יום ו', 6/5/1955
בבוקר הייתי רצוץ בגופי וקרוע בנפשי - כאילו הפכתי ביטנתה חוצה והרקתיה עד תום. יצאתי לת"א, עם צפורה, דודיק ומירה ושמאי. במעון מרכז המפלגה ישיבת "חברינו" - גולדה וזיאמה ויוסף ונפתלי ודינור; נמיר וגוברין וכסה ובהיר ובש, ויעקב שפירא ראש הקואליציה בכנסת. הצגתי על סדר היום שלוש שאלות: אחוז החסימה, ראשות עיריית ירושלים ותביעות השכר של המשפטנים והפקידות המינהלית. בעניין הראשון התברר כי חברינו בכנסת הזהירו במפורש את "הכלליים" לפני המעשה, כי אם יימנעו בהצבעה האחרונה על התקציב תראה סיעתנו את עצמה חופשית להימנע אף היא בהצבעה על אחוז החסימה. שפירא גם הוסיף, כי אומנם הימנעות "הכלליים" בתקציב אינה עלולה להכשילו בעוד שהימנעות מפא"י עתידה להפיל את הגדלת אחוז החסימה - אעפ"י כן תלמד מפא"י גזירה שווה. כיוון שכך נפל הפור והותר נדרי. חזרנו לאחוז האחד - הקלה עצומה של בעייתנו בקרב הערבים ובשורת ישועה ל"פועלי אגודת ישראל". בכל זאת, בטרם סיכמתי לשלילת שני האחוזים שאלתי אם אין עומדות על הפרק הצבעות בכנסת אשר הימנעות "הכלליים" בהן תהיה בנפשנו. נעניתי בשלילה. בעניין ירושלים גברה יד הטוענים להשארת המצב הקיים, זאת אומרת בחירת הראש על ידי מועצת העירייה כנגד הצעתי כי ימונה על ידי הממשלה. כאן הכריע הנימוק כי גם אם תצביע המפלגה כולה בכנסת בעד מינוי ממשלתי לא תעצור כוח לעייל את תיקון החוק, שכן "הכלליים" וה"פרוגרסיביים" והדתיים וכל סיעות האופוזיציה יצביעו נגדה, ונמצאת נוחלת לא רק כישלון אלא גם ביזיון. בעניין השלישי הגענו לנוסחה של פשרה והישיבה נתפזרה ברוח של שלום ורעות.
לקראת אסיפת הערב ביפו דירבן אותי יונה כסה להלום בסיעה ב', שהיא שם הצד העיקרי, אף ציידני בצרור אבני בליסטראות לאותה מטרה.
במלון "דן" ארוחת צהרים עם [אפ"ס] קלארק, מנהל "ברקליס" לשעבר בירושלים, מחסידי אומות העולם, מאמין אדוק מאז בגאולת ישראל ועתה רואה במו עיניו בקיום אמונתו.
בדירה טרחתי בהכנת הנאום ביפו הערב. רוקח טילפן לשמוע גורל אחוז החסימה והודעתי לו את גזר הדין. כך נסתיימה פרשה נפתלת זו, שראשיתה בהסכם בין ב"ג ו"הכלליים" על 10 אחוזים, ואחר כך המו"מ ביני ובינם שבו הורדתים במאמצים על-אנושיים לארבעה, אח"כ המשבר שאיים לפוצץ את הקואליציה עקב נסיגת מפא"י שבסופו הגעתי איתם להסכם חדש על שני אחוזים, ועכשיו בסופי כל הסופים חזרנו לנקודת המוצא וכל המאמצים וההידברויות על הגדלת האחוז היו כלא היו.
צפורה נסעה עם סו בריצ'ר לרחובות - להראותה את קבר וייצמן ולהשקותה תה אצל ורה. משחזרה נסענו לבית ציוני אמריקה, לקבלת פנים שערכה שושנה פרסיץ לכבודה של ליידי רדינג שבאה כאורחתה, וראינו שם מסולתה של ת"א.
ארוחת ערב עם צפורה ועם חיים השקוע ראשו ורובו בבחירות ומריק את חניכיו למבצעי לילה - הדבקת כרזות וסמלים על אפה של המשטרה, תוך התחרות פרועה ונואשת עם כל שאר הסיעות.
נסענו ליפו ומצאנו את אולם "נוגה" מלא מפה לפה כשהמון עם רב צובא על הדלתות הנעולות. דרשתי להכניס כמה שאפשר יותר ולו גם יעמדו מעברים. סילוני אדם פרצו פנימה וסתמו בגופותם כל חלל ריק. נעשה חם ודחוס ומחושמל - כאשר אהבתי. היה נוער רב ומכל צד ניתלו בי עיניים שחורות ונוצצות והלחיים הסמוקות להטו. היושב ראש פתח בדברי הלל לאורח הרם והאולם רעם בתשואות. דיברתי כשעה ורבע. אם כי עשיתי זאת כבר לפני כארבע שנים, לא יכולתי להתאפק מלהעלות שוב זיכרונות מלפני מ"ט שנים כשהייתה משפחתנו יושבת בעג'מי של יפו עם עלותה לארץ [לפני ההליכה לעין סיניה]. דומני שעלה בידי למזג חום לב עם צלילות דעת. [הבעתי] רעיון מקורי: אילו ב-1949 באנו לפני חבר בני סמך עולמיים ואמרנו: "יש בדעתנו להציף את הארץ תוך ג'-ד' שנים בשלושת רבעי מיליון אנשים מבחוץ על מנת ליישבם ולשכנם ולהעסיקם ועם זה עלינו להחזיק צבא כזה וכזה וארצנו ענייה ואמצעינו מוגבלים - צאו וחשבו מה הדבר מחייב? מייד מחזירים לנו ופוסקים: שני דברים קשים –
ראשית, רודנות, שרק בידה להשליט משטר של משמעת ברזל, שאם לא כן הכל מתקעקע וחוזר לתוהו;
ושנית - עוני ומחסור, פת קיבר ומים לבאים החדשים והורדה נמרצת של רמת חיי הוותיקים.
והנה ביצענו את תוכנית העלייה הקליטה ולא נתחסל משטר החירות בארץ ואילו רמת החיים לא ירדה אלא עלתה.
צפורה - שופטי העליון תמיד - הייתה מרוצה מאוד. היא חזרה בלילה לירושלים. בדירה מצאתי תיק ניירות כרסתן שנשלח לת"א מהמשרד ודגרתי עליו עד הרחק אחר חצות.
