[1]  המכתב נשלח לפ"ת.

[2]  על "נס" ראשון לציון, שנמשך מ-27.6.1917 עד 16.7.1917, כתב מ"ש כעבור כשנה לחברו בוגדנובסקי: "נסענו עם האַלַי דרומה. מחננו הראשון היה בראשל"צ. הקררגיאה היה בבית הפקידות. עברו עלי אז שלושה שבועות של גן-עדן אמיתי, אושר שלם ותמים שמעודי בהיותי בצבא לא חלמתי עליו" (יוני 1918. אמ"ש - ור' להלן מכתב 113); בתשובה כתב בוגדנובסקי: "ובקראי את דברי מכתבך על ישיבתך בראשון בבית הפקידות, את יתר הדברים השלמתי מעצמי בדמיוני. האמן, אחי, הרגשתי, כמו שאומר פרישמן, פיק-עיניים מעצם הרגשות הנובעים. מה יש טוב מזה בשעה זו? אכן צדקת. יש סוג מתורגמנים מאושרים" (30.6.18, אמ"ש), ומב"ה העיד ביומנו:

באו היום טַבּוּרים [גדודים] אחדים של אנשי צבא טורקים. בראשם עומד ומפקד אופיציר גרמני, והמתורגמן על ידו הוא משה שרתוק, בנו של הסופר המנוח שרתוק. [---] הטבורים האלה פניהם מועדות אל הדרום, אל חזית סיני. כחמשת אלפים חיילים באו והם חונים כדור על יד המושבה [ראשל"צ], והאיכרים מפחדים מאוד פן יפשטו החיילים בכרמים והם יעשו לענבים קציר עוד בטרם בציר... (26.6.1917, עמ' 646).

העורך העיר שם בהקשר זה:

בתפקידו כמתורגמנו של המפקד הגרמני בצבא התורכי, שחנה בתמוז תרע"ז במושבות יהודה, הצליח משה שרת לשכנע את מפקדו לאסור על החיילים התורכים הרעבים לפשוט ולחבל בכרמי המושבות. הפשיטות הללו הביאו לכך, שהשמירה על פרדסי רחובות נמסרה לארגון "השומר".

כעבור ימים אחדים הוסיף מב"ה:

ופה עוד רבה הדאגה לסדר את הצבא, אשר תקע את אוהליו על יד המושבה. כחמשת אלפים איש במושבה קטנה לערך, מספר "אורחים" כזה, העולה פי כמה על האזרחים העיקריים, מלחך את כל סביבותם ולא נקל לשאת אותם. אומנם המפקד הוא גרמני, השומר על הסדר, וגם צעירים יהודים משלנו בין האופיצרים, אבל זהו צבא, ועוד צבא טורקי הסובל מחסור בכל גם אם גרמנים מפקדים עליו (2.7.1917, עמ' 253-252).

[3]  אברהם ישפה - פרדסן תושב נס-ציונה. מבאי ביתו של יעקב שרתוק (ר' נצ"ב). בתו צלה התרועעה עם רבקה והתארחה בביתה (ר' מכתב רבקה לא' גולומב, 13.12.1913. אמ"ש; גרא, עמ' 82).

[4]  ב-1.7.17 כתבה רבקה מפ"ת לבני משפחתה שבר"פ:

משה בא ונסע ושוב בא ושוב נסע. [---] כתבתי לכם במכתבי האחרונים על רצוני לבוא הביתה לאיזה זמן, ואולם עכשיו דחיתי זאת לאח"כ. הן משה פה קרוב אלינו בראשל"צ ואוכל להתראות איתו בכל שבוע לפחות פעם אחת. ולמה אעזבהו יחידי בשעה שיש יכולת להתראות? מה טוב היה אילו היינו פה כולנו וחיינו יחדיו.

משה שלנו חי בראשון בבית הפקידות. היום קיבלתי ממנו מכתב ודרישות שלום מוסרים לי בכל שעה. הוא מרגיש לפעמים אי נעימות במצבו בהיותו בין הפטיש והסדן - בין התורכים והמושבה, עת ענבים עתה והתורכים מחללים את הכרמים... ומשה צריך גם להגן על כבוד הרגימנט וגם לצאת ידי חובת האיכרים הבאים בטענות אליו. לשבת הבאה אסע בטח לראשון, ובמשך השבוע הוא יבוא בוודאי ברכיבה על סוסו לשעות אחדות. את הפקודה לחנות בראשון קיבל הרגימנט עוד טרם הגיע לרמלה (אמ"ש).

במכתב נוסף לר"פ, מ-12.7.1917, כתבה רבקה:

לרגלי שיבתו של משה הנה, החלטנו שנינו שלא אסע הביתה. אשאר פה כדי שנוכל להתראות לפעמים. הן משה צפוי בכל רגע להישלח לאיזה מקום אחר, דרומה או צפונה, ואז קשה יהיה לו מאוד אם לא יימָצא על יד איש קרוב. במשך הזמן הזה התראינו פעמים אחדות. הוא בא לבקרני ברכיבה על סוס (אמ"ש).

[5]  מין מנעלים, אולי ערדליים.

[6]  כובע הפרווה הצבאי, שככל הנראה אבד: "כותב הד"ר בנימיני שאברו לך כל חפציך, אמת הדבר? מה היה לו לקלפק, למעיל הגשם ולכל בגדיך?" (גבירצמן מקושטא למ"ש, אוג' 1917, אמ"ש).

[7]  רבקה חלתה בקדחת קשה ועל כן הצטרפה באוגוסט 1917 אל משפחתה בראש-פינה.

[8]  הדוד בנדט קטינסקי, רעייתו גוטה ושלוש בנותיהם נשארו אחרי הגירוש בפ"ת.