מכתב 63 - רבקה, יקירתי ואהובתי! (אחותי) - 9.5.1917
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 63 - רבקה, יקירתי ואהובתי! (אחותי) - 9.5.1917
כותרת משנה  קושטא, י"ז אייר ע"ז

 

קושטא,  י"ז אייר ע"ז  [9.5.1917]

רבקה, יקירתי ואהובתי!

 

 

יום רודף יום, כבר שנה שלמה עברה והשנייה מתחילה - ואנו רחוקים, רחוקים איש מרעהו. וכבר שָכך הצער, פסקה ההתמרמרות התמידית, נעצרה הצעקה, נשתתק הכאב. הכל מעלה קרום, נקרש, מתקרר - וכשאני קורא במכתבו של מרדכי בן-הלל הכהן משפט כעין "עתה אין ביפו אף יהודי אחד" - אין האגרוף נקמץ ואין השיניים חורקות. ואשר אני כותב אליך מבלי שאוכל לתארך לעצמי על-יד הפסנתר בפינה הידועה, החביבה, או ליד השולחן העגול במרכז החדר החביב והקרוב ללב, ואשר אימא, שמעולם לא עשתה צעד חופשי,[1] נאלצה להיטלטל מקצה הארץ לקצה הארץ - אינו הולמני ואינו לוחצני. ויודע אני, כי בעזה מלחמה קשה ואכזרית, וחברים שלנו שם, ומי יודע אם גם לא דב ביניהם ומי יודע מהו גורלם וגורלו - ואומר אני לעצמי כי צריך להיות שרוי ברעד תמידי, בחלחלה בלתי פוסקת, בפחד על כל היקר והאהוב, ההולך ואובד, הולך וטובע, נהרס, נשרף, נעקר ונשמד - ולא כלום.

 

חי אני "על הפרנס".[2] פרנס תורכי. קם בבוקר ושותה תה בחלב ובסוכר. מדפדף אלו ניירות ומחתימם. הולך עם הגרמני אל ה"שיעור" - מתרגם את דרשותיו לקציני הגדוד שלנו. שב ואוכל ארוחת צהריים לשובע, משוחח עם הגרמני בענייני פוליטיקה, קורא עיתון או ספר, תורכי או גרמני, צוחק ומתלוצץ עם חברי השָליש (אַדיוּטנט) ועם יתר האופיצרים הצעירים, התורכים הריקים. ברצותי, ניגש אני אל התלפון וזוכה בתענוג לדבר עברית עם פנחס [ריקליס] או עם חיים גלובצקי או עם רופא החמורים מרדכי קרצ'מן (הוא מספר לי שאותך ואת עדה רואה הוא מדי לילה בחלומו). לפנות ערב הנני מצווה ומכינים את סוסי ואני רוכב סתם, בלי מטרה. מריץ את הסוס וצועק מרוב תענוג ומיתרון כוח ומעוצמת המרחב ומהוד הטבע הנפלא בקוַויו ובגווניו פה, על גדות ים-השיש מול האיים. יש שאני מאריך בטיולי זה ובא עד ארנקוי, ערש ילדותי בעבודת הצבא, מבקר את אבשלום [גיסין] ומתווכח בחום גדול בענייני מיליטריות. שב הביתה, אוכל ארוחת ערב, נכנס אחר-כך אל המשרד, לשמוע אל השיחות והפטפוטים של ה"כותב" הזקן עד אשר הפיהוק גובר - אז יורד אני האוהלה (בבית פשפשים למכביר, מכירַי מימי ענוּתי בתור תלמיד[3]) מתפשט בעזרת משרתי, מתכסה, גם כן בעזרתו, ונרדם.

 

וכבר עברו ימי העבודה הקדחתנית ומענה עצבים ומפרכת גוף ומוח, שעבדתי בצפון סֶרֶס, עבודה שלא נתנתני לשאוף רוח ולארוג מחשבה ושלבסוף החלתה אותי. עתה כבר עבר הכל ומותר לספר - לא כלום, הייתה מעין שפעת קטנה. ועתה יש לי די פנאי ודי מנוחה לחשוב ואני צובט את עצמי במחשבה: הישן אני, או משותק? כי הלא דברים נוראים ואיומים מתחוללים בעולמנו, בעולם הרחוק-הקרוב, ואני כה שקט וכה שלו, חסר רגש, משולל חוש, מה זה היה לי, מה זה היה לי.

 

ואז קצרה הסבלנות, פוקעת. מהר, מהר - לנסוע! להתנועע, לא לשבת לא במקום אחד. לבוא חַלֶבַּהּ, מייד למחרת לדמשק, לא לחכות יום, לעלות על הרכבת ולרדת לסַמַך, לרוץ לדגניה! להיכנס אל החצר ולצעוק: יהודים, פועלים, צעירים, צעירות, אהובים, חביבים, מי עוד יש בכם חופשי, חי ברוחו? בואו, היקבצו, דברו עברית, ספרו על הצרות, הגזרות, העינויים, על הייאוש, על הכאב, על היגון!התרגשו, התרגזו!

 

אתרגש גם אני, אצעק גם אני מעוצמת הכאב, כאב שלי, ארגיש כל רגש שלי, אחוש את חושי, אזכור את מחשבותי. ואז, חי אני, כי שוב אשוב לאיתני - ואל כוח תקוותי ועוז אמונתי אשוב, ואקיצה ברוחי.

 

ולא אעמוד בדגניה. מהר, מהר, סוס תנו לי, ארכב לראש-פינה. ריבונו של עולם, מה לי ולראש-פינה - אִמי שם. אה, אפול על צוואר אימא, אטבע בדמעותיה ובדמעותי. הלא גם לבכות צריך פעם.

___________________

                                   ___________________

 

מספיק, איני יודע מה היה לי. בכוונה, בכוח מן הצד, מתחתי את שני הקווים להפסק. את המכתב אשלח, אסגור אותו מעתה, בלילה, במעטפה, כי אם אקראהו מחר בבוקר – אקרעהו. אבל נפלט מן העט, אין דבר.[4]

 

הנני להישאר בקושטא עד 27-26 לחודש מאי. מאז תתחיל הנסיעה. היא תימשך עד חלב לכל הפחות שבועיים, אולי עוד יותר. לאן נלך מחלב - אין ידוע. קרוב לוודאי, כי נישָאר שם עד סוף הקיץ במצב מנוחה. אחר-כך, ואולי גם קודם, נישָלח לחזית. קודם הייתי בטוח כי נלך דרומה, עתה יוצא ששוות הן שתי האפשרויות, סוריה וארם-נהריים. אל תדאגו, כי אני בטוח תמיד בחיי.

 

מחלב הנני מקבל רשות לזמן-מה וניסע אליכם. לעת עתה הובטח לי שבוע, מובן שזה אי-אפשר, אני אשיג בהגיעי לחלב שבועיים, זה מעט מאוד בשבילי ובשבילכם והרבה מאוד בשביל הגרמני והאַלַי, כי אפילו יום אחד בלעדי קשה כקריעת ים.

 

אני אתלגרף בצאתי מקושטא ובבואי לחלב. כתבו לחלב post restant.

 

דעו, כי אני בצבא והצבא במלחמה. בכל רגע יכול שיקרה השינוי הכי עיקרי. על-כן קוו שנתראה ויחד עם זה היו נכונים, שחס ושלום לא נתראה.

 

כתמיד, רוחשות גם עתה במוחי שאלות למאות ולאלפים, אך לשווא היא לפרטן ולדרוש תשובתן. כיתבו הכל. אם נתראה - מה טוב.

 

אני בריא. שלום, רֶבֶּצְ'קָה, מסרי נשיקות. לאימא - ולכל.

 

משה


[1]  נראה שהכוונה לכך, שהאם פַניה הייתה יושבת בית ולא נהגה לחרוג מתחומו לפעילויות שונות, שאותן הניחה לבעלה ולילדיה.

[2]  כעל פסגת הפַּרְנַסוֹס - הרחק מבעיות וטרדות כלשהן, אישיות או כלליות.

[3] בימי ביה"ס לקצינים בקושטא.

[4] במכתבה לד"ה ב-6.6.17 התייחסה רבקה למכתב זה:

והיום קיבלתי מכתב ממשה כתוב בקושטא בי"ז באייר. [---] אעתיק לך איזה שורות ממכתבו. [---] בקראי את המכתב של משה הרגשתי כל כך טוב את קרבתו הרוחנית. חשוב נא, דב, איזה ערך יהיה עתה לביאתו של משה בשבילו ובשביל כולנו. הן אתה יודע באיזו מהירות ודיוק יסקור משה את המצב וכמה דברים יתבררו לכולנו על-ידי זה שנעכל אותם בפעם השנייה מחדש, על-ידי בירור הדברים יחד עם משה. ממכתבו נראה, כי "הסתלקות" [עריקה] איננו חושב לגמרי. בכל אופן, ברור כי יקבל חופש לשבועיים ויבוא לגליל. ואם המצב יהיה כזה שלא יספיק להיות ביהודה, הן ברור לך מי הם שצריכים לנסוע להתראות עם משה. הצעקה הקדחנית המתפרצת מתוך דבריו אומרת לי, כי משה בהיותו מבודד ורחוק חושב כמונו. [---] (אמ"ש: גרא עמ' 187).

 

העתקת קישור