קושטא,  י"ז אייר ע"ז  [ 9.5.1917]

יקירי אליהו!

אני כותב לך מבלי דעת אַיֵךָּ, מה מצבך, אם קבוע אתה או ארעי, אם נגלה או נעלם.[1] ואין צריך לאמר שאיני יודע את הלך רוחך, את תקוותיך וייאושך.

אני כותב לך, מפני שאתה אליהו. אני רוצה למרוד, להתקומם, להזדקף נגד העוול שנעשה בנו. בי תוהו של רגשות, סערת מחשבות. איני יכול להביע זאת.

נדמה לי, שלו היינו עתה יחד, אנו ויתר חברינו, לו נתקבצנו בלילה באיזו פינת סתר, היינו מוצאים איש בשביל רעהו מילת ניחומים, ומקור תקווה היה נפתח בכולנו ועל עיי מפולת החורבן[2] היינו חולמים חלומות אדירים. אבל כשאנו מפורדים ומרוחקים, אוי לנו.

_________________

אני נוסע לחלב. שלוש אפשרויות: להישאר בחלב או בסביבה; ללכת לחזית עזה; לכיוון בגדאד. האפשרות הראשונה אינה מוציאה את השנייה ואת השלישית. זאת אומרת - אפשר כי נישָאר זמן-מה, ואולי גם כל הקיץ, בחלב ואחר נלך. האפשרויות השנייה והשלישית מוציאות, כמובן, אישה את רעותה. לי אחת היא. אני מקווה להשיג בחלב חופשה לשבועיים ולבוא הגלילה. בשבילי די יהיה. כבר התרגלתי לקצץ את כנפי חלומותי. אני רוצה לראות את אמי ואחי, את חברי ואת ארצי.

נתראה, אליהו.

שלום לך,

משה