוב תהיה האישיות העומדת בראש המערכה, ולא מישהו העומד מן הצד. אשר לשיקגו ולשתי ערים אחרות אני בטוח כי יהיה אפשר למלא מקומי ואולי תסכים אתה לנסוע לשיקגו. אני מצטער מאוד כי בשובי מאסיה לא עמדתי על דעתי להודיע אז על ביטול הנסיעה, אלא נעניתי להפצרת חברים על יסוד הנחות שלא נתקיימו. אני בטוח כי גם כרגע ביטול הנסיעה הוא מוצא היותר בריא ומכובד.

אבקשך להסביר את המצב בצורה מתאימה לראשי "המגבית" ולבקשם לסלוח לי. מצבי האישי מסובך מאוד ואיני יכול להימנע לפעמים מגרימת צער לאחרים. אני מניח בביטחה כי שינוי התוכנית לא יהיה מלווה שום פרסום בעיתונות הכללית.

 

               משה

 

יום ב',  14.1.1957

סיור ב[מפעלי] "כור", עם דוד וברכה, לירושלים, בכנסת - התקציב (פתק ארגוב) [לא נמצא].

 

יום ג',  15.1.1957

לת"א, [להרצאה על אסיה ב]"בית ציוני אמריקה".

 

יום ד',  16.1.1957

"בית ברל", כסה וישראל.

 

יום ה',  17.1.1957

"הפועל הצעיר", "דבר".

 

יום ו',  18.1.1957

מזכירות [מפא"י], אצל שאול, לירושלים, ארוחת-ערב לוריא, [דוד ודורה] רוזוליו.

[ביום זה נאם דב"ג במרכז "איחוד הקבוצות והקיבוצים", שהתכנס בגבעת-חיים, נאום שהוקדש רובו לניתוח המצב המדיני של ישראל (ובסופו תבע מחברי "האיחוד" ללכת להדרכה ביישובי עולים ולהקים יישובים חדשים בנגב); שני פסוקים בנאום זה פגעו פגיעה קשה במ"ש וצרבו בלבו ללא העלות ארוכה. בשל חשיבות הפרשה ולהבהרתה מובאים להלן חמישה קטעים רצופים מתוך הנאום (מקומם בראשיתו, והפסוקים שבהם מדובר מודגשים) שאת הנוסח המלא שלו, מודפס במכונת כתיבה, קיבל מ"ש לימים מדב"ג והחזיק בתיק צמוד ליומן; עיקר הנאום תומצת ב"דבר", 20.1, אך ללא כל איזכור דבר מן הדברים שנאמרו על מ"ש:]

 

אנסה מפני כך [- אמר דב"ג -] לסקור במעוף-ציפור את העבר הקרוב והחמור ולעמוד על התביעות שהמחר מציג. לנו. ואומר מייד כי מטרת בואי הנה הייתה להציג ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" שתי תביעות חמורות, ולדעתי דחופות וחיוניות.

אתחיל מהמיפנה החדש בתולדות המזרח-התיכון אשר החריף בעיית ביטחוננו והוליד שלשלת תגובות מסוכנות שטרם נסתיימה ואין יודע בדיוק סיומה הרצוי. מיפנה זה נתרחש ברבע האחרון של שנת 1955 ב"עיסקה" הצ'כית-המצרית.

לפני יותר משלוש שנים, חודשים אחדים לפני הסתלקותי מהממשלה, עשיתי סקר יסודי של מצב ביטחוננו וצרכיו. לאחר כמה שבועות של בדיקות ובחינות עם חֶבֶר מפקדי הצבא ועם כל אלה העוסקים במלאכת הביטחון, הגשתי לממשלה תוכנית ביטחון לשלוש שנים - לשכלולו, ארגונו, ציודו ואימונו של צה"ל. המספר שלוש שנים לא היה מקרי. לפי הידיעות שהיו בידינו אז על מצב התכונה הצבאית בארצות [ערב] יכולנו להניח במידה רבה של ודאות, כי לפני 1956 לא תבוא עלינו התקפה מצד אויבינו. אולם העיסקה הצ'כית והעזרה הצבאית האקטיבית של ברית-המועצות לרודן המצרי הקדימה שעת הסכנה. דאגתנו המרכזית מאז הייתה ביצור ביטחוננו. תקופה קצרה זו עשירת מאורעות, היו לה חמישה שלבים:

השלב הראשון - בערך מאוקטובר 1955 עד אמצע יוני 1956 - היה שלב של מאמצים נואשים מצדנו להשיג בארצות שונות נשק-מגן וערובות לביטחוננו. השגנו אומנם מספר קטן, אם כי חשוב, של מטוסי סילון אבל בדרך כלל עלו בשלב זה כל מאמצינו בתוהו.

השלב השני - התחיל עם כניסת גולדה למשרד החוץ, בסוף יוני. אני בטוח שגולדה לא תתרעם ולא תחלוק עלי אם אומר שהחבר שקדם לה כל השנים במשרד החוץ עלה עליה בניסיונו הרב במדיניות ישראלית ובינלאומית, בהשכלתו הכללית והיהודית, וכן גם בכמה כישרונות. אולם לגולדה, נוסף על כישרונה המיוחד לה, היה ייתרון אחד חשוב, שיהיה אולי תמוה בעיניכם אם אקרא בשמו, ואולי ייראה בעיני רבים מכם כחיסרון, אבל לדעתי יתרון זה הביא לידי תוצאות חשובות, והיתרון הוא כי לגולדה לא היה עד אז כל ניסיון במשרד החוץ. הודות לכך יכולנו מאז לעשות פעולתנו המדינית לא לפי שיגרה, לא בהתאם דווקא לטקס ולפרוטוקול, וגם לא בצינורות מקובלים. והמאמצים הבלתי אורתודוקסליים נשאו פרי. עלה בידינו להשיג מינימום הנשק שהיה חיוני לקיומנו. זוהי פרשה רבת-עניין ורבת-פאר, ואשר שירו הידוע של נתן אלתרמן אשר נתפרסם, אף הוא שלא כנהוג, ב"דברי הכנסת" לאחר שאסרתי פרסומו כמה שבועות, מתוך טעמים מספיקים, נתן לה רק ביטוי חלקי ["אחד הלילות", ר' כרך ג' ("הטור השביעי") ב"כתבים", נ"א, ע' 35-8], כי המשורר המחונן ואדיר-הביטוי ראה רק מקצת הפעולה באחד הלילות האפלים על שפת הים אי-שם בארץ, אבל לא הוא ולא הציבור הרחב לא ידע, ולא ידע עוד הרבה זמן, את כל פרשת הנשק וכל הכרוך בה, אשר שינתה יחסי הכוחות במזה"ת ופתחה פרק חדש במעמדנו המדיני.

 

יום שבת,  19.1.1957

ארתור על עמדתי לאור [הפצרות] יעקב ודוד [ככל הנראה, לקבל הצעת דב"ג כי מ"ש יחזור לממשלה ויכהן כשר החינוך, ואפשר שהכוונה להפצרות כי יחזור להתבטא בפומבי ויירתם למסע ההסברה בענייני חוץ; ההצעה של ב"ג בדבר התמנות מ"ש לשר חינוך הושמעה בתקופה זו באוזני ד' הכהן בפגישת אקראי במשרד רה"מ - לדברי ד"ה (ב-1976) טען אז דב"ג כי מ"ש ייטיב להתמצא בענייני ההקצבות לאוניברסיטה העברית - שלא כלוי אשכול - ואף יוכל לכלול במשרד החינוך את כל תחום ההסברה בארץ ובעולם, ובהשתתפו בישיבות הממשלה גם יוכל להביע דעתו בענייני חוץ; כשניסה ד"ה דברים בעניין זה עם מ"ש קטע אותו מ"ש ב"מה, גם אתה!"; עקיבא גוברין זכר (ב-1976) מאותה תקופה, כי משהציע דב"ג למ"ש לכהן כשר חינוך השיב בשלילה והפטיר: "מה פתאום, אני אחזור ל"הרצליה"?"].

 

יום א',  20.1.1957

"ג'רוסלם פוסט" [בדיווח בע' 1 על נאום דב"ג בגבעת חיים נאמר: "--- כאשר קיבלה גולדה מאיר את כהונת שר החוץ החלה תקופה חדשה. השגנו את מינימום הזיון ההגנתי הדרוש להחזרת האיזון הצבאי---"], לחדרה, בטלפון צפורה על "מעריב" [שבעמודו הראשון, במיסגרת, נאמה תחת הכותרת "מה בין שרת לגולדה מאיר":]

בנאומו בישיבת המרכז של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שנערכה בגבעת חיים, ניתח מר בן-גוריון את סגולותיהם של שר החוץ לשעבר מ' שרת ושרת החוץ הנוכחית גב' גולדה מאיר. ב"ג אמר: "גולדה בוודאי לא תראה זאת בעין רעה אם אגיד כי החבר שקדם לה בתפקידה הנוכחי היה יותר מלומד ומנוסה ממנה. אולם לגולדה היה יתרון אחד - לא היה לה ניסיון במשרד החוץ. עם כניסתה למשה"ח החלה תקופה חדשה, שהתבטאה בעיקר ע"י שינוי האווירה השיגרתית וראשית העיסקה עם מדינה ידידותית גדולה".

 

יום ב',  21.1.1957

עם גיורא - פָּתַח בגבעת חיים, [טענתי כי] הכרחי בירור, סידור ישיבות.

אחה"צ - שורר (כותרות גבעת חיים), מאמר ב[יומן-] "מעריב" [של היום, מוכתר "בן-גוריון ומשה שרת", פותח:]

 

ראש הממשלה הודה, באיחור של חודשים רבים, כי סילוקו של משה שרת ממשרד החוץ היה שלב חשוב במאמצים לרכישת נשק ולשינוי המדיניות הישראלית, שהגיע לשיאו במבצע סיני.

גילוי זה בא בנאומו של ראש הממשלה במועצת איחוד הקיבוצים והקבוצות, והתפטרותו של שרת הוגדרה כשלב השני בחמשת השלבים של המדיניות הישראלית מעיסקת-הנשק המצרית-סובייטית ועד למאבקנו באו"ם בימים אלה.

סוף סוף הוסר הלוט מן הפרשה המסעירה, שהתחוללה בחודש יוני אשתקד בחדרי-החדרים של צמרת מפא"י וממשלת ישראל. חילופי-הגברי שבוצעו אז בממשלה והחלפתו של משה שרת בגולדה מאיר, שתוארו מעל במת הכנסת כדבר של מה בכך - הוצגו עכשיו כמפנה מכריע במאמצי ישראל לרכישת נשק בפרט ובמדיניות החוץ הישראלית בכלל.

אין בכך כל עוול שד. בן-גוריון אינו גורס את מדיניותו של משה שרת ולהיפך. העוול הוא בניסיון לטשטש במשך שנים את ההבדל המהותי בין שני הקווים המדיניים ולהתעלם ממנו במתן ההסברים להתפטרותו של מ. שרת. ד. בן-גוריון ומ. שרת חטאו שניהם כלפי דעת הקהל, כשהציגו את פרידתם כדבר של מה בכך.

 

חזרה לי-ם, דוד - ויכוח גדול [איתו], בכנסת, הודעה ל"דבר" [פורסמה ב-23.1 כתגובה לפניית "איש המערכת" אל מ"ש בעניין הפרסומים ב"מעריב", מוכתרת: "מ' שרת מגיב:]

לא הייתי בכינוס גבעת חיים ואינני יודע בדיוק מה אמר שם רה"מ. אינני מתאר לעצמי כי הוא אמר כל שמייחסת לו העיתונות. על כל פנים, בניין העובדות, כביכול, והמסקנות שהקים "מעריב" על יסוד דבריו הריהו מסולף ומופרך מעיקרו, ואני מקווה כי תהיה לי הזדמנות מתאימה להבהיר את הפרשה ולהעמיד את הדברים על אמיתם.

 

יום ג',  22.1.1957

מברק ללונדון על ביטול נסיעתי, פניות בלי סוף, ליאו והצעתו, המשבר בתוקפו, עזה והגבול מול שרם וניצנה, בערב בכנסת, [מה אמר] שפרינצק לדוד, "משלחת" לב"ג [בעניין נאום "גבעת חיים"].

 

יום ד',  23.1.1957

טדי קולק, כנסת - ב"ג, לת"א, הגהות הספר ["אורות שכבו"].

 

יום ה',  24.1.1957

שאול - למה אני נעגן [בפגיעות ב"ג?]? ב"דבר" - הגהות קטעי יומן [אסיה], בצהריים צפורה [הודיעה] בטלפון - [נתקבל] מכתב ב"ג, ובכן!

שוב ב"דבר", במפלגה [דיון על] "הפועל הצעיר", אמרתי לגיורא: [אני תובע] בירור [בפרשת נאום גבעת-חיים], הוא: [קודם תשוגר] משלחת [לב"ג] ואחר כך [ייערך הבירור], בלילה חשבתי: האטוס לפריס? [לבירור עם ראשי משלחת הרכש של משרד הביטחון מתי בדיוק נולדה עיסקת הרכש הגדולה בין ישראל וצרפת - לפני ההתפטרות משירות החוץ או אחריה, כדי להזים את קביעת דב"ג או לאמתה].

 

יום ו',  25.1.1957

ארוחת צהריים אצל ניקולס, ארוחת ערב (!) אצל בקר, ב"כסית".

 

יום שבת,  26.1.1957

עריכה סופית של הספר, אצל נמיר, ערב אצל אפרים [ברוידא].

 

יום א',  27.1.1957

עם שאול על הפרטים הטעונים בירור, ל"בית ברל", ארוחת צהריים ולת"א, רק פה קראתי מכתב ב"ג - [זו] התעללות.

 

[המכתב נמצא בתיק צמוד ליומן ומובא להלן:]

 

למשה - שלום רב,                                                                     ירושלים, 23 בינואר 1957

 

ראיתי היום ב"דבר" כי איש המערכת פנה אליך בנוגע לדברים שאמרתי על שרת החוץ במרכז ואיחוד הקבוצות והקיבוצים". הריני שולח לך בזאת הדברים הנוגעים לשאלה שנשאלת [להלן מצטט דב"ג במלואם שני קטעים מנאום גבעת.חיים הפותחים ב"השלב הראשון" ו"השלב השני", שהובאו לעיל].

 

                בב"ח, ד. בן-גוריון

 

"ידיעות אחרונות" [כותרת בע' א': "שרת רוצה להתפטר מהכנסת - ממורמר מההתקפות עליו מצד ב"ג" - מאת כתבנו הפרלמנטרי] וההכחשה, "כיפ" בקפה "תכלת", [כתבתי] אקדמה לספר.

 

יום ב',  28.1.1957

עם גיורא על הנבלה [בגבעת-חיים], ב"ג חולה, מה אני עומד לעשות, ישיבת [ועדת] העיתונות [המפלגתית], ישיבת [ועדת] הסברה בכתב, יהודה [שרת], ישראל בר, אחה"צ אצל [חנה] רובינא, לי-ם, בערב זאב שרף, דודיק על המפלגה.

 

יום ג',  29.1.1957

רוב היום תשובות על מכתבים.

 

יום ד',  30.1.1957

בערב [אזכרה ל]קרליבך - הלכתי ברגל; מכתב לצור.

[ב-23.1.57 כתב מ"ש ליעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, מכתב ובו ביקש - לאור החלטתו להגיב בפומבי על דברי דב"ג עליו בגבעת חיים - פרטים לאישוש עמדתו; המכתב לא נמצא, אך התכתובת שנקשרה בעקבותיו נשמרה בתיק צמוד ליומן ומובאת בהמשך בשלמותה:]

 

יום ה',  31.1.1957

בבוקר שאול - [הראיתי לו את] מכתב ב"ג [מ-23.1], ארוחת צהריים [עם] לאודרמילק.

 

משה היקר,                                                                                        27.1.57

 

אני ממהר להשיב למכתבך מ-23 ואקווה שהתשובה לא תאחר מועדה.

בוודאי תבין מאליך כמה אני מצטער על אותו ויכוח ועל הפולמוס והפרסומים מעל דפי העיתונים. יש הרבה מה לומר בעניין "זכות אבהות", ותיקי משרד החוץ פתוחים כדי להעיד על מהלך הדברים. אך מצערת שבעתיים העובדה שבטבע הדברים אי-אפשר לגלותם ואסור לעשותם נושא לדין ודברים גלוי, כי לא הגיע עדיין השעה - ולא תגיע במהרה - לדבר בהם ברבים מבלי לסכן את עצמנו ולסבך אחרים.

לעצם העניין, בודאי שאתה צודק בכל הסעיפים שאתה מונה. איני יכול להעיד אלא על צרפת, וכאן הקדישה השגרירות את כל מאמציה לענייני רכש ועבדה יד ביד עם משרד הביטחון מאז התקבלה ההחלטה על רכישת נשק בקנה מידה גדול. צרפת גילתה מייד נכונות לעזור לנו בזה, ואף מכרה טנקים וסילונים (המיסטרים הראשונים הגיעו באפריל 1956). המיפנה בכמות ובכסף, שנתבטא בעיסקה הגדולה, הוכשר על ידי התמרדותה של הממשלה הצרפתית נגד המנהיגות האמריקנית ובהחלטתה הנועזת לעשות מעשה לא רק בלי הסכמת וושינגטון אלא גם ללא ידיעתה. תהליך זה נסתמן והלך מאז עלות ממשלת [גי] מולה לשילטון.

עם זה, ועם כל שאני מבין לרוחך, אני חרד מאוד להעלאת הפרשה כולה, ולו גם ברמז, על במת הכנסת. אינם דומים דברים שנאמרים במסגרת מפלגתית לדברים הנאמרים בפומבי, שאין להכחישם, לצמצמם או לתקנם לאחר המעשה, ושיכולים לגרום ויכוח ולתבוע הסברים, לרוב הנאתם של אנשי מק"י ו"חרות" המוכנים בכל שעה לעשות מזה "קפיטל". מי יודע לאן יכול ויכוח זה להוביל ואיזה הדים יכולים להיות לו גם כאן, גם בוושינגטון וגם בחוגי האופוזיציה באנגליה, המבקשים בנרות הוכחות ל"קנוניה" [הצרפתית-אנגלית-ישראלית במלחמת סואץ-סיני] (כמה ממנהיגיהם ובראשם גייטסקיל תבעו הוכחות אלו מחבריהם הצרפתים המתנגדים למולה ואלה סירבו בתוקף, בעיקר מדאגתם לישראל).

כאן בצרפת אין איש מכחיש שצרפת סיפקה לנו נשק, והממשלה אף מתפארת בזה. אך שהייתה עיסקה מסויימת, כיצד ומתי נעשתה - על כך לא נאמר דבר ואין איש יודע על זה בדיוק.

אני חרד לתיסבוכת צרפתית בעקבות הוויכוח. למאמרים בעיתונות אין איש שם לב, אך דברים שייאמרו בכנסת יקבלו משמעות אחרת. ואין אני צריך לומר לך שהפרשה טרם נסתיימה ועדיין אנו נעזרים וניעזר בצרפת. האווירה שאנו חיים בה כאן לא תשוער כלל. ההערצה וההערכה לעמידתנו בסיני וההזדהות עם מאבקנו המדיני היא כללית, להוציא את הקומוניסטים כמובן, שגם הם נדונים לשתיקה. זהו נכס גדול בבדידותנו כיום ואין להעמידו בסכנה.

גם מבחינה פנימית לא תהיה בזה ברכה, לדעתי, כי קל מאוד לסבך את הוויכוח ואילו אפשרות הבירור תהיה מוגבלת משום הסכנה בגילוי העובדות כאמור. לעולם אי-אפשר לדעת להיכן יגיעו הדברים משעה שתעלה הפרשה ברבים - וידיך תהיינה קפוצות יותר מידי אחרים, בייחוד היום, כשהמתיחות מרובה ותשומת לב הכל נתונה למאבק הפוליטי המתחולל.

סלח נא על הערות גלויות אלה. אני יודע ומבין את המתרחש בליבך - ומי כמוך יודע את המתרחש בליבי. כולנו, שהיינו שותפים ברוב ובמועט בפרשה היסטורית גדולה, היינו גאים על המערכה שעמדנו בה במאוחד, כמדינה, ועל ההישג הגדול שהגענו אליו. הוויכוח על ה"כתר" אינו נוטל דבר מן ההישג!

אני עומד לסיים ולשלוח את מכתבי זה ואענה לך לחוד על שאר העניינים שנגעת בהם במכתבך. אומר לך רק כמה אנו מצטערים שלא נזכה לראותכם אצלנו. כל כך ציפינו לכך.

שלומות לצפורה מוורה וממני.

 

                שלך, יעקב [צור]

 

 

ליעקב היקר שלום,

 

אני מודה לך על תשובתך המהירה, אך לצערי איני יכול לקבל את הצעתך. כנראה פשוט לא הבנת מה קרה כאן. הוצאה עלי דיבה לפני קהל ועדה ובאוזני העם כולו, כי עקב דקדוקי עניות מצידי בהילכות סמכות ונוהל - ועוד יתרה מזו, עקב הקפדה נואלת על גינוני טקס ופרוטוקול - מנעתי או עיכבתי מאמץ של הצלת המדינה על ידי רכישת נשק במועדה. הדברים נאמרו לפני קהל של 1000 איש ונתפרסמו אחר כך בעיתון הנפוץ בארץ בלמעלה משבעים אלף טפסים, זאת אומרת הנקרא לפחות על ידי מאה וחמישים אלף נפש. שלחתי לך את המאמר ב"מעריב" [מ-21.1.57] ועכשיו אני מצרף את הקטע מנאומו של ב"ג, אשר הוא עצמו הואיל לשלוח לי למען אדע מה אמר. ואתה מציע לעבור על זה בשתיקה, רק מפני חשש לאיזו תסבוכת או אי-נעימות שהבירור הפומבי עלול לגרום ליחסי חוץ. לידי דרגה זו של הפקרת שמי וכבודי - ושל מתן יד לסילוף ההיסטוריה לא הגעתי עדיין. עליך לדעת כי רבים הם החברים הטובים והאזרחים הישרים המלאים התמרמרות על פגיעה זו בי משום אי ההגינות שבעצם הפגיעה במי שפרש, זמן כה רב לאחר פרישתו - מבלי שיעלו על הדעת כי יש כאן לא רק אי-הגינות אלא כזב גמור. רק מעטים יודעים את האמת לאמיתה. שתיקה מצידי פרושה אישור לעלילה, זאת אומרת הכתמתי בידי עצמי. באיזו אומה דמוקרטית תיתכן חסידות שוטה כזו? על כל פנים כבר הודעתי בפומבי [ב"דבר", 23.1.57] כי אבהיר את העניין בפומבי ומנוי וגמור עימי לעשות זאת גם אם אני בלבד אחייב את הצעד הזה.

אודה, כי ציפיתי לתגובה יותר מפורטת ממך לנקודות שציינתי במכתבי. אתה נותן לי אומנם אישור להנחותי, אבל בנוסח סתמי וכולל. אני מנסה לשער מראש את תגובת "הצד שכנגד" (כולל ש"פ [שמעון פרס]) להכחשתי. האם לא תישמע מפיהם הטענה, כי הנוהג שנקטתי להקפיד על סמכות משרד החוץ והשגרירות בלם ממילא את יוזמתם, ורק עם פרישתי שולח רסן מעל יוזמה זו והם הרגישו עצמם חופשיים לחפש ולחתור עד שהגיעו למה שהגיעו? זאת אומרת, אילו פרשתי קודם לכן, או אילמלא נקטתי אותה עמדה, כי אז היו מביאים ישועה לעולם זמן רב לפני יולי 56. מה התשובה על טענה זו, אם תישמע? תשובתי אני היא כי אלה הם דברי הבאי. לא הייתה שום סיבה לש"פ לכחד ממני - או ממך - משהו. אנו ביקשנו רק לדעת ולהימנע ממצבים של גיחוך וביזיון. לא היינו מעולם מסוייגים מכל דרך עקיפין. למעשה חתר ש"פ בכל הכיוונים גם לפני פרישתי. אם חל שינוי - הוא חל בנכונות הצרפתית להתקשרות נסתרת ולא במידת נכונותנו אנו להיאחז בה. לשינוי זה לא היה כל קשר עם חילוף משמרות אצלנו.

רצוני לקבל ממך שוב אישור מפורט לדרך זו של הצגת העניין. וביתר דיוק - האוכל לזמר בפומבי, כמובן תמיד מתוך כל הזהירות האפשרית בניסוח הדברים, כי מיבצע הרכש החשוב שדיבר עליו רה"מ, זה שנעשה לאחר פרישתי, הוא פרי שינוי שחל בעמדתו של הצד המספק, שינוי ששורשיו היו נעוצים בהתפתחות מדיניותו, ללא כל קשר עם חילופי-גברא בישראל?

כאן חשוב לי לדעת מה ידוע לך על התהוות העיסקה הזאת, ואם אתה סבור כי ידוע לך הכל. לי ידוע, למשל, כי עוד באפריל 1956, סיפר ש"פ בסודי סודות למישהו שאינו חד-מחבריא, כי מציעים לו במשרד הביטחון הצרפתי עיסקה ישירה ונסתרת שלא באמצעות הצינורות המקובלים - מין הצעה פנטסטית שקשה לו לעצמו להאמין במעשיותה. בהנחה כי זוהי אמת - ויש לי כל היסוד להאמין כי כך הדבר - מדוע לא נתבצעה העיסקה אז? האומנם נרתע ממנה ש"פ מפני פחד מ"ש? ושמא אז טרם הבשילו הדברים אצל הצרפתים ותהליך ההבשלה נמשך עד שהגיע לסיומו ביוני? ומה בעצם אירע ביוני? הננקטה אז יוזמה חדשה מצד ש"פ - כזו שלא ננקטה לפני כן - או שבאה פנייה יותר ברורה ומפורשת מהצרפתים? אודך על כל קו אור שתוכל לשפוך על סתומות אלו. ושוב, אם אינך בטוח כי נהירים לך כל הגילגולים שעברו על העניין - אמור נא.

מעבר לדף תמצא את דברי ב"ג בגבעת חיים.

 

                שלך, משה

 

אבקשך להחזיר לי מכתב זה עם תשובתך. זה לטובתך.

 

משה היקר,                                                                                        1.2.57

 

זה עתה הגיעני מכתבך והצטערתי על שאתה חושד בי במה שאין בי. הבנתי מה קרה כאן על כל חומרתו. אך עדיין אני סבור, כי לא על במת הכנסת ניתן לערוך את הבירור, ואם כן ייעשה - לא יועיל. לא רק משום הנזק שבטיפול בעניינים אלה, אלא משום שידיך תהיינה כפותות ולא תוכל להביא עובדות הידועות לך באם יתלקח ויכוח, ומי כמוך יודע כי התקפה די לה ברמזים ואילו להתקפה שכנגד דרושה הסתמכות על עובדות.

מדעתי זו אינני חוזר, אך כמובן אין זו אלא עצה. אינני פוסל, כמובן - וזאת גם אמרתי במכתבי - בירור פנימי יותר במסגרת מפלגתית. האומנם אין בירור כזה אפשרי בתנאים של היום?

יצאתי מתוך הנחה שהעובדות זכורות לך ועל כן לא פירטתי אותן, אלא השארתי אמיתוּת הסעיפים שמנית. מהלך הדברים כיום ברור למדי והנחתך נכונה שעיקר השינוי נעוץ בשינוי המדיניות של הצד שכנגד. אזכיר לך את העובדות העיקריות:

א) בימי ממשלת פור הייתה נכונות מצידו ומצד שר ההגנה שלו, הגנרל [פ"ר] ביוֹט, להיענות לדרישותינו. ואומנם נערכו חוזים ואף סופק רוב הנשק, פרט למטוסים, אומנם לא בכל הכמויות שדרשנו. ההתנגדות העיקרית באה משר החוץ [אנטואן] פיניי וממשרדו. מעל הכל היה הרצון לא לעשות דבר בלי הסכמת האמריקנים. משום כך לא סופקו לנו הסילונים שהיו בבעלותה החוקית של ממשלת ארצות-הברית ("אוֹפְשוֹר"). פור עזר, אך לא היה מוכן להיכנס בסיכסוך גלוי עם פיניי. פירטי המאבק על המטוסים ושיקוליו בוודאי שמורים עימך עדיין.

ב) ב-2 בינואר 1956 נפלה ממשלת פור ונערכו בחירות. ב-1 בפברואר עלתה ממשלת מוֹלֶה לשלטון. תחילה נמשך - ואף הוחמר המאבק על הרכש. אחר כך החליט [שה"ח כריסטיאן] פינו, בניגוד לדעת עוזריו, לספק את י"ב הסילונים הראשונים מבלי לחכות לרישיון ארה"ב (או יותר נכון, מבלי לצפות שוושינגטון תיקח על עצמה את האחריות, כי ההתנגדות האמריקנית לעצם מכירת המטוסים נחלשה בינתיים). לאחר פגישת פינו-דאלס - בסביבות מרס - חזר שוב עניין הוועדה המשולשת (NEAC) והחלו שוב עיכובים. סבורים היינו שנתגבר עליהם בנסיעתו של פינו לארץ באפריל. הוא ביטל נסיעתו, אך שלח הסילונים הראשונים.

ג) בינתיים הוחמר המצב באלז'יריה וגבר הלחץ של שני שרים, [רוברט] לאקוסט ובורז'ס [-מונורי] (שהיה שר פנים אצל פור והתנגד גם בימי ממשלתו לעיכובי הרכש, אך לא יכול לעשות הרבה מכיוון שהדבר לא היה ברשותו). ההחלטה המכרעת הייתה לא לשאול עוד בקול וושינגטון ולכך הסכים גם פינו, שהתאכזב אז מנאצר ומדאלס גם יחד. הקלה על העיסקה העובדה שהיו לנו כבר מיסטרים (24 במספר) וכן נשק אחר ולא היה קושי להגדיל את המספרים. בהסכמתו של פינו הוצאו שותפיהם הבריטים והאמריקנים מתוך העניין וחדלו לשאול את דעתם. גם את פקידות משרד החוץ לא שאלו.

ד) לא מן הנמנע כי עוד באפריל הייתה נכונות מצד משרד ההגנה לנוהל בלתי רגיל זה, אך פינו הסכים לכך רק בראשית יוני. היוזמה באה מצד לאקוסט ומולה הצטרף במרץ לפעולה בתנאי של סודיות גמורה. הביצוע כולו היה בידי הצבא. אינני יודע פרטים על ההצעה שבאה באפריל, אך כבר אז דובר על כך בינינו.

ה) פעלו איפוא כאן גורמים צרפתיים פנימיים: אלז'יריה, האכזבה מן האמריקנים והרצון הטוב של הממשלה הסוציאליסטית החדשה. כל זה היה מלווה לחץ מתמיד מצידנו בגיוס דעת הקהל, בעיקר הסוציאליסטית, שלחץ מצידו על הממשלה. התאריכים חשובים, כי העניין בשל בתוקף הנסיבות.

ו) בשום שלב לא התנגדנו, לא אתה ולא אני, לשום דרך עקיפין שיש תועלת בצידה. הוויכוחים - שהיו מעטים מאוד ביחס - התייחסו רק לפעולות שברור היה כי אין להם ערך ואולי יש בהן כדי להזיק (והן בוודאי זכורות לך).

 

יותר פרטים אינני יכול למסור לך אפילו במכתב הנשלח בדרך בטוחה זו, אך אין בהם כדי להוסיף הרבה לתמונה. כל טוב וברכות.

 

                שלך, יעקב

 

יקירי יעקב,                                                                                         13.2.57

 

זאת להודיעך כי נעתרתי להפצרתה הנמרצת של המפלגה להופיע כשליחה המיוחד בוועידת המפלגה הסוציאליסטית בהולנד, שתתקיים בהאג בימים 10,9,8 במרס. בדעתי להיאחז בהזדמנות זו כדי לערוך לך ביקור חטוף - נאמר ליומיים: 12-11. מפריס אקפוץ לשלושה-ארבעה ימים ללונדון. הביקורים בפריס ובלונדון מותנים בפרטיות גמורה - שום פגישות עם אנשים רמי-מעלה (פרט לשגרירי ישראל), שום ישיבות עם מוסדות יהודיים, שום קבלות פנים ציבוריות, שום מסיבות עיתונאים. בהחלט רצוי כי ביקורים אלה לא יתפרסמו כלל, אך אני מבין כי קשה להבטיח זאת. גם אם יתפרסם הדבר איני סבור כי הפירסום מוכרח לחייב אותי על מסקנות לגבי מגע עם זרים או אפילו עם גורמים ציבוריים יהודים. גם אם לא תסכים לגמרי לדעתי אקווה כי תקבל את הדין ולא תמנע ממני את העונג והתועלת של פגישה איתך, האפשרית רק בתנאים אלה (העונג חל כמובן גם על ורה).

ומכיוון שאני כותב ובינתיים טרם באה לידי הזדמנות של דיבור פומבי באותו עניין ממאיר, הריני להוסיף ולשאול, ושוב על מנת שתואיל לענותני מייד, כאשר עשית - להכרת טובתי העמוקה - זה פעמיים. לא כל התשובות מיועדות להיכלל בהודעה, אבל הן דרושות לי לעצמי.

 1) האם נכון או לא נכון, כי ההסכמה הראשונה למכור לנו מיסטרים 4-א' וכן סוגים אחרים של נשק כבד ניתנה לנו על ידי רה"מ א' פור באוקטובר 1955 וכי היא הושגה על ידי, בהשתתפותך, בדרך אשר מותר להגדירה כבלתי-שיגרתית, שכן הייתה זו פנייה ישירה של רה"מ אל רה"מ, תוך עקיפת הרציף?

2) עד שקיבלתי מכתבך האחרון והמאלף הייתי סבור כי אם גם נתקלה החלטת פור בהתנגדות הרציף, הרי היא נשארה קיימת ועומדת וסופה שהתגברה על החבלות ויצאה לפועל, אומנם כבר בימי חייה של הממשלה החדשה, וכמובן על דעתה וברצונה. לפי תיאורך יוצא כאילו גוועה אותה החלטה עוד בימי פור והתחיל פרק חדש בימי מולה-פינו. גם לפי גירסה זו, הנכון לומר כי לעובדה כי החלטה כזו נתקבלה כבר פעם על ידי רה"מ ונמסרה לידיעתנו רשמית היה ערך רב – אולי מכריע? - בהשתלשלות שבאה אחר-כך?

3) מה היו הפריטים שאושרו לנו על ידי פור באותה פגישה של שנינו איתו וחזרו ואושרו בפגישות עם פרס ואחרים למחרת היום?

4) הנכללו בעיסקה הגדולה של יוני פריטים חדשים, או היו כאן רק כמויות מוגדלות של הפריטים הקודמים? אני מניח כי השאלה ברורה וכי גם טעמה ברור.

5) ממכתבך האחרון ניצנצה לי עובדה חדשה, אשר אם דקת בה, הריהי חיונית ביותר. אתה כותב כי פינו הסכים לנוהל הבלתי-שיגרתי "רק בראשית יוני". כאן כל מילה חשובה - גם "ראשית יוני" וגם "רק". בראשית יוני עדיין הייתי שר חוץ וטרם קמה הישועה הגדולה לישראל על ידי מינויה לתפקיד זה של אישה "שלא היה לה עד אז כל ניסיון במשרד החוץ". יתר על כן, מהמילה "רק" משתמע כי הלחץ על פינו להסכים לנוהל החדש החל עוד לפני כן, זאת אומרת בעיצומה של כהונתי. הנכונות כל המסקנות האלו?

6) נתגלה עוד פרט חיוני ממכתבך. אתה כותב כי אומנם אינך יודע פרטים על ההצעה שבאה באפריל, "אך כבר אז דובר על כך בינינו". סתמת ולא פירשת מהו הנושא שאתה מגדירו במילה "רק" ומה פירוש "בינינו" - בין מי למי? אני מניח כי פירוש הדברים הוא כי כבר אז, זאת אומרת בערך באפריל 1956, דובר בינך לבין פרס על אפשרות של עיסקה שתסודר מאחורי הקלעים, זאת אומרת על כל פנים מאחורי גבו של הרציף. הנכונה הנחתי? ואם נכונה היא, ההיבעת באותה שיחה או באותן שיחות התנגדות כלשהי להליכה בדרך זו או הסתייגות כלשהי ממנה?

7) לגבי הערעורים שנשמעו מצדנו על "נהלים" מסויימים, יש מעין סתירה בין שתי נוסחאות. במכתבך הראשון קיבלתי אישור לנוסחה שלי כדלקמן: "משרד החוץ עמד רק על שני עקרונות:

ראשית, כי עליו לדעת כל מה שמתרחש במגעי המדינה עם גורמי חוץ;

שנית, כי ניסיונות של התקשרות ישירה (מצד משרד הביטחון) תוך עקיפת השגרירות, שבעקבותיהם מגיע העתק למשרד החוץ של הצד שכנגד ומשם הוא מוחזר לשגרירותנו, לא רק שאין בהם ברכה אלא הם גורמים בלבול וביזיון". לעומת זה במכתבך השני נאמר: "בשום שלב לא התנגדנו --- לשום דרך עקיפין שיש תועלת בצידה. הוויכוחים --- התייחסו רק לפעולות שברור היה כי אין להן ערך ואולי יש בהן כדי להזיק". יש כאן אי-התאמה אשר אודה אם תבהירנה ואל נא תהא מקפיד על קפדנות.

שא-נא לי בכלל על הטרדתי. ידעתי כי לא תמנע שום עזרה אפשרית ממני.

 

                שלך בכל לב - משה

 

ושוב עלי לבקשך להחזיר לי מכתב זה עם תשובתך, לשם הסתמכות. אם מכתבים אלה הם קניינך, ואם תרצה בהם - אחזירם לך בבוא מועד.

 

 

משה היקר,                                                                                           16.2.57

 

שימחתני במכתבך ובבשורת הסיכוי להתראות איתך, ורה ואני מתכוננים לפי מימרת סבתא "להוציא את התנור" לכבודך, ואקווה שתנוח ותינפש באותם הימים המעטים שתהיה אצלנו. האומנם עלינו להבין כי צפורה אינה נלווית אליך? חבל!

את מצוותך נעשה ונפטור אותך מכל פגישות רשמיות או בלתי רשמיות. אף על פי כן, כתוב לי אם איסורך כולל גם הזמנת כמה אנשים לארוחת צהריים בבית או פגישה - גם זה בבית - עם הידידים הישראלים.

אשתדל לענות לשאלותיך כמיטב זיכרוני. אין הרשימות בידי ואיני רוצה להשהות את תשובתי, אך לא אכתוב דבר שאיני בטוח בו.

1) העובדה נכונה. הרשימה כללה בשעתו (לפי אישורו של הגנרל ביוט) מיסטרים, טנקים ורשימה גדולה של נשק כבד. אך קשה לכנות את הפעולה כבלתי שיגרתית. שיחה בין ראש ממשלה לראש ממשלה היא דבר מקובל בעולם, ואחר כך, בשיחתנו עם פינו בז'נווה הובא הדבר לידיעת משרד החוץ. אחר כך, ועד לחתימת החוזים השתדלנו לבוא לידי הסכם עם משרד ההגנה מבלי לעבור דרך השירותים של משה"ח שהתנגדו לעיסקה, ואף קיבלתי מנה אחת אפיים מפיניי על כך (בחודש דצמבר 1955 לערך).

2) החוזים נחתמו לפי ההבטחה, וגם האספקה התחילה בימי פור. באשר לרוב סוגי הנשק פרט למיסטרים, שעליהם היה קיים "זכות בר מצר" האמריקני, כפי שהסברתי. הטנקים סופקו טיפין טיפין. המאבק היה על ביצוע החוזים, מהם שנחתמו באוקטובר ומהם עוד קודם לכן, אחרי מאבק חריף ביולי 1955. פינו הודיע על משלוח 12 המיסטרים הראשונים במסיבת עיתונאים בקהיר בפברואר או מרס 1956 ובזה סיים את הוויכוח עם האמריקנים בדבר האחריות לאספקת הנשק.

3) כל מה שדרשנו אותה שעה (כולל מטוסים, תותחים, טנקים ותחמושת).

4) היו רק כמויות מוגדלות. עיקר השוני היה בוויתור על הצורך בהתייעצות עם האנגלים והאמריקנים במסגרת NEAC ובקצב מהיר מאוד של אספקה.

5) אינני בטוח בתאריך וגם אין לו חשיבות. שכן לא אתה, לא גולדה ולא אני לא נשאלנו ממילא לפני העיסקה אלא הועמדנו בפני עובדה קיימת. הדבר היה, כמדומני, בתקופת המעבר בין כהונתך וכהונת גולדה.

6) דובר ביני ובין שמעון לא אחת על אפשרות של עיסקות עקיפין וגם על הסכמים במישרין עם משרד ההגנה. תמיד חייבתי זאת בתנאי שיהיו סיכויים לביצוע. שמעון גם ניסה לדבר על כך, בהסכמתי, עם הגנרל [פ"ר] ביוט שנפגש עימו בדיז'ון, מרכז הבחירה שלו, לפני בחירות ינואר 1956 [ר' על הפגישה ב"ב"ג" ג' (מב"ז), ע' 1175]. אך האיש לא העז ליטול על עצמו את האחריות, ואחר כך נכשל בבחירות וממילא עזב את כהונתו. גם בהזדמנויות אחרות תמכתי בפעולות "בלתי אורתודוקסיות" אחרות, אך אודה שלא האמנתי ביעילותן.

7) אינני רואה אי התאמה בין שתי הנוסחות, ואם ישנה - הנוסחה שלי מכוונת למציאות. עיקר דרישתנו הייתה ידיעה ותיאום, שלא נעמוד בפני הפתעה. נטלתי על עצמי סיכון של עקיפת משרד החוץ, כפי שמוסבר מתוך הדוגמה שבסעיף 1, אך בתנאי שאדע במה מדובר אם אתקל בתוצאות הפעולה. פעמים אחדות התנגדתי להתערבותם של כל מיני מתווכים, כי לא האמנתי בתועלתן. ברור היה לי תמיד - וגם עתה לא שיניתי את דעתי - כי כשמדובר בפעולה מדינית מובהקת כנשק ובהישגים רציניים, לא ייעשה דבר אלא אם המדיניות הצרפתית תובעת זאת, ולא משנה שפלוני הוא ידידו של אלמוני ומשפיע עליו. משום כך יש תיאום מכריע בין התפתחות המצב המדיני של צרפת ויחסיה עם מדינות ערב לבין קצב האספקה וצורתה. יש בזה, כמובן, גם יסוד של אומץ אישי של ממשלת צרפת, ולכן העיזו בורז'ס [-מונורי] וחבריו מה שלא העיזו פור וחבריו.

 אני מקווה שפרטים אלה יעזרו לך לקבל תמונה ברורה על ההתפתחות כולה. שורש הדברים הוא כאן ולא שם - בזה אין כל ספק.

              

                רב שלומות,

                שלך יעקב

 

 

משה היקר,                                                                                           27.2.57

 

שתי מילים בתשובה לפתק שלך [העתק הפתק לא נמצא] - העסק "התבשל" בלי שר החוץ, שהיה אז בארה"ב, אך הוא הוכנס מייד לתמונה והכל נעשה בהסכמתו. אילמלא זאת לא היה הדבר אפשרי בממדים כאלה. המנגנון היה מחוץ לעניין.

               

                   ברכות

                   יעקב

 

 

[בפרק "עם לבדד ישכון" בספרו "ב"ג" (כרך ג' ע' 1171-84) מביא מ' בר-זוהר את גירסתו בפרשת עיסקת הנשק הצרפתית-ישראלית, היונקת ככל הנראה מצמרת משרד הביטחון באותה תקופה, ובפסוק: "רעיונות כאלה, משא ומתן כזה ומטרות מלחמתיות היו בניגוד לתפישותיו של משה שרת" (שם, ע' 1183) אולי מרמז, כי הדחת מ"ש מן הממשלה הייתה קרוב לוודאי פרי הנחתו של רה"מ ושה"ב דב"ג, כי כל עוד מ"ש שר יהיה בידו למנוע מימוש "מטרות מלחמתיות" וכאן שורש אי-יידוע מ"ש, ומשה"ח בגלל, בפרשת הרכש הגדול בעל המשמעות המלחמתית, והצורך להרחיק כליל את מ"ש מנושא זה; תגובה של יעקב צור, הבאה להזים את גירסת מב"ז בפרשת דברי ב"ג בגבעת חיים ("ב"ג", שם, ע' 1457-1463), ר' "ידיעות אחרונות", 14.3.77: "--- אם היו מגעים בפריס שעליהם לא דווח לשה"ח אין זה משום 'דבקותו בפרוטוקול' וכדומה, אלא מטעמים של יחסים פנימיים בממשלה בירושלים, והדברים ידועים. דברי ב"ג בגבעת חיים היו איפוא בגדר האשמת שווא, שהוטחה נגד שרת. ---"].

 

העתקת קישור